הערעור שהוגש לנו, נסב על החלטת בית הדין האזורי מיום ט' אדר א' תשס"ג, שלפיה הוצא צו מניעה נגד הגבר שעמו מתרועעת המערערת, וכן נגד הבת, בעלה והנכדה. צו זה אוסר עליהם להתגורר בדירה שבה מתגוררת המערערת, על כך הערעור.

ראשיתו של התיק הוא, בהחלטה שניתנה על ידינו בערעור קודם, ביום ו' אייר תשס"ב. בהחלטה זו קבענו, כי המשק במושב שתולים שניתן לצדדים על ידי הורי המשיב, הוא רכושו של המשיב בלבד. וזאת, משום שבחוזה המתנה נקבע שהמתנה תתבטל, באם יפרדו הצדדים, כפי שבאמת קרה.

המערערת עתרה לבג"ץ, ורק לאחר הדיון בערעור זה קיבלנו את פסק דינו (מיום ו' אייר תשס"ג, בג"ץ 5308/03) המוחק את העתירה, וצורף לו הסכם שאליו הגיעו הצדדים. נקבע בהסכם, כי ימונה שמאי מקרקעין, שישום את המבנים בנחלה לפי ערכם היום, וכפי ערכם לפני ההשבחה שנעשתה בהם. העותרת תקבל 60 אחוז מערך ההפרש לצורך איזון סופי ומוחלט של כלל נכסי המקרקעין. במקביל יועבר רישום המשק כולו על שם המשיב, ויכנס לתוקפו צו הפינוי שהוציא בית הדין האזורי נגד האשה. בסיומו של הדיון שהתקיים בפנינו סברנו, שנקיים דיון נוסף לאחר שימציאו לנו את פסיקת הבג"ץ אליה התייחסו בדיון. אולם, לנוכח התוצאות אליהן אנו מגיעים בפסק דין זה, איננו רואים צורך בכך.

הערעור שבפנינו הוגש על ידי שלוש: גרושתו של המשיב, הבת והנכדה של הצדדים. הנימוק המרכזי של הערעור נעוץ בטענת חוסר סמכות. לטענתן, מדובר בענין של שימוש והחזקה במקרקעין, אשר כלל אינו מצוי בסמכותו העניינית של בית הדין הרבני; מה גם שהמערערות מס' 2 ו-3, הבת והנכדה, לא היו צד להליכים בפני בית הדין האזורי, לא ניתנה להן השהות לטעון את טענותיהן והן לא קיבלו את יומן בבית הדין. מטעמי זהירות, הוסיפו המערערות, כי הן מתגוררות ביחידת דיור נפרדת לחלוטין מהיחידה בה מתגורר המשיב, וכי מעולם לא גרמו כל הפרעה או אי-נוחות למשיב, ומעולם לא הציקו לו בכל צורה שהיא. לדבריהן, טענות המשיב בענין זה הינן משוללות בסיס, ונטענות בחוסר תום לב וממניעים נקמניים.

הטענה כי אין לבית הדין הרבני סמכות לדון בשימוש והחזקה במקרקעין, הינה מוטעית. על פי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953, מוסמך בית הדין הרבני לדון בכל ענין שנכרך בגירושין. בהוראת חוק זו ייחד המחוקק לשיפוטו של בית הדין כל ענין אשר לולא כריכתו בתביעת הגירושין, היה נתון לסמכותו העניינית של בית משפט אחר. כאשר בית הדין הרבני עוסק בפירוק שיתוף במקרקעין, קמות לו כל הסמכויות שיש לבית המשפט האזרחי בדונו בפירוק שיתוף. על פי סעיף 44 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, "בית המשפט רשאי לתת צו זמני בדבר סדרי ניהול המקרקעין והשימוש בהם עד לסיום הליכי הפירוק". סדרי הניהול והשימוש במקרקעין הם חלק אינהרנטי של עבודת בית הדין בפרקו את השיתוף במקרקעין של בני זוג אשר עניינם נדון בפני בית הדין, וחייב בית הדין להפעיל את סמכותו זו, כל אימת שמתעורר הצורך בכך.

לפיכך, האסמכתא שהביאה באת-כח המערערות מפסק הדין ב-ע"א 185/66 כברה נ' כברה פ"ד כ' (4) 864, אינה נכונה. באותו מקרה דובר אומנם במחלוקת בין בני זוג בקשר לשימוש והחזקה בחדר שנבנה על מקרקעין, ואולם בבית הדין הוגשה אך ורק תביעה לשלום בית, ולא הוגשה תביעה לגירושין אשר נכרך בה ענין הרכוש.

במקרה דנן, אין מחלוקת כי ענין חלוקת הרכוש נכרך בגירושין כדין ובכנות. מעבר לכריכת הענין בתביעת הגירושין, מסרו הצדדים במסגרת הסכם הגירושין את כל הכרוך בחלוקה זו לסמכותו של בית הדין, והסכימו כי בית הדין ידון בכך לאחר סידור הגט. קודם למתן הגט הסדיר בית הדין, בהחלטה זמנית מיום י"ז כסלו תשס"א (14.12.00), את דרך השימוש ביחידות המבנים המצויים על המקרקעין נשוא המחלוקת, באופן שתהיה הפרדה פיזית בין הצדדים. לאחר הגט, הוסיף בית הדין ונתן כמה החלטות זמניות באשר לשימוש במקרקעין והחזקתו. נגד החלטות אלו לא הוגש כל ערעור, ולא נטענה כל טענה, ובצדק.

השאלה המשפטית הקשה יותר היא, האם בדונו בפירוק שיתוף במקרקעין, מוסמך בית הדין - מבחינת החוק האזרחי - ליתן החלטות הפוגעות למעשה בצדדים שלישיים, באופן המונע מהם את השימוש במקרקעין.

ביחס לשאלה, האם בית הדין הרבני מוסמך לדון "בעניני נישואין וגירושין", כאשר הצדדים לסכסוך אינם בני הזוג עצמם, ניתנה כבר תשובה משפטית שלילית. הענין נדון בבג"ץ 2621/00 לוי נ' בית-הדין הרבני האזורי ירושלים פ"ד נד(3) 809. באותה פרשה התעוררה מחלוקת בין אלמנה לבין חמיה. האלמנה התגוררה בדירה שבעלה המנוח העביר במתנה, טרם פטירתו, על שמו של אביו. האלמנה הגישה תביעה לכתובתה בבית הדין הרבני, וטענה כנגד חמיה כי המתנה שניתנה לו הינה בטלה, הואיל וחוב הכתובה רובץ כשיעבוד על נכסי בעלה, והדבר מעניק לה זכויות כלפי חמיה. בית המשפט פסק, מפי הנשיא א' ברק, כי "כשם שהנישואין והגירושין עצמם הם פעולה שבין בעל לאישה, כך גם "עניני" נישואין וגירושין שבהם מוסמך לדון בית-הדין הרבני הם עניינים שהצדדים להם הם הבעל והאישה" (שם, 815). לפי פסיקה זו, אין לבתי הדין הרבניים סמכות לדון בסכסוך שעניינו נישואין או גירושין כאשר הצדדים לסכסוך אינם בני-הזוג עצמם.

האומנם ניתן לגזור גזירה שווה, ולשלול את סמכותו של בית הדין גם ביחס להשלכות של פסיקת בית הדין בפירוק שיתוף ברכוש של בני זוג עצמם, כלפי צדדים שלישיים?

לאחר העיון הגענו למסקנה, כי לא ראי זה כראי זה.

משל למה הדבר דומה? לבית משפט שדן במחלוקת בין ראובן ושמעון ביחס לבעלות ושימוש במקרקעין. פסק בית המשפט מה שפסק לטובת ראובן, ובין היתר נתן צו-מניעה נגד שמעון האוסר עליו לעשות כל שימוש במקרקעין מתום שלושים יום ואילך ממתן פסק הדין. בו ביום שהומצא לשמעון פסק הדין, השכיר ומסר הוא את החזקה במקרקעין ללוי לתקופה של שנים-עשר חודש. משבא ראובן למקרקעין כעבור שלושים יום וביקש לתפוס את המקרקעין, מצא שם את לוי האוחז בידו הסכם שכירות. גם לו ניתן היה לראות את לוי כתופס במקרקעין שלא כדין, אין ראובן רשאי להשתמש בכוח כדי להוציאו משם, שהרי עברו כבר שלושים ימים מיום התפיסה (ראו סעיף 18(ב) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969). האמנם נגזר על ראובן לפתוח בהליך של הגשת תובענה חדשה, מתחילתה, נגד לוי? האם ישמע בית המשפט לטענתו של לוי – ובפרט כאשר הוא ידע על הצו שניתן נגד שמעון - שהוא לא היה צד להליך שהתנהל בין ראובן לשמעון, וממילא אין האמור שם מחייבו?

התשובה הנלמדת מן הפסיקה, הינה שלילית. אחת התרופות המיידיות העומדות לרשותו של ראובן היא, נקיטת הליכי בזיון בית המשפט נגד שמעון ולוי, במסגרת אותו הליך שבו ניתן צו המניעה נגד שמעון. סעיף 6(1) לפקודת בזיון בית משפט קובע, כי בתי המשפט שנמנו שם:

"תהא להם הסמכות לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצווה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה".

הפסיקה המחייבת בענין החיוב בבזיון בית המשפט כלפי מי שלא היה בעל-דין בהליך המרכזי, נקבעה בע"א 371/78 מוניות הדר לוד בע"מ נ' אמיל ביטון ו-2 אח' פ"ד לד(4), 232. נפסק שם כי סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט, על פי פירושו הנכון, מעניק לבית המשפט כוח לכוף בציות לצו הן את החייב על פיו והן כל אדם שאינו חייב על-פיו, אך מעשיו או מחדליו גורמים להפרת הצו. באותו ענין נדונה הפרתו של צו האוסר הובלת נוסעים משדה התעופה לוד. נהג מונית אחד, שלא היה בעל-דין בהליכים שבהם ניתן צו המניעה הזמני, טען להגנתו במסגרת הליך בזיון בית משפט, שלא ידע שהצו מכוון נגדו אישית, לא קרא אותו ולא ידע את תוכנו המדוייק.

השופט א' ברק (כתוארו אז) מצטט (שם, 238) את השופט זוסמן (בהמ' 306/50), האומר:

"בבואנו לדון בסעיף 6 של פקודת בזיון בית המשפט, אין אנו נתקלים בהוראה המצריכה איזה פירוש שהוא לכאן או לכאן; לשונו ברורה והוא מקנה 'סמכות לכוף אדם בקנס או מאסר לציית לכל צו שניתן'. אין הסעיף מדבר על בעלי הדין בלבד; אין הוא מבדיל בין אדם המפר איסור שהוטל עליו, לבין אדם המורד בסמכות בית המשפט תוך זה שהוא מסייע לבעל דין לזלזל בו; והמסייע בידי אחד מבזה את בית המשפט לא פחות מבעל הדין עצמו. מכאן נובע הצורך שבתי המשפט יטילו את מרותם גם על אלה העוזרים לאחרים במעשיהם, ואותם יש לכפות לציית באותה המידה שהדבר דרוש נגד בעלי הדין עצמם."

השופט ברק מאמץ את הפרשנות הנ"ל, וקובע (שם, 239):

"בפתרון השאלה שלפנינו יש לבחון כמקובל, את לשונו של סעיף 6 לפקודה ואת המטרה החקיקתית העומדת ביסודו. כן יש ליתן את הדעת - במקום שכפות המאזניים שקולות - להסדר הרצוי. סעיף 6 לפקודה מעניק לבית-המשפט כוח לכוף ציות לצו. המקרה הרגיל לשימוש בכוח זה הוא באכיפת הצו על מי שהוא צד לו. אך נראה לי, כמו לשופט זוסמן בהמ' 306/50, כי על-פי לשונו, אין סעיף 6 מצומצם למקרה זה בלבד. ציות לצו ניתן לכוף גם בנקיטת אמצעים כלפי אדם שאינו החייב על-פי הצו, אך שמעשיו או מחדליו הם המביאים להפרת הצו. צו המופנה כלפי פלוני, רק פלוני יכול לקיימו, אך אלמוני יכל להביא לידי כך שפלוני לא יקיים את הצו. נקיטת אמצעים כלפי אלמוני נעשית, על כן, לא כדי להביא אותו לידי קיום הצו - שהרי הצו אינו מכוון כלפיו - אלא כדי להביא את פלוני לידי קיום הצו. על כן, נקיטת אמצעיםכלפי אלמוני היא במסגרת הכוח הניתן לבית-המשפט "to enforce obedience to any order". by fine or imprisonment

השופט ברק מוסיף לגישתו בסיס עיוני מוצק, כהנה וכהנה, ואומר (שם, 240-241):

"...לעיתים קרובות רצוי הוא לאפשר לזכאי לכוון את חיציו לא רק כלפי החייב עצמו, אלא גם כלפי ה"זרים" המביאים לידי הפרת הצו על-ידי החייב, הרחבת המסגרת תביא בעקבותיה להגברת אמצעי האכיפה. זאת ועוד: בכך ניתן יהא למנוע עקיפת הצו בדרך של קנוניות בין החייב לבין "זרים" וביצירת פיקציות של אנשי קש אשר באופן פיקטיבי ינתקו את הקשר בין החייב לבין הפרת הצו ובכך יביאו לסיכולם של צווי בתי-המשפט.

אך מעבר לצדדים עצמם, יש בהטלת האחריות על "זר" כדי לשרת את המטרה של כיבוד פסקי דין והגשמת שלטון החוק. אמת הדבר, הפרת צווים של בתי-המשפט פוגעת באינטרס הפרטי של הצד הזוכה, ולשם מניעת פגיעה זו באה הוראת סעיף 6 לפקודה. אך אי קיומם של צווים שיפוטיים פוגע גם בציבור כולו, במעמדה של הרשות השופטת, ובתשתית החברתית המביאה לכיבוד החוק. מתן כוח לפרט לנקוט הליך אשר יביא לכיבוד צווים שיפוטיים מגשים הן את האינטרס הפרטי, והן את האינטרס הציבורי. בין שני אינטרסים אלה קיים קשר הדוק, ויהיה זה אך מלאכותי ליצור ניתוק גמור ביניהם."

אכן, דברים כדורבנות, אליהם הננו מסכימים, בכל הכבוד. השאלה היא, האם גם בית הדין הרבני כלול באינטרס של "כיבוד פסקי דין והגשמת שלטון החוק"? אמנם לדידנו לאו שאלה היא. פשיטא היא. לא יעלה על הדעת שבית הדין ידון ויפסוק במחלוקות שבין בני זוג, והאחד מהם יביא לטירפודו של פסק הדין על ידי קונסטרוקציות מלאכותיות – אם לא לומר: קנוניה - של פגיעה כביכול ב"זרים" להליך. אך כדי לסבר את האוזן, נתמוך יתדותינו בלשון החוק.

סעיף 7א(א) לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז-1956, קובע:

"לבית דין, כשהוא דן בענין שבשיפוטו, יהיו כל הסמכויות על פי סעיפים 6 ו-7 לפקודת בזיון בית המשפט, בשינויים המחוייבים"

משמע, דין הוא, שכל הדברים האמורים בפרשנותו של סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט יחולו על בית הדין הרבני, בדונו בענין שבשיפוטו. בית הדין הדן בפירוק שיתוף במקרקעין בין בני זוג אשר נכרך בתביעת גירושין, דן בענין שבשיפוטו. כשם ש"זרים" להליך שיפוטי בבית המשפט האזרחי, מחוייבים לכיבוד הצווים שניתנו בגדרו של אותו הליך, כך "זרים" להליך שיפוטי בבית הדין הרבני, מחוייבים לכיבוד הצווים שניתנו בגדר ההליך שבפני בית הדין הרבני.

זאת ועוד אחרת. בדרך כלל, העיסוק במחלוקת לענין מקרקעין קשור לזכויות הקנין במקרקעין. זכויות אלו מכונות "זכויות חפצא" (in rem). כאשר פוסק בית הדין במחלוקת הקניינית שבין בני הזוג באשר לבעלות במקרקעין, עשויה פסיקתו להביא לשינוי רישום הזכויות בלשכת רישום המקרקעין. פסיקה זו ושינוי הרישום בעקבותיו, יפעלו כלפי כולי עלמא. זכויות ההחזקה והשימוש במקרקעין נובעות מזכות הקנין, ועל פי המיון המשפטי המקובל יש לראות בדיון בזכות ההחזקה והשימוש, ומתן החלטות ביניים לגביהן תוך כדי דיון בחלוקת רכוש, כדיון בזכות שהיא "מעין-זכות-קנין" (ראו: בג"ץ 5969/94 אקנין נ' בית הדין הרבני בחיפה, פ"ד נ(1) 370, 388). בדיון מסוג זה ניתן לצרף צד שלישי כדי "לאפשר לו זכות טיעון כמי שעלול להיפגע מהצהרה על זכותה הקניינית של האישה בדירה" (והשוו: בג"ץ 2621/00 הנ"ל, 816 מול א'). כאן המחלוקת המהותית היא בין בני הזוג, והצד השלישי הוא "צד פורמלי". גם "צד פורמלי" צד הוא, וצירופו לדיון בסכסוך הינו, לכל הפחות, בגדר סמכותו הטבועה של בית הדין הרבני.

דומה, כי לאחר חקיקתו של חוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה-1995, ניתן להגיע למסקנה הנ"ל גם בדרך של היקש. סעיף 6(ו) לחוק זה קובע:

"בית משפט לעניני משפחה רשאי לצרף לתובענה מי שלצורך בירור התובענה והכרעה בסכסוך נדרש שיהיה צד לה, יהא נושא התובענה או שוויה אשר יהא."

הרעיון שעמד בבסיס החקיקה של חוק בית המשפט לעניני משפחה הוא, הרצון לרכז תחת קורתו של בית משפט אחד את כל העניינים האזרחיים של בני המשפחה, כאשר אילו היה מדובר בסכסוך רגיל בן ראובן לשמעון, עשויים היו הדיונים באותם עניינים להתפרס על פני בתי משפט שונים. בגין החשיבות המיוחדת שיש לתת ל"משפחה", ובפרט כאשר מדובר בסכסוך היוצר קרע במשפחה, קיים אינטרס עליון שכל הסכסוכים יידונו במרוכז, כדי שניתן יהיה להכריע באופן יעיל ומהיר בכל הסכסוכים, ובכך יקטן הנזק ל"משפחה". רציונל זה הצדיק בעיני המחוקק להורות על אפשרות, שלא רק בני המשפחה עצמה יהיו צדדים לדיון. אף צד שלישי, שאינו בגדר "בן משפחה", יוכל בית המשפט לצרפו לדיון, אם הוא נדרש לצורך ברור התובענה והכרעה בסכסוך. רציונל דומה עמד בבסיס החקיקה של סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, והדברים עתיקים.

אמנם כן, קיים סעיף "שמירת סמכויות" בחוק זה, הוא סעיף 25, ועל פני הדברים נראה לכאורה, שלא היתה כוונה לשנות מסמכות שיפוטם של בתי הדין הרבניים. ועד שאנו באים בימים טרופים אלה להדר ולמצוא היכן הרחיב לאחרונה המחוקק האזרחי את סמכויותינו, הלואי ונצליח להעמיד את סמכותינו, כמות שהיא, על תילה. אולם לשונו של סעיף 25(א) לחוק זה הוא: "חוק זה אינו בא לגרוע מסמכויותיהם של בתי הדין הדתיים...". בשונה מסעיפי שמירת סמכויות בחוקים אחרים, בהם לרוב נאמר, כי אותם חוקים אינם באים "לגרוע או להוסיף" על סמכויות, כאן נקט המחוקק לשון "אינו בא לגרוע" בלבד. לא נרחיק לכת לומר, כי חוק זה בא "להוסיף" על סמכויות בתי הדין, כך שבית הדין יכול לדון גם בפירוק שיתוף במקרקעין אשר בו שותפים בעל, אשה וצד שלישי (אם כי בית הדין יכול להכריע במחלוקת הפנימית שבין בני הזוג, מבלי שהדבר ישפיע על חלקו של צד ג' באותם מקרקעין), ובודאי שאין אנו נזקקים להכריע בכך בערעור זה. אך למצער יכול הצרוף של הסעיפים הנ"ל בחוק בית המשפט לעניני משפחה, לשפוך אור על הפרשנות הראויה לגדרי הסמכות של בית הדין הרבני כלפי "זרים" להליך, אשר הקשר שלהם כלפי המקרקעין נובע כל כולו ויונק את כוחו מאחד מבני הזוג שעניינם נדון בבית הדין (והשוו: השפעת חוקי יסוד על פרשנות חוקים קודמים "מוגנים").

תוצאת האמור לעיל היא, שבית הדין הרבני מוסמך להוציא צו מניעה נגד בן זוג אשר בו נאסר עליו לאפשר לצד שלישי שימוש במקרקעין שהינם נשוא הדיון בבית הדין, במסגרת חלוקת הרכוש בין בני הזוג. בית הדין יכול גם להורות כי כל אדם אשר מתן הצו הגיע לידיעתו יעשה כל שניתן לעשות באופן סביר לקיום הצו. הפרת הצו האמור, אם על ידי בעל-הדין ואם על ידי מי שבא מכוחו או מסייע להפרתו, יכולה לגרור סנקציות פליליות – כמו הפרתו של כל צו שיפוטי - או אזרחיות, בדרך של הליכי בזיון בית משפט, אשר יינקטו על ידי בית הדין הרבני.

הצד המעונין בדבר, יכול להביא את עובדת מתן הצו לידיעת כל צד שלישי אשר התנהגותו עלולה להביא להפרת הצו, ורשאי הוא גם לבקש סעד מבית הדין לענין זה.

צד שלישי שנפגע ממתן צו המניעה, רשאי לפנות לבית הדין ולבקש לצמצם את תחולתו מנימוקים רלבנטיים.

הדיון שבפנינו התמקד בנושא הסמכות, ולא שמענו טיעונים ביחס לטענה שהועלתה בכתב הערעור "מטעמי זהירות" לגופו של ענין, לפיה אין הצדקה עניינית בהגבלת השימוש של האשה בחלק המקרקעין המוחזק על ידה באמצעות צדדי ג'. לפיכך, לא נוכל להתייחס לכך במסגרת פסק דין זה. המערערות זכאיות לפנות לבית הדין האזורי ולשכנעו בצדקת טענתן זו.

בכפוף לאמור לעיל, הערעור נדחה.
אין צו להוצאות.
ניתן לפרסם ללא שמות הצדדים.
ניתן היום, כ"ז תשרי תשס"ד (23/10/2003).

(-) שלמה דיכובסקי - אב"ד      (-) שלמה בן שמעון - דיין
מצטרף (-) אברהם שרמן - דיין


העתק מתאים למקור
הרב עזריאל אבן - חן
המזכיר הראשי

---

---