לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי מיום ד' אדר תשע"ב (27.2.12) אשר קבע כי הבעל לשלם לאישה סך מאה ועשרים אלף ₪ כתשלום על כתובתה.

פסק דין זה ניתן כהמשך לפסק דין מיום כ"ו באלול תשסה (30.9.05) אשר קבע כי לאישה זכות עקרונית לקבלת כתובתה וכי יש לקיים דיון כדי לקבוע את שיעורה של הכתובה.

למעשה הבעל מבקש לערער על שני פסקי דין אלו גם יחד. לשיטתו שגה בית הדין שפסק כי לאישה זכות לכתובה, ושגה בית הדין שקצב את שיעור הכתובה על סך מאה ועשרים אלף ₪.

כבר במועד הדיון הבהרנו לבעל כי קיים קושי לקבל את טענתו כי יש לראות בפסק הדין משנת תשס"ה החלטת ביניים וכי עדיין יש לו זכות ערעור על החלטה זו. וזאת בדגש על אמירותיו של הבעל שצוינו על ידי בא כוח המשיב המוכיחות שאף הוא ראה בפסק דין זה בתור פסק דין סופי, ובפועל בחר מסיבותיו שלא לערער עליו.

למרות האמור שמענו את עיקר טענות ב"כ הבעל הנוגעות לפסק דין זה ואת תגובת הצד השני לטענות אלו, ונתייחס אפוא לגופם של דברים.

אנו דוחים את טענת ב"כ המערער כי במועד כתיבת ההסכם בין הצדדים ויתרה האישה על כתובתה, שכן ברור וכפי שכתב בית הדין האזורי כי מחילה זו תלויה ועומדת בגירושין, ומשחזרו בהם הצדדים מסעיף המחילה שבהסכם קודם הגירושין, שוב אין המחילה תקפה.

לעניין זה עיין פד"ר ה' עמודים 204 והלאה בו דנו דנחשב הדבר כעין תנאי, והיינו שפעולות הממון נעשים הם על תנאי שיהיה גירושין. מנגד בפד"ר י' עמוד 124 והלאה שדנו בעיקר מצד שכל פעולות הממון אינם חלות כלל עד למועד מתן הגט. ומנגד ישנה אפשרות שלישית לומר שאמנם פעולות הממון קשורות בגירושין אולם ידו של מעכב הגירושין על התחתונה, ורשאי הצד שכנגד לאכוף את התנאי שלטובתו. וכן ראו בספר אזן אהרן (עזריאל), סימן מא:

"גירושין מי שקיבל בקנין לגרש את אשתו ומכר לה חנות בעד סכי כתובתה ונתחרט ואינו רוצה לגרש המכירה קיימת. וגדולה מזו אפי' קיבל בקנין לגרש ולפרוע לה סכי כתובתה ונתחרט מלגרש מחוייב לפרוע לה כתובתה וכמ"ש הרשב"ץ ח"א סי' צ"ד וגו' ותקרע הכתובה הראשונה ויכתוב לה כתובה שניה מנה ויהי' הממון בידה כנכסי מלוג ונ"ל שאין הבעל אוכל פירות וגו' ס' מצות כהונה הנד"מ למהר"א הכהן ז"ל סי' ט' וע' הרדב"ז ח"א סי' שס"ד."

אולם כל הדעות שוות שיש לתנאי ההסכם קשר עם הגירושין בפועל או בפוטנציאל תוך התליה בצד המעכב, לכל דעה כשיטתה, ומשכך בנידון דידן משחזרו בהם הצדדים מסעיף המחילה שבהסכם קודם הגירושין שוב אין המחילה תקפה.

אמנם יש מקום לדון בטענתו השנייה של הבעל כי מאחר שהיו הסכמות בין הצדדים בדבר תנאי הגירושין והם כי האישה מוחלת על כתובתה, הרי שגם אם נפרדו הצדדים ללא גירושין וחזרו והתגרשו בסתמא יש לומר כי על דעת כן התגרשו.

והנה טענה זו דומה לדין הנפסק בחו"מ רכא' סעיף א לגבי מוכר ולוקח שהיה קציצה ביניהם וחזר בו אחד מהמקח וחזרו וקנו בסתמא שדעתם על קציצה ראשונה, ודברים אלו נכונים הן בדבר שהוא מגוף המכר כמו המחיר והן בדבר שהוא מבחינת תנאי במכר, כמבואר בשו"ע אבן העזר כט סעיף ח' לגבי המקדש אישה ע"מ שיתן לה מנה או מאתיים. ועיין גם בתשובת פנים מאירות שהובא בפתחי תשובה חו"מ סימן רכה אות ד'.

אלא שאין הדברים דומים כלל, שכן בעניין שלפנינו נחתם בין הצדדים הסכם ממון שלא נאמר בו כי על הצדדים להתגרש כלל. בהסכם ממון זו צוין כי מזמן סידור הגט מוותרת האישה על מזונותיה ועל כתובתה, ולכאורה פירוש הדברים כי אם יתגרשו בעתיד מוחלת האישה על המזונות והכתובה.

לאחר מכן הגיעו הצדדים לבית המשפט כדי לאשר את ההסכם ומחקו סעיף זה, אם כך מדובר בשני שלבים של הסכם ממון כאשר שני הצדדים מחקו את ההתייחסות לכתובה בנוסח השני בבחינת הפה שאסר הוא הפה שהתיר וקיימו נוסח זה אחרון בבית המשפט. וברור כי אין לראות בגירושין לאחר כן משום איזו שהיא הסכמה של האישה להסכם הראשון.

אכן, אילו היו מסכימים הצדדים להתגרש תוך כדי מחילת הכתובה, ולאחר מכן החליטו להקפיא את הגירושין וחזרו והתגרשו, היה מקום לדון בכך מהדין שנאמר קודם, אלא שאין אלו פני הדברים בנידון דידן.

ולעניין זה נוסיף כי אף באופן זה אין הדברים ברורים שניתן להסתמך על ההסכם הראשון והדברים גם תלויים בזמן שעבר עד שחזרו והתגרשו, עיין שו"ת מהרי"ט חלק יו"ד סימן נ' שדן שם שאפילו עבר זמן עדיין ההבנות בתוקפן. ועיין אנציקלופדיה תלמודית כרך כח, [כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה] הערה 258, שהביאו שיטות הסוברות שצריך שיהא הדבר בסמוך. ועיין גם בספר מעשה רקח על הרמב"ם הלכות מכירה פרק כ' הלכה א' שנראה מדבריו שתלוי במציאות וכל שאנו רואים שביטל המעשה הראשון, הרי ששוב תנאי ההסכמה בטלים, ולעומת כן אם עדיין ניתן לראות את הדברים כהמשך, הרי שיש לומר דעל דעת כן עשו.

והיה מקום לדון שדברים אלו תלויים גם האם מדובר בתנאי שהוא חלק ממהות העניין כמו המחיר, ושאז יש לומר שסמכו על הדברים הראשונים (שהרי אי אפשר למקח להתקיים בלעדיו), או האם מדובר בתנאי שהוא נוסף על העניין המהותי ואז יש להבדיל בין אם מדובר בזמן קרוב שאז מן הסתם גם התנאים הינם חלק מהמעשה. אמנם באופן זה אם יעבור זמן אם כן אין ראיה כי התנאים עדיין בתוקפם. ודברים אלו מתאימים לדברי המהרי"ט ששם בנידון שלו היו ההבנות חלק מעיקר הדבר, ועל כן אף שעבר זמן בין הדברים יש לומר שסמכו מה שדיברו כבר.

ועיין מ"ש באחד מפסקי הדין בבית הדין הגדול, אם אומרים ע"ד תנאים הראשונים ניתן הגט כשהגט ניתן בסתם.

בנדוננו שהאישה לא שינתה דעתה במוכנותה להתגרש ולמחול כתובתה והתגרשה סתם, י"ל דאמרינן דעל דעת הראשונה התגרשה. וברור כי נדון השאלה אם אומרים על דעת תנאי הראשון ניתן הגט הוא רק בנוגע לצד הממוני, וזאת מבלי להיכנס בשלב זה בשאלה לגבי תוקפו של גט אם נאמר שמחילת האישה בכתובתה היא לא מחילה, אם הגט הוא מוטעה.

עיין בשו"ת רדב"ז חלק ב' סימן תתקצ"ב:

"בנדון ראובן שכתב גט לאשתו ואמר לעדים שהוא רוצה ליתן לה גט ע"מ כך וכך ומיד הלכו עדי הגט ובאו עדים אחרים ונתנו לה סתם אם מגורשת על תנאי או בלא תנאי?

תשובה הדבר ברור שאם היו העדים הראשונים אשר שמעו התנאי בפיו והם עדי מסירה אין ספק שהיא מגורשת על תנאי אף על פי שמסרו לה סתם ודאי על תנאו הראשון סמך אבל כיון שלא מסר הגט בפניהם אלא בפני אחרים שלא שמעו התנאי מגורשת בלא תנאי כיון שהוא יודע שאין אלו העדים שמעו את התנאי ולא הזכירו בזמן מסירת הגט אחוליה אחליה לתנאי."

ולכן בנדוננו דון מינה ואוקי באתריה, דכיוון שנמסר הגט בפני ביה"ד אשר טיפל בתיק מתחילתו ועד סופו, יש לומר דע"ד תנאי ראשון דמחילת הכתובה נמסר הגט. ועיין להרמ"א בחושן משפט סימן ר"ז סימן א':

"ואם התנו תנאי ואח"כ כתבו שטר סתם ודאי על תנאי הראשון כתבוהו",

ומקורו מהריב"ש סימן ק"ב:

"מי שנתחייב לאשתו צדאק בערכאות והיא קטנה ע"י אביה והתנה קודם שיודה לה הצדאק שלא תתבע הצדאק לגבות מחיים וכאשר גדלה הבת ואביה נלב"ע תבעה לבעלה לפרוע הצדאק בדיניהם"

ועל זה השיב הריב"ש:

"כיון שהיתה קטנה והאב זכאי בבתו, בידו להתנות עם הבעל כחפצו ולא נתחייב הבעל בצדאק אלא על דעת התנאי ההוא ואף על פי כשקיים התנאי בפני ערכאות קיים סתם אין בזה חשש..."

והנה לכאורה יש לדחות ההוכחה מהריב"ש שבמקרה שהמעשה נעשה בסתם דנעשה על דעת תנאי הדעת הראשון, מאחר והמדובר בהריב"ש בערכאות שהיו מקפידים שלא לעשות תנאים בצדאק, ולכן אומרים שעל דעת תנאי ראשון עשו. אולם, עיין לתשובת הריב"ש סי' תע"ו שגילה מה שסתם בתשובת סימן ק"ב ולדבריו שם יוצא ברור דאין הבדל.

ועיין בשו"ת קול מבשר חלק ב' סימן א' דבור המתחיל הנה בנדון שטר פשרה שלא נכתב בו התנאי של חיוב פרנסת הבנות דהחיוב תופס כיון שהתנו בע"פ בעת ההתפשרות קודם כתיבת התנאים. ועיין גם בשו"ת מבי"ט חלק ב' סימן ל"ז בנידון בעל שרצה לתת גט שהתוקף שלו יהיה כעבור כ' חודש אולם הגט ניתן בסתמא שדן ההמ"ח אם אמרינן ע"ד ראשונה כתב הגט, נראה כי בנדון זה ג"כ שלא גילה דעתו בשעת המעשה לאו כלום הוא.

אבל אחר העיון נראה שאין זה גט מוחלט אלא שצריכי' להמתין כ' חודשים שהסכימו קודם כתיבת הגט דלא הוי גילוי דעת לחודיה אלא תנאי גמור שהתנו שלא ינתן הגט אלא לכ' חודש ונטלו קנין ושבועה על זה ועל דברים הללו סמך הבעל ולא הוצרך לחזור ולהתנות בשעת מסירה. וראיה לזה מהא דתניא בפ' מי שאחזו ת"ר אמר לה בפני שנים הרי זה גיטין ע"מ שתשמשי את אבא לב' שני' וחזר ואמר לה בפני שנים הרי זה גיטין ע"מ שתתני לי מאתי' זוז לא בטלו דבריו האחרונים את הראשונים רצתה משמשתו רצתה נותנת מאתים זוז ופרש"י ד"ה ה"ז גטך. ולא מסרו בפניהם... וחזר ואמר בפני שניים... ומסרו לה לא בטלו... ותקיים או תנאי ראשון או מאתיים זוז עד כאן פרש"י ז"ל. נראה שאם רצתה האשה לשמש את אביו הוא תנאי ראשון ולא לתת המאתיים זוז הרשות בידה. הרי שלא הוזכר תנאי שימוש אביו אלא קודם מסירת הגט ובשעת מסירה הוזכר תנאי אחר ואפ"ה אם מקיימת תנאי הראשון הגט גט אפי' שלא תקיים תנאי שני. שבשעת המסירה דהכי קאמר לה או תנאי ראשון או מאתים זוז... וכן העמיד' רב אחא משבחא ז"ל בדלא מטא גיט' בתנא' קמא עכ"ל. הרי שלפי דרכו של רש"י ז"ל כשהתנ' שני תנאים בפני ב' כתי עדים ולא מסר לה בגט בשעת התנאים ואח"כ מסרו לה בפני כולם סתם שעל תנאים ראשונים מסר והכא נמי בנדון זה שהתנה קודם מסירה כשמסר אח"כ הגט על תנאי הראשון מסר דלא הוי גילוי דעתא אלא תנאי גמור כיון שלא רצה למסור אלא על הזמן שיאמרו אח"כ שהוא כ' חדש הרי זה כמי שאמר כשאמסור אותו לא אמסור אותו אלא על הזמן שיאמרו הברורים שהוא כ' חדש... ואפי' לדעת הרמב"ן ז"ל שמפר' הברייתא שכשהתנה עמה נתן לה הגט בפני הראשוני' דאי לא מס' לה אלא שאמר כשאתן גט לאשתי ע"מ כן אתננו לה ובשעת מעש' נתן ע"ת אחר שדבריו הראשונים אינם כלום היינו משום דהתנה תנאי אחר אבל לא התנה תנאי אחר אלא שנתנ' לה אח"כ בסתם על תנאי הראשון הוא שנתן.

אולם עיין בשו"ת דברי ריבות סימן ס"ו דס"ל בגט שלא אמרינן ע"ד תנאי ראשון. בנדון ב' עדים המכחישים זו את זו אם היה גט בתנאי או לא. ועם זה אפשר שהכיתות אינם מכחישות זו את זו שהעדים האומרים בתנאי היה כיון שבתחילה הוזכר ואחר כך היה סתם ועל תנאי ראשון נדר אף על גב דאין הדין כך כמו שכתבתי דכולי עלמא לאו דינא גמירי אבל במציאות בשעת גמר מעשה שנאמר שהיה תנאי נאמר שלא היה.

ועיין בספר ערך השלחן סי' ל"ח בנידון ראובן ששדך בתו לבן שמעון וכתבו בשטר בקנס ולא נזכר בו שום תנאי ואח"כ טען ראובן שהיה בתנאי שיהיה בן חכם והסרסור שהיה בניהם העיד כן וטען שמעון דבשעת הקנין לא נזכר תנאי זה וגם קודם הקנין לא התנה כדרך תנאי ולא כפל התנאי דכתב ההמ"ח נראה דאם היה תנאי אפ' לא נזכר התנאי בשעת גמר הקנין הוי תנאי גמור כמ"ש הריטב"א בתשובה ח"ב סי' רכט וז"ל אף על פי שלא התנו בפירוש בשעת הקנין כיון שסמוך לו התנו התנאי וסמוך לו נטלו הקנין כמו שפירשו בשעת הקנין דמי דע"ד תנאי הראשון נטלו קנין ואין התנאי מתבטל מן הסתם עד שיבטלוהו בפירוש. ועיי"ש דלאו דווקא סמוך לו כמבואר בדבריו. ועיין ב"י ס"ס קמ"ב וכן מוכח בס"פ המדיר "אמר אביי לא תימא טעמא דרב כיון דכנסה סתם אחולי אחליה לתנאי כלומר ותלמד מכן דכל המתנה בתחלת המעשה ולא הזכיר התנאי שיחול תנאו ובטלו כגון שאמר בפני שני עדים גט זה אני רוצה לתת לאשתי זאת על תנאי ולא הזכיר התנאי שמחל התנאי וודאי לא אמרינן הכי אלא ע"ד הראשונה הוא עושה ואינו מוחל תנאי."

ועיין בשו"ת הראנ"ח ח"א סי' נ"ב דכתב דמדברי הגמרא בפרק מי שאחזו "א"ל ע"מ בפני שנים ה"ז גיטך ע"מ שתשמשי את אבא וחזר וא"ל בפני שנים ה"ז גיטך ע"מ שתיתן לי מאתיים זוז לא בטלו דבריו האחרונים את הראשונים מוכח דאפ' לקולא אמרינן דע"ד תנאי הראשון הוא עושה המעשה ואין הכוונה רק שיש לחוש דע"ד תנאי הראשון עושה המעשה אלא בתורת וודאי ע"ד תנאי ראשון עושה המעשה "וק"ו בנדון דידן דע"ד תנאי ראשון ניתן הגט כלומר ע"ד מחילת האישה בכתובה דגדולה מזו אמרו שם דאע"פ שנתן הגט בתנאי אחר לא בוטל התנאי הראשון. ועיין להרמב"ן והרשב"א והר"ן בפרק מי שאחזו במסכת גיטין "ואפשר דבכה"ג תנאי דבשעת מעשה מבטל דבריו הראשונים אף על פי שאמר בהתחלה בפני שנים כשאתן גט לאשתי ע"מ כן אתננו. ולא דמי להא דתניא בתוספתא דקדושין "זה אומר במנה וזה אומר במאתיים והלך זה לביתו ואח"כ תבעו זא"ז... דאלמא דע"ד ראשון גמרו המעשה, דשא"ה דסתם..."ע"ש. עכ"פ יוצא דהיכא דהמעשה היה בסתם וקדם לו תנאי, לכל הדעות אמרינן דע"ד תנאי ראשון וזאת גם לשיטת הרמב"ן והרשב"א והר"ן דס"ל דתנאי אחר בשעת מעשה מבטל תנאי שקדם למעשה, וק"ו בנדון דידן דהמדובר לא בתנאי, דבתנאי ישנה שאלה של תנאי כפול ויתר משפטי התנאים דאמרינן דע"ד מחילת הכתובה ניתן הגט.

ואין לחלק בין נידוננו לנידונים שדברו בהם הרדב"ז והריב"ש המדברים בתנאים משא"כ בנידוננו שלא מדובר בתנאים אלא בהסכם גירושין המהוה הסדר לגט ואינו תנאי, דעיין שו"ע אבהע"ז סימן צ"ב סעיף ח': "התנה עמה אחר נשואין שלא יהיו לו דין ודברים בנכסיה ולא בפירי פירותיהם... וגירשה וחזר ונשאה סתם על ת"ר מחזירה". וכן עיין ח"מ ס' שלג סעיף ח: "ש"ץ שהשכיר עצמו עם מנהיגי העיר בתנאי כך וכך ואח"כ השכיר לשנה עם מנהיגים שניים ולא התנה ודאי ע"ת ראשון השכיר", ומקורו מהמהרי"ק. וכן עיין קצשו"ע ס' ס"ו: "בנידון מתעסק שנתעכבו המעות אצלו אחרי זמן הפרעון צריך המתעסק ליתן לו ריווח גם בעד הזמן שאח"כ כי מסתמא נשאר בידו ע"ת ראשון". יוצא מכאן שבכל המקרים הללו שהמדובר בהם במצבים חדשים שלא היה לגביהם תנאי ובכ"ז אומרים דע"ד ראשונה הוא עושה.

וכן עיין מהרש"ם ח"ג סימן קס' בשותפות בריחיים על בסיס שראובן ייקח 65 פרו' ושמעון יקבל 35 פרו' בגלל שהוא בקי ואח"כ הצטרכו השותפים לשתף אדם שלישי כי הוגדל העסק ובאו בטענות אחד לשני בנוגע לרווחים אם ימשיכו כפי המצב הקודם וכן יתנו בהתאם לשותף השלישי ולמסקנא כתב הרב, שמאחר דהגודל הכספי של העסק כיום הוא שונה בהרבה מהתחלה לכן לא אומרים על דעת הראשונה נתעסקו הלא"ה אומרים על דעת ראשונה."

לציין שלאחרונה ראיתי חומר רב בנושא בספר רב ברכות לציין שקיים חומר רב בנושא בספרי האחרונים בין היתר מהבן איש חי בספר רב ברכות שהקיף הנושא לכל צדדיו ואקצר בכך היות ולא נצרך לענייננו כאמור שהמדובר בחזרת הצדדים ממחילה.

טענה נוספת שעולה בכתב הערעור היא כי משלא העלתה האישה את עניין הכתובה במהלך הגירושין הרי שיש לתלות מחילה וזאת על סמך מה שמופיע בסדר הגט כי הרב המסדר את הגט מברר כי אין בין הצדדים עדיין ענייני ממון ולרבות הכתובה. הוסיף הבעל וטען (בשפה רפה) כי הוא זוכר כי אכן ויתרה האישה על הכתובה.

לעניין זה התייחס בית הדין האזורי בהרחבה הן בדעת הרוב והן בדעת המיעוט, וכאמור נפסק על פי דעת הרוב כי אין להוכיח מעצם סידור הגט את עניין הוויתור על הכתובה.

והנה עיין בשו"ת אגרות משה אבן העזר חלק ד סימן קטו:

הנה מפורש בסוף סימן קנ"ד בש"ע אה"ע בסדר הגט של בעל הש"ע סעי' פ"א שכתב הרמ"א מסדר מהר"י מינץ שישאל הרב אחר הכתובה ושתחזיר לבעל הכתובה או תמחול לו כדי שלא יבואו אח"כ לידי קטט מחמת הכתובה ושיאמר הבעל ע"מ כן לא גירש, ולשון או תמחול מפורש בסדר הגט של מהר"מ ר' יוזפש שהוא סדר הגט שנתפשט סימן רי"ח היינו שאם אין הכתובה בידה תמחול בפני הרב והעדים, והוא מנהג שנתפשט בכל העולם ודנין כן כל ב"ד, שלכן אם המגרש לא בקש שיתנו לו שובר אין כותבין הב"ד, ויש שגם אין מזהירין להאשה שתחזיר הכתובה כשתמצאהו מהטעם שכתב מהר"מ יוזפש בבאורו בספר ברכת המים שלו על סדר הגט בסימן רמ"ה, דכיון דבזמננו המנהג פשוט שקודם הנתינה היא מוחלת לו הכתובה בפני הרב והעדים כדלעיל אם תרצה לגבות הכתובה לא ישמעו לה הב"ד אף אם לא יהיה הרב והעדים בחיים להעיד ע"ז, כי יסמכו הב"ד על המנהג והובא בספר קב ונקי סימן רמ"ה.

כיוצא בזה עיין בפד"ר ו' עמודים 100–101 בדבריו של הגרי"ש אלישיב זצ"ל, אמנם עיין בפד"ר יא עמודים 231–232 מה שדנו שם שהמנהג היום שעניין מחילת הכתובה נרשם בבירור בפרוטוקול ואם לא משמע מדבריהם שאין לסמוך על המנהג.

ועיין בפסק הדין נשוא הערעור שכתבו:

"נכון הדבר כי בהרבה מקרים ואולי ברוב המקרים ביה"ד שואל את האשה "אם מוותרת על כתובתה", כמבואר בסדרי הגט, אבל ישנם מקרים רבים שהדבר לא נעשה, וכן ידוע על דיינים מובהקים שסידרו גיטין לרוב בעיר הקודש ירושלים ואף פעם לא שאלו על נושא הכתובה במעמד הגט, וגם למסגר הגט בתיק זה ידועים מקרים רבים בהם מרוב לחץ העבודה אינו מברר את נושא הכתובה."

ויש לכאורה לדון בטעם זה שהרי אף אם נאמר שאין לדון משום מנהג העולם שכתב בעל האג"מ וכפי שכתבו בפד"ר יא, עדיין יש כאן ריעותא בכוח הכתובה שהרי אומר הרב המסדר כי ברוב המקרים נוהג הוא לשאול אחר הכתובה ולברר כי אין עוד מענות בין הצדדים ומדבריו נראה כי לא תמיד נכתבים הדברים בפרוטוקול, והבעל עצמו טוען בברי כי אכן כך נעשה, ועיין בדבריו של הגר"ע יוסף זצ"ל שהובאו בפד"ר ו' עמודים 104–108 דדן שם דפליגי הפוסקים האם ניתן לגבות מהבעל בספק במחילת הכתובה, ומסקנת דבריו נראים שאין לגבות כה"ג. ועיין גם בדברי הב"ש בסימן קנד' אות ב' מה שמשמע ממנו שמכוח ספק במחלוקת הפוסקים אין להפסיד לאישה כתובה ובמה שהעיר עליו הבית מאיר דהבעל הוא המוחזק (הובא בפ"ת אות ג' שם) ועיין גם בדברי הב"ש בסימן קטו' אות ח' שדן שם שספק בהפסד כתובה דינו כדין הטוען שמא פרעתיך וחייב לשלם. ועיין בפד"ר ג' עמוד 161 ואילך שציינו למקורות אלו, ועיין גם בפסק דין 867942/2‏ מבית הדין בנתניה שדנו בעניין בהרחבה.

וכן י"ל שבזמננו שמחויב ביה"ד לתעד כל הנטען והמתרחש כולל הקנאות ומחילות בפרוטוקול ביה"ד יש להניח ע"פ אומדנא שלא נמחלה הכתובה.

והנה הטענה השלישית של בא כוח הבעל היא כי אף אם נאמר כי הוא מחויב בכתובה הרי שאין לחייבו מאחר והכתובה נכתבה בסכום מוגזם לכל הדעות (8,888,888 ₪) ונכתב כן מאחר ויום החתונה היה ב-8.8.1988, ולעניין זה כבר רמז בית הדין קמא באומרו כי יש לדון על סכום הכתובה.

בעניין זה דנו רבים ונציין לפסק דינו של הרב דוד לבנון בתיק 5192-21-1 בבית הדין באשקלון וכן לפסק דין בתיק 842107/1 מבית הדין הגדול ועוד בפד"ר טו עמוד 218 ואילך, ונראה ששווים הדעות בעניין שבפנינו שאין תוקף לסכום הנקוב בכתובה. ואם נאמר כן לא ברור כי ניתן לגבות את התוספת כלל, ובפסקי הדין שדנו בדבר השוו הנידון למחלוקת הרא"ש והרי"ף בדין אם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזא, וכתבו שגם דעת הרמב"ם כרי"ף ושלכן יש להכריע כן להלכה.

ובעיקר הדבר אין זה מוכרח שכן דעת המחבר, עיין סמ"ע ס"ק ג' שנקט דדברי המחבר הם כדברי הטור וכן נראה מדברי האורים בסימן סא ס"ק יא' (ציינו רעק"א על המקום) ואם כן לא ברור אם ניתן לחייב תוספת כתובה על סמך כן. מנגד יש לומר בכתובה מוגזמת אינו דין אסמכתא היות וההתחייבות היא לא בדרך קנס תוך שעבוד נכסיו לכך. מצד נוסף אפשר לומר שאמנם ההתחייבות לכתובה כפי שהדעת נוטה לא דומה לאסמכתא, מ"מ התוספת לפחות בחלקה הגדול היא לכבוד בעלמא ויש לפרש את הסכום הנקוב בה כלא מחייב וכאילו השאיר את הדברים לדעת בית הדין. הרי שהדברים אינם נוגעים למחלוקת זו של הרא"ש והרי"ף שכן מעיקרא יש לפרש את הסכום כסכום סביר על פי הנוהג והמצוי.

ומשכך היות והסכום שנקבע באזורי הוא סביר, יש לדחות את הערעור ללא צו להוצאות, היות והתערבות ביה"ד הגדול היא מוגבלת רק לטעות הנראית לעיין בפס"ד האזורי בשיקול דעתו

הרב ציון אלגרבלי
אף שיש לדון בדברי עמיתנו הגר"צ אלגרבלי, נראה כי למעשה כן הדין, ויש לדחות את הערעור.



לאור האמור הערעור נדחה.

פסק הדין מותר לפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של הצדדים.

ניתן ביום ו' בתשרי התשע"ה (30/09/2014).