רקע
בפנינו זוג שנשאו ביום 10.6.2007. מנשואי הצדדים נולדה בת שכיום בת חמש שנים.

האשה עזבה את הבית ביום ד' בשבט תש"ע (19.1.2010) ומאז לא שבה אליו.

ביום ו' בשבט תש"ע (21.1.2010) הגיש הבעל תביעת גירושין.

לאחר מכן הגישה גם האשה תביעת גירושין משלה והייתה נחושה לכל אורך הדרך להתגרש.

בדיון ביום י"ט באייר תש"ע (3.5.2010) הודיע הבעל שרצונו בשלום בית, וע"פ דבריו ביה"ד סגר את תיק הגירושין ונפתח תיק שלום בית.

בסופו של דבר התגרשו הצדדים ביום י"ט באייר תשע"ג (29.4.2013).

האשה תובעת כתובתה.

טענות הצדדים
כפי שציינו האשה מראשית התהליך רצתה להתגרש.

בפרוטוקול הדיון ביום י"ט אייר תש"ע (3/5/10) מנתה את עילות הגירושין.

"אני עזבתי את הבית, האיש הזה אלים הוא הרביץ לי לקראת סוף ההריון, הוא משך לי בשערות ונתן לי בעיטה במקום שקיבלתי את זריקת האפידורל... אני לא רואה כל מקום לשלום בית."

באותו דיון אומרת ב"כ האשה: "האשה מאסה בו."

בנוסף טוענת לאירוע אלימות נוסף ביום כ"ט בטבת תש"ע (15.1.2010) על רקע ויכוח בין הצדדים שבו ניסה הבעל לכפות על האשה לבוא איתו לבית הוריו, היכה אותה התובע באגרופו בראשה חטף את הילדה ונמלט.

על רקע אלימות זו עזבה האשה את הבית ביום ב' בשבט תש"ע (17.1.2010) כפי שציינה לעיל ולא חזרה אליו יותר.

בנוסף טענה האשה שהבעל הרבה לשתות משקאות חריפים והשתכר.

טענות הבעל (הנתבע)
הנתבע מכחיש לאורך כל הדרך את טענות האלימות של האשה.

לדבריו הוגשו שלוש תלונות למשטרה וכולם נסגרו מחוסר ראיות.

בפרוטוקול הדיון מיום י' כסלו תשע"א (17.11.10) טוען הבעל "לא נגעתי בה אפילו בלירה, כל מה שהיא אומרת כאן זה דברים שהיא עברה בילדות. יש הקלטה שהיא צועקת לאבא שלה, אבא למה אתה מרביץ לי. אני לא נגעתי בה כלל, לא יודע מהיכן היא לקחה זאת."

טען שהיו ויכוחים על שמירת נידה ועל עניינים של אורח חיים דתי.

טוען שאינו יודע מדוע עזבה את הבית.

בנוסף קיים תסקיר שרותי הרווחה מחודש אב תש"ע (12.7.10) הדן במשבר היחסים בין בני הזוג.

מעבר לטענות האלימות סיפרה האשה לגבי מערכת היחסים: "הזוגיות הייתה קשה ומשפילה, פוגענית ודורסנית ואין סיכוי לשלום בית."

מאידך נכתב ע"י העו"ס לגבי עמדת הבעל "נכון להיום – המסר של [פלוני] הוא רצון לשלום בית ושיקום הזוגיות כשהוא מבקש לאפשר הזדמנות לשלמות המשפחה.

לדעתו לאביה של [פלונית] יש השפעה רבה עליה וללא השפעתו, [פלוני] מעריך, שייתכן ו[פלונית] הייתה חוזרת אליו."

דיון
התמונה עומדת בפנינו הינה שמחד גיסא הבעל תובע שלום בית ולדעת ביה"ד תביעתו אמתית ומאידך גיסא האשה מסרבת לשלום בית ורוצה לאורך כל הדרך גירושין.

האם יש לאשה טענת מאיס עלי
ביה"ד התרשם שהאשה מאסה בבעלה והיא בגדר של מאיס עלי ואיני חפצה בו. התרשמות זו נובעת מהעובדה שהאשה סירבה בתוקף לכל ניסיון של שלום בית מתחילת התהליך ועד סופו, ראה גם חוו"ד יועץ הנישואין מיום ב' באדר ב' תשע"א (8.3.2011): "יש לציין שהגב' מטרפדת עבודת היועץ, אינה מקבלת את העובדה שנשלחו לשלום בית."

בדיון מיום י"ט אייר תש"ע טענה ב"כ האשה "האשה מאסה בו" כפי שציינו לעיל האשה היא זו שעזבה את הבית בתחילת 2010 ולא חזרה אליו יותר.

לכאורה מצב זה הינו כפי שציינו לעיל מרידה מהסוג של מאיס עלי ולא בעינא ליה וכמבואר בשו"ע אהע"ז סימן עז, סעיף ב:

"האשה שמנעה בעלה מתשמיש היא הנקראת מורדת, ושואלין אותה מפני מה מרדה, אם אמרה מאיסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי, אם רצה הבעל לגרשה אין לה כתובה".

לכאורה עפ"י פסיקת השו"ע התובעת איבדה כתובתה.

אולם בנדוננו האשה נתנה אמתלא לדבריה שהסיבה שמאסה בו הייתה משום שהוא גרם לכך בזה שהיה אלים כלפיה הכה אותה וכו' וכפי שציינה לעיל בטענות הצדדים. ולכאורה פשוט שבמקום שהאמתלא כעין זו מבוררת אין לה דין מורדת ולא הפסידה כתובתה משום שנחשב שהוא גרם והגירושין לא באו ממנה (כמבואר בפד"ר ח, עמ' 107).

אולם בנד"ד אין האמתלא מבוררת הואיל וטענת האשה שבעלה הרביץ לה לא הוכחה וכל התלונות שהוגשו למשטרה נסגרו מחוסר ראיות.

לכאורה יש בפנינו ספק והכחשה בין הצדדים בשל מי סיבת הגירושין והאם האשה מורדת באופן שהפסידה כתובתה או לא.

מי נחשב מוחזק בכתובה
לכאורה כדי להכריע בספק זה יש לקבוע מי מהצדדים נחשב מוחזק בכתובה ומי נחשב שמוציא ועליו הראיה, ואם לא יביא ראיה לדבריו לא יוציא.

ועיין בפד"ר ג מעמוד 161. הנידון שלהם היה באשה ספק מורדת האם כיון שהבעל מוחזק בכתובה אין להוציא ממנו את הכתובה.

והוכיחו מלשון נתיבות משפט על ר' ירוחם בספר מישרים נתיב כג גבי פלוגתא דרבבתא אם הבעל יכול לכוף אותה לגור איתו במקומו אם הבעל מוחזק האם יכול לומר קים לי ולא אפרע כתובתה וז"ל: וכתב שם וז"ל ואפשר עוד שאפילו לא תפסה מכל מקום כיון שכתובתה שחייב לה הוא ודאי והפסד כתובתה הוא ספק אין ספק מוציא מידי ודאי וזה מקצוע גדול הוא וצריך לפנים.

ועיין שם שהאריכו והוסיפו שגם הבית מאיר שחולק וסובר שהבעל מוחזק זה דוקא בספיקא דדינא שיש לו טענת ודאי של קים לי, אבל בספק במציאות אם נחשבת כמורדת יודה בב"מ שמספק אין להפסידה כתובתה משום שנחשב הדבר כאינו יודע אם פרעתיך שחייב לשלם. לכאורה ע"פ דבריהם גם במקרה שלפנינו שיש ספק במציאות אם נחשבת האשה כמורדת נחשב הבעל כאינו יודע אם פרעתי וחייב לשלם.

אומנם היה מקום לחלק משום שבנידון שלנו הבעל הרי מכחיש שהרביץ לאשה,נמצא שנחשב כאומר ברי לי שאני פטור מחיוב הכתובה.

אולם קשה להסתמך על נימוק זה ע"פ המבואר בשו"ת יביע אומר (חלק ג אה"ע סימן כא ד"ה (א)) שדן בשאלה האם בעל יכול לטעון קים לי כדי להפטר מחיוב כתובה וכתב שם הרב זצ"ל: "מכל מקום נראה דוקא שהבעל טוען כן בתום לב, אבל בנד"ד שטוען זאת מתוך מריבה וקטטה לאו כל כמינה להפסידה כתובתה."

גם בנידון שלנו הבעל טוען שלא הכה את האשה מתוך סכסוך הגירושין ולכן לא ניתן להסתמך על טענת הבריא שלו בלבד.

אולם יש לדחות השוואה זו מטעם אחר משום שאין להגדיר המצב בנידון דידן כספק מורדת אלא נחשבת כוודאי מורדת אלא שיש לה אמתלא שהוא גרם.

ויש לדון האם גם באופן זה הדין שיש לה חזקת חיוב כלפי הבעל ונחשב כאיני יודע אם פרעתי.

הדין בוודאי מורדת עם אמתלא
ועיין ברשב"א גיטין (עח, ע"א צ"ה רבה) שהסביר מדוע בפורע חובו לחברו ונולד ספק אם הפירעון פטר את הלוה מחובו כגון זרק את החוב למלוה בתורת גיטין וספק קרוב למלוה או ללוה אין זה נחשב כאיני יודע אם פרעתיך.

והסביר שבאיני יודע אם פרעתיו אין רגלים לדבר שפרע אולם בזרק חובו ונולד ספק זה לפנינו הורעה חזקת החיוב ומסיק שם שיחלוקו.

כלומר דעת הרשב"א שבמקום שיש דררא דממונא דהיינו ספק במציאות שפרע הורעה חזקת החיוב ויחלקו.

אמנם בנידון הרשב"א פסק שבדררא דממונא יחלוקו בלבד, אולם לדעתי יש לחלק ששם גוף מעשה הפירעון מסופק שהרי יש ספק היכן נפלו המעות אולם בנדוננו האשה נחשבת ודאי מורדת דמאיס רק יש לה אמתלא שהוא גרם ובכה"ג יודה הרשב"א שאיבדה את כתובתה.

וראיה לחילוק זה מדברי הט"ז בחו"מ סוף סימן עה בנידון של פורע חוב חברו ואח"כ בא המלווה וטען שמצא בין מטבעות התשלום מטבע מזוייפת, והלוה אומר איני יודע פטור.

והסביר קצה"ח סימן עה, סי ו' החילוק בין נידון הט"ז שפטור לבין נידון הרשב"א שחייב אחר שציטט דברי הרשבא "הרי מבואר שזה (נידון הרשבא בזרק החוב) הוי איני יודע אם פרעתיך, כיון שמעולם לא נפטר מחיובו כיון שנפל הספק בשעת פירעון. ולא הוי כהאי דהט"ז שכבר נפטר מחיובו קודם שנפל הספק."

הרי שמחלק בין מעשה שרק יוצר ספק אם נפטר מחיובו לבין מעשה שודאי פוטרו מחיובו והספק נוצר אח"כ נמצא שחילוק קצה"ח כפי החילוק שביארנו לעיל.

נמצא שיש לדמות מורדת דמאיס עלי באמלתא שאינה מבוררת לנידון דהט"ז בפורע חובו של חבירו ואח"כ טוען שמצא מטבעות מזוייפות.

החולקים על הט"ז
אמנם המרשד"ם חו"מ סימן פ הביאו הש"ך חו"מ סימן רלב ס"ק טו סובר שזה נחשב כספק פירעון והוי כאומר איני יודע אשר פרעתיך והסכים עימו הש"ך שם.

ועי' בפת"ש חו"מ סימן עה, ס' כז שהביא את דעות הפוסקים במחלוקת הזו ולא הכריע.

אולם ערוך השלחן כאן סעיף לה כתב למסקנה "שהדעת נוטה לסברת הט"ז וכמה מהגדולים הסכימו לסברת הט"ז וסיים שראוי לעשות פשרה בעניינים אלו."

ונראה ע"פ מה שבארנו לעיל מהפד"ר בחלק ג' שקיימת מחלוקת בין הבית שמואל והבית מאיר האם בספיקא דדינא יכול הבעל לטעון קים לי כדעת הפוסקים שאני פטור מכתובה ודעת הבית מאיר שיכול לטעון זאת והוא המוחזק בממון, מעיקר הדין אין להוציא ממנו.

מסקנה
נמצא שהאשה אינה זכאית לכתובה.

הרב דוד בר שלטון

לדעת בית הדין הבעל לאורך כל הדרן טען ותבע שלום בית, גם היום לאחר שהתגרשו והיו דיונים בעניין הסדרי הראיה פנה האב וביקש לחזור לשלום בית, דברים אלו מקבלים גושפנקא מתסקיר יועצת הנישואין: "נכון להיום – המסר של [פלוני] הוא רצון לשלום בית ושיקום הזוגיות כשהוא מבקש לאפשר הזדמנות לשלמות המשפחה."

האשה טרפדה כל הליך לשלום בית, ולא די בזאת אף לא שיתפה פעולה נעולה הייתה בעניין הגירושין ויהי מה.

בעניין תלונות האשה שהבעל היכה אותה כבר האריך חברי הרב דוד בר שלטון שליט"א שלא הוכח ומה גם נסגרו כל התלונות שהאשה הגישה כנגדו, די בזה כדי להיווכח שקשה לקבל את טענת האשה לעניין המכות.

בית הדין שמע הקלטה באחד הדיונים כיצד אב האשה משוחח עם הבעל בקללות ואיומים דברים שלא יעלו הדעת, שאב האשה ידבר כך כלפי אבי נכדו, ואם לא די בכך גם באחד הדיונים האב התפרץ כנגד הבעל.

לאור האמור, מצטרף למסקנת ידידי הרב הדיין הרב דוד בר שלטון שליט"א.

הרב דניאל אדרי – אב"ד

לאחר העיון התיק ולאור העובדות הקיימות גם אני מצטרף למסקנה.

הרב אייל יוסף

מסקנה
לאור האמור בית הדין דוחה את תביעת האשה לכתובה.

מותר לפרסם לאחר השמטת הפרטים המזהים.

ניתן ביום ב' בטבת התשע"ה (24/12/2014).