בפני ביה"ד מונחת תביעת האישה לגירושין.

בתום הדיון הראשון שנערך בביה"ד, קבע ביה"ד שעל האישה להודיע לביה"ד אם ברצונה להביא ראיות לתביעתה לגירושין או שמבקשת שביה"ד יוציא החלטתו ע"פ מה שנאמר בדיון זה. האישה בקשה מביה"ד לקבוע לה מועד להוכחת תביעתה לגירושין.

בדיון שנערך טען ב"כ האישה שמכיון שהצדדים הביעו הסכמתם לגירושין בביהמ"ש אין מקום לעכב את הגירושין ועל הצדדים להתגרש מידית ותביעות הרכוש של הבעל, אם ישנן, יתבררו בערכאה אחרת במועדים שיקבעו ע"י.

ב"כ הבעל טען שהבעל לא מסכים להתגרש עד שיקבל זכויות המגיעות לו לפי דעתו ברכוש שקבלה האישה בירושה.

ביה"ד עיין בפרוטוקול ביהמ"ש, בפרוטוקול זה נכתב שהאישה דרשה גירושין, הבעל אמר שאם האישה מעוניינת בגירושין הוא לא יכול להכריח אותה לחיות עמו ולכן יסכים לגירושין ובתנאי שימצה זכויותיו הממוניות. גם בביהמ"ש העלה ב"כ הבעל טענותיו לגבי זכויות שיש לו לדעתו בירושת האישה וביהמ"ש קבע שזכותו של הבעל להגיש תביעותיו. בדיון שנערך בביהמ"ש הסכים הבעל לפירוק השיתוף, בבית הצדדים, ברכב הצדדים וחשבון הצדדים.

אין בעובדה שהבעל הביע הסכמתו לגירושין לאור תביעת האישה והמעשים החד־צדדיים שעשתה בכדי לחייב את הבעל להתגרש מידית, אדרבה, מפרוטוקול הדיון משמע שהבעל דרש זכויות המגיעות לו לדעתו ברכוש שהגיע לאישה בירושה. הבעל זכאי לדרוש בירור של תביעתו הממונית, ואין לחייבו להתגרש כשמתוך הפרוטוקול עולה שהסכמתו היא לאור המצב שנוצר ואין הוא חוזר בו מתביעותיו הממוניות.

אין בעובדה שהבעל הסכים לפירוק שיתוף מידי בנכסים שאין חולק שהם משותפים לצדדים, בכדי לחייבו להתגרש. אדרבה ביה"ד חושב שאם לא יינתן לכל אחד מבני הזוג את יומו לבירור זכויותיו, בני זוג יימנעו מלהביע את רצונותיהם והסכמותיהם, הדבר יגרום להעצמת הסכסוך בין בני הזוג ויגרום שצד שאינו חפץ כל כך בגירושין אך מסכים להם בדיעבד, יטעון טענות שקריות ובזה יועצם הסכסוך. ואין ספק שדבר זה הוא תקלה לציבור.

דרישתו של הבעל לסיים את כל העניינים הממוניים שביניהם לפני הגירושין אין בה כדי לחייבו להתגרש, ואדרבה היא נכונה הלכתית וכמו שנקבע ב"סדר הגט" (אות פ"א) שיש לפתור כל העניינים הממוניים שבין הצדדים כולל ענין הכתובה לפני הגירושין.

לפיכך קובע ביה"ד:
א. אין בעובדה שהבעל הסכים להתגרש בכפוף לזכויות המגיעות לו לדעתו בכדי לחייבו להתגרש, ולפיכך זכותו למצות טענותיו הממוניות.

ב. הדיון נקבע להוכחות האישה לעילותיה לגירושין. בדיון לא הועלו עילות כל שהן, לפיכך רושם ביה"ד לפניו הסכמתו העקרונית של הבעל להתגרש, אך אין בהסכמו זו בכדי לחייבו להתגרש עתה.

ג. נוסיף ונאמר האישה הגישה תביעותיה בביהמ"ש ובכך מנעה מביה"ד להתערב בנושא הממוני ולנסות למצוא פשרה או לתת פסיקה בעניינים הרכושיים.

ד. ב"כ האישה מלין שהדיונים בביהמ"ש אמורים להמשך שנים רבות דבר שיגרום לעיגון האישה. ביה"ד קובע שאין לו להלין אלא על עצמו שבחר הערכאה שבה לדבריו הדיונים נמשכים שנים רבות ולא הגיש התביעה לביה"ד, שכפי הידוע לכל הבאים בשערי בית דיננו, שהתביעה הייתה יכולה להתברר תוך מספר חודשים.

לאור האמור לעיל דוחים תביעת האישה לחייב הבעל בגירושין, בגין ההסכמה לגירושין שהובעה ע"י הבעל בביהמ"ש.

על האישה להודיע לביה"ד באיזה אופן מעוניינת להמשיך בתביעתה.

ללא פנייה נוספת יובא התיק לעיון סגירה בעוד 90 יום.

ניתן ביום כ"ו במרחשון התשע"ה (19/11/2014).




לפנינו בקשת ב"כ האשה למתן פסק דין!

קורותיו הקצרים של תיק זה כדלהלן:

בסיום הדיון מתאריך 29/6/14 ניתנה החלטה שעל האשה להודיע לביה"ד אם ברצונה להביא ראיות להוכיח את תביעת הגירושין.

בתאריך 16/7/14 הודיע ב"כ האשה שהוא מבקש לקבוע מועד להוכחות בתביעת הגירושין.

ביה"ד נעתר מיד למבוקש וקבע שעל האשה התובעת להודיע לביה"ד אלו עדים והוכחות בדעתה להביא לדיון ובהתאם לכך ייקבע מועד ואורך הדיון.

בתאריך 20/7/14 הודיע ב"כ האשה שהוא מבקש לקבוע מועד להוכחות לחקירת הבעל על התנהגותו כלפי האשה הן בתקופה שלפני הגשת התביעה והן לאחר הגשת התביעה. כמו כן כותב ב"כ האשה כי קיימת תכתובת ענפה מהבעל לאשה שמן הראוי שהבעל ייחקר עליה כדי שיבינו שכל מטרת הבעל זה בצע כסף.

עוד מוסיף ב"כ האשה שלאחר שייחקרו שני הצדדים, תשקול האשה זימון עדים חיצוניים.

ביה"ד קבע מועד דיון להוכחות ליום 6/11/14.

מה שקרה בפועל, בדיון שהתקיים ב"כ האשה התעלם לגמרי מבקשותיו ולא ביקש לחקור את הבעל או להציג הוכחות לתביעת האשה, רק ביקש להודיע שהבעל מסכים לגירושין בעקבות הסכמות בענייני רכוש אליהם הגיעו הצדדים בביהמ"ש.

בדיון בביה"ד בעקבות שאלת ביה"ד, ענה הבעל שהוא מסכים לגירושין רק לאחר חלוקת הרכוש.

ב"כ האשה טען שהיות והבעל הביע הסכמתו לגירושין וכל תביעתו היא רכושית שהצדדים יתגרשו מיד ותביעותיו הרכושיות של הבעל יתבררו לאחר הגט בביהמ"ש.

ביה"ד בהחלטתו מתאריך 19/11/14 קבע שיש הסכמה עקרונית בין הצדדים לגירושין אולם לא הוכחה בפני ביה"ד שום עילה המחייבת את הבעל למתן גט. ולכן קבע ביה"ד שדרישתו של הבעל לסיים את כל העניינים הממוניים שביניהם לפני הגירושין אין בה בכדי לחייבו להתגרש, ואדרבה היא נכונה הלכתית וכמו שנקבע ב"סדר הגט" (אות פ"א) שיש לפתור כל העניינים הממוניים שבין הצדדים כולל ענין הכתובה לפני הגירושין.

טען ב"כ האשה כלפי ביה"ד שלפי גישת ביה"ד המצב הזה עלול להימשך שנים עד שיסתיימו ההליכים בענייני הרכוש.

ועל כך התייחס ביה"ד בהחלטתו וכתב: נוסיף ונאמר האישה הגישה תביעותיה בביהמ"ש ובכך מנעה מביה"ד להתערב בנושא הממוני ולנסות למצוא פשרה או לתת פסיקה בעניינים הרכושיים.

ב"כ האישה מלין שהדיונים בביהמ"ש אמורים להימשך שנים רבות דבר שיגרום לעיגון האישה. ביה"ד קובע שאין לו להלין אלא על עצמו שבחר הערכאה שבה לדבריו הדיונים נמשכים שנים רבות ולא הגיש התביעה לביה"ד, שכפי הידוע לכל הבאים בשערי בית דיננו, שהתביעה הייתה יכולה להתברר תוך כמה חודשים. כוונת ביה"ד שאם התביעה בענייני הרכוש הייתה בסמכות ביה"ד כי אז ביה"ד יכול להשתדל לזרז את ההליכים, אולם ברגע שהצדדים בחרו לפצל את תביעותיהם בין הערכאות ונושא הרכוש מתנהל בערכאה אחרת אין לב"כ האשה לבוא בטענות כלפי ביה"ד, מאחר והוא בעצמו מנע מביה"ד לזרז את ההליכים. פיצול התביעות ע"י ב"כ הצדדים הוא זה שגורם לסחבת בסיום כולל של ההליכים בין הצדדים.

בנוסף טוען ב"כ האשה שביה"ד דחה את תביעת האשה לגירושין. לא ברור היכן ב"כ האשה רואה זאת בהחלטת ביה"ד. כל מה שביה"ד קבע הוא, לאור האמור לעיל דוחים תביעת האישה לחייב הבעל בגירושין, בגין ההסכמה לגירושין שהובעה ע"י הבעל בביהמ"ש.

ביה"ד קבע שאין לחייב את הבעל בגירושין, יחד עם זאת תביעת הגירושין של האשה עומדת בעינה למרות שביה"ד לא שמע עילה המחייבת גירושין.

לעניין בקשת ב"כ האשה שביה"ד יקבע בהחלטתו שלאור הסכמת הבעל "מומלץ או מצוה" לגרש – ביה"ד ניסח את דעתו בדברים שכתב ואין מקום לתת החלטה נוספת על זו שניתנה.

ניתן לפרסם החלטה זו במצורף להחלטה מתאריך 19/11/14 בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום ה' בכסלו התשע"הב (27/11/2014).

הרב אברהם מייזלס