|
ב"ה
בית הדין האזורי נתניה
| ||||
| בפני כבוד הדיינים: | ||||
|
הרב שלמה שפירא הרב אברהם מייזלס הרב רפאל י. בן שמעון |
אב בית דין דיין דיין |
תיק מספר: | 883875/1 | |
| תאריך: |
י"ח במרחשון התשע"ה
11/11/2014 | |||
| תובע |
פלוני
בא כוח התובע עו"ד שלמה לוי | |||
| נתבעת |
פלונית
בא כוח הנתבעת עו"ד שלמה לוי) | |||
| הנדון: | גירושין | |||
| נושא הדיון: | סמכות בית הדין לדון בעניינים כרוכים ולאשר הסכם גירושין כשהתברר שאחד מבני הזוג אינו יהודי - | |||
פסק דין
א) לפני בית הדין הוגשה תביעת גירושין בה נכרכו ענייני הרכוש.
בדיון הראשון שנערך ביום ל' ניסן תשע"ב (22/04/12), אמרה האשה שגדלה אצל הוריה עד גיל שמונה שנים ואח"כ אומצה על ידי [ל' ומ' ג'], לשאלת בית הדין אם הוריה הביולוגים יהודים אמרה שאינה יודעת.
הצדדים נרשמו לנישואין ברבנות הרצליה, נישאו ביום 28/08/89 וניתנה להם תעודת נישואין שמספרה 598077. בית הדין לא חקר ובדק על אודות יהדותה של האשה מכיוון שהניח שרישום הנישואין נעשה על פי הנוהל הרגיל והמחייב בתקנות רישום נישואין, ואכן בוררה יהדותה של המבקשת.
הצדדים הודיעו לבית הדין שמוכנים עקרונית להתגרש אחרי שיתבררו ויפתרו העניינים הממוניים שביניהם. מכיוון שהצדדים לא הצליחו להגיע להסכם באמצעות מו"מ, קיים בית הדין כמה דיונים בנושא הרכוש, דיונים בהם הגיעו הצדדים למתווה עקרוני להסכם גירושין. לאור ההגעה למתווה מוסכם קבע בית הדין מועד לסידור גט.
ב) בדיון שנערך ביום ה' תמוז תשע"ג לסידור גט, ושבו חקר בית הדין אחר שמותיהם, הציגה האשה לפני בית הדין תעודת גיור מבי"ד בארגנטינה ותעודת הנישואין והכתובה מרבנות הרצליה.
כפי הידוע לנו כבר גזרו רבני ארגנטינה לפני כתשעים שנה שלא לערוך גירות בארגנטינה, כפי המובא בספר דבר שאול (ר' שאול סתהון) יו"ד סימן ג', והסכימו עמם מארי דארעא ישראל הגראי"ה קוק בשו"ת "דעת כהן" (סימן קנ"ד) והגריא"ה הרצוג (ח' יו"ד סימן פ"ז) וכן נהוג גם כיום. ולפיכך הדבר עורר חשד מיהו הבי"ד שערך הגיור.
כמו כן, העובדה שבכתובה הוזכר שם האב המאמץ, ולא הוזכר שהאשה גיורת, עוררה את הספק שמא סיפור גיור האשה לא הודע לרבנות הרצליה.
עם זאת, לאור המתח הרב שבין הצדדים והסכסוך הקשה בו מעורבות בנות הצדדים החליט בית הדין לסדר גט פיטורין, לצורך התרת נישואיהם. בית הדין הודיע לצדדים שמעשה בית הדין לא יינתן לצדדים רק לאחר בירור, האם האשה אכן יהודייה.
בירור זה נחוץ כדי לדעת האם נישואי הצדדים שנערכו ע"י רבנות הרצליה על סמך ההנחה ששניהם יהודים תקפים על פי דין ועל פי חוק. הדבר משליך גם לעניין סמכות בית הדין לדון בהתרת נישואי הצדדים ובכל העניינים שביניהם, שהרי לפי פסיקת בג"ץ (תיק סרגובי 9476/96) אין לבית הדין סמכות אלא כששני בני הזוג יהודיים.
בירור יהדותה של האשה משליך כמובן גם לעניין קביעת יהדותם של בנות הצדדים.
באותו יום הוציא בית הדין את ההחלטה דלהלן:
עד ליום סידור הגט לא היו לעיני בית הדין המסמכים הרלוונטים.
...
אנו סברנו שאין בעיה והסמכות היא של בית הדין מה גם שב־22/4 האישה אמרה שהיא גיורת ונישאה בארץ, ולכן חשבנו שאין בעיה, בית הדין עורר את השאלה ביום סידור הגט. אנו פעלנו על בסיס מוטעה.
...
אתה מבין שברגע שאתה עוצר את התהליך בטענה שיתכן ואין סמכות לבית הדין במידה וחלילה יקבע שהגיור בעייתי כל המתווה המפורט שקבע בית הדין ביום 13/5/13 מאבד את תוקפו ויאמר הצד השני שאף הוא לא מחויב להחלטות בית הדין.
...
אנו לא יכולים לדעת מתי תינתן החלטה בנושא הגיור כי הדבר אינו תלוי בנו אלא בגורמים הרלוונטיים שאליהם פנינו. ברגע שנקבל תשובות מהם נוכל להוציא החלטה."
ד) אחר דיון זה הוגשו לבית הדין מספר בקשות לחתום על פסיקתות כדי להמשיך הליך חלוקת הרכוש.
בית הדין דחה בקשות אלו פעם אחר פעם, והודיע שכל עוד לא תתקבל הסכמת הגרושה לסמכות בית הדין ללא תנאי, אין באפשרותנו לחתום על פסיקתות כיוון שהתעורר ספק שמא אין לבית הדין סמכות לדון בעניינם של הצדדים.
לאחר זמן הודיעה הגרושה שהיא מקבלת סמכות בית הדין ללא תנאי, בית הדין הוציא פסיקתות לצורך השלמת פירוק השיתוף. ובהמשך הופיעו הצדדים לפני בית הדין לצורך אישור הסכם גירושין ובית הדין נתן תוקף של פסק דין להסכם.
משאושר הסכם הגירושין ונקבע אופן חלוקת הרכוש, סיים בית הדין למעשה טיפולו בתיק.
ה) בית הדין המתין זמן רב ופנה פעמים רבות לרבנות הרצליה ולרבנות הראשית, כדי לקבל התשובות לשאלותינו בהחלטה מיום סידור הגט.
לבית הדין הומצא תיק הנישואין של הצדדים ברבנות הרצליה. בטופס הצהרת הפרטים, בבקשה לרישום נישואין מיום כ' תמוז תשמ"ט, נרשם:
אין ספק שהתנהלות רבנות הרצליה היא התנהלות רשלנית, שהרי לא הוצגה לפניהם כתובת הורי הכלה (להבדיל מכתובת הורי החתן), ואף אם הייתה מוצגת כתובה כזו, ספק גדול אם נהגו על פי הוראות רישום הנישואין משנת תשל"ט, (מופיעות בחוזר מנכ"ל (משרד הדתות) 87/2), ההוראות המחייבות באותה עת שבהם נכתב:
ו) ומעתה עלינו לברר מהות הגיור שהתגיירה האשה. כפי שכתבנו לעיל, בארגנטינה התקבל חרם שלא לערוך גיורים. תעודה זו הינה מי"ג טבת תשד"ם, המורה שהליך זה נעשה כשהמבקשת הייתה בת עשרים.
בבית הדין התקבל מכתבו של הרב איתמר טובול מנהל מחלקת אישות וגירות שבו נכתב:
ולפיכך מכיוון שהמבקשת נולדה אינה יהודייה, בגיל שמונה אומצה על ידי זוג יהודי ובגיל עשרים עברה טקס שאין לו תוקף הלכתי, יש לקבוע שהמבקשת אינה יהודייה.
אין ספק שהמבקשת ש"התגיירה" בהיותה בת עשרים, ידעה שהיא אינה יהודייה ולפיכך עברה "הליך גיור", שלמעשה אין לו תוקף הלכתי.
המבקשת בתצהירה הסתירה שההורים הכתובים בתעודתה אינם הוריה הביולוגיים והסתירה שהיא גיורת, ולפיכך הוטעתה רבנות הרצליה בהתנהלותה על פי נוהל רישום נישואין, וכנראה שלא קיימו כראוי בסעיפים 8–11 לנוהל, והשיאו אשה שאינה יהודייה ליהודי, וברור שלנישואין אלו אין תוקף הלכתי.
יש לציין שכתקנות רישום נישואין תשס"ד–2004, התקנות המחייבות כיום, חובה על רושם נישואין להפנות כל מי שעולה מחו"ל לבירור לפני בית הדין על מעמדו האישי, יהדותו ורווקותו.
ומעתה מכיוון שהתברר שהמבקשת אינה יהודייה, חובה עלינו לתת החלטה:
1. בעניין תקפות הנישואין.
2. סמכות בית הדין להתיר נישואין אלו.
3. מעמדם האישי של בני הזוג.
4. תוקפם המשפטי־החוקי של החלטות בית הדין בעניין הרכוש, והאישור
שניתן להסכם הגירושין של הצדדים.
בית הדין נותן החלטה זו על פי הקווים שהתווינו בהחלטתנו מיום ה' באדר תשע"ב (28.2.2012) בתיק נתניה 855991/1, שנתוניו דומים למקרה שלפנינו.
ז) על פי חוק, נישואין של יהודים בישראל יהיו על פי דין תורה, לפיכך חובתו של הרב רושם הנישואין לברר יהדותם של הצדדים.
סמכותו וחובתו של רושם הנישואין לערוך בירור יהדותו של המבקש נקבעה גם בפסיקתו של בית המשפט העליון בבג"ץ 359/66, גיתיה כנגד הרבנות הראשית פ"ד כב (1) 290.
הנשיא אגרנט ציין שם, 302, כי אין פסול בבדיקה המוקדמת שערך הרב רושם הנישואין:
בתיק רישום הנישואין נכתב שלמבקשים ניתנה תעודות רווקות ברבנות הרצליה. בבקשה זו נכתב גם תצהיר של האשה האומר שכל הפרטים שהוזכרו לעיל נכונים.
על פי הצהרה זו נישאו הצדדים ביום 28/09/89, ומנישואין אלו נולדו שתי בנות.
אין ספק שהמבקשת הגישה תצהיר שקרי ברבנות הרצליה ועל פי תצהיר זה (וכנראה גם עדי שקר) נערכו לה נישואין כדמו"י, אף שהמבקשת אינה יהודייה, ונישואין בין יהודי לנכרייה אינם תקפים על פי דין תורה.
הצדדים הופיעו בבית הדין ובנסיבות העניין, בית הדין סידר למבקשת ובעלה גט פיטורין והוציא תעודת גירושין.
ח) אך מכיוון שקבענו שהמבקשת אינה יהודייה, חובה עלינו לבדוק את מעמדם של הצדדים.
הסמכות לדון ולהחליט לגבי גירושיהם של בני הזוג שהם יהודים במדינת ישראל, היא בסמכות הייחודית של בית הדין הרבני. כפי שקובע סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי"ג 1953:
המחוקק לא קבע אופן הגירושין והתרת הנישואין אם ע"י גט פיטורין או באופן אחר, ודבר זה גם הוא בסמכות בית הדין שהוא הקובע אופן הגירושין והתרת הנישואין בכל מקרה לגופו.
יש לציין שהנישואין של יהודים על פי חוק במדינת ישראל הם כדמו"י בלבד, ולפיכך כל מי שנישא במדינת ישראל כדמו"י, יש לנישואין אלו תוקף הלכתי ותוקף חוקי. לעומת זאת, נישואין כדמו"י בחו"ל יש להם במקום עריכת הנישואין תוקף הלכתי בלבד ולא תוקף חוקי.
נישואין אזרחיים רגילים או נישואי מקסיקו או פרגוואי הם בעלי תוקף חוקי בכפוף לתנאי המשפט הבין־לאומי הפרטי. אמנם לעניין תוקפם ההלכתי דן בית הדין בכל מקרה לגופו.
מכיוון שלדעת חלק מהפוסקים יש לנישואין אזרחיים גם תוקף הלכתי (לכל הפחות של ספק קידושין), נוהג בית הדין לסדר גט פיטורין לבני זוג שנישאו בנישואין אזרחיים בלבד בארץ מולדתם.
בנישואי פרגוואי או מקסיקו לא מצינו בפוסקים מי שחושש לנישואין הלכתיים ולפיכך נוהג בית הדין להתירם בלא גט פיטורין.
ברוב הפעמים בית הדין מתיר בין את תוקפם ההלכתי ובין את תוקפם החוקי של הנישואין ולפעמים בית הדין מוסמך להתיר את הנישואין מצד אחד בלבד דהיינו תוקפם ההלכתי או תוקפם החוקי של הנישואין, בית הדין קובע בכל מקרה לגופו את צורת התרת הנישואין.
ט) והנה בעבר נהגו בתי הדין להורות על התרת נישואיהם של בני זוג גם אם אחד מהם אינו יהודי, אם נישאו בנישואין אזרחיים בחו"ל והגישו בקשה לגירושין בבית הדין.
ברם כיום, גם כשבית הדין מגיע למסקנה כי אחד המבקשים שלפניו אינו יהודי, נבצר מאתנו להורות על כך, על אף הסכמה של המבקשים, וזאת לפי פסיקת בית המשפט העליון ב־בג"צ 96/ 9476 מאיר סרגובי נ' בית הדין הרבני האזורי ירושלים [פדאור (לא פורסם) 06 (20) 796]. פסק דין זה קובע, שבמקרה שאחד הצדדים אינו יהודי, החוק אינו מסמיך את בית הדין לדון בהתרת הנישואין. במקרה שכזה אף אם שני הצדדים הסכימו לסמכות בית הדין, ואף אם בית הדין התיר את הנישואין, להתרת נישואין זו לא יהא תוקף חוקי.
ולפיכך מכיוון שקבענו שהמבקשת אינה יהודייה, בית הדין מנוע מלעסוק בעניין הגירושין מפני שהוא משולל סמכות חוקית לדון בגירושין של בני זוג נשואים שאחד מהם אינו יהודי. ולפיכך קביעת בית הדין שבני הזוג גרושים והוצאת תעודת הגירושין, הייתה ללא סמכות חוקית. ומשכך, אין תוקף לתעודת הגירושין שהוצאה בבית הדין.
אך לאמתו של דבר, דברים אלו אמורים בבני זוג שאחד מהם אינו יהודי, ונישאו בחו"ל בנישואין אזרחיים, שבמקום זה לנישואין אלו ישנו תוקף חוקי במקום בו נערכו. ומכיוון שהם נשואים על פי הדין הבין־לאומי, יש להתיר נישואיהם באופן חוקי, והערכאה שיפוטית שלה הסמכות להתיר נישואין אלו הינה בית המשפט לענייני משפחה.
אך בנידון דידן הדברים שונים. מכיוון שהתברר לבית הדין שהבעל יהודי והאישה אינה יהודייה, ולפיכך נישואי הצדדים אינם נישואים על פי דין תורה. כמו כן, מכיוון שאחד הצדדים יהודי ומשנהו נכרי, אין אפשרות חוקית במדינת ישראל לעריכת נישואין בין יהודי ללא יהודייה. חוק נישואין וגירושין קובע שנישואין של יהודים יהיו בסמכותם של בתי הדין הרבניים, על פי דין תורה. הנישואין שנערכו בין הצדדים שהיו נישואין כדמו"י, אין להם תוקף הלכתי, שהרי אין תפיסת קידושין ונישואין בין יהודי לנכרייה. ומשאין להם תוקף הלכתי אין להם גם תוקף חוקי.
לא נערכו נישואין אזרחיים בין הצדדים מכיוון שנישואין כאלו אינם אפשריים במדינת ישראל. ולפיכך נישואי הצדדים שנרשמו ברבנות הרצליה ונערכו כדמו"י משוללים תוקף הלכתי ומשכך משוללים גם תוקף חוקי. הצהרות הצדדים שניתנו ברבנות הרצליה נעשו במרמה תוך הטעיית והסתרת עובדות מהרב רושם הנישואין, הנישואין נערכו במרמה וגם רישום הצדדים כנשואים נעשה במרמה.
ולפיכך משקבענו שהצדדים לא היו נשואים זה לזו, בין על פי דין בין על פי חוק, אין צורך להפנות את הצדדים להליך "התרת נישואין" לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים וסמכות בין־לאומית), התשכ"ט־1958.
נמצא כי אין תוקף לתעודת הגירושין שהוצאה על ידי בית הדין משתי סיבות:
(א) הצדדים לא היו נשואים זה לזו.
(ב) אף אם הצדדים היו נשואים באופן חוקי מחוץ למדינת ישראל, בית הדין משולל סמכות חוקית להתיר נישואין של יהודי ואינה יהודייה.
כמו כן, מכיוון שהתברר שהצדדים יהודי ונכרייה, רבנות הרצליה שבה נישאו הצדדים, הייתה מנועה הלכתית מלהשיאם. ולפיכך היא גם משוללת סמכות חוקית להשיאם. שהרי סמכותה הינה רק לגבי בני זוג יהודים ולא בין יהודי לנכרייה.
והנה כבר הבאנו לעיל מה שנכתב בבג"ץ גיתיה, שסמכותו וחובתו של רושם הנישואין לבדוק יהדותו של מגיש הבקשה לנישואין אם לא ניתן פסק דין של בית דין רבני בנושא זה. ולפיכך מוטל עלינו להביע חוות דעתנו בנוגע ליהדותה של האישה ולקבוע אם היה ניתן להשיאה, ובאם השיאוה, מה תוקפם ההלכתי של נישואיה, דבר המשליך על מעמדם החוקי של נישואים אלו.
במקרה שלפנינו שלא היה תוקף לנישואין הדתיים ההלכתיים, אין הצדדים נשואים כלל, ואין סמכות חוקית לרבנות כלשהי לתת מעמד של נשוי לבני זוג שאחד מהם לא יהודי, ובפרט שהחוק לא מאפשר נישואין חוקיים בין יהודי ולא יהודייה במדינת ישראל.
לאור האמור לעיל, מוסיף בית הדין וקובע שהצדדים אינם נשואים זה לזו ואין תוקף חוקי לתעודת הנישואין שניתנה בשנת 98 לצדדים. ולפיכך יש לעשות לתיקון רישום פרטי המצב האישי של הצדדים במרשם האוכלוסין מנשוי ונשואה לרווק ורווקה.
י) ומעתה מכיוון שהתברר שהאשה אינה יהודייה, בית הדין משולל סמכות לדון בעניינים שנכרכו בתביעת הגירושין, שהרי מכיוון שהתברר לעיל שאין לבית הדין סמכות לדון בתביעת גירושים של הצדדים שהרי אחד מהם אינו יהודי, ברור שבית הדין משולל סמכות לדון בענייני הרכוש שנכרכו בתביעה זו, שהרי האפשרות לכרוך עניינים אלו בתביעת גירושין הינה בתביעת גירושין שיש לבית הדין סמכות לדון בה, ומשנשללה הסמכות לדון בתביעה זו, בתר רישא אזיל גופא, ובית הדין אינו יכול לדון בתביעות הכרוכות.
ולפי מה שכתבנו יש להוסיף שמכיוון שהתברר שהאשה אינה יהודייה, נישואי הצדדים אינם נישואין על פי דין ולפיכך אין הם נשואים גם על פי חוק, ולפיכך אפילו הייתה לבית הדין סמכות בתביעת גירושין כשאחד מבני הזוג אינו יהודי (וכגון שנערכו נישואין אזרחיים), בנידון דידן התברר שהנישואין בטלים מעיקרן.
אמנם בנידון דידן, בסופו של דבר הצדדים הגיעו להסכמות ביניהם, וביקשו והקנו סמכות לבית הדין לאשר את הסכם הגירושין, ובית הדין אכן עשה כן. ויש לעיין האם יש לבית הדין סמכות לאשר הסכם זה, בבני זוג שלבית הדין אין סמכות כלפיהם על פי חוק נישואין וגירושין.
ונראה לומר שלגבי עניין זה של אישור הסכם הגירושין של הצדדים שבית הדין קבע שנישואיהם בטלים מעיקרא (מכיוון שאחד מהם אינו יהודי), יש לבית הדין סמכות לאשר הסכם הממון, לפי סעיף 2 (ד) לחוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג־1973 הקובע:
ולפיכך קובע בית הדין שפסק הדין המאשר את הסכם חלוקת הרכוש בין הצדדים, הינו פסק דין חוקי בהתאם לסעיף 2(ד) לחוק יחסי ממון.
בסיום דברינו יש להוסיף שמכיוון שהתברר שהמבקשת אינה יהודייה, גם בנותיה אינן יהודיות, שהרי אמה הביולוגית של האשה־האם לא יהודייה, וכן גם בנותיה – דדין האשה כדין אמה.
יא) המסקנות העולות מכל האמור לעיל, הינן כדלהלן:
א) המבקשת [פלונית] אינה יהודייה.
ב) המבקשת ו[פלוני] הטעו את לשכת הרבנות בהרצליה בעת נישואיהם.
המבקשת הצהירה הצהרת שקר והביאה עדי שקר שלא סיפרו שהמבקשת גיורת מאומצת. ואכן הצדדים הצליחו להטעות את רבנות הרצליה ונערכו להם נישואין כדמו"י.
ג) לנישואי הצדדים שנערכו ביום 28/08/89 אין תוקף חוקי. ולפיכך יש לקבוע שמעמדם של הצדדים הינו רווק ורווקה.
ד) מכיוון שהצדדים הם יהודי ונכרייה שערכו בישראל טקס הנחזה כנישואין, ומתברר כי לא היה לו תוקף חוקי והלכתי והצדדים אינם נשואים זה לזו, אין צורך בהליך נוסף להתרת נישואיהם. לפיכך תעודת הגירושין בטלה.
ה) לבית הדין אין סמכות לדון בתביעת גירושין ותביעות שנכרכו בהן כשאחד מבני הזוג אינו יהודי.
ו) לבית הדין סמכות לאשר הסכם חלוקת הרכוש שבין הצדדים על פי חוק יחסי ממון.
ז) על המזכירות להעביר פסק דין זה למנהל תחום בירור יהדות, על מנת שינקוט הליכים מתאימים לרישום האשה [פלונית] ברשימת מעוכבי חיתון.
ח) מכיוון שהמבקשת אינה יהודייה, הדבר משליך גם על יהדותן של בנותיה. לפיכך בית הדין מצרף את הבנות כצד לתיק, ויש להעביר הודעה זו אליהן. הבנות זכאיות להתייחס לשאלת יהדותן לעניין נישואין. ללא תגובה תוך 30 יום, יתן בית הדין החלטה לעניין מעמדם האישי של הבנות.
הרב שלמה שפירא – אב"ד
א) עברתי על מש"כ ידידי אב"ד הגר"ש שפירא שליט"א ואני מסכים למסקנותיו, אולם למה שכתב בסעיף י' איני יכול להסכים, ואבאר את דברי:
בתיק התביעה לחלוקת רכוש במקרה הנדון לפנינו ניתנו החלטות למכביר לבקשות הצדדים, ולאחר תקופה יחסית ארוכה של דיונים והחלטות, קבע בית הדין בתאריך ד' בסיון תשע"ג (13.5.2013) מתווה לחלוקת הרכוש כדי להביא את הצדדים להסכמות בכל ענייני הרכוש. ואכן בתאריך י"ב בשבט תשע"ד (13.1.2014) הגיעו הצדדים וב"כ להסכם גירושין המתבסס על העקרונות שכאמור קבע בית הדין. בית הדין אישר את ההסכם בתאריך הנ"ל ונתן לו תוקף של פסק דין.
ב) הבעיה שנוצרה בתיק זה הייתה כאשר הגיעו הצדדים לשלב ההכנה לסידור גט במהלך חקירת השמות של הצדדים והוריהם, התברר שהאשה נולדה להורים נכרים, ובגיל שמונה עברה הליך אימוץ ע"י הורים יהודים, ובגיל מבוגר יותר (גיל עשרים) עברה הליך גיור ע"י בית דין בארגנטינה שאינו מוכר ע"י הרבנות הראשית לישראל. לאור זאת קבע בית הדין שהאשה אינה יהודייה.
מכאן נובעת הבעיה שניצבת לפנינו, האם כיום לאחר שכאמור יסתיימו כל ההליכים הרכושיים בין הצדדים במסגרת הסכם שקיבל תוקף פסק דין ע"י בית הדין, יתבטל למפרע פסק הדין מחמת סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין תשי"ג־1953) הקובע:
ד) בנוסף כאשר המחוקק קבע בסעיף 1 לחוק השיפוט שסמכות השיפוט היא על "יהודים" בישראל על פי פסיקתם של בתי המשפט (ראה ע"א 291/64 וינברג היועמה"ש לממשלה, וכן ב"ש 39/57 ס' נ' ס') לא ניתן לפרש את דרישת החוק ל"יהודים" שגם אם רק צד אחד הוא יהודי מתקיים תנאי חוקי זה. לשון פסקי הדין (המובאים במקורות הנ"ל) "תנאי בל יעבור לקביעת סמכותו של בית דין רבני בעניין נישואין וגירושין הוא ששני בני הזוג הם יהודים."
ובפסק הדין הנ"ל ב"ש 39/57 ס' נ' ס' נכתב:
ה) הגר"ש שפירא כתב בהחלטתו, שהיות ובסופו של הליך הצדדים הגיעו להסכמות בנושאים הרכושיים וביקשו מבית הדין לאשר את ההסכמות, ואף הקנו במפורש סמכות לבית הדין לאשר את הסכם הממון [למרות שכבר אז צפה ועלתה שאלת יהדותה של האשה], הרי שהמדובר בהליך של אישור הסכם גירושין, ולבית הדין יש את הסמכות לאשר הסכם ממון לפי סעיף 2 (ד) לחוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג־1973 הקובע:
אינני יכול להסכים עם פרשנותו של הגר"ש שפירא, היות וברור שאין זו הפרשנות של סעיף 2(ד) לחוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג–1973, מפני שבראשיתו של הסעיף הנ"ל דהיינו 2 (א) קובע המחוקק:
יוצא אפוא, כאשר לבית הדין אין סמכות שיפוט כמו המקרה דנן, בו נקבע שהאשה אינה יהודייה, ממילא אין לבית הדין סמכות לאשר הסכם גירושין.
לפי זה צריך לפרש את האמור בסעיף 2 (ד), שהתרת נישואין כוללת "הכרזה שהנישואין בטלים מעיקרם", כגון במקרה בו יתברר לאחר הנישואין שחלה טעות עקב חשיפת בעיה אצל אחד הצדדים, שהוסתרה מהצד השני קודם הנישואין מה שמוגדר בהלכה "מקח טעות", ובית הדין קבע שאכן טעות זו ניתן להגדירה כמקח טעות וממילא הקידושין בטלים מעיקרם. או כאשר הקידושין לא נערכו לפי כללי ההלכה ולכן בית הדין קבע שהקידושין בטלים מעיקרם. למקרים כגון אלו קורא המחוקק "הכרזה שהנישואין בטלים מעיקרם", דהיינו שבית הדין הכריז שהנישואין בטלים למפרע.
ו) כאמור אני מסכים עם מסקנתו הסופית של אב"ד הגר"ש שפירא במקרה דנן שלבית הדין הייתה סמכות לאשר ולתת תוקף פס"ד להסכם הגירושין. אולם לדעתי ההסבר לכך הוא מטעם אחר כדלהלן:
כאשר בני זוג מופיעים לפני בית הדין ומצהירים ששניהם יהודים (למעשה די לנו בכך), נישאו כדמו"י, בתעודת הזהות הם רשומים כיהודים, די בכל זה כדי שנחזיק אותם כיהודים לצורך קיום התנאי של "יהודים" הנדרש בחוק השיפוט.
זאת ועוד, אפשר לקבוע בוודאות שרוב מוחלט של הבאים להתדיין בבית הדין הרבני הם יהודים, ובהלכה כידוע הרוב העובדתי יוצר חזקה הלכתית, כמו לדוגמא חזקת כשרות שעומדת לכל יהודי כל עוד לא הוכחה ריעותא עובדתית בכשרותו. חזקה זו אומר ה"פני יהושע" (לרבי יעקב יהושע פאלק) בחידושיו על גמרא גיטין דף י"ז ע"א, נובעת מהרוב המציאותי שרוב היהודים אינם עוברי עבירה ולכן כל יהודי הוא בחזקת כשרות, הוא הדין ניתן לומר בפשטות רוב הבאים להתדיין לפני בית הדין הם יהודים, לכן כאשר מתייצבים בני הזוג לפני בית הדין הם בחזקת יהודים.
לא עולה על הדעת שהתנאי "יהודים" המופיע בחוק מתקיים אך ורק לאחר שבית הדין קיים בירור יהדות מקיף ששני הצדדים המתדיינים הם יהודים.
ז) כידוע הזמן הקובע לקניית סמכותו של בית הדין הוא עם פתיחת הליך הדיון, שהרי אם הצדדים החלו לדון לפני בית הדין באחד מהנושאים שלבית הדין יש סמכות, לא תוכל להתקבל טענה לחוסר סמכות בית הדין לאחר פתיחת ההליך, אלא אך ורק קודם פתיחת ההליך.
לפי זה אם בשעה הקובעת את סמכות בית הדין לא התעורר שום ספק בדבר יהדותם של המתדיינים, הרי שבית הדין מוסמך על פי חוק השיפוט לדון, אולם אם במהלך הדיון יקבע בית הדין שאחד מהצדדים אינו יהודי אז נקטעה סמכותו של בית הדין.
אולם כל עוד לא נקבע כך, ובית הדין דן וסיים את כל הליך הדיון כולל פסיקת הדין, ורק לאחר מכן נוצר ספק בדבר יהדותו של אחד מהצדדים, ובית הדין קבע שאכן אותו צד אינו יהודי, החלטה זו אינה מבטלת למפרע את כל הליכי הדיון שכבר התקיימו וההחלטות שניתנו למפרע, אלא רק מכאן ולהבא. היות וכל עוד לא הייתה החלטה סופית ע"י בית הדין המאיינת את יהדותם של הצדדים או צד אחד מהם, הרי כאמור הם יהודים לצורך סמכות השיפוט.
הוא הדין במקרה הפוך: אם בית הדין התחיל לדון בחוסר סמכות מפני שאחד מהצדדים אינו יהודי ובמהלך הדיון התגייר, בית הדין לא יקנה סמכות. מאחר ובתחילת הדיון שהוא הזמן הקובע את סמכותו של בית הדין לא היה לבית הדין סמכות.
ח) ההוכחה לדברינו היא פשוטה. כידוע בתי הדין קובעים לא אחת במסגרת דיון בבקשה לבירור יהדות או בכל בקשה אחרת בענייני מעמד אישי, שאחד מהצדדים אינו יהודי, וכאמור לעיל רק בתי הדין מוסמכים לקבוע את מעמד הלאום. אם קביעתו של בית הדין שהנידון אינו יהודי חלה למפרע, יוצא לכאורה מצב פרדוכסלי. שבד בבד עם קביעתו של בית הדין שאחד הצדדים אינו יהודי ניטלת סמכותו של בית הדין למפרע וממילא בטילה גם קביעתו של בית הדין אשר קבע שפלוני אינו יהודי.
לכן ברור הדבר שחלות הקביעה של בית הדין שמי מהצדדים אינו יהודי היא רק מכאן ולהבא.
ט) סימוכין מהפסיקה המשפטית להשקפה זו נמצא במשפט ביכובסקי נ' ביכובסקי ע"א 11/41 (תורגם מאנגלית).
המקרה הנדון שם הוא, ביהודי שפנה לבית המשפט המחוזי בתקופת המנדט הבריטי בבקשה ליתן פסק לביטול נישואין עם אשתו שהיא אינה יהודייה עימה הוא נישא בטקס נישואין אזרחי שנערך בקפריסין. שני בני הזוג היו אזרחים ישראלים כאשר אזרחותה של האשה נבעה מחמת נישואיה עם בעל ישראלי, וכאמור הבעל פנה לביהמ"ש המחוזי למתן פסק דין המבטל את הנישואין מעיקרא בשל כך שהוא כיהודי לא יכול לשאת כדמו"י אשה שאינה יהודייה.
ביהמ"ש דחה את בקשתו של הבעל מחוסר סמכות בנמקו את החלטתו, כי מאחר והנישואין דינם לטענת הבעל שהם בטלים מעיקרא, הרי שעם מתן פסק לביטול הנישואין תתבטל למפרע גם אזרחותה הישראלית של האשה, שכן אזרחותה נרכשה רק בעקבות נישואיה עם בעלה הישראלי, היות וכך סבר ביהמ"ש שעם ביטול למפרע של האזרחות הישראלית תהפוך האשה לנתינה זרה ומאחר ובתי המשפט בישראל לא הוסמכו לפי סעיף 64 (1) לדבר המלך במועצתו 1922 לתת פסקי ביטול נישואין לנתינים זרים הרי שביהמ"ש במקרה זה משולל סמכות להוציא פסק כזה נגד נתינה זרה.
ביהמ"ש העליון המנדטורי דחה את עמדתו של ביהמ"ש המחוזי, ביטל את פסק הדין והחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי.
השופט פרומקין כותב שם בפסה"ד של בית המשפט העליון בין יתר דבריו:
קביעה נוספת אנו למדים מפסיקתו של השופט פרומקין. אף אם לפני בית הדין מונחים כל הנתונים העובדתיים שאחד מבני הזוג אינו יהודי, כל עוד בית הדין לא קבע בפסק דין שאינו יהודי, מוסמך בית הדין לדון בתביעותיהם. מפני שרק פסק דין הקובע שאינו יהודי מבטל את סמכות בית הדין מלדון, כמו המקרה הנדון שם שלדברי השופט פרומקין רק באמצעות פסיקתו של ביהמ"ש שהנישואין בטלים בטילה אזרחותה הישראלית של האשה.
י) לאחר אריכות הדברים האמורים אנו שבים למקרה דנן.
כאמור המדובר במקרה שבית הדין עשה כבר כברת דרך ארוכה בדיונים ובהחלטות בנושא הרכוש, ובסוף קבע את העקרונות כדי שהצדדים וב"כ יגבשו הסכם רכושי, ואז הגיע שלב סידור הגט שבמהלכו התעורר ספק בדבר יהדותה של האשה ובית הדין טרם קבע שהאשה אינה יהודייה, ולכן סודר גט בין בני הזוג.
לאור האמור ניתן לקבוע כי כל הדיונים שקיים בית הדין היו מתוך סמכות שיפוטית מהנימוקים הבאים:
א) בשעה הקובעת את סמכות השיפוט היו בני הזוג בחזקת יהודים.
ב) כל עוד בית הדין לא קבע שהאשה אינה יהודייה, היא בחזקת יהדות לצורך סמכות השיפוט.
ג) קביעת בית הדין שהאשה אינה יהודייה ניתנה רק לאחר שכבר הסתיימו כל הדיונים בנושא הרכוש וניתן פסק דין לאישור הסכם הגירושין, וכאמור חלותה של קביעה זו היא רק מכאן ולהבא.
יא) אמנם קיימים פסקי דין מבית המשפט העליון במקרים דומים למקרה דנן, שמהם עולה לכאורה גישה שונה. כמו פסק דין המפורסם בג"צ 214/64 בסן נ' בסן שמשמש אבן יסוד בנושא סמכות בית הדין בדבר התנאי "יהודים" הנדרש בחוק שיפוט בתי הדין.
פסק הדין הנ"ל עסק בנישואי בני הזוג בסן שנישאו כדמו"י בשלהי שנת 1960 ונרשמו לנישואין ברבנות תל־אביב. כשנתיים לאחר נישואי בני הזוג בסן הגישה האשה בבית הדין הרבני תביעת מזונות כנגד הבעל.
בעקבות כך הגיש הבעל מספר ימים לאחר מכן תביעה נגדית בה טען שאשתו הונתה אותו בדבר יהדותה וביקש להכריז על הקידושין כקידושי טעות ולבטלם. לחילופין אם יש צורך לחייב את האשה בגט לחומרא ולפוטרו מתשלום כתובה.
בתביעתו טען הבעל כי נודע לו שאשתו הגישה בקשה לגיור בבית הדין האזורי בת"א, ומכאן שאין היא יהודייה כלל. לעומתו הגיבה האשה כי לא היא שחתמה על הבקשה לגיור, אלא אמה הגישה את הבקשה שלא מדעתה וללא רשותה.
בתאריך כ' שבט תשכ"ב הוציא בית הדין ברחובות פסק דין הדוחה את טענות הבעל ומקבל את גרסתה של האשה, ולכן נקבע ע"י בית הדין כי למעשה המבקשת היא יהודייה וכי הקידושין תפסו בה.
הבעל הגיש ערעור על פסק הדין לבית הדין הגדול, בית הדין הגדול החל בעצמו לברר את כל הנתונים העובדתיים בפרשה זו, מיום לידתה של האשה בעיר מילאנו שבאיטליה. בית הדין הגדול פנה לרשויות המקומיות במילאנו, ביקש מסמכים כמו תעודת לידה ועוד, ולבסוף לאחר בירור יסודי על סמך הצטברות נתונים ומסמכים קבע בית הדין הגדול:
שוב הוגש ערעור בשנית לבית הדין הגדול, ובית הדין הגדול בפסק דינו השני קבע, שאם האשה מסרבת לקבל גט ללא כל תנאי, ניתן היתר למערער לשאת אשה כדמו"י לאחר השלשת גט לאשתו הנוכחית.
האשה הגישה עתירה לבג"ץ לבטל את היתר הנישואין של בית הדין הגדול, הנימוקים שהאשה כתבה בעתירתה אינם מענייננו, אולם בית המשפט העליון בראשות השופט זילברג העלה מיוזמתו טענה של חוסר סמכות בית הדין, היות ובית הדין הגדול בעצמו קבע כי יהדותה מוטלת בספק, ממילא לא הוכח קיום התנאי של "יהודים" אשר קבע את סמכות בית הדין הרבני בסעיף 1 לחוק שיפוט בתי־דין.
בתמצית דבריו כותב השופט זילברג שקיים במקרה זה מצב של "ממה נפשך", דהיינו, אם האשה היא ספק יהודייה הרי שלבית הדין הרבני אין סמכות לתת את הפסק שנתן, ואם לאמתו של דבר היא ודאי יהודייה נשמט בסיסו של הפסק ואינו יכול לעמוד לא לעניין גט לחומרא שנקבע, ולא לעניין הפטור ממזונותיה ומכתובתה, ולא לגבי היתר הנישואין שניתן לבעל.
דבריו של השופט זילברג הם השקפה הפוכה ממה שנקטנו לעיל, לדבריו קביעת בית הדין על אחד מבני הזוג שהוא אינו יהודי או ספק יהודי חלה למפרע, ולכן עם קביעה זו נוצר מצב שבית הדין הוא משולל סמכות למפרע, היות ונקבע בחוק השיפוט שסמכותו של בית הדין היא רק כששני בני הזוג יהודים.
במסקנתו אכן קובע השופט זילברג שלבית הדין הגדול אין סמכות לדון בכשרות נישואיהם של בני־הזוג מאחר ואחד מהם הוא ספק יהודי ולא יהודי ודאי.
[עמדתו של השופט זילברג תמוהה, מפני שלפי דבריו לבית הדין לא תהיה סמכות לדון בכל סוגי הנישואין האזרחיים, כידוע הגישה הרווחת בבתי־הדין שמחייבים בהם גט לחומרא, ומכוח זה נרכשת סמכותם של בתי־הדין, ומאחר ובנישואין אזרחיים זה רק חשש שנוצרו נישואין עם זיקה הלכתית (ולא ברור שזה אפילו ספק נישואין), ובית הדין מוסמך לדון לפי חוק השיפוט רק בענייני נישואין וגירושין, אם כן, לפי דברי השופט זילברג כפי שלקיום התנאי "יהודים" נדרש דווקא יהודי ודאי, הוא הדין התנאי "נישואין" שמופיע בחוק הוא דווקא בנישואין גמורים על פי דין. מצאתי בספרו של פרופ' א. שאקי מיהו יהודי חלק ב' שעמד על קושי זה].
יב) על כל פנים גם להשקפתו של השופט זילברג אין להקיש בין המקרה דנן למקרה של בסן שם כאמור הוא קבע את עמדתו, מאחר וקיים הבדל מאוד יסודי בין המקרים.
במקרה של בסן כל העילה לתביעתו של הבעל התבססה על כך שאשתו אינה יהודייה. זאת אומרת שעם הגשת התביעה כבר חלה שאלה בסמכותו של בית הדין הרבני, והיות ולאורך כל הדיונים הייתה סמכותו של בית הדין הרבני מוטלת בספק קבע ביהמ"ש העליון שבית הדין הוציא את פסק דינו בחוסר סמכות.
מה שאין כן במקרה הנידון לפנינו, בית הדין דן בתביעת הגירושין שהגיש הבעל וכן בכל הנושאים שכרך הבעל בתביעת הגירושין, ובלי כל קשר לדיונים והחלטות שבית הדין נתן בכל הנושאים, הגיע שלב סידור הגט וכאמור במסגרת ההכנה לגט בית הדין עורר בעצמו את שאלת יהדותה של האשה בעקבות נוהל קבוע של חקירת הצדדים בדבר מוצאם ומעמדם האישי, זהו נוהל שמתחייב מההכנה לסידור גט, ולמרות שלבית הדין היו ספיקות בדבר גיורה של האשה, המשיך בית הדין להתייחס אל בני הזוג כיהודים לכל דבר ולא ראה לנכון לעכב את מתן הגט כפי שמקובל במקרים שיש ספיקות בדבר יהדותם של אחד מבני הזוג, ולא רק זו אלא אף ניתנו להם תעודות גירושין (בית הדין נזהר מלהנפיק תעודת גירושין כאשר יש ספק שמא בכלל לא היו נישואין כדמו"י, היות ותעודה שכזו יכולה לגרום לתקלות בעתיד), היות והגישה שהנחתה את בית הדין הייתה, מאחר ובני הזוג עברו את כל הליך הנישואין כאן בארץ כדמו"י בדרך המקובלת על פי דין וע"פ חוק, כל עוד אין הוכחה ברורה שאין האשה יהודייה, אנו נתייחס אליה כיהודייה.
רק לאחר בירור יסודי הוברר שהגיור של האשה חסר הכרה הלכתית, וממילא היא אינה יהודייה.
יג) בתיק בג"ץ 113/84 בנקובסקי נ' בית הדין הרבני האזורי חיפה, קבע בג"ץ כדעת הרוב כדלהלן:
אין צורך להביא את כל העובדות וההתפתחויות שנוצרו בתיק זה בעקבות הדיונים, אלא יובא רק מה שנוגע ישירות למקרה שבו אנו עוסקים.
במסגרת התביעה לחלוקת רכוש הגישה האשה כתב תביעה מפורט (וזאת ע"פ החלטת בית הדין הגדול) בו פירטה את כל תביעותיה הכספיות.
בתאריך 16/5/83 לאחר שהתקיים דיון בבית הדין האזורי נתן הוא את ההחלטה כדלהלן:
עוד קבע בית הדין:
אחד הנימוקים שלאשה לא מגיע כלום מהרכוש והכספים שנצברו במהלך חיי הנישואין כותב בית הדין, מאחר והתברר לו מדברי האשה עצמה כי כל גיורה היה למראית עין בלבד, ומה שקיבלה על עצמה היה במירמה, לכן גיורה בטל ומבוטל, וממילא גם נישואיה לבעלה בטלים ומבוטלים, ומכאן שאין לה שום זכות בממון בעלה.
יוצא אם כן שבמקרה הנ"ל קביעת בית הדין שהאשה אינה יהודייה מהווה נימוק בסיסי לפסיקתו של בית הדין, כפי שכתב השופט ברק (כתוארו אז) בדעת הרוב. [ולא כדעת השופט וייס (דעת המיעוט) שסבר כי קביעתו של בית הדין הרבני כי האשה אינה יהודייה היא קביעה אגב אורחא לצורך חלוקת רכוש, ואינה קביעה ישירה אודות מעמדה האישי של האשה].
יד) כדי לחדד את הדברים האמורים, יש להוסיף עוד אלמנט עובדתי שקיים בפרשת בנקובסקי.
בית הדין הרבני עורר את שאלת יהדותה של האשה במהלך דיון שעסק בתביעה לחלוקת רכוש שהגישה האשה, מסיבות שאינן ברורות מדוע בית הדין מצא לנכון להעלות ביוזמתו שאלות אלו בקשר עם הדיון ברכוש זה נראה כעירוב פרשיות.
מה שכן נראה לכאורה ממהלך הדברים שבית הדין חתר להעלות ספיקות בדבר תוקף גיורה של האשה כדי להשתמש בזה כעילה נוספת לדחות את תביעתה לחלוקת רכוש.
אם כן בית הדין בגישתו הוכיח שהפסיקה בתביעה הרכושית של האשה תהיה בהתאם למעמדה הלאומי. יוצא איפוא שקביעת מעמדה של האשה חייבת להיות מוקדמת לפסיקת הרכוש, ממילא עם מתן פסיקת בית הדין שהאשה אינה יהודייה או ספק יהודייה ניטלה מבית הדין הסמכות לפסוק בענייני הרכוש.
טו) בזה טמון ההבדל היסודי מהמקרה הנידון לפנינו, שכאמור שאלה יהדותה של האשה אינו קשור כלל לנושא הרכוש, אלא הוא מתחייב מהליך ההכנה לסידור גט. וההחלטה בדבר יהדותה של האשה ניתנת לאחר שהסתיימה חלוקת הרכוש בין הצדדים באמצעות הסכם שקיבל את אישור בית הדין. וכל עוד בית הדין לא קבע שהאשה אינה יהודייה, הייתה לבית הדין "חזקת סמכות השיפוט" שנרכשה עם פתיחת הליך הדיונים בתביעה. חזקת סמכות השיפוט נותרת על כנה, כל עוד לא הייתה פסיקה של בית הדין עצמו המפקיעה את סמכותו מחמת הדרישה החוקית ששני הצדדים יהיו "יהודים".
התוצאה העולה מן האמור:
לבית הדין הייתה סמכות שיפוטית להוציא את החלטותיו, ולפסוק את פסק דינו לאישור הסכם הגירושין.
הרב אברהם מייזלס
מצטרף למסקנות.
הרב רפאל י' בן שמעון
הוחלט כי בית הדין היה מוסמך לאשר את הסכם הגירושין.
מותר לפרסום לאחר השמטת פרטים מזהים.
ניתן ביום י"ח במרחשון התשע"ה (11/11/2014).
בדיון הראשון שנערך ביום ל' ניסן תשע"ב (22/04/12), אמרה האשה שגדלה אצל הוריה עד גיל שמונה שנים ואח"כ אומצה על ידי [ל' ומ' ג'], לשאלת בית הדין אם הוריה הביולוגים יהודים אמרה שאינה יודעת.
הצדדים נרשמו לנישואין ברבנות הרצליה, נישאו ביום 28/08/89 וניתנה להם תעודת נישואין שמספרה 598077. בית הדין לא חקר ובדק על אודות יהדותה של האשה מכיוון שהניח שרישום הנישואין נעשה על פי הנוהל הרגיל והמחייב בתקנות רישום נישואין, ואכן בוררה יהדותה של המבקשת.
הצדדים הודיעו לבית הדין שמוכנים עקרונית להתגרש אחרי שיתבררו ויפתרו העניינים הממוניים שביניהם. מכיוון שהצדדים לא הצליחו להגיע להסכם באמצעות מו"מ, קיים בית הדין כמה דיונים בנושא הרכוש, דיונים בהם הגיעו הצדדים למתווה עקרוני להסכם גירושין. לאור ההגעה למתווה מוסכם קבע בית הדין מועד לסידור גט.
ב) בדיון שנערך ביום ה' תמוז תשע"ג לסידור גט, ושבו חקר בית הדין אחר שמותיהם, הציגה האשה לפני בית הדין תעודת גיור מבי"ד בארגנטינה ותעודת הנישואין והכתובה מרבנות הרצליה.
כפי הידוע לנו כבר גזרו רבני ארגנטינה לפני כתשעים שנה שלא לערוך גירות בארגנטינה, כפי המובא בספר דבר שאול (ר' שאול סתהון) יו"ד סימן ג', והסכימו עמם מארי דארעא ישראל הגראי"ה קוק בשו"ת "דעת כהן" (סימן קנ"ד) והגריא"ה הרצוג (ח' יו"ד סימן פ"ז) וכן נהוג גם כיום. ולפיכך הדבר עורר חשד מיהו הבי"ד שערך הגיור.
כמו כן, העובדה שבכתובה הוזכר שם האב המאמץ, ולא הוזכר שהאשה גיורת, עוררה את הספק שמא סיפור גיור האשה לא הודע לרבנות הרצליה.
עם זאת, לאור המתח הרב שבין הצדדים והסכסוך הקשה בו מעורבות בנות הצדדים החליט בית הדין לסדר גט פיטורין, לצורך התרת נישואיהם. בית הדין הודיע לצדדים שמעשה בית הדין לא יינתן לצדדים רק לאחר בירור, האם האשה אכן יהודייה.
בירור זה נחוץ כדי לדעת האם נישואי הצדדים שנערכו ע"י רבנות הרצליה על סמך ההנחה ששניהם יהודים תקפים על פי דין ועל פי חוק. הדבר משליך גם לעניין סמכות בית הדין לדון בהתרת נישואי הצדדים ובכל העניינים שביניהם, שהרי לפי פסיקת בג"ץ (תיק סרגובי 9476/96) אין לבית הדין סמכות אלא כששני בני הזוג יהודיים.
בירור יהדותה של האשה משליך כמובן גם לעניין קביעת יהדותם של בנות הצדדים.
באותו יום הוציא בית הדין את ההחלטה דלהלן:
"הצדדים נרשמו לנישואין ברבנות הרצליה.ג) בדיון שנערך מספר ימים לאחר סידור הגט בט"ז בתמוז תשע"ג 24/6/13 הופיעו הצדדים והודיעו שלא הגיעו להסכמות בעניין הכתובה וחלוקת הרכוש בדיון זה אמר ב"כ האשה:
הצדדים נישאו ביום 28/9/89 וניתנה להם תעודת נישואין שמספרה 598077.
א. בית הדין ישלח לרבנות הראשית העתק תעודת הגיור של בית מדרש לרבנים באמריקה הלטינית שהוצגה לפנינו, כדי לברר האם הגיור מוכר על ידם.
ב. בכתובה שהוצגה לפנינו נרשם ששם האישה [פלונית] בת [ל' ג'], בתעודה זו לא מוזכר שהמבקשת התגיירה, לפיכך יפנה בית הדין לרבנות הרצליה ע"מ שימציאו לבית הדין תיק הנישואין של הצדדים, כדי לברר מדוע נכתב שם האישה באופן זה ולא הוזכר העובדה שהתגיירה.
ג. לאחר שיתקבלו התשובות יקבע בית הדין באיזה אופן יוצא מעב"ד."
"האישה עזבה את הבית, בית הדין עורר שאלה על כשרות הגיור של האישה, ובית הדין יפנה לרבנות הראשית לישראל, ורק אחרי שיקבל את המידע ואז תצא ההחלטה לעניין הוצאת מעב"ד. בנסיבות אילו צריך לחכות ולקבל את התשובות, אם הגיור כשר או לא. בדיון ביום ל' בניסן תשע"ב (22.4.2012) האישה אמרה לפני בית הדין שהיא גיורת, ואנו יצאנו מתוך נקודת הנחה שהכל כשר, ולכן אני חושב שעלינו להמתין להחלטת בית הדין לעניין כשרות הגיור של האישה."בית הדין הבהיר כדלהלן:
"במידה ויש בעיה עם הגיור, האם תרצה להעביר את נושא הרכוש לביהמ"ש כאשר אנו כבר מדשדשים כאן בבית הדין זמן רב בענייני הרכוש. קיימנו מספר דיונים אין סוף בקשות ותגובות. התיק עמוס, היום כדאי לבוא ולטעון על סמכות בית הדין גם על הצד שיש בעיה עם הגיור, בהסכמת הצדדים בית הדין יכול להמשיך ולדון....
עד ליום סידור הגט לא היו לעיני בית הדין המסמכים הרלוונטים.
האם נושא הרכוש תלוי במעמד האישי של האישה? הזוג כבר יצא לדרכו החדשה, לאחר שכבר התגרשו והאישה עזבה את הדירה ובית הדין כבר קבע מתווה בכל מה שנוגע לחלוקת הרכוש ופירוק השיתוף."בתגובה אמר ב"כ הגרושה:
"אני לא אומר שנעביר את התביעה, אבל נצטרך לשקול....
אנו סברנו שאין בעיה והסמכות היא של בית הדין מה גם שב־22/4 האישה אמרה שהיא גיורת ונישאה בארץ, ולכן חשבנו שאין בעיה, בית הדין עורר את השאלה ביום סידור הגט. אנו פעלנו על בסיס מוטעה.
מבחינתנו אין לחץ או דחיפות, אחרי שנגמר לחץ של הגט, וכרגע הם גרושים, אם כן אין דחיפות בנושא הרכוש, ולכן חובה עלי לחכות להחלטת בית הדין לעניין הגיור כדי שאידע איך להמשיך. אני מחויב לטובת הלקוחה שלי ואני צריך לשקול היכן טוב יותר. באופן עקרוני אין לי בעיה שיישאר בסמכות בית הדין אבל מעדיף לחכות לתשובת בית הדין ולבדוק את ההשלכות."ב"כ הבעל אמר:
"אין ולא הייתה בינינו הסכמה, אם תהיה בעיה עם הגיור של הגברת, אנחנו עדין מסכימים לסמכות בית הדין, מבחינתנו עשינו הרבה בתיק, מבחינת דיונים סיכומים בקשות על בקשות, אני לא רואה את הטוב שיצמח לצדדים אם עכשיו נתחיל לעבור בין ערכאות, אין סיבה שהסמכות לא תישאר בבית הדין, אולי לצד השני יש אינטרס, לנו אין התנגדות, אולי תשאלו את האישה תשמעו ממנה מה היא רוצה."בתגובה לדבריו אמר בית הדין:
"אין באפשרות בית הדין להתעלם מעמדת ב"כ האישה, לאור ההתפתחות שנוצרה כאן....
אך צריך להבין שזהו מהלך דו־סטרי, אם אין סמכות לבית הדין אז כל מה שנקבע עד היום מאבד את תוקפו.
כי אם אין סמכות פירוש הדבר שרטרואקטיבית לא הייתה סמכות, ולא רק מכאן ולהבא. היום הבעל נמצא בדירה, האישה מחוץ לדירה, כלומר במהלך זה שבו אתה עוצר את המשך התנהלות התביעה אז כל שקבע בית הדין עד הלום מתפוצץ.
אתה מבין שברגע שאתה עוצר את התהליך בטענה שיתכן ואין סמכות לבית הדין במידה וחלילה יקבע שהגיור בעייתי כל המתווה המפורט שקבע בית הדין ביום 13/5/13 מאבד את תוקפו ויאמר הצד השני שאף הוא לא מחויב להחלטות בית הדין.
הבהרנו לצדדים מה יכולות להיות ההשלכות עקב דרישתו של ב"כ האישה לעניין הסמכות....
חבל שמחפשים איך לעכב הליכים במקום להיות תכליתיים שזו טובת הצדדים.
לנו אין כרגע מה לעשות. אם ב"כ האישה מערער על סמכותנו עקב ההתפתחות בנושא הגיור זו זכותו, אבל עליו לדעת שהכול תלוי בו, ברצונו מאריך וברצונו מקצר, ובית הדין יאלץ בעקבות בקשתו להקפיא את ההתנהלות בכל התיקים.
אנו לא יכולים לדעת מתי תינתן החלטה בנושא הגיור כי הדבר אינו תלוי בנו אלא בגורמים הרלוונטיים שאליהם פנינו. ברגע שנקבל תשובות מהם נוכל להוציא החלטה."
ד) אחר דיון זה הוגשו לבית הדין מספר בקשות לחתום על פסיקתות כדי להמשיך הליך חלוקת הרכוש.
בית הדין דחה בקשות אלו פעם אחר פעם, והודיע שכל עוד לא תתקבל הסכמת הגרושה לסמכות בית הדין ללא תנאי, אין באפשרותנו לחתום על פסיקתות כיוון שהתעורר ספק שמא אין לבית הדין סמכות לדון בעניינם של הצדדים.
לאחר זמן הודיעה הגרושה שהיא מקבלת סמכות בית הדין ללא תנאי, בית הדין הוציא פסיקתות לצורך השלמת פירוק השיתוף. ובהמשך הופיעו הצדדים לפני בית הדין לצורך אישור הסכם גירושין ובית הדין נתן תוקף של פסק דין להסכם.
משאושר הסכם הגירושין ונקבע אופן חלוקת הרכוש, סיים בית הדין למעשה טיפולו בתיק.
ה) בית הדין המתין זמן רב ופנה פעמים רבות לרבנות הרצליה ולרבנות הראשית, כדי לקבל התשובות לשאלותינו בהחלטה מיום סידור הגט.
לבית הדין הומצא תיק הנישואין של הצדדים ברבנות הרצליה. בטופס הצהרת הפרטים, בבקשה לרישום נישואין מיום כ' תמוז תשמ"ט, נרשם:
"החתן: [פלוני]. נולד: ארגנטינה. עלה: 81. שם אב: [א']. שם אם: [ל'] [בכתובה השם: [...], שם המקום: רוזריו].בטופס הצהרת פרטי הכלה מיום זה, נכתב:
הסעיפים בטופס: גירושין ואלמנות, נישואים קודמים, היתר נישואין מיוחד, גיור – מחוקים.
בשולי הפרטים ישנה הצהרה של הבעל שהפרטים המפורטים מדויקים, ורשום ש[...], העידו על הדברים.
משמעות הדברים שלפני הרב רושם הנישואין הוצגה כתובת הורי הבעל, והוא החליט על פי שיקול דעתו שהבעל יהודי."
"הכלה: [פלונית]. נולדה: ארגנטינה. עליה: 87. שם האב: [ל'] ז"ל. שם האם: [ק' נ' מ']. לא נרשם שהוצגה כתובה.כפי העולה, האשה לא כתבה מי הם הוריה הביולוגים, הסתירה שהתגיירה, ונתנה תצהיר על דבר זה. ולפיכך אין ספק שברבנות הרצליה, לא היו מודעים שהיא גיורת ולא ידעו שהיא מאומצת, ולפיכך רשמו בכתובה [ש'] בת [ל' ג'], דהיינו שלא הזכירו שהמבקשת גיורת, הזכירו שם האב המאמץ, וכמו כן כתבו "מהר בתולייכי מאתן" למרות שהמבקשת גיורת וצריכים לכתוב בכתובה מאה.
הסעיפים: גירושין, אלמנות, נישואים קודמים, נישואין אזרחיים, גיור – מחוקים."
המבקשת חתמה גם היא על תצהיר שכל הפרטים האמורים לעיל נכונים, והעדים הנזכרים לעיל העידו שהפרטים נכונים."
אין ספק שהתנהלות רבנות הרצליה היא התנהלות רשלנית, שהרי לא הוצגה לפניהם כתובת הורי הכלה (להבדיל מכתובת הורי החתן), ואף אם הייתה מוצגת כתובה כזו, ספק גדול אם נהגו על פי הוראות רישום הנישואין משנת תשל"ט, (מופיעות בחוזר מנכ"ל (משרד הדתות) 87/2), ההוראות המחייבות באותה עת שבהם נכתב:
6. על הזוג:...
א. לחתום על הצהרה בכתב על גבי טופס "הצהרת המתחתנים", שבו כל אחד מבני הזוג מצהיר על מצבו האישי והמשפחתי.
ב. להביא עדים שיעידו על זהותם ועל נכונות הפרטים שבהצהרתם.
8. על המורשה לפעול בזהירות רבה ובקפדנות יתירה בבדיקת נכונות הפרטים שבהצהרה, להזהיר את בני הזוג על העונשים הקבועים בחוק אם הצהרתם אינה אמת, ולהחתים עליה את בני הזוג....
9. יש להרבות בשאלות ובחקירות העדים עד שהמורשה ישוכנע, כי כל אחד מהעדים מכיר אישית את הצד שעליו הוא מעיד, וכי הוא מגיד את האמת. יש להקפיד שהעדים יהיו מוכרים וידועים כנאמנים או שאנשים יעידו על נאמנותם.
10. יש לחקור את העדים שלא בפני זה ושלא בפני הזוג וקרוביהם.
11. לאחר שהמורשה שוכנע בנאמנותם של העדים, עליו להחתימם על ההצהרה, רצוי להחתים על ההצהרה גם את הורי הזוג.
28. גר או גיורת צריכים להביא תעודת גירות מבית דין מוסמך בארץ....
29. תעודת גירות מבית דין בלתי מוסמך בארץ או מבית דין בחוץ לארץ, טעונה אישור מבית דין מוסמך בארץ.
55. תיירים או חיילים שגויסו מיד עם עלותם ארצה, ימציאו תעודת רווקות רק מבית דין מוסמך בארץ."לא ידועה לנו איכות החקירה של הרב רושם הנישואין, אך ודאי שלא הוצגה לפניו ראיה מהימנה על יהדותה של המבקשת, שהרי לא הוצגה לפניו כתובתה של הוריה (המאמצים), ובין כך ובין כך גיורת צריכה אישור בבית דין רבני. בנידון דידן אף אם נאמר שהרב רושם הנישואין פעל כפי שהיה מחויב על פי התקנות, קביעתו ומעשיו היו על פי נתונים שקריים שמסרה האשה, שהסתירה שהרשומים כהוריה אינם הוריה הביולוגיים והסתירה שהיא גיורת.
ו) ומעתה עלינו לברר מהות הגיור שהתגיירה האשה. כפי שכתבנו לעיל, בארגנטינה התקבל חרם שלא לערוך גיורים. תעודה זו הינה מי"ג טבת תשד"ם, המורה שהליך זה נעשה כשהמבקשת הייתה בת עשרים.
בבית הדין התקבל מכתבו של הרב איתמר טובול מנהל מחלקת אישות וגירות שבו נכתב:
"לאחר אימות ובירור, הרי שתעודת הגיור של הגב' [א' ס'], החתומה ע"י הרב משה הלוי מאיר מהסמינר הרבני באמריקא הלטינית, אינה מאושרת ע"י הרבנות הראשית לישראל."משמעותו של מכתב זה, הינה שבית דין זה לא נוהג בהתאם להלכה המקובלת מסיני, ולפיכך אין לסמוך על גיור זה.
ולפיכך מכיוון שהמבקשת נולדה אינה יהודייה, בגיל שמונה אומצה על ידי זוג יהודי ובגיל עשרים עברה טקס שאין לו תוקף הלכתי, יש לקבוע שהמבקשת אינה יהודייה.
אין ספק שהמבקשת ש"התגיירה" בהיותה בת עשרים, ידעה שהיא אינה יהודייה ולפיכך עברה "הליך גיור", שלמעשה אין לו תוקף הלכתי.
המבקשת בתצהירה הסתירה שההורים הכתובים בתעודתה אינם הוריה הביולוגיים והסתירה שהיא גיורת, ולפיכך הוטעתה רבנות הרצליה בהתנהלותה על פי נוהל רישום נישואין, וכנראה שלא קיימו כראוי בסעיפים 8–11 לנוהל, והשיאו אשה שאינה יהודייה ליהודי, וברור שלנישואין אלו אין תוקף הלכתי.
יש לציין שכתקנות רישום נישואין תשס"ד–2004, התקנות המחייבות כיום, חובה על רושם נישואין להפנות כל מי שעולה מחו"ל לבירור לפני בית הדין על מעמדו האישי, יהדותו ורווקותו.
ומעתה מכיוון שהתברר שהמבקשת אינה יהודייה, חובה עלינו לתת החלטה:
1. בעניין תקפות הנישואין.
2. סמכות בית הדין להתיר נישואין אלו.
3. מעמדם האישי של בני הזוג.
4. תוקפם המשפטי־החוקי של החלטות בית הדין בעניין הרכוש, והאישור
שניתן להסכם הגירושין של הצדדים.
בית הדין נותן החלטה זו על פי הקווים שהתווינו בהחלטתנו מיום ה' באדר תשע"ב (28.2.2012) בתיק נתניה 855991/1, שנתוניו דומים למקרה שלפנינו.
ז) על פי חוק, נישואין של יהודים בישראל יהיו על פי דין תורה, לפיכך חובתו של הרב רושם הנישואין לברר יהדותם של הצדדים.
סמכותו וחובתו של רושם הנישואין לערוך בירור יהדותו של המבקש נקבעה גם בפסיקתו של בית המשפט העליון בבג"ץ 359/66, גיתיה כנגד הרבנות הראשית פ"ד כב (1) 290.
הנשיא אגרנט ציין שם, 302, כי אין פסול בבדיקה המוקדמת שערך הרב רושם הנישואין:
"כל עוד לא השיג מערכאה משפטית מוסמכת (בית הדין הרבני) פסק הצהרתי, המכריז שהוא יהודי וכשיר, בתורת שכזה, לנישואין על פי דין תורה."גם השופט לנדוי אמר, שם 295:
"על פי רצון הכנסת חייבת יהדותו להתברר בהתאם לדין תורה, ואנחנו לא נבוא ונחלוק בשאלה כזאת על דעתם המוסמכת של הרבנים."נראה ששניהם סבורים שבית הדין הוא המוסמך לקבוע יהדות לצורך נישואין.
בתיק רישום הנישואין נכתב שלמבקשים ניתנה תעודות רווקות ברבנות הרצליה. בבקשה זו נכתב גם תצהיר של האשה האומר שכל הפרטים שהוזכרו לעיל נכונים.
על פי הצהרה זו נישאו הצדדים ביום 28/09/89, ומנישואין אלו נולדו שתי בנות.
אין ספק שהמבקשת הגישה תצהיר שקרי ברבנות הרצליה ועל פי תצהיר זה (וכנראה גם עדי שקר) נערכו לה נישואין כדמו"י, אף שהמבקשת אינה יהודייה, ונישואין בין יהודי לנכרייה אינם תקפים על פי דין תורה.
הצדדים הופיעו בבית הדין ובנסיבות העניין, בית הדין סידר למבקשת ובעלה גט פיטורין והוציא תעודת גירושין.
ח) אך מכיוון שקבענו שהמבקשת אינה יהודייה, חובה עלינו לבדוק את מעמדם של הצדדים.
הסמכות לדון ולהחליט לגבי גירושיהם של בני הזוג שהם יהודים במדינת ישראל, היא בסמכות הייחודית של בית הדין הרבני. כפי שקובע סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי"ג 1953:
"עניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי דין רבניים."ולפיכך גירושין של בני זוג יהודים במדינת ישראל בין שנישאו במדינת ישראל כדמו"י ובין שנישאו מחוץ למדינת ישראל, בין בנישואין אזרחיים, המצריכים נוכחות שני בני הזוג, שנעשו כחוק המדינה ממנה עלו בני הזוג, או של בני זוג שנסעו לחו"ל לצורך עריכת נישואים. וכן בני זוג שנישאו בנישואי מקסיקו או פרגוואי נישואין שנעשו ע"י שליחת מסמכים של עורכי דין ואינם דורשים נוכחות הצדדים הם בסמכותו הייחודית של בית הדין.
המחוקק לא קבע אופן הגירושין והתרת הנישואין אם ע"י גט פיטורין או באופן אחר, ודבר זה גם הוא בסמכות בית הדין שהוא הקובע אופן הגירושין והתרת הנישואין בכל מקרה לגופו.
יש לציין שהנישואין של יהודים על פי חוק במדינת ישראל הם כדמו"י בלבד, ולפיכך כל מי שנישא במדינת ישראל כדמו"י, יש לנישואין אלו תוקף הלכתי ותוקף חוקי. לעומת זאת, נישואין כדמו"י בחו"ל יש להם במקום עריכת הנישואין תוקף הלכתי בלבד ולא תוקף חוקי.
נישואין אזרחיים רגילים או נישואי מקסיקו או פרגוואי הם בעלי תוקף חוקי בכפוף לתנאי המשפט הבין־לאומי הפרטי. אמנם לעניין תוקפם ההלכתי דן בית הדין בכל מקרה לגופו.
מכיוון שלדעת חלק מהפוסקים יש לנישואין אזרחיים גם תוקף הלכתי (לכל הפחות של ספק קידושין), נוהג בית הדין לסדר גט פיטורין לבני זוג שנישאו בנישואין אזרחיים בלבד בארץ מולדתם.
בנישואי פרגוואי או מקסיקו לא מצינו בפוסקים מי שחושש לנישואין הלכתיים ולפיכך נוהג בית הדין להתירם בלא גט פיטורין.
ברוב הפעמים בית הדין מתיר בין את תוקפם ההלכתי ובין את תוקפם החוקי של הנישואין ולפעמים בית הדין מוסמך להתיר את הנישואין מצד אחד בלבד דהיינו תוקפם ההלכתי או תוקפם החוקי של הנישואין, בית הדין קובע בכל מקרה לגופו את צורת התרת הנישואין.
ט) והנה בעבר נהגו בתי הדין להורות על התרת נישואיהם של בני זוג גם אם אחד מהם אינו יהודי, אם נישאו בנישואין אזרחיים בחו"ל והגישו בקשה לגירושין בבית הדין.
ברם כיום, גם כשבית הדין מגיע למסקנה כי אחד המבקשים שלפניו אינו יהודי, נבצר מאתנו להורות על כך, על אף הסכמה של המבקשים, וזאת לפי פסיקת בית המשפט העליון ב־בג"צ 96/ 9476 מאיר סרגובי נ' בית הדין הרבני האזורי ירושלים [פדאור (לא פורסם) 06 (20) 796]. פסק דין זה קובע, שבמקרה שאחד הצדדים אינו יהודי, החוק אינו מסמיך את בית הדין לדון בהתרת הנישואין. במקרה שכזה אף אם שני הצדדים הסכימו לסמכות בית הדין, ואף אם בית הדין התיר את הנישואין, להתרת נישואין זו לא יהא תוקף חוקי.
ולפיכך מכיוון שקבענו שהמבקשת אינה יהודייה, בית הדין מנוע מלעסוק בעניין הגירושין מפני שהוא משולל סמכות חוקית לדון בגירושין של בני זוג נשואים שאחד מהם אינו יהודי. ולפיכך קביעת בית הדין שבני הזוג גרושים והוצאת תעודת הגירושין, הייתה ללא סמכות חוקית. ומשכך, אין תוקף לתעודת הגירושין שהוצאה בבית הדין.
אך לאמתו של דבר, דברים אלו אמורים בבני זוג שאחד מהם אינו יהודי, ונישאו בחו"ל בנישואין אזרחיים, שבמקום זה לנישואין אלו ישנו תוקף חוקי במקום בו נערכו. ומכיוון שהם נשואים על פי הדין הבין־לאומי, יש להתיר נישואיהם באופן חוקי, והערכאה שיפוטית שלה הסמכות להתיר נישואין אלו הינה בית המשפט לענייני משפחה.
אך בנידון דידן הדברים שונים. מכיוון שהתברר לבית הדין שהבעל יהודי והאישה אינה יהודייה, ולפיכך נישואי הצדדים אינם נישואים על פי דין תורה. כמו כן, מכיוון שאחד הצדדים יהודי ומשנהו נכרי, אין אפשרות חוקית במדינת ישראל לעריכת נישואין בין יהודי ללא יהודייה. חוק נישואין וגירושין קובע שנישואין של יהודים יהיו בסמכותם של בתי הדין הרבניים, על פי דין תורה. הנישואין שנערכו בין הצדדים שהיו נישואין כדמו"י, אין להם תוקף הלכתי, שהרי אין תפיסת קידושין ונישואין בין יהודי לנכרייה. ומשאין להם תוקף הלכתי אין להם גם תוקף חוקי.
לא נערכו נישואין אזרחיים בין הצדדים מכיוון שנישואין כאלו אינם אפשריים במדינת ישראל. ולפיכך נישואי הצדדים שנרשמו ברבנות הרצליה ונערכו כדמו"י משוללים תוקף הלכתי ומשכך משוללים גם תוקף חוקי. הצהרות הצדדים שניתנו ברבנות הרצליה נעשו במרמה תוך הטעיית והסתרת עובדות מהרב רושם הנישואין, הנישואין נערכו במרמה וגם רישום הצדדים כנשואים נעשה במרמה.
ולפיכך משקבענו שהצדדים לא היו נשואים זה לזו, בין על פי דין בין על פי חוק, אין צורך להפנות את הצדדים להליך "התרת נישואין" לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים וסמכות בין־לאומית), התשכ"ט־1958.
נמצא כי אין תוקף לתעודת הגירושין שהוצאה על ידי בית הדין משתי סיבות:
(א) הצדדים לא היו נשואים זה לזו.
(ב) אף אם הצדדים היו נשואים באופן חוקי מחוץ למדינת ישראל, בית הדין משולל סמכות חוקית להתיר נישואין של יהודי ואינה יהודייה.
כמו כן, מכיוון שהתברר שהצדדים יהודי ונכרייה, רבנות הרצליה שבה נישאו הצדדים, הייתה מנועה הלכתית מלהשיאם. ולפיכך היא גם משוללת סמכות חוקית להשיאם. שהרי סמכותה הינה רק לגבי בני זוג יהודים ולא בין יהודי לנכרייה.
והנה כבר הבאנו לעיל מה שנכתב בבג"ץ גיתיה, שסמכותו וחובתו של רושם הנישואין לבדוק יהדותו של מגיש הבקשה לנישואין אם לא ניתן פסק דין של בית דין רבני בנושא זה. ולפיכך מוטל עלינו להביע חוות דעתנו בנוגע ליהדותה של האישה ולקבוע אם היה ניתן להשיאה, ובאם השיאוה, מה תוקפם ההלכתי של נישואיה, דבר המשליך על מעמדם החוקי של נישואים אלו.
במקרה שלפנינו שלא היה תוקף לנישואין הדתיים ההלכתיים, אין הצדדים נשואים כלל, ואין סמכות חוקית לרבנות כלשהי לתת מעמד של נשוי לבני זוג שאחד מהם לא יהודי, ובפרט שהחוק לא מאפשר נישואין חוקיים בין יהודי ולא יהודייה במדינת ישראל.
לאור האמור לעיל, מוסיף בית הדין וקובע שהצדדים אינם נשואים זה לזו ואין תוקף חוקי לתעודת הנישואין שניתנה בשנת 98 לצדדים. ולפיכך יש לעשות לתיקון רישום פרטי המצב האישי של הצדדים במרשם האוכלוסין מנשוי ונשואה לרווק ורווקה.
י) ומעתה מכיוון שהתברר שהאשה אינה יהודייה, בית הדין משולל סמכות לדון בעניינים שנכרכו בתביעת הגירושין, שהרי מכיוון שהתברר לעיל שאין לבית הדין סמכות לדון בתביעת גירושים של הצדדים שהרי אחד מהם אינו יהודי, ברור שבית הדין משולל סמכות לדון בענייני הרכוש שנכרכו בתביעה זו, שהרי האפשרות לכרוך עניינים אלו בתביעת גירושין הינה בתביעת גירושין שיש לבית הדין סמכות לדון בה, ומשנשללה הסמכות לדון בתביעה זו, בתר רישא אזיל גופא, ובית הדין אינו יכול לדון בתביעות הכרוכות.
ולפי מה שכתבנו יש להוסיף שמכיוון שהתברר שהאשה אינה יהודייה, נישואי הצדדים אינם נישואין על פי דין ולפיכך אין הם נשואים גם על פי חוק, ולפיכך אפילו הייתה לבית הדין סמכות בתביעת גירושין כשאחד מבני הזוג אינו יהודי (וכגון שנערכו נישואין אזרחיים), בנידון דידן התברר שהנישואין בטלים מעיקרן.
אמנם בנידון דידן, בסופו של דבר הצדדים הגיעו להסכמות ביניהם, וביקשו והקנו סמכות לבית הדין לאשר את הסכם הגירושין, ובית הדין אכן עשה כן. ויש לעיין האם יש לבית הדין סמכות לאשר הסכם זה, בבני זוג שלבית הדין אין סמכות כלפיהם על פי חוק נישואין וגירושין.
ונראה לומר שלגבי עניין זה של אישור הסכם הגירושין של הצדדים שבית הדין קבע שנישואיהם בטלים מעיקרא (מכיוון שאחד מהם אינו יהודי), יש לבית הדין סמכות לאשר הסכם הממון, לפי סעיף 2 (ד) לחוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג־1973 הקובע:
"הסכם בין בני זוג שאושר בפסק דין להתרת נישואין על ידי בית הדין, דינו כדין הסכם ממון שאושר לפי סעיף זה; בחוק זה 'התרת נישואין' לרבות גירושין, ביטול נישואין,... שהנישואין בטלים מעיקרן או פירוד לפי דין... שאינו מאפשר גירושין."ומבואר מסעיף זה, שלבית הדין סמכות לאשר הסכם גירושין בין בבני זוג שמתגרשים ובין בבני זוג שנקבע לגביהם שהנישואין בטלים מעיקרא, משלא פורש בחוק מהי הסיבה לביטול הנישואין יש לתת פרשנות מרחיבה לסעיף זה. שהרי מכיוון שהצדדים החזיקו עצמם כיהודים נישאו ברבנות הרצליה ובאו להתגרש לפנינו, אך עם גירושיהם, נודע לבית הדין וגם לצדדים שנישואיהם בטלים מעיקרא, יש בסמכותנו לתת תוקף של פסק דין על פי חוק יחסי ממון להסכם המסדיר את הפירוד הממוני ל"מערכת הנישואין" שהתברר שהיא בטלה מעיקרה.
ולפיכך קובע בית הדין שפסק הדין המאשר את הסכם חלוקת הרכוש בין הצדדים, הינו פסק דין חוקי בהתאם לסעיף 2(ד) לחוק יחסי ממון.
בסיום דברינו יש להוסיף שמכיוון שהתברר שהמבקשת אינה יהודייה, גם בנותיה אינן יהודיות, שהרי אמה הביולוגית של האשה־האם לא יהודייה, וכן גם בנותיה – דדין האשה כדין אמה.
יא) המסקנות העולות מכל האמור לעיל, הינן כדלהלן:
א) המבקשת [פלונית] אינה יהודייה.
ב) המבקשת ו[פלוני] הטעו את לשכת הרבנות בהרצליה בעת נישואיהם.
המבקשת הצהירה הצהרת שקר והביאה עדי שקר שלא סיפרו שהמבקשת גיורת מאומצת. ואכן הצדדים הצליחו להטעות את רבנות הרצליה ונערכו להם נישואין כדמו"י.
ג) לנישואי הצדדים שנערכו ביום 28/08/89 אין תוקף חוקי. ולפיכך יש לקבוע שמעמדם של הצדדים הינו רווק ורווקה.
ד) מכיוון שהצדדים הם יהודי ונכרייה שערכו בישראל טקס הנחזה כנישואין, ומתברר כי לא היה לו תוקף חוקי והלכתי והצדדים אינם נשואים זה לזו, אין צורך בהליך נוסף להתרת נישואיהם. לפיכך תעודת הגירושין בטלה.
ה) לבית הדין אין סמכות לדון בתביעת גירושין ותביעות שנכרכו בהן כשאחד מבני הזוג אינו יהודי.
ו) לבית הדין סמכות לאשר הסכם חלוקת הרכוש שבין הצדדים על פי חוק יחסי ממון.
ז) על המזכירות להעביר פסק דין זה למנהל תחום בירור יהדות, על מנת שינקוט הליכים מתאימים לרישום האשה [פלונית] ברשימת מעוכבי חיתון.
ח) מכיוון שהמבקשת אינה יהודייה, הדבר משליך גם על יהדותן של בנותיה. לפיכך בית הדין מצרף את הבנות כצד לתיק, ויש להעביר הודעה זו אליהן. הבנות זכאיות להתייחס לשאלת יהדותן לעניין נישואין. ללא תגובה תוך 30 יום, יתן בית הדין החלטה לעניין מעמדם האישי של הבנות.
א) עברתי על מש"כ ידידי אב"ד הגר"ש שפירא שליט"א ואני מסכים למסקנותיו, אולם למה שכתב בסעיף י' איני יכול להסכים, ואבאר את דברי:
בתיק התביעה לחלוקת רכוש במקרה הנדון לפנינו ניתנו החלטות למכביר לבקשות הצדדים, ולאחר תקופה יחסית ארוכה של דיונים והחלטות, קבע בית הדין בתאריך ד' בסיון תשע"ג (13.5.2013) מתווה לחלוקת הרכוש כדי להביא את הצדדים להסכמות בכל ענייני הרכוש. ואכן בתאריך י"ב בשבט תשע"ד (13.1.2014) הגיעו הצדדים וב"כ להסכם גירושין המתבסס על העקרונות שכאמור קבע בית הדין. בית הדין אישר את ההסכם בתאריך הנ"ל ונתן לו תוקף של פסק דין.
ב) הבעיה שנוצרה בתיק זה הייתה כאשר הגיעו הצדדים לשלב ההכנה לסידור גט במהלך חקירת השמות של הצדדים והוריהם, התברר שהאשה נולדה להורים נכרים, ובגיל שמונה עברה הליך אימוץ ע"י הורים יהודים, ובגיל מבוגר יותר (גיל עשרים) עברה הליך גיור ע"י בית דין בארגנטינה שאינו מוכר ע"י הרבנות הראשית לישראל. לאור זאת קבע בית הדין שהאשה אינה יהודייה.
מכאן נובעת הבעיה שניצבת לפנינו, האם כיום לאחר שכאמור יסתיימו כל ההליכים הרכושיים בין הצדדים במסגרת הסכם שקיבל תוקף פסק דין ע"י בית הדין, יתבטל למפרע פסק הדין מחמת סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין תשי"ג־1953) הקובע:
"עניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם היחודי של בתי דין רבניים."ג) כיצד מתפרש המושג "יהודים" בחוק זה, קביעת בית המשפט העליון בבג"צ 359/66 גיתיה נ' הרבנות הראשית והמועצה הדתית ירושלים, בה"נ 1/72 הולצמן, בג"צ 72/62 רופאייזן נ' שר הפנים ועוד, שיש לפרש את המושג "יהודים" על פי הדין העברי "והדין הולך אחר הדיין", היות ובתי הדין הרבניים פועלים אך ורק ע"פ דין תורה, ממילא הקביעה אם הוא יהודי נמצאת בסמכותו הייחודית של בית הדין הרבני.
ד) בנוסף כאשר המחוקק קבע בסעיף 1 לחוק השיפוט שסמכות השיפוט היא על "יהודים" בישראל על פי פסיקתם של בתי המשפט (ראה ע"א 291/64 וינברג היועמה"ש לממשלה, וכן ב"ש 39/57 ס' נ' ס') לא ניתן לפרש את דרישת החוק ל"יהודים" שגם אם רק צד אחד הוא יהודי מתקיים תנאי חוקי זה. לשון פסקי הדין (המובאים במקורות הנ"ל) "תנאי בל יעבור לקביעת סמכותו של בית דין רבני בעניין נישואין וגירושין הוא ששני בני הזוג הם יהודים."
ובפסק הדין הנ"ל ב"ש 39/57 ס' נ' ס' נכתב:
"נכון הדבר שלפי פקודת הפרשנות מספר רבים משמעותו גם מספר יחיד, ולהיפך. אולם הכלל הזה אינו יכול לחול על "יהודים" שבסעיף 1 לחוק בנישואין וגירושין תמיד יש שני צדדים, גבר ואשה... אין כל אפשרות לפרש את המילה "יהודים" כמתייחסת לאשה בלבד או לגבר בלבד."על כן אם בית הדין הרבני קבע בפסק דינו במקרה הנדון לפנינו שהאשה אינה יהודייה, לכאורה אין לבית הדין הרבני סמכות לפי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי הדין לדון בתביעה, בהתאם להלכה שנקבעה בבג"צ 214/64 בסן נ' בית הדין הרבני, וכן בבג"צ 113/84 בנקובסקי נ' בית הדין האזורי חיפה.
ה) הגר"ש שפירא כתב בהחלטתו, שהיות ובסופו של הליך הצדדים הגיעו להסכמות בנושאים הרכושיים וביקשו מבית הדין לאשר את ההסכמות, ואף הקנו במפורש סמכות לבית הדין לאשר את הסכם הממון [למרות שכבר אז צפה ועלתה שאלת יהדותה של האשה], הרי שהמדובר בהליך של אישור הסכם גירושין, ולבית הדין יש את הסמכות לאשר הסכם ממון לפי סעיף 2 (ד) לחוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג־1973 הקובע:
"הסכם בין בני זוג שאושר בפסק דין להתרת נישואין על ידי בית הדין, דינו כדין הסכם ממון שאושר לפי סעיף זה בחוק זה, "התרת נישואין" לרבות גירושין, ביטול נישואין, הכרזה שהנישואין בטלים מעיקרם או פירוד לפי דין דתי שאינו מאפשר גירושין."לפי הבנתו, מבואר מסעיף זה שלבית הדין סמכות לאשר הסכם גירושין בין בבני זוג שמתגרשים ובין בבני זוג שנקבע לגביהם שהנישואין בטלים מעיקרא, משלא פורש בחוק מהי הסיבה לביטול הנישואין יש לתת פרשנות מרחיבה לסעיף זה. מאחר והצדדים החזיקו עצמם כיהודים נישאו ברבנות הרצליה ובאו להתגרש לפנינו, ורק עם גירושיהם נודע לבית הדין וגם לצדדים שנישואיהם בטלים מעיקרא, יש בסמכות בית הדין לתת תוקף פסק דין על פי חוק יחסי ממון להסכם המסדיר את הרכוש הנובע ממערכת נישואין שהתברר שהיא בטלה מעיקרא, עד כאן תוכן דבריו.
אינני יכול להסכים עם פרשנותו של הגר"ש שפירא, היות וברור שאין זו הפרשנות של סעיף 2(ד) לחוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג–1973, מפני שבראשיתו של הסעיף הנ"ל דהיינו 2 (א) קובע המחוקק:
"הסכם ממון טעון אישור בית המשפט לענייני משפחה (להלן בית המשפט) או בית הדין הדתי שלו סמכות השיפוט בענייני נישואין וגירושין של בני הזוג (להלן בית הדין)..."פירוש: החוק קובע, לבית־הדין ניתנת הסמכות לאשר הסכמי גירושין אך ורק כאשר קיימת לו סמכות שיפוטית, כאמור לעיל אימתי קיימת לבית הדין סמכות שיפוט, רק אם שני בני הזוג יהודים.
יוצא אפוא, כאשר לבית הדין אין סמכות שיפוט כמו המקרה דנן, בו נקבע שהאשה אינה יהודייה, ממילא אין לבית הדין סמכות לאשר הסכם גירושין.
לפי זה צריך לפרש את האמור בסעיף 2 (ד), שהתרת נישואין כוללת "הכרזה שהנישואין בטלים מעיקרם", כגון במקרה בו יתברר לאחר הנישואין שחלה טעות עקב חשיפת בעיה אצל אחד הצדדים, שהוסתרה מהצד השני קודם הנישואין מה שמוגדר בהלכה "מקח טעות", ובית הדין קבע שאכן טעות זו ניתן להגדירה כמקח טעות וממילא הקידושין בטלים מעיקרם. או כאשר הקידושין לא נערכו לפי כללי ההלכה ולכן בית הדין קבע שהקידושין בטלים מעיקרם. למקרים כגון אלו קורא המחוקק "הכרזה שהנישואין בטלים מעיקרם", דהיינו שבית הדין הכריז שהנישואין בטלים למפרע.
ו) כאמור אני מסכים עם מסקנתו הסופית של אב"ד הגר"ש שפירא במקרה דנן שלבית הדין הייתה סמכות לאשר ולתת תוקף פס"ד להסכם הגירושין. אולם לדעתי ההסבר לכך הוא מטעם אחר כדלהלן:
כאשר בני זוג מופיעים לפני בית הדין ומצהירים ששניהם יהודים (למעשה די לנו בכך), נישאו כדמו"י, בתעודת הזהות הם רשומים כיהודים, די בכל זה כדי שנחזיק אותם כיהודים לצורך קיום התנאי של "יהודים" הנדרש בחוק השיפוט.
זאת ועוד, אפשר לקבוע בוודאות שרוב מוחלט של הבאים להתדיין בבית הדין הרבני הם יהודים, ובהלכה כידוע הרוב העובדתי יוצר חזקה הלכתית, כמו לדוגמא חזקת כשרות שעומדת לכל יהודי כל עוד לא הוכחה ריעותא עובדתית בכשרותו. חזקה זו אומר ה"פני יהושע" (לרבי יעקב יהושע פאלק) בחידושיו על גמרא גיטין דף י"ז ע"א, נובעת מהרוב המציאותי שרוב היהודים אינם עוברי עבירה ולכן כל יהודי הוא בחזקת כשרות, הוא הדין ניתן לומר בפשטות רוב הבאים להתדיין לפני בית הדין הם יהודים, לכן כאשר מתייצבים בני הזוג לפני בית הדין הם בחזקת יהודים.
לא עולה על הדעת שהתנאי "יהודים" המופיע בחוק מתקיים אך ורק לאחר שבית הדין קיים בירור יהדות מקיף ששני הצדדים המתדיינים הם יהודים.
ז) כידוע הזמן הקובע לקניית סמכותו של בית הדין הוא עם פתיחת הליך הדיון, שהרי אם הצדדים החלו לדון לפני בית הדין באחד מהנושאים שלבית הדין יש סמכות, לא תוכל להתקבל טענה לחוסר סמכות בית הדין לאחר פתיחת ההליך, אלא אך ורק קודם פתיחת ההליך.
לפי זה אם בשעה הקובעת את סמכות בית הדין לא התעורר שום ספק בדבר יהדותם של המתדיינים, הרי שבית הדין מוסמך על פי חוק השיפוט לדון, אולם אם במהלך הדיון יקבע בית הדין שאחד מהצדדים אינו יהודי אז נקטעה סמכותו של בית הדין.
אולם כל עוד לא נקבע כך, ובית הדין דן וסיים את כל הליך הדיון כולל פסיקת הדין, ורק לאחר מכן נוצר ספק בדבר יהדותו של אחד מהצדדים, ובית הדין קבע שאכן אותו צד אינו יהודי, החלטה זו אינה מבטלת למפרע את כל הליכי הדיון שכבר התקיימו וההחלטות שניתנו למפרע, אלא רק מכאן ולהבא. היות וכל עוד לא הייתה החלטה סופית ע"י בית הדין המאיינת את יהדותם של הצדדים או צד אחד מהם, הרי כאמור הם יהודים לצורך סמכות השיפוט.
הוא הדין במקרה הפוך: אם בית הדין התחיל לדון בחוסר סמכות מפני שאחד מהצדדים אינו יהודי ובמהלך הדיון התגייר, בית הדין לא יקנה סמכות. מאחר ובתחילת הדיון שהוא הזמן הקובע את סמכותו של בית הדין לא היה לבית הדין סמכות.
ח) ההוכחה לדברינו היא פשוטה. כידוע בתי הדין קובעים לא אחת במסגרת דיון בבקשה לבירור יהדות או בכל בקשה אחרת בענייני מעמד אישי, שאחד מהצדדים אינו יהודי, וכאמור לעיל רק בתי הדין מוסמכים לקבוע את מעמד הלאום. אם קביעתו של בית הדין שהנידון אינו יהודי חלה למפרע, יוצא לכאורה מצב פרדוכסלי. שבד בבד עם קביעתו של בית הדין שאחד הצדדים אינו יהודי ניטלת סמכותו של בית הדין למפרע וממילא בטילה גם קביעתו של בית הדין אשר קבע שפלוני אינו יהודי.
לכן ברור הדבר שחלות הקביעה של בית הדין שמי מהצדדים אינו יהודי היא רק מכאן ולהבא.
ט) סימוכין מהפסיקה המשפטית להשקפה זו נמצא במשפט ביכובסקי נ' ביכובסקי ע"א 11/41 (תורגם מאנגלית).
המקרה הנדון שם הוא, ביהודי שפנה לבית המשפט המחוזי בתקופת המנדט הבריטי בבקשה ליתן פסק לביטול נישואין עם אשתו שהיא אינה יהודייה עימה הוא נישא בטקס נישואין אזרחי שנערך בקפריסין. שני בני הזוג היו אזרחים ישראלים כאשר אזרחותה של האשה נבעה מחמת נישואיה עם בעל ישראלי, וכאמור הבעל פנה לביהמ"ש המחוזי למתן פסק דין המבטל את הנישואין מעיקרא בשל כך שהוא כיהודי לא יכול לשאת כדמו"י אשה שאינה יהודייה.
ביהמ"ש דחה את בקשתו של הבעל מחוסר סמכות בנמקו את החלטתו, כי מאחר והנישואין דינם לטענת הבעל שהם בטלים מעיקרא, הרי שעם מתן פסק לביטול הנישואין תתבטל למפרע גם אזרחותה הישראלית של האשה, שכן אזרחותה נרכשה רק בעקבות נישואיה עם בעלה הישראלי, היות וכך סבר ביהמ"ש שעם ביטול למפרע של האזרחות הישראלית תהפוך האשה לנתינה זרה ומאחר ובתי המשפט בישראל לא הוסמכו לפי סעיף 64 (1) לדבר המלך במועצתו 1922 לתת פסקי ביטול נישואין לנתינים זרים הרי שביהמ"ש במקרה זה משולל סמכות להוציא פסק כזה נגד נתינה זרה.
ביהמ"ש העליון המנדטורי דחה את עמדתו של ביהמ"ש המחוזי, ביטל את פסק הדין והחזיר את הדיון לביהמ"ש המחוזי.
השופט פרומקין כותב שם בפסה"ד של בית המשפט העליון בין יתר דבריו:
"ביהמ"ש דלמטה בדחותו את התביעה מחוסר סמכות החליט למעשה... כי הנישואין הם בטלים לא הייתה לו סמכות מפני שהאשה אינה ישראלית... אינני סבור כי השקפה זו יכולה להיות נכונה אפילו אם התובע בעצמו נקט את העמדה ההיא. ראשית כל, על בית המשפט היה לדון במצב הצדדים כפי שהוא נראה בעת הגשת התביעה. הנישואין נערכו בקפריסין, אין חולק על כך כי לפי חוקי קפריסין הנישואין הם כשרים אשתו של אזרח ישראלי נעשית לאזרחית ישראלית מכוח הנישואין. שלטונות ההגירה צדקו איפה כשכללו את "האשה" בדרכון של "בעלה". ולצורך ענייני הסמכות סבור אני, כי כל עוד לא הוכרזו הנישואין כבטלים ע"י בית משפט מוסמך, זכאית האשה להיחשב כאזרחית ישראלית."מקביעתו של השופט פרומקין אנו למדים את אותה השקפה שהצגנו לעיל שחלותו של פסק דין לביטול יהדות או אזרחות של פלוני, הבטלות חלה רק מכאן ולהבא.
קביעה נוספת אנו למדים מפסיקתו של השופט פרומקין. אף אם לפני בית הדין מונחים כל הנתונים העובדתיים שאחד מבני הזוג אינו יהודי, כל עוד בית הדין לא קבע בפסק דין שאינו יהודי, מוסמך בית הדין לדון בתביעותיהם. מפני שרק פסק דין הקובע שאינו יהודי מבטל את סמכות בית הדין מלדון, כמו המקרה הנדון שם שלדברי השופט פרומקין רק באמצעות פסיקתו של ביהמ"ש שהנישואין בטלים בטילה אזרחותה הישראלית של האשה.
י) לאחר אריכות הדברים האמורים אנו שבים למקרה דנן.
כאמור המדובר במקרה שבית הדין עשה כבר כברת דרך ארוכה בדיונים ובהחלטות בנושא הרכוש, ובסוף קבע את העקרונות כדי שהצדדים וב"כ יגבשו הסכם רכושי, ואז הגיע שלב סידור הגט שבמהלכו התעורר ספק בדבר יהדותה של האשה ובית הדין טרם קבע שהאשה אינה יהודייה, ולכן סודר גט בין בני הזוג.
לאור האמור ניתן לקבוע כי כל הדיונים שקיים בית הדין היו מתוך סמכות שיפוטית מהנימוקים הבאים:
א) בשעה הקובעת את סמכות השיפוט היו בני הזוג בחזקת יהודים.
ב) כל עוד בית הדין לא קבע שהאשה אינה יהודייה, היא בחזקת יהדות לצורך סמכות השיפוט.
ג) קביעת בית הדין שהאשה אינה יהודייה ניתנה רק לאחר שכבר הסתיימו כל הדיונים בנושא הרכוש וניתן פסק דין לאישור הסכם הגירושין, וכאמור חלותה של קביעה זו היא רק מכאן ולהבא.
יא) אמנם קיימים פסקי דין מבית המשפט העליון במקרים דומים למקרה דנן, שמהם עולה לכאורה גישה שונה. כמו פסק דין המפורסם בג"צ 214/64 בסן נ' בסן שמשמש אבן יסוד בנושא סמכות בית הדין בדבר התנאי "יהודים" הנדרש בחוק שיפוט בתי הדין.
פסק הדין הנ"ל עסק בנישואי בני הזוג בסן שנישאו כדמו"י בשלהי שנת 1960 ונרשמו לנישואין ברבנות תל־אביב. כשנתיים לאחר נישואי בני הזוג בסן הגישה האשה בבית הדין הרבני תביעת מזונות כנגד הבעל.
בעקבות כך הגיש הבעל מספר ימים לאחר מכן תביעה נגדית בה טען שאשתו הונתה אותו בדבר יהדותה וביקש להכריז על הקידושין כקידושי טעות ולבטלם. לחילופין אם יש צורך לחייב את האשה בגט לחומרא ולפוטרו מתשלום כתובה.
בתביעתו טען הבעל כי נודע לו שאשתו הגישה בקשה לגיור בבית הדין האזורי בת"א, ומכאן שאין היא יהודייה כלל. לעומתו הגיבה האשה כי לא היא שחתמה על הבקשה לגיור, אלא אמה הגישה את הבקשה שלא מדעתה וללא רשותה.
בתאריך כ' שבט תשכ"ב הוציא בית הדין ברחובות פסק דין הדוחה את טענות הבעל ומקבל את גרסתה של האשה, ולכן נקבע ע"י בית הדין כי למעשה המבקשת היא יהודייה וכי הקידושין תפסו בה.
הבעל הגיש ערעור על פסק הדין לבית הדין הגדול, בית הדין הגדול החל בעצמו לברר את כל הנתונים העובדתיים בפרשה זו, מיום לידתה של האשה בעיר מילאנו שבאיטליה. בית הדין הגדול פנה לרשויות המקומיות במילאנו, ביקש מסמכים כמו תעודת לידה ועוד, ולבסוף לאחר בירור יסודי על סמך הצטברות נתונים ומסמכים קבע בית הדין הגדול:
..."ברור כי המבקשת לא גילתה את כל האמת בפני כבוד בית הדין האזורי רחובות בשעת הדיון בדבר יהדותה, ויתכן שיש מקום לדברי ב"כ הבעל שנעשה כאן מעשה זיוף בתעודת הלידה של המבקשת... אין אנו באים לקבוע שבוודאי היא לא יהודייה, כי כידוע באותו זמן של שנות המלחמה הרבה יהודים נרשמו כלא יהודים כדי להציל את נפשם, אולם מאידך גיסא לאור כל הנ"ל, אין גם לקבוע שהיא יהודייה ועליה להוכיח את יהדותה, לכן אין לחייב במקרה דנן את המערער לשלם למשיבה כתובה ומזונות, אולם מאחר וקיים ספק בדבר יהדותה... עליהם להתגרש בגט פיטורין."למרות פסק דינו של בית הדין הגדול, חזרה האשה והגישה את תביעתה המקורית לבית הדין האזורי כאילו לא קרה דבר, ואף בית הדין האזורי התעלם במפגיע מפסק הדין של בית הדין הגדול וחזר על פסק דינו הראשון.
שוב הוגש ערעור בשנית לבית הדין הגדול, ובית הדין הגדול בפסק דינו השני קבע, שאם האשה מסרבת לקבל גט ללא כל תנאי, ניתן היתר למערער לשאת אשה כדמו"י לאחר השלשת גט לאשתו הנוכחית.
האשה הגישה עתירה לבג"ץ לבטל את היתר הנישואין של בית הדין הגדול, הנימוקים שהאשה כתבה בעתירתה אינם מענייננו, אולם בית המשפט העליון בראשות השופט זילברג העלה מיוזמתו טענה של חוסר סמכות בית הדין, היות ובית הדין הגדול בעצמו קבע כי יהדותה מוטלת בספק, ממילא לא הוכח קיום התנאי של "יהודים" אשר קבע את סמכות בית הדין הרבני בסעיף 1 לחוק שיפוט בתי־דין.
בתמצית דבריו כותב השופט זילברג שקיים במקרה זה מצב של "ממה נפשך", דהיינו, אם האשה היא ספק יהודייה הרי שלבית הדין הרבני אין סמכות לתת את הפסק שנתן, ואם לאמתו של דבר היא ודאי יהודייה נשמט בסיסו של הפסק ואינו יכול לעמוד לא לעניין גט לחומרא שנקבע, ולא לעניין הפטור ממזונותיה ומכתובתה, ולא לגבי היתר הנישואין שניתן לבעל.
דבריו של השופט זילברג הם השקפה הפוכה ממה שנקטנו לעיל, לדבריו קביעת בית הדין על אחד מבני הזוג שהוא אינו יהודי או ספק יהודי חלה למפרע, ולכן עם קביעה זו נוצר מצב שבית הדין הוא משולל סמכות למפרע, היות ונקבע בחוק השיפוט שסמכותו של בית הדין היא רק כששני בני הזוג יהודים.
במסקנתו אכן קובע השופט זילברג שלבית הדין הגדול אין סמכות לדון בכשרות נישואיהם של בני־הזוג מאחר ואחד מהם הוא ספק יהודי ולא יהודי ודאי.
[עמדתו של השופט זילברג תמוהה, מפני שלפי דבריו לבית הדין לא תהיה סמכות לדון בכל סוגי הנישואין האזרחיים, כידוע הגישה הרווחת בבתי־הדין שמחייבים בהם גט לחומרא, ומכוח זה נרכשת סמכותם של בתי־הדין, ומאחר ובנישואין אזרחיים זה רק חשש שנוצרו נישואין עם זיקה הלכתית (ולא ברור שזה אפילו ספק נישואין), ובית הדין מוסמך לדון לפי חוק השיפוט רק בענייני נישואין וגירושין, אם כן, לפי דברי השופט זילברג כפי שלקיום התנאי "יהודים" נדרש דווקא יהודי ודאי, הוא הדין התנאי "נישואין" שמופיע בחוק הוא דווקא בנישואין גמורים על פי דין. מצאתי בספרו של פרופ' א. שאקי מיהו יהודי חלק ב' שעמד על קושי זה].
יב) על כל פנים גם להשקפתו של השופט זילברג אין להקיש בין המקרה דנן למקרה של בסן שם כאמור הוא קבע את עמדתו, מאחר וקיים הבדל מאוד יסודי בין המקרים.
במקרה של בסן כל העילה לתביעתו של הבעל התבססה על כך שאשתו אינה יהודייה. זאת אומרת שעם הגשת התביעה כבר חלה שאלה בסמכותו של בית הדין הרבני, והיות ולאורך כל הדיונים הייתה סמכותו של בית הדין הרבני מוטלת בספק קבע ביהמ"ש העליון שבית הדין הוציא את פסק דינו בחוסר סמכות.
מה שאין כן במקרה הנידון לפנינו, בית הדין דן בתביעת הגירושין שהגיש הבעל וכן בכל הנושאים שכרך הבעל בתביעת הגירושין, ובלי כל קשר לדיונים והחלטות שבית הדין נתן בכל הנושאים, הגיע שלב סידור הגט וכאמור במסגרת ההכנה לגט בית הדין עורר בעצמו את שאלת יהדותה של האשה בעקבות נוהל קבוע של חקירת הצדדים בדבר מוצאם ומעמדם האישי, זהו נוהל שמתחייב מההכנה לסידור גט, ולמרות שלבית הדין היו ספיקות בדבר גיורה של האשה, המשיך בית הדין להתייחס אל בני הזוג כיהודים לכל דבר ולא ראה לנכון לעכב את מתן הגט כפי שמקובל במקרים שיש ספיקות בדבר יהדותם של אחד מבני הזוג, ולא רק זו אלא אף ניתנו להם תעודות גירושין (בית הדין נזהר מלהנפיק תעודת גירושין כאשר יש ספק שמא בכלל לא היו נישואין כדמו"י, היות ותעודה שכזו יכולה לגרום לתקלות בעתיד), היות והגישה שהנחתה את בית הדין הייתה, מאחר ובני הזוג עברו את כל הליך הנישואין כאן בארץ כדמו"י בדרך המקובלת על פי דין וע"פ חוק, כל עוד אין הוכחה ברורה שאין האשה יהודייה, אנו נתייחס אליה כיהודייה.
רק לאחר בירור יסודי הוברר שהגיור של האשה חסר הכרה הלכתית, וממילא היא אינה יהודייה.
יג) בתיק בג"ץ 113/84 בנקובסקי נ' בית הדין הרבני האזורי חיפה, קבע בג"ץ כדעת הרוב כדלהלן:
"משקבע בית הדין כי האשה לא גוירה כהלכה ואיננה יהודייה הרי בכך שמט מידו את סמכותו לדון בתביעה, ולכן קביעת בית הדין בדבר שלילת זכויותיה הרכושיות של האשה בטלה."המדובר שם בבני זוג שנישאו כדמו"י, הבעל הגיש תביעת גירושין ובמסגרת תביעה זו כרך את ענייני הרכוש והמזונות. כמו כן נקבע שפסק הדין בענייני רכוש יהיה לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג.
אין צורך להביא את כל העובדות וההתפתחויות שנוצרו בתיק זה בעקבות הדיונים, אלא יובא רק מה שנוגע ישירות למקרה שבו אנו עוסקים.
במסגרת התביעה לחלוקת רכוש הגישה האשה כתב תביעה מפורט (וזאת ע"פ החלטת בית הדין הגדול) בו פירטה את כל תביעותיה הכספיות.
בתאריך 16/5/83 לאחר שהתקיים דיון בבית הדין האזורי נתן הוא את ההחלטה כדלהלן:
"בית הדין דוחה את עתירת האשה לחלוקת הרכוש הן לפי ההלכה והן לפי חוק יחסי ממון. לאור כך יש מקום לחלק את הרכוש המשותף שהינו דירה משותפת כפי שנפסק בשעתו."כלומר כל תביעותיה הכספיות של האשה כנגד הבעל נדחו מלבד הדירה הרשומה ע"ש שני הצדדים שתחולק בחלקים שווים.
עוד קבע בית הדין:
"בית הדין מחייב בזה את הצדדים להתגרש זה מזה בגט פיטורין לחומרא – בהקדם. ואם צד כלשהו ימאן לכך, בית הדין יזכה לאשה בגט פיטורין ויתיר לבעל לשאת אשה על אשתו..."בנימוקים שצורפו לתיק, מתברר שבמהלך הדיון התחיל בית הדין לחקור את האשה אודות קיום מצוות על ידה, מפני שהתברר לבית הדין שהעותרת התגיירה בגיל 15 יחד עם אמה ואחותה לאחר שעלו ארצה.
אחד הנימוקים שלאשה לא מגיע כלום מהרכוש והכספים שנצברו במהלך חיי הנישואין כותב בית הדין, מאחר והתברר לו מדברי האשה עצמה כי כל גיורה היה למראית עין בלבד, ומה שקיבלה על עצמה היה במירמה, לכן גיורה בטל ומבוטל, וממילא גם נישואיה לבעלה בטלים ומבוטלים, ומכאן שאין לה שום זכות בממון בעלה.
יוצא אם כן שבמקרה הנ"ל קביעת בית הדין שהאשה אינה יהודייה מהווה נימוק בסיסי לפסיקתו של בית הדין, כפי שכתב השופט ברק (כתוארו אז) בדעת הרוב. [ולא כדעת השופט וייס (דעת המיעוט) שסבר כי קביעתו של בית הדין הרבני כי האשה אינה יהודייה היא קביעה אגב אורחא לצורך חלוקת רכוש, ואינה קביעה ישירה אודות מעמדה האישי של האשה].
יד) כדי לחדד את הדברים האמורים, יש להוסיף עוד אלמנט עובדתי שקיים בפרשת בנקובסקי.
בית הדין הרבני עורר את שאלת יהדותה של האשה במהלך דיון שעסק בתביעה לחלוקת רכוש שהגישה האשה, מסיבות שאינן ברורות מדוע בית הדין מצא לנכון להעלות ביוזמתו שאלות אלו בקשר עם הדיון ברכוש זה נראה כעירוב פרשיות.
מה שכן נראה לכאורה ממהלך הדברים שבית הדין חתר להעלות ספיקות בדבר תוקף גיורה של האשה כדי להשתמש בזה כעילה נוספת לדחות את תביעתה לחלוקת רכוש.
אם כן בית הדין בגישתו הוכיח שהפסיקה בתביעה הרכושית של האשה תהיה בהתאם למעמדה הלאומי. יוצא איפוא שקביעת מעמדה של האשה חייבת להיות מוקדמת לפסיקת הרכוש, ממילא עם מתן פסיקת בית הדין שהאשה אינה יהודייה או ספק יהודייה ניטלה מבית הדין הסמכות לפסוק בענייני הרכוש.
טו) בזה טמון ההבדל היסודי מהמקרה הנידון לפנינו, שכאמור שאלה יהדותה של האשה אינו קשור כלל לנושא הרכוש, אלא הוא מתחייב מהליך ההכנה לסידור גט. וההחלטה בדבר יהדותה של האשה ניתנת לאחר שהסתיימה חלוקת הרכוש בין הצדדים באמצעות הסכם שקיבל את אישור בית הדין. וכל עוד בית הדין לא קבע שהאשה אינה יהודייה, הייתה לבית הדין "חזקת סמכות השיפוט" שנרכשה עם פתיחת הליך הדיונים בתביעה. חזקת סמכות השיפוט נותרת על כנה, כל עוד לא הייתה פסיקה של בית הדין עצמו המפקיעה את סמכותו מחמת הדרישה החוקית ששני הצדדים יהיו "יהודים".
התוצאה העולה מן האמור:
לבית הדין הייתה סמכות שיפוטית להוציא את החלטותיו, ולפסוק את פסק דינו לאישור הסכם הגירושין.
מצטרף למסקנות.
הוחלט כי בית הדין היה מוסמך לאשר את הסכם הגירושין.
מותר לפרסום לאחר השמטת פרטים מזהים.
ניתן ביום י"ח במרחשון התשע"ה (11/11/2014).
| הרב שלמה שפירא – אב"ד | הרב אברהם מייזלס | הרב רפאל י' בן שמעון |