הוגש לפנינו ערעור בעניין בעל ואשה שחתמו על הסכם גירושין שנאמר בו מפורשות שכל נושא הילדים – מזונותיהם, משמורתם וכו' יידון בבית הדין הרבני בלבד. התגרשו כדמו"י אולם מיד אח"כ תבעה הגדלת מזונות בבית המשפט ושם חויב סכום גדול מעבר להסכם. הבעל טוען על הפרת הסכם וביטול הגירושין דאילו ידע שהיא תפר ההסכם לא היה נותן גט וא"כ הגט מוטעה. בית הדין הרבני האזורי עיכב את האשה מלהינשא בגלל זה. האשה ערערה על עיכוב הנישואין בבית הדין הגדול, ע"כ.

תשובה: לכאורה, הבעל חושב שע"י ההסכם הוא השיג את רצונו וחפצו ועתה מתברר שהוטעה – וההלכה היא גט מוטעה פסול: יבמות דף קו ע"א. ולכן בסדר הגט סימן קנ"ד סעיף פ"א: וישאל הרב אחר הכתובה ושיחזיר לבעל הכתובה או תמחול לו כדי שלא יבואו אח"כ לידי קטטה מחמת הכתובה. ושיאמר הבעל על מנת כן לא גירשה. ע"כ. וכן בסדר הגט המובא בחלקת מחוקק סעיף ריח וסעיף ריט: יזהירם הרב שלא יהיו קשורים יחד בשום דבר, אך אם יש איזה חילוקים ביניהם יתקשרו אחריהם או קרובים על ככה, ע"כ.

הרי מבואר דכאשר נעשה הגט אסור שיישארו בין הצדדים דברים לא ברורים שיכולים עי"ז לערער מתן הגט שיאמר אלו ידעתי שכך הדבר לא הייתי נותן גט.

וכן מפורש בשו"ת המהר"ם לובלין סימן קכ"ב בדין הגט מוינא שהבעל היה חולה והיה חשש אולי ימות ותיפול אשתו לחליצה, והבעל הסכים לתת גט לאשתו לאחר שהתחייבה שאם יבריא תחזור לינשא לו, והבעל הבריא, והאשה סירבה לחזור אליו. כתב המהר"ם שהגט בטל שהרי ניתן על תנאי שאם יקום מחוליו תינשא לו, ולא עמדה בתנאי – והשיב דאין זה גט ופסול. וכן היא דעת הב"ח בשו"ת סימן ד (החדשות) שכתב מאחר שהיו עסוקין באותו עניין של הבטחת חמותו שאם יקום מחוליו תחזור לינשא לו אדעתא דידה גמר ויהיב גיטא, ועל הפחות מידי ספק לא נפיק.

אולם בט"ז סימן קמ"ה סק"ו ובבית שמואל שם ס"ק ט"ז הביא חולקים על המהר"ם לובלין שהגט כשר שמאחר שהבעל אומר בסדר הגט שהוא נותן גט בלא שום תנאי הגט כשר. שהרי קודם המסירה של הגט מבטל כל תנאי, וכן פסק הצמח צדק חדש סימן ר"ץ סק"י שדבריו של הבעל בשעת מתן הגט מבטלים כל תנאי, ע"ש.

וכן הוא בשו"ת הרדב"ז ח"א סימן פ"ג באדם שעומד ללכת למדינת הים והמתווכים הסכימו עם הבעל שייתן הגט שיחול אחרי שנה אם לא יחזור. אולם בשעת כתיבת הגט לא הוזכר תנאי זה וניתן בסתם, והשיב הרדב"ז שהאשה מותרת לינשא מיד ולא צריכה להמתין כלל דק"ל גלוי דעתא בגיטא לא כלום הוא [...] דכיוון שבשעת מתן הגט לא פירש התנאי אמרינן חזר בו, ודומיא אהא דאיתא בגמ' קידושין מ"ט ע"ב, ההוא גברא דזבין לנכסיה אדעתא למיסק לארץ ישראל ובעידנא דזבין לא אמר ולא מידי. אמר רבא הוי דברים שבלב ואינם דברים. הרי אילו שפירש קודם לכן שמוכר נכסיו אדעתא למיסק לא"י הואיל ולא פירש בשעת המכר הוי דברים שבלבד, וא"כ הוא הדין בנדון דידן דהואיל ולא פירש שע"מ כן מגרשה שיחולו הגט אחרי שנה ולא אמר כן בשעת כתיבת הגט הוו דברים שבלבד, וגילויי דעתא בגיטא לא כלום הוא, עיין שם.

וכן פסק בשו"ת משאת בנימן סימן ע"ו בדין הגט מוינא דהוי גט הואיל וכל תנאי שאינו כתנא בני גד ובני ראובן התנאי בטל ומעשה קיים.

והואיל וכל דיני התנאים לא היו הגט קיים – עיין שם, ובפרט שלפני מתן הגט מבטל כל תנאי כפי המנהג – וכן היא דעת שו"ת מהרש"ל סימן כ"ה באדם שסירב לתת גט לאשתו אלא אם תיתן לו סכום כסף והאשה התחייבה בזה אולם לאחר מתן גט לא עמדה בחיובה. והשיב דהואיל והבעל ביטל כל התנאים לפני מתן הגט ולא עשה שום תנאי מפורש אין הגט בטל ואף שיש אומדנא דאדעתא דהכי לא גירש. דאין שום תנאי שיבטל את הגט אם לא תנאי כפול דאין להתחשב בגלוי דעת או אומדנא אלא שהיה התנאי מפורש בעת מתן הגט עיין שם.

וכן הוא בשו"ת הב"ח סימן צ"א והמהרש"ם ח"ה סימן מ"ג ובסימן ס"ז שעתה שנהגו בסדר הגט שהבעל מבטל כל תנאי כל גלוי דעת או אומדנא בטלים. וכן כתב המהרי"ט אהע"ז סימן י"ג עיין שם, וכן הוא בשו"ת עין יצחק ח"ב סימן ל"ז ס"ק כ"ה ע"ש.

וכן הוא בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ק חלק אהע"ז סימן י"א באדם שהיה מכה אשתו וסירב לגרשה ויעצו לאשה שתאמר שזינתה תחת בעלה והבעל האמין לה שכן ונתן לה גט ולאחר מתן גט התברר ששקרה, אם יכול בעלה להחזירה שהרי הלכה היא וגמרא ערוכה היא בגיטין דף מה ע"ב המוציא אשתו משום שם רע לא יחזיר משום נדר לא יחזיר קסבר טעמא משום קלקולא שיטען שהגט בטל או חשש לכך לפי התוספות שם ד"ה א' והשיב שם דלפי התוספת בקידושין מ"ט ע"ב דבאנן סהדי לא בעי תנאי כפול וא"כ בהא דפסק לו הרב שיגרשנה מחמת שזנתה דמאמין לדבריה חייב לגרשה ולכן גרשה ע"פ הוראתו – אפילו הכי אין לבטל הגט שהרי גרשה בלא שום תנאי כנהוג בשעת סידור הגט. ולכן אסור להחזירה דהוי משום שם רע. עיין שם. הרי דסב"ל דאין הגט בטל משום דבזמן הגט בטל כל תנאי עיין שם, והוא בפתחי תשובה סימן י' סק"ג. וכן היא דעת האבני מלואים שם ס"ק ב' דהוי גט לפי המנהג שבסידור הגט מבטל כל תנאי.

ועיין עוד בשו"ת מהר"ם אלשיך סימן ע"ח שדן באדם שנתן גט לאשתו מכיוון שמחלה לו על הכתובה. אולם לאחר הגירושין התברר שמסרה מודעה על המחילה שאינה מתכוונת למחול אלא למראית העין והשיב דהואיל ובשעת מתן הגט וסידור ביטל כל תנאי אין לחוש לגט פסול, ע"ש.

ואחר החיפוש בפוסקים מצאתי שרבים סוברים כמהר"ם לובלין דאם היה תנאי אעפ"י שבשעת סידור הגט כנהוג לא אמר התנאי הגט פסול דהוא אומדנא דמוכח והם בשו"ת ברכת יוסף אהע"ז סימן ד. ובשו"ת שערי דעה ח"ב סימן קלד ובשו"ת מלבושי יום טוב ח"ב חלק אבן העזר סימן ז' ובשו"ת עמק שאלה סימן קט"ז וסימן קיז ובשו"ת דבר משה מהדו"ת סימן כ"ז שבהטעו את הבעל דאינו גט והיינו טעמא דכיוון שאנן סהדי דדעתו ולבו על התנאי של קודם הנתינה והרי לא התקיים התנאי עיין שם.

ובשו"ת אגרות משה אבן העזר ח"ג סימן ל"ז בזוג בחו"ל דנשואים כדמו"י וגם החוק והבעל גירש אשתו כדמו"י והוסכם שיתגרשו אח"כ גם לפי החוק, והאשה סירבה להתגרש לפי חוקי הערכאות ואפילו תבעה אותו מזונות שם וחויב והבעל טוען שעל דעת מצב זה לא נתן גט ושהגט בטל. ומשיב הואיל וחוקי המדינה ידועים לבעל והיה צריך להתנות שאם לא תקבל גט בערכאות ויחויב במזונות שלא יהיה גט. אפילו בלא תנאי כפול משום אנן סהדי. ואין צורך בתנאי כפול כמבואר בתוספות קידושין דף מט. ואם הוא לא ידע מחוקי המדינה יש חשש גדול על הגט לענ"ד.

המורם מכל הנ"ל: אף עכשיו שנוהגים שהבעל מבטל כל תנאי בזמן סידור הגט, אם התברר שהוטעה וקיימת אומדנא שהיה מעכב הגט אלו ידע שמטעים אותו. נחלקו בזה הפוסקים אם הגט בטל אם לאו. הואיל והבעל חשב שחתימת הסכם מבטיחה מכל תביעה אחרת בהגדלת מזונות וחשב שזה מבטיח אותו מתביעה במקום אחר ולא מודע ולא הודיעוהו חוק זה והבעל נלחם כל הזמן לעכב את הגט עד אשר יבטיחוהו ושלא תהיה תביעה מעבר הרי ודאי לפי הפוסקים המהר"ם לובלין ועוד הגט בטל דהוי גט מוטעה. וכפי שפסק הגאון אגרות משה, דאיכא חשש גדול על הגט. ויש חולקים ומכשירים הגט לאור המנהג של סידור הגט שאין עושים שום תנאי ומבטל כל תנאי דהוי גט, מ"מ מידי ספיקא לא נפקינן ואיירי בספיקא דאורייתא של גט מוטעה.

הדבר ברור בכל חברה משפטית מתוקנת שהסכם צריך לכבד ואין לתת יד להפרת הסכמים ורק בהסכם שנעשה שלא כדין ושוכנעו שכך. הפרת הסכם הכרוך בגט היא חמורה מאוד דיש חשש על כשרות הגט.

ידוע שביטול חוזה קובע כללים לביטולו או בשל פגם ביטול עקב טעות, ביטול עקב הטעיה ביטול עקב כפייה, ביטול עקב עושק עיין פרק ב. 14. 15. 17. 18. 20 וגם נאמר שם שביטול חוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד האחר תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ע"כ.

ובנדון שלפנינו המערערת כלל לא פנתה לבעל על רצונה לבטל ההסכם, וא"כ עליה לפנות לבית הדין הרבני שאישר ההסכם והוא המוסמך להחליט אם שינוי נסיבות שמצדיק שינוי הסכם. ובייחוד כאשר הסכמת הצדדים שיהיה לבית הדין לדון במזונות הילדים גם לאחר מתן הגט ובסעיף 25 לחוק בית המשפט לענייני משפחה התשנ"ה–1995 נאמר בעניין הנתון לסמכותו המקבילה של בית דין דתי יהיה בית המשפט לענייני משפחה מוסמך לדין כל עוד אין בית הדין הדתי דן בו. ע"כ., הרי חוק זה שולל סמכותו של בית המשפט לדון בעניין שתלוי ועומד בבית הדין הדתי, והרי הדבר בנדון דידן שייך לבית הדין שנתן תוקף להסכם ובו נאמר שהסמכות היא של בית הדין הרבני. ולכן תביעה האשה להגדלת מזונות היא בחוסר סמכות.

הרי א"כ, הבעל הוטעה לחשוב שהשיג את מבוקשו בהסכם. ולמעשה מתברר שלא. בזה כל מתן הגט היה בטעות, והוי גט מוטעה דפסול. מ"מ הדבר נמצא במחלוקת הפוסקים אם הגט בטל. והוי ספקא דאורייתא אם הגירושין בטלים. לכן כל עוד האשה לא מעבירה את התיק לדיון בבית הדין כמוסכם, היא מנועה מלינשא כדמו"י, ומאשר פסק בית הדין האזורי.

הרב אליהו אברג'יל

לפנינו ערעור המערערת על שתי החלטות בית הדין האזורי ירושלים. עיקר הערעור נסוב על שתי נקודות עיקריות:

1. הטלת עיכוב נישואין כנגד האישה למרות שמדובר בזוג שהתגרשו בבית הדין הרבני בגט פיטורין כדמו"י. כלומר הטלת ספק בכשרות הגט.

2. חיוב שחייב בית הדין האזורי את האישה להחזיר לבעל סך 400,000 ₪.

פרטי המקרה בקצרה: בני הזוג התגרשו בג"פ כדמו"י בשנת תשע"א לאחר שחתמו על הסכם גירושין שנאמר בו: הבעל ישלם למזונות חמשת ילדיו סך 3,000 ₪ לחדש, וכמו כן נקבע בו ש־35% מערך הדירה שבבעלותם בבית שמש (בערך של קרוב ל־400,000 ₪) יינתנו לאשה וייחשבו כתשלום משוקלל מראש על המזונות. בעוד ששאר 65% ישולמו לאבי הבעל כהחזר ההלוואה שנתן לרכישת הדירה.

בסעיף 19 של הסכם הגירושין נאמר: "כמו כן מסכימים הצדדים כי כל התדיינות בעניין הנוגע לקטינות או להסכם זה תהיה בבית הדין הרבני."

כשנה וחצי לאחר מכן הגישה האשה תביעה לבית המשפט לענייני משפחה להגדלת תשלום המזונות. בית המשפט פסק תוספת של 2,000 ₪ ובס"ה 5,000 ₪ לחדש, כלומר 1,000 ₪ לכל ילד למזונות ומדור.

לאחר עתירת הבעל אל בית הדין האזורי על מהלך זה של האישה, קבע בית הדין האזורי בשתי החלטות כדלהלן:

1. החלטה מיום כ"ח אייר תשע"ג (08/05/13):

הצדדים התגרשו בבית הדין ביום 26.5.11 ובית הדין אישר ביום הנ"ל את הסכם הגירושין ביניהם.

בסעיף 19 להסכם הצהירו הצדדים שנושא מזונות הילדים יהיה בסמכותו של בית הדין.

על אף האמור בהסכם, האשה פתחה לאחר הגירושין תביעה בבית המשפט להגדלת מזונות הילדים ובית המשפט החליט שהנושא נמצא בסמכותו.

בדיון שהתקיים בבית הדין ביום כ"ז אייר תשע"ג 7.5.13 הצהיר ב"כ האשה שלדעתו הסמכות נתונה לבית המשפט ועל כן בדעתו להמשיך שם את ההליכים וזאת אף שהובהר לו שלדעת בית הדין הסמכות נתונה לבית הדין וכמו"כ ניתנה החלטה נפרדת בנידון.

בית הדין רואה את תביעת האשה בחומרה ובית הדין הודיע לב"כ האשה כי לתביעתה של האשה בבית המשפט יש השלכות הלכתיות חמורות בעניין הגט.

לאור האמור לעיל, מחליט בית הדין לעכב את נישואי הגב' [פלונית] וזאת עד למחיקת תביעתה בבית המשפט והעברת התביעה לבית הדין.

יש להעביר החלטה זו להנהלת בתי הדין ולב"כ הצדדים.

2. החלטה מיום י"ט שבט תשע"ד (20/01/14):

אחרי שאשה עשתה דין לעצמה ופנתה לערכאת אחרת להגדלת מזונות ונפסק לה 5,000 ₪ למרות שהצדדים קיבלו סמכות בית הדין הרבני בהסכם הגירושין כי כל התביעות בעניין משמורת, חינוך, ומזונות הילדים, יידונו אך ורק בבית הדין הרבני, על כן בדיעבד הבעל מסכים לשלם למזונות ילדיו כפי שנפסק בערכאה אחרת, אך הוא דורש את החזרת הכספים לפי הסכם הגירושין סעיף 8, 4 ובו העביר לאשה סך 400,000 ₪ בעבור שקלול מזונות.

לפיכך בית הדין מחייב את האשה להחזיר לבעל סך 400.000 ₪ שניתן לאשה בעבור השלמת מזונות, כי אי אפשר לגבות מזונות כפולים בשתי ערכאות.

למעשה בשל שתי החלטות אלו נפתח נגד האשה תיק בהוצאה לפועל, וכן נאסר עליה להינשא שנית עד שתבטל את תביעתה בבית המשפט.

כבר נאמר בראשית דברינו כי לדעתנו יש לקבל במלואו את ערעור האישה ולבטל את שתי ההחלטות הנ"ל.

מדובר בשתי החלטות כבדות משקל אשר יש להן השלכת רוחב שיש בה תקדים שאינו מאפשר את השארתן על תילם. כמובן שבראש ובראשונה היא אותה החלטה בדבר הטלת ספק בכשרות הגט.

עקב חומרת הדברים נפתח בנושא הראשון של כשרות הגט.

ראינו מה שכתב בזה כב' היו"ר, אך אין דעה זו מקובלת עלינו ואנו חולקים עליה מכול וכול.

הדברים בעניין זה הם עתיקים ונדונו בעשרות ספרים והתפרסמו בעיקר בעקבות "הגט מוינה" שהיו מעורבים בו גדולי ישראל לפני כארבע מאות שנה.

במעשה הנ"ל נתן הבעל שהיה חולה גט לאשתו מתוך ידיעה והבטחה בחרם שאם יבריא תחזור ותינשא לו. למרות שהבריא האישה סירבה לעשות זאת והתעוררה השאלה אם אין זה כגט על תנאי שבטל מכיוון שלא התקיים התנאי. בראש המתירים עמד הסמ"ע שהוא גם סידר את הגט ואתו הב"ח והמהרש"א, וכנגדו עמד המהר"ם מלובלין והחזיק בידו רבי מרדכי יפה בעל הלבושים.

גם לדעת האוסרים ברור שלא מדובר כאן בתנאי מפורש בגט, שהרי לא נעשה כמשפטי התנאים וגם לא הוזכר בשעת סידור הגט, אלא שמאחר שברור שהבעל הסכים לתת את הגט רק בשל ההבטחה שניתנה לו הרי היא כאומדנא דמוכח וגילוי דעת שהגט בטל לולא קיום ההבטחה.

מלבד זאת גם במעשה הגט הווינאי לא הובטח לבעל שאם יבריא הגט בטל, אלא ש'תשוב ותינשא לו' כלומר הגט – גט, אלא שהאשה מתחייבת לחזור ולהינשא לו. הרי אין זה תנאי בעניין מהותי בגירושין אלא בדבר צדדי, אלא שסברו המחמירים שכיוון שההתנגדות של הבעל הייתה לעצם הגירושין כיוון שרצה שהאשה תשאר אשתו, הרי עיקרו של הגט תלוי בתנאי.

כיוצא בזה כבר מצאנו תשובות הרדב"ז ח"א סי' פ"ג במי שהלך למדינת הים וחששו שמא לא יחזור והוסכם עם הפשרנים שייתן גט שיחול רק לאחר שנה אם לא יחזור, אך בעת כתיבת הגט ומסירתו לא הזכירו עניין זה והגט ניתן בסתמא. והשיב הרדב"ז 'אשה זו מותרת מיד ואינה צריכה להמתין כלל'. הרי אף בעניין המהותי בגירושין שאינו מעוניין כלל לגרשה אם יחזור תוך שנה, מ"מ סבר הרדב"ז שהגט הוא כשר והאשה מותרת.

כל זאת כאמור כאשר הדיון נסוב על דבר מהותי הטמון בעיקרה של נתינת הגט. כלומר, כאשר הבעל אינו מעוניין כלל בגירושין וכל הסכמתו ליתן גט היא על בסיס הבטחה מסוימת או בשל נתון מסוים שנאמר לו ועל סמך אותו נתון או הבטחה הסכים לשנות דעתו, בזה נחלקו האחרונים במחלוקת הגט הנ"ל. אך כאשר עושים הצדדים הסכם והפרת ההסכם היא בדבר צדדי כמו תביעות ממוניות, בזה אין ספק כי הדברים אינם יכולים לשמש עילה לביטול הגט אלא אך ורק אם נעשו כמשפטי התנאים. בייחוד אמורים הדברים במעשה הנדון לפנינו שידוע שהשלום היה רחוק מן הבית הזה זמן רב, אלא שרצה הבעל לנצל את נתינת הגט כדי להיפטר מהתחייבויות כספיות, בכגון אלו ודאי שאין כל סברה כלל לומר שהגט תלוי בכך.

נוסיף לכך עוד.

לדעתנו, כאשר הסכמת הצדדים הייתה בעניין גובה דמי מזונות הילדים ואפילו הייתה ההסכמה בעניין מקום הדיון בעתיד, זו הסכמה שנעשתה למעשה לא בין הצדדים הנכונים. למעשה כל הסכם זה בענייני מזונות הילדים דומה לראובן ושמעון שעשו ביניהם הסכם "על חשבון" לוי. התובעים האמתיים של דמי המזונות הם הילדים עצמם ולא איש זולתם. נכון הוא שהאם והאב הם האפוטרופסים שלהם והם כתובת לתשלום למעשה, אך אינם יכולים לעשות "ויתורים" בעניין המזונות "על גבם" של הקטינים. נכון הוא שמי שחתם על ההסכם – ובענייננו זו האישה – היא אישית מנועה מלתבוע אלא אך ורק בערכאה שעליה הוסכם וכמו כן במקרה שהתחייבה שלא לתבוע העלאה אולי תנאי כזה יכול לחול עליה – וגם זה אינו ברור – אך ודאי שאין מי שיכול למנוע את זכות הקטינים לתבוע מזונות. ואין דבר זה מעין טריק משפטי, אלא שמלכתחילה הצד האמתי לדון בכך הם הקטינים עצמם. בסיס החיוב על פי דין תורה הוא שהאב חייב לזון את בניו ובנותיו. לא האישה־האם היא בעלת חובו לעניין זה אלא הילדים עצמם. לפיכך כל גופו של תנאי כזה אין בכוחו מלכתחילה לחסום אפשרות תביעה נוספת. ממילא אין כל מקום כלל שעניין הגט יהא תלוי בכך.

זאת ועוד: הסעיף בהסכם גירושין הקובע את גובה חוב מזונות בעבור הקטינים הוא מלכתחילה – הן על פי חוק והן על פי ההלכה – סעיף העומד לשינוי עם הזמן בהשתנות נסיבות כאלו או אחרות. כך שוודאי כאן לא יעלה על הדעת כי עניין גובה המזונות ישמש עילה כלשהי לביטול גט.

דברים הללו שכתבנו אינם בגדר "תורת הנסתר" וידועים היטב לכל עו"ד או טו"ר. על אחת כמה וכמה במעשה הנדון לפנינו, ששני הצדדים היו מיוצגים ע"י עורכי־דין מנוסים הבקיאים היטב בדברים הללו. ברור לגמרי שגם דברים הנ"ל היו ידועים לב"כ הבעל ובוודאי שאין לדון כאן את הבעל כ"מוטעה" שהרי כל הנתונים המשפטיים הנ"ל שכתבנו היו ידועים היטב בשעת ההסכם לבאי כוחו המנוסים – שאין הגט תלוי כלל בדברים אלו.

נציין כי הרבה בתי דין מדגישים בעת שלב "אישור ההסכם" כי אין האישור חל על סעיף מניעת תביעה נוספת להגדלת המזונות ואף על סעיף שיפוי.

נחזור לעיקרי הדברים הנ"ל.

יסוד הדבר עוד במחלוקת הראשונים. לדעת התוספות ד"ה אי (גיטין מו:) שכאשר הבעל לא אמר את התנאי בפרוש אין מקום לחשש לביטול הגט אלא שחוששים רק שיצא על הגט לעז. ולעומתו הרמב"ן (בחי' לגיטין מה:) והרמב"ם (בתשובה ש"ס) הסוברים שכאשר יש אומדנא דמוכח שהגט ניתן בתנאי אין צריך לומר זאת בפרוש, ומ"מ מבארים שגם לדעתם דווקא אם אמר בשעת מסירת הגט שמשום כך מגרשה אלא שלא אמר זאת בלשון תנאי. והרי במקרה שלנו הבעל לא אמר בזמן נתינת הגט שמגרש את האשה רק על סמך ההסכם.

והגע עצמך: כידוע תקנו חז"ל כתובה לאשה וכל איש שמקדש אשה יודע שהוא מתחייב גם בכתובה ובכל פרטיה, ואפילו מקריאים את כל ההתחייבויות קבל עם ועדה בסידור הקידושין, אלא שהבעל לא אומר 'הרי את מקודשת לי על מנת שאקיים את תנאי הכתובה'. והנה ברור לכולי עלמא ואף אחד לא יעלה על דעתו לומר שאם לא יתקיימו מקצת תנאי הכתובה, למשל אם יפסיק לתת לה מזונות, שיתבטלו הקידושין והיא תהיה פנויה בלי גט. והרי היא הסכימה להתקדש רק על דעת שתקבל תנאי את הכתובה, אלא כיוון שנתינת הקידושין לא נעשתה רק על מנת כן, מובן שהקידושין לא יתבטלו. והוא הדין כלפי הסכם הגירושין שגם אם הוא לא מתקיים אין זה נוגע כי הוא זה לכשרות הגט.

בנוסף לכך, כידוע נהוג בימינו שהבעל מוסר מודעה שהוא מבטל את כל התנאים שקשורים עם הגט ומסכים שהגט ניתן בלא כל תנאי. ובספר משאת בנימין סי' ע"ו כתב שהוא עוד מתקנת רבינו יחיאל מפריש. והדבר ברור ומפורסם ואף הבעל יודע שהגט ניתן בלא שום תנאי, ואנו בבתי הדין עומדים על כך בשעת סידור הגט ואין אנו מסכימים בשום אופן שהגט יהיה תלוי באיזה תנאי כל שהוא, ואם כן כיצד ייתכן שבית דין יבוא ויפסוק שהגט בטל בגלל שאחד מפרטי הסכם הגירושין לא כובד.

ואמנם בשו"ת משכנות יעקב (אה"ע ל"ד) כתב לחשוש לדעת מהר"ם מלובלין דכיוון שאומרים לו שאין מזכירין תנאי בזמן הזה, כמעט הוא נוטה לגט מעושה, כיוון שאוסרין לו להטיל תנאי אשר ידענו שחפץ בו, הרי אין פיו ולבו שווים בשעת נתינה.

אך כתבו כבר שלכאורה לא מובנים דבריו שהרי מעולם לא חייבוהו לגרש והיה יכול לומר שאיננו מסכים, אלא שמ"מ סבר וקבל דברי בית דין לגרש בלא תנאי.

לעומתם סברו האוסרים שהבעל לא מודע שבאמירת נוסח זה המוכתב לו מפי הרב הוא מוחק בעצם את כל הדיונים הארוכים והמסמכים הרבים שנכתבו בחודשים שקדמו לסידור הגט. אך באמת לכתחילה ראוי שהרב המסדר את הגט יודיע לבעל שחלות הגט אינה תלויה ואינה מותנית בשום דבר שבעולם, וכן עושה כל בית דין הנוהג כשורה שמסביר לבעל שהגט לא קשור לקיום שום תנאי. ומסבירים לו שאין הכוונה לבטל את הסכם הגירושין ואדרבא יש באפשרותו לאכוף אותו בכלים העומדים לרשות כל יהודי שיש לו הסכם עם אחר ודואג לקיומו. אלא הכוונה רק שלגט עצמו אין קשר עם הסכם הגירושין. ובית דין שאינו עושה כן אינו נוהג כשורה.

אך אין הדבר לעיכובא וכפי שכתב הט"ז באה"ע קמ"ה ו': "לפי מנהגינו ע"פ סדר גיטין להזכיר בפירוש בשעת נתינת גט לידה שמגרש מעכשיו בלי תנאי וכל זה לכתחילה אבל אם אירע שלא הוזכר בפירוש בלא תנאי אין פסול כלל". ומכל שכן כשאמר את ביטול התנאים כנדרש רק לא נחית לעומק משמעות הדברים.

והרי לפי הדין על הבעל לברר וגם היה יכול לברר שהגט ניתן ללא תנאים ושאי־קיום הסכם הגירושין לא פוגע בכשרות הגט שהרי כל גדולי ישראל פסקו כהסמ"ע ודחו את דעת מהר"ם מלובלין, ואם הבעל לא היה מודע לכך הרי הוא שהטעה את עצמו ואין זה נוגע לכשרות הגט.

אגב כך נוסיף להעיר: המעיין בהסכם הגירושין בסעיף 19 הדן בסמכות השיפוטית יראה שבמסמך המקורי נכתב כי בית המשפט לענייני משפחה יהיה הסמכות לעניין אכיפת הסכם הגירושין ורק במהלך הדיון נאלצה האשה להסכים לדרישת הבעל להחליף את המילים "בית משפט לענייני משפחה" במלים "בית הדין הרבני". וברור שהדבר לא נעשה מיראת השמים הגדולה של הבעל וחשש איסור ההליכה לערכאות, אלא משום שהבעל רצה לנצל את הלחץ שהייתה נתונה בו האשה לקבל סוף סוף את הגט ולהיפטר מחיובים נוספים שבית המשפט לענייני משפחה יחייבו בהם. וממילא תמוה בעינינו להאשים את האשה שנוכחה לראות שהסכום של 3,000 ₪ שנקבע לה למזונות ומדור חמשת ילדיה אינו מספיק וגם אינו משולם, כאילו היא שאינה נוהגת כ'דבר הברור בכל חברה משפטית מתוקנת שהסכם צריך לכבד'. מדובר באם שפשוט דואגת לכלכלת ילדיה הקטינים וזכותה ואף חובתה הייתה לעשות כל מאמץ להשגתו. אף אם היה מקום שתפנה לבית הדין, אך את עצם הגשת תביעה להגדלה המזונות אין בה ולא כלום עם אותה האשמה כביכול שהאישה אינה מכבדת הסכמים. הצורך להביא אוכל לפי הטף מכתיב את החובה להגיש תביעה גם אם הוסכם בזמנו אחרת, מה עוד שאין זה בגדר סוד כי הלחץ שהייתה הנתונה בו כדי להשיג את הגט הכתיב את תנאי ההסכם גם אם אינם טובים לאישה או לקטינים.

וכך כותב הסמ"ע בתשובתו (מובאת בספר הזיכרון להר"י פרנקל ז"ל עמ' שמז):

"סוף דבר הסכימו עמי כל זקני חכמי הדור הן שהיו אז ביריד הן אשר לא היו שמה... ושלשה בתי דינים הגדולים אשר המה בק"ק פראג (ביה"ד של השל"ה, הכלי יקר והר"י כ"ץ חתנו של המהר"ל) "

ומאחר שגדולי עולם כהסמ"ע והמהרש"א והמשאת בנימין ועוד גדולי תורה רבים התכנסו יחד והרוב המכריע הסכימו עם הסמ"ע בוודאי שהרב הפוסק כנגד הכרעה זו ייחשב כטועה בשיקול הדעת ואם יינתן בימינו פסק דין לאחר הגירושין שיש לחוש ולהוציאה מחזקת גרושה, ייחשב כטעות בדבר משנה. ואיך יוכל להתעלם מחרם ר"ת שאסר להוציא לעז על הגט (כמובא במרדכי גיטין סי' תנה).

גם בעל 'ערוך השלחן' אה"ע קמ"ה ל' כתב:

'תקנה זו שכתבנו נקראת בפוסקים בשם תקנת הר"י מפרי"ש ולדעת התוס' [שבת נ"ו. גיטין ע"ג ב] גם במלחמת בית דוד היו עושין כן שכתבו לנשותיהן גט גמור כדי שאם ימות במלחמה שלא תזקק ליבם אך היו עושין בצנעה שלא יתפרסם ובשובם ממלחמה נשאו זא"ז ומהאי טעמא הייתה בת שבע מותרת לדוד דאוריה גירשה [ע' מהרש"א שילהי גיטין בד"ה למען ידעו הדורות] והדבר פשוט שאם אחר שהבריא אין רצון האשה להנשא לו שמשלמת הקנס או מהמשכונות ואין ביכולתו לבטל את הגט אחרי שנתגרשה סתם וקרעו את הגט וזה קרוב לשלש מאות שנה שקם אחד מהגדולים וערער בזה לומר שזה שמתקשרים אח"כ חשוב כאלו התנה שאם לא מתי לא יהא גט ורבו עליו חכמי הדור וביטלו את דבריו וגזרו בגזירה שלא להוציא לעז על זה וצדקו מאד בזה ועיקר טעמו של אותו גדול הוא מפני האומדנא שבוודאי אלו ידע שלא תתרצה לחזור אליו לא היה מגרשה וכבר בארנו בסי' מ"ב דבגיטין וקדושין לא אזלינן בתר אומדנא ומטעם זה קיי"ל דגילוי דעתא בגיטא לאו מילתא היא ולכן אין בגיטין דיני אסמכתא והטעם דגיטין וקדושין דעיקר קיומם הוא רק ע"י עדים ובינו לבינה לא מהני הולכין רק אחר המעשה ודיבור פה ולא אחרי מחשבות שבלב שזהו עיקר טעם אומדנא ואסמכתא משא"כ ד"מ לא איברו סהדי אלא לשיקרא. [ואף לפמ"ש התוס' רפ"ד דגיטין בד"ה מ"ד ע"ש בסה"ד ג"כ לא שייך כאן דאין לנו לדעת דעתו מעצמינו וגם אינו דומה למ"ש הב"ש סי' מ"ב סקי"ב בשם המרדכי דהתם הוה כראיה ממש ואף גם בזה חולק הרשב"א ע"ש ומאד תמיהני על הגאון בעל משכנות יעקב סי' ל"ד שערב לבו לחזק דברי המהר"ם לובלין נגד כל גדולי הדור וכל דבריו לפי מ"ש נדחו מכל וכל וכ"כ הב"ש סקט"ז והב"ח סי' קמ"ח וח"ו לחלוק בזה ודו"ק]:

לכך תמוה מאוד לחפש בפוסקים ולמצוא שרבים סוברים כמהר"ם מלובלין ועל סמך זה לומר שהוי ספיקא דאורייתא אם הגירושין בטלים. ואנו תמהים אם בפסק כזה לא עוברים על המובא בבית אפרים (מהד"ת אה"ע ח"א סוס"י ע"ב): 'מזה תוכחה מגולה שאין להכניס עצמו בזה להוציא לעז פסול על הגט עד שתהיה מוכרחת לקבל גט אחר, והשתיקה יפה בזה אף לחכמים שהם מיראי הוראה כיוון שהמתירין יש להם עמודים גדולים שראויים לסמוך עליהם אף שלא בשעת הדחק'.

מעבר לכל הנ"ל נראה להבהיר: הרי אנו דנים על שלב ה"ביצוע" של הסכם הגירושין. על פי פסק הדין של בית הדין קמא ייווצר מצב בלתי אפשרי. הרי בכל הסכם גירושין ישנם דברים המוטלים על שני הצדדים, כל אחד מהם, לבצעו למעשה. האם אדם מעלה בדעתו כי כל הוראה הנמצאת בהסכם ואשר אחד מהצדדים אינו מבצעה תביא לידי ביטול הגט??? טול למשל את שאלת תשלום המזונות המוטל על האב־הבעל. האם יעלה על הדעת לומר כי אם אחרי שנים מפסיק הבעל לשלם (שלא כדין) את המזונות נוכל לבוא ולפסול את הגט. והרי מעשים בכל יום שבאים מקרים כאלו בפנינו ולא עלתה על דעת איש להטיל נרגא בעצם כשרות הגט. או טול כמשל את הסדרי הראייה של הילדים עם אביהם שנקבעו בהסכם הגירושין, כאשר המקרה הוא שהאישה אינה מאפשרת לבעל לראות את הילדים, וכאלו מקרים באים מידי יום לפתחנו, האם העלה מאן דהוא על דעתו לומר כי מאחר שהאישה אינה מבצעת את ההסכם יהיה הגט בטל??? כזאת לא עלתה על דעת איש! בכל מקרה של הפרת פרט או סעיף בהסכם הגירושין אנו דנים בו ככל חוזה אבל מה עניין זה לעניין הגט עצמו?

המצב שייווצר כתוצאה מהלכה זו של בית הדין קמא הוא מצב של "תוהו ובוהו". שכן, בעצם כל גט בעולם שניתן בעקבות הסכמים או הסדרים שסידרו הצדדים או בית הדין, יהיה למעשה "גט על תנאי" וכזה יהיה מעמדו עד לאורך ימים ושנים של הצדדים. שכן על פי תיאוריה והנחה של בית הדין קמא שאי־ביצוע של סעיף זה או אחר יש בה כדי לפסול את הגט הרי לעולם לא נוכל להתיר אישה על פי הגט שהרי תמיד יהיה חשש שצד זה או אחר לא יקיים ויבצע למעשה את כל הסכם הגירושין. נגיע למצב ש"לא הנחת בת לאברהם אבינו שיכולה להיות מותרת בגט פיטורין".

אלא בוודאי, הגט הוא גט לכל דבר ועניין והאישה מותרת להינשא בו מיד (לאחר צ"ב יום) בלא כל קשר לביצוע או אי ביצוע של הסכם הגירושין. אין מדובר בהטעיה או בטעות בנתינת הגט. אפילו יגדיר מאן דהוא את הדבר כ"תמורה", הרי קיימים כלים בהלכה ובחוק לאכוף את גביית התמורה, אבל אין לכל זה ולא כלום עם החלק האיסורי של היתר אשת איש ע"י גט פיטורין, והגט עומד על רגליו הוא כדבר עצמאי לחלוטין בלא קשר אם למעשה יבוצע ההסכם בשלב הביצוע אם לאו.

הפסיקה של בית הדין קמא על חיוב האישה בהחזרת הכסף לבעל

הניתוח הממוני של עצם הסכם הגירושין
העובדות הידועות לנו הן: הדירה בבית שמש הייתה רשומה על שם שני בני הזוג בחלקים שווים. וכן הייתה משכנתא שהייתה רשומה על שם שניהם ושולמה בחלקה בזמן שבני הזוג היו נשואים. הועלתה טענה ע"י הבעל שאביו מימן חלק מהדירה הקודמת וכן חלק מהדירה הזאת.

ב"כ האשה ציטט מדיון שהתקיים בבית הדין האזורי שבית הדין שאל את הבעל אם יש מסמך שמאשר שהאב הלווה לבני הזוג את הכסף, עונה הבעל אין לי מסמך כזה אך אוכל להחתים אותו עכשיו. זו תשובה המדברת בעד עצמה. פירושה הוא שעד היום לא נכתב שום מסמך המעיד על שהייתה בכלל הלוואה או שניתן כסף כהלוואה. אך הבעל בעצם אומר כי אין כל בעיה לסדר גם עכשיו מסמך כזה. ברור לכל שאין לכך כל ערך וכאילו אמר, אם צריך נסדר זאת בדיעבד. אמנם יש כאן "הודאת בעל דין" אך כל תוקפה של הודאת בעל דין יכולה לחייב אך ורק כלפי עצמו, אך ככל שהדבר נוגע לחייב אחרים (כאן – האישה) אינו נאמן שהרי הוא "חב לאחריני". הוא אינו יכול להיות נדיב כלפי אביו על חשבון אשתו. ובייחוד שהדבר לא ניכר ברישום. ואם אמנם הדברים היו כפי גרסת הבעל, הרי האב היה משתמש בכלים המיועדים להבטחת כספו בדרך המקובלת של רישום הערת אזהרה. שהרי לדבריו של האב הוא שבעצם החליף את הבנק בתפקיד של נותן המשכנתא. אין שום סבירות שהיה עושה כן ומאפשר רישום של הדירה בלא כל השארת שעבוד על סכום כה נכבד בדיוק באותה דרך ממש שכל מלווה או בנק היה עושה זאת.

לאור כל האמור, אין כל ספק שהדירה שייכת לבני הזוג בחלקים שווים ולפי זה 50% מהדירה שייכים לה מעיקר הדין.

אין בפנינו הוכחה כי האב נתן כלל כסף. אך אפילו נניח ונקבל את הטענה של הבעל שאביו הוא שנתן את הכספים לקניית הדירות, עדיין בוודאי אין כאן שום הוכחה שהכסף ניתן כהלוואה. על פי המצב בשטח מה שנראה בפשיטות הוא שהכסף ניתן במתנה כפי שהיה וכן המנהג כיום בפשיטות שההורים עוזרים לילדיהם ברכישת דירה. ראה דברי הגמ' דאמר רב גידל אמר רב (מועד קטן יח: וכתובות קב.): "כמה אתה נותן לבנך – כך וכך, כמה אתה נותן לבתך – כך וכך. עמדו וקדשו – קנו. הן הן הדברים הנקנין באמירה". ואין הכוונה שהם רק מלווים להם את הכסף אם לא שהוסכם על כך בפירוש. ומאחר שהבעל רשם את הדירה על שם שניהם הרי פירושו של דבר שהוא נתן לה את מחצית הדירה במתנה.

מעתה, מה מוזר לפסוק ולומר שנותנים לה 35% מהדירה כשקלול מזונות, בו בזמן שכבר 50% מהדירה הם שלה. ואם כן, בפסק הזה לא רק שלא נתנו לה כלום כי זה היה שלה קודם, עוד עשקו ממנה 15% נוספים מהדירה שהיו שייכים לה.

נכון שבהסכם הגירושין נאמר שהאשה מודה שמגיע לאביו של הבעל 65% מערך הדירה וכן היא חתמה שהיא מקבלת את 35% בשקלול של המזונות.

אך נראה לנו שאין להתייחס כלל לחתימה הזאת ומשום שמשמעותה של החתימה היא שאמרו לאשה אם את רוצה להתגרש את חייבת לחתום ולאשר דבר שאיננו אמת, דהיינו להסכים שרק 35% מהדירה שלך במקום 50%, ולא זאת בלבד אלא לחתום שאת מקבלת דבר שבעצם היה כל הזמן שייך לך כאילו הוא תשלום משוקלל של המזונות.

עברנו על הפרוטוקולים של בית הדין האזורי שמהם עולה שלאשה היו טענות חמורות למה תבעה את זכותה להתגרש מבעלה ובגלל צנעת הפרט איננו רוצים להעלות אותן. ולפיכך מובן מדוע הייתה האשה לחוצה לקבל את הגט והסכימה לחתום על כל מסמך ובלבד שיתאפשר לה לקבל גט.

והרי זה דומה למי שהלווה כסף לאדם שדר אצלו בשכירות, וכשתובע מהלווה את הכסף, אומר הלווה אני אשלם לך רק אם תחתום שקבלת את הכסף הזה בעד שכירות הדירה והוא נאלץ לחתום על כך כי יודע שאחרת לא יקבל כלום. זהו גם מצבה של האישה בנדון שבפנינו. האם זהו דין אמת?

לפיכך דעתנו שיש לקבל את ערעור האישה גם בנקודה השנייה ולבטל את פסק הדין שחייב בית הדין האזורי את האישה להחזיר לבעל סך 400,000 ₪.

עולה מן האמור:

א. הגט שניתן לאישה כשר בלא כל פקפוק. בכך מבוטלת בזה החלטת בית הדין האזורי מיום כ"ח אייר תשע"ג (08/05/13) לעכב את נישואיה של האישה, והאישה רשאית להינשא לכל גבר בר מכהן. יש להעביר הוראה זו להנהלת בתי הדין הרבניים.

ב. אין האישה מחויבת להחזיר לבעל כל סכום שהוא. בכך מבוטלת בזה החלטת בית הדין האזורי מיום י"ט שבט תשע"ד (20/01/14) שחייבה את האישה להחזיר לבעל סך 400,000 ₪.



פסיקה
בערעור זה נחלקו הדעות. לדעת המיעוט אין לקבל את הערעור. לדעת הרוב הערעור מתקבל על כל חלקיו.

נפסק כדעת הרוב והערעורים מתקבלים, לפיכך:

א. כשרות הגט ועיכוב הנישואין:
הגט שניתן כשר בלא פקפוק. מבוטל בזאת עיכוב הנישואין שהוצא כנגד האישה ע"י בית הדין האזורי ביום כ"ח אייר תשע"ג (08/05/13) והאישה רשאית להינשא לכל גבר בר מכהן.

ב. החזרת כספים:
אין כל חוב המוטל על האישה להחזיר לבעל כל סכום שהוא. מבוטלת בזאת החלטת בית הדין מיום י"ט שבט תשע"ד (20/01/14) שחייבה את האישה בהחזרת 400,000 ₪ לבעל.

ג. אפשר לפרסם פסק דין זה בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום י"ב בתשרי התשע"ה (06/10/2014).