|
ב"ה
בית הדין הגדול
| ||||
| בפני כבוד הדיינים: | ||||
|
הרב ציון אלגרבלי הרב דוד ברוך לאו הרב אליהו הישריק |
דיין הרב הראשי לישראל דיין |
תיק מספר: | 872458/6 | |
| תאריך: |
י בכסלו תשע"ה
2.12.2014 | |||
| מערערת |
פלונית
בא כוח המערערת עו"ד רפאל שטוב | |||
| משיב |
פלוני
בא כוח המשיב טו"ר משה מיטלמן וטו"ר הרב חנינא קושלבסקי | |||
| הנדון: | חלוקת רכוש | |||
| נושא הדיון: | דמי שימוש בדירת מגורים | |||
פסק דין
לפני בית הדין ערעור על החלטת בית הדין האזורי ירושלים מיום כ"ו שבט תשע"ד (27/01/14) כדלהלן:
לטענת ב"כ המערערת בין היתר בפרוטוקול בית הדין:
לאחר העיון, בשים לב שהמדובר בדירה בהליכי מכירה לא נראה שבפועל עלה על דעת אחד הצדדים בפועל להשכירה, למרות הטענה שזו חצר דקיימא לאגרא, מאחר וכמה עיקולי ופשורי ישנם אובייקטיבית להשכרתה כשהדירה במצב מכירה. ומצד הדין, כשלא מיתדר לצדדים להיות ביחד, הן לפני הגירושין והן אחרי הגירושין, והשכרה בפועל לא ישימה בשל הליכי מכירה, יש זכות עקרונית לחלוקת זמנים אשר לא מתאפשרת בנידון, שכל אחד פנה לדרכו כמטחווי קשת וטלטול הילדים כרוך בעקבות צעד זה. משכך יש לחייב את האשה מדין נהנה בלבד, ובשל קשיי אומד ההנאה יש להעמיד את גודל החיוב שפסק בית הדין האזורי בגין השכירות על גובה 60% בלבד כפשרה הקרובה לדין.
לציין גם בנוגע לשכירות שלא נראה גם לסוברים ב"דור עמי" שלא צריך לשלם, שבכה"ג שריב ומדון במאבקים משפטיים לא התכוון המערער־התובע לוותר על השכירות ובפרט לאחר החודשיים שכתובים בהסכם בהם רשאית המשיבה להתגורר ובפועל הצדדים לא חולקים על כך.
באשר לשמאות יש לדחות את הערעור מנימוקי ב"כ המשיב ובשים לב שהאשה נהנתה בסופו של דבר מקביעת השמאות, אחרת בית הדין היה נדרש לשמאות נוספת.
הרב ציון אלגרבלי
לאחר העיון בתיק, לאחר ששמענו את טענות הצדדים ובדברי חברי הגר"צ אלגרבלי נראה לי כי לאחר החודשיים הכתובים בהסכם סבר המערער כי החצר קיימא לאגרא, ולא התכוון לתת לאישה זכות מגורים. על כן נראה לי לחייב את האישה בשכר הדירה, בהיותה בחצרו ובכך שנמנע ממנו להשכירה. אך מובן כי החיוב הוא על החלק היחסי שלו בדירה.
הרב דוד ברוך לאו
לפנינו ערעור על החלטת בית הדין האזורי ירושלים מיום כ"ו שבט תשע"ד (27.1.14).
בהחלטה זו בסעיף 5 חייב בית הדין האזורי את המערערת בשכ"ד בסך 23,800 ועוד 1,990 שכר שמאות.
לאחר שבית הדין שמע את טענות באי־כוח הצדדים, הציע בית הדין לצדדים כי במקום ליתן פסיקה אם לקבל את הערעור או לדחותו, יסמיכו הצדדים את בית הדין לדון בשאלת תשלום דמי השכירות על ידי האשה לבעל עבור שימוש בחלקו בדירה, כתביעה המוגשת לראשונה בפני בית הדין, ובית הדין ידון ויפסוק.
בית הדין העמיד את הצדדים על כך כי בהסכמתם למתווה זה מאבדים הצדדים את האופציה לערעור העומדת בפני כל מי שמגיש תביעה בבית הדין האזורי, שכן על פסיקת בית הדין הגדול אין ערכאת ערעור. באי־כוח הצדדים הביעו את הסכמתם להצעת בית הדין.
ראיתי מה שכתבו חברי הגר"ד לאו שליט"א והגר"צ אלגרבלי שליט"א, ומאחר ודעתי שונה בעיקר הסוגיא הנדונית, אפרוש המפה ואכתוב הנראה לעניות דעתי.
טענות ב"כ המערערת לפטור מתשלום שכר דירה
1. בסעיף 6 בהסכם הגירושין קובע:
2. לא הוסכם מעולם על גובה שכר הדירה על דירה זו. אמנם השמאי שנתמנה על ידי בית הדין נתן שמאות גם למכירה וגם לגבי שכ"ד, אך לדברי ב"כ המערערת מעולם לא הוסמך לעשות כן.
בטענה זו משתמש ב"כ המערערת גם כטענה לפטור את האשה מתשלום עבור השמאות, מאחר שלדבריו מעולם לא נתבקש השמאי לעשות כן. עוד טען שלא הוצגה כל אישור על התשלום.
3. מאחר שהילדים (3) במשמורת האשה, והאשה שהתה בדירה ביחד עם הילדים הרי הדירה היא מדור עבור הילדים, ואין מקום לדרישה של שכ"ד עבור חלק הבעל.
טענות תגובת ב"כ המשיב לתשלום שכ"ד
1. הסעיף בהסכם הגירושין המתיר לאשה לשהות בדירה לא עסק כלל בפטור מתשלום עבור השימוש בדירה. אין כל סיבה הגיונית שהאשה תגור בחלק של הבעל בדירה ללא שתשלם על כך, שהרי לחילופין יכלו להשכיר את הדירה לצד ג' והיו מתחלקים בשכר הדירה על פי חלקם בדירה. ההסכם בס"ה מתיר לאשה להיות בדירה עד זמן מסוים, ומונע את פינויה בפועל, אך אין לכך ולפטור מתשלום ולא כלום.
2. ב"כ המשיב הציג מסמכים שבו תבע המשיב כי השמאי יתן הערכה גם לאפשרות שהדירה תושכר. ב"כ המערערת ידע מכך משום שקיבל הודעה מאת השמאי, ולא העיר על כך כלום. לפיכך ברור שהדבר היה בסמכות השמאי, וממילא ברור שמכיוון שגם ב"כ המשיב ידע מכך, ולא מנע או העיר על כך, עליו לשלם מחצית מדמי השמאות.
3. הטענה בדבר "מדור לילדים הינה טענה מוטעית ולא נכונה. הרי בהסכם הגירושין בסעיף 3 מפורט החלק ברכוש הדירה ובתמורתה בין הבעל לאשה. למרות שהדירה רשומה על שם שני הצדדים כל אחד 50%, מוסכם שהבעל יקבל רק 32.5%. 17.5% מחלקו מעביר הבעל לאשה עבור מדור הילדים עד גיל 21.
א"כ הרי עבור "מדור הילדים" כבר שילם הבעל, הא כיצד טוענת האשה שאין על האשה לשלם שכ"ד משום שהילדים שהבעל חייב במדורם גרים בה.
שתי טענות נוספות העלה ב"כ המשיב:
4. הדירה היא בגדר "קיימא לאגרא", וגם הגברא (הבעל) "עביד למיגר" שכן בפועל הוא שכר דירה לעצמו, וא"כ בוודאי יכל לחסוך סכום זה אם היה הוא גר בדירה.
כי מאחר שהדירה הועמדה למכירה, דירה כזו אינה עומדת להשכרה, ולכן היא בגדר "לא קיימא לאגרא", שהרי יש להעמידה למכירה.
5. בנספח להסכם שנחתם ביום 26.1.14 מבואר בסעיף 7, כי הבעל ימסור את יפוי הכח להעברת הדירה ע"ש אשתו, רק "לאחר סילוק סופי של התשלום לבעל, לרבות שכה"ד וחלקה של האשה בתשלום לשמאי". הנה מפורש כי האשה וב"כ הבינו והתחייבו לשלם את שכה"ד, דבר הסותר את טענותיהם כאילו הבינו שההסכם המקורי מתכוין לפוטרם.
מאחר שעד רגע זה המצב הקיים הוא שיש פס"ד המחייב את האשה בשכ"ד הרי שהצדדים התייחסו למצב שהיה בעת חתימת הנספח על פיו האשה חויבה ע"י בית הדין בשכ"ד, ומשכך, כל עוד לא שילמה סכום זה, נכתב בהסכם כי הבעל לא יהא מחויב להעביר לה את יפוי הכח. אך ככל שאין פס"ד זה קיים (דהיינו שיבוטל ע"י בית הדין הגדול), לא תצטרך האשה לשלם.
לאחר העיון בטענות הצדדים נראה כי יש למקד את הנקודות הנוגעות לפסיקת הדין. מחד, את נקודת המחלוקת שבין הצדדים, ומאידך את ניתוח המצב והעובדות כפי שהיו לעיני בית הדין.
אין ספק שהמקור העיקרי לפסיקה במקרה זה הוא ניתוח מסמך הסכם הגירושין שנחתם בין הצדדים והמסקנות העולות ממנו. על פיו, תקום או תיפול התביעה שבפנינו.
נקודת המחלוקת הובהרה ע"י שני באי כוח הצדדים והיא: השאלה אם האישה חייבת בתשלום שכ"ד עבור השימוש בחלק הבעל או לא?
הצדדים חלוקים על פרשנות סעיף 6 של הסכם הגירושין האומר:
לדעתי התשובה לשאלה זו תלויה בניתוח של סעיפי מסמך הגירושין, מהבחינה ההלכתית משפטית, אחד לאחד.
הצדדים בהליכי גירושין ביניהם החל מיום 03/11/2009.
ביום כ"ז תשרי תשע"ב ניתן פס"ד בתביעת הגירושין של הבעל ובו חייב בית הדין את האישה בגט. על פסה"ד הוגש ערעור לבית הדין הגדול.
ביום כ"ו במרחשוון תשע"ב (23.11.2011) החל למעשה "סיבוב שני" של דיונים בבית הדין הגדול, שבמקום לדון והחליט בגוף הערעור, החל משמש כערכאת דיון העוסקת בפתרון לתיק זה. בית הדין הגדול השקיע מאמצים בתיווך ובמו"מ בין הצדדים.
המאמצים והמו"מ בין באי־כוח הצדדים בעניין עריכה וניסוח של ההסכם התפרסו על פני זמן רב. נציין כבר בשלב זה, כי עניין חלוקת הדירה ועניין מזונות הילדים היו אבני הנגף העיקריות במו"מ והמחלוקת שבין באי־כוח הצדדים.
ביום כ"ט בסיון תשע"ב (19.6.2012) הגיעו באי־כוח הצדדים והתכבדו להודיע לבית הדין הגדול על כך שהצליחו לבוא לידי הסכמה ובידם הסכם גירושין. מבקשים לאשרו וליתן לו תוקף של פסק דין וכמו כן מבקשים לסדר את הגט.
בית הדין הגדול אישר את ההסכם וניתן לו תוקף של פס"ד.
הצדדים התגרשו ביום כ"ט סיון תשע"ב 19/06/12.
מכאן ואילך, ניתוח העובדות, ההסכם והמסקנות העולות מהן וההשלכות להחלטה לגבי התביעה שבפנינו.
1. ביום כ"ט בסיון תשע"ב (19.6.2012) וטרם סידור הגט חתמו הצדדים בפני בית הדין הגדול על הסכם הגירושין. הסכם המכיל עמוד 1 ובו 13 סעיפים. סעיפי ההסכם עוסקים בכל נקודות המחלוקת שהיו בין הצדדים, הן בחלק הרכושי והן בכל הנוגע לילדים משמורתם והכיסוי הכספי להחזקתם. באופן פרטני עסקו סעיפי ההסכם בנושאים דלהלן:
• סכום מזונות הילדים שהאב ישלם מידי חודש (סעיף 1).
• הוצאות רפואיות חריגות (סעיף 2).
• קביעת החלק שיקבל כל אחד מהצדדים בדירת הצדדים ו/או בתמורתה וכיסוי התשלום עבור מדורם של הילדים (סעיף 3).
• העמדת הדירה למכירה, אופן מכירתה ע"י הצדדים ו/או כונסי נכסים (סעיפים 4+5).
• מועד פינוי הדירה ע"י האישה (סעיף 6).
• תשלום החובות הרובצים על הדירה וחלוקת תכולת הדירה (סעיפים 7+8).
• קביעת משמורת הילדים והסדרי הראיה תוך פירוט מעשי (סעיפים 9+10).
• מחילת הכתובה, סעיפים משפטיים (סעיפים 11–13).
2. ההסכם אושר וקיבל תוקף של פסק דין ע"י בית הדין הרבני טרום סידור הגט בהליך של אישור הסכם גירושין שפנו לשם כך באמצעות באי כוחם לבית הדין הרבני. ההסכם שנחתם הוא פרי תוצאה של מו"מ ארוך שהיה בין באי־כוח הצדדים וירד לפרטי פרטים.
3. חלקה של האישה בדירה בעקבות ההסכם עומד על 67.5%.
העברת החלק הנ"ל מהבעל לאישה מהווה תשלום מראש עבור "מדור" הקטינים.
על פי המצב המשפטי הנכס (דירת הצדדים) רשומה ע"ש שני הצדדים 50% על שם כל צד. למרות זאת הסכימו הצדדים על חלוקה אחרת של הבעלות בדירה, הגדלת חלק האישה בדירה, שניתן ע"י הבעל כתשלום מראש של מדור הקטינים. כלשון סעיף 3 של הסכם הגירושין:
5. יש הסכמה ורצון של שני הצדדים שמכירת הדירה תיעשה מהר ככל האפשר.
הצדדים ובאי כוחם חזו מראש אפשרות של "סחבת" העלולה להיגרם ע"י מי מהצדדים ולשם כך מונו כבר מראש שני באי־כוח הצדדים לכונסי נכסים שיחלו לפעול למכירת הדירה אם תוך חודשיים מיום ההסכם לא יצליחו לעשות זאת הצדדים בעצמם.
דברי הסבר מפורטים בלשון סעיף 5 של הסכם הגירושין:
אין כל אזכרה ו/או התייחסות לגבי תשלום עבור השימוש בדירה.
סיכומן במרוכז של המסקנות הנצרכות לעניינינו, דהיינו פסיקה ביחס לתביעת הבעל את האישה לתשלום שכר דירה עבור התקופה שבה התגוררה עד למכירתה/העברתה. הוא כדלהלן:
1. המדובר בהסכם גירושין שנחתם בין הצדדים שהיו מלווים כל העת ע"י באי־כוח מנוסים.
2. מדובר בהסכם גירושין שנחתם לאחר מו"מ ארוך בין באי־כוח הצדדים. הסכם המתייחס במפורש לכל ענייני הממון ובעיקר לדירת הצדדים ומכירתה ברזולוציה של פרטי פרטים.
3. על פי ההסכם, הבעלות על דירת הצדדים ו/או תמורתה מתחלקת כדלהלן: 67.5% של האישה ו־ 32.5% של הבעל.
4. הדירה עומדת למכירה והועמדה לשם כך ע"י רצון שני הצדדים.
5. יש הסכמה ורצון של שני הצדדים שמכירת הדירה תיעשה מהר ככל האפשר.
6. הצדדים ובאי כוחם חזו מראש אפשרות של "סחבת" העלולה להיגרם ע"י מי מהצדדים ולשם כך מונו כבר מראש שני באי־כוח הצדדים לכונסי נכסים שיחלו לפעול למכירת הדירה אם תוך חודשיים מיום ההסכם לא יצליחו לעשות זאת הצדדים בעצמם.
7. הסכמה מפורשת של הבעל כי האישה תמשיך לגור עם הילדים בדירה עד המועד שייקבע בחוזה שייחתם עם קונה הדירה. מדובר במגורי האישה (עם הילדים) באישור מפורש והסכמה בכתב של הבעל בתוך הסכם הגירושין, על אף ידיעתו שגם לו חלק בדירה.
8. אין כל אזכרה ו/או התייחסות לגבי תשלום עבור השימוש בדירה.
עד כאן המסקנות הנוגעות לתביעה שבפנינו.
כדי לדון בדבר תביעת התשלום בגין שכר הדירה עלינו לעסוק בסוגיית ההלכה של "הדר בחצר חברו" אם צריך להעלות לו שכר או לא.
בניגוד לסוגיית הגמרא במס' ב"ק אין אנו עוסקים בסוגיה בה עוסקת הגמ' "הדר בחצר חברו שלא מדעתו" אלא כפי שהקדמנו לנתח את סעיף 6 של הסכם הגירושין הרי אנו עוסקים ב"דר בחצר חברו מדעתו"
ראשית, יש לקבוע את הסטאטוס של הדירה, האם בדירה העומדת להשכרה עסקינן או לא, ובלשון הגמ' האם בדירה ש"קיימא לאגרא" עסקינן או לא. שכן, קביעה של סוג הדירה, יקבע האם ב"זה נהנה וזה לא חסר" עסקינן או ב"זה חסר" עסקינן.
דומני שבנקודה זו אין כל ספק. על פי המסקנות הנ"ל מס' 4,5,6 העולות מניתוח סעיפים 4,5,6 של ההסכם, ברור ללא כל צל של ספק כי הצדדים מועידים את הדירה למכירה שתיעשה מהר ככל שניתן. לשון ההסכם בסעיף 5 אינו מותיר מקום לספק בכוונתם של הצדדים להעמיד את הדירה למכירה מהר ככל האפשר:
יתר על כן, אין אנו זקוקים לפרשנות שלנו במקרה זה. שכן, שני הצדדים עצמם ובאי כוחם אמרו זאת בפה מלא בעת הדיון בפנינו. שני ב"כ הצדדים "האשימו" כל אחד את משנהו בכך שגרם לעיכוב במכירת הדירה, ואילו הצד שאותו הם מייצגים דווקא רצה למכור את הדירה. גם אם נקבל את עמדת שני ב"כ הצדדים כל אחד, המשתמע מכך במפורש כי מרשו של אותו צד היה מעונין במכירה מהר ככל האפשר. בוודאי הוא מנוע מלטעון שהיה משכיר את הדירה. מאחר ששני הצדדים טענו על עצמם כי הם היו מעוניינים למכור את הדירה מהר, ברור הוא כי אף לא אחד מהם יכול כלל להעלות את הטיעון כי הוא היה משכיר את הדירה.
בנוהג שבעולם אדם המעוניין למכור דירה, ובוודאי באם רצונו למוכרה מהר, אינו משכיר את הדירה. בפרט, אמורים הדברים לגבי דירה במקרה שלפנינו, שבו נעשו הצעדים הנ"ל. שהרי בכך הוא יטרפד במו ידיו את האפשרות למכירת הדירה, ויביא על עצמו הוצאות גדולות והפסדים של כספי שכר טרחת הכונסים.
לכן אין לקבל את ההגדרה כי הדירה היא "קיימא לאגרא", וכי הצדדים היו משכירים בפועל את הדירה, זהו דבר שאין לו אחיזה במציאות כלל ואדרבה המנהג הנוהג אצל כלל בני האדם הוא שאין משכירים כלל דירה שרוצים למוכרה. על כגון דא נאמר "פוק חזי מאי עמא דבר."
כל הנ"ל מביא אותנו למסקנה ברורה כי בדירה "שלא קיימא לאגרא" עסקינן.
למסקנה זו השלכה הלכתית רבת משקל כפי שיפורט בהרחבה להלן.
בכך שותף אני לדעתו של הגר"צ אלגרבלי שכתב כן בקיצור דברים ביחס להגדרת דירה זו כ"לא קיימא לאגרא."
בכך, נסתרת טענת ב"כ הבעל בתביעתו כי מגיע לו דמי שכ"ד באשר הדירה לדבריו קיימא לאגרא. אין הדברים כן, וכמ"ש שברור הוא שדירה זו אינה קיימא לאגרא.
גם טענתו של ב"כ הבעל כי המדובר ב"גברא דעביד למיגר" משום שהבעל שכר דירה וא"כ הרי "עביד למיגר", אין לה בסיס והינה בגדר טעות אופטית. שכן, המדובר בהלכה על "גברא דעביד למיגר" הוא ביחס לאותו אדם שגר בדירה ולא ביחס למי שלא גר בדירה אלא צריך לשכור דירה. זהו אולי קריטוריון לומר שהבעל הוא "חסר", אך גם זה אינו שהרי כאמור "חסר" או לא "חסר" נמדד באם דירה זו עומדת להשכרה או לא, ועל כך כבר ניתנה תשובה ברורה כי אין דירה זו עומדת להשכרה. ואשר ביחס לאישה המתגוררת בדירה, שאולי מבחינתה הרי היא "עביד למיגר", שאם לא הייתה לה דירה זו והאפשרות לגור בה היא הייתה שוכרת דירה אחרת, גם זה אינו מוכח כלל. שהרי לכל הדעות אליבא דהסכם הגירושין יש לאישה כיום בעלות על 67.5% מהדירה. ועל חלק זה שהוא שלה וודאי אינה צריכה לשלם שכ"ד. מה שנותר לדיון הוא לחייבה בשכ"ד עבור החלק ששיך עדיין בדירה לבעל. הנה ביחס לשטח הנותר, לא נוכל להסתפק בקביעה הכללית שהיא האישה הייתה עקרונית שוכרת דירה אחרת אם לא היה לה דירה זו. שאף אם אמנם כן הוא, מ"מ כדי לחייבה עלינו להוכיח כי הייתה שוכרת דירה בגודל כזה. והרי יכלה בהחלט להסתפק בדירה שהיא שטח הדירה הנוכחית מינוס 32.5% בשווי ו/או בשטח פחות. דבר זה לא הוכח מעולם.
ואולם בכל מקרה, גם אם נניח כי האישה היא "עביד למיגר" הרי את הבסיס הקובע כי אין הדירה עומדת להשכרה והרי היא בגדר "לא קיימא לאגרא" לא נוכל לשנות ובאמת מידה זו על פי הגמ' והשו"ע אין זה נקרא "חסר" ואין כל חיוב על השימוש במקום שאין "חסר."
כאמור, היות ועל פי האמור בהסכם הגירושין בסעיף 6 אין חולק והדברים מפורשים כי מגורי האישה בדירה היו בהסכמה ובאישור של הבעל. לפיכך, השאלה העומדת לדיון בפנינו היא, האם אדם שהרשה לחברו לגור בבית או בדירה ריקה שלו, זכאי לתבוע ממנו דמי שכירות עבור השימוש ברשות בדירה כשלא דובר על כך מראש. שאלה זו מתפשטת ביחס לכל טובה שאדם עושה לשני האם יכול הוא לתבוע לאחר מכן את חברו בדין לשלם לו עבור אותה טובה.
הדברים ארוכים ולכן אביא כאן רק את עיקריהם ב"קצירת האומר".
מקורם של דברים הינו סביב הנאמר במשנה בבא קמא צב א': "קרע את כסותי שבר את כדי חייב, על מנת לפטור פטור."
כלומר, אף שהרשה אדם לחברו בלשון זה "קרע כסותי" וחברו עשה כן, חייב הוא לשלם ואין אומרים שבכך שהרשהו לעשות כן גם התכווין לפוטרו מתשלום. על בסיס משנה זו הוציא התרומת הדשן סי שיז דין חדש והובאו הדברים להלכה בהגהת הרמ"א בשו"ע חושן משפט סי' רמו סעיף יז:
נוסיף, כי לדעת ה"משנה למלך" בפרק טז מהלכות מלוה ולוה הלכה א', דבר זה אי מדובר דווקא במי שקיבל עליו שמירה או בכל אדם, נתון במחלוקת ראשונים, שגם היא לא הוכרעה. [וראה בקצות החושן שם סי' רמו ס"ק א' שחולק בזה על הש"ך ולדעתו כל שנהנה חייב לשלם. אך חילוקו זה אינו מועיל לתרץ את פסק הרמ"א ההפוך בסי' שסג המובא להלן הפוטר במפורש מי שנהנה מתשלום].
אך אין זו ההשגה היחידה של הש"ך על דברי הרמ"א. קודם להשגה הנ"ל מביא הש"ך סתירה לדברי רמ"א אלו מדברי הרמ"א עצמו במקום אחר.
הרמ"א בחו"מ סי' שסג סעיף י', המתייחס שם למקרה שבפנינו ממש, וזה לשון הרמ"א שם:
השארה של הש"ך את פסק הרמ"א שמחייב ב"צריך עיון" מכח שתי השגות, פירושה המעשי שלדעת הש"ך אין אפשרות להוציא ממון מהמוחזק ולפיכך באדם שהרשה לחברו לגור בביתו, לא יהא זכאי לתבוע ממנו שכר דירה עבור השימוש. מה עוד שבנושא זה ממש דברי הרמ"א בסי' שסג ברורים לחלוטין שאין בעל הדירה יכול לתבוע שכ"ד מהמשתמש לאחר שנכנס לגור ברשות בעל הדירה.
בשאלה זו כבר קדמו הב"ח בסי' שסג, וז"ל:
ונראה לי דבפלוגתא דרבואתא המוציא מחברו עליו הראיה ואם הדר בו מוחזק מצי למימר קים לי כרשב"ץ דדור בחצרי חנם קאמר ופטור מלתת שכירות ואם בעל הבית מוחזק מצי למימר קים לי כמהרי"ח ומהרא"י וכך העלתי בתשובה (סי' לט) על הלכה למעשה
וב"באר הגולה" שם בסי' שסג הביא דברי הב"ח אלו להלכה.
אכן ראה בביאור הגר"א שם שכתב:
אמנם, הש"ך אינו סבור להעמיד באופן זה דברי הרמ"א ומשום כך הביא כי דברי הרמ"א סותרים, אבל בעיקר הדין הש"ך מודה שב"לא קיימא לאגרא" פטור מלשלם וכמו שכתב הגר"א אלא שהוא מעמיד דברי הרמ"א ב"קיימא לאגרא" ולכן לדעתו הדברים סותרים, והגיע למסקנה שאין מוציאין ממון במקרה של "קיימא לאגרא" בעוד שלדעת הגר"א שאין סתירה משום שהרמ"א לא דיבר כלל על "קיימא לאגרא", יישאר במקרה זה פסק הרמ"א בסי' רמו. אך ככל שהדבר נוגע למקרה של "לא קיימא לאגרא" כו"ע שווים שפטור מלשלם.
והש"ך עצמו בסי' שסג ס"ק יג הביא הכרעת הב"ח וגם העמיד דברי המחייבים באוקימתא מסוימת, וזה לשון הש"ך שם:
אך בנוסף יש בש"ך תוספת של אוקימתא בדברי המהרי"ח והתרומת הדשן. דהיינו, שגם דעת המהרי"ח המחייב בתשלום, אינה קיימת אלא אך ורק באופנים מסוימים, וכלשון הש"ך: היינו דוקא בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר, משא"כ בגברא דלא עביד למיגר גם הב"ח מודה דפטור מאחר דזה חסרו מדעתו.
ניתוח דברי הש"ך מלמד, כי נתינת הרשות מבעל הדירה לדייר לדור שוללת את האפשרות לתשלום גם כאשר בעל הדירה בגדר "חסר" (דהיינו קיימא לאגרא אך הגברא לא עביד למיגר). קל וחומר הדברים באם החצר כלל לא קיימא לאגרא שאין נחשב כלל הבעלים ל"חסר" שהרי לא חסרו כלום. והרי דין זה ברור שהרי על מקרה זה של "לא קיימא לאגרא" נסובה סוגיית הגמ' בב"ק כ א' "הדר בחצר חברו שלא מדעתו" ונפסק שם בעמוד ב' שאין צריך להעלות לו שכר. וכן הוא בשו"ע חו"מ סי' שסג סעיף ו'. ולכן אפילו היה הדבר ללא רשות אינו צריך להעלות לו שכר.
וכבר כתבנו בהרחבה למעלה כי במקרה הנדון בפנינו אין הדירה בגדר קיימא לאגרא, כך שעל פי דעת הש"ך וכן דעת הגר"א שהבאנו לעיל, בזה כו"ע מודים שפטור מלשלם ואינו רק מכח ספק שאין מוציאין ממון אלא הוא פטור מדין ודאי.
בנתיבות המשפט בסי' רמו ס"ק ה' משמע שהבין שהדין האמור בסי' שסג ברמ"א שהאומר לחברו דור בחצרי פטור מלשלם הוא משום שכל חיובו הוא מדין נהנה ומדובר בגברא דלא עביד למיגר, שאינו בגדר "נהנה". בכך, רוצה ליישב את סתירת דברי הרמ"א ולחלק בין "אכול עמי" שהרי הוא נהנה בפועל ואינו יכול לומר הייתי מתענה, לבין "דור עמי" בגברא דלא עביד למיגר. דברים אלו אינם עולים בקנה אחד עם דברי הש"ך הנ"ל שכתב שדברי הרמ"א סותרים זה לזה ולא יישב באופן הזה. יתירה מכך, הש"ך כתב להדיא שדברי הרמ"א שפוטר בסי' שסג נאמרו "בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר" היינו במפורש שלא כדברי הנתיבות, ומשום כך הוצרך הש"ך להשאיר את ההלכה ב"צריך עיון". גם מכל גדולי הפוסקים האחרים שכתבו שדברי הרמ"א סותרים בזה ואימצו את פסיקת הש"ך, מוכח דלא כנתיבות.
גם הקצוה"ח בסי' שסג ס"ק ט' הביא סיכום להלכה כדלהלן:
א) האומר לחברו "דור בחצרי" דהיינו אדם המרשה לחברו לגור בדירה שלו אף אם דירה זו עומדת להשכרה ובעל הדירה לכאורה מפסיד כסף, כיון שנתן רשות לחברו ולא דיבר על שכר, דעת הב"ח והש"ך ובעקבותיהם גדולי הפוסקים, הקצות החושן השואל ומשיב והחתם סופר שהדבר במחלוקת שלא הוכרעה ואין יכולים להוציא ממון מספק.
ב) אם המדובר בדירה שאינה עומדת להשכרה "לא קיימא לאגרא", פטור המשתמש בדירה מלשלם עבור השימוש בדירה גם אם היה הדבר בלא רשות וק"ו אם היה ברשות. דין זה הוא פטור לכו"ע מעיקר הדין ולא הכרעה מספק שאין מוציאין.
ג) על פי האמור לעיל כי במקרה הנדון בפנינו דירה העומדת למכירה ככלל, ובמקרה שבפנינו בפרט, מקרה שבו נעשו צעדים ע"י הצדדים בכדי להחיש ככל הניתן את מכירת הדירה, הרי אין דירה כזו עומדת להשכרה כלל. ומשכך, אין מקום לחיוב כלל של האישה בתשלום שכ"ד במקרה זה.
ד) אין חולק כי האישה והילדים התגוררו בדירה ברשות גמורה ובאישור של הבעל, ובזה הבאנו כל הפוסקים שכתבו דאין להוציא ממון. משכך לא נוכל לחייב את האישה לשלם עבור השימוש בדירה (זאת גם אם הייתה הגדרתה של דירה זו כדירה שהיא קיימא לאגרא). נוסיף, כי לעניין זה השליש המוחזק בכסף בכך נחשבים הצדדים מוחזקים עצמם ואין להוציא ממון, כיון שהאישה נחשבת מוחזקת בחלק הכספים שלה.
נימוקים נוספים
נראה להוסיף כי במקרה שבפנינו קיים בסיס איתן לומר שיש לפסוק כי האישה פטורה מלשלם ולא רק מכח ספק כמ"ש הש"ך ודעימיה, אלא שבמקרה זה גם השיטות הסוברות שחייב לשלם אף שעשה ברשות, יודו במקרה זה שפטור לשלם מעיקר הדין.
שני חילוקים גדולים יש בין המקרה עליו נפסק ברמ"א בסי' רמו שמי שאמר לחברו בוא ואכול עמי צריך לשלם (או לגבי מגורים בדירה שאמר דור בחצרי), לבין המקרה שבפנינו.
חילוק בין מקרה שאינו בהקשר להסדר כספי לבין מקרה בו שני צדדים העסוקים בכריתת הסכם ממוני ובמסגרתו ניתנה הרשות לדור.
פסק התרומת הדשן והרמ"א בסי' רמו של "האומר לחברו אכול עמי" ובהשאלה גם המקרה של "האומר לחברו דור בחצרי" נאמר במקרה שבו ראובן מציע לחברו שמעון הצעה "אכול עמי" או "דור בחצרי". ההצעה יא הצעה העומדת בפני עצמה והיא כל הסיפור שהתרחש בעניין זה. שם סובר התרומת הדשן ובעקבותיו הרמ"א כי ההצעה אינה כוללת את הפטור מתשלום עבורה. היא בסך הכל הצעה טכנית שראובן אומר לשמעון בפועל אתה יכול לקבל אצלי אוכל או מקום לגור. אך כל זה כפוף לתשלום המקובל עבור דבר כזה גם אם לא הוזכר במפורש.
אך שונה הדבר בתכלית כאשר קיימים שני צדדים העורכים ביניהם הסכם כספי המכיל את החובות והזכויות של כל אחד מהצדדים. בהסכם זה נכתב כל סכום שצד א' מחויב וכל סכום המוטל על צד ב'. אם בהסכם כזה כתוב שבפועל נותן צד אחד לצד שני איזה דבר ולא מוזכר עניין התשלום, הרי זו ראיה גמורה ומוחלטת שהדבר ניתן ללא תמורה. כי זה המקום וזה הזמן להזכיר את החיוב ואת הסכום המחויב בדיוק כפי שנעשה לגבי שאר הדברים המוזכרים באותו הסכם שבין הצדדים. התעלמות במקרה זה פירושה שאין לדבר זה מחיר ואין לשלם עליו. אין בהסכם אלא מה שיש בו ואין הוא מחייב את מי מהצדדים אלא במה שנכתב בו חיוב.
זהו בדיוק המקרה שבפנינו. מדובר בהליכי גירושין שהחלו שלוש שנים קודם. באי־כוח הצדדים שהינם באי־כוח מנוסים ורגילים בכגון דא של עשיית הסכמי גירושין התכתשו ביניהם לאורך תקופה ארוכה על כל פרט ועל כל אות מהסכם הגירושין. בהסכם זה הוכנסו כל הפרטים האפשריים כדי למנוע כל ויכוחים בעתיד בעניין הכספי לרבות עניין הדירה ותמורתה, מזונות הילדים והוצאות כאלו ואחרות. כל אלו באו לידי ביטוי בהסכם. גם לפינוי הדירה נדרשו הצדדים במפורט, תוך שההסכם קובע מועד לפינוי האישה מהדירה. סעיף זה הוא בעצם מתן הרשות והאישור וההסכמה לכך שהבעל מכיר במצב שהאישה תגור עם הילדים בדירה עד המועד שייקבע בחוזה המכירה עם קונה הדירה. כאשר דנים על כל פרט ופרט ואינם שוכחים לרגע את עניין הדירה והמגורים בה, תוך שהבעל אינו בוטח בשום דבר מלבד המילה המפורשת בהסכם ודורש התחייבות מפורשת של האישה לפנות את הדירה במועד, איפה א"כ נעלם עניין כה חשוב של החיוב של האישה לשלם שכר דירה וכלל לא מתייחסים לעצם התשלום וביותר לא קובעים את גובה שכר הדירה וכמה ואיך ישלמו. ידעו גם ידעו הצדדים ובעיקר באי כוחם המנוסים את הדבר היטב, ומתן אישור בכתב לגור בדירה ־ללא כל התייחסות לעניין התשלום־ הינו בעצם מתן פטור מפורש מתשלום. שהרי לא יכול להיות מצב בו עסוקים בתשלומים שונים וקובעים את סכומם במסמך מחייב ומתעלמים במופגן מעניין זה, אלא א"כ שהדבר נעשה כאמור מתוך ידיעה ברורה ורצון.
על בסיס יסוד זה נבין מדוע גם לא ניתן להעלות טענה, שאף אמנם אם נסכים כי נתינת הרשות מצידו של הבעל לאישה לגור בדירה כוונתו הייתה ללא תשלום, אך הרי גם במקרה כזה כאשר בא אדם שהרשה לחבירו לגור ואומר לו לאחר תקופה כי מעתה אינו מסכים הרי מאותו רגע ואילך אין האדם שקיבל בזמנו רשות רשאי להמשיך ולהתגורר אלא אם כן יעלה תשלום עבור כך. אכן כל זה במתן רשות שבין אדם לחברו כשאומר לו שמרשה הרי לאחר מכן רשאי הוא לחזור בו, שהרי לא זכה מקבל הרשות בזכות ממונית כל שהיא אלא בסך הכל ב"פטור" מתשלום. אם כן כאשר מודיעו שכבר אינו מרשה לו אזי הוא חייב לשלם עבור השימוש. אבל כאשר מכניסים סעיף של "מתן רשות" לאחד הצדדים כסעיף בתוך חוזה/הסכם הקובע את החובות והזכויות הממוניות של שני הצדדים החתומים עליו א"כ אותה רשות שקיבל צד זה לגור בדירה היא "זכות ממונית" שנקבעה בחוזה. ובדיוק כמו שאין כל צד יכול לחזור מכל סעיף אחר הקובע בחוזה ממון את זכויות מי מהצדדים ולבוא יום בהיר אחד ולומר כי אמנם נתן בזמנו זכות ממונית בחלוקת הנכסים לשני אך עכשיו הוא חוזר בו. כזאת לא יעשה ולא ניתן לעשות. הוא הדין והוא הטעם גם ביחס לסעיף זה הנותן זכות לאישה לגור בדירה שנכתב בהסכם עליו חתמו שני הצדדים. מעתה הפכה זכות זו לזכות ממונית ככל זכות אחרת המוזכרת בהסכם הממון למי מהצדדים.
חילוק בין יצירת מצב חדש, להארכת מצב הקיים.
המקרה עליו דן הרמ"א "בוא אכול עמי" או "דור בחצרי" הינו מקרה שבו ראובן מציע לשמעון שאינו גר עד עתה אצלו או אכל אצלו אלא עתה הוא מניח לפניו הצעה. יכול להיות שכוונתו בחינם ויכול להיות שכוונתו בשכר. הכריע התרומת הדשן, כי מעצם ההצעה אין ללמוד שהתכוין בחינם גם אל הזכיר תשלום. שכן אנו מפרשים שכוונתו הייתה רק להעמיד את האפשרות הטכנית אך לא נגעה לעניין התשלום שעליו משלמים כפי המקובל.
אך איך יהיה המצב בשמעון המתגורר בדירה של ראובן כבר תקופה ללא תשלום. ופונה בעל הדירה לשמעון ואומר לו "דור בחצרי" ובמילים אחרות המשך את ישיבתך בדירה ואינו מזכיר את שאלת התשלום. הרי מקרה כזה הסברה וההיגיון אומרים כי אם בעל הדירה היה רוצה בשינוי בסטאטוס של המגורים ולהופכם למגורים בשכר, עליו היה מוטל להזכיר עניין זה. משלא עשה כן הרי המצב הקיים עד עתה הידוע לבעל הדירה והוא כי שמעון יושב בדירתו ללא תשלום הרי על בסיס זה ניתנה הרשות להמשך המגורים.
זהו המצב במקרה שבפנינו. האישה התגוררה בדירת הצדדים עם הילדים כאשר הבעל היה מחוץ לדירה. עד עתה (טרם סידור הגט) התגוררה האישה והילדים ללא כל תשלום. הדבר היה ידוע היטב לבעל ולב"כ. כאשר עומדים לחתום על הסכם שיסדיר את ענייני הדירה וקובעים כי האישה בעצם "תמשיך" להתגורר עם הילדים בדירה, אם היה חושב מישהו דהיינו הבעל ו/או ב"כ כי יש לשלם על כך, מיד היה קופץ ודורש דבר זה שכן עתה המצב משתנה מהיותם נשואים לגרושים, וידע היטב שיכל לדרוש תשלום עבור כך. משלא עשה כן אין פירוש אחר זולת זה שכנראה עקב המחשבה והרצון שהמכירה תהיה תוך זמן קצר החליט במודע שלא להעלות עניין שכר הדירה ובעצם ליתן לאישה לגור עם הילדים ללא תשלום. אך בהחלט לקח בחשבון שגם ייתכן שהזמן יתארך וכמבואר בסעיף 5 של הסכם הגירושין. אף אחד לא מנע ממי מ באי־כוח הצדדים ובמקרה זה מב"כ הבעל לפעול במסגרת מינוי שלו ככונס נכסים לאחר שראה שעברו חודשיים. ב"כ הבעל יודע היטב כמו באי־כוח אחרים כי לכונס נכסים היכולת והכח המשפטי לפעול למכירת הנכס. לפיכך, אם לא עשה כן זהו כנראה מטעמיו הוא. ומ"מ הוא לא התנה ולא העלה את עניין תשלום שכר הדירה בעת כריתת ההסכם. משכך, הרשות שניתנה היא רשות "להמשיך" לגור באותם תנאים שהיו עד כה.
לדעתי די בשני חילוקים אלו בפני עצמם לקבוע כי במקרה זה גם לדעת התרומת הדשן והמהרי"ח אין מקום לחייב בתשלום.
סיכום העולה לגבי תביעת הבעל שהאישה תשלם דמי שכר דירה עבור התקופה ממתן הגט ועד מכירת/העברת הדירה:
אין מקום לחייב את האישה בתשלום שכר דירה מהטעמים דלהלן:
א. דירה העומדת למכירה היא דירה "לא קיימא לאגרא" וכשכזו אין מקום לפי ההלכה לחייב בשכ"ד גם אם היה הדבר ללא רשות, ק"ו שנעשה ברשות.
ב. האישה גרה בדירה בהסכמה וברשות מראש מאת הבעל. על פי הפסיקה בדין האומר לחברו "דור בחצרי" אין להוציא ממון באופן זה.
ג. בהסכם ממון העוסק בכל העניינים הכספיים, ונזכר בו שאחד הצדדים יגור בדירה ולא נזכר שישלם שכר דירה כלל, פירושו אמירה מפורשת ליתן זכות זו ללא תשלום.
ד. כשיש מצב נתון קיים בו משתמש צד אחד בדירה ללא תשלום בידיעת הצד השני, הרי המשכו של מצב זה ואישור בכתב ללא כל אזכרה של שינוי בתנאים ובתשלום, ברור שנתינת הרשות היא על בסיס המצב הקיים ובעצם היא "המשך" המצב הקיים שהיה ללא תשלום.
להבהרת הדברים ראינו מקום להוסיף היבט נוסף בעניין זה.
האם יש אומדנה לומר שמתן הרשות מוגבלת לזמן
עם האמור אינני מתעלם מן הטענה אותה ניתן להעלות כי אף אמנם אם נכונים היסודות הנ"ל עדיין מקום יש לבעל הדין לומר כי על פניו קיימת אומדנה שאף אם נסביר כמבואר שמתן רשות הכוונה היא מתן רשות חינם ללא תשלום עבור השימוש, הרי עדיין סברה היא לומר שאין כוונת הנותן ליתן רשות לעולם ולתקופה בלתי מוגבלת. ברקע מתן הרשות עומדת מחשבתו של הנותן כי המדובר בתקופה לא ארוכה וככל שהדבר מקובל בשוק מכירת הדירות כתקופה ופרק הזמן הלוקח בדרך כלל למכירת דירה. אבל טול למשל כדוגמה, אם הרגילות בשוק הדירות כי מכירת נכס על דרך הכלל אינה נוטלת יותר מאשר זמן מסוים ולדוגמא נאמר חצי שנה, הרי יש סברה חזקה לומר שקיימת "אומדנא" כי מתן הרשות היה לצורך ולאורך "תקופת המכירה". אך מעולם לא חשב שהמכירה תהיה "תקועה" למשך זמן רב על דעת כן לא נתן רשות. נוכל אולי לחזק יסוד זה בכך שנחדד הדברים בדוגמא נוספת. טול למשל מה היינו אומרים אילו במקרה שבנדון שבפנינו היה מתברר לצדדים כי מחמת סיבות של חוק או פרוצדורה לא ניתן כלל לבצע הליך של מכירה בדירה זו. או לחילופין אם מחמת אונס כל שהוא שאינו קשור לצדדים התאחרה מכירת הדירה בשנה תמימה. בוודאי בכל אלו שהינם בגדר "אונס" שלא עלה על דעת מי מהצדדים בעת חתימת החוזה ליתן רשות ללא גבול. קשה יהיה לומר שהצד שקיבל רשות יוכל לגור כל התקופה ללא תשלום רק מחמת העובדה שבפועל לא נמכרה הדירה. בוודאי שנאמר אנו שמתן הרשות מוגבל מעיקרא לצרכי מכירה, ומכירה לוקחת בדרך כלל תקופה מסוימת ולא מעבר לכך. השאלה היא האם אף ללא אונס אנו אומרים שקיימת אומדנא לומר שההסכמה מוגבלת מראש לזמן מסוים אף שלא נאמרה הגבלה זו במפורש הרי היא כמי ש"מובנית" בתוך כל הסכמה של אדם ליתן רשות. צריך להכריע כי דרגת אומדנא זו היא "אומדנא גמורה" ולפיכך אף שלא נאמרה הסתייגות זו אנו דנים אותה כמי שנאמרה. בנושא זה נצטרך הכרעה הן בקביעת דרגת האומדנה כ"גמורה" והן בשאלה של קביעת אורך התקופה שבה נמכרת דירה מהרגע שהוצאה למכירה בשוק הדירות. כידוע זהו פרמטר השונה ממקום למקום וממיקום למיקום.
לכאורה נראה כי לא יעלה על הדעת כי מתן רשות לשימוש בדירה יהא לתקופה בלתי מוגבלת ובעצם "ללא גבול". שכן מתן רשות כזו בעצם מרוקן את "בעלותו" וזכות הקנין של בעל הנכס. שהרי אם מסר את הבעלות על השימוש לעולם מה נשאר לו בנכס? ודאי שכוונת בעל הנכס שנתן רשות שימוש, גם אם אנו מפרשים את נתינת הרשות בתורת "עשיית טובה" בחינם וללא תשלום, לא הייתה בה כל כוונה לוותר על עצם זכויותיו בנכס זה. יש בהחלט לפרש נתינת רשות זו בהתאם לתנאים ולנסיבות בה היא ניתנה.
אין חולק כי הנושא העיקרי שבו עוסק הסכם הגירושין והממון הינו בחלוקת הדירה ע"י מכירה של הדירה. לפיכך, יש למדוד את כל הנאמר בהסכם בפרספקטיבה זו ומנקודת מבט זו. ואם בכך עסקינן, ברור שרצון הצדדים היה לגמור את נושא חלוקת הרכוש מהר ככל הניתן. "לגמור את חלוקת הרכוש" פירושו הוא שכל צד יממש את חלקו ברכוש המשותף יקבל את התמורה ולא שיישאר שותף בנכס משותף. גם מתוך סעיפי ההסכם עצמו עולה התמונה שהצדדים סברו כי יעלה בידם למכור את הדירה מהר ואפילו תוך חודשיים. אמנם באי־כוח הצדדים היו ערים וחזו מראש כי בהחלט עלולה מכירת הדירה להתעכב ולא ניתן לקבעו מסמרות בנושא זה של פרק הזמן, ולפיכך הקימו את ה"שלב השני" שהוא מינוי כונסי נכסים שמשימת מכירת הדירה תיפול עליהם. מתוך הניסיון אנו יודעים כי כונסי נכסים אינם בגדר "עושי מצוות" ו/או "גומלי חסדים" אלא מבצעים את כינוס הנכסים קרי – מכירת הדירה לשם רווח ופרנסה וממילא ביצוע המכירה נעשה על ידם מהר ככל שיוכלו בהתאמה לתנאי שוק הדירות, שהרי בסיום העבודה יקבלום שכרם. אמור מעתה, מי שכבר בעת כריתת הסכם הגירושין נותן דעתו וממנה כונסי נכסים, הרי שבכך הוא מביע את דעתו כי רצונו שתקופת מכירה לא תימשך לאורך זמן. אדרבה, החותם על ההסכם מגלה דעתו כי הוא מוכן "לשלם" סכום לא קטן (לפחות 2% מכל צד מתמורת הדירה) ובלבד שהליך המכירה ייעשה ללא עיכובים מיותרים. לפיכך נראה כי אף אמנם אם מהבחינה העקרונית יש כאן מתן רשות לגור בדירה וללא כל תשלום, הרי הוא מוגבל לזמן סביר הנדרש בדרך כלל למכירת דירה. אין בידינו "לוח" הקובע את מידת הזמן הנדרשת וכמו שכתבנו הדבר תלוי הן בזמנים המשתנים והן בתנאי ההיצע והביקוש של שוק הדירות ושונות ממקום למקום בבחינת "מעיר לעיר וממדינה למדינה". יש לדעת כי גם כונסי הנכסים זקוקים לזמן בסיסי כדי לבדוק ולהכין את ההליכים הפרוצדוראליים של מכירה הנכס ולהגיש את הצעתם לבית הדין ואינם בבחינת עושי פלא למכור נכס "מהיום למחר". על פי הנסיון מהמקרים הרבים העוברים בפני בית הדין הרי שרובם המכריע של מכירת דירה של בני זוג באמצעות כונסי נכסים וכמעט כולם, מסתיימים תוך 3־4 חודשים כאשר חלק הארי מתוכם מסתיימים אף מוקדם יותר עד חודשיים. לפיכך, על אף שכאמור הוכנו כי עקרונית כל נתינת רשות ובוודאי כאשר היא מנוסחת בהסכם, פירושה היא שהדבר ניתן למקבל ללא כל תמורה, מכל מקום לא יכול להיווצר כתוצאה מכך מצב שהדבר יביא ל"ריקון" הבעלות של הנותן על הנכס. וודאי שאין כוונתו לכך במתן הרשות וזו אומדנא ברורה. על פי האמור יש לסייג על פי אומדנא זו את מתן הרשות לדור בהקשר ישיר לנסיבות ההסכמה דהיינו, במקרה שלפנינו, כחלק מהליך מכירת הדירה. זוהי תקופה מוגבלת בהתאם לתנאי השטח בכל מקרה. במקרה הנדון על פי הנסיון ממקרים הבאים בשערי בית הדין, יש לדעתי לפרש את מתן הרשות חינם לתקופה של 6 חודשים לכל היותר. 2 חודשים אותם ייעדו הצדדים לנסיון מכירה עצמאי על ידם, ועוד 4 חודשים זמן צפוי בו נמסרה הדירה למכירה באמצעות כונסי נכסים.
על פי הנחה זו היה עלינו לחלק את התקופה נשוא התביעה לשני חלקים. חלק א' התקופה של 6 חודשים מיום מתן הגט, וחלק ב' התקופה שלאחר שישה חודשים ועד למועד ביצוע העיסקה של קניית האישה את חלקו של הבעל בדירה. לאורך תקופה ראשונה זו אכן האישה פטורה מתשלום עבור השימוש בדירה. ביחס לתקופה שלאחר שישה חודשים מיום מתן הגט היה מקום לחייב את האישה בדמי שימוש. דמי השימוש עבור השימוש בחלקו של הבעל דהיינו עבור 32.5% מהשמאות של שכר הדירה כשהוא מוכפל מהמועד הנ"ל. דהיינו, לאחר תום תקופה הראשונה של 6 חודשים מסידור הגט ועד לביצוע עיסקת העברת הדירה. (בפירוט: במקום 17 חודשים, יעמוד החיוב עבור 11 חודשים 17–6=11)
עם זאת, גם הנחה זו כי קיימת האומדנא הנ"ל, עדייו אין בכך כדי להחיל אותה גם על המקרה שבפנינו.
עלינו לזכור דבר אחד חשוב עד מאד. במקרה שבפנינו נמסר הכח הבלתי מוגבל בידם של באי־כוח הצדדים לממש את מכירת הבית. באי־כוח הצדדים מונו כבר בעת עשיית הסכם גירושין להיות כונסי הנכסים שימכרו את דירת הצדדים. אינני מקבל את ההאשמות ההדדיות שכל ב"כ הטיל על השני כאילו בגללו התעכבה המכירה. מדובר בשני באי־כוח בעלי ניסיון רב מאד. ידוע הוא לכל מי שבא בשערי בית הדין ו/או בית המשפט כי כאשר בית הדין או ביהמ"ש ממנה את שני באי־כוח של שני הצדדים להיות כונסים למכירת דירה, ואחד מהם בניהולו מסרב לשתף פעולה ומעכב בכך את המכירה של הדירה, אזי המסלול הוא שאותו ב"כ המעוניין למכור את הדירה פונה לבית הדין ובית הדין במקרים כאלו מבטל את מינוי ככונס של אותו ב"כ שגרם לסחבת ועיכובים, וממנה את ב"כ זה שרוצה למכור ככונס נכסים יחיד. אלו מעשים בכל יום שכל עו"ד יודע עליהם, וודאי בעורכי דין המופיעים בתיק זה. הווה אומר "ההגה" לביצוע מכירת הדירה נמסר כולו בידי באי־כוח הצדדים שיכלו בהחלט לפעול בדרך משפטית למכירתה המהירה של הדירה. משלא עשו כן וידעו מהמצב הקיים בו משתמש צד אחד בדירה (האישה והילדים) אין להם להלין אלא על עצמם. עכ"פ אין מי מהם שיכול לשנות בכך את הסטאטוס של הדירה כעומדת למכירה גם לאחר תקופה ארוכה שהרי כל עוד מחזיק בא הכח בתפקיד של כונס נכסים ובידו לפעול הרי בכך יש לראות כאישור להמשך המצב הקיים. מציאות זו יש בה כדי לומר שכל עוד בידיעתו של בא הכוח נמשך המצב הקיים כתוצאה מכך שהוא אינו פועל הרי הוא בכך מאריך את המצב הקיים שבו ניתנה לאישה רשות לגור ללא תשלום בדירה זו.
זאת ועוד. גם על פי הצד שיש אומדנא כי מתן הרשות לאישה לגור ללא תשלום הייתה מוגבלת בזמן וכפי שהסברנו למעלה, עדיין אין בכך בכדי לחייב את האישה בתשלום דמי שימוש במקרה שלפנינו.
שכן, חלוקת הזמן לשתי תקופות רק אומרת שביחס לשאלת מתן הרשות לגור בדירה קיימות שתי תקופות. דהיינו ביחס לשאלה האם המגורים בדירה נעשו באישור או לא, לגבי זה קיימות שתי תקופות. הראשונה שעבורה ניתן אישור ורשות ואילו על השנייה לא ניתן אישור ורשות לגור בדירה. אך עדיין אין זה אומר כי עבור התקופה (השנייה) שעבורה לא ניתן רשות יש חיוב לשלם דמי שכירות. שהרי כבר ביארנו בארוכה בתחילת פסק דין זה כי בעקבות הסכמת הצדדים בהסכם הגירושין להעמיד את הדירה למכירה ומינוי כונסי הנכסים הרי שמעמדה של הדירה בהיותה עומדת למכירה, הוא כ"לא קיימא לאגרא" דהיינו שאינה עומדת להשכרה. וככזאת, גם אם דר בחצר חברו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר.
אלא שכאן באים אנו לשאלה, מה הדין במי שדר בחצר חברו שלא קיימא לאגרא ובעל הדירה אומר לו "צא מן הדירה" דהיינו שאומר לו שאינו רוצה שימשיך לגור שם ודורש ממנו לצאת מן הדירה. האם במקרה כזה שהמשיך לגור חייב לשלם עבור המגורים והשימוש?
מקרה זה נדון בראשונים ובהלכה.
נקדים ונאמר כי בשאלה האם במקרה של חצר דלא קיימא לאגרא יכול בעל החצר למנוע לכתחילה את כניסתו של אדם זר לגור בה או שמא יש כאן ההלכה של "כופין על מידת סדום", הביא המרדכי (בבא קמא פרק כיצד הרגל סי' טז) שתי שיטות. שתי השיטות הובאו בדרכי משה (טור חו"מ סי' שסג אות ג'). למעשה הכריע הרמ"א בהגהתו על דברי השו"עי חו"מ סי' שסג סעיף ו' בעניין זה וכתב:
השאלה העומדת לפנינו היא כבר בשלב השני. דהיינו לאחר שבעל הדירה אומר לדייר שיצא (שלגבי זה הרי הכרעת הרמ"א שיכול למונעו מלגור מכאן ולהבא) והמשיך הדייר לגור, האם חייב לשלם שכירות.
הטור בחו"מ סי' שסג הביא:
לדעת המהרש"ל בספרו "ים של שלמה" בבא קמא פרק ב' סי' טז אין דבר זה מוסכם אלא הוא נתון במחלוקת, אך הכריע שהלכה כדברי הטור. וז"ל שם:
אלא שתחילה עלינו לברר מהו הטעם של הלכה זו. שהרי ניתן להבין את בסיס טעמה של הלכה זו בשתי דרכים. האחת, שבכך שבעל הדירה אומר למי שדר בו "צא" בכך הוא הופך את מעמד החצר ל"קיימא לאגרא", ובחצר דקיימא לאגרא הרי זה "חסר" ועל כך ניתן לחייב את הדר בדירה בדמי שכירות. הדרך השנייה היא, שעצם הדבר שאדם הינו הבעלים של הדירה מאפשרת לו למנוע מאדם זר להיכנס לדירה ולהשתמש בה חינם. כלומר עצם ה"בעלות" של אדם על רכוש מסוים נפגעת בכך שאדם אחר משתמש ו/או נכנס לרכושו שלא ברשות ולכן דרישה כזו מחייבת בתשלום כדי שלא תיפגע בעלותו וקניינו של האדם.
הנפקא מינה בין שתי הדרכים תהיה במקרה שבו האדם מחד הוא אמנם הבעלים של הנכס אך מאידך אינו יכול להפוך את מעמד הנכס ולהגדירו כנכס העומד להשכרה (קיימא לאגרא). לפי הדרך הראשונה לא יהיה בהוראתו לדייר "צא" הטלת חיוב לשלם שכן כל מה שהוראה זו מחייבת את הדייר בתשלום היא על בסיס זה שבהוראה זו הפך בעל הנכס את מעמד הנכס והגדיר כעומד להשכרה אבל בכל מקרה שאינו יכול להגדירו ככזה, אמנם יוכל בהחלט להורות לדייר לצאת מן הנכס ואף לנקוט צעדי אכיפה למטרה זו אך אם לא עשה כן והדייר נשאר לדור גם נגד רצונו לא יחול שום חיוב על הדייר שכן הנכס במקרה זה לא שינה את מעמדו ונשאר במעמד של "לא קיימא לאגרא" וככזה אינו יכול להטיל חובה לשלם על המתגורר בו. אולם לפי הדרך השנייה בו עצם בעלותו מקנה לו את הזכות לומר לדייר שלא יהיה השימוש בחינם, הרי גם במקרה והמעמד של הנכס נשאר כנכס שאינו עומד להשכרה מ"מ זכותו של בעל הנכס לקבוע את כללי השימוש בו ולומר כי ללא תשלום אינו מוכן שהדייר יישאר בנכס.
לכאורה יש לעורר על הבנת הדרך השנייה. שהרי, אף אמנם אם האדם הוא בעל הנכס, אך איך ע"י אי מתן רשות להיכנס נוצר חיוב תשלומין. בשלמא אם היה בעל הדירה אומר למי שגר בו "אני רוצה שתצא מן הדירה ואם הינך רוצה להמשיך לגור בה אני דורש תשלום שכירות", אזי היה ניתן לומר דעצם הבעלות על הדירה מקנה כח לבעליה לקצוץ תשלום עבור הכניסה לדירה גם אם אין בדעתו להשכירה ואינה "קיימא לאגרא". הוא הבעלים והוא קובע את האפשרויות ואת התשלום. אך כל עוד לא הזכיר בדבריו כלל את עניין התשלום וכל מה שאמר לחברו הוא "צא" דהיינו שאוסר עליו להשתמש בדירה, באמירה זו כל מה שעשה היה להבהיר ששימוש בדירה בלא רשותו הופך ל"גזל" והרי גם ע"י כך שהפך בעל הדירה את מי שגר בדירה ל"גזלן", עדיין אין בכך סיבה להטלת חיוב על השימוש, שהרי קיי"ל שכל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה ואינם משלמים על השימוש בחפץ שאותו גזלו.
לפיכך, מצד הסברא היה נראה יותר כי הבנת ההלכה על פי הדרך הראשונה היא הטעם להלכה זו.
בשאלה זו מצאנו דברים מפורשים. לעיל הובאו במלואם דברי המהרש"ל ודברי הכנסת הגדולה. בדברי שנייהם מבואר במפורש כי הטעם להטלת חיוב התשלומין בעקבות הוראת "צא" שאמר בעל הנכס לדייר הוא משום שבכך הופך בעל הנכס את הנכס להיות בהגדרה של נכס "קיימא לאגרא", והוא בהיותו בעל הנכס, בידיו להחליט על ייעוד הנכס ומעתה והלאה להגדירו כעומד להשכרה גם אם עד היום לא היה עומד לכך.
ואולם נראה, כי יש הסוברים כי הדרישה של "צא" מחייבת בתשלום כפי הבנת הדרך השנייה. דברים בעניין זה מצאתי בדברי מו"ר הגרש"ז אויערבאך זצ"ל בספרו "מנחת שלמה" על מסכת ב"ק חלק א' עמ' קפח–קפט (הספר מכיל את שיעוריו על מסכת ב"ק והודפס לאחר פטירתו). שם מוכיח הגרש"ז אויערבאך בדעת התוספות כי אין הטעם של אמירת "צא" משום הפיכת הדירה ע"י בעליה למקום ש"קיימא לאגרא" אלא משום שאם יגורו ברכושו בחינם ללא תשלום הדבר מהווה פגיעה "בבעלות" של בעל הרכוש. ואף שיש לבעל דין לחלוק על ההוכחה שהביא שם מדברי התוס', מ"מ הוא ס"ל כהסבר זה. אביא הדברים בשלמותם כדי לקבל תמונה שלימה וברורה על דעתו של הגרש"ז בזה. יצויין כי דבריו נכתבו לא רק כשקלא וטריא אלא בהפנייה של נפקות להלכה בדברי התוס' תוך שהוא מזכיר מקרה שהבעלים ברחו ואינם כלל במקום בכדי שיוכלו להשכיר את הדירה.
ואלו דבריו:
האחת, שהחיוב של השו"ע באומר "צא" אינו נובע משום שבכך הופך בעל הנכס את הנכס כ"קיימא לאגרא" אלא אפי' אם הנכס נשאר בסטאטוס של "לא קיימא לאגרא" הרי שעצם היותו בעל הנכס היא הגורמת לכך שיוכל לדרוש תשלום עבור הכניסה אליו גם אם אין בדעתו להשכירו, וזאת כפי הבנת הדרך השנייה.
השנייה, שהנפ"מ ההלכתית בין שתי הדרכים בהבנת הדין של "צא", היא במקרה שאין הבעלים יכולים להפוך את החפץ ל"קיימא לאגרא" מכל סיבה שהיא, כגון שברחו מהמקום ואינם כאן בכדי להשכירו.
מעתה על פ הדברים הנ"ל, יש לעיין במקרה שבפנינו. כבר בארנו שמעמדה של הדירה הוא "לא קיימא לאגרא" שהרי בנכס העומד למכירה מהר כל שניתן. לפיכך, גם אם היה הבעל אומר לאישה "צאי מן הדירה" עדיין אין זה פשוט כי הדבר הוא תחת הכותרת של דינו של רבינו ירוחם שהובא בטור חו"מ סי' שסג ונפסק בשו"ע שם "שאם אמר לו בעל הבית צא הרי הוא חייב לשלם". שכן המקרה הנדון בפנינו נופל כנפ"מ בין שתי הדרכים בהבנת דינו הנ"ל של הטור. ולפי הבנת המהרש"ל והכנסת הגדולה שכל החיוב הוא מכח זה שבעל הנכס הופכו בכך ל"קיימא לאגרא", א"כ במקרה שלפנינו שאינו יכול להופכו בכך לקיימא לאגרא שהרי על פי ההסכם המחייב הדירה היא דירה שעומדת למכירה ובתור שכזו אינה עומדת להשכרה הפועל. לפיכך, על פי שיטתם במקרה שלפנינו אין האמירה של "צא" יכולה לחייב את הדר בדירה בתשלום. רק לפי הבנת הדרך השנייה שחיוב התשלומים עבור השימוש אינו משום היכולת להופכו ל"קיימא לאגרא" אלא אפי בדירה שאינה קיימא לאגרא קיים דין זה וזאת משום שעצם הבעלות על הדירה מאפשרת לבעל הדירה למנוע כניסה ושימוש בדירה ללא תשלום, גם אם הוא אינו יכול ואינו חושב להופכה לדירה ש"קיימא לאגרא."
ומאחר שהדבר הוא תלוי בשיטות באחרונים ולא נפסק בשו"ע פסיקה ביחס למקרה כזה הרי קיי"ל שאין להוציא ממון מספק, וגם יכול הנתבע במקרה כזה (בנידון זה – הנתבעת) לומר "קים לי" כשיטה הסוברת שאני פטורה במקרה כזה.
אלא שיהא עדיין נפ"מ לעניין "תפיסה" שקיי"ל שאם תפס אין מוציאין מידו. ולפי זה באם יהא ביד הבעל־התובע כסף שמגיע לאישה הרי יוכל לעכב תחת ידו כסכום שכר הדירה שלדבריו האישה חייבת לו עבור השימוש בדירה.
בנוסף לדברינו הנ"ל, יש במקרה שלפנינו עוד נקודת ספק האם אחרי תביעת הבעל מהאישה לשלם האם המקרה שלפנינו הוא נמצא כלל בגדר המקרה המופיע בטור בשם רבינו ירוחם שכתב "שאם אמר לו בעה"ב צא צריך לשלם לו על השימוש בדירה". זאת על פי מה שכתב בשו"ת דברי חיים חושן משפט חלק א' סי' לט שדן במקרה שאדם דרש מחברו תשלום עבור השימוש, וכתב:
המסקנה העולה כי אין אפשרוות לחייב את האישה בתשלום עבור השימוש משתי סיבות עיקריות:
א) השימוש של האישה בדירה היה באישור וברשות הבעל, ללא שהזכיר דרישת תשלום וכפי שסוגיא זו התבררה לעיל בהרחבה.
ב) אין להוציא ממון מהאישה על סמך המסלול של הדין "אמר לו צא" שהוא דינו של הטור והשו"ע, אם משום שהחצר לא קיימא לאגרא וכפי שהורחבו הדברים לעיל, ולפחות הדבר הוא בגדר ספיקא דדינא ואין להוציא ממון מהמוחזק. ובנוסף, יש להוסיף כי לדעת ה"דברי חיים" תביעה לתשלום כסף עבור השימוש אינה נחשבת כמי שאמר לו "צא מהדירה" ואינה יכולה לחייב בתשלום.
שכר טרחת השמאי
בעניין זה הנני סבור כי יש לחייב את האישה בתשלום מחצית שכר השמאי. טענת ב"כ המערערת ביחס לדמי השמאות אינה מתקבלת. מהמסמכים שהוצגו בפני בית הדין עולה בבירור שהאשה וב"כ ידעו היטב את שנתבקש השמאי לשום ואת סמכויותיו. הנגזר מכך הוא שהיה ברור גם לאישה שהיא חייבת לשלם חלקה בשכר השמאי. כמובן שזה ישולם לאחר שתוצג קבלה המאשרת כי הבעל שילם לשמאי.
לאור האמור יש להחליט:
א. אין מקום לחייב את האישה בתשלום עבור השימוש בחלקו של הבעל בדירה. ביחס לתקופה של שישה חודשים מיום מתן הגט הפסיקה היא מדין ודאי, עקב כך ששהותה בדירה היה באישור וברשות הבעל. ביחס לתקופה שלאחר שישה חודשים מיום הגט ועד המועד בו בוצעה קניית הדירה ע"י האישה, אין אפשרות לחייב את האישה מאחר שהוא ספיקא דדינא ואין להוציא ממון ממוחזק.
ב. האישה חייבת לשלם מחצית משכר השמאי, לאחר המצאת קבלה מהבעל ששילם לשמאי את חלקה.
הרב אליהו היישריק
סיכום פסקי הדין הנ"ל
בתיק זה נחלקו הדעות.
דעה א': מחייבת את האישה בתשלום דמי שכירות על חלקו של הבעל בדירה דהיינו 32.5%.
דעה ב': סבורה שיש לפסוק במקרה זה מכח "פשרה קרובה לדין" לחייב את האישה רק ב־60% מדמי השימוש על אותו חלק יחסי של 32.5% ששייך לבעל. (דהיינו X 60% 32.5%)
דעה ג': פוטרת את האישה מתשלום עבור השימוש.
פסק דין
מאחר שבמקרה כזה על פי כללי ההלכה הפסיקה היא כפי דעת הרוב, והואיל ויש הסכמה של ב' דעות שהאישה חייבת לפחות 60% מדמי השימוש על חלקו של הבעל שהוא 32.5%, הרי שפוסקים כדלהלן:
א. מחייבים את האישה הנתבעת לשלם לידי התובע תשלום של 60% דמי שכר דירה על החלק היחסי של הבעל בדירה שהינו 32.5% (דהיינו X 60% 32.5%) על משך התקופה עד ליום שהאישה קנתה את חלק הבעל.
ב. ניתן לפרסם פס"ד זה בהשמטת פרטים מזהים של הצדדים.
ניתן ביום י' בכסלו תשע"ה (2.12.2014).
1. בית הדין קיבל בקשה למתן פסק דין בעניין השכירות ומינוי כונס נכסים ביום כ"ג אדר תשע"ג.ב"כ המערערת טען בפני בית הדין בין היתר שלא התקיים דיון בתביעה לשכ"ד וכן שהחלטת בית הדין נוגדת את האמור בהסכם הגירושין לפיו רשאית האישה לגור בדירה.
2. השאלה הועלתה בדיון בתאריך כ"ה אייר תשע"ג – עמוד 2 שורה 46. ועמוד 3 שורות 4–7.
3. בית הדין פסק בהרכב מלא לחייב את האשה בשכר דירה ראוי ולא במעמד צד אחד, אלא במעמד שני הצדדים והדיון התקיים על הבקשה הזו.
4. גם השמאי התייחס לגובה שכר הדירה הראוי.
5. לפיכך בית הדין פוסק: מהכספים שהופקדו אצל עו"ד שטוב, האשה חייבת 23,800 ₪ ועוד 1,990 ₪ ששילם הבעל לשמאי עבור חלק האשה, והם ישולמו לתובע.
6. בית הדין מאשר את הנספח להסכם הגירושין, ועל האשה לשלם לבעלה (לשעבר) תוך 45 יום את מלוא הכסף לקנית חלקו בדירה. הצדדים קיבלו קניין אגב סודר על הנספח להסכם.
7. בית הדין דוחה את התנגדות ב"כ האשה לשמאי ולשכירות, מה עוד שהתקיים דיון במעמד הצדדים בהרכב מלא וניתן פסק דין על השכירות. כמו כן ב"כ האשה אישר במכתבו לבית הדין מיום 23.7.13 שהוא נענה בחיוב בסעיף 5, על הרכישה ושכר הדירה, אלא שבסעיף 8 כותב ערעור שהיא שמרה על הדירה, אך אין בכך עילה לפוטרה מתשלום.
לטענת ב"כ המערערת בין היתר בפרוטוקול בית הדין:
בסעיף 6 האשה מתחייבת לפנות את הדירה לפי מה שיקבע בהסכם, ולא צוין שם שהיא תשלם שכירות. ז"א שהאשה נמצאת בדירה וכאשר יהיה הסכם שם יהיה כתוב מתי היא תצא מהדירה, ולכן אין להם שום עוגן לבקש שכירות. [...] זה שהאשה נשארה לגור שם עם הריהוט זה מעלה את ערך הדירה מאשר אילו הייתה הדירה הייתה ריקה ועזובה [...] לא מדובר פה בפולש, הרי הוא נמצא מעבר לים והיא כאן בדירה והעובדה הזאת רק מעלה את ערך הדירה. אני רק אומר מבחינה אנושית הוא נמצא מעבר לים ומבקש עכשיו כסף, איך יכול לטעון מבלי להוכיח שעו"ד שטוב מונע מכירת הדירה. והוא במקום להביא קונים הוא יושב בניו יורק ועכשיו טוען למה לא מכרתם את הדירה, עו"ד הגר היה עו"ד שלו והיה יכול לפנות אליו בקשר למכירת הדירה.לטענת ב"כ המשיב בפרוטוקול בית הדין בין היתר:
מדובר בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר, ברגע שהחצר קיימא לאגרא היא חייבת לשלם, [...] האשה כותבת ומנמקת מדוע לא שיתפה פעולה למכירת הדירה שזה בגלל חוב המזונות, אבל זה שקר היה חוב מזונות והוא שילם את הכול [...] אנו מבקשים שכירות מיום הגט כולל החודשיים, על החודשים לבד לא הייתי תובע אבל היום אנו תובעים מיום הגט עד לתאריך שגמרה לשלם את הכסף. בקשר לטענה כאילו שיש לו מחסן בבית, הרי היא משתמשת ברהיטים ששייכים גם לו והיא לא נותנת לו את זה והיא טוענת שיש לו ספרים?יצוין כי הצדדים טענו בין היתר גם כן בקשר לדמי השמאות שלטענת המערער יש לקזז מהשמאות מרכיב השמאות בשכר דירה היות והשמאי לא נדרש לכך בעוד שהמשיב טוען אחרת.
לאחר העיון, בשים לב שהמדובר בדירה בהליכי מכירה לא נראה שבפועל עלה על דעת אחד הצדדים בפועל להשכירה, למרות הטענה שזו חצר דקיימא לאגרא, מאחר וכמה עיקולי ופשורי ישנם אובייקטיבית להשכרתה כשהדירה במצב מכירה. ומצד הדין, כשלא מיתדר לצדדים להיות ביחד, הן לפני הגירושין והן אחרי הגירושין, והשכרה בפועל לא ישימה בשל הליכי מכירה, יש זכות עקרונית לחלוקת זמנים אשר לא מתאפשרת בנידון, שכל אחד פנה לדרכו כמטחווי קשת וטלטול הילדים כרוך בעקבות צעד זה. משכך יש לחייב את האשה מדין נהנה בלבד, ובשל קשיי אומד ההנאה יש להעמיד את גודל החיוב שפסק בית הדין האזורי בגין השכירות על גובה 60% בלבד כפשרה הקרובה לדין.
לציין גם בנוגע לשכירות שלא נראה גם לסוברים ב"דור עמי" שלא צריך לשלם, שבכה"ג שריב ומדון במאבקים משפטיים לא התכוון המערער־התובע לוותר על השכירות ובפרט לאחר החודשיים שכתובים בהסכם בהם רשאית המשיבה להתגורר ובפועל הצדדים לא חולקים על כך.
באשר לשמאות יש לדחות את הערעור מנימוקי ב"כ המשיב ובשים לב שהאשה נהנתה בסופו של דבר מקביעת השמאות, אחרת בית הדין היה נדרש לשמאות נוספת.
לאחר העיון בתיק, לאחר ששמענו את טענות הצדדים ובדברי חברי הגר"צ אלגרבלי נראה לי כי לאחר החודשיים הכתובים בהסכם סבר המערער כי החצר קיימא לאגרא, ולא התכוון לתת לאישה זכות מגורים. על כן נראה לי לחייב את האישה בשכר הדירה, בהיותה בחצרו ובכך שנמנע ממנו להשכירה. אך מובן כי החיוב הוא על החלק היחסי שלו בדירה.
לפנינו ערעור על החלטת בית הדין האזורי ירושלים מיום כ"ו שבט תשע"ד (27.1.14).
בהחלטה זו בסעיף 5 חייב בית הדין האזורי את המערערת בשכ"ד בסך 23,800 ועוד 1,990 שכר שמאות.
לאחר שבית הדין שמע את טענות באי־כוח הצדדים, הציע בית הדין לצדדים כי במקום ליתן פסיקה אם לקבל את הערעור או לדחותו, יסמיכו הצדדים את בית הדין לדון בשאלת תשלום דמי השכירות על ידי האשה לבעל עבור שימוש בחלקו בדירה, כתביעה המוגשת לראשונה בפני בית הדין, ובית הדין ידון ויפסוק.
בית הדין העמיד את הצדדים על כך כי בהסכמתם למתווה זה מאבדים הצדדים את האופציה לערעור העומדת בפני כל מי שמגיש תביעה בבית הדין האזורי, שכן על פסיקת בית הדין הגדול אין ערכאת ערעור. באי־כוח הצדדים הביעו את הסכמתם להצעת בית הדין.
ראיתי מה שכתבו חברי הגר"ד לאו שליט"א והגר"צ אלגרבלי שליט"א, ומאחר ודעתי שונה בעיקר הסוגיא הנדונית, אפרוש המפה ואכתוב הנראה לעניות דעתי.
טענות ב"כ המערערת לפטור מתשלום שכר דירה
1. בסעיף 6 בהסכם הגירושין קובע:
"עם חתימת חוזה זה על ידי הצדדים ו/או ע"י כונסי הנכסים מתחייבת האשה לפנות את הדירה בהתאם ללוח הזמנים שייקבע בהסכם מכירת הדירה."כלומר, על פי ההסכם רשאית האשה להתגורר בדירה עד לזמן הנ"ל, וא"כ אין עליה לשלם שכ"ד.
2. לא הוסכם מעולם על גובה שכר הדירה על דירה זו. אמנם השמאי שנתמנה על ידי בית הדין נתן שמאות גם למכירה וגם לגבי שכ"ד, אך לדברי ב"כ המערערת מעולם לא הוסמך לעשות כן.
בטענה זו משתמש ב"כ המערערת גם כטענה לפטור את האשה מתשלום עבור השמאות, מאחר שלדבריו מעולם לא נתבקש השמאי לעשות כן. עוד טען שלא הוצגה כל אישור על התשלום.
3. מאחר שהילדים (3) במשמורת האשה, והאשה שהתה בדירה ביחד עם הילדים הרי הדירה היא מדור עבור הילדים, ואין מקום לדרישה של שכ"ד עבור חלק הבעל.
טענות תגובת ב"כ המשיב לתשלום שכ"ד
1. הסעיף בהסכם הגירושין המתיר לאשה לשהות בדירה לא עסק כלל בפטור מתשלום עבור השימוש בדירה. אין כל סיבה הגיונית שהאשה תגור בחלק של הבעל בדירה ללא שתשלם על כך, שהרי לחילופין יכלו להשכיר את הדירה לצד ג' והיו מתחלקים בשכר הדירה על פי חלקם בדירה. ההסכם בס"ה מתיר לאשה להיות בדירה עד זמן מסוים, ומונע את פינויה בפועל, אך אין לכך ולפטור מתשלום ולא כלום.
2. ב"כ המשיב הציג מסמכים שבו תבע המשיב כי השמאי יתן הערכה גם לאפשרות שהדירה תושכר. ב"כ המערערת ידע מכך משום שקיבל הודעה מאת השמאי, ולא העיר על כך כלום. לפיכך ברור שהדבר היה בסמכות השמאי, וממילא ברור שמכיוון שגם ב"כ המשיב ידע מכך, ולא מנע או העיר על כך, עליו לשלם מחצית מדמי השמאות.
3. הטענה בדבר "מדור לילדים הינה טענה מוטעית ולא נכונה. הרי בהסכם הגירושין בסעיף 3 מפורט החלק ברכוש הדירה ובתמורתה בין הבעל לאשה. למרות שהדירה רשומה על שם שני הצדדים כל אחד 50%, מוסכם שהבעל יקבל רק 32.5%. 17.5% מחלקו מעביר הבעל לאשה עבור מדור הילדים עד גיל 21.
א"כ הרי עבור "מדור הילדים" כבר שילם הבעל, הא כיצד טוענת האשה שאין על האשה לשלם שכ"ד משום שהילדים שהבעל חייב במדורם גרים בה.
שתי טענות נוספות העלה ב"כ המשיב:
4. הדירה היא בגדר "קיימא לאגרא", וגם הגברא (הבעל) "עביד למיגר" שכן בפועל הוא שכר דירה לעצמו, וא"כ בוודאי יכל לחסוך סכום זה אם היה הוא גר בדירה.
כי מאחר שהדירה הועמדה למכירה, דירה כזו אינה עומדת להשכרה, ולכן היא בגדר "לא קיימא לאגרא", שהרי יש להעמידה למכירה.
5. בנספח להסכם שנחתם ביום 26.1.14 מבואר בסעיף 7, כי הבעל ימסור את יפוי הכח להעברת הדירה ע"ש אשתו, רק "לאחר סילוק סופי של התשלום לבעל, לרבות שכה"ד וחלקה של האשה בתשלום לשמאי". הנה מפורש כי האשה וב"כ הבינו והתחייבו לשלם את שכה"ד, דבר הסותר את טענותיהם כאילו הבינו שההסכם המקורי מתכוין לפוטרם.
מאחר שעד רגע זה המצב הקיים הוא שיש פס"ד המחייב את האשה בשכ"ד הרי שהצדדים התייחסו למצב שהיה בעת חתימת הנספח על פיו האשה חויבה ע"י בית הדין בשכ"ד, ומשכך, כל עוד לא שילמה סכום זה, נכתב בהסכם כי הבעל לא יהא מחויב להעביר לה את יפוי הכח. אך ככל שאין פס"ד זה קיים (דהיינו שיבוטל ע"י בית הדין הגדול), לא תצטרך האשה לשלם.
אין ספק שהמקור העיקרי לפסיקה במקרה זה הוא ניתוח מסמך הסכם הגירושין שנחתם בין הצדדים והמסקנות העולות ממנו. על פיו, תקום או תיפול התביעה שבפנינו.
נקודת המחלוקת הובהרה ע"י שני באי כוח הצדדים והיא: השאלה אם האישה חייבת בתשלום שכ"ד עבור השימוש בחלק הבעל או לא?
הצדדים חלוקים על פרשנות סעיף 6 של הסכם הגירושין האומר:
"עם חתימת חוזה זה על ידי הצדדים ו/ואו ע"י כונסי הנכסים מתחייבת האשה לפנות את הדירה בהתאם ללוח הזמנים שייקבע בהסכם מכירת הדירה."השאלה העומדת במחלוקת בין הצדדים בפרשנות סעיף זה היא: האם זכאותה של למגורים בדירה זו שבעצם נקבעה ע"י סעיף זה פוטרת אותה מתשלום שכ"ד או לא. השאלה מתעוררת עקב חוסר ההתייחסות שבסעיף זה לשאלת התשלום וגובהו. מן הבחינה המשפטית קיים בפנינו סעיף שאותו ניסחו הצדדים ובו התייחסו הצדדים במפורש לשאלת הזכאות לעצם השימוש בפועל בדירה. על רקע זה בולטת בהיעדרותה התייחסות כל שהיא לשאלת התשלום.
לדעתי התשובה לשאלה זו תלויה בניתוח של סעיפי מסמך הגירושין, מהבחינה ההלכתית משפטית, אחד לאחד.
הצדדים בהליכי גירושין ביניהם החל מיום 03/11/2009.
ביום כ"ז תשרי תשע"ב ניתן פס"ד בתביעת הגירושין של הבעל ובו חייב בית הדין את האישה בגט. על פסה"ד הוגש ערעור לבית הדין הגדול.
ביום כ"ו במרחשוון תשע"ב (23.11.2011) החל למעשה "סיבוב שני" של דיונים בבית הדין הגדול, שבמקום לדון והחליט בגוף הערעור, החל משמש כערכאת דיון העוסקת בפתרון לתיק זה. בית הדין הגדול השקיע מאמצים בתיווך ובמו"מ בין הצדדים.
המאמצים והמו"מ בין באי־כוח הצדדים בעניין עריכה וניסוח של ההסכם התפרסו על פני זמן רב. נציין כבר בשלב זה, כי עניין חלוקת הדירה ועניין מזונות הילדים היו אבני הנגף העיקריות במו"מ והמחלוקת שבין באי־כוח הצדדים.
ביום כ"ט בסיון תשע"ב (19.6.2012) הגיעו באי־כוח הצדדים והתכבדו להודיע לבית הדין הגדול על כך שהצליחו לבוא לידי הסכמה ובידם הסכם גירושין. מבקשים לאשרו וליתן לו תוקף של פסק דין וכמו כן מבקשים לסדר את הגט.
בית הדין הגדול אישר את ההסכם וניתן לו תוקף של פס"ד.
הצדדים התגרשו ביום כ"ט סיון תשע"ב 19/06/12.
מכאן ואילך, ניתוח העובדות, ההסכם והמסקנות העולות מהן וההשלכות להחלטה לגבי התביעה שבפנינו.
1. ביום כ"ט בסיון תשע"ב (19.6.2012) וטרם סידור הגט חתמו הצדדים בפני בית הדין הגדול על הסכם הגירושין. הסכם המכיל עמוד 1 ובו 13 סעיפים. סעיפי ההסכם עוסקים בכל נקודות המחלוקת שהיו בין הצדדים, הן בחלק הרכושי והן בכל הנוגע לילדים משמורתם והכיסוי הכספי להחזקתם. באופן פרטני עסקו סעיפי ההסכם בנושאים דלהלן:
• סכום מזונות הילדים שהאב ישלם מידי חודש (סעיף 1).
• הוצאות רפואיות חריגות (סעיף 2).
• קביעת החלק שיקבל כל אחד מהצדדים בדירת הצדדים ו/או בתמורתה וכיסוי התשלום עבור מדורם של הילדים (סעיף 3).
• העמדת הדירה למכירה, אופן מכירתה ע"י הצדדים ו/או כונסי נכסים (סעיפים 4+5).
• מועד פינוי הדירה ע"י האישה (סעיף 6).
• תשלום החובות הרובצים על הדירה וחלוקת תכולת הדירה (סעיפים 7+8).
• קביעת משמורת הילדים והסדרי הראיה תוך פירוט מעשי (סעיפים 9+10).
• מחילת הכתובה, סעיפים משפטיים (סעיפים 11–13).
2. ההסכם אושר וקיבל תוקף של פסק דין ע"י בית הדין הרבני טרום סידור הגט בהליך של אישור הסכם גירושין שפנו לשם כך באמצעות באי כוחם לבית הדין הרבני. ההסכם שנחתם הוא פרי תוצאה של מו"מ ארוך שהיה בין באי־כוח הצדדים וירד לפרטי פרטים.
3. חלקה של האישה בדירה בעקבות ההסכם עומד על 67.5%.
העברת החלק הנ"ל מהבעל לאישה מהווה תשלום מראש עבור "מדור" הקטינים.
על פי המצב המשפטי הנכס (דירת הצדדים) רשומה ע"ש שני הצדדים 50% על שם כל צד. למרות זאת הסכימו הצדדים על חלוקה אחרת של הבעלות בדירה, הגדלת חלק האישה בדירה, שניתן ע"י הבעל כתשלום מראש של מדור הקטינים. כלשון סעיף 3 של הסכם הגירושין:
"אף שחלקו של הבעל בדירה הינו 50% מסכים הבעל לקבל 32.5% מהדירה בלבד, הווי אומר הבעל מוכן לתת לאישה 17.5% משווי הדירה או מתמורתה. על ידי התשלום הסכום הנ"ל, משלם הבעל מראש בין היתר את מדורם של הילדים עד הגיעם לגיל 21."4. הדירה עומדת למכירה והועמדה לשם כך ע"י רצון שני הצדדים, לשון סעיף 4: לצורך האמור בסעיף 3, יעמידו הצדדים את הדירה למכירה, ותמורתה תחולק בין הצדדים כדלקמן: הבעל יקבל 32.5% ואילו האישה תקבל 67.5%.
5. יש הסכמה ורצון של שני הצדדים שמכירת הדירה תיעשה מהר ככל האפשר.
הצדדים ובאי כוחם חזו מראש אפשרות של "סחבת" העלולה להיגרם ע"י מי מהצדדים ולשם כך מונו כבר מראש שני באי־כוח הצדדים לכונסי נכסים שיחלו לפעול למכירת הדירה אם תוך חודשיים מיום ההסכם לא יצליחו לעשות זאת הצדדים בעצמם.
דברי הסבר מפורטים בלשון סעיף 5 של הסכם הגירושין:
העמדת הדירה למכירה על ידי הצדדים תוגבל חודשיים. היה ותוך חודשיים לא יצליחו הצדדים למכור את הדירה בכוחות עצמם, כי אז ממנים בזאת את באי־כוח הצדדים עו"ד רפאל שטוב ועו"ד מאיר הגר ככונסי נכסים לצורך מכירת הדירה וחלוקת תמורתה.6. הסכמה מפורשת של הבעל כי האישה תמשיך לגור עם הילדים בדירה עד המועד שייקבע בחוזה שייחתם עם קונה הדירה. מדובר במגורי האישה (עם הילדים) באישור מפורש והסכמה בכתב של הבעל בתוך הסכם הגירושין, על אף ידיעתו שגם לו חלק בדירה.
אין כל אזכרה ו/או התייחסות לגבי תשלום עבור השימוש בדירה.
סיכומן במרוכז של המסקנות הנצרכות לעניינינו, דהיינו פסיקה ביחס לתביעת הבעל את האישה לתשלום שכר דירה עבור התקופה שבה התגוררה עד למכירתה/העברתה. הוא כדלהלן:
1. המדובר בהסכם גירושין שנחתם בין הצדדים שהיו מלווים כל העת ע"י באי־כוח מנוסים.
2. מדובר בהסכם גירושין שנחתם לאחר מו"מ ארוך בין באי־כוח הצדדים. הסכם המתייחס במפורש לכל ענייני הממון ובעיקר לדירת הצדדים ומכירתה ברזולוציה של פרטי פרטים.
3. על פי ההסכם, הבעלות על דירת הצדדים ו/או תמורתה מתחלקת כדלהלן: 67.5% של האישה ו־ 32.5% של הבעל.
4. הדירה עומדת למכירה והועמדה לשם כך ע"י רצון שני הצדדים.
5. יש הסכמה ורצון של שני הצדדים שמכירת הדירה תיעשה מהר ככל האפשר.
6. הצדדים ובאי כוחם חזו מראש אפשרות של "סחבת" העלולה להיגרם ע"י מי מהצדדים ולשם כך מונו כבר מראש שני באי־כוח הצדדים לכונסי נכסים שיחלו לפעול למכירת הדירה אם תוך חודשיים מיום ההסכם לא יצליחו לעשות זאת הצדדים בעצמם.
7. הסכמה מפורשת של הבעל כי האישה תמשיך לגור עם הילדים בדירה עד המועד שייקבע בחוזה שייחתם עם קונה הדירה. מדובר במגורי האישה (עם הילדים) באישור מפורש והסכמה בכתב של הבעל בתוך הסכם הגירושין, על אף ידיעתו שגם לו חלק בדירה.
8. אין כל אזכרה ו/או התייחסות לגבי תשלום עבור השימוש בדירה.
עד כאן המסקנות הנוגעות לתביעה שבפנינו.
כדי לדון בדבר תביעת התשלום בגין שכר הדירה עלינו לעסוק בסוגיית ההלכה של "הדר בחצר חברו" אם צריך להעלות לו שכר או לא.
בניגוד לסוגיית הגמרא במס' ב"ק אין אנו עוסקים בסוגיה בה עוסקת הגמ' "הדר בחצר חברו שלא מדעתו" אלא כפי שהקדמנו לנתח את סעיף 6 של הסכם הגירושין הרי אנו עוסקים ב"דר בחצר חברו מדעתו"
ראשית, יש לקבוע את הסטאטוס של הדירה, האם בדירה העומדת להשכרה עסקינן או לא, ובלשון הגמ' האם בדירה ש"קיימא לאגרא" עסקינן או לא. שכן, קביעה של סוג הדירה, יקבע האם ב"זה נהנה וזה לא חסר" עסקינן או ב"זה חסר" עסקינן.
דומני שבנקודה זו אין כל ספק. על פי המסקנות הנ"ל מס' 4,5,6 העולות מניתוח סעיפים 4,5,6 של ההסכם, ברור ללא כל צל של ספק כי הצדדים מועידים את הדירה למכירה שתיעשה מהר ככל שניתן. לשון ההסכם בסעיף 5 אינו מותיר מקום לספק בכוונתם של הצדדים להעמיד את הדירה למכירה מהר ככל האפשר:
"העמדת הדירה למכירה על ידי הצדדים תוגבל לחודשיים, היה ותוך חודשיים לא יצליחו הצדדים למכור את הדירה בכוחות עצמם כי אז ממנים את באי־כוח הצדדים עו"ד [...] ועו"ד [...] ככונסי נכסים."הכוונה העומדת מאחורי סעיף זה היא לבצע את המכירה מהר ככל שרק ניתן עד כדי כך שהצדדים החליטו לקצוב זמן של חודשיים בלבד שבו יוכלו למכור בעצמם, ומעבר לכך יפעלו כונסי הנכסים למכירת הדירה. אין ספק כי מינוי כונסי נכסים כבר מעתה לתקופה של אחר חודשיים, זו היא העמדת "שוט" רציני. זהו צעד אופרטיבי שעלותו לשני הצדדים הינה בסכום של עשרות אלפי שקלים. הווה אומר, הצדדים אף היו מוכנים לאבד מכספם סכומים של עשרות אלפי שקלים עבור שכר טרחת הכונסים ובלבד שמכירת הדירה תיעשה ובהקדם.
יתר על כן, אין אנו זקוקים לפרשנות שלנו במקרה זה. שכן, שני הצדדים עצמם ובאי כוחם אמרו זאת בפה מלא בעת הדיון בפנינו. שני ב"כ הצדדים "האשימו" כל אחד את משנהו בכך שגרם לעיכוב במכירת הדירה, ואילו הצד שאותו הם מייצגים דווקא רצה למכור את הדירה. גם אם נקבל את עמדת שני ב"כ הצדדים כל אחד, המשתמע מכך במפורש כי מרשו של אותו צד היה מעונין במכירה מהר ככל האפשר. בוודאי הוא מנוע מלטעון שהיה משכיר את הדירה. מאחר ששני הצדדים טענו על עצמם כי הם היו מעוניינים למכור את הדירה מהר, ברור הוא כי אף לא אחד מהם יכול כלל להעלות את הטיעון כי הוא היה משכיר את הדירה.
בנוהג שבעולם אדם המעוניין למכור דירה, ובוודאי באם רצונו למוכרה מהר, אינו משכיר את הדירה. בפרט, אמורים הדברים לגבי דירה במקרה שלפנינו, שבו נעשו הצעדים הנ"ל. שהרי בכך הוא יטרפד במו ידיו את האפשרות למכירת הדירה, ויביא על עצמו הוצאות גדולות והפסדים של כספי שכר טרחת הכונסים.
לכן אין לקבל את ההגדרה כי הדירה היא "קיימא לאגרא", וכי הצדדים היו משכירים בפועל את הדירה, זהו דבר שאין לו אחיזה במציאות כלל ואדרבה המנהג הנוהג אצל כלל בני האדם הוא שאין משכירים כלל דירה שרוצים למוכרה. על כגון דא נאמר "פוק חזי מאי עמא דבר."
כל הנ"ל מביא אותנו למסקנה ברורה כי בדירה "שלא קיימא לאגרא" עסקינן.
למסקנה זו השלכה הלכתית רבת משקל כפי שיפורט בהרחבה להלן.
בכך שותף אני לדעתו של הגר"צ אלגרבלי שכתב כן בקיצור דברים ביחס להגדרת דירה זו כ"לא קיימא לאגרא."
בכך, נסתרת טענת ב"כ הבעל בתביעתו כי מגיע לו דמי שכ"ד באשר הדירה לדבריו קיימא לאגרא. אין הדברים כן, וכמ"ש שברור הוא שדירה זו אינה קיימא לאגרא.
גם טענתו של ב"כ הבעל כי המדובר ב"גברא דעביד למיגר" משום שהבעל שכר דירה וא"כ הרי "עביד למיגר", אין לה בסיס והינה בגדר טעות אופטית. שכן, המדובר בהלכה על "גברא דעביד למיגר" הוא ביחס לאותו אדם שגר בדירה ולא ביחס למי שלא גר בדירה אלא צריך לשכור דירה. זהו אולי קריטוריון לומר שהבעל הוא "חסר", אך גם זה אינו שהרי כאמור "חסר" או לא "חסר" נמדד באם דירה זו עומדת להשכרה או לא, ועל כך כבר ניתנה תשובה ברורה כי אין דירה זו עומדת להשכרה. ואשר ביחס לאישה המתגוררת בדירה, שאולי מבחינתה הרי היא "עביד למיגר", שאם לא הייתה לה דירה זו והאפשרות לגור בה היא הייתה שוכרת דירה אחרת, גם זה אינו מוכח כלל. שהרי לכל הדעות אליבא דהסכם הגירושין יש לאישה כיום בעלות על 67.5% מהדירה. ועל חלק זה שהוא שלה וודאי אינה צריכה לשלם שכ"ד. מה שנותר לדיון הוא לחייבה בשכ"ד עבור החלק ששיך עדיין בדירה לבעל. הנה ביחס לשטח הנותר, לא נוכל להסתפק בקביעה הכללית שהיא האישה הייתה עקרונית שוכרת דירה אחרת אם לא היה לה דירה זו. שאף אם אמנם כן הוא, מ"מ כדי לחייבה עלינו להוכיח כי הייתה שוכרת דירה בגודל כזה. והרי יכלה בהחלט להסתפק בדירה שהיא שטח הדירה הנוכחית מינוס 32.5% בשווי ו/או בשטח פחות. דבר זה לא הוכח מעולם.
ואולם בכל מקרה, גם אם נניח כי האישה היא "עביד למיגר" הרי את הבסיס הקובע כי אין הדירה עומדת להשכרה והרי היא בגדר "לא קיימא לאגרא" לא נוכל לשנות ובאמת מידה זו על פי הגמ' והשו"ע אין זה נקרא "חסר" ואין כל חיוב על השימוש במקום שאין "חסר."
כאמור, היות ועל פי האמור בהסכם הגירושין בסעיף 6 אין חולק והדברים מפורשים כי מגורי האישה בדירה היו בהסכמה ובאישור של הבעל. לפיכך, השאלה העומדת לדיון בפנינו היא, האם אדם שהרשה לחברו לגור בבית או בדירה ריקה שלו, זכאי לתבוע ממנו דמי שכירות עבור השימוש ברשות בדירה כשלא דובר על כך מראש. שאלה זו מתפשטת ביחס לכל טובה שאדם עושה לשני האם יכול הוא לתבוע לאחר מכן את חברו בדין לשלם לו עבור אותה טובה.
הדברים ארוכים ולכן אביא כאן רק את עיקריהם ב"קצירת האומר".
מקורם של דברים הינו סביב הנאמר במשנה בבא קמא צב א': "קרע את כסותי שבר את כדי חייב, על מנת לפטור פטור."
כלומר, אף שהרשה אדם לחברו בלשון זה "קרע כסותי" וחברו עשה כן, חייב הוא לשלם ואין אומרים שבכך שהרשהו לעשות כן גם התכווין לפוטרו מתשלום. על בסיס משנה זו הוציא התרומת הדשן סי שיז דין חדש והובאו הדברים להלכה בהגהת הרמ"א בשו"ע חושן משפט סי' רמו סעיף יז:
"האומר לחבירו אכול עמי צריך לשלם לו ולא אמרינן מתנה קא יהיב ליה"דין זה קשה בשתיים. קושי על סמך דברי הגמרא בב"ק צג א' שהקשתה על דברי המשנה מהברייתא והעמידה את דברי המשנה באוקימתא מסוימת, וזה לשון הגמ' שם:
"ורמינהי לשמור ולא לאבד לשמור ולא לקרוע [...] אלא אמר רבה הא דאתא לידיה בתורת שמירה הא דאתא לידיה בתורת קריעה"פירושם המעשי של דברי רבה בחילוקו הם, כי כל דברי המשנה שאדם האומר לחברו קרע כסותי אעפ"כ חייב הוא לשלם ונפטר רק אם אמר לו בפירוש על מנת לפטור, המדובר באדם שהכסות נמצאת בידו בתורת שמירה שקיבל על עצמו ובעצם הוא היה שומר של הבעלים על כסות זו, בכה"ג אם אמרו לו הבעלים "קרע כסותי" עדיין נשאר חייב מכח דיני השמירה שקיבל על עצמו. אבל באדם הנותן לחברו כסות ואומר לו "קרע כסותי" הרי הוא פטור אפילו לא אמר לו בפירוש על מנת לפטור. לפי"ז אין לדין זה של התרומת הדשן שהובא ברמ"א כל מקור. ואדרבה רק באדם שיה שומר אנו אומרים שחייב אבל מי שלא היה שומר מבואר שפטור. זוהי השגת הש"ך בסי' רמו ס"ק ט':
ועיין בת"ה (בתרומת הדשן) בשם מהרי"ח ומייתי שם ראיה מקרע כסותי שלא אמר לו על מנת לפטור ע"ש וצריך עיון דהתם גופא אי לא אייתי לידי בתורת שמירה פטור אע"ג דלא אמר לו על מנת לפטור וכדאיתא בש"ס ופוסקים לקמן ע"ש וצריך עיון"כלומר הש"ך מסתייג מפסק זה של הרמ"א ומשאירו ב"צריך עיון".
נוסיף, כי לדעת ה"משנה למלך" בפרק טז מהלכות מלוה ולוה הלכה א', דבר זה אי מדובר דווקא במי שקיבל עליו שמירה או בכל אדם, נתון במחלוקת ראשונים, שגם היא לא הוכרעה. [וראה בקצות החושן שם סי' רמו ס"ק א' שחולק בזה על הש"ך ולדעתו כל שנהנה חייב לשלם. אך חילוקו זה אינו מועיל לתרץ את פסק הרמ"א ההפוך בסי' שסג המובא להלן הפוטר במפורש מי שנהנה מתשלום].
אך אין זו ההשגה היחידה של הש"ך על דברי הרמ"א. קודם להשגה הנ"ל מביא הש"ך סתירה לדברי רמ"א אלו מדברי הרמ"א עצמו במקום אחר.
הרמ"א בחו"מ סי' שסג סעיף י', המתייחס שם למקרה שבפנינו ממש, וזה לשון הרמ"א שם:
"האומר לחברו דור בחצרי אין צריך ליתן לו שכר" (ב"י בשם התשב"ץ).מקור פסק זה של הרמ"א הוא מדברי הב"י בשם התשב"ץ, וזה לשון הב"י שם:
כתב הר"ש בר צמח (סי' קעד) ראובן הדר בחצר שמעון שלא השכירו לו בפירוש אלא אמר לו דור בחצרי סתם כשהיה פורש שמעון לים ודאי פטור ואפילו פירש לים ולא אמר לו דור בחצרי אלא מעצמו נכנס ודר בו פטור כל שכן כשהוא בעצמו אמר לו דור בחצריובהתייחס לדברי הרמ"א הנ"ל כותב הש"ך בסי' רמו ס"ק ט':
"אכול עמי וכו' ע"ל (עיין לקמן) סי' שסג סעיף י' בהג"ה ב וצריך עיון."הווה אומר הש"ך לא מצא כל יישוב לסתירת שני פסקי רמ"א אלו ולפיכך, מסתייג הש"ך מפסק הרמ"א בסי' רמו מכח פסק הרמ"א עצמו בסי' שסג ששם פטר מתשלום כל אימת שבעל הדבר הרשה לשני לגור או לעשות מעשה מסוים.
השארה של הש"ך את פסק הרמ"א שמחייב ב"צריך עיון" מכח שתי השגות, פירושה המעשי שלדעת הש"ך אין אפשרות להוציא ממון מהמוחזק ולפיכך באדם שהרשה לחברו לגור בביתו, לא יהא זכאי לתבוע ממנו שכר דירה עבור השימוש. מה עוד שבנושא זה ממש דברי הרמ"א בסי' שסג ברורים לחלוטין שאין בעל הדירה יכול לתבוע שכ"ד מהמשתמש לאחר שנכנס לגור ברשות בעל הדירה.
בשאלה זו כבר קדמו הב"ח בסי' שסג, וז"ל:
כתב ב"י על שם הרשב"ץ בתשובה דבאומר לחברו דור בחצרי סתם דור בחצרי בחנם קאמר מדלא פירש דור בחצרי בשכר ונראה דלא מבעיא בגברא דלא עביד למיגר אפילו בחצר דקיימא לאגרא אלא אפילו גברא דעביד למיגר וחצר דקיימא לאגרא נמי פטור והיינו טעמא דהא מה שצריך להעלות לו שכר בעלמא אינו אלא משום דאומר לו אם לא היית דר בו היו באים אחרים לשכרו ועכשיו שראו אותך דר בו לא באו לשכרו כדכתבו התוספות (כ א ד"ה זה נהנה) וטענה זו אין לה מקום אלא אם כן כשנכנס בה שלא מדעת בעל החצר דהשתא חסריה הדר בו שהרי לא היה יכול להשכירו לאחר מחמתיה וחסריה ואכל חסרונו אבל אם אמר לו דור בחצרי איהו הוא דחסריה אנפשיה:
מיהו מהרא"י בתרומת הדשן סימן שי"ז כתב דהיכא דזה נהנה וזה חסר אפילו מדעת נמי אינו מוחל על חסרונו ושכן פסק מהרי"ח על שם רבינו אפרים על מי שאמר לחברו אכול עמי ואכל עמו חייב לשלם לו דמי מזונו וכו' וכ"כ ב"י ביורה דעה סימן קס"ו [...]
ונראה לי דבפלוגתא דרבואתא המוציא מחברו עליו הראיה ואם הדר בו מוחזק מצי למימר קים לי כרשב"ץ דדור בחצרי חנם קאמר ופטור מלתת שכירות ואם בעל הבית מוחזק מצי למימר קים לי כמהרי"ח ומהרא"י וכך העלתי בתשובה (סי' לט) על הלכה למעשה
וב"באר הגולה" שם בסי' שסג הביא דברי הב"ח אלו להלכה.
אכן ראה בביאור הגר"א שם שכתב:
"עבה"ג בשם ב"ח ודבריו צ"ע דהא כאן מיירי דלא עבידא לאגרא [...] ר"ל בלא קיימא לאגרא דאפילו לא אמר דור פטור כ"ש באמר לו דור.על פי דברי הגר"א הנ"ל יש לומר כי אין דברי הרמ"א סותרים זה לזה. דסיבת הפטור בסי' שסג אינו משום שאמר לו "דור בחצרי" ובזה כאילו נתכווין לפוטרו מתשלום, אלא הפטור בזה משום ש"לא קיימא לאגרא" ואפילו בלא רשות היה פטור מלשלם, וכנראה משום שאינו "חסר" כלל א"כ אין בסיס לחייבו וכסוגיית הגמ' בב"ק כ' בדין "הדר בחצר חברו שלא מדעתו" שבחצר דלא קיימא לאגרא הוי "זה לא חסר" ופטור.
אמנם, הש"ך אינו סבור להעמיד באופן זה דברי הרמ"א ומשום כך הביא כי דברי הרמ"א סותרים, אבל בעיקר הדין הש"ך מודה שב"לא קיימא לאגרא" פטור מלשלם וכמו שכתב הגר"א אלא שהוא מעמיד דברי הרמ"א ב"קיימא לאגרא" ולכן לדעתו הדברים סותרים, והגיע למסקנה שאין מוציאין ממון במקרה של "קיימא לאגרא" בעוד שלדעת הגר"א שאין סתירה משום שהרמ"א לא דיבר כלל על "קיימא לאגרא", יישאר במקרה זה פסק הרמ"א בסי' רמו. אך ככל שהדבר נוגע למקרה של "לא קיימא לאגרא" כו"ע שווים שפטור מלשלם.
והש"ך עצמו בסי' שסג ס"ק יג הביא הכרעת הב"ח וגם העמיד דברי המחייבים באוקימתא מסוימת, וזה לשון הש"ך שם:
האומר לחבירו דור בחצירי כו' – והב"ח פסק דהמע"ה דבת"ה סי' שי"ז בשם מהרי"ח חולק ע"ז הביאו מור"ם ס"ס רמ"ו ע"ש בסמ"ע והיינו דוקא בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר משא"כ בגברא דלא עביד למיגר גם הב"ח מודה דפטור מאחר דזה (אינו) חסרו מדעתו כן נ"ל ודוק בת"ה ובב"ח וע"ל סימן רמ"ו כתבתי דדברי ת"ה בשם מהרי"ח צ"עכלומר, במישור הפסיקה, דעת הש"ך שהרמ"א על פי הב"י בשם הרשב"ץ פוטר מלשלם באדם האומר דור בחצרי. אלא שמנגד יש את דעת התרומת הדשן בשם המהרי"ח שמחייב. ובזה הכריע הב"ח דאין להוציא ממון.
אך בנוסף יש בש"ך תוספת של אוקימתא בדברי המהרי"ח והתרומת הדשן. דהיינו, שגם דעת המהרי"ח המחייב בתשלום, אינה קיימת אלא אך ורק באופנים מסוימים, וכלשון הש"ך: היינו דוקא בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר, משא"כ בגברא דלא עביד למיגר גם הב"ח מודה דפטור מאחר דזה חסרו מדעתו.
ניתוח דברי הש"ך מלמד, כי נתינת הרשות מבעל הדירה לדייר לדור שוללת את האפשרות לתשלום גם כאשר בעל הדירה בגדר "חסר" (דהיינו קיימא לאגרא אך הגברא לא עביד למיגר). קל וחומר הדברים באם החצר כלל לא קיימא לאגרא שאין נחשב כלל הבעלים ל"חסר" שהרי לא חסרו כלום. והרי דין זה ברור שהרי על מקרה זה של "לא קיימא לאגרא" נסובה סוגיית הגמ' בב"ק כ א' "הדר בחצר חברו שלא מדעתו" ונפסק שם בעמוד ב' שאין צריך להעלות לו שכר. וכן הוא בשו"ע חו"מ סי' שסג סעיף ו'. ולכן אפילו היה הדבר ללא רשות אינו צריך להעלות לו שכר.
וכבר כתבנו בהרחבה למעלה כי במקרה הנדון בפנינו אין הדירה בגדר קיימא לאגרא, כך שעל פי דעת הש"ך וכן דעת הגר"א שהבאנו לעיל, בזה כו"ע מודים שפטור מלשלם ואינו רק מכח ספק שאין מוציאין ממון אלא הוא פטור מדין ודאי.
בנתיבות המשפט בסי' רמו ס"ק ה' משמע שהבין שהדין האמור בסי' שסג ברמ"א שהאומר לחברו דור בחצרי פטור מלשלם הוא משום שכל חיובו הוא מדין נהנה ומדובר בגברא דלא עביד למיגר, שאינו בגדר "נהנה". בכך, רוצה ליישב את סתירת דברי הרמ"א ולחלק בין "אכול עמי" שהרי הוא נהנה בפועל ואינו יכול לומר הייתי מתענה, לבין "דור עמי" בגברא דלא עביד למיגר. דברים אלו אינם עולים בקנה אחד עם דברי הש"ך הנ"ל שכתב שדברי הרמ"א סותרים זה לזה ולא יישב באופן הזה. יתירה מכך, הש"ך כתב להדיא שדברי הרמ"א שפוטר בסי' שסג נאמרו "בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר" היינו במפורש שלא כדברי הנתיבות, ומשום כך הוצרך הש"ך להשאיר את ההלכה ב"צריך עיון". גם מכל גדולי הפוסקים האחרים שכתבו שדברי הרמ"א סותרים בזה ואימצו את פסיקת הש"ך, מוכח דלא כנתיבות.
גם הקצוה"ח בסי' שסג ס"ק ט' הביא סיכום להלכה כדלהלן:
והאחרונים לא הכריעו בזה והניחו הדבר בספק וכמ"ש הב"ח וש"ך וע"ש בש"ך שכתב דהיינו דוקא בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר אבל חצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר לא מאחר (שלא חסרו) [שחסרו] מדעתוובשו"ת שואל ומשיב מהדורה תניינא חלק ד סימן קפו כתב:
ולעניין דינא נראה לפע"ד דמכל מקום ספיקא דדינא הוא אם באמר דור בחצרי אם הכוונה בחנם או בשכר שכבר כתבתי שנחלקו בזה הקדמוניםהחתם סופר בשו"ת (חלק ה' חושן משפט סי' קיט) בהתייחסו לדברי הרמ"א בסי' שסג סעיף י' "האומר לחברו דור בחצרי א"צ ליתן לו שכר", ועל פסק זה כתב החת"ס:
מ"מ כיון שרמ"א הכריע כן מי יבוא אחרי הכרעת הרמ"א להוציא ממון, ועוד לא יהא אלא פלוגתת תשב"ץ ותה"ד והכריע הב"ח וש"ך הממע"ה ובש"ך משמע שנראים לו יותר דברי תשב"ץ דאתה"ד קשה הא שבור כדי נמי לא חייב אלא כשבא לידו בתורת שמירה ע"ש ויש לדחוק שאני הכא שנהנה ג"כ בהזיקו של זה גרע טפי מ"מ נראה שאין להוציא ממון כלל.סיכום הדברים עד כה להלכה
א) האומר לחברו "דור בחצרי" דהיינו אדם המרשה לחברו לגור בדירה שלו אף אם דירה זו עומדת להשכרה ובעל הדירה לכאורה מפסיד כסף, כיון שנתן רשות לחברו ולא דיבר על שכר, דעת הב"ח והש"ך ובעקבותיהם גדולי הפוסקים, הקצות החושן השואל ומשיב והחתם סופר שהדבר במחלוקת שלא הוכרעה ואין יכולים להוציא ממון מספק.
ב) אם המדובר בדירה שאינה עומדת להשכרה "לא קיימא לאגרא", פטור המשתמש בדירה מלשלם עבור השימוש בדירה גם אם היה הדבר בלא רשות וק"ו אם היה ברשות. דין זה הוא פטור לכו"ע מעיקר הדין ולא הכרעה מספק שאין מוציאין.
ג) על פי האמור לעיל כי במקרה הנדון בפנינו דירה העומדת למכירה ככלל, ובמקרה שבפנינו בפרט, מקרה שבו נעשו צעדים ע"י הצדדים בכדי להחיש ככל הניתן את מכירת הדירה, הרי אין דירה כזו עומדת להשכרה כלל. ומשכך, אין מקום לחיוב כלל של האישה בתשלום שכ"ד במקרה זה.
ד) אין חולק כי האישה והילדים התגוררו בדירה ברשות גמורה ובאישור של הבעל, ובזה הבאנו כל הפוסקים שכתבו דאין להוציא ממון. משכך לא נוכל לחייב את האישה לשלם עבור השימוש בדירה (זאת גם אם הייתה הגדרתה של דירה זו כדירה שהיא קיימא לאגרא). נוסיף, כי לעניין זה השליש המוחזק בכסף בכך נחשבים הצדדים מוחזקים עצמם ואין להוציא ממון, כיון שהאישה נחשבת מוחזקת בחלק הכספים שלה.
נימוקים נוספים
נראה להוסיף כי במקרה שבפנינו קיים בסיס איתן לומר שיש לפסוק כי האישה פטורה מלשלם ולא רק מכח ספק כמ"ש הש"ך ודעימיה, אלא שבמקרה זה גם השיטות הסוברות שחייב לשלם אף שעשה ברשות, יודו במקרה זה שפטור לשלם מעיקר הדין.
שני חילוקים גדולים יש בין המקרה עליו נפסק ברמ"א בסי' רמו שמי שאמר לחברו בוא ואכול עמי צריך לשלם (או לגבי מגורים בדירה שאמר דור בחצרי), לבין המקרה שבפנינו.
חילוק בין מקרה שאינו בהקשר להסדר כספי לבין מקרה בו שני צדדים העסוקים בכריתת הסכם ממוני ובמסגרתו ניתנה הרשות לדור.
פסק התרומת הדשן והרמ"א בסי' רמו של "האומר לחברו אכול עמי" ובהשאלה גם המקרה של "האומר לחברו דור בחצרי" נאמר במקרה שבו ראובן מציע לחברו שמעון הצעה "אכול עמי" או "דור בחצרי". ההצעה יא הצעה העומדת בפני עצמה והיא כל הסיפור שהתרחש בעניין זה. שם סובר התרומת הדשן ובעקבותיו הרמ"א כי ההצעה אינה כוללת את הפטור מתשלום עבורה. היא בסך הכל הצעה טכנית שראובן אומר לשמעון בפועל אתה יכול לקבל אצלי אוכל או מקום לגור. אך כל זה כפוף לתשלום המקובל עבור דבר כזה גם אם לא הוזכר במפורש.
אך שונה הדבר בתכלית כאשר קיימים שני צדדים העורכים ביניהם הסכם כספי המכיל את החובות והזכויות של כל אחד מהצדדים. בהסכם זה נכתב כל סכום שצד א' מחויב וכל סכום המוטל על צד ב'. אם בהסכם כזה כתוב שבפועל נותן צד אחד לצד שני איזה דבר ולא מוזכר עניין התשלום, הרי זו ראיה גמורה ומוחלטת שהדבר ניתן ללא תמורה. כי זה המקום וזה הזמן להזכיר את החיוב ואת הסכום המחויב בדיוק כפי שנעשה לגבי שאר הדברים המוזכרים באותו הסכם שבין הצדדים. התעלמות במקרה זה פירושה שאין לדבר זה מחיר ואין לשלם עליו. אין בהסכם אלא מה שיש בו ואין הוא מחייב את מי מהצדדים אלא במה שנכתב בו חיוב.
זהו בדיוק המקרה שבפנינו. מדובר בהליכי גירושין שהחלו שלוש שנים קודם. באי־כוח הצדדים שהינם באי־כוח מנוסים ורגילים בכגון דא של עשיית הסכמי גירושין התכתשו ביניהם לאורך תקופה ארוכה על כל פרט ועל כל אות מהסכם הגירושין. בהסכם זה הוכנסו כל הפרטים האפשריים כדי למנוע כל ויכוחים בעתיד בעניין הכספי לרבות עניין הדירה ותמורתה, מזונות הילדים והוצאות כאלו ואחרות. כל אלו באו לידי ביטוי בהסכם. גם לפינוי הדירה נדרשו הצדדים במפורט, תוך שההסכם קובע מועד לפינוי האישה מהדירה. סעיף זה הוא בעצם מתן הרשות והאישור וההסכמה לכך שהבעל מכיר במצב שהאישה תגור עם הילדים בדירה עד המועד שייקבע בחוזה המכירה עם קונה הדירה. כאשר דנים על כל פרט ופרט ואינם שוכחים לרגע את עניין הדירה והמגורים בה, תוך שהבעל אינו בוטח בשום דבר מלבד המילה המפורשת בהסכם ודורש התחייבות מפורשת של האישה לפנות את הדירה במועד, איפה א"כ נעלם עניין כה חשוב של החיוב של האישה לשלם שכר דירה וכלל לא מתייחסים לעצם התשלום וביותר לא קובעים את גובה שכר הדירה וכמה ואיך ישלמו. ידעו גם ידעו הצדדים ובעיקר באי כוחם המנוסים את הדבר היטב, ומתן אישור בכתב לגור בדירה ־ללא כל התייחסות לעניין התשלום־ הינו בעצם מתן פטור מפורש מתשלום. שהרי לא יכול להיות מצב בו עסוקים בתשלומים שונים וקובעים את סכומם במסמך מחייב ומתעלמים במופגן מעניין זה, אלא א"כ שהדבר נעשה כאמור מתוך ידיעה ברורה ורצון.
על בסיס יסוד זה נבין מדוע גם לא ניתן להעלות טענה, שאף אמנם אם נסכים כי נתינת הרשות מצידו של הבעל לאישה לגור בדירה כוונתו הייתה ללא תשלום, אך הרי גם במקרה כזה כאשר בא אדם שהרשה לחבירו לגור ואומר לו לאחר תקופה כי מעתה אינו מסכים הרי מאותו רגע ואילך אין האדם שקיבל בזמנו רשות רשאי להמשיך ולהתגורר אלא אם כן יעלה תשלום עבור כך. אכן כל זה במתן רשות שבין אדם לחברו כשאומר לו שמרשה הרי לאחר מכן רשאי הוא לחזור בו, שהרי לא זכה מקבל הרשות בזכות ממונית כל שהיא אלא בסך הכל ב"פטור" מתשלום. אם כן כאשר מודיעו שכבר אינו מרשה לו אזי הוא חייב לשלם עבור השימוש. אבל כאשר מכניסים סעיף של "מתן רשות" לאחד הצדדים כסעיף בתוך חוזה/הסכם הקובע את החובות והזכויות הממוניות של שני הצדדים החתומים עליו א"כ אותה רשות שקיבל צד זה לגור בדירה היא "זכות ממונית" שנקבעה בחוזה. ובדיוק כמו שאין כל צד יכול לחזור מכל סעיף אחר הקובע בחוזה ממון את זכויות מי מהצדדים ולבוא יום בהיר אחד ולומר כי אמנם נתן בזמנו זכות ממונית בחלוקת הנכסים לשני אך עכשיו הוא חוזר בו. כזאת לא יעשה ולא ניתן לעשות. הוא הדין והוא הטעם גם ביחס לסעיף זה הנותן זכות לאישה לגור בדירה שנכתב בהסכם עליו חתמו שני הצדדים. מעתה הפכה זכות זו לזכות ממונית ככל זכות אחרת המוזכרת בהסכם הממון למי מהצדדים.
חילוק בין יצירת מצב חדש, להארכת מצב הקיים.
המקרה עליו דן הרמ"א "בוא אכול עמי" או "דור בחצרי" הינו מקרה שבו ראובן מציע לשמעון שאינו גר עד עתה אצלו או אכל אצלו אלא עתה הוא מניח לפניו הצעה. יכול להיות שכוונתו בחינם ויכול להיות שכוונתו בשכר. הכריע התרומת הדשן, כי מעצם ההצעה אין ללמוד שהתכוין בחינם גם אל הזכיר תשלום. שכן אנו מפרשים שכוונתו הייתה רק להעמיד את האפשרות הטכנית אך לא נגעה לעניין התשלום שעליו משלמים כפי המקובל.
אך איך יהיה המצב בשמעון המתגורר בדירה של ראובן כבר תקופה ללא תשלום. ופונה בעל הדירה לשמעון ואומר לו "דור בחצרי" ובמילים אחרות המשך את ישיבתך בדירה ואינו מזכיר את שאלת התשלום. הרי מקרה כזה הסברה וההיגיון אומרים כי אם בעל הדירה היה רוצה בשינוי בסטאטוס של המגורים ולהופכם למגורים בשכר, עליו היה מוטל להזכיר עניין זה. משלא עשה כן הרי המצב הקיים עד עתה הידוע לבעל הדירה והוא כי שמעון יושב בדירתו ללא תשלום הרי על בסיס זה ניתנה הרשות להמשך המגורים.
זהו המצב במקרה שבפנינו. האישה התגוררה בדירת הצדדים עם הילדים כאשר הבעל היה מחוץ לדירה. עד עתה (טרם סידור הגט) התגוררה האישה והילדים ללא כל תשלום. הדבר היה ידוע היטב לבעל ולב"כ. כאשר עומדים לחתום על הסכם שיסדיר את ענייני הדירה וקובעים כי האישה בעצם "תמשיך" להתגורר עם הילדים בדירה, אם היה חושב מישהו דהיינו הבעל ו/או ב"כ כי יש לשלם על כך, מיד היה קופץ ודורש דבר זה שכן עתה המצב משתנה מהיותם נשואים לגרושים, וידע היטב שיכל לדרוש תשלום עבור כך. משלא עשה כן אין פירוש אחר זולת זה שכנראה עקב המחשבה והרצון שהמכירה תהיה תוך זמן קצר החליט במודע שלא להעלות עניין שכר הדירה ובעצם ליתן לאישה לגור עם הילדים ללא תשלום. אך בהחלט לקח בחשבון שגם ייתכן שהזמן יתארך וכמבואר בסעיף 5 של הסכם הגירושין. אף אחד לא מנע ממי מ באי־כוח הצדדים ובמקרה זה מב"כ הבעל לפעול במסגרת מינוי שלו ככונס נכסים לאחר שראה שעברו חודשיים. ב"כ הבעל יודע היטב כמו באי־כוח אחרים כי לכונס נכסים היכולת והכח המשפטי לפעול למכירת הנכס. לפיכך, אם לא עשה כן זהו כנראה מטעמיו הוא. ומ"מ הוא לא התנה ולא העלה את עניין תשלום שכר הדירה בעת כריתת ההסכם. משכך, הרשות שניתנה היא רשות "להמשיך" לגור באותם תנאים שהיו עד כה.
לדעתי די בשני חילוקים אלו בפני עצמם לקבוע כי במקרה זה גם לדעת התרומת הדשן והמהרי"ח אין מקום לחייב בתשלום.
סיכום העולה לגבי תביעת הבעל שהאישה תשלם דמי שכר דירה עבור התקופה ממתן הגט ועד מכירת/העברת הדירה:
אין מקום לחייב את האישה בתשלום שכר דירה מהטעמים דלהלן:
א. דירה העומדת למכירה היא דירה "לא קיימא לאגרא" וכשכזו אין מקום לפי ההלכה לחייב בשכ"ד גם אם היה הדבר ללא רשות, ק"ו שנעשה ברשות.
ב. האישה גרה בדירה בהסכמה וברשות מראש מאת הבעל. על פי הפסיקה בדין האומר לחברו "דור בחצרי" אין להוציא ממון באופן זה.
ג. בהסכם ממון העוסק בכל העניינים הכספיים, ונזכר בו שאחד הצדדים יגור בדירה ולא נזכר שישלם שכר דירה כלל, פירושו אמירה מפורשת ליתן זכות זו ללא תשלום.
ד. כשיש מצב נתון קיים בו משתמש צד אחד בדירה ללא תשלום בידיעת הצד השני, הרי המשכו של מצב זה ואישור בכתב ללא כל אזכרה של שינוי בתנאים ובתשלום, ברור שנתינת הרשות היא על בסיס המצב הקיים ובעצם היא "המשך" המצב הקיים שהיה ללא תשלום.
להבהרת הדברים ראינו מקום להוסיף היבט נוסף בעניין זה.
האם יש אומדנה לומר שמתן הרשות מוגבלת לזמן
עם האמור אינני מתעלם מן הטענה אותה ניתן להעלות כי אף אמנם אם נכונים היסודות הנ"ל עדיין מקום יש לבעל הדין לומר כי על פניו קיימת אומדנה שאף אם נסביר כמבואר שמתן רשות הכוונה היא מתן רשות חינם ללא תשלום עבור השימוש, הרי עדיין סברה היא לומר שאין כוונת הנותן ליתן רשות לעולם ולתקופה בלתי מוגבלת. ברקע מתן הרשות עומדת מחשבתו של הנותן כי המדובר בתקופה לא ארוכה וככל שהדבר מקובל בשוק מכירת הדירות כתקופה ופרק הזמן הלוקח בדרך כלל למכירת דירה. אבל טול למשל כדוגמה, אם הרגילות בשוק הדירות כי מכירת נכס על דרך הכלל אינה נוטלת יותר מאשר זמן מסוים ולדוגמא נאמר חצי שנה, הרי יש סברה חזקה לומר שקיימת "אומדנא" כי מתן הרשות היה לצורך ולאורך "תקופת המכירה". אך מעולם לא חשב שהמכירה תהיה "תקועה" למשך זמן רב על דעת כן לא נתן רשות. נוכל אולי לחזק יסוד זה בכך שנחדד הדברים בדוגמא נוספת. טול למשל מה היינו אומרים אילו במקרה שבנדון שבפנינו היה מתברר לצדדים כי מחמת סיבות של חוק או פרוצדורה לא ניתן כלל לבצע הליך של מכירה בדירה זו. או לחילופין אם מחמת אונס כל שהוא שאינו קשור לצדדים התאחרה מכירת הדירה בשנה תמימה. בוודאי בכל אלו שהינם בגדר "אונס" שלא עלה על דעת מי מהצדדים בעת חתימת החוזה ליתן רשות ללא גבול. קשה יהיה לומר שהצד שקיבל רשות יוכל לגור כל התקופה ללא תשלום רק מחמת העובדה שבפועל לא נמכרה הדירה. בוודאי שנאמר אנו שמתן הרשות מוגבל מעיקרא לצרכי מכירה, ומכירה לוקחת בדרך כלל תקופה מסוימת ולא מעבר לכך. השאלה היא האם אף ללא אונס אנו אומרים שקיימת אומדנא לומר שההסכמה מוגבלת מראש לזמן מסוים אף שלא נאמרה הגבלה זו במפורש הרי היא כמי ש"מובנית" בתוך כל הסכמה של אדם ליתן רשות. צריך להכריע כי דרגת אומדנא זו היא "אומדנא גמורה" ולפיכך אף שלא נאמרה הסתייגות זו אנו דנים אותה כמי שנאמרה. בנושא זה נצטרך הכרעה הן בקביעת דרגת האומדנה כ"גמורה" והן בשאלה של קביעת אורך התקופה שבה נמכרת דירה מהרגע שהוצאה למכירה בשוק הדירות. כידוע זהו פרמטר השונה ממקום למקום וממיקום למיקום.
לכאורה נראה כי לא יעלה על הדעת כי מתן רשות לשימוש בדירה יהא לתקופה בלתי מוגבלת ובעצם "ללא גבול". שכן מתן רשות כזו בעצם מרוקן את "בעלותו" וזכות הקנין של בעל הנכס. שהרי אם מסר את הבעלות על השימוש לעולם מה נשאר לו בנכס? ודאי שכוונת בעל הנכס שנתן רשות שימוש, גם אם אנו מפרשים את נתינת הרשות בתורת "עשיית טובה" בחינם וללא תשלום, לא הייתה בה כל כוונה לוותר על עצם זכויותיו בנכס זה. יש בהחלט לפרש נתינת רשות זו בהתאם לתנאים ולנסיבות בה היא ניתנה.
אין חולק כי הנושא העיקרי שבו עוסק הסכם הגירושין והממון הינו בחלוקת הדירה ע"י מכירה של הדירה. לפיכך, יש למדוד את כל הנאמר בהסכם בפרספקטיבה זו ומנקודת מבט זו. ואם בכך עסקינן, ברור שרצון הצדדים היה לגמור את נושא חלוקת הרכוש מהר ככל הניתן. "לגמור את חלוקת הרכוש" פירושו הוא שכל צד יממש את חלקו ברכוש המשותף יקבל את התמורה ולא שיישאר שותף בנכס משותף. גם מתוך סעיפי ההסכם עצמו עולה התמונה שהצדדים סברו כי יעלה בידם למכור את הדירה מהר ואפילו תוך חודשיים. אמנם באי־כוח הצדדים היו ערים וחזו מראש כי בהחלט עלולה מכירת הדירה להתעכב ולא ניתן לקבעו מסמרות בנושא זה של פרק הזמן, ולפיכך הקימו את ה"שלב השני" שהוא מינוי כונסי נכסים שמשימת מכירת הדירה תיפול עליהם. מתוך הניסיון אנו יודעים כי כונסי נכסים אינם בגדר "עושי מצוות" ו/או "גומלי חסדים" אלא מבצעים את כינוס הנכסים קרי – מכירת הדירה לשם רווח ופרנסה וממילא ביצוע המכירה נעשה על ידם מהר ככל שיוכלו בהתאמה לתנאי שוק הדירות, שהרי בסיום העבודה יקבלום שכרם. אמור מעתה, מי שכבר בעת כריתת הסכם הגירושין נותן דעתו וממנה כונסי נכסים, הרי שבכך הוא מביע את דעתו כי רצונו שתקופת מכירה לא תימשך לאורך זמן. אדרבה, החותם על ההסכם מגלה דעתו כי הוא מוכן "לשלם" סכום לא קטן (לפחות 2% מכל צד מתמורת הדירה) ובלבד שהליך המכירה ייעשה ללא עיכובים מיותרים. לפיכך נראה כי אף אמנם אם מהבחינה העקרונית יש כאן מתן רשות לגור בדירה וללא כל תשלום, הרי הוא מוגבל לזמן סביר הנדרש בדרך כלל למכירת דירה. אין בידינו "לוח" הקובע את מידת הזמן הנדרשת וכמו שכתבנו הדבר תלוי הן בזמנים המשתנים והן בתנאי ההיצע והביקוש של שוק הדירות ושונות ממקום למקום בבחינת "מעיר לעיר וממדינה למדינה". יש לדעת כי גם כונסי הנכסים זקוקים לזמן בסיסי כדי לבדוק ולהכין את ההליכים הפרוצדוראליים של מכירה הנכס ולהגיש את הצעתם לבית הדין ואינם בבחינת עושי פלא למכור נכס "מהיום למחר". על פי הנסיון מהמקרים הרבים העוברים בפני בית הדין הרי שרובם המכריע של מכירת דירה של בני זוג באמצעות כונסי נכסים וכמעט כולם, מסתיימים תוך 3־4 חודשים כאשר חלק הארי מתוכם מסתיימים אף מוקדם יותר עד חודשיים. לפיכך, על אף שכאמור הוכנו כי עקרונית כל נתינת רשות ובוודאי כאשר היא מנוסחת בהסכם, פירושה היא שהדבר ניתן למקבל ללא כל תמורה, מכל מקום לא יכול להיווצר כתוצאה מכך מצב שהדבר יביא ל"ריקון" הבעלות של הנותן על הנכס. וודאי שאין כוונתו לכך במתן הרשות וזו אומדנא ברורה. על פי האמור יש לסייג על פי אומדנא זו את מתן הרשות לדור בהקשר ישיר לנסיבות ההסכמה דהיינו, במקרה שלפנינו, כחלק מהליך מכירת הדירה. זוהי תקופה מוגבלת בהתאם לתנאי השטח בכל מקרה. במקרה הנדון על פי הנסיון ממקרים הבאים בשערי בית הדין, יש לדעתי לפרש את מתן הרשות חינם לתקופה של 6 חודשים לכל היותר. 2 חודשים אותם ייעדו הצדדים לנסיון מכירה עצמאי על ידם, ועוד 4 חודשים זמן צפוי בו נמסרה הדירה למכירה באמצעות כונסי נכסים.
על פי הנחה זו היה עלינו לחלק את התקופה נשוא התביעה לשני חלקים. חלק א' התקופה של 6 חודשים מיום מתן הגט, וחלק ב' התקופה שלאחר שישה חודשים ועד למועד ביצוע העיסקה של קניית האישה את חלקו של הבעל בדירה. לאורך תקופה ראשונה זו אכן האישה פטורה מתשלום עבור השימוש בדירה. ביחס לתקופה שלאחר שישה חודשים מיום מתן הגט היה מקום לחייב את האישה בדמי שימוש. דמי השימוש עבור השימוש בחלקו של הבעל דהיינו עבור 32.5% מהשמאות של שכר הדירה כשהוא מוכפל מהמועד הנ"ל. דהיינו, לאחר תום תקופה הראשונה של 6 חודשים מסידור הגט ועד לביצוע עיסקת העברת הדירה. (בפירוט: במקום 17 חודשים, יעמוד החיוב עבור 11 חודשים 17–6=11)
עם זאת, גם הנחה זו כי קיימת האומדנא הנ"ל, עדייו אין בכך כדי להחיל אותה גם על המקרה שבפנינו.
עלינו לזכור דבר אחד חשוב עד מאד. במקרה שבפנינו נמסר הכח הבלתי מוגבל בידם של באי־כוח הצדדים לממש את מכירת הבית. באי־כוח הצדדים מונו כבר בעת עשיית הסכם גירושין להיות כונסי הנכסים שימכרו את דירת הצדדים. אינני מקבל את ההאשמות ההדדיות שכל ב"כ הטיל על השני כאילו בגללו התעכבה המכירה. מדובר בשני באי־כוח בעלי ניסיון רב מאד. ידוע הוא לכל מי שבא בשערי בית הדין ו/או בית המשפט כי כאשר בית הדין או ביהמ"ש ממנה את שני באי־כוח של שני הצדדים להיות כונסים למכירת דירה, ואחד מהם בניהולו מסרב לשתף פעולה ומעכב בכך את המכירה של הדירה, אזי המסלול הוא שאותו ב"כ המעוניין למכור את הדירה פונה לבית הדין ובית הדין במקרים כאלו מבטל את מינוי ככונס של אותו ב"כ שגרם לסחבת ועיכובים, וממנה את ב"כ זה שרוצה למכור ככונס נכסים יחיד. אלו מעשים בכל יום שכל עו"ד יודע עליהם, וודאי בעורכי דין המופיעים בתיק זה. הווה אומר "ההגה" לביצוע מכירת הדירה נמסר כולו בידי באי־כוח הצדדים שיכלו בהחלט לפעול בדרך משפטית למכירתה המהירה של הדירה. משלא עשו כן וידעו מהמצב הקיים בו משתמש צד אחד בדירה (האישה והילדים) אין להם להלין אלא על עצמם. עכ"פ אין מי מהם שיכול לשנות בכך את הסטאטוס של הדירה כעומדת למכירה גם לאחר תקופה ארוכה שהרי כל עוד מחזיק בא הכח בתפקיד של כונס נכסים ובידו לפעול הרי בכך יש לראות כאישור להמשך המצב הקיים. מציאות זו יש בה כדי לומר שכל עוד בידיעתו של בא הכוח נמשך המצב הקיים כתוצאה מכך שהוא אינו פועל הרי הוא בכך מאריך את המצב הקיים שבו ניתנה לאישה רשות לגור ללא תשלום בדירה זו.
זאת ועוד. גם על פי הצד שיש אומדנא כי מתן הרשות לאישה לגור ללא תשלום הייתה מוגבלת בזמן וכפי שהסברנו למעלה, עדיין אין בכך בכדי לחייב את האישה בתשלום דמי שימוש במקרה שלפנינו.
שכן, חלוקת הזמן לשתי תקופות רק אומרת שביחס לשאלת מתן הרשות לגור בדירה קיימות שתי תקופות. דהיינו ביחס לשאלה האם המגורים בדירה נעשו באישור או לא, לגבי זה קיימות שתי תקופות. הראשונה שעבורה ניתן אישור ורשות ואילו על השנייה לא ניתן אישור ורשות לגור בדירה. אך עדיין אין זה אומר כי עבור התקופה (השנייה) שעבורה לא ניתן רשות יש חיוב לשלם דמי שכירות. שהרי כבר ביארנו בארוכה בתחילת פסק דין זה כי בעקבות הסכמת הצדדים בהסכם הגירושין להעמיד את הדירה למכירה ומינוי כונסי הנכסים הרי שמעמדה של הדירה בהיותה עומדת למכירה, הוא כ"לא קיימא לאגרא" דהיינו שאינה עומדת להשכרה. וככזאת, גם אם דר בחצר חברו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר.
אלא שכאן באים אנו לשאלה, מה הדין במי שדר בחצר חברו שלא קיימא לאגרא ובעל הדירה אומר לו "צא מן הדירה" דהיינו שאומר לו שאינו רוצה שימשיך לגור שם ודורש ממנו לצאת מן הדירה. האם במקרה כזה שהמשיך לגור חייב לשלם עבור המגורים והשימוש?
מקרה זה נדון בראשונים ובהלכה.
נקדים ונאמר כי בשאלה האם במקרה של חצר דלא קיימא לאגרא יכול בעל החצר למנוע לכתחילה את כניסתו של אדם זר לגור בה או שמא יש כאן ההלכה של "כופין על מידת סדום", הביא המרדכי (בבא קמא פרק כיצד הרגל סי' טז) שתי שיטות. שתי השיטות הובאו בדרכי משה (טור חו"מ סי' שסג אות ג'). למעשה הכריע הרמ"א בהגהתו על דברי השו"עי חו"מ סי' שסג סעיף ו' בעניין זה וכתב:
"ודוקא שכבר דר בו אבל לא יכול לכופו לכתחילה שיניחנו לדור בו אע"פ דכופין על מידת סדום במקום שזה נהנה וזה אינו חסר הני מילי בדבר דאי בעי ליהנות לא יוכל ליהנות אבל בכי האי גוונא דאי בעי בעל החצר ליהנות ולהרויח להשכיר חצרו היה יכול אלא שאינו רוצה אין כופין אותו לעשות בחינם"בנקודה זו אם כן יש בידינו פסיקה שיכול בעל החצר/הדירה למנוע מראש את כניסתו של אדם אחר לגור בחצרו אע"פ שאינה קיימא לאגרא.
השאלה העומדת לפנינו היא כבר בשלב השני. דהיינו לאחר שבעל הדירה אומר לדייר שיצא (שלגבי זה הרי הכרעת הרמ"א שיכול למונעו מלגור מכאן ולהבא) והמשיך הדייר לגור, האם חייב לשלם שכירות.
הטור בחו"מ סי' שסג הביא:
"הדר בחצר חברו של מדעתו פירוש שרואהו דר בו ולא אמר לו כלום שאם אמר לו צא ולא יצא ודאי חייב ליתן לו כל שכרו [...]"מקור הדברים כתב הב"י שם:
"פשוט הוא. וכן כתב רבינו ירוחם בנתיב י"ב חלק א בשם ה"ר יונה"וזה לשון רבינו ירוחם שם:
"וכתב ה"ר יונה כי בכל מקום שאמרנו שפטור להעלות לו שכר אם מיחה בו בעל הבית שלא ידור בו ודר בו אחר מחאתו נותן לו שכרו משלם ואפילו בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר"ובעצם מקור הדברים בראשונים במס' ב"ק וראה דברים מפורשים בתוס' בב"ב י"ב ע"ב ד"ה כגון.
לדעת המהרש"ל בספרו "ים של שלמה" בבא קמא פרק ב' סי' טז אין דבר זה מוסכם אלא הוא נתון במחלוקת, אך הכריע שהלכה כדברי הטור. וז"ל שם:
"וכן פי' הטור סי' שס"ג. וז"ל, שרואהו שדר בו, ולא אמר לו מידי. וכתב עוד, שאם אמר לו צא ולא יצא חייב בכל עניין. אלא איירי דלא אמר לו דבר, וזה דר בו, וכן נראה. (הג"א סימן ו' אות ב') שכתב אפילו דר בו בעל כרחו אין צריך להעלות לו שכר, כיון שזה הבית לא עביד למיגר. דהא כשמוחה בו הוי לגביה כבית דעביד למיגר. לכן דברי הטור עיקר. וכן כותבים התוס' להדיא סוף פ"ק דב"ב (דף י"ב ע"ב ד"ה כגון) גבי כופין על מדת סדום כו'"וכך נפסק בשו"ע חו"מ סי' שסג סעיף ו':
"הדר בחצר חברו שלא מדעתו שאמר לו צא ולא יצא חייב ליתן לו כל שכרו ואם לא אמר לו צא אם אותה חצר אינה עשויה לשכר אינו צריך להעלות לו שכר"לעומת דעת המהרש"ל, עומדת דעת ה"כנסת הגדולה" בהגהות על הטור סי' שסג שכתב על דברי הטור:
אמר המאסף לכאורה נראה ששכח רבנו המחבר ז"ל מ"ש הג"א והמרדכי הביאו הוא ז"ל בעצמו לפנינו דאפילו תקף בחברו והוציאו בע"כ ודר בו אין זה אלא גרמא בעלמא, וזה ודאי חולק אמ"ש רבנו בעל הטורים ז"ל שאם אמר לו צא ולא יצא חייב ליתן לו. וכן כתב רש"ל ז"ל בב"ק פ"ב סי' טז דרבנו בעל הטורים ז"ל חולק עם מ"ש הגהות אשרי בשם מהרי"ח, וכתב שהעיקר כדברי רבנו בעל הטורים ז"ל. ויראה לי שרבנו המחבר סובר שרבנו בעל הטורים וההגהות אינם חולקים, והפרש יש כשאמר לו המשכיר צא מן הבית ולא יצא, לכשהשוכר תקף בהמשכיר והוציאו מן הבית ולא דיבר לו כלום. דכשהמשכיר אמר לו צא מן הבית הרי גילה דעתו שאינו רוצה שישב שם והוי כחצר דקיימא לאגרא, אבל כשהשוכר הוציא למשכיר בעל כרחו כיון שהמשכיר לא אמר לו שיצא מן הבית אין כאן גילוי דעת ואין כאן אלא גרמא בעלמא. וכן נראה לי מדברי ספר המפה והלבוש שעל מה שכתב רבנו המחבר ז"ל בלשון רבנו בעל הטורים ז"ל כתבו אף על פי שהוציאו הבעל הבית בע"כ מן הבית והוא דר בו, כנראה דס"ל דשתי המימרות אינן חולקות וצריך עיון"ובהתייחס למקרה הנדון בפנינו, אם כן יש לברר האם במקרה שלפנינו דרש הבעל מן האישה לצאת, ואם ניווכח שדרש האם חל כאן הדין הנ"ל של השו"ע.
אלא שתחילה עלינו לברר מהו הטעם של הלכה זו. שהרי ניתן להבין את בסיס טעמה של הלכה זו בשתי דרכים. האחת, שבכך שבעל הדירה אומר למי שדר בו "צא" בכך הוא הופך את מעמד החצר ל"קיימא לאגרא", ובחצר דקיימא לאגרא הרי זה "חסר" ועל כך ניתן לחייב את הדר בדירה בדמי שכירות. הדרך השנייה היא, שעצם הדבר שאדם הינו הבעלים של הדירה מאפשרת לו למנוע מאדם זר להיכנס לדירה ולהשתמש בה חינם. כלומר עצם ה"בעלות" של אדם על רכוש מסוים נפגעת בכך שאדם אחר משתמש ו/או נכנס לרכושו שלא ברשות ולכן דרישה כזו מחייבת בתשלום כדי שלא תיפגע בעלותו וקניינו של האדם.
הנפקא מינה בין שתי הדרכים תהיה במקרה שבו האדם מחד הוא אמנם הבעלים של הנכס אך מאידך אינו יכול להפוך את מעמד הנכס ולהגדירו כנכס העומד להשכרה (קיימא לאגרא). לפי הדרך הראשונה לא יהיה בהוראתו לדייר "צא" הטלת חיוב לשלם שכן כל מה שהוראה זו מחייבת את הדייר בתשלום היא על בסיס זה שבהוראה זו הפך בעל הנכס את מעמד הנכס והגדיר כעומד להשכרה אבל בכל מקרה שאינו יכול להגדירו ככזה, אמנם יוכל בהחלט להורות לדייר לצאת מן הנכס ואף לנקוט צעדי אכיפה למטרה זו אך אם לא עשה כן והדייר נשאר לדור גם נגד רצונו לא יחול שום חיוב על הדייר שכן הנכס במקרה זה לא שינה את מעמדו ונשאר במעמד של "לא קיימא לאגרא" וככזה אינו יכול להטיל חובה לשלם על המתגורר בו. אולם לפי הדרך השנייה בו עצם בעלותו מקנה לו את הזכות לומר לדייר שלא יהיה השימוש בחינם, הרי גם במקרה והמעמד של הנכס נשאר כנכס שאינו עומד להשכרה מ"מ זכותו של בעל הנכס לקבוע את כללי השימוש בו ולומר כי ללא תשלום אינו מוכן שהדייר יישאר בנכס.
לכאורה יש לעורר על הבנת הדרך השנייה. שהרי, אף אמנם אם האדם הוא בעל הנכס, אך איך ע"י אי מתן רשות להיכנס נוצר חיוב תשלומין. בשלמא אם היה בעל הדירה אומר למי שגר בו "אני רוצה שתצא מן הדירה ואם הינך רוצה להמשיך לגור בה אני דורש תשלום שכירות", אזי היה ניתן לומר דעצם הבעלות על הדירה מקנה כח לבעליה לקצוץ תשלום עבור הכניסה לדירה גם אם אין בדעתו להשכירה ואינה "קיימא לאגרא". הוא הבעלים והוא קובע את האפשרויות ואת התשלום. אך כל עוד לא הזכיר בדבריו כלל את עניין התשלום וכל מה שאמר לחברו הוא "צא" דהיינו שאוסר עליו להשתמש בדירה, באמירה זו כל מה שעשה היה להבהיר ששימוש בדירה בלא רשותו הופך ל"גזל" והרי גם ע"י כך שהפך בעל הדירה את מי שגר בדירה ל"גזלן", עדיין אין בכך סיבה להטלת חיוב על השימוש, שהרי קיי"ל שכל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה ואינם משלמים על השימוש בחפץ שאותו גזלו.
לפיכך, מצד הסברא היה נראה יותר כי הבנת ההלכה על פי הדרך הראשונה היא הטעם להלכה זו.
בשאלה זו מצאנו דברים מפורשים. לעיל הובאו במלואם דברי המהרש"ל ודברי הכנסת הגדולה. בדברי שנייהם מבואר במפורש כי הטעם להטלת חיוב התשלומין בעקבות הוראת "צא" שאמר בעל הנכס לדייר הוא משום שבכך הופך בעל הנכס את הנכס להיות בהגדרה של נכס "קיימא לאגרא", והוא בהיותו בעל הנכס, בידיו להחליט על ייעוד הנכס ומעתה והלאה להגדירו כעומד להשכרה גם אם עד היום לא היה עומד לכך.
לשון המהרש"ל בים של שלמה הוא: "דהא כשמוחה בו הוי לגביה כבית דעביד למיגר"הרי שהדברים מפורשים בטעם הדבר כפי ההבנה על פי הדרך הראשונה.
לשון הכנסת הגדולה הוא: "דכשהמשכיר אמר לו צא מן הבית הרי גילה דעתו שאינו רוצה שישב שם והוי כחצר דקיימא לאגרא"
ואולם נראה, כי יש הסוברים כי הדרישה של "צא" מחייבת בתשלום כפי הבנת הדרך השנייה. דברים בעניין זה מצאתי בדברי מו"ר הגרש"ז אויערבאך זצ"ל בספרו "מנחת שלמה" על מסכת ב"ק חלק א' עמ' קפח–קפט (הספר מכיל את שיעוריו על מסכת ב"ק והודפס לאחר פטירתו). שם מוכיח הגרש"ז אויערבאך בדעת התוספות כי אין הטעם של אמירת "צא" משום הפיכת הדירה ע"י בעליה למקום ש"קיימא לאגרא" אלא משום שאם יגורו ברכושו בחינם ללא תשלום הדבר מהווה פגיעה "בבעלות" של בעל הרכוש. ואף שיש לבעל דין לחלוק על ההוכחה שהביא שם מדברי התוס', מ"מ הוא ס"ל כהסבר זה. אביא הדברים בשלמותם כדי לקבל תמונה שלימה וברורה על דעתו של הגרש"ז בזה. יצויין כי דבריו נכתבו לא רק כשקלא וטריא אלא בהפנייה של נפקות להלכה בדברי התוס' תוך שהוא מזכיר מקרה שהבעלים ברחו ואינם כלל במקום בכדי שיוכלו להשכיר את הדירה.
ואלו דבריו:
תוד"ה הא. כתב תוס' דהכא לא קשה למ"ד דזה נהנה וזה לא חסר חייב מהא דכופין על מידת סדום, כיון שהיה יכול למונעו מתחילה מלדור בביתו, ובשו"ע (סי' שס"ג סעיף ו') פסק שאם אמר לו צא, חייב לשלם לו. ונראה דלא מבעיא בכהאי גוונא שכשמונעו יכול לומר שאם אתה רוצה לדור בביתי, מוטב לי להשכירו לאחרים, א"כ עושה שחצירו תהא קיימא לאגרא וודאי חייב לשלם, אלא אפי' בברח בעל הבית אינו הכא להשכיר ביתו, מכל מקום אם הודיעו שאינו מרשהו לדור בביתו חינם, הרי הוא חייב לשלם, והיינו כיון שאם יהא הדין שאם אחרים ידורו בביתו לא צריך לשלם, א"כ הוי פגיעה בעצם בעלותו שאינו יכול לתבוע ממון תמורת ממונו ואין זה שייך בהדי מידת סדום, דלא חשיב מידת סדום אלא היכא דלא מפסיד מידי מזה שפלוני משתמש בו וכגון בבר מצרא, מה שאין כן הכא דחשיב כפגיעה בעצם בעלותו וכמש"נ.ומדבריו עולות שתי תובנות.
ונראה דבע"כ כוונת תוס' בסברתם שהיה יכול למונעו היינו כמ"ש דכיוון שיכול למונעו, אם לא יוכל לדרוש על זה ממון הוי פגיעה בעצם בעלותו על חצר זו וכמש"נ, ואין לפרש דברי תוס' בדרך האחרת שכתבנו והיינו שכיון שהוא מונעו מלהכנס א"כ עושה חצירו כקיימא לאגרא ולכך חייב, דהא אין שייך סברא זו אלא לכתחילה אם באמת טען כן קודם שנהנה הלה וא"כ נמצא דנהנה מחצר דקיימא לאגרא, אך הכא דמיירי בדיעבד שכבר דר ורק שרוצה בעל החצר לתבוע ההנאה כיון שהיה יכול למונעו [אע"פ שלמעשה לא מנעו], בזה לא שייך כלל הך סברא, ובע"כ צ"ל כמש"נ דזוהי פגיעה בעצם בעלותו, ועל פי זה יש לבאר נמי דברי השו"ע וכדלעיל.
וביותר מתבארים הדברים על פי דברי הפני יהושע דלעיל (ע"א תוס' ד"ה זה), דס"ל דבעצם אפשר לתבוע את עצם תשלומי הנהנה, אלא שרק אם אינו חסר הרי הוא פטור כיון שכופין על מידת סדום וכדלעיל, א"כ אם נימא שבעל החצר אינו יכול למחות בו ושלא להרשות לו להיכנס בחצר, הוי פגיעה בבעלותו וכנ"ל, ע"כ בוודאי שלא שייך בזה כפייה על מידת סדום, ועל כן יוכל לתבוע תשלומי ההנאה בשופי.
האחת, שהחיוב של השו"ע באומר "צא" אינו נובע משום שבכך הופך בעל הנכס את הנכס כ"קיימא לאגרא" אלא אפי' אם הנכס נשאר בסטאטוס של "לא קיימא לאגרא" הרי שעצם היותו בעל הנכס היא הגורמת לכך שיוכל לדרוש תשלום עבור הכניסה אליו גם אם אין בדעתו להשכירו, וזאת כפי הבנת הדרך השנייה.
השנייה, שהנפ"מ ההלכתית בין שתי הדרכים בהבנת הדין של "צא", היא במקרה שאין הבעלים יכולים להפוך את החפץ ל"קיימא לאגרא" מכל סיבה שהיא, כגון שברחו מהמקום ואינם כאן בכדי להשכירו.
מעתה על פ הדברים הנ"ל, יש לעיין במקרה שבפנינו. כבר בארנו שמעמדה של הדירה הוא "לא קיימא לאגרא" שהרי בנכס העומד למכירה מהר כל שניתן. לפיכך, גם אם היה הבעל אומר לאישה "צאי מן הדירה" עדיין אין זה פשוט כי הדבר הוא תחת הכותרת של דינו של רבינו ירוחם שהובא בטור חו"מ סי' שסג ונפסק בשו"ע שם "שאם אמר לו בעל הבית צא הרי הוא חייב לשלם". שכן המקרה הנדון בפנינו נופל כנפ"מ בין שתי הדרכים בהבנת דינו הנ"ל של הטור. ולפי הבנת המהרש"ל והכנסת הגדולה שכל החיוב הוא מכח זה שבעל הנכס הופכו בכך ל"קיימא לאגרא", א"כ במקרה שלפנינו שאינו יכול להופכו בכך לקיימא לאגרא שהרי על פי ההסכם המחייב הדירה היא דירה שעומדת למכירה ובתור שכזו אינה עומדת להשכרה הפועל. לפיכך, על פי שיטתם במקרה שלפנינו אין האמירה של "צא" יכולה לחייב את הדר בדירה בתשלום. רק לפי הבנת הדרך השנייה שחיוב התשלומים עבור השימוש אינו משום היכולת להופכו ל"קיימא לאגרא" אלא אפי בדירה שאינה קיימא לאגרא קיים דין זה וזאת משום שעצם הבעלות על הדירה מאפשרת לבעל הדירה למנוע כניסה ושימוש בדירה ללא תשלום, גם אם הוא אינו יכול ואינו חושב להופכה לדירה ש"קיימא לאגרא."
ומאחר שהדבר הוא תלוי בשיטות באחרונים ולא נפסק בשו"ע פסיקה ביחס למקרה כזה הרי קיי"ל שאין להוציא ממון מספק, וגם יכול הנתבע במקרה כזה (בנידון זה – הנתבעת) לומר "קים לי" כשיטה הסוברת שאני פטורה במקרה כזה.
אלא שיהא עדיין נפ"מ לעניין "תפיסה" שקיי"ל שאם תפס אין מוציאין מידו. ולפי זה באם יהא ביד הבעל־התובע כסף שמגיע לאישה הרי יוכל לעכב תחת ידו כסכום שכר הדירה שלדבריו האישה חייבת לו עבור השימוש בדירה.
בנוסף לדברינו הנ"ל, יש במקרה שלפנינו עוד נקודת ספק האם אחרי תביעת הבעל מהאישה לשלם האם המקרה שלפנינו הוא נמצא כלל בגדר המקרה המופיע בטור בשם רבינו ירוחם שכתב "שאם אמר לו בעה"ב צא צריך לשלם לו על השימוש בדירה". זאת על פי מה שכתב בשו"ת דברי חיים חושן משפט חלק א' סי' לט שדן במקרה שאדם דרש מחברו תשלום עבור השימוש, וכתב:
ואין לומר בנידון דידן הוי כמו שמיחה בו שלא ידור בביתו שחייב [שם ריש סעיף ו'] דזה ליתא שהרי אדרבא ידע מזה ורק שרצה שיפצה אותו שפיר הוי זה נהנה וזה לא חסרועל פי דבריו אלו, הרי כל המקור לנסות לחייב את האישה בתשלום עבור השימוש בדירה היה מתוך התבססות על הדין הנ"ל של הטור "שאם אמר לו בעה"ב צא צריך לשלם" ואולם על פי דברי הדברי חיים הנ"ל אין בתביעה לקבל כסף משום תביעה לצאת ואינה נכנסת תחת הכותרת של הדין שבאמר לו צא חייב לשלם. הנה כי כן גם מנקודת מצב זו עדיין אין זה נחשב כאמר לו "צא" ובנידון שבפנינו לא תהא האישה מחויבת לשלם על פי מסלול זה.
המסקנה העולה כי אין אפשרוות לחייב את האישה בתשלום עבור השימוש משתי סיבות עיקריות:
א) השימוש של האישה בדירה היה באישור וברשות הבעל, ללא שהזכיר דרישת תשלום וכפי שסוגיא זו התבררה לעיל בהרחבה.
ב) אין להוציא ממון מהאישה על סמך המסלול של הדין "אמר לו צא" שהוא דינו של הטור והשו"ע, אם משום שהחצר לא קיימא לאגרא וכפי שהורחבו הדברים לעיל, ולפחות הדבר הוא בגדר ספיקא דדינא ואין להוציא ממון מהמוחזק. ובנוסף, יש להוסיף כי לדעת ה"דברי חיים" תביעה לתשלום כסף עבור השימוש אינה נחשבת כמי שאמר לו "צא מהדירה" ואינה יכולה לחייב בתשלום.
שכר טרחת השמאי
בעניין זה הנני סבור כי יש לחייב את האישה בתשלום מחצית שכר השמאי. טענת ב"כ המערערת ביחס לדמי השמאות אינה מתקבלת. מהמסמכים שהוצגו בפני בית הדין עולה בבירור שהאשה וב"כ ידעו היטב את שנתבקש השמאי לשום ואת סמכויותיו. הנגזר מכך הוא שהיה ברור גם לאישה שהיא חייבת לשלם חלקה בשכר השמאי. כמובן שזה ישולם לאחר שתוצג קבלה המאשרת כי הבעל שילם לשמאי.
לאור האמור יש להחליט:
א. אין מקום לחייב את האישה בתשלום עבור השימוש בחלקו של הבעל בדירה. ביחס לתקופה של שישה חודשים מיום מתן הגט הפסיקה היא מדין ודאי, עקב כך ששהותה בדירה היה באישור וברשות הבעל. ביחס לתקופה שלאחר שישה חודשים מיום הגט ועד המועד בו בוצעה קניית הדירה ע"י האישה, אין אפשרות לחייב את האישה מאחר שהוא ספיקא דדינא ואין להוציא ממון ממוחזק.
ב. האישה חייבת לשלם מחצית משכר השמאי, לאחר המצאת קבלה מהבעל ששילם לשמאי את חלקה.
סיכום פסקי הדין הנ"ל
בתיק זה נחלקו הדעות.
דעה א': מחייבת את האישה בתשלום דמי שכירות על חלקו של הבעל בדירה דהיינו 32.5%.
דעה ב': סבורה שיש לפסוק במקרה זה מכח "פשרה קרובה לדין" לחייב את האישה רק ב־60% מדמי השימוש על אותו חלק יחסי של 32.5% ששייך לבעל. (דהיינו X 60% 32.5%)
דעה ג': פוטרת את האישה מתשלום עבור השימוש.
פסק דין
מאחר שבמקרה כזה על פי כללי ההלכה הפסיקה היא כפי דעת הרוב, והואיל ויש הסכמה של ב' דעות שהאישה חייבת לפחות 60% מדמי השימוש על חלקו של הבעל שהוא 32.5%, הרי שפוסקים כדלהלן:
א. מחייבים את האישה הנתבעת לשלם לידי התובע תשלום של 60% דמי שכר דירה על החלק היחסי של הבעל בדירה שהינו 32.5% (דהיינו X 60% 32.5%) על משך התקופה עד ליום שהאישה קנתה את חלק הבעל.
ב. ניתן לפרסם פס"ד זה בהשמטת פרטים מזהים של הצדדים.
ניתן ביום י' בכסלו תשע"ה (2.12.2014).
| הרב דוד ברוך לאו | הרב ציון אלגרבלי | הרב אליהו הישריק |