הצדדים נישאו בחו"ק כדמו"י ביום ז' טבת תשמ"ד (12.12.83), והתגרשו ביום כ"ח אלול תשע"ד (23/09/2014). הגט סודר בעקבות פסיקה שניתנה ביום כ"ט אב תשע"ד (25/08/2014), שבה בית הדין פסק לקבל את תביעת הגירושין, מהטעמים המפורטים באותה החלטה, וללא שהוסדר הסכם גירושין בנושאים הכרוכים תביעת הגירושין.

כעת עם השלמת בירור התביעה לחלוקת הרכוש ולאחר עיון בסיכומי טענות הצדדים, להלן הפסיקה בתביעה לחלוקת הרכוש, ובשאלת זכאות האשה לתשלום הכתובה.

א. תשלום הכתובה
אמנם לא נפתח תיק לתביעת הכתובה, אך מאחר שהאשה לא ויתרה על הכתובה, יש לפסוק בשאלה זו בסמוך לגירושין.

בשטר הכתובה נכתב סך של 5,555,555 שקלים ישנים. ללא הצמדה ערכה כיום 5,555 שקל חדש, ולאחר חישוב ההצמדה, הסכום גבוה יותר. על כן בנוסף לשאלת הזכאות בתשלום הכתובה, יש לדון האם יש להצמיד את הסכום הנקוב בשטר הכתובה.

לאחר עיון בחומר שבפנינו ובטענות הצדדים, אנו פוסקים שהבעל אינו מחויב בתשלום הסכום הנקוב בשטר הכתובה, ובכך שאלת ההצמדה אינה רלבנטית.

תביעת הגירושין הוגשה על ידי האשה במועד שהבעל עדיין סבר שיש מקום לבחון חזרה לשלום בית. ולמעשה תביעה זו מבטאת את היוזמה שנקטה האשה להתגרש, לאחר שמאסה בבעלה. אמנם האשה מאסה בו עקב התנהגות שלילית שהיא מייחסת לו, אך לא התבררו מעשים מצד הבעל, שבגינם היה ניתן לפסוק חיובו בגירושין.

בפסיקה שניתנה ביום כ"ט אב תשע"ד (25/08/2014), שבה הבעל חויב בגירושין כתבנו כדלהלן:

בנסיבות המתוארות, ומאחר שהצדדים בפירוד ואינם מבקשים אלא להתגרש תוך הסדרת הנושאים הכרוכים בגירושין, אנו פוסקים שתביעת הגירושין מתקבלת והבעל מחויב לתת גט ללא דיחוי, וזאת מפני שנכון לדון ביחס לבני זוג אלו, את דינו של רבינו ירוחם (בספר מישרים נתיב כג ח"ח) הקובע חיוב גירושין בנסיבות ששני בני הזוג אינם רוצים זה בזה.

רבינו ירוחם כתב:
"אשה שאמרה לא בעינא ליה, יתן לי גט וכתובה, והוא אמר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט, מסתברא דאין דנים אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא, אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא דילמא הדרי בהו, לאחר שנה כופין אותו לגרש."

מאחר ובמועד ההחלטה הנזכרת, הבעל גם הוא כבר לא רצה באשתו, וביקש להתגרש, על כן נקבעה הפסיקה על פי דינו של רבינו ירוחם. אך גם בנידון של רבינו ירוחם, מאחר שהיוזמה לפירוד ולגירושין היא מצד האשה, האשה אינה זכאית לתוספת הכתובה, שהוא החלק המשמעותי בסכום הנקוב בכתובה, וכמו שכתב רבינו ירוחם בהמשך דבריו:

"והפסידה תוספת וכל מאי דיהיב לה מדיליה, דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה."

הטעם בפסיקה זו הוא מפני הכלל היסודי, בנסיבות בהן האשה רוצה להיפרד מבעלה ותבעה להתגרש לאחר שמאסה בבעלה, אך ללא עילה שיש בה חיוב הבעל בגירושין, אמנם מאחר שהאשה מאסה בבעלה אין מחייבים אותה לגור עמו ולנהל עמו חיים משותפים, אך ככל שהדבר נוגע לנושא הזכאות בתשלום תוספת הכתובה בלבד, התלוי בשאלה האם הגירושין יצאו ממנו או ממנה, בנסיבות כאלו אנו קובעים שהיא זו שהביאה לגירושין, כשבחרה להתגרש ושלא לעשות ניסיון לתיקון הליקויים באמצעים המקובלים. לכן אינה זכאית לתשלום תוספת הכתובה, גם אם למעשה הגט סודר בהסכמת הבעל הנתבע.

הלכה זו התבארה בדברי הר"ן במסכת כתובות, (סוף פרק אלמנה ניזונת, דף נט: בדפי הרי"ף) שכתב:

"מיהו כי אמרינן דיש להן תוספת, דוקא כשמוציאה הוא, אבל אם היא רוצה לצאת, אין לה תוספת, דכי אקני לה אדעתא למיקם קמיה. וכן הדין בשהתה עמו עשר שנים ולא ילדה ורוצה לצאת, ובאה מחמת טענה שאמרה דבעיא חוטרא לידה (יבמות סה:), דאין לה תוספת, כיון שהיא רוצה לצאת ממנו. אבל כל שהיא רוצה לעמוד תחתיו והוא מוציאה, אף על פי שבדין מוציאה, יש לה תוספת."

וכן הכסף משנה בהלכות אישות פרק כ"ד ה"ג כתב:

"דוקא אם הוא מוציאה יש לה תוספת, אבל אם היא רוצה לצאת אין לה תוספת, דאדעתא למיפק לא אקני ליה."

ובספר צמח צדק חאה"ע סי' קלז הוסיף על דברי הכסף משנה:

"שלא הקנה לה התוספת, אלא על דעת שתהיה עמו ותהיה אשתו."

הגדרה נוספת של הלכה זו, מצויה בדברי הטור אבן העזר סי' קיח. שכתב בלשון זו:

"מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה, אין לה מן הדין לגבות זולתו מה שהיא טוענת ויתברר מסכום נדוניתה. ולא נחוש למה שימצא כתוב ממנה בכתובה... ולא יחוש הבעל לכתוב ולהוסיף על עצמו... לענין שתשאר נשואה עמו ולא תבקש גירושין, בענין כזה אמרו חכמינו ז"ל (כתובות נד) כי כתב לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למיפק ולמיסב לא כתב לה... ואם תבע הוא הגירושין, אינו יכול לגרשה אלא לרצונה או לאחר שיפרע לה כל סכום כתובתה עיקר ונדוניא ותוספת."

מבואר בדבריו, שאם הגירושין יצאו ממנו לאחר שהוא תבע את הגירושין – "אינו יכול לגרשה, אלא לרצונה, או לאחר שיפרע לה כל סכום כתובתה עיקר ונדוניא ותוספת". משא"כ אם האשה תבעה גירושין ויצאו הגירושין ממנה, לא תוכל לקבל את הסכום שהבעל התחייב לה כנגד הנדוניא, ולא תוספת כתובה או מתנות.

הטור דייק בלשונו וכתב "מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה", דהיינו אין די בתביעת גירושין, אלא בנוסף לכך – "יצאו הגירושין ממנה."

כמה אחרונים הביאו להלכה את דברי הטור כהלכה פסוקה (ושללו את האפשרות שדברי הטור נקבעו כתקנה שאינה מהדין) – בספר פרי האדמה (להג"ר רפאל מיוחס ז"ל) ח"ג דף לו., בספר חק ומשפט (להג"ר חיים טולידאנו ז"ל) סי' קפה ובספר פני יצחק ח"ב (דף נב:).

ועיין בספר עטרת דבורה ח"א סי' לו בפסק דין מבית הדין שהארכנו בבירור הלכה זו.

ונציין לפד"ר חלק ח' עמוד 325, בפסק דין של ביה"ד הגדול שבו כתב הגאון רי"ש אלישיב זצ"ל:

"במקרה וגם הבעל לא רוצה בה הרי אין מקום לתקנה זו וממילא קם דינא שמכיון שהיא לא רוצה אותו, הרי אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה תוספת כתובה. והואיל והמקרה אשר בפנינו, הוא, שלכל אחד יש דין מורד כלפי השני, ולכן אין הבעל חייב בתוספת כתובה כי אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה."

על כן במקרה הנוכחי שהיוזמה לגירושין היא מצד האשה, הגם שבפיה טענות אודות התנהגות שלילית המיוחסת על ידה לנתבע, אך בלא להיכנס לבירור הטענות ולהכריע בהן, מאחר ובכל מקרה הן אינן בדרגת חומרה של חיוב הבעל בגירושין, האשה אינה זכאית לתשלום תוספת הכתובה.

כאמור, חיוב הגירושין לבעל לא נקבע עקב מעשיו, אלא לאחר שהתברר שבנסיבות שנוצרו ביוזמת האשה ובעקבות תביעת הגירושין שנקטה, גם הוא ביקש להתגרש ויותר כבר לא רצה באשתו.

נוסיף ונציין כי מאחר והסכום העיקרי הנתבע על ידי האשה הינו "תוספת הכתובה", הרי שביחס לתוספת הכתובה פסקנו כאמור. אמנם ביחס ל"עיקר הכתובה" עדיין יש מקום לדון שלא הפסידה בלא הכרזה והסדר הקבוע במורדת באבן העזר סי' עז, וכפי משמעות דברי רבינו ירוחם בדבריו הנזכרים לעיל. אך מאחר וסכום זה הינו מזערי מאד, (לפי פסק מרן הב"י בשו"ע סי' סו ס"ו "עיקר כתובה" דהיינו מאתיים זוז הם סכום השווה 120 גרם כסף צרוף, סכום שהוא פחות מ -300 שקל), וככל שאין תביעה לתשלום זה לא מצאנו לנכון להשלים את הבירור ביחס לזכאותה ל"עיקר הכתובה".

ב. מעמדה של הדירה בטבריה
לצדדים דירת מגורים המצויה בטבריה רח' [...] שנרכשה לפני כעשרים וחמש שנה ושימשה אותם למגורים ורשומה על שם שניהם. האשה מבקשת להורות כי עם פירוק השיתוף בדירה, יוחזרו לה סכומי כסף שהושקעו על ידה ברכישת הדירה, סכומי כסף שלא היה לבעל חלק בהם, ואילו הבעל מבקש לדחות טענה זו ולהורות על חלוקת הנכס בחלקים שווים בהתאם לרישום.

למעשה זו שאלה עקרונית העומדת לדיון במקרים רבים, האם בד בבד עם הגירושין הנכס המשותף יחולק בהתאם לרישום או בהתאם להשקעה.

אין מחלוקת כי רכישת הדירה התבצעה על ידי שני הצדדים, כששניהם חותמים על החוזה כרוכשים, וכך גם נרשמה הבעלות על הדירה לאחר רכישתה, כבעלות משותפת בחלקים שווים. גם לפי טענת התובעת, הרי שבסופו של דבר הדירה נרכשה על ידי שניהם, והמוכר הקנה אותה לשניהם. על כן הרישום של הדירה בטאבו מחייב ומבטא שותפות שווה בנכס. כל טענה על כוונת התובעת לחלוקת בעלות שונה, שלא נאמרה בפירוש בשעתה, ולא הוסכמה על ידי שני הצדדים, היא בגדר – "דברים שבלב אינם דברים".

להלן ציטוט מתוך פסק דין שניתן על ידינו בתיק אחר (תיק מספר: 349164/9), שבו הסברנו עקרון זה.

"הפסיקה המקובלת ביחס לרישום דירה בטאבו על שם שני בני הזוג, שרישום זה מבטא שותפות שווה בנכס למרות שצד אחד שילם את כל העלויות הכרוכות ברכישת הדירה. המקורות הלכתיים לקביעה זו הנותנת תוקף לרישום ולא לחלק היחסי בהשקעה – פד"ר כרך א' עמ' 116-117 (ובעיקר במש"כ בעמ' 117 ד"ה אולם), פד"ר כרך ג' עמ' 74-75, פד"ר כרך יא עמ' 120-128. ועיין עוד בפד"ר כרך ט"ז עמ' 354-358, שנטה מדרך זו, אך סברתו אינה מתקבלת, מאחר שתפס את הרישום כפעולה הננקטת מחמת הנוהג ואינה מבטאת בעלות. אך מאחר שכל אדם הרושם נכס בחלקים שוים על שם בן זוגו, יודע שרישום בטאבו מבטא זכות קניין בנכס, כל טענה על כוונה אחרת תהיה בגדר "דברים שבלב" ואינם דברים, כנגד הרישום המפורש ומפורט בלשכה לרישום מקרקעין.

ואכן בפד"ר כרך א' הנזכר עמוד 117 כתב "לכאורה, לפי הרשב"א ודאי ולפי בעל שארית יוסף מספק, אין לנו להתחשב בקביעת הבעלות על פי הרישום, אלא יש לברר מי שילם תמורת הבית. אולם אין הדבר כן, כי פשוט הדבר שבכגון דא, בשאלת הכוונה ברישום, יש לקבוע לפי הנוהג והרגיל בדרך העולם בכל זמן וזמן. וידוע שעכשיו נוהגים לרשום רכוש, וביחוד דירה למגורים, על שם שני בני הזוג, במכוון שלשניהם תהיה הבעלות על הרכוש. הרישום מורה, שזה ששילם או שילם יותר, נתן את היתרה בחלקו במתנה לשני. לכן אין לבטל, בזמן הזה, רישום, המקנה ומחזיק בעלות לזה שנרשם על שמו, מתוך ספיקות אולי לא היתה הכונה למתנה", עכ"ל.

וכן בפד"ר כרך יא עמוד 122 כתבו:

"בנידוננו לא התבצעה רכישת הדירה ע"י הורי האשה, אלא ע"י הזוג בלבד. הם בלבד חתומים על החוזה ועל הקבלות, הורי האשה ביצעו רק את התשלומים, בידיעה ברורה שהדירה אינה מיועדת להם אלא לבני הזוג בלבד. על כן, אין כוונתם של ההורים מעלה או מורידה. צריך גם להוסיף, כי המצב בימינו הוא שנאלצים הורי הכלה לממן חלק גדול מהוצאות הזוג. רכישת דירה ע"י הורי הכלה בלבד ורישום מחציתה ע"ש החתן, הוא חזיון נפרץ המהווה חלק מהסכם הנישואין. על כן אין לראות את רישום מחצית הדירה ע"ש החתן כרישום של כבוד בלבד, אלא כמתנה גמורה שהיא חלק מהסכם בין הצדדים, וכתמורה להסכמת החתן לנישואין...יש לראות את רישום מחצית הדירה בטאבו ע"ש הבעל כמתנה, ולא כרישום של כבוד בלבד", עכ"ל."

עד כאן הציטוט מפסק הדין הנזכר.

הרכישה המשותפת יחד עם הרישום בטאבו, או בספרי הרישום האלטרנטיביים, מהווים קניין גמור, והצד הטוען שלא הייתה כוונה לקניין, או שהקניין נעשה שלא כדין, עליו הראיה. במקרה שלפנינו, התובעת הסכימה לרשום את הנכס על שם שני בני הזוג, וביצוע הרישום על פי הסכמתה מהווה קנין גמור להקנות מחצית הדירה לנתבע במתנה גמורה. נוהל כזה, מקובל מאוד בין בני זוג, כשגם אם אחד הצדדים משקיע ברכישת נכסים סכום גדול יותר, או אף את כל הסכום, הוא מקנה ברצון את מחצית הנכס לבן זוגו.

כתוצאה מהאמור, אנו פוסקים כי הדירה הנזכרת היא בבעלות משותפת וכי הרישום משקף שותפות שווה של שני הצדדים בנכס.

על כן דינה של השותפות בנכס זה להיות מפורקת. אם שני הצדדים מבקשים לרכוש בעצמם את הנכס ולבצע התמחרות, או למכור את הנכס לצד ג' המרבה במחיר, עליהם לעדכן את בית הדין. אם צד אחד מבקש לרכוש את הנכס מהצד השני, ההליך יושלם תוך התחשבות בדו"ח השמאי שקבע את ערך הדירה.

ג. תשלום דמי שימוש בדירה
החל ממועד הגירושין, יום כ"ח אלול תשע"ד (23/09/2014), מוטל על התובעת לשלם לנתבע דמי שימוש בגין השימוש הבלעדי הנעשה על ידה בדירת המגורים הנזכרת, נכס שחציו של הבעל, ובהתאם לדו"ח השמאי, הסכום הוא 1200 שקל לחודש.

אך ביחס לתקופה שקדמה למועד הגירושין, גם אם החל ממועד מסוים האשה כבר אינה זכאית למזונות מבעלה עקב מרידתה בו, ובכך גם אינה זכאית למדור מהבעל, עדיין לא היה מקום לחייבה בדמי שימוש, מכיוון שהבעל יצא מהבית מרצונו, ועד יום הגירושין לא היתה מניעה אובייקטיבית, או חוקית, לחזרתו להתגורר בבית מלבד התנגדות האשה, שעקרונית היה ניתן להתעלם ממנה.

בשולחן ערוך חושן משפט סי' קעא סעיף ח', פסק ביחס לשותפים:

"אם הוא דבר שאין יכולין להשתמש בו כאחד, חולקין אותו בימים."

וכתב הרמ"א:

"לא חלקו, והשתמש בו אחד מן השותפין כמה שנים, לא יוכל אחר כך האחר לומר, אשתמש ג"כ זמן שנשתמשת, דכל זמן שלא חלקו, כל אחד בשלו הוא משתמש."

מקור דינו של הרמ"א הוא תשובות הרשב"א ח"ב סי' קמא. וז"ל הרשב"א:

"ואם אירע שישב בו האחד, שתים ושלש שנים. נראין לי דברים ברורים, שאינו חייב להעלות לו שכר. דכל שלא חלקו, בשלו הוא משתמש. ואפילו בחצר שיש בה דין חלוקה נמי. וכל שכן בחצר שאין בה דין חלוקה. דלא דמי לדר בחצר חבירו שלא מדעתו. וה"ה דאינו יכול לומר לו כדרך שנשתמש בו שתי שנים, אשתמש בו אני לבד כנגדן. דכל שלא חלקו, בשלו הוא משתמש. ואלו רצה חבירו, היה משתמש בו."

נוסיף ונציין לשני פסקי דין ארוכים ומנומקים שכתבנו בבית הדין ובהם מתבררת הקביעה הנזכרת – האחד בספר עטרת דבורה ח"ב סי' לג, והשני פסק דין שכתבנו בבית הדין בצפת תיק מס' 617243/6 והתפרסם באמצעות הנהלת בתי הדין באתרי אינטרנט משפטיים, ושניהם יחשבו כנימוקים הלכתיים נוספים לסעיף זה בפסק הדין.

על כן החל ממועד הגירושין, מוטל על התובעת לשלם לנתבע סך 1200 שקל לחודש.

ג. מעמדו של המגרש בשכונת [...] בטבריה
עומד לדיון מעמדו של המגרש בשכונת [...] בטבריה הרשום על שם התובעת בלבד. התובעת קיבלה את הנכס בירושה, ומבקשת לקבוע כי הנכס במלואו שייך לה. לעומת זאת, הנתבע טוען כי יש לראות במגרש נכס משותף, מאחר שהיתה להם כוונת שיתוף בנכס. בנוסף נטען כי גם אם לא יוחלט לקבוע שנכס זה הינו נכס משותף, אך מאחר ולטענתו הושקעו על ידו בנכס סכומי כסף וימי עבודה בהשבחת הנכס, יש להורות על החזר סכומים אלו.

התובעת ביקשה לדחות גם טענה זו, וטענה כי ההשקעות לא היו בגובה שלו טען הנתבע, ונעשו כולן מכספים שניתנו על ידי אמה. טענה נוספת שהעלתה היא כי גם אם הנתבע היה משקיע מכספו, מאחר שהוא נהנה מפירות הנכסים, יש להחיל על הצדדים את ההלכה – "מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל."

עוד יצוין כי בשנים האחרונות המגרש הושכר, והצדדים קבלו את שכר הדירה. לטענת התובעת הנתבע עשה שימוש בלעדי בשכר הדירה.

לאחר עיון בטענות הצדדים אנו פוסקים:

ביחס למגרש זה אין יסוד לקבוע שהמגרש הפך להיות רכוש משותף. בניגוד לדירת המגורים הנזכרת שהרישום בה הוא משותף, הרי שביחס למגרש זה, עם חלוקת עיזבון אבי התובעת המנוח, התובעת קיבלה את המגרש והשאירה אותו רשום על שמה בלבד, ובכך מעמדו של המגרש כנכסי מלוג, שהנכס שייך לאשה במלואו, ולבעל הזכות לקבל את פירות הנכס, כגון דמי השכירות שהתקבלו מהשכרת הנכס.

ביחס להוצאות שהבעל הוציא והשקיע בנכס, לטענת האשה בסיכומי הטענות, דינן של ההוצאות נקבע בהלכה, באבן העזר סי' פח – "מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל."

אך להלן מדברי הרי"ף מסכת כתובות פרק שמיני (דף לט עמוד א'):

"מסתברא לן מתניתין דקתני מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל, כשהבעל רוצה לגרשה. אבל במורדת על בעלה, בין אכל בין לא אכל, ישבע כמה הוציא ויטול דלא יהא אלא מתנה הוא דיהיב לה, הא אמרינן כי אקנה לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה. הלכך בין אכל בין לא אכל, ישבע כמה הוציא ויטול, והוא שהיתה הוצאה כנגד השבח, אבל אם ההוצאה יתירה על השבח אין לו אלא הוצאה שיעור שבח ובשבועה."

והטור אבן העזר סי' פח כתב:

"בד"א במגרש מדעתו, אבל במורדת שתובעת גט ומקניטתו עד שמגרשה, בין אכל בין לא אכל אם השבח יותר על ההוצאה,ישבע כמה הוציא ויטול, ואם ההוצאה יתירה על השבח אינו נוטל אלא כשיעור השבח ובשבועה."

וכן פסק בשו"ע סי' פח סעיף ט'. מסתימת הפוסקים נראה שהלכה זו אינה דוקא לאחר הכרזת מורדת, וכן עולה מדברי הריא"ז שבש"ג על הרי"ף שם, וכן מדברי הרא"ה שיובא להלן, שלא חילק בין מורדת האומרת "בעינא ליה ומצערנא ליה", ובין האומרת "מאיס עלי", שאין בה את הסדר הקבוע במורדת.

בנוסף נציין כי מאחר וטעמה של הלכה זו הוא כמבואר בדברי הרי"ף, "כי אקנה לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה", הרי לאחר שרבינו ירוחם בדבריו הנזכרים לעיל, קבע על יסוד סברא זו הפסד תוספת הכתובה גם ביחס למורדת שלא הכריזו עליה, מסתבר שה"ה ביחס להלכה זו של מוציא הוצאות על נכסי אשתו. וע"ע ב"ש סי' עז ס"ק יח במש"כ "כשאין לה כתובה אין לה מתנות", והיינו כאמור בנד"ד שאין לה תוספת כתובה, ה"ה מה שהוציא בנכסי אשתו.

לפי זה מאחר ובנידון זה הגירושין הוסדרו כתוצאה מתביעת האשה, שיזמה את הפירוד ודרשה להתגרש, הרי שבהמשך לפסיקה דלעיל שאינה זכאית בתוספת הכתובה, הוא הדין שאין מקום לפסוק "מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל", והנתבע זכאי להחזר הוצאותיו. אך עיין בב"ש סי' פח ס"ק יב, שלפי שיטת הרמב"ם יש לנכות לבעל ממה שאכל מפירות הנכס, שהרי כתב בהלכות אישות פרק כג ה"י:

"אבל האשה שמרדה על בעלה אפילו אכל הרבה שמין לו כמה אכל ופוחתין אותו ממה שראוי ליתן לו מן ההוצאה אחר שישבע ונוטלו, שלא הקנה לה כדי שתטול ותצא מעצמה."

וכן מפורש בריא"ז ובמאירי שיש לקזז מהחזר ההוצאות את מה שאכל, ולא מצינו מי שחולק על כך להדיא, מלבד מש"כ הב"ש שמשמעות סתימת הדברים ברא"ש בטור ובשו"ע אינה כן, ועכ"פ גם אם היה ספק בהלכה, מספק אין להוציא מהאשה.

עוד יש לדון מה כלול במסגרת ההוצאות, האם יש להעריך עלות עבודה שהבעל השקיע בנכסי אשתו ולשלם לו שכר עבודה. לכאורה היה מקום לומר שמאחר והעילה להחזר נובעת מהטעם "כי אקנה לה אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה" על כן לכאורה עפ"י סברא זו ינתן החזר הוצאות שהבעל השקיע הניכרות לעין, ולא להחזר שכר עבודה.

מנגד לא ניתן להתעלם מכך שהבעל נידון כ"יורד לשדה חבירו", ויש לדון האם דינו כ"יורד ברשות" או כ"יורד שלא ברשות".

בחי' הרא"ה עמ"ס כתובות דף סד,א כתב:

"ואם נכסי מלוג הם, אעפ"י ששנינו הבעל שהוציא הוצאת על נכסי אשתו מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל, אמרו הגאונים ז"ל שאין כן במורדת ולא במאיס עלאי,אבל נוטל במה שהוציא בהן כיורד לתוך שדה חבירו ונטעה ברשות שהוא נוטל כשתלי אותה העיר."

הרי שלדעת הרא"ה דינו כיורד ברשות. אך מדברי הרי"ף ושאר הפוסקים, נראה שבמורדת דינו של הבעל כ"יורד לשדה חברו שלא ברשות", שבו נאמר בגמ' ב"מ קא, א ששמין לו וידו על התחתונה, אם השבח יותר על ההוצאה, יטול כמה שהוציא, ואם ההוצאה יתירה על השבח אינו נוטל אלא כשיעור השבח, ופסקו את דינו של מי שאשתו מרדה בו, כדין המוציא הוצאות על נכסי אשתו שלא אכל, שדינו כיורד שלא ברשות ליטול הוצאותיו עד שיעור שבח, עיין בשו"ע שם סעיף ז' ובב"ש ס"ק יד.

וע"ע בהפלאה סי' פח סק"ז שהסתפק בבעל שלא אכל מנכסי מלוג אך ירד ברשותה המפורשת והוציא הוצאות, שיהיה דינו כיורד ברשות, אך סתימת הפוסקים אינה נותנת מקום לחלק בכך, אלא בכל מורדת הלכה פסוקה היא שבכל מקרה יקבל רק הוצאה שיעור שבח.

וע"ע בפד"ר כרך ה' עמ' 164-171 שפסקו דין החזר הוצאות עד שיעור שבח במורדת, אך דחו טענת הבעל המערער שביקש שתיקבע זכותו במה שהשקיע בנכסי אשתו.

והנה ב"יורד שלא ברשות", בכלל ה"הוצאה" שנוטל, כלול גם שכר טרחו. כך מבואר ברש"י ב"ק קיז, ב ד"ה אם השבח, ובתוספות במסכת בבא בתרא דף קמג,ב (ד"ה ואם) במש"כ "יורד לתוך שדה של חבירו שלא ברשות שאין לו אלא שכר טרחו עם היציאה". ובחי' הריטב"א במסכת בבא מציעא דף קא, א כתב – "וכתב ה"ר זרחיה הלוי ז"ל כי כשנוטל הוצאה אף על פי שהוא שכר פועלים ביוקר אין נותנין לו אלא כפחות שהיו נוטלין פועלין באותה שעה, וכן אם עשה המלאכה על ידי עצמו". וכן בפרישה חו"מ סי' לז במש"כ "אפשר לומר דגם רשב"ם סבירא ליה דצריך לשלם לו שכר טרחו, כדין היורד בתוך שדה חבירו שלא ברשות ונטעה או עבדה". וכן בש"ך סי' שו סק"ה, וכתב שם שיקבל כפחות שבשכירים.

וכן בספר בית יעקב על הלכות כתובות סי' פח סעיף י' כתב: "ביורד שלא ברשות... ודאי דנוטל שכר פעולה זה שהיו צריכין ליתן לשכיר יום, כי מה"ת יפסיד שכר טרחתו כשיש שבח". וכן בהפלאה סי' פח ס"ק ה'.

על כן בהתאם לאמור, על הנתבע להציג פירוט מלא של ההוצאות שלטענתו הוציא והשקיע במגרש, ולפרט לגבי כל הוצאה מה היה מקור המימון, האם מכסף שלא היה לאשה חלק בו, או מהחשבון המשותף או כהלוואה מבנק ומי רשום כלווה. עליו להתייחס גם לטענת התובעת כי שיעור ההשבחה היה 227,221 ₪ בלבד, כפי המופיע באישור רשות המיסים שצירפה לסיכומיה, ולטענתה שכל הכספים שולמו מכספיה ומהלוואות שכוסו על ידי אמה. כמו כן יפרט שעות עבודה שהשקיע אישית בהשבחת המגרש, לרבות תמחור של שכר מינימום של חשמלאי. וכן יציג את פירוט ההכנסות שהתקבלו אליו, או לחשבון המשותף, כתוצאה מהשכרת המגרש ויפרט מה עשה בכספים אלו. לאחר קבלת תגובת הצד השני והצגת אסמכתאות להוצאות והכנסות כאמור, ייקבע המשך ההליך לבירור גובה ההוצאות שהנתבע הוציא בקיזוז ההכנסות.

אך כבר כעת יובהר, כי אם יתברר ביחס להכנסות המצטברות שהתקבלו מהשכרת המגרש, והגיעו לידי הנתבע או שנוצלו לצורך כלכלת הבית שהיתה מוטלת עליו, וכיוצ"ב, כל הכנסות אלו עולות על סך ההוצאות ושכר העבודה, לא יהיה מקום לתשלום כלל, וגם אם ההכנסות פחותות מההוצאות, יבוצע קיזוז, והנתבע יהיה זכאי רק ליתרת התשלום לאחר הקיזוז. עוד יובהר כי אם יתברר שהיקף השבחת המגרש כתוצאה מההשקעות, נמוך מגובה ההשקעות, הנתבע יהיה זכאי רק להחזר בגובה ההשבחה בניכוי ההכנסות, אך לא למלוא ההוצאות.

ד. הוראות נוספות
החנות ב[...] בטבריה הרשומה על שם הנתבע, היא רכוש של הנתבע בלבד, וזאת בהתאם להסכמת שני הצדדים. וכן המיטלטלין המצויים בדירה יחולקו בחלקים שווים בין הצדדים.

התובעת מתבקשת לערוך שתי רשימות המחלקות את התכולה לחלקים שווים ולהמציאן לנתבע עם עותק לבית הדין. הנתבע יבחר באחת משתי הרשימות.

על התובעת להגיב לטענת הנתבע בדבר סכום של כשני מיליון שקל שקיבלה מאביה כמתנה עבור שני הצדדים ושלטענתו הוברחו.

על הנתבע להגיב לטענת התובעת להחזר הפרש תשלומי משכנתא, מאז הוגשה תביעת הגירושין.

כמו כן, עליו להגיב לטענה בדבר תכולת הכספת שלקח הכוללת תכשיטים.

על שני הצדדים להעביר את התגובות ורשימות המיטלטלין לבית הדין, תוך עשרים יום.

פסק הדין ניתן לפרסום לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום ב' בשבט התשע"ה (22/01/2015).