לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי מיום ט"ו שבט תשע"ד (16.1.14) אשר קבע כי סמכות הדיון בעניין מזונות ומשמורת הילדים וכן ענייני רכוש הצדדים היא של בית הדין. בהקשר זה הוסיף בית הדין גם החלטות מעשיות בעניין הרכוש ומזונות הילדים.

לצורך בירור טענות הצדדים נעמוד בקצרה על ההליכים ביניהם הנוגעים לעניינינו.

1) ביום כ"א במרחשוון תשע"ג (6.11.2012) הגישה האישה לבית הדין תביעת גירושין ומזונות. למעשה בתביעת המזונות האישה אינה מבקשת כלל לחייב את בעלה לשלם את מזונותיה שכן גם בתקופת הנישואין הייתה היא המפרנסת העיקרית של הצדדים, וכך כל התביעה מתמקדת בבקשה למתן צו הצהרתי כי האישה היא בבחינת "איני ניזונת ואיני עושה" ועל כן זכויותיה הסוציאליות שייכים לה שכן לא עברו לרשות בעלה.

2) במקביל לתביעה זו הגישה האישה לבית המשפט לענייני משפחה תביעה למזונות הקטינים (12.11.12).

3) הבעל הגיש לבית המשפט תביעה לאיזון משאבים לגבי זכויות וכספי האישה ביום כ"ו באייר תשע"ג (6.5.2013). האישה מצידה ביקשה מבית המשפט לפרק את השיתוף גם בדירת הצדדים.

4) לאחר שקיים מספר דיונים ניתנה החלטת בית הדין האזורי ביום ג' בכסלו תשע"ד (6.11.2013) ונאמר בה כי על הצדדים להתגרש לאחר שיגיעו להסדר הוגן.

5) ביום ט"ו בכסלו תשע"ד (18.11.2013) התקיים דיון בפני בית הדין בו דובר על ידי הצדדים בין השאר לגבי משמעות הסדר הוגן, ובמהלך הדיון נאמר על ידי ב"כ הבעל כי הסמכות הרכושית היא של בית המשפט.

6) באותו יום ניתנה החלטת בית הדין כי על הצדדים לסכם לעניין הסמכות.

7) ביום ט"ו בשבט תשע"ד (16.1.2014) ניתנה כאמור החלטת בית הדין המעורערת כי הסמכות נתונה לו לעניין מזונות הילדים, והרכוש.

טענות הצדדים
לדברי המערער שגה בית הדין בקביעה כי הסמכות נתונה לו שכן עניין מזונות הילדים והרכוש מעולם לא נכרך כדין בפני בית הדין האזורי, כך מתבררים נושאים אלו בבית המשפט ואין לבית הדין סמכות להכריע בהם.

לדברי המשיבה אכן נושא מזונות הילדים אינו בסמכותו של בית הדין, אמנם חלקים מהעניין הרכושי הם בסמכות בית הדין ולגבי נושאים אלו מבקש הוא לאמץ את פסק דינו של בית הדין האזורי.

כך לדבריו יש לראות בתביעת האישה למזונותיה משום הבאת עניין מעשי ידי האישה ולרבות זכויותיה הסוציאליות בפני בית הדין, וכאמור תביעה זו קדמה לתביעת הרכוש שהבעל הגיש לבית המשפט.

הכרעה
לאחר עיון בכתב תביעת האישה למזונות לא נוכל לקבל טענה זו של ב"כ המשיבה. ונבאר זאת בשני מישורים. המישור הפרקטי שבו ייאמר כי במקרה שלפנינו כלל לא תהיה כל נפקות בהחלטה בנושא התבקש משום האישה ביקשה לקבל פסק דין הצהרתי בו ייקבע כי היא בבחינת איני נזונית ואיני עושה ומשכך אין מעשי ידיה שייכים לבעלה כפי שתקנו חז"ל אלא הם שייכים לה בלבד. אף אם נקבל עובדתית כי כן הם הדברים (דבר שכפי העולה מפרוטוקול הדיונים לא התקבל בצורה ברורה על ידי בית הדין) עדיין לא נוכל לקבוע כי סמכות הדיון בעניין הרכושי היא של בית הדין. והמישור העקרוני, כלומר שלילת האפשרות ליתן סמכות במקום הנוגד את כוונת המחוקק.

לעניין זה יש להבדיל בין שני נושאים שונים. האחד הוא הבעלות על כספי האישה תוך תקופת הנישואין, והשני הוא צורת החלוקה של הרכוש לאחר תקופת הנישואין. הנושא הראשון נוגע הוא לסעיף 4 לחוק יחסי ממון:

אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקנינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני.

כך במהלך תקופת הנישואין יכול ומבחינה הלכתית יהיה הבעל זכאי לבעלות על מעשי ידיה של אשתו וזאת מכוח תקנות חז"ל וכתמורה לכך שחייב לפרנסה, ומנגד יתכן גם מצב בו תחליט האישה כי אינה ניזונת ואינה עושה ואז מעשי ידיה יהיו שייכים לה בלבד.

כל זה אינו שייך לעניין צורת חלוקת הממון לאחר תום תקופת הנישואין, בנושא זה קובע חוק יחסי ממון בסעיף 5 כי כלל נכסי בני הזוג יחולק ביניהם בשווה

עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג.

חלוקה זו בנכסי בני הזוג כוללת מפורשות נכסים שהם בבעלות אחד הצדדים (בכפוף לחריגים) ואף נכסי פנסיה וזכויות סוציאליות כפי שנאמר בסעיף 5 (ג) לחוק.

מאחר וכן, כל תביעת האישה לבעלות על מעשי ידיה ולרבות הזכויות הסוציאליות אינה יכולה להשפיע על צורת חלוקת אותם זכויות במקרה של גירושין, היינו אף אם נקבל את טענות האישה במלואם עדיין אין בכך למנוע מהבעל לבקש חלוקה רכושית על פי חוק יחסי ממון.

נמצא אם כן כי מעולם לא נכרך הנושא הרכושי במובן חוק יחסי ממון לתביעת הגירושין של האישה, ועל כן צודק בא כוח המערער כי במצב בו כבר החל בית המשפט לדון בעניין הרכושי לא יכול בית הדין האזורי לקבוע כי הסמכות נתונה לו.

במישור העקרוני
למעלה מן הצורך נאמר, כי מנקודת מבט נוספת יש להכריע כי אין בית הדין קונה סמכות במקרה זה וזאת במישור העקרוני של קניית הסמכות של בית הדין הרבני. קניית הסמכות לבית הדין בעניינים הכרוכים בגירושין אינה מטרה כשלעצמה. היא מושתתת על עקרון ריכוזיות הסכסוך במקום אחד כדי לייעל את הטיפול בפתרונו ובעיקר למנוע "סחבת" של זמן והתמשכות ההכרעות מחמת לוחות זמנים שונים של שתי הערכאות בהן נידונים ענייני הסכסוך השונים שבין בני הזוג. היא חשובה כמו כן כדי למנוע ככל האפשר החלטות סותרות בין הערכאות השונות. בנוסף לעצם ההכרעה שאינה בקנה אחד, עלול להיווצר מצב שבו כל ערכאה תיתן הוראות הסותרות את חברתה, ומצב זה עצמו הוא מרשם בטוח לסחבת.

זוהי הלוגיקה העומדת מאחורי הקנאת הסמכות על ידי החוק לבית הדין הרבני לדון בעניינים נוספים מעבר לדיון בגירושין עצמם. אכן ברור, כי ככל שהקנאת סמכות תהיה מלאכותית ולא תביא כלל לריכוזיות הדין, ואדרבה תביא לפיצול הדיון – הרי שלא לכך התכוון המחוקק.

ובמה דברים אמורים?

במקרה שלפנינו אין חולק כי ענייני הרכוש בכללן נמסרו לבית המשפט ע"י שני הצדדים. הבעל מצִדו הגיש לבית המשפט תביעה לאיזון המשאבים והאישה מצִדה הגישה תביעה לפירוק שיתוף. מה א"כ בא ב"כ המשיבה לעשות? לדבריו, בתביעתה למזונות שהגישה האישה לבית הדין הרבני לא התכוונה האישה וב"כ לדרוש מהבעל תשלום מזונות היות שהיא הייתה המפרנסת העיקרית, אלא בעצם כוונת האישה הייתה לקבל מבית הדין פס"ד הצהרתי שבית הדין יקבע כי האישה שבפועל אינה דורשת מזונות מן הבעל היא בגדר "אומרת איני ניזונית ואיני עושה" וכתוצאה מכך יש לקבוע כי הבעלות על כספים אלו מעבודתה אינם של הבעל אלא של האישה.

ב"דלת אחורית" זו רצה ב"כ הבעל לומר כי בית הדין הרבני קנה סמכות לענייני רכוש. מעבר ל"תרגיל" שבדבר, הרי גם אם נקבלו ייווצר בכך מצב הפוך מכוונת החוק. לא זו בלבד שלא תהיה בכך ריכוזיות של ענייני הבעל והאישה, אלא אדרבה ייוצר פיצול "מלאכותי" בתוך ענייני הרכוש. פירוק השיתוף בדירה – בבית המשפט; ענייני שאר הרכוש בכללות – בבית המשפט; מזונות ילדים – בבית המשפט; ורק פרק אחד שהוא פירט – ככל שיהיה חשוב – בסוגיית הרכוש הרחבה והוא צבירת הממון והזכויות הסוציאלית של האישה – זה יהיה בידי בית הדין הרבני! כל זה כאשר נתינת סמכות זו "מסתתרת" מאחורי הגב של תביעת מזונות אישה.

מעבר ל"פלפול" שבצורת הקנאת סמכות זו הרי יש כאן "פיצול מלאכותי" שבוודאי אינו נובע מהרצון "לרכז" עניינים ולייעל את הדין אלא נובע משיקולים זרים בלבד. האישה החליטה מחד ליתן לבית המשפט את הסמכות הכללית לענייני הרכוש אך בו בזמן מנגד "גרעה" מהם את מחלקת הכספים והזכויות הסוציאליות שצברה האישה. אין לך פיצול גדול מזה שכל מטרתו לגרום לסחבת בתיק ובוודאי שאין לאפשר לעשות זאת ולא זו הייתה כוונת המחוקק.

כאמור, טעם זה נאמר כתוספת בלבד, וכבר ביארנו כי אין לקבל את טענת המשיבה מהטעם המבואר למעלה, משום שאין בכך כל נפקות לגבי שלב איזון המשאבים.

על פי האמור מחליט בית הדין:

א. הערעור מתקבל.

ב. בית הדין קובע כי במקרה זה לא נקנתה הסמכות לבית הדין הרבני בענייני חלוקת הרכוש כלל, לרבות איזון המשאבים של הזכויות והכספים שנצברו לזכות האישה במקום עבודתה. הערכאה שדנה בכל ענייני הרכוש ואיזון המשאבים תדון ותחליט גם בחלק זה של הממון.

ג. בהתאם לכך מבוטלים בזאת סעיפים א' וג' בהחלטת בית הדין האזורי מיום ט"ו שבט תשע"ד (16/01/14).

ניתן ביום ז' בטבת התשע"ה (29/12/2014).