לפנינו תביעת כתובה של האשה.

בהתאם לפסק דין בית הדין הגדול, חיובו של הבעל (לשעבר) בכתובת אשתו עומד על סך 180,000 ש''ח.

הנתבע טוען לאורך הדיונים שנערכו כי אין באפשרותו לשלם סך זה, ונבחנו חלופות שונות לפריסת התשלום.

טרם תיאור הדין הנוכחי נזכיר כי בסיומה של החלטת בית הדין מיום ד' בתמוז תשע"ד (2.7.2014) נאמר :

ובכן, בשלב זה בית הדין מחייב את הבעל לשעבר לשלם עבור כתובת אשתו 700 ש''ח לחודש. סך זה ישולם על ידו לאשה בכל 10 לחודש. התשלום הראשון יועבר ביום 10.7.14.

בנוסף, ייקבע דיון נוסף.

בית הדין מוציא צו לגילוי מסמכים גורף לכל הבנקים וקרנות הפנסיה, כאשר הצו יבוצע ע"י הבעל לשעבר. במידה ויחסרו נתונים, האשה רשאית לדרוש מהגורמים את החומר החסר. עלות השגת החומרים תחול על התובע. הצו יוצא בהחלטה נפרדת.

בדיון הבא בית הדין יעיין בנתונים שהושגו וכן יהיו רשאים הצדדים לחקור זה את זה.

ואף הוצא צו בהחלטה נפרדת.

כיום, טוען ב"כ התובעת: סך 700 ש''ח משולמים עד עתה. נתנו לי כמה מסמכים, אך ההחלטה הייתה שאקבל מכל קרנות הפנסיה והבנקים. אף אם אפנה לגופים, יתכן שלא אקבל נתונים. אבקש לחקור את הנתבע.

טוענת ב"כ הנתבע: הנתבע הוא פקח בעירייה, יש לו 120,000 ש''ח חוב. התובעת קבלה צו לפני שנה, וקיבלה נתונים, אך היא לא מרפה ממנו. נבקש לפעול לפי דין "מסדרין לבעל חוב", הנתבע חייב לבנקים 120,000 ש''ח, הוא מחזיר בכל חודש 3,000 ש''ח וכן צריך לעזור לבנותיו. יש להפחית את הסך 700 ש''ח לחודש שנפסקו בגין הכתובה. מבקשים לבטל את העיקולים כדי שיוכל לקבל הלוואות בבנק.

ב"כ התובעת חוקר את הנתבע, ואלו תשובותיו: אני לא יודע מהן הזכויות הכספיות הסוציאליות שלי. הכסף שהיה בתגמולים של העירייה הלך לחובות וכן לחתונה של הבת. המשכורת שלי היא כ-6,000 נטו. אני לא רוצה לפרוש מהעבודה. אני מחזיר כיום יותר מ-3,000 ש''ח להלוואות. אני מחזיר את ההלוואות לבנקים כי לקחתי הלוואות, המשכורת לא מספיקה לי. יש לי ילדה בבית, היא עובדת. לבת יש חובות. היה לי ברית וחתונות ועוד שמחות ולקחתי הלוואות. גם הרב [מ' כ'] נתן לי 25,000 ש''ח בחתונה. לפני שנתיים היו החתונות. יש לי שלוש בנות. הבעלים של הבנות שלי לומדים בישיבה. חובות אני משלם, 1,700 ש''ח לכל בנק, הבנק קודם לתובעת בתשלום. האשה נישאה לי כדי לקחת ממני כסף. הדירה היא של הילדים. עשיתי צוואה. בדירה יש שני חדרים וסלון.

לאור החקירה ובעקבותיה, טוען ב"כ התובעת: מצבו הכלכלי של הנתבע לא ברור, הוא מנסה לומר שאין לו כסף אך המצב לא כפי שהוא מציג. הוא לא הציג נתונים מלאים על היקף זכויותיו, כספים הועלמו לאחרים, כגון קופת התגמולים של עובדי עירייה. לא ברור מדוע בתו הבגירה גרה אתו יחד. יש לנתבע דירה על שמו. יש לו קצבת ומענק פרישה, ימי מחלה ופדיון חופשה. מבוקש שסכומים אלו יועברו לאשה. יש לעקל סך נוסף שלא עיקלנו, פנסיה בכמה חברות, וביום הפירעון יועברו במלואם לידי האשה. מבוקש שהדירה תימכר וישולם דמי החוב. הדירה בגודל 60 מטר, שיגור בדירה קטנה יותר. הצענו שמחצית ישולם בתשלום אחד והשאר ייפרס. הקרן הראשונה משתחררת ביום 31.5.16, שם יש 31,000 ש''ח. אבקש להטיל עיקול על משכורתו. לא ברור מדוע הוא לקח הלוואות לצורך נכדיו, זה מוטל על הוריהם. גם בסך 25,000 ש''ח הראשון שנפסק בבית דין זה, נקבע שהבעל ישלם סך 5,000 ש''ח לחודש, כך שלפחות זאת הוא יכול לשלם כל חודש. כן עניין השהות מאז פסיקת בית הדין הגדול, הוא לא שילם כלום עד שדרשנו בבית דין זה. האשה הוציאה סכומים גדולים. גם ע"פ פס"ד הגדול, לא דובר על פסיקת תשלומים.

מגיבה ב"כ הנתבע: שלא ימכרו את דירת הנתבע הקטנה. הצדדים לא גרו אפי' יום אחד יחד. יש 22 שנות הפרש בניהם, היא שיקרה אותו. לאשה הכנסה כל חודש בסך 5,500 ש''ח, אם ייקחו לו את הפנסיה, ממה הוא יחיה. הבעל משלם לה בהוראת קבע.

עד כאן תמצית טענות הצדדים ההדדיות.

>דיון והכרעה
עתה נעבור להכרעת הדין.

בעניין העיקול, יש לפתוח תיק ולהגיש בקשה לעיקול באופן מסודר כמקובל.

באשר לפירעון חובות הנתבע לבנקים מול חובתו לכתובת אשתו, יש לבחון האם חובות למלווים קודמים לחובו לכתובה, זאת ע"פ האמור בשולחן ערוך חושן משפט סימן צז סעיפים כג, כד, כי חובותיו למלווים קודמים לחובו למזונות אשתו וילדיו, ועי' עוד להלן בעניין זה.

גביית דירת החייב במסגרת דין "מסדרין לבעל חוב"
באשר לדרישת התובעת לפירעון הכתובה מדירת הנתבע; אכן ע"פ דין תורה, אף אם "מסדרין לבעל חוב", עדיין ניתן לגבות את החוב מדירת החייב, כאמור בש"ך חו"מ סימן צז ס"ק יד ובפתחי תשובה שם ס"ק י (מקור הדין ועניין זה יבואר ויורחב עוד להלן).

בנוסף, עי' שו"ע שם סעיף כט, בו מובאת מחלוקת ראשונים (בעל התרומות והרמ"ה) האם דין "מסדרין לבעל חוב" הוא רק בהלוואה או אף בשאר חובות, ויש לבדוק האם בחוב כתובה ישנו דין זה, ועי' עוד מה שאכתוב להלן באשר לכך.

פירעון כתובה בתשלומים חודשיים
אולם, לפנים משורת הדין, בית הדין קובע כי הנתבע יפרע את כתובת התובעת בתשלומים חודשיים, וישלם לתובעת סך חודשי של 800 ש''ח לחודש, עד לפירעון סופי.

ונבאר עניין זה.

יש מקום לבחון את השאלה, האם רשאי בעל לפרוע לאשתו את כתובתה פרקים פרקים, בתשלומים חודשיים, או שמא מחויב הוא לפרוע לה את כל הסך בתשלום אחד.

בהתאם לסברה המובאת בגמרא לחיוב בעל בכתובה, "כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה", היה מקום לומר שיוכל לפרוע לה אף בתשלומים, שהרי עדיין פירעון זה מקשה עליו להוציא את אשתו.

האם כל בעל חוב יכול לפרוע בתשלומים? לכאורה נראה מהשו"ע (חו"מ סימן צז והלאה) כי בעל חוב שיש לו מזומן או קרקע, צריך לשלם הכול מיד. רק אם אין לו, אזי נוהגים עמו ע"פ הכללים בדין "מסדרין לבע"ח", ואז יגבו ממנו מעט מעט, כפי מה שמשיג, כמפורט בשו"ע חו"מ סימן צז.

אולם יש לזכור שחוב כתובה אינו חוב רגיל. אין זה פירעון תמורת הלוואה שכבר ניתנה (שבזה נותנת הסברה שיפרע מידית, כשם שקיבל את ההלוואה כיחידה אחת), אלא זוהי התחייבות שלקח האדם על עצמו, וכאשר נניח שאף פירעון בתשלומים מוגדר כפירעון, יהיה קל להבין שיוכל לפרוע לאשה את כתובתה באופן זה.

בנוסף, אף אם הדין היה נותן לפרוע את כל הכתובה בשלמותה, ולא בתשלומים, עדיין יש מקום לקבוע פריסת הכתובה, מדין "כופין על לפנים משורת הדין". בנידון שלפנינו, מכיוון שפריסת התשלומים עשויה להביא לסיום ההליך של חבות הבעל לשעבר בכתובת אשתו, יש לקבוע שכך יש לנהוג, בהתאם למקורות שיובאו להלן.

דין זה הוא כדוגמת הדין המובא בשו"ע (חושן משפט סימן יב סעיף ג, בשם תרומת הדשן), שביה"ד רשאי לפשר ולוותר בממון היתומים לפנים משורת הדין, כדי להשקיט המריבות.

ונבאר. ידועה מחלוקת הראשונים בשאלת כפייה על "לפנים משורת הדין", ומובאת ברמ"א חו"מ סימן יב סוף סעיף ב. דעת המרדכי (פרק אלו מציאות) שכופין על לפנים משורת הדין, ולעומתו, דעת הרא"ש ורבינו ירוחם (הובאו בב"י סי' יב) שאין כופין. הב"ח מסיק עיקר להלכה שכופין, וכתב שכן נוהגים בכל בתי דין בישראל, אם יש בידו היכולת לתת (ורמז אליו הש"ך שם ס"ק ח, ונראה שגם פסק כוותיה, והביאו גם הפת"ש שם ס"ק ז), וכן פסק בתשובת צמח מדק סימן פט (ועי' שו"ת שבות יעקב חלק א סימן קסח).

ביחס לפסק הב"ח הנ"ל, עי' שו"ת מהרש"ם (חלק ז סימן קצא) שכתב: "בח"מ סי' יב איכא ב' דיעות אם כופין על לפנים משורת הדין, והב"ח העיד שהמנהג לכוף לעשיר, ובתשובת הש"מ חיו"ד סוף סימן מח כתב שדברי הב"ח כאלו נתנו בסיני ע"ש". גם בשו"ע חו"מ סימן רנט סעיף ה מובא שדווקא עשיר חייב בלפנים משורת הדין (ועי' בתשובת צ"צ שם, שכתב שכל שהאדם אינו עני, אע"ג שאינו ממש עשיר, כופין אותו לפנים משורת הדין, ומוכיח זאת מדברי המרדכי אודות מוצא אבידה).

יש לציין שהחילוק בין עשיר לעני שייך גם בנידון שלפנינו, שהרי אין כופין את מי שממונו בידו לתת משלו, אלא פוסקים לאשה, שעדיין אין הממון בידה, לקבלו בפריסת תשלומים, ודינה ביחס לזה הוא כעשיר, שניתן לכפותו לעשות לפנים משורת הדין.

הרי שאין מניעה לקבוע כי הבעל ישלם את חוב הכתובה בפריסת תשלומים, ע"פ קביעת בית הדין.

חיזוק לדברים ניתן להביא מפסק הרמ"א שכתב שאף במקום שכופין את הבעל לגרש את אשתו, אם אין לו אפשרות לפרוע את כתובתה עתה, תהיה הכתובה כחוב עליו עד שיוכל לשלמה (ראה רמ"א אהע"ז סימן ע סעיף ג וכן ברמ"א סימן עג סעיף ה).

בנוסף לדין פריסת תשלומים מהלכת "כופין על לפנים משורת הדין" וע"פ המובא לעיל, יש לציין ביחס לנידון שלפנינו כי האשה עצמה הציעה פריסת תשלומים בדיונים הקודמים שהתקיימו, דהיינו דרשה שמחצית חוב הכתובה ישולם בפירעון מידי והשאר בתשלומים חודשיים, ואף בדיון האחרון המתואר לעיל, הציע ב"כ התובעת כי הנתבע יפרע את הכתובה בתשלומים חודשים מוגברים (5000 ש''ח לחודש). הרי שאף מצד האשה עקרון פריסת התשלומים הוא פתרון מקובל.

לאור האמור, בית הדין קובע כי הנתבע ישלם לתובעת סך חודשי של 800 ש''ח לחודש בעבור פירעון כתובתה, עד לפירעון סופי. במידה ולא ינהג כך, בית הדין ישקול פירעון מתוך דירתו, כאמור.

יצחק אושינסקי

קראתי את דברי עמיתי הרה"ג הרב יצחק אושינסקי שליט"א, והנני רוצה להעיר על דבריו.

הנידון שלפנינו תביעת האשה לפירעון כתובתה מדירת הנתבע, וכן מהכסף שהאיש משלם לבנקים.

והנה יש לדון האם יש דין מסדרין לבעל חוב בפירעון כתובה.

ובשו"ע חו""מ סימן צ"ז סעיף כ"ט, כתב המחבר, וז"ל, יש מי שאומר שאין מסדרין בחוב שאינו דרך הלואה כגון שכירותו ושכירות בהמתו וכיוצא בהן, אם לא זקפן במלוה, ויש אומרים שגם בזה מסדרין, עכ"ל.

וכתב הב"י הדעה הראשונה היא דעת בעל התרומות דס"ל דכשם שמותר למשכנו בזרוע, ליכנס לביתו ליטול משכנו, כל זמן שלא זקפן עליו, כך נקל בחובו שאין מסדרין עמהם, עיי"ש.

וטעם הדעה השנייה, כתב בביאור הגר"א אות ק"א, וז"ל, וי"א שגם, מדמסדרין בכתובה, ממסכת נדרים דף סה ע"ב. וכתובה אינה כמלוה, אם לא זקפן עליו כמו שכתוב לעניין שביעית, גיטין יח ע"א עכ"ל.

והנה בגמרא בנדרים דף ס"ה ע"ב מבואר דבכתובה מסדרין לבעל חוב. דתנן התם, אמר לו רבי עקיבא אפילו אתה מוכר שער ראשך אתה נותן לה כתובתה, ובגמרא אמרינן, שמעת מינה אין מסדרין לבעל חוב. אמר רב נחמן בר יצחק לומר שאין מקרעין שטר כתובתה.

ומבואר בגמרא שכתובה שווה לשאר חובות, ולהלכה שקימ"ל מסדרין לבעל חוב, גם מסדרין לפירעון כתובה, אלא שכל זמן שהוא לא יפרע לה כל כתובתה, אין מקרעין השטר הכתובה.

ולכן דעת היש אומרים בטור ובשו"ע שכל החובות מסדרין, ולמדו זה מדין כתובה שכמו שמסדרין בכתובה, אף שכתובה אינה כמלוה, כמבואר בגיטין י"ח ע"ב שאינה משמטת בשביעית, ה"ה בכל החובות מסדרין לבעל חוב.

ודעת בעל התרומות, נראה שגם הוא מודה שבכתובה יש דין מסדרין לבעל חוב שהרי כן מפורש במסכת נדרים דף ס"ה ע"ב.

אלא דס"ל בחובות שאינם דרך הלואה כגון שכירותו ושכירות בהמתו וכיוצא בהן, שמותר ליכנס לביתו ולמשכנו בזרוע, כך נקל בחובו שאין מסדרין עמהם. והדעה השניה לא ס"ל לחלק בין כתובה לשכירותו ושכירת בהמתו.

אולם לכו"ע מודים שמסדרין לבעל בפירעון הכתובה. ולפ"ז לכאורה אין מחייבים אותו למכור דירתו כדי לפרוע הכתובה.

אולם בשו"ע חו"מ סימן צ"ז סעיף כ"ד, כתב המחבר, וז"ל, מסדרין לבעל חוב כיצד וכו'. וה"ה למקומות בית הכנסת שהם בכלל נכסים, ובעל חוב גובה מהם חובו, עכ"ל.

וכתב הש"ך בס"ק י"ד, וה"ה שמוציאין אותו מביתו, כן הוא בתשובת מהרא"ן ששון סימן רי"ו עיי"ש, עכ"ל.

וכתב הפתחי תשובה שם ס"ק י' וכתב בספר שער המשפט בשם הבית הלל באבן העזר סימן נ' סעיף ו', דה"ה מי שנתחייב לחתנו נדוניה, הדין כן שמוכרין ביתו וכלי תשמישו, והעיד שנוהגין כן בכל בית דין שבישראל עיי"ש.

ולכאורה לפ"ז היה צריך למכור דירתו כדי לפרוע הכתובה.

אולם לאחר העיון נראה שבנידון דידן אין מחייבין אותו למכור דירתו לצורך תשלום הכתובה.

דהנה הערוך השולחן בחו"מ סימן צ"ז סעיף כו, כתב, וז"ל, ומקומות בית הכנסת הם כשארי נכסים ומוכרין אותן לפירעון חובות. מיהו אם יהיה לו בזיון גדול כאשר יסור ממקומו שבבית הכנסת, יראה לי דאין לכופו למכור אותו. וה"ה כל כי האי גוונא שהבזיון יוגדל מאוד אין לכופו למכור, עיי"ש.

ולפ"ז בנידון דידן שהדירה היא קטנה, ואין בה כדי חלוקה, שימכור הדירה ויקנה דירה קטנה כדי לגור בה, ובשאר הכסף ישלם את חובותיו והכתובה, ואפילו אם יישאר לו מעט כסף שיוכל לשכור דירה, הרי אחרי כמה שנים יכלה הכסף, והוא יצטרך לגור בלא קורת גג ואין לך ביזיון וצער גדול מזה, לכן אין מחייבים אותו למכור הדירה כדי לפרוע הכתובה.

עוד נראה דהנה בחידושי החתם סופר בחו"מ סימן צ"ז סעיף י"ד, כתב על דברי הש"ך שכתב שה"ה שמוציאין אותו מביתו. וז"ל, ובזמן הזה עיקר מחייתם ליקח בהקפה ולמכור בהקפה בחנות, ואם יורדין לחנות ליקח סחורתו, הוה בכלל נפש הוא חובל, על כן נוהגים לקבוע זמנים לפירעון אחת לאחת כדי שלא יפול מטה לגמרי, ואלקים נצב בעדת אל, כנלע"ד, עכ"ל.

ובנידון דידן אם נחייב אותו למכור דירתו, ולדור בשכירות, הרי זה בכלל נפש הוא חובל, כיוון שהוא מרוויח מעט, ולבסוף יפול מטה לגמרי ולכן נראה שאין מחייבים אותו למכור דירתו כדי לפרוע הכתובה.

אולם אם יש לאיש דירה גדולה שיש בה כדי שאפשר למכור הדירה, ולקנות בכסף דירה קטנה בשבילו, ושאר הכסף יהיה לפירעון חובותיו, אזי מחויב למכור דירתו, ולשלם חובותיו וכמו שכתב הש"ך בסימן צ"ז ס"ק כ"ד בשם מהרא"ן ששון. והפתחי תשובה בס"ק י'.

וראיה לדברינו מדברי התוספות בכתובות דף ס"ח ע"א ד"ה כאן וכו'.

דהנה בספר חשוקי חמד בכתובות דף ס"ח ע"א, תוד"ה כאן וכו', כתב בשערי אמונה להגר"ח קיינבסקי שליט"א בפאה פרק ח' משנה ח', דתוספות בכתובות דף ס"ח ע"א ד"ה כאן וכו', נסתפקו האם אמרינן מסדרין לבעל חוב למכור את ביתו של הלוה. עיי"ש.

ובגמרא בכתובות דף ס"ח ע"א, תנן התם אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו, ומקשינן ולא, והתניא היה משתמש בכלי זהב ישתמש בכלי כסף, בכלי כסף ישתמש בכלי נחושת, ומשנינן רב פפא אמר לא קשיא כאן קודם שיבא לידי גיבוי, כאן לאחר שיבא לידי גיבוי.

ופרש"י, וז"ל, הא דתנן אין מחייבין מעיקרא קאי כשבא ליטול לקט, ולא היו לו מאתים זוז, ואם היה מוכר כלי תשמישו היה משיג למאתים זוז, אין מחייבין אותו למכור.

והא דתנן מחייבין, לאחר שבא לידי גיבוי, לאחר שהביא עצמו לידי כך שבית דין גובין הימנו, כגון שהיו לו מאתים זוז, ונטל לקט שכחה ופאה, ונודע שעשיר היה בית דין באין וגובין הימנו מה שנטל, ואם אין לו כדי לשלם, מוכר כלי תשמישי היקרים ומשתמש בפחותים עכ"ל.

ובתוד"ה כאן וכו', וז"ל, פירש בקונטרס שנטל לקט שכחה ופאה, ונודע שהיה עשיר, ובאין בית דין לגבות מה שנטל, אף על גב דהוי ממון שאין לו תובעין, איכא למימר דמשום קנסא גובין ממנו, ואפילו אם תמצא לומר בעלמא כדהאי גוונא בבעל חוב מסדרין, ואין מחייבין אותו למכור, הכא משום קנסא מחייבין אותו למכור, וכו', עכ"ל.

והנה תוספות כתבו ואפילו אם תמצא לומר בעלמא כי האי גוונא מסדרין ואין מחייבין אותו למכור וכו'. ולכאורה הרי מפורש במסכת בבא מציעא דף קי"ג ע"ב דמחייבין אותו למכור הכל ומשיירין לו רק מטה ומצע וכו'. ולמה כתבו התוספות שאפילו אם תמצא לומר בעלמא כי האי גוונא מסדרין ואין מחייבים אותו למכור. ולכן כתב בחשוקי חמד בשם הגר"ח קיינבסקי שליט"א, שתוספות מסתפקים רק על ביתו אם מחייבין אותו למכור. אולם שאר כלי תשמישו פשיטא שמחייבין אותו למכור.

אולם מתוספות מוכח שהסתפקו גם על שאר כלי תשמישו. שהרי הגמרא מקשה מהמשנה שכתוב, אין מחייבין אותו למכור ביתו וכלי תשמישו, על הברייתא דתניא, היה משתמש בכלי זהב, ישתמש בכלי כסף, בכלי כסף ישתמש בכלי נחושת וכו', נמצא שבברייתא לא מדובר על מכירת ביתו, אלא על כלי תשמישו, ועל זה כתבו התוספות ואפילו אם תמצא לומר בעלמא כי האי גוונא בבעל חוב מסדרין, ואין מחייבין אותו למכור, נמצא שגם על כלי תשמישו כתבו התוספות שמסדרין ואין מחייבין אותו למכור, ולכאורה הרי מפורש בגמרא בבא מציעא ק י"ג ע"ב שמחייבין אותו למכור.

והנה בספר שערי אמונה להגאון הגר"ח קניבסקי שליט"א כתב, וז"ל, תוד"ה כאן, ואפילו את"ל בעלמא וכו', משמע דמספקא להו אי ביתו וכלי תשמישו הוא בכלל מסדרין לבעל חוב, ולכאורה במסכת בב"מ דף קי"ג ע"ב מבואר שאין משאיר ללוה אלא מטה ומצע, משמע דביתו וכלי תשמישו מוכרין. וצ"ע, ומבואר מדבריו שהפשט בתוספות שהסתפקו הוא לא רק על ביתו אלא גם על כלי תשמישו, וצ"ע מהגמרא בב"מ קי"ג ע"ב.

ובספר שערי אמונה שם כתב, ועיין בחו"מ סימן ק"ג סעיף ה' כתב הרמ"א, וז"ל, ואין מרחמים בדין לומר כיצד נוציא הלוה מביתו משום דבר מועט,עכ"ל,משמע שאין משאירין לו ביתו. עכת"ד.

ונראה לישב את דברי התוספות דהנה בפרק ח' דפאה משנה ח', תנן, מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה, אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כל תשמישו, עכ"ל.

וס"ל לתוספות שאם משתמש בכלי זהב אין לו ליטול לקט שכחה ופאה, אלא צריך למכור כליו היקרים, וכן מה שכתוב במשנה אין מחייבין אותו למכור את ביתו. פירש המשנה ראשונה, וז"ל ביתו היינו חדר של דירתו, אבל אם יש לו חדרים יותר מכדי דירתו חייב למכור, עיי"ש.

מבואר שאין מחייבין אותו למכור ביתו וכלי תשמישו, היינו הבית וכלי תשמישו שזה לצרכו, אבל להרוחה בעלמא חייב למכור,ולא ליטול לקט שכחה ופאה. והגמרא בכתובות דף סח ע"א, מקשה והתניא היה משתמש בכלי זהב ישתמש בכלי כסף, בכלי כסף ישתמש בכלי נחושת, היינו שמשמע שאפילו שהוא אדם שכלי זהב וכלי כסף זה הכרחי בשבילו בכל זאת חייב למכור ולהשתמש בכלים פחותים.

ומתרץ רב פפא שלאחר שבא לידי גיבוי, ופרש"י שאם הביא עצמו לידי כך שבית דין גובין הימנו, כגון שהיה לו מאתים זוז, ונטל לקט שכחה ופאה ונודע שעשיר היה, בית דין באין וגובין הימנו מה שנטל, ואם אין לו כדי לשלם, מוכר כלי תשמישו היקרים ומשתמש בפחותים.

ותוד"ה כאן וכו' כתבו ואפילו את"ל בעלמא כהאי גוונא בבעל חוב מסדרין ואין מחייבין אותו למכור, הכא משום קנסא מחייבין אותו למכור, עיי"ש.

וכוונתם שאפילו במקום שזה הכרחי בשבילו ביתו החדר של דירתו והכלים היקרים, ובבעל חוב מסדרין, ואין מחייבין אותו למכור, הכא משום קנסא שעשה שלא כהוגן ולקח לקט שכחה ופאה שלא כדין, מחייבין אותו למכור.

נמצא שבין ביתו ובין כלי תשמישו היקרים אם זה לא כדי חייו ויכול להסתדר בלא זה, ודאי מודים תוספות שגם בבעל חוב מחייבין אותו למכור ואין משאירים לו אלא מטה ומפץ וכו'. אלא אפילו אם זה כדי צרכיו ובבעל חוב לא מחייבין אותו למכור כאן משום קנסא מחייבין אותו למכור הכל.

ולעניין ביתו אם יש לו חדרים יותר מכדי דירתו מחייבין אותו למכור לצורך פריעת חובו. ובזה מדבר הש"ך בסימן צ"ז ס"ק י"ד, והפתחי תשובה שם ס"ק י'. אולם אם יש לו חדר אחד, בזה כתבו התוספות ואפילו את"ל בעלמא כהאי גוונא מסדרין ואין מחייבין אותו למכור, אולם כאן משום קנסא שלקח אלא כדין מחייבין אותו למכור.

העולה מדברינו שמדברי התוספות בכתובות דף ס"ח ע"א ד"ה כאן וכו', וכפי שכתבנו לתרץ את קושית הגר"ח קיינבסקי שליט"א. יש ראיה לדברינו שאם אפשר למכור את דירתו הגדולה ולקנות דירה קטנה מחייבין אותו למכור, ואם אין כדי מכירה ולקנות דירה קטנה אין מחייבים אותו למכור.

עוד נראה ראיה לדברינו, דהש"ך בסימן צ"ז ס"ק י"ד כתב, וה"ה שמוציאין אותו מביתו כן הוא בתשובת מהר"ן ששון סימן רי"ו עיי"ש, עכ"ל.

וז"ל המהר"ן ששון בספרו תורת אמת סימן רי"ו:

כתב הרא"ש בתשובה כלל ח' סימן ד', ראובן ששידך בתו לשמעון, ונשבע לו על דעת רבים שיתן לו עמה חמשת אלפים זהובים לסוף ששה חדשים, והיה לו לראובן ממון רב בחובות, ועל סמך שיגבה מחובותיו נדר,ועתה נתקלקלו החובות, אם נקרא עובר על שבועתו וחייב מלקות, או אם הוא אנוס, כדאמרינן, האדם בשבועה פרט לאנוס.

תשובה: אם אין לראובן לפרוע לא מחובותיו ולא מקרקעות וחפצים חוץ מבית דירתו וכלי תשמישו אז הוא פטור משבועתו, ואינו עובר עליה כל זמן שאין לו ממה לפרוע דאין לך אונס גדול מזה, כי היה לו ממון רב בשעה שנשבע, ועתה הפסידו, ואנוס גמור הוא, וכו'. אבל ביתו וכלי תשמישו אפילו עני המתפרנס מן הצדקה, אין מחייבין אותו למכור ביתו וכלי תשמישו. הלכך אינו מחוייב למכרו לקיים שבועתו דאדעתא דהכי לא נשבע ללין ברחוב ולמות ברעב, עכ"ל הרא"ש.

וכתב מהר"ן ששון בסימן רי"ו, וז"ל:

מכאן רצה א' מגדולי העיר לומר שאין סידור לבעל חוב בביתו, שאין מוכרין ביתו שדר בה. דומיא דהא דכתב הרא"ש ז"ל. וחלקנו עליו שאין הנידון דומה לראיה, דהתם הוא בנודר והוא אנוס. אבל בבעל חוב הוא משועבד וראיה לזה שהרי בבעל חוב מסדרין אפילו כלי תשמישו וכו'.

ואחר כך הראתי לו בהדיא תשובה מהרשב"א ז"ל סימן אלף קמ"ג, שבהדיא כתב אגב גררא, שאין מרחמים בדין, להוציא את הלוה מביתו וכו' עיי"ש כי הוא מבואר, עכ"ל.

והנה בתשובת הרא"ש ברור שאפילו שיש לו דירה מרוחת אין מחייבין אותו למכור דירתו, כי על דעת שיצטרך למכור דירתו לא נדר לתת לחתנו כסף. וכן משמע מלשון תשובת הרא"ש שביתו וכלי תשמישו אינו חייב למכור, ואפילו שהיה משתמש בכלי זהב אין צריך למכרם ולהשתמש בכלי כסף.

ובזה כתב מהר"ן ששון, שאחד מגדולי העיר רצה ללמוד מתשובת הרא"ש, שגם בבעל חוב אין מחייבין אותו למכור ביתו, והיינו אפילו שיש לו דירה מרווחת.

ועל זה כתב מהר"ן ששון שחלקנו עליו שאין הנידון דומה לראיה, שבבעל חוב הוא משועבד וחייב למכור ביתו.

וכתב ראיה לזה, שהרי בבעל חוב מסדרין אפילו כלי תשמישו וכו'. וכוונתו שהרי בבעל חוב מסדרין ומוכרין כלי תשמישו. ובתשובת הרא"ש כתב שאין מחייבין אותו למכור ביתו וכלי תשמישו. הרי מפורש בתשובה שמדובר על יותר ממה שצריך כדי חייו, ועל זה כתב שמוכרין את ביתו.

וכתב שהראתי לו בהדיא בתשובת הרשב"א ז"ל סימן אלף קמ"ג, שבהדיא כתב אגב גררא, שאין מרחמים בדין, להוציא את הלוה מביתו וכו', והיינו שמוציאים את הלוה מביתו שגר בדירה גדולה, וקונים לו דירה כדי צרכו. אבל במקום שאין בדירת הלוה כדי חלוקה, ויצטרך בכסף שנשאר לשכור דירה, ודמי השכירות יכלו לאחר זמן, וישאר ללא קורת גג על זה לא דיבר המהר"ן ששון.

ומה שכתב הגאון הרב חיים קניבסקי שליט"א, שהשו"ע בסימן ק"ג סעיף ה, ברמ"א כתב שאין מרחמין בדין ומוציאין את הלוה מביתו, ולא כדברי התוספות.

לפי מה שביארנו אין זה סותר, שמקור הרמ"א הוא מתשובת הרשב"א ז"ל שהביא המהר"ן ששון, שכתב שמוציאין את הלוה מביתו, וכיוון שביארנו שהמהר"ן ששון והרשב"א מדברים שמוציאין את הלוה מביתו כשגר בדירה גדולה שיש בה כדי לקנות ללוה דירה קטנה כדי צרכו, גם הרמ"א מדבר על זה, אבל באופן כשגר בדירה קטנה, שאין בה כדי לקנות ללוה דירה קטנה בזה כתבו התוספות שאין מוכרים את דירתו.

וכן השו"ע סימן צ"ז סעיף כ"ד, שכתב, וה"ה למקומות בית הכנסת, שהם בכלל נכסים ובעל חוב גובה מהם חובו מדובר שיוכל להתפלל בבית הכנסת, אלא שלא יהיה לו מקום קבוע להתפלל.

והש"ך כתב בס"ק י"ד, וה"ה שמוציאין אותו מביתו, כן הוא בתשובת מהר"ן ששון וכיוון שבררנו שהתשובה מדברת באופן שיוכל לקנות בית כדי צרכו, גם הש"ך מדבר שמוציאין אותו מביתו, באופן שיוכל לקנות בכסף שנשאר לו דירה קטנה. ולא יצטרך לדור ללא קורת גג. אבל במקום שלא יהיה לו קורת גג אין מוציאין אותו מביתו.

והנה המהרי"ט בחלק א' סימן קי"ג ציינו בהגהות הרע"א בחו"מ סימן פז, כתב,שאין המלוה יכול להוציא את הלוה מבית דירה שלו, שהוא דר בה, עד י"ב חדשים, דומיא דכסות דמניחין לו מזון שלשים יום וכסות י"ב חדש, דדרשינן ואם מך הוא מערכך החייהו מערכך עיי"ש.

ובספר חשוקי חמד בכתובות דף ס"ח ע"א תוד"ה כאן וכו'. הקשה על דברי המהרי"ט שדוקא בכסות מצינו שמשאירים לו כסות רק לי"ב חודש, שהרי אחר זמן זה הכסות כלה, ואינו חייב לספק לו כסות נוסף, אבל במטה מוצעת ושאר דברים לא מצינו שמוציאים מיד הלוה לאחר י"ב חודש, ואם כן מדוע כתב המהרי"ט שמניחים לו את הדירה רק לי"ב חודש.

ונראה לישב ע"פ מה שביארנו, שאם אין בביתו כדי שימכור דירתו ויקנה לעצמו דירה קטנה ובשאר ישלם החוב, אין מחייבין אותו כלל למכור ביתו. ואם ביתו הוא גדול שאפשר למכור ביתו ולקנות לו דירה קטנה, ובשאר ישלם חובו, מחוייב למכור דירתו, ועל זה האופן אומר המהרי"ט שי"ב חודש מניחין אותו בביתו שגר שם, דומיא דכסות, דמניחין לו כסות לי"ב חודש. ולא מוכרין לו את כסותו ושיקח כסות פחותה ממה שרגיל ללכת, כן מניחין לו את דירתו המרווחת למשך י"ב חודש, אולם אחר כן מחייבין אותו למכור את דירתו המרווחת ובכסף שיקנה לו בית כדי צרכו, ובמה שנשאר ישלם חובותיו.

וטענת האשה שיפרעו את כתובתה לפני החובות שהוא משלם לבנקאים או שיפרעו בשוה לפירעון החובות.

נראה דהנה מבואר בטור ובשו"ע באה"ע סימן ק"ב סעיף ב'. שמי שמת ולא הניח אלא מטלטלים שאין בהם דין קדימה, יינתנו לבעל חוב אפילו הוא מאוחר ותדחה האשה מלגבות עיקר ותוספת עיי"ש.

וכמבואר במסכת כתובות דף פו ע"א וברי"ף וברא"ש שם, דיותר משהאיש רוצה לישא אשה אשה רוצה להנשא ואין חשש נעילת דלת שלא תרצה להנשא, ולגבי בעל חוב יש חשש של נעילת דלת בפני לווים ולכן הבעל חוב קודם.

והסמ"ע שם ס"ק ה' כתב דהרמב"ם כתב הטעם שיפה כח של הבעל חוב משום דהוציא את מעותיו. משא"כ פירעון הכתובה עיי"ש.

ולכן כיוון שבררנו שאין מחייבים אותו למכור את דירתו כדי לפרוע החובות והוא משלם ממה שמרוויח הוי כמטלטלים שאין בהם דין קדימה. ובעלי חובות הם קודמים לפירעון הכתובה.

אולם אם היה לו דירה גדולה, שאפשר למכור אותה, ולקנות בכסף דירה קטנה בשבילו. ושאר הכסף יהיה לפירעון חובותיו, אזי מחוייב למכור דירתו כדי לפרוע חובותיו, כמו שבארנו.

בזה נראה יהיה הדין כמו שמובאר בטור ובשו"ע אה"ע סימן ק"ב סעיף א' במחבר, וז"ל, מי שמת ואלמנתו או גרושתו באה לגבות כתובתה ועליו בעל חוב אם זמן של אחד מהם מוקדם ולא הניח אלא קרקע כדי לפרוע לאחד מהם מי שזמנו קודם יגבה והאחר ידחה בין אלמנה בין בעל חוב, עכ"ל, עיי"ש.

ולכן אם מוכרים הדירה בשביל לשלם החובות, הדין הוא מי ששטרו קודם הוא גובה, אם האשה קודמת היא גובה, ואם הבעל חוב קודם הוא גובה.

לסיכום:

א. אם דירת האיש היא קטנה שאין בה כדי למכרה ולקנות דירה קטנה לצרכו, והשאר יהיה לפירעון חובותיו, אזי אין מחייבים אותו למכור דירתו לצורך פירעון חובותיו והכתובה וכמו שכתבנו ב' טעמים לכך החת"ס והערוך השולחן

ב. אם דירת האיש היא גדולה שיש בה כדי למכרה ולקנות דירה קטנה לצרכו ושאר הכסף יהיה לפירעון חובותיו מחייבים אותו למכור דירתו ולשלם חובותיו. ומי ששטרו קודם הוא קודם לתשלום החוב. כמו שכתב הש"ך בחו"מ בסימן צז ס"ק יד והשו"ע באה"ע סימן ק"ב סעיף א'.

ג. אם הניח רק מטלטלים, או שמשלם חובותיו ממה שמרוויח, אין בזה דין קדימה מי ששטרו קודם, והבעלי חובות קודמים לתשלום הכתובה כמו שמבואר בשו"ע באה"ע סימן ק"ב סעיף ב'.

ובנידון דידן שיש לאיש דירה קטנה שאין בה כדי למכרה ולקנות דכסף דירה קטנה בשבילו ושאר הכסף יהיה לתשלום החובות אין מחייבים אותו למכור דירתו, וכיוון שמשלם החובות ממה שמרוויח, לכן הבעלי חובות קודמים לתשלום הכתובה.

ולכן נראה שהאיש ישלם 900 ₪ עבור תשלום הכתובה כל חודש. עד שיפרע כל סך הכתובה שעומדת על 180,000 שקל.

הרב יצחק שמואל גמזו, אב"ד

ראיתי מש"כ כב' אב"ד הג"ר יצחק שמואל גמזו שליט"א, ונלע"ד להעיר על חלק מדבריו.

גביית דירת החייב אף לאור דין "מסדרין לבעל חוב"
בדבריו כתב בין השאר כי ביחס לדירה, לא יטלו דירתו של אדם בדין "מסדרין לבעל חוב", אלא ישאירו לו דירתו, כאשר מדובר בדירה קטנה. את דבריו נימק והוכיח כדלהלן:

דהנה הערוך השולחן בחו"מ סימן צז סעיף כו, כתב, וז"ל, ומקומות בית הכנסת הם כשארי נכסים ומוכרין אותן לפירעון חובות. מיהו אם יהיה לו בזיון גדול כאשר יסור ממקומו שבבית הכנסת, יראה לי דאין לכופו למכור אותו. וה"ה כל כי האי גוונא שהבזיון יוגדל מאוד אין לכופו למכור עיי"ש.

ולפ"ז בנידון דידן שהדירה היא קטנה, ואין בה כדי חלוקה, שימכור הדירה ויקנה דירה קטנה כדי לגור בה, ובשאר הכסף ישלם את חובותיו והכתובה, ואפילו אם ישאר לו מעט כסף שיוכל לשכור דירה, הרי אחרי כמה שנים יכלה הכסף, והוא יצטרך לגור בלא קורת גג ואין לך בזיון וצער גדול מזה, לכן אין מחייבים אותו למכור הדירה כדי לפרוע הכתובה.

עוד נראה דהנה בחידושי החתם סופר בחו"מ סימן צ" זסעיף י"ד, כתב על דברי הש"ך שכתב שה"ה שמוציאין אותו מביתו. וז"ל, ובזמן הזה עיקר מחייתם ליקח בהקפה ולמכור בהקפה בחנות, ואם יורדין לחנות ליקח סחורתו, הוה בכלל נפש הוא חובל, על כן נוהגים לקבוע זמנים לפירעון אחת לאחת כדי שלא יפול מטה לגמרי, ואלקים נצב בעדת אל, כנלע"ד, עכ"ל.

ובנידון דידן אם נחייב אותו למכור דירתו, ולדור בשכירות, הרי זה בכלל נפש הוא חובל, כיוון שהוא מרוויח מעט, ולבסוף יפול מטה לגמרי ולכן נראה שאין מחייבים אותו למכור דירתו כדי לפרוע הכתובה.

ואולם, לאחר העיון, נלע"ד כי קשה לקבל דיוקים אלו מהפוסקים, כל עוד לא כתבו כך בפירוש ביחס לדירה, ואבאר להלן.

כאמור לעיל, הש"ך והפת"ש סברו כי אף בדין "מסדרין לבעל חוב", יגבו לבעל חוב את דירתו של החייב. כמקור דבריו מציין הש"ך את המהרא"ן ששון סימן קטז. הש"ך עצמו לא מפרט האמור בתשובה שם, אולם, בתשובה שם כתב כך: "כתב הרא"ש וכו', מכאן רצה אחד מגדולי העיר לומר שאין סידור לבע"ח בביתו, שאין מוכרין ביתו שדר בה וכו', דומיא דהא דכתב הרא"ש ז"ל, וחלקנו עליו, שאין הנידון דומה לראיה, אבל בבעל חוב הוא משועבד. וראיה לזה, שהרי בבעל חוב מסדרין אפי' כלי תשמישו וכו', ואחר כך הראיתי לו בהדיא תשובה מהרשב"א ז"ל סימן אלף קמג שבהדיא כתב אגב גררא שאין מרחמין בדין להוציא את הלווה מביתו וכו'."

באשר לכך, ראה גם מש"כ בספר חשוקי חמד (כתובות דף סח עמוד א), שם נשאל האם מותר לקנות דירה המוצעת למכירה ע"י כונס נכסים.

וזו השאלה שהציג: דירה המוצעת למכירה ע"י כונס נכסים, האם יש איסור לקנותה מטעם דין סידור לבעל חוב, שיש להשאיר לו את ביתו, וכונסי הנכסים לא השאירו לו דירה?

וכך השיב תוך כדי הצגת השיטות באשר לנידון גביית חוב מדירת החייב :

נחלקו הפוסקים האם מוכרים את דירת הלוה כדי לפרוע את החוב, או שמא משאירים לו את דירתו, מדין מסדרין לבעל חוב. הש"ך (חו"מ סי' צז ס"ק יב) כתב שמוכרים את ביתו של הלוה ונותנים למלוה [והפ"ת (סק"י) כתב בשם בית הלל דאף מי שנתחייב לבתו נדן, מוכרים את ביתו, ונותנים את דמיו לבתו], וכן פסק האורים (שם ס"ק נח). ומקור הדין של הש"ך הוא מהר"א ששון (תורת אמת סי' רטז) שהביא מתשובת הרא"ש (כלל ח סימן ד) דאין דעת אדם להתחייב לבתו ולצאת מביתו, וכתב מהר"א ששון דאין ללמוד מהרא"ש לחוב, דכיוון שהוא משועבד למלוה חייב אף למכור ביתו, יעו"ש. מה שאין כן בנתחייב נדוניה לבתו לא נתכוין למכור ביתו.

לאחר מכן הציג את השיטה החולקת :

מאידך במהרי"ט (ח"א סימן קיג ציינו בהגהות הרע"א חו"מ שם) כתב שאין המלוה יכול להוציא את הלוה מבית דירה שלו, שהוא דר בה, עד י"ב חדשים, דומיא דכסות, דמניחין לו מזון שלשים יום וכסות י"ב חדש דדרשינן ואם מך הוא מערכך החייהו מערכך. [ויש קצת להעיר על דבריו, שדוקא בכסות מצינו שמשאירים לו כסות רק לי"ב חודש שהרי אחר זמן זה הכסות בלה, ואינו חייב לספק לו כסות נוסף, אבל במטה מוצעת ושאר דברים לא מצינו שמוציאים מיד הלוה לאחר י"ב חודש, ואם כן מדוע כתב המהרי"ט שמניחים לו את הדירה רק לי"ב חודש].

והוסיף עוד :

עוד יעוין בשערי אמונה (להגר"ח קניבסקי, פאה פ"ח) שהבין בדברי התוספות בכתובות דף סח ע"א (ד"ה כאן) שהתוספות נסתפקו בזה אם אמרינן שמסדרין בבית הלוה.

וכך כתב למעשה ביחס לשאלה שנשאל, והמובאת לעיל :

אמנם בנדונינו שהבית ימכר בכל אופן, אם כבר הוציאו את הלוה מביתו, מסתבר שאין איסור על הקונה, לקנות דירה זו. וכל שכן אם מכרו את הדירה בגלל חוב משכנתא וכדומה, שבדרך כלל הלוקח חוב זה חתם על שטר מפורש שאם לא ישלם את המשכנתא בזמן, ימכרו את הדירה על ידי כונס נכסים, [ויעוין במהרי"ט (שם) שכתב שאצל ביתו הדבר פשוט דמצי מסלק ליה, שלא השכיר לו אלא על מנת שיפרע לו חדש בחדש, ואם כן כ"ש כשחתם על כך להדיא].

הרי שלא מצאנו כל שיטה שסברה מפורשות כי אין לגבות חוב מדירתו של אדם אף כעבור זמן.

כנ"ל מצאתי אף בתוך דברי הגר"מ שטרנבוך שליט"א (תשובות והנהגות כרך ה סימן שסח), שהתייחס אגב אורחא לשאלת גבית דירת החייב, תוך כדי דיון בעניין האיסור לגבות חוב ממי שאין לו, וכך הציג את דבריו להתיר גבייה מהחייב :

ויש לצדד עוד שהרי מעיקר הדין מסדרין ללוה ונותנים לבעל חוב את השאר, ובדרך כלל תמיד נשאר ללוה לשלם מלבד הסידור, שכן אם הוא הדירה שלו או בדמי מפתח חייב למוכרו, ואם כן שפיר תובעו שלא נקרא "אין לו."

וחידש והוסיף מיד לאחר שאלתו :

ונראה עוד שכל האיסור לתבוע כשאין לו, הוא בהלוואה, אבל במסחר, שקיבל סחורה וצריך לשלם ולא משלם, לרוב הפוסקים מותר לדוחקו אף שאין לו, שלדבריהם הלאו ד"לא תהיה לו כנושה" מיירי רק בהלוואה, ומיהו אם אינו צריך ממש לכסף, לא יתבענו כיוון שמצערו ומביישו בכך, וכששותק ונמנע יקבל על כך שכרו, וכשרודף אחר חבירו לשלם כל חוב שהוא, ויודע שאין לו ומצערו ומביישו, (וכ"ש כשאינו זקוק ממש עכשיו להכסף), שופך דם ויתן על כך את הדין, וביותר כשלא ירויח בזה כלל, כשאין לחייב קרובים וידידים שיכול לפנות אליהם.

הרי ניכרת שיטתו מתוך פתיחת דבריו שהוצגו לעיל כי הלווה מחויב למכור דירתו לשם פירעון חובותיו, ולכן העיר שמצב זה מוביל למסקנה כי למעשה בד"כ אין הלוה בגדר של "אין לו."

ואמנם, כב' אב"ד הביא את שיטת הערוה"ש שסבר כי לא יוציאו אדם ממקומו בבית הכנסת משום גנאי שבדבר, ומדבריו הסיק כי :

ולפ"ז בנידון דידן שהדירה היא קטנה, ואין בה כדי חלוקה, שימכור הדירה ויקנה דירה קטנה כדי לגור בה, ובשאר הכסף ישלם את חובותיו והכתובה, ואפילו אם ישאר לו מעט כסף שיוכל לשכור דירה, הרי אחרי כמה שנים יכלה הכסף, והוא יצטרך לגור בלא קורת גג ואין לך בזיון וצער גדול מזה, לכן אין מחייבים אותו למכור הדירה כדי לפרוע הכתובה.

אולם לענ"ד ניתן לדחות בתרי:

א. אדם שמסולק ממקומו בבית כנסת, לעיני ולידיעת כל המתפללים, הוי ביזיון גדול, ולשיטתו של ערוה"ש, דין "מסדרין" לא ייושם במצב של ביזיון גדול לחייב. ברם, אדם המוכר דירתו או שגבו חובו מהדירה, אין בכך כל כך ביזיון מול הסביבה, כאשר יוכל להמשיך ולגור בשכירות. ודע, שהרי בכל דין מסדרין יקחו לו את מרבית חפציו, וכי נאמר שישתנה דין זה משום שיש לאדם ביזיון שלוקחים לו את חפציו, אלא מוכח שרק במקומות בית כנסת איירי הערוה"ש, שזהו ביזיון גדול מול כל המתפללים, ולא בשאר דברים.

ב. גם לשיטתו, בנסיבות דידן הביזיון יהיה רק לאחר שיכלה ממונו בו שכר דירה (דהיינו יתרת תמורת הדירה, ממנה ישכור דירה עד שתכלה היתרה), וישאר בלא קורת גג. אולם, לביזיון עתידי בעוד כמה שנים, לא מצאנו שחששו, ואף בדברי ערוה"ש לא מצאנו זאת. תדע, שהרי בכל גביה מדין מסדרין, יותירו לו מה שנצרך לעת הקרובה והשאר יטלו, כאמור בשו"ע שם סעיף כג. ומדוע לא נחוש שמא בעוד זמן לא ישאר לו ממון והוא יתבזה או יצטער? אלא שבדין "מסדרין" לא חיישינן לצער עתידי, זאת משום שמנגד עומדת זכותו של המלוה לקבלת חובו, וזכות זאת גוברת על כל צער עתידי או ביזיון, מלבד ביזיון גדול ומידי כמו מקומות בית כנסת, כדברי הערוה"ש.

בנוסף, מה שהביא כב' אב"ד מדברי החתם סופר :

עוד נראה דהנה בחידושי החתם סופר בחו"מ סימן צ"ז סעיף י"ד, כתב על דברי הש"ך שכתב שה"ה שמוציאין אותו מביתו. וז"ל, ובזמן הזה עיקר מחייתם ליקח בהקפה ולמכור בהקפה בחנות, ואם יורדין לחנות ליקח סחורתו, הוה בכלל נפש הוא חובל, על כן נוהגים לקבוע זמנים לפירעון אחת לאחת כדי שלא יפול מטה לגמרי, ואלקים נצב בעדת אל, כנלע"ד, עכ"ל.

ומכך הסיק :

ובנידון דידן אם נחייב אותו למכור דירתו, ולדור בשכירות, הרי זה בכלל נפש הוא חובל, כיוון שהוא מרוויח מעט, ולבסוף יפול מטה לגמרי ולכן נראה שאין מחייבים אותו למכור דירתו כדי לפרוע הכתובה.

נלע"ד כי אין דברי החת"ס שייכים לפה, שהרי אם ימכור דירתו, ייוותר לו סך ראוי, יותר ממאתיים אלף ש''ח, ולא ניתן לומר כי זה גורם "שיפול מטה לגמרי", כהגדרת החת"ס, שדיבר דוקא במקרה שלוקחים לאדם את חנותו, וממילא אין לו כל ריוח או פרנסה, ולא יחזיק מעמד כלל. בנוסף, בניון דידן החייב (הבעל לשעבר) עובד בתפקיד עירוני ומתפרנס שכר לא מבוטל (הרבה יותר משכר מינימום) ואין זה שייך להגדרת החת"ס "שיפול מטה לגמרי."

מכל הנ"ל נלע"ד כי יש להיצמד לעיקר הדין, שנוטלים מהחייב אף את דירתו מעיקר דין הפירעון, אך בנסיבות דנן בכל מקרה לא נפסוק כך, מדין "כופין על לפנים משורת הדין", וכפי שביארתי לעיל.

ודע, שאף הערוך השולחן והחתם סופר, שאיירי בדברי הש"ך והפת"ש, לא כתבו שאין לגבות דירת בעל חוב, אלא חידשו רק אודות חנות או מקומות בית הכנסת, משמע שביחס לדירה עצמה לא חלקו על הש"ך והפת"ש הנ"ל.

גביית כתובה ובעל חובות, מי קודם?

בעניין זה, ראה מש"כ בשו"ת הרשב"א חלק א סימן תתקכט :

שאלת ראובן יש עליו כתובה ובעל חוב מוקדם לכתובת אשה. ומת והניח קרקע ומטלטלין ובית דין הגבו לאשה הקרקע. ואחר כך בא בעל חוב המוקדם ואמר שמה שתפסה האשה לא תפסה לפי שהיא מאוחרת. והוא רוצה לגבות חובו מן הקרקע והיא תחזור לגבות משאר נכסיו. והאלמנה טוענת שמה שתפסה תפסה והוא יגבה משאר המטלטלין ומהחובות שיש לו במקום פלוני. הודיעני הדין עם מי? ואמר שהדין עמה לפי שהגבו לה בית דין לפני בע"ח ולא מיחה ואבד את זכותו. דומה למה שאמרו הכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא אבדה כתובתה מדתא מיחתה מחלה. הכא נמי מדלא מיחה מחל הקדמת שעבודיה.

וכך השיב :

תשובה מן הדין כתובה אינה נגבית מן המטלטלין כדאיתא בקדושין וכן בנדרים ובכתובות. והיכא דשבק הבעל מקרקעי וזוזי או מטלטלי לאשה מגביה מקרקעי. ואם יש עליו כתובה ובעל חוב יהיב לבע"ח זוזי ומטלטלי. כדגרסינן בפרק הכותב (דף פ"ו) אמר אמימר משמיה דרב חמא האי מאן דאיכא עליה כתובה ובעל חוב ואית ליה ארעא ואית ליה זוזי. לבעל חוב מסלקי ליה בזוזי לאשה מסלקי בארעא האי כדיניה והאי כדיניה. ואף על גב דלית ליה זוזי אלא מטלטלי הוא הדין כדי שלא תפסיד האשה את כתובתה ואין בזה הפסד לבעל חוב. ועכשו מתקנת הגאונים ז"ל ועוד שהורגלו לכתוב בכתובות מטלטלי אגב מקרקעי וכתובה גובה אפי' מטלטלי ואלו יצאו בעל חוב וכתובת אשה ביחד היה בעל חוב המוקדם גובה מן הקרקע אם ירצה וירצו היורשים להגביהו ממנו. וכן אם קדמה האשה וגבתה מקרקעי ולא הניחה מקום לבע"ח לגבות ממנו לא מקרקעי ולא מטלטלי היינו אומר בעל חוב מאוחר שקדם וגבה קרקע מה שגבה לא גבה, והוא הדין אפילו במטלטלי עכשו שהורגלו לשעבד מטלטלי אגב מקרקעי. אבל בעל חוב מאוחר שקדם וגבה אפי' קרקע והניח מקום למוקדם לגבות ממנו אפי' מטלטלי מה שגבה גבה. דלא אמרו אלא במקום שבעל חוב מוקדם מפסיד את חובו אם נאמר דבעל חוב מאוחר מה שגבה גבה מה שאין כן במטלטלי לפי שאין דין קדימה במטלטלי. אבל בשהניח מקום לגבות ממנו מה שגבה גבה ואפילו לא הניח אלא זיבורית. ואלו דברים ברורים פשוטים בגמ'.

והכללים המפורטים היוצאים מכך כבר מובאים במסגרת נימוקי אב"ד דלעיל.

דין "מסדרין" בכתובה

אכן, מהמשנה ומהגמרא בנדרים סה ע"ב מבואר שאף בכתובה יש דין "מסדרין לבעל חוב."

וראה מש"כ בספר הישר לר"ת (חלק החידושים) סימן תרב :

נראה בעיני שאין מסדרין בבעל חוב כ"ש בכתובה ומזונות דקיימא לן כרבן שמעון בן גמליאל דלית ליה סידור כדמוכח בגמר' דאמר דמזבני' לגמרי משלשים ימים ואילך בשילהי המקבל דלא גמר מיכה מיכה מערכין ולא קל וחומר אלא יליף ליה מהוא דערכין. הוא ולא בעל חוב. וכו'. והרי ר' יוחנן וכולהו אמוראי דאית להו אין מסדרין. וההוא דנושין בו אלף זוז דמפשיטין אותו איצטליתו דילמא סבירא ליה דאין מסדרין ולעניין חזרה קאמר דלית ליה ההיא סברה דעד ל' יום מהדר בעיניה אלא לאלתר מזבינן לה ומחזירין לו איצטלית הראויה לו דהאי סברה דמהדר בעיניה דיחוייא הוא. ור' ישמעאל ור' עקיבא אית להו בעיניה מהדרינן לעניין חזרה. ונראין הדברים דלעניין חזרה מיירו דהא בפר' ר' אליע' במתני' קתני אמ' לו ר' עקיבא אפי' אתה מוכר שער ראשך וכו' ופריך ליה ש"מ אין מסדרין בבעל חוב ומשני. ואי אית ליה לר' עקיבא מסדרין הוה ליה לאקשויי מדידיה אדידיה וכו'. ושוב בדקתי בהלכות גדולות שלנו ובהלכות גדולות של אספמיא שכתוב כך מנין שמסדרין לבעל חוב אמ' ליה גמר מיכה מיכה מערכין. אבל בעונותינו שרבו רבו מגיהי ספרים בתלמוד ואין מדקדקין בדבר. אבל בספרים החיצונים לא הורגלו. וסמוך עליה דהלכתא אין מסדרין. ומספר הכתובה נלמוד שכן כתב לה ואפי' מגלימא דעל כתפאי שתיקנו רבנן בתראי על ידי מטלטלי אגב מקרקע אליבא דהלכתא. והאי נמי אליבא דהלכתא שידעו ופשיטא הוה להו שאין מסדרין דאפי' מוסף על נכסין דאי' להון אחריות ודלית להון אחריות ואפי' מן גלימא. ותו אמרי' מינה ואפי' מן גלימא דעל (כתפאי) [כתפיה]. וכו'.

וכידוע, חולקים הראשונים בעצם דין "מסדרין לבע"ח", אף שהשו"ע כבר פסק בסימן צז סעיף כג שמסדרין לבע"ח.

ולכאורה, אף בכתובות דנן מופיע נוסח זה שהגבייה היא "אפי' מגלימא דעל כתפאי", כך שהיה מקום לומר שאף אם מעיקר הדין יש דין "מסדרין" בכתובה, יתכן ולשון זו שבכתובה מפקיעה למעשה דין זה. ויל"ע.

ברם, ראה שו"ת הרשב"א (מובא בב"י סימן סו) שכתב שלשון זו בכתובה אינה דווקא, אלא לשופרא דשטרא, אך לא חייב הבע"ח להישאר ערום. מדבריו מוכח ששאר בגדים יקחו לו, אך יתכן ואת הביגוד הבסיסי ישאירו לו כדין "מסדרין לבעל חוב."

כן מובא בשו"ע חו"מ סימן צז סעיף כח, כי אף אם כתוב בכתובה "מגלימא דאכתפאי", כוונתו רק לבגד יקר (שיקנו לו מתוך כך בגד זול), אך את הבגד הזול, לא יגבו.

ברם, בכתובה ספרדית ישנה שבועה, שם נאמר שהבעל נשבע לקיים את כל האמור בכתובה, דהיינו כל התחייבויותיו שבכתובה (לכאורה כולל הפירעון עצמו), והדין הוא שאם החייב נשבע, לוקחים לו הכל, ואין דין מסדרין, כאמור בשו"ע חו"מ סוף סימן צז, סעיף ל (דין ספר חזה התנופה).

ואמנם, עי' פת"ש טז שם, שכתב שאם בעת שבועתו היה עשיר, ועתה העני, אינו חייב עתה למכור כל אשר לו כדי לפרוע החוב, שהרי הוא אנוס בדבר. ברם, בנידון דנן, לא חל שינוי במעמדו הכלכלי של הנתבע מעת שהתחייב ועד היום, כך שהדין עומד כל כנו, ובכתובה הכוללת שבועה, אין דין "מסדרין" בפירעון סך הכתובה שהתחייב.

כך שלמעשה נראה שבכתובה דנן (כתובה ספרדית) אין דין מסדרין, כך שבכל מקרה, מעיקר הדין היה לקחת לו אף את דירתו (וראה האמור לעיל כי אף אם היה דין "מסדרין", עדיין יש מקום לגבות מדירתו מעיקר הדין).

האם חובות קודמים לכתובה
ראיתי מה שכתב כב' אב"ד כי הכתובה קודמת לחובות, ואינה ככל דין מזונת אשה וילדים. ובעניין זה, ראה אף מש"כ בשו"ת ב"ח החדשות, קונטרס אחרון סימן פג :

והנה מ"ש רבינו דכיוון דאפילו מזונות האלמנה שהוא דרבנן מפקיע מידי מתנת ש"מ כ"ש דגובה כתובתה דנשתעבד הבעל מרצונו ושעבודא דאורייתא לחד מ"ד ובזה יש ליישב מה שהקשה הב"ש סימן ק' דלמה לא כתב רמ"א גבי כתובה דיש אומרים שאין גובין ממתנת ש"מ כמ"ש בסימן צ"ג גבי מזונות באמת יש לומר שדעת הרמ"א דדוקא לעניין מזונות דרבנן ס"ל כהר"ש מבונברק דאין מפקיע מידי מתנת ש"מ דק"ו דרבא דחייא בעלמא הוא אבל לעניין כתובה דאורייתא מודה דגבי ממתנת ש"מ, וכן איתא בח"מ סימן צ"ו שאם מסדרין לבע"ח והאשה רוצה לגבות מזונות אין נותנין לה, דשעבוד דב"ח דאורייתא ומזונות דרבנן, ואף על גב דקיי"ל כתובה דרבנן, מ"מ כיוון שכותב לה ומשתעבד מרצונו כמ"ש רבינו ממילא דאף מדאורייתא חייב וכו'.

הרי שלשיטתו כתובה חיובה מהתורה (ולכאורה קודמת לבע"ח) ושאני ממזונות אשה.

מסקנה
לאור כל האמור, נלע"ד כי אף בדין "מסדרין" ייקחו לחייב את דירתו, וכ"ש בחיוב כתובה ספרדית כמבואר לעיל, אלא מדין כפיה על "לפנים משורת הדין", לא ננהג כן, וכאמור לעיל.

יצחק אושינסקי

ראיתי מש"כ עמיתי הרה"ג הרב יצחק אושינסקי שליט"א, ונלע"ד להעיר על דבריו.

מדברי המהר"ן ששון שהביא את דברי הרא"ש משמע שמדובר על דירה מרווחת ולא כדי צרכו. וכפי שביארנו באריכות.

מדברי החשוקי חמד שהביא את דברי השערי אמונה ודברי המהרי"ט ותוספות בכתובות מוכח כמו שבארנו שמדובר על דירה מרווחת.וכפי שביארנו באריכות.

הערוך השולחן מדבר על מקומות בית הכנסת שעל זה מדבר השו"ע.אולם מדובר שיוכל להתפלל בבית הכנסת אלא לא יהיה לו מקום.אבל אם לא יהיה לו דירה כלל להניח את המטה והמצע זה צער וביוש גדול מאוד אפילו יותר משלא יהיה לו מקום בבית הכנסת.

החת"ס אומר שלא יורדים לקחת החנות וא"כ כ"ש הדירה.

בכתובה ספרדית שכתוב שהבעל נשבע לקיים את כל האמור בכתובה. בכתובה לא כתוב שיפרע את הכתובה אלא שלא יפתנה למחול על הכתובה וכו'. אולם כיוון שמסדרין לפירעון הכתובה לא נשבע שיתחייב יותר ממה שחז"ל חייבו.

מה שכתב שכופין על לפנים משורת הדין כבר כתבנו שאם הוא יישאר בלא קורת גג אז מצד הדין אין צריך למכור ביתו ואם יש לו דירה מרווחת שיכול למוכרה ולשלם הכתובה ובשאר הכסף לקנות לו דירה קטנה אז אין לכפות אותה לפנים משורת הדין ולא לשלם הכתובה ושהוא יגור בדירה גדולה.

הרב יצחק שמואל גמזו – אב"ד

ראיתי מש"כ עמיתיי הגאונים שליט"א והנני להוסיף בקצרה על דבריהם, במש"כ לדון על חיוב למכור דירת המגורים, מצד השבועה בכתובה הספרדית, כבר ידוע הדעות הרבות שהשבועה איננה על כל האמור בכתובה, דאל"כ הרי כ"א שלא ינהג באחד מעניני הכתובה כדין וכי יעלה על הדעת שיעבור על השבועה? דא"כ לא הנחת כמעט אחד שלא יעבור על השבועה ח"ו, ועיקר השבועה היא על עניין שלא ישא אשה שניה עליה. וכן אמר לי הגר"ש עמאר שליט"א שכך הוא המובן.

וככלל גם אם אין מסדרין או אפילו אם מסדרין אף לפי מש"כ הש"ך ודעימיה דמוכרין אף ביתו, הנה ראיתי שכתבו המפרשים דאיו המובן למכור הבית ולהשאירו ברחוב, דהרי משאירים לו מיטה וכו' ומה יעשה עם כל זה, והמובן במכירת הבית היינו באם יש לו דירה בגודל מסויים ימכרנה ויקח לו דירה קטנה יותר, המספיקה לו לצרכיו.

ובמקרה דנן שעיקר דירתו אינה מן המשובחות ובאם נחייבנו למוכרה ומזה לשלם יתרת הכתובה כי אז לא ימצא אף מדור ראוי עבורו, ואין לחייבו לקחת מדור במקום שאינו ראוי וד"ל, ומה עוד שבדירתו מתגוררת גם בתו הבוגרת שאותה ודאי אין אנו יכולים לחייבה לצאת משם, וא"כ לדעתי במקרה זה אין מקום לחייבו במכירת ביתו, אמנם לעניין התשלומים החודשיים היה נראה לי לחייבו בסך 1,000 ₪ לחודש. ובעיקר העניין יש להוסיף עוד ואמ"ל.

ישראל ד' רוזנטל

מסקנה
אף שחלוקת השיטות בעניין הפרטים בדין זה, כפי המובא לעיל, אך מסקנת הדין כפשרה בין הדעות מקובלת על כל, כי הנתבע ישלם לתובעת סך חודשי של 900 ש''ח לחודש בעבור פירעון כתובתה, עד לפירעון סופי בסך 180,000 ש''ח.

ניתן ביום כ"ה בכסלו התשע"ה (17/12/2014).