האם בית הדין הרבני מוסמך לדון בבקשת הבעל לפירוק השיתוף בדירת הצדדים ובתכולתה? זאת השאלה שבפנינו.
הצדדים נישאו זה לזה ברוסיה בנישואין אזרחיים ביום 9.2.90. לטענת האשה, כעבור מספר ימים הם גם נישאו כדמו"י בפני רב בחופה וקידושין בנוכחות מנין גברים. לצדדים שתי בנות, ילידות 1990 ו-1994.

גבה טורא בין הצדדים, והם חיים בנפרד זה למעלה משנה. הבעל מאשים את האשה, והיא מצידה מאשימה את הבעל. הבעל טוען, בין היתר, כי האשה זרקה את חפציו לחדר המדרגות, נטלה ממנו את מפתחות הדירה והיא מונעת ממנו להיכנס לבית. האשה טוענת כי הבעל עזב את הבית כדי לרעות בשדות זרים, עם אשה שהיא נוקבת בשמה.

כך או אחרת, נראה ששני הצדדים מסכימים כי חל קרע ביניהם, שאינו מאפשר חיים משותפים.

ביום ט"ו חשון תשס"ו (17.11.05) הגיש הבעל תביעתו לגירושין. כעבור ארבעה ימים, ביום י"ט חשון תשס"ו (21.11.05) חזר הבעל לבית הדין והגיש "בקשה לפירוק שיתוף בנכסים בין בני זוג". בבקשתו מציין הבעל כי הוא מגיש זאת "במסגרת תביעת הגירושין שהגיש". בקשתו היא להורות על מכירת דירת הצדדים וחלוקת תמורתה בשווה בין הצדדים לאחר סילוק המשכנתא, וכן להורות על מכירת תכולת הבית וחלוקת התכולה בין הצדדים.

ב"כ האשה טען, בכתב ובע"פ בדיון בפנינו, כי אין לבית הדין סמכות לדון בבקשה לפירוק השיתוף ויש להורות על העברתה לבית המשפט לעניני משפחה. נדון בטענותיו העיקריות של ב"כ האשה.

טענה ראשונה טען ב"כ האשה, ושמא היא הטענה המרכזית שלו, שהאשה הגישה כבר ביום 8.5.05 תביעה לשמירת זכויות בעניני רכוש לבית המשפט לעניני משפחה ותביעה זו קדמה לכריכת בקשת הבעל לפירוק השיתוף בבית הדין הרבני. כידוע, אם קדמה תביעה בבית המשפט לכריכה בבית הדין הרבני, לא ניתן להוציאה מגדר סמכותו של בית המשפט על ידי כריכתה בגירושין.

ב"כ האשה צרף את העתק התביעה אשר נושאת כותרת "שמירת זכויות". התביעה מתייחסת לדירת הצדדים ותכולתה, לרכב מסוג פולקסווגן, וכן לפקדונות וחסכונות כספיים. בסעדים שהתבקשו על ידי האשה בשולי תביעתה לא נזכר סעד של פירוק שיתוף. האשה מבקשת לעניננו -

"להורות כדלקמן:
א. על פי סעיף 11 לחוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג-1973 כי מחצית הזכויות מהנתבע שייכות לאישה.
ב. לקבוע כל סעד נדרש על פי שק"ד של בימ"ש על פי סעיף 11 לחוק".

לדעתנו, אין בתביעה שהגישה האשה לבית המשפט כדי לחסום דיון בבית הדין בבקשה לפירוק השיתוף בדירה ובתכולתה.

ראשית, סעיף 11 לחוק יחסי ממון אינו עוסק בסעד הצהרתי על בעלות ברכוש. סעיף זה עוסק רק בסעדים למניעת הברחת רכוש ולא בעצם הזכות הקניינית או האובליגטורית ברכוש.

שנית, והיא העיקר, תביעה לשמירת זכויות ברכוש, מעצם טיבה וטבעה, אינה בגדר תביעה עיקרית. זוהי תביעה לסעד ביניים, אשר כשלעצמה אינה יכולה להקנות לבית המשפט סמכות לדון במכלול עניני הרכוש. בפרט אין היא יכולה להקנות לבית המשפט סמכות בתביעה שאינה מונחת בפניו והיא התביעה לפירוק שיתוף. ראוי לומר, כי ממכלול טענות האשה עולה שהיא אינה מעוניינת כלל בפירוק השיתוף ברכוש, וקשה אם כן לשומעה בטענה שהיא כביכול תבעה בענין זה קודם לכן בבית המשפט.

נציין כי עסקנו בהרחבה בשאלה המשפטית של היחס שבין הגשת תביעה מוקדמת על פי סעיף 11 לחוק יחסי ממון לבית המשפט, לרבות תביעה לסעד הצהרתי ברכוש, לבין הגשת תביעה מאוחרת לחלוקת רכוש בבית הדין הרבני בהחלטה שניתנה על ידינו בתיק 1-24-9840 (ההחלטה נמצאת כעת ב-http://www.rbc.gov.il/judgements/docs/129.doc. מסקנתנו, שנומקה בהרחבה בשורה של נימוקים, היתה, שתביעה מוקדמת כאמור, ואפילו תביעה לסעד הצהרתי על בעלות בנכסים, אינה יכולה למנוע דיון בתביעה לפירוק שיתוף ברכוש שנכרכה בתביעת גירושין (ההחלטה האמורה תומצא לצדדים יחד עם החלטה זו).

עוד טוען ב"כ האשה כי הבעל הגיש "בקשה" לגירושין ואח"כ "בקשה" לפירוק שיתוף, ולא "תביעה" לגירושין ו"תביעה" לפירוק שיתוף. בטענה זו אין כל ממש. אין כל נפקא מינה אם הבעל הכתיר את פנייתו לבית הדין כ"בקשה" או "תביעה". גם בקשה הינה בגדר תביעה. למותר לציין כי ל"בקשות" הבעל נפתחו בבית הדין תיקים עיקריים, כדין.

לטענת ב"כ האשה, הודה הבעל בדיון שהתקיים בפנינו, כי הגיש את תביעת הגירושין רק משהוגשה תביעת המזונות של האשה והבנות בבית המשפט. מכך יש להסיק, שאילולא הוגשה תביעת המזונות לא היה מבקש להתגרש. עוד יש להסיק כי הבעל מבקש למנוע מהתובעת לקבל את יומה בבית המשפט בענין פרוק השיתוף ברכוש.

איננו מקבלים טענה זאת. גם אם הגשת תביעת המזונות על ידי האשה היא שהביאה את הבעל להגיש תביעתו לגירושין – ואיננו קובעים זאת - אין בכך להסיק כי תביעת הגירושין אינה כנה. דרכו של עולם, שההחלטה להגיש תביעת גירושין מתגבשת במשך תקופה ארוכה ובשל מכלול של נסיבות. ברובן של פרשות הגירושין מתעוררת נסיבה שהיא בבחינת הקטליזטור, או "הקש ששובר את גב הגמל", אשר ממנו קצרה הדרך להגשת תביעה. אין בכך כדי לשלול ב"כי הוא זה", את כנות התביעה. במקרה דנן, דווקא טענות האשה, המעלה תמונה עגומה ביותר של יחסי הצדדים, מחזקות את כנות התביעה לגירושין.

עוד טוען ב"כ האשה, כי הבעל לא כרך את בקשתו הרכושית בבקשתו לגירושין. הוא הגיש את בקשתו הרכושית כעבור ארבעה ימים מהגשת הבקשה לגירושין. על כן, אין זו כריכה כדין. כמו כן, יש ללמוד מכך על חוסר כנותו של הבעל.

גם טענה זו אינה מקובלת עלינו. אין חובה לכרוך ענין בתביעת גירושין עם הגשתה לראשונה. ניתן לכורכה גם מאוחר יותר וגם במהלך הדיונים. הראיה הפשוטה לכך היא מעצם העובדה שהמחוקק לא הגביל את זכות הכריכה למגיש תביעת הגירושין. גם הנתבע או הנתבעת, אשר לרוב אינם מודעים להגשת תביעת הגירושין בעת הגשתה, רשאים מאוחר יותר לכרוך ענין בו הם מעונינים, בתביעת הגירושין של הצד שכנגד, על מנת שבית הדין יוכל להכריע במכלול הענינים שבפניו עם הגירושין. יתירה מזו, כריכה של ענין כלשהו בתביעת הגירושין, לרבות ענין הרכוש, אינה חייבת להיות בכתב דווקא. כריכה יכולה להיעשות בעל-פה, תוך כדי מהלך הדיונים בפני בית הדין. כריכה זו בעל-פה יכולה להיעשות במפורש, ואף בדרך של התנהגות. ראו: תקנה ל"ב לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל – התשנ"ג. כדברי הנשיא ברק ב-בגץ 5679/03 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם בפד"י):

"לטעמי, אין חשיבות של ממש לשאלה כיצד ובאיזו דרך באו לעולם הליכי הכריכה, אם על-ידי ציון הדבר בכתב התביעה ואם במהלך ההתדיינות בפני בית הדין הרבני. כריכה אינה חייבת להיעשות בדרך פורמלית מוגדרת (השוו בג"ץ 566/81 עמרני נ' בית הדין הרבני הגדול (לא פורסם))."

דרך אגב יצויין, כי בפרשה בה דן הנשיא ברק, הבעל הוא שהגיש את תביעת הגירושין, והוא עתר לבג"ץ על שבית הדין פסק בענין רכושי מבלי שהוא נכרך בתביעת הגירושין.

במלים אחרות, כריכה מאוחרת אף היא כריכה כדין, ואין באחור כשלעצמו כדי ללמד על חוסר כנות.

על כל פנים, ב"כ הנתבע לא הצליח להוכיח, בנסיבות ענייננו, כי הכריכה המאוחרת נבעה מחוסר כנות או ממטרה זרה אחרת.

לאור האמור אנו פוסקים:
תביעת הגירושין הינה כנה. הבקשה לפירוק שיתוף בדירת הצדדים ובתכולתה, נכרכה כדין ובכנות.

ניתנה היום ט' אייר, תשס"ו (07.05.2006).

(-) מנחם חשאי - אב"ד    (-) דוד כהן - דיין    (-) מאיר פרימן - דיין

העתק מתאים למקור
הרב מנשה מילר
המזכיר הראשי