לאחר שמיעת דברי הצדדים וב"כ, בית הדין דוחה את הערעור ולא רואה שום פגם בפסק דין האזורי, ובמיוחד לאחר שהתברר שהגרוש לא שילם עד עתה אפילו פרוטה על חשבון הכתובה, על אף שנהגו בו לפנים משורת הדין כשפרסו לו את תשלום הכתובה למשך זמן רב.

הרי א"כ יישר כוחם של בית הדין בזה שנתנו לכתובה כדין מזונות כדי שיהיה קל לאשה לגבות כתובתה.

הרב אליהו אברג'יל

לפנינו ערעור על החלטת ביה"ד האזורי מיום כ"ג בתמוז תשע"ג (1.7.2013) האומרת:

לאחר העיון בחומר שבתיק ובתגובות הצדדים בית הדין מחליט:

א. על הבעל להעביר לאשה בתוך 30 יום סך של 20,000 ש"ח תשלום ראשון.

ב. בנוסף על הבעל להעביר לאשה בכל חודש סך של 1,000 ₪ החל מתאריך 1.9.13 למשך 120 חודשים.

ג. דין האמור בסעיפים א ו־ב דינם כדין תשלום מזונות.

המערער טוען על קביעת ביה"ד האזורי בסעיף ג' לפיה חל על תשלום הכתובה דין מזונות. לטענת המערער קיים הבדל מהותי לרעת הבעל בהגדרת החיוב כחוב מזונות. מכיוון שבחוב מזונות דיני ההוצאה לפועל מחמירים הרבה יותר ואינם ניתנים לפריסה נוספת, וכן דרכי הגבייה של חוב מזונות הם נוקשים הרבה יותר מחוב אחר.

המערער נסמך על פסיקת ביה"ד הגדול בתיק 771520/6 משם עולה כי אין להחשיב את חוב הכתובה כחוב מזונות.

כמו כן נסמך המערער על פסיקת ביהמ"ש העליון בפס"ד 4033/98 בו כתב ביהמ"ש העליון כי חיוב הכתובה אינו כחיוב מזונות ולפיכך לא חלים עליו ההסדרים המיוחדים שנקבעו לשם ביצוע פסק דין מזונות.

בניתוח הגדרת החוב שלפנינו יש לדון משני פנים. תחילה יש לראות מהו מעמד החוב מבחינה הלכתית, ועפ"ז יש לדון גם בהשלכות מבחינת החוק האזרחי ואם יש בו סתירה לפסקי הדין שהובאו לעיל.

מחלוקת הראשונים והאחרונים בדין חיוב מזונות לגרושה
הנה בראשונים הובאה מחלוקת יסודית בעניין חיוב מזונות לגרושה. הרי"ף הביא את דברי הירושלמי שממנו נראה שיש חיוב מזונות לאחר הגירושין עד שהבעל ישלם את הכתובה עד הפרוטה האחרונה, אך טען ששיטת הבבלי היא לא כן. ואלו דבריו (ב"מ ו. מדפי הרי"ף):

"ירושלמי, ר' יוסנה בשם ר' אחא אמר אדם שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובתה חייב במזונותיה עד שיתן לה פרוטה אחרונה א"ר יוסי מתני' אמרה כן מציאת אשתו שגירשה אף על פי שלא נתן לה כתובתה הרי היא שלה א"ר הושעיא שלא תאמר הואיל וחייב במזונותיה עד שיתן לה פרוטה אחרונה תהא מציאתה שלו לפום כן צריך מתני' ומסתברא לן דגמרא דילן לית ליה האי סברא דאי אית ליה האי סברא לא צריך לאוקומי מתני' במגורשת ואינה מגורשת ואשכחן סייעתא להאי סברא דילן בפרק שני דייני גזילות וכבר פירשנוה התם

כלומר, הרי"ף הוכיח מדברי הגמרא (ב"מ יב:) שהעמידה את חידוש המשנה שמציאת האשה לעצמה אע"פ שניזונית משל בעל, באופן שמגורשת ואינה מגורשת שאז חייב לזונה אבל אינו זוכה במציאתה. ואם הבבלי היה מסכים לשיטת הירושלמי שגם בגרושה היה חיוב לבעל לזון את אשתו עד שיפרע כתובתה, א"כ הגמרא הייתה יכולה להעמיד את המשנה בציור של אשה גרושה שאע"פ שבעלה חייב במזונותיה עכ"ז מציאתה לעצמה. ומכך שהגמרא מצאה אופנים אחרים, מוכח שהבבלי חולק על הירושלמי ולפיכך פסק הרי"ף כשיטת הבבלי שהבעל פטור מן המזונות אע"פ שעדיין לא שילם את מלא הכתובה.

אמנם שיטת הרא"ש שם (סימן לד) ששיטת הירושלמי נכונה להלכה ואין הבבלי חולק בזה. ובדחיית ראייתו של הרי"ף כתב בשם בעל העיטור:

"דגמרא דידן רבותא קמ"ל דאפילו מגורשת ואינה מגורשת מציאתה לעצמה ולא חיישינן לאיבה דאילו מגורשת לגמרי ליכא שום חידוש."

עוד הביא הרא"ש את דברי הרי"ף שהביא ראיה לשיטתו שאין לאשה מזונות אחרי הגירושין וז"ל:

"ועוד הביא רב אלפס ז"ל ראיה מהא דתניא פרק בתרא דכתובות (קז:) האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ובאתה ואמרה מת בעלי רצתה ניזונית רצתה נוטלת כתובתה. אמרה גירשני בעלי מתפרנסת והולכת עד כדי כתובתה. ודייקינן עד כדי כתובתה אין, יותר מכדי כתובה לא. ואם איתא להך דבני מערבא הוה ליה למימר ניזונית והולכת עד שתפרע כל כתובתה ומדקתני עד כדי כתובתה שמעינן דכי מטו מזונותיה כדי כתובתה פקע כתובתה ולא שקלה בתר הכי כלום."

כלומר ראיית הרי"ף היא מהדין שאשה שמגיעה ממדינת הים וטוענת שהיא גרושה ומגיע לה כתובה, אינה נאמנת ליטול אלא ניזונית עד הסכום המגיע לשווי הכתובה, שממ"נ עד סכום זה הבעל חייב לשלם לה, שאם האמת כדבריה שהיא גרושה הרי חייב לה שיעור כתובה, ואם היא משקרת ועדיין היא נשואה, א"כ הבעל חייב לה מדין מזונות. אבל אינה נוטלת יותר מסך שיעור הכתובה מכיוון שלפי דבריה שהיא גרושה ולא מגיע לה מזונות כלל. וא"כ מוכח להדיא שאשה גרושה אינה זוכה במזונות.

הרא"ש דחה ראיה זו וזה לשונו:

"ולי נראה דאין ראיה כלל דטעמא דבני מערבא דחייב במזונותיה עד שיפרע לה כל כתובתה כדי ליפות כח האשה שיפרעו לה כתובתה בעין יפה בבת את ולא יתנו לה על יד על יד, תקנו חכמים שיתחייב במזונות עד שיתנו לה פרוטה אחרונה דאל"כ אמאי חייב לזונה יותר משאר בעלי חובות. והאי טעמא לא שייך באשה הבאה ממדינת הים ואומרת גירשני בעלי, שאי אפשר לפרוע כתובתה בבת אחת שמא יבוא ויאמר לא גירשתיה והיא לא תעיז פניו להכחישו בפניו הלכך עד כדי כתובתה נזונית ממ"נ ותו לא שהרי אמרה גירשני בעלי. וכיון שאין ראיה דפליג גמרא דידן אירושלמי עבדינן כגמרת הירושלמי."

כלומר, דעת הרא"ש שכיון שעיקר הטעם לחייב במזונות אחרי הגירושין הוא כדי להכריח את הבעל לשלם את הכתובה בבת אחת, לפיכך במקום שחיוב הכתובה אינו ברור וייתכן שהבעל פטור מהכתובה, שוב אין אפשרות לחייבו בחיוב מזונות. ולכן באשה הבאה ממדינת הים וטוענת שנתגרשה שייתכן שיבוא בעלה ויכחישנה, אין האשה זוכה במזונות אלא רק בשיעור כתובה. אבל לעולם במקום שיש חיוב כתובה ברור, מחויב הבעל במזונות עד שישלם את הכתובה במלואה.

וכשיטת הרא"ש והעיטור שחייבו במזונות כן גם שיטת הטור. וכפי שכתב באבה"ע (ריש סימן צג):

"במה דברים אמורים שנתן לה כתובה בלא איחור אבל אם מעכב מליתנה לה חייב במזונותיה עד שיפרע לה פרוטה אחרונה."

וראה באור שמח (פי"ב ממלוה) שהביא שדעת הראב"ד בהשגות כשיטת הרא"ש. וכן כתב בנמוק"י ב"מ דף ו א (מדפי הרי"ף) וכן דעת קצת מן האחרונים ז"ל לסמוך על הירושלמי.

וכן על דברי הטור בסימן צג – שכתב: 'ואם תתגרש אין לה עסק עמו אלא נוטלת כתובתה והולכת, בד"א שנתן לה כתובה בלא איחור אבל אם מעכב מליתנה לה חייב במזונותיה עד שיפרע לה עד פרוטה אחרונה' – כתב שם הב"ח:

"ומ"ש במה דברים אמורים כשנתן לה כתובה וכו'. ה"א בירושלמי ואף על פי שהרי"ף בפ"ק דמציעא פסק דליתא להך דירושלמי מקמי תלמודא דידן והסכימו עמו גדולי עולם מכל מקום נמצאו ג"כ גדולי עולם והרא"ש מכללם דס"ל דהלכתא היא וכתב הרא"ש דודאי מן הדין לית לה לגרושה מזונות יותר משאר ב"ח ואף על פי שלא נתן לה כתובתה וכדמוכח בתלמודא דידן, אלא דהירושלמי תקנת חכמים היא שתקנו ליפות כח האשה כדי שיתן לה כתובתה בעין יפה ולא על יד על יד ולכן כתב רבינו בסתם כהך ירושלמי דחייב במזונותיה עד שיפרע לה עד פרוטה אחרונה."

ובב"ש (ס"ק ה') כתב שיש פלוגתא בזה בין הפוסקים. ונראה מדבריו שלא הכריע בזה וכן כתב במחצית השקל שדעת הב"ש שהמחבר לא הכריע במחלוקת זו.

ובאמת אם נתבונן, הירושלמי מביא ראיה לדין זה מהמשנה בבבא מציעא יב. שהרי זו לשון הירושלמי:

א"ר יוסי מתני' אמרה כן מציאת אשתו שגירשה אף על פי שלא נתן לה כתובתה הרי היא שלה.

ואם כמו שמפרש הבבלי שבגרושה אין חיוב מזונות על הבעל, מה זה עניין לאם נתן או לא נתן לה כתובתה? אלא שהירושלמי מביא לעצמו ראיה מוכחת מהמשנה שמדובר באשה שהתגרשה אך הבעל עוד לא שילם לה כתובתה ולכן הוא חייב במזונותיה והמשנה מחדשת שבכל זאת המציאה שייכת לאשה ולא לבעלה (לשעבר).

אמנם, כאמור, יש מפרשים שהבבלי לא חולק על הירושלמי, אלא רק כתב לרבותא שאפילו בספק מגורשת מציאתה לאשה.

טעם המחייבים במזונות והעולה לעניין נידוננו
נמצא שיש עכ"פ יסוד גדול להלכה מדברי גדולי הראשונים כרא"ש והעיטור לחייב את הבעל במזונות עד שישלם את מלוא הכתובה. ואף באחרונים הביאו סברא זו אלא שלא רצו להוציא ממון על סמך זה בלבד. והנה בנידון דידן שביה"ד נתן גדר מזונות לחיוב הכתובה, יש לדבריהם על מה שיסמוכו. אבל לעניין הגדרת חומרת חיוב הכתובה כחיוב מזונות בזה שפיר יש מקום לסמוך על גדולי הראשונים שהבעל חייב במזונות עד שישלם את מלוא הכתובה, ונראה לי ללא ספק שגם הרי"ף יודה לזה.

ובאמת לכשתימצי הרי לפנינו בדיוק המקרה עליו דיבר הרא"ש שבגללו הוצרכו חז"ל לתקן חיוב מזונות:

"דטעמא דבני מערבא דחייב במזונותיה עד שיפרע לה כל כתובתה כדי ליפות כח האשה שיפרעו לה כתובתה בעין יפה בבת אחת ולא יתנו לה על יד על יד תקנו חכמים שיתחייב במזונות עד שיתנו לה פרוטה אחרונה."

כלומר, חז"ל חששו שמא הבעל ישתמט מלשלם לה את כתובתה בבת אחת ולכן תיקנו שעד שמשלם מלוא הכתובה חייב במזונות. והרי זהו המקרה לפנינו, שהבעל רוצה בפריסת תשלומים רחבה – ולא שיתנו לה על יד על יד – וממילא שפיר יש מקום לתקנת חז"ל לחייבו במזונות חוץ מתשלום הכתובה, ולכל הפחות לתת לחובו הקיים תוקף של חוב מזונות לעניין הסדרי הוצאה לפועל.

גם לפי החוק האזרחי נקבע החוב כחוב מזונות
ומעתה שזכינו לכך שמבחינה הלכתית יש ביסוס להחלטת ביה"ד האזורי להחשיב את החוב כחוב מזונות, יש מקום לומר שגם מבחינת החוק האזרחי כן הוא. ואין סתירה מפסקי הדין שהובאו לעיל שאין דין חיוב כתובה כדין חיוב מזונות. מפני שכפי שנתבאר גם בחיוב הכתובה עצמו מובנה חיוב מזונות עד הפירעון המלא של הכתובה. שכוונת החוק שאין לכתובה דין מזונות היא בחוב הכתובה עצמה המשולמת במלואה, אבל כשהכתובה משולמת טיפין טיפין שפיר יש מקום לראות בזה את קיום חיוב המזונות שיש למי שמעכב את תשלום הכתובה במלואה בפעם אחת.

כלומר, יש להבחין בין חיוב עצם הכתובה שאינו בגדר חיוב מזונות כפסקי הדין דלעיל, לבין החיוב הנוסף למזונות שנובע מהכתובה עד לפירעון הכתובה. שחז"ל תיקנו חיוב מזונות כדי להמריץ את הבעל לתת כתובה מלאה, וחיוב זה הוא מלבד חיוב הכתובה כאמור. ועל חיוב זה יש להחיל את כללי חיובי המזונות ולא כללי חיוב כתובה.

ועל כן, מכיוון שבפריסת התשלומים של הכתובה יש אלמנט של חיוב מזונות, יש לראות בתשלומים אלה כתשלום חוב מזונות המוטל על מי שמעכב את תשלום הכתובה במלואה בפעם אחת.

העולה מכל הנ"ל כי הערעור דינו להידחות.

אנחנו מסייגים את החלטה שהחיוב הכתובה בפריסה יהיה דינה כמזונות, אך אין לעצור את הבעל בגלל חוב זה.

הרב א' אהרן כ"ץ
הוגש לפנינו ערעור על סעיף ג' להחלטת ביה"ד האזורי שניתנה ביום כ"ג בתמוז תשע"ג (1.7.2013) האומרת:

לאחר העיון בחומר שבתיק ובתגובות הצדדים בית הדין מחליט:

א. על הבעל להעביר לאשה בתוך 30 יום סך של 20,000 ש"ח תשלום ראשון.

ב. בנוסף על הבעל להעביר לאשה בכל חודש סך של 1,000 ₪ החל מתאריך 1.9.13 למשך 120 חודשים.

ג. דין האמור בסעיפים א ו־ב דינם כדין תשלום מזונות.

מערער טוען כי אין הוא מערער על חיוב כתובה שחויב ע"י ביה"ד האזורי אלא על כך שביה"ד האזורי קבע כי חוב הכתובה דינו כחוב מזונות שבו דרך הגביה בהוצל"פ שונה מדרך גביית חוב מזונות.

ב"כ המערער: אי אפשר לכתוב שזה מזונות כי דיני הגביה בהוצל"פ הם שונים, ויש פס"ד שניתן בביה"ד הגדול בתיק מס' 771520/6 משם עולה כי אין להחשיב את חוב הכתובה כחוב מזונות.

הבקשה לפריסה אינה מהווה סיבה שיחליטו שזה מזונות, וא"א לקרוא לכתובה מזונות. היא מוציאה נגדו צו מאסר בגלל שזה חוב מזונות, וזה לא הליך גבייה רגיל כפי שזה נעשה בהוצל"פ.

ב"כ המערער: בהוצל"פ יש לו עוד אפשרויות יש פריסת תשלומים אחרת, גם בפסה"ד 4033/98 כתב ביהמ"ש העליון שסכום הכתובה אינו מהווה מזונות.

הנה מעיון בפס"ד של ביה"ד הגדול ושל בית המשפט העליון צדק המערער בדבריו שאין לקבוע כי דין הכתובה כדין חוב מזונות.

יש לציין כי ההיבט האזרחי לעניין קביעת מעמדו של החיוב בכתובה כחוב מזונות נדון בפסק דין של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ס' ג'ובראן) בברע (חי') 3269/96 סלומון טקאטש נ' מלכה טקאטש, תשנח (1) 117 (1998). נפסק שם כי אין לראות בחוב לתשלום כתובת אשה כחוב מזונות. על פסק דין זה הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון וזו נדונה ברע"א 4033/98 טקאטש מלכה נ' טקאטש סולומון (1998), והיא נדחתה. בפסק הדין של בית המשפט העליון נאמר כי ההסדרים המיוחדים אשר נקבעו בו לשם ביצוע פסק־דין שעניינו מזונות אינם חלים על ביצוע פסק־דין שעניינו סכום כתובה:

"חוב מזונות כמשמעותו בחוק מתייחס לסכום הפסוק שעל החייב לשלם למחייתו ולצרכיו היום־יומיים של בן משפחתו. כאמור, לשם גביית חוב מסוג זה נקבעו בחוק הסדרים מיוחדים השונים מדרך הגבייה של חובות פסוקים אחרים. ראו, למשל, סעיפים 71 (ב), 74, 74א ו־76 לחוק. תכליתם של הסדרים מיוחדים אלה נובעת בעיקר מאופיו המיוחד של חוב המזונות ומן הרצון להעניק עדיפות לגבייתו על־פני חובות אחרים ולהקל עליה, וזאת על־מנת לאפשר את מחייתו של הזכאי. ראו בג"ץ 5304/92 פר"ח 1992 סיוע לנפגעי חוקים ותקנות למען ישראל אחרת – עמותה נ' שר המשפטים ואח', פ"ד מז (4) 715, בע' 730. מובן אפוא שסכום הכתובה שבו חויב המשיב על־ידי בית־הדין הרבני איננו מהווה חוב מזונות על־פי המשמעות הנודעת לו בחוק על־פי תכליתו של החוק."

אולם לכאורה כשנעיין נראה שבנידון דידן צדק ביה"ד כי חוב הכתובה ייגבה כדין חוב מזונות ונבאר את דברינו.

תחילה יש להבהיר כי פס"ד זה בא אחרי שניתן פס"ד ראשון על חיוב הכתובה שניתן בתאריך י"ח באלול תשע"ב 05.09.2012, ובו חייבו את הבעל במלא הכתובה ולא פרסו לו את תשלום הכתובה, אלא שהבעל חזר לביה"ד וביקש כי יפרסו לו את תשלום זה. ביה"ד נתן לצדדים לכתוב את טענותיהם בבקשה זו, ואכן ביה"ד בפסק דין שני שניתן בתאריך כ"ג תמוז תשע"ג (1.7.2013) פסק שיש לפרוס את התשלום ל־120 תשלומים וזאת כדי להתחשב בטענת הבעל כי אינו יכול לשלם סכום זה בבת אחת ואף לא במספר תשלומים קטן, אולם ביה"ד בהתחשב בכך שיש לאשה הפסד בפריסה ל־120 תשלומים רצה להבטיח כי תשלום זה אכן יבוצע ולכן קבע כי מנגנון התשלומים יהיה כחוב מזונות ולא שפסק ביה"ד כי חוב הכתובה כחוב מזונות.

והנה עתה בערעור בביה"ד התברר כי חששו של ביה"ד כי הבעל יתחמק מתשלומים אלו אכן היה אמתי. הבעל לא רק שלא שילם 1,000 ₪ לחודש אלא אף לא שקל אחד, על כן צדק ביה"ד בקבעו כי חוב הכתובה ייחשב כחוב מזונות לעניין גביית חוב זה.

אולם כשנעיין בפן ההלכתי נראה שלא רק על פי החוק לא ניתן להפוך את חוב הכתובה לחוב מזונות אלא אף לפי ההלכה לא ניתן לעשות זאת.

גבית מלווה
מבחינה הלכתית הנה רמ"א בסימן צז כתב לגבי גביית מלווה:

"ודוקא שאין לו לשלם אבל אם יש לו ואינו רוצה לשלם בית דין חובשין אותו ומכין אותו עד שתצא נפשו וכופין אותו לשלם."

אולם בתומים סימן צז ס"ק יג חלק בזה, וז"ל:

"ובתשובת הרשב"א חולק בזה ועיין בחידושי הגרשוני שמביא ראיה מרש"י פסחים דף צא ד"ה בית אסורין של ישראל שפירש שם כגון לכופו להוציא אשה פסולה או לשלם ממון... הרי שאף בזמן הבית היו חובשים אנשים אלמים לחבוש אותם עד שישלמו, וכן כתב הרא"ש והרי"ף במ"ק מניין דעבדינן הרדפה היינו מקום צר שאינו יכול לברוח והרי הכול לפי עיני ביה"ד ובזמנינו פשוט המנהג שחובשין הלווה שאין לו לשלם ואין מוחה ואולי הכל בחזקת מבריחים נכסים וצ"ע כי אין להם על מה שיסמוכו."

הנה כל זה נאמר לעניין גביית מלווה, אולם גביית חוב כתובה מצאנו דחוב זה גרע משאר חובות, וכמו שכתב הרמב"ם בפרק יז מהלכות אישות הל' ד:

"מי שגירש את אשתו ועליו שטר חוב ובא בעל חוב והאשה לגבות והיו לו מעות וקרקע כדי החוב והכתובה בעל חוב נוטל מעות והאשה נוטלת כתובתה מן הקרקע ואם אין לו אלא קרקע שאין בה כדי לגבות שניהם ולא היה בה דין קדימה נותנין אותה לבעל חוב ואם נשאר לאשה כלום תטול ואם לאו תדחה מפני בעל חוב שהרי בעל חוב הפסיד והוציא מעותיו והאשה לא חסרה דבר שיתר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא."

ובכסף משנה:

"כתב בשם ריב"ש וכבר ביאר הוא ז"ל הטעם הוא מפני שהבעל חוב הפסיד והוציא מעותיו והאשה לא חסרה כלום וא"כ זה הוא בעיקר כתובה ותוספת אבל בנדוניה הרי היא כבעל חוב..."

וא"כ בנידון דידן אם הופכים את חוב הכתובה לחוב מזונות ובהוצל"פ יתייחסו לזה כמו חוב רגיל, ואף יותר מזה הרי בזה אנחנו נגרום נזק לבעלי חוב אחרים שלא יוכלו לגבות במקום דליכא מספיק מעות כדי לפרוע כתובה, במקום שלא קדם זמן הכתובה לזמן השטר חוב. ועיין עוד ברמב"ם שם הל' ד, ה, ו, ז, שמבואר שם עוד מקרים שיש בהם נפקא מינה לבעלי חוב אם ניתן לכתובה דין של חוב רגיל.

הנה כל זה כתבתי על הצד העקרוני, שלא ניתן להפוך חוב כתובה לחוב מזונות, אולם מאחר ובנידון דידן הבעל שהוא חייב בתשלום הכתובה והוא ביקש לפרוס את תשלומי הכתובה ל־120 תשלומים וטענתו כדי שיוכל לשלם, ולכן ביה"ד נענה לבקשתו ועתה מתברר כי הוא לא שילם אף אגורה על חשבון תשלום הכתובה ומעשיו [אי תשלם] מוכיחים כי אין בכוונתו לשלם וגם הגבילו חבריי את הפס"ד שאף שדין תשלומי הכתובה כדין חוב מזונות מכל מקום לא יוכלו לעצור אותו בגין חוב זה, מסכים אני עם חברי בנידון דידן לא לקבל את הערעור ולהשאיר את פסה"ד של ביה"ד האזורי על כנו.

מסקנה דדינא הוא שביה"ד דוחה את הערעור.

הרב מיכאל עמוס

בכפוף לאמור לעיל הערעור נדחה.

ניתן ביום י"א במרחשון התשע"ה (04/11/2014).