לפנינו מספר תביעות להכרעה.

תביעת הבעל להורות על גירושין לאלתר.

תביעת הבעל לביטול חיובו במזונות אשה ובמדורה.

תביעת הבעל לחיוב האשה בדמי שימוש בסך 2700 ש"ח לחודש החל מיום עזיבתו את הדירה.

תביעת הבעל לפינוי האשה מהדירה לאלתר.

תביעת הבעל להותרת הדירה הרשומה על שמו בבעלותו. כמו כן להותרת הרכב שבעבר היה רשום על שמו וכיום רשום ע"ש אמו בבעלותה.

תביעת הבעל להותרת המיטלטלין שבדירה ברשותו.

תביעת הבעל לחיוב האשה בהחזרת כספים שנטלה מהחשבון המשותף.

תביעת הבעל להותרת הסדרי הראייה כפי שהומלץ בתסקיר שירותי הרווחה ואף להרחיבם בהמשך.

תביעת האשה לכתובה ותוספת בסך של מאה ושמונים אלף ש"ח ובכפוף לכך מסכימה לגירושין.

תביעת האשה למזונותיה ולביטול החלטת בית הדין על הקפאת החיוב.

תביעת האשה לחלוקה שווה בדירה ברכב ובמיטלטלין שבדירה.

תביעת האשה לשנות את הסדרי הראייה המורחבים שנקבעו בהחלטת בית הדין ולצמצמם.

להלן תקציר עובדתי הרלוונטי למתן פסק הדין בתביעות העומדות לפנינו:

א. ביום י"א בתשרי תשע"ב (9.10.2011) נישאו הצדדים זה לזה כדמו"י ולהם בת קטנה ילידת ד' בניסן תשע"ב (27.3.2012) הנמצאת במשמורת האם עם הסדרי ראייה מורחבים לאב.

ב. הצדדים נישאו לאחר היכרות ממושכת כאשר האשה הייתה בהריון.

ג. ביום י"ד באב תשע"ב (2.8.2012) (כעשרה חדשים לאחר הנישואין) עזב הבעל את מקום מגורי הצדדים ומני אז (כשנתיים וארבעה חדשים) מתגורר בית אמו. האשה ממשיכה להתגורר בבית בו התגוררו עד לעזיבת הבעל.

ד. ביום כ"ה באב תשע"ב (13.8.2012) פתח הבעל בבית הדין תיק תביעה לגירושין ובכרוך לה תביעות לחלוקת רכוש הסדרי ראייה מזונות אשה וצווים.

ה. ביום י"ב באלול תשע"ב (30.8.2012) פתחה האשה תיק תביעה לשלום בית ובכרוך לה תביעה למזונות ותביעה למדור מספר ימים לאחר מכן.

ו. ביום כ"ה בתמוז תשע"ג (3.7.2013) פתחה האשה תיק תביעה לחיוב הבעל בכתובה ותוספת.

ז. ביום י"ג בחשון תשע"ג י"ג במרחשוון תשע"ג (29.10.2012) חייב בית הדין את הבעל במזונות אשה בסך אלף ש"ח לחודש החל מיום י"ד באלול תשע"ב (1.9.2012).

ח. ביום ד' בטבת תשע"ג 17.02.2012 הוציא בית הדין החלטה על עיכוב חיוב המזונות. ראה שם נימוקי ההחלטה.

ט. ביום י"ח באלול תשע"ב 05.09.2012 הוציא בית החלטה/צו זמני לחיוב הבעל במדור ספציפי מכח חיובו בכתובה.

י. התקיימו דיונים רבים נחקרו עדים מטעם הבעל כולל חוקרים פרטיים שביצעו מעקבים אחר האשה וכתבו דוחות על כך. האשה הכחישה את גרסת החוקרים כי היא האשה הנצפית בווידאו. הבעל וב"כ טענו כי יש להאמין לגרסת החוקרים.

יא. בית הדין בהחלטתו מיום כ"ו באדר תשע"ד 26.02.2014 קבע שלאור הנתונים הסותרים יש להפנות את קלטות הווידאו לבדיקת מז"פ כאשר תוצאות בדיקת המז"פ ייבחנו ע"י בית הדין ועל פי שיקול דעתו. לא התקבלה בקשת האשה וב"כ לפיה הבעל יחויב במלוא תשלום הכתובה אם יתברר שאין הוכחות חד משמעיות בקלטות שזו אכן האשה.

יב. בית הדין שלח את קלטות הווידאו לבדיקת מז"פ עם תמונות מקוריות של האשה על מנת לבחון את מידת ההתאמה שיש.

יג. התקבלה חוות דעת מז"פ שעל פיה נקבע כי תמונות האשה משתי קלטות "לא ניתן לקבוע" ומקלטת אחת "לא ניתן לשלול" לחוות הדעת צורפה טבלה עם המאפיינים והדמיון שעל פיהם נקבעה חוות דעת וכמו כן צורף סולם רמת הוודאות ובו תשע דרגות. מיקום תוצאות הקביעה של חוות הדעת הוא ברמה נמוכה ביותר.

יד. התקבלו סיכומי הצדדים וב"כ לעמדתם בתביעות.

להלן עיקר טיעוני הבעל וב"כ:

א. יש לחייב את האשה בגט ולהפסידה מכתובתה ותוספת בגין מעשה כיעור חמורים שנצפו בקלטות ובהתאם לעדויות שנגבו. מצרף דוחות חוקרים פרטיים, מציין לסתירה בגרסת האשה לשאלת בית הדין בעניין נשיקתה לחבר. מציין לפרוטוקול הדיון. הודאת האשה כי בילתה במועדון לילה, עדות העד י. כ. כי האשה התייחדה כשעה עם גבר זר נשוי בשם ע. ל. הדבר קרה בשעות הערב. סירובה להצעת בית הדין להיבדק בפוליגרף לבחון את אמיתת גרסתה.

ב. יש לפטור את הבעל ממזונות האשה ומדורה בגין מעשיה הנ"ל.

ג. יש לחייב את האשה לפינוי הדירה השייכת לבעל ולחייבה בדמי שימוש. מהנימוק שהוכח על פי מוכרת הדירה בעדותה בבית הדין כי הדירה נרכשה ע"י הבעל בסיוע אמו לפני הנישואין (חודש פברואר 2010) והבעל שילם את תשלומי המשכנתא במהלך חיי הנישואין הקצרים ממשכורתו. (צירף לסיכומיו, חוזה רכישה, רישום הערה בטאבו והעברות כספים, תדפיסי חשבונו הפרטי ממנו שולמה המשכנתא בסך 771 ש"ח לחודש). נימוק נוסף: האשה היא זו שגרמה לבעל לעזוב את הבית בהתנהגותה ובמרידתה בו כולל הגשת תלונות שווא למשטרה ועליה לשלם לו דמי שימוש בסך 2700 ש"ח לחודש. מציין לפסק דין ומצרף חוות דעת של מתווך דירות לשכר דירה.

ד. יש לחייב את האשה להשיב את המיטלטלין השייכים לבעל שנרכשו על ידו לפני הנישואין (מצרף קבלות על רכישת מכשיר טלוויזיה, סלון שולחן.

ה. יש לחייב את האשה בתשלומי ארנונה ומים. מצרף הוראות לתשלום מעיריית קרית אתא.

ו. יש לחייב את האשה בהשבת כספים שלקחה מהחשבון המשותף בסך כולל של 74413 ש"ח. לטענתו. המדובר בכספים משותפים שקיבלו מתנות חתונה, בריתה, מענק לידה, הלוואה שנטלה ומשיכות כספים שהעבירה לחשבונה הפרטי.

ז. יש להותיר את הרכב הרשום ע"ש אם הבעל בבעלותו. לטענתו הבעל רכש מכספו את הרכב לפני הנישואין בסיוע אמו. שווי הרכב 37100 ש"ח.

ח. יש להותיר את הסדרי הראייה המורחבים שנקבעו בהתאם להמלצות תסקיר שירותי הרווחה.

להלן עיקר טיעוני ותגובת האשה וב"כ:

א. אין עילות הלכתיות לחיובה בגט ולמרות זאת תסכים בלית ברירה להתגרש לאור סירובו של הבעל לפנות לייעוץ זוגי.

ב. אין בסיס עובדתי להפסידה מכתובה ותוספת. טענות הבעל לא הוכחו כלל. עדותה של הגב' פ. ידועה כעבריינית ומכשפה שניסתה ללכוד את האשה ברשתה באמצעות בנה. מצרף הודעות כתובות שהתנהלו בינה לבין האשה ובה איומים וגידופים של העדה כלפי האשה מספר חדשים לפני הדיון. כמו כן ניסיון להלך אימים על האשה ולהפלילה בקשר אינטימי עם בנה.

מעדותם של החוקרים שעקבו אחר האשה במשך תקופה ארוכה לא העלו בחכתם דבר. החוקרים אינם אמינים, חלקם של הדוחות אינו חתום ועדותם לא התבססה על ראייה אלא התרשמות שאותה ניסו להציג בבית הדין. בעניין עדותו של החוקר י. כי ראה גבר זר נכנס בשעה 18.00 דרך שער חשמלי והתייחד עם האשה כשעה. עדות זו מוכחשת ע"י האשה הטוענת כי השער החשמלי היה מקולקל באותו זמן. גם אם אכן האשה התנשקה עם גבר זר אין זה חריג במסגרת החילונית בה הם חיים מה גם שהבעל עצמו מתהולל עם נשים במועדונים אלא שלאשה אין כסף להשקיע במעקבים אחריו. עוד מציין כי תוצאות דוח המז"פ מאששות את גרסת האשה שאין זו היא הנצפית בקלטות הווידאו.

ג. לטיעוני הבעל בעניין הבית, טוען ב"כ האשה, כי האשה השתתפה בתשלומי המשכנתא של הבית (מצרף תדפיסים מהחשבון המשותף על תשלום המשכנתא) ומבקש להתחשב בפסיקות של השנים האחרונות מהם ניתן ללמוד שיש להחיל את הלכת השיתוף בנסיבות של חיים משותפים בדירה.

ד. לטיעוני הבעל לחייבה בדמי שימוש מגיב ב"כ האשה, בית הדין הוציא החלטה לפיה מגיע לאשה מדור ספציפי לבקשתה. האשה מעולם לא סילקה את הבעל מהבית והוא עזב מיוזמתו, משכך חלה עליו חובה כבעל לדאוג למדור לאשה כחלק מחובותיו כלפיה. מצרף פסק בית משפט המתייחס לדבריו למקרה מעין זה. מטעם זה מבקש לטעון שחובתו של הבעל לשלם את התשלומים השוטפים של הבית.

ה. לטיעוני הבעל בעניין משיכות כספים והשבת כספי חתונה מענק לידה ובריתה, טוען ב"כ האשה שיש לכל טענה תשובה אולם יסכים לבדוק את הטענות הללו ע"י אקטואר.

ו. לעניין המיטלטלין, טוען כי הבעל לקח לעצמו כשיצא את הבית ציוד משותף ללא רשות וכי יש לחלוק את המיטלטלין שנרכשו יחד. (אינו מתייחס לקבלות שצירף הבעל לרכישת הטלוויזיה שנטל ושולחן סלוני)

ז. לטיעוני הבעל בעניין הרכב, מגיב ב"כ האשה, כי הבעל נהג בחוסר תום לב והשתמש בכספי מתנות החתונה לצורך רכישת הרכב וזאת ע"פ הודאתו, כמו כן הצדדים מימנו מכספים שבחשבון המשותף תיקונים ביטוחים בסכומים גדולים ולכן לדעתו יש לחלוק את הרכב. עוד טוען כי הבעל העביר את הרכב ע"ש אמו בצורה פיקטיבית.

ח. לבקשת הבעל בעניין הסדרי הראייה המורחבים, טוען כי הבעל ואמו מסיתים את הקטינה כנגד האשה, מטפלים בה ברשלנות ומצביע על מקרים שונים בהם הבעל לא עמד בתיאום שנעשה. עוד טוען כי ההמלצות שבתסקיר נבעו מלחץ שהפעיל הבעל כלפי פקידות הסעד וכתוצאה מכך פעלו מתוך שיקול דעת שגוי שעשוי לפגוע בקטינה. מבקש לבטל החלטת בית הדין המאשרת המלצות התסקיר.

עד כאן תקציר הטיעונים המרכזיים של הצדדים.

לא בכדי פרשנו יריעה רחבה זו לתקציר העובדתי ולטיעוני הצדדים וב"כ בטרם נבוא להכריע בסוגיות העומדות לפנינו.

המעיין בחומר הרב שהצטבר בתיקים הכולל פרוטוקולים והחלטות בית הדין, יראה נכוחה כי המדובר בצדדים וב"כ המתנהלים בחוסר אחריות הכוללים השמצות אישיות זולות, הפרעות למהלך הדיונים כולל בעיצומם של חקירות העדים שהלכו והחריפו עם התמשכות הדיונים עד כדי שהבעל לא השכיל לקבל הצעת פשרה של בית הדין לסיום ההליכים בצורה מכובדת ודרש בכל תוקף למתן החלטה להפסיד את האשה מכתובה ללא פשרות.

דיון והכרעה
נפתח בתביעה המרכזית של חיוב הבעל בכתובה בסך מאה שמונים אלף ש"ח.

הבעל וב"כ הציגו בפני בית הדין טיעונים על כך שהאשה נהגה במעשה כיעור שהפסידה כתובה ותוספת. מבקשים לראות בעדות החוקרים הפרטיים והאשה הגב' פ' כעדות מוכחת לביסוס טענתם. לדברי ב"כ הבעל, האשה הודתה במהלך אחד הדיונים כי התנשקה והתחבקה עם גבר זר במועדון ולאחר מכן שינתה את גרסתה מה שמוכיח כי האשה אינה דוברת אמת.

הבה נבחן טיעון זה עובדתית ולאחר מכן מן ההיבט ההלכתי.

בפרוטוקול מיום ד' בשבט תשע"ג 15.000111.2013 בשורה 14 נכתב:

"בית הדין לאשה: האם היית במועדון עם גבר זר? השיבה האשה: מכחישה, אני הלכתי לבלות במועדון אבל עם חברה, ולא התנשקתי עם אף אחד.

בית הדין: ואם יתברר בעדות של החוקרים שכן נישקת? השיבה האשה: אולי נתתי לאיזה ידיד נשיקה בלחי בלבד, קוראים לו [י' ח'].

בית הדין: אז כן היה גבר זר, ומהיכן את מכירה אותו? האשה: זה סתם חבר משנים עברו, והכל היה באקראי, אני ישבתי שם עם חברה, והוא במקרה הגיע לשם, וסתם נשיקה בלחי בלבד."

בהמשך הדיון נשמעו עדותם של שני חוקרים שהוזמנו מטעם הבעל. בעדות העד מר ו' העיד כי האשה התחבקה והתנשקה בפה עם גבר זר במועדון ריקודים. עוד העיד כי במהלך שלוש מעקבים אחרים שעשה לא ראה נשיקות.

חוקר נוסף בשם ג' העיד גם הוא כי האשה התנשקה עם גבר זר אבל לא יודע אם זה היה פה אל פה.

עדות זו היא בניגוד למה שהעיד העד ו'.

האשה הגיבה לעדות העדים הנ"ל כי באה עם חברה למועדון לבילוי משותף לחגוג יום הולדת ובאקראי פגשה בידיד שלא ראתה אותו חמש שנים שעמו הייתה נשיקה שלדבריה מקובלת בחברה.

בפרוטוקול מיום ד' בתמוז תשע"ג 12.06.2013 שוב העיד העד הראשון מר ו'. בשורה 277 לחקירת ב"כ האשה נאמר "אמרת שעמדת מאחריה, ואתה צילמת לצד הגב, ואיך ראית ברור שהתנשקו פה אל פה? השיב העד: אני יכול להעיד על עצמי."

למקרא האמור בפרוטוקול וממה שבית הדין ראה נכוחה והתרשם מתשובות האשה וחקירת החוקרים ע"י בית הדין וב"כ הצדדים נראה כי לא ניתן להסתמך על עדות החוקרים.

החוקרים ששהו במועדון ועקבו אחר כל פרט מהתנהגות האשה סתרו זא"ז במה שהעידו על אופן הנשיקה שהייתה.

לפי עדות מר ו. הייתה נשיקה פה אל פה. ולפי עדות מר ג' לא יודע אם זה היה בפה.

ברור ופשוט שחוקר המוזמן לעקוב מקרוב אחר כל תנועה של האשה ובמיוחד נשיקה, יודע בבירור הכיצד ניתנה הנשיקה ואם מעיד כי אינו יודע בסתירה לעדות עמיתו החוקר שמעיד כי ראה זאת, הדבר מצביע כי לא ניתן להסתמך על עדותם.

בית הדין התרשם באופן ישיר גם מתשובות החוקרים שאין אמת בפיהם וכי הם נשכרו ע"י הבעל להפליל את האשה בכל מחיר.

ניתן ללמוד זאת גם מהודאת החוקר ו' כי במהלך מעקבים אחרים שהתבצעו לא נצפתה האשה מתנשקת, מה שמלמד כי ייתכן והאשה יצאה להתפרק בבילוי במועדון כדרכם של צעירים רבים הנמצאים בעתות משבר ומחפשים פורקן בדמות של ריקודים בחברה מעורבת.

הבה נבחן עדות נוספת של חוקר פרטי בשם י'.כ'. עדותו מופיעה בפרוטוקול מיום י"ד בטבת תשע"ד 17.12.2013.

עד זה העיד כי עקב אחר האשה וצפה כי היא מבלה עם חבר בשם ל'. עמו היא התנשקה התחבקה והתגפפה זמן רב. הציג קלטת וידאו.

האשה הכחישה וטענה כ אין היא אותה אשה הנצפית בקלטת.

ב"כ הצדדים הסכימו לשלוח את הקלטת לבדיקת מז"פ בצירוף תמונות אוטנטיות של האשה שייבחנו בעיין מקצועית ואובייקטיבית עם התמונות שבקלטת.

בית הדין הבהיר לצדדים וב"כ שעדיפה הפשרה אולם מאחר והבעל עומד על דרישתו להפסיד את האשה מכתובה בגין מעשה הכיעור קבע בית הדין כי יצפה בקלטת ובאם ימצא לנכון שיש חששות לאמינות הקלטות ישלח את הקלטות לבדיקת מז"פ. כמו כן נקבעה ישיבה נוספת לחקירת העד מר ל' עמו נטען כי האשה התחבקה והתנשקה. (ראה החלטה מהיום הנ"ל)

ביום כ"ו באדר תשע"ד 26.02.2014 התקיים דיון נוסף להוכחות ובו נשמעה עדותו של מר ל'.

העד הכחיש בכל תוקף כי הוא מכיר את האשה.

האשה אף היא הכחישה בכל תוקף את זהותה בקלטת וכפי שטענה בדיון הקודם. הבעל וב"כ טענו כי יש לאמץ את עדותם של החוקרים הפרטיים שהעידו ולהפסיד את האשה מכתובה.

בית הדין בהחלטתו מהיום הנ"ל שוב הציע לצדדים וב"כ פשרה ושוב הבעל וב"כ סירבו לכל הצעת פשרה ובקשו מתן פסק דין.

לאור סירוב הבעל להגיע לפשרה הורה בית הדין לשלוח את הקלטות שהוצגו לבדיקת מז"פ.

יצוין, כי בית הדין צפה בקלטות ולאחר שגם בית הדין התרשם שיש סבירות לטענת האשה ולא היה ניתן לאמת את גרסת הבעל באמצעות הקלטות ועדות החוקרים בלבד, החליט בית הדין כי אין מנוס אלא לשלוח את הקלטות לבדיקת מז"פ למיצוי הליך הבירור בגרסאות הצדדים.

כאמור, חוות דעת של מז"פ קבעה כי בשני קלטות לא ניתן לקבוע האם מדובר באשה ובקלטת אחת נקבע כי לא ניתן לשלול.

קביעה זו הינה בדירוג נמוך ביותר בסולם הדרגות המצורף לחוות הדעת בו יש תשע דרגות.

שאלות הלכתיות המתעוררות במקרה דנן
א. האם ניתן לסמוך על עדות החוקרים?

ב. האם ניתן לסמוך על הקלטות?

ג. האם חוות דעת של המז"פ מערערת את אמינות החוקרים והקלטות?

ד. האם יש לראות במה שנצפה בקלטות מעשה כיעור?

ה. האם יש לקבל את גרסת האשה המכחישה על פני גרסת הבעל בנסיבות מקרה דנן?

באשר לשאלה הראשונה כבר עסקו בנדון זה של כשרות עדות חוקרים פרטיים בערעור (כנגד החלטת בית הדין בחיפה) הרה"ג הדאיה, אלישיב וז'ולטי זצ"ל הובאו דבריהם בפד"ר כרך ה' עמודים 3-8 ובהמשך עמודים 108-119. בתשובות ופסקים לגרי"ש אלישיב זצ"ל ח"ב עמוד של"א שם נפסק שאין לפסול עדות חוקר פרטי מדין נוגע בעדות מאחר ומקבל שכר באופן שאת שכרו מקבל לפי שעה כשכיר ולא לפי תוצאות. ראה שם באורך. פסק דין זה ניתן לאחר שבבית הדין חיפה נפסק בדעת הרוב שאין להסתמך על עדות חוקרים פרטיים מדין נוגע בעדות.

יצוין כי בפסק דין זה לא דנו בשאלת פסול כשרת העדים שאינם שומרי תורה ומצוות.

אולם הגר"א ולנדברג זצ"ל בספרו ציץ אליעזר חט"ז סימן מ"ז פקפק בעצם כשרותו של בלש (חוקר פרטי) שנשלח מטעם הבעל לעקוב אחר אשתו, אלא ששם העלה את פסול עדים מחללי שבת.

עוד ראיתי בשו"ת בנין אב לראשון לציון (בדימוס) הגר"א בקשי דורון שליט"א שהרחיב בדין כשרות חוקרים פרטים ובדין אמינות קלטות בח"א סימן ע"ד ובח"ה סימן פ"ז. מסקנתו שלא ניתן להסתמך על חוקרים פרטיים באופן מוחלט מאחר וקיים חשש שהתשלום נעשה לדרישת הבעל המעוניין בתוצאה חיובית של החקירה ועל פי רוב הסכום מופרז כך שאין להסתמך על הצהרת החוקרים בבית הדין שהם מקבלים את התשלום לפי שעות עבודה. וראה שם עוד פקפוקים.

ואמנם ראיתי בשו"ת שמע שלמה לגר"ש עמאר שליט"א הראשון לציון (בדימוס) ח"ב אה"ע סימן י' שדן בדבר כשרות חוקרים פרטיים מן ההיבט ההלכתי שהם מחללי שבת והביא דברי הפוסקים בזה.

ובמסקנתו התיר להסתמך עליהם מדין "חזקה של אומן דלא מרעי אומנתייהו" אלא שסייג זאת דווקא כאשר ניכרים דברי אמת ע"פ התרשמות בית הדין מדברי האשה והתמונות שצולמו.

אולם כל דבריו שם נאמרו בהתייחס לחיוב האשה בגט ולא לעניין כתובה שבעניין זה קיימים דעות של פוסקים שהיא מוחזקת בכתובה וגם לפוסקים הסוברים שהבעל מוחזק בכתובה הרי שלא ניתן בספק קל להפסיד את האשה מכתובה.

לסיכום:
שאלת כשרותם של חוקרים פרטיים שנויה במחלוקת הפוסקים.

כאשר יש ספק לבית הדין באמינות גרסתם מכוח סתירה שבדבריהם וחוות דעת של מז"פ המחזקת השערה זו לא ניתן להסתמך עליהם כלל.

באשר לשאלת אמינות הקלטות.

כבר דן בזה בספר בנין אב הנ"ל ואנוכי הקטן הוספתי על כך בתיק מס' 6830-29-1 לפני כשבע שנים. להלן ציטוט מפסק הדין:

"מהו תוקפה ההלכתי של צפייה קלטת וידאו ובו זוהתה הנתבעת ע"י ביה"ד במעשה בגידה?

טרם נתייחס לשאלה זו מתעוררת שאלה מקדמית והיא האם מותר לביה"ד להשתמש ולהסתייע בקלטת זו כראיה מאחר והיא נעשית במסתרים ובאיסור ע"י התובע?

שאלה זו עלתה בתקופה האחרונה בעקבות השימוש הרב שנעשה באמצעות תצלומי וידאו ע"י חוקרים פרטיים או צד המעוניין להתחקות אחר יריבו. שאלה זו נדונה בבתי הדין הרבניים וכבר האריכו בפד"ר כרך י"ד (עמודים 289-333) במקורות הלכה זו. ומסקנתם להתיר לביה"ד את השימוש בכך ראה שם בהרחבה, נימוקים נוספים להתיר את השימוש בקלטת ראה פסק דין נוסף של ביה"ד הגדול מיום י' תמוז תשס"ד 29.06.04 (לא פורסם)

ועתה לגוף השאלה, לדעת ביה"ד, כל עוד לא הוחזקה הקלטת לאוטנטית יש מקום לקבל את טענת הנתבעת שהקלטת זויפה ונעשתה בה עריכה.

אולם לאחר שהקלטת נבדקה ע"י גורם מקצועי ומיומן המקובל במערכת הבינלאומית כמו זו של יחידת המז"פ במשטרת ישראל, שעיקר התמחותם היא בפענוח דברים קשים ומסובכים.

ונשללה האפשרות שהקלטת זויפה הרי שדברי הנתבעת הוכחשו מכל וכל ע"י גורם מקצועי ונתגלו כלא אמינים.

ומה שנותר לברר, את טענתה שנאמרה בשפה רפה וגובתה ע"י בא כחה שזה לא היא בתמונה.

אשר על כן בנדוננו, בו ביה"ד זיהה את תמונת הנתבעת שבקלטת הווידאו כאשר היא נוכחת באולם הדיונים וכמו כן הסתייע בהשוואה לתמונה בה הנתבעת נראית בבירור עם אותו ידיד עמו בילתה במטה אחת.

לדעת ביה"ד יש מקום בהלכה להחשיב זאת כטביעות עין שסומכים עליה הפוסקים בגדר סימן מובהק ביותר וכמ"ש הב"י סימן י"ז בשם הפוסקים.

וראה סנהדרין (ל"ח ע"א) "היה ר"מ אומר בשלושה דברים אדם משתנה מחבירו, בקול במראה ובדעת, בקול ובמראה משום ערוה", ודוק

ולהגדרת טביעות עין בצורת האדם, ראה דבריו המאלפים של הנו"ב (ח"ב אה"ע מהדורא תניינא סימן ס"ב) נצטט קטעים רלוונטיים מדבריו.

...וכל זה בחתיכת בשר, אבל בצורת אדם לא צריך המחבר לכתוב כן, דבלאו הכי, מי שמכיר את האדם צורת פניו ענתה בו, תמונתו בכח המדמה בציור המחשבה כמו שיבואר... ולכאורה קשה לפירושו, למה יגרע הטביעות עין שבגוף מטביעות עין של הפרצוף פנים, ואם אנו סומכין על טביעות עין של הפנים למה לא נסמוך גם על טביעות עין של הגוף, אבל לפמש"כ דאין ט"ע של כל הדברים שווים, והנה הפרצוף פנים של אדם, בזה בודאי יש לסמוך על הטביעות עין, דהואיל ופני האדם מורכב מכמה איברים והוא משותף מהמצח ועיניים וגבות העיניים ולחיים ושפתיים וסנטר ועל שם זה נקרא פני האדם בלשון רבים פנים, הואיל והוא מורכב מכמה חלקים וא"כ בצורת האדם בקל יוכל לבחון בטביעות עין בחלקי הפנים... ובזה יש טביעות עין טוב ואין פני אדם דומה לחבירו ואין צייר כאלקינו שטבע כל אדם במטבע של אדם הראשון ואפ"ה אין אחד דומה לחבירו, ובקל יכולה עין הרואה לבחון בין צורה לצורה" ע"כ תו"ד.

והיוצא מדבריו שזיהוי הנתבעת בתמונת הווידאו ע"י ביה"ד מהווה ידיעה ברורה בגדר של טביעות עין וסימנים מובהקים ביותר שניתן להתיר אשה מעגינותה ואף להוציא ממון כמבואר בפוסקים, טביעות עין של מראה, שונה היא בתכלית מטביעות קול כמו קלטת שמע, בה נחלקו הפוסקים ראה שם בפד"ר הנ"ל, כמו כן אין לדמות טביעות עין של נדוננו למחלוקת המפורסמת בין קצוה"ח ונתיבוה"מ חו"מ (סימן מ"ו סק"ד)

שם נחלקו האם ניתן להוציא ממון מהמוחזק ע"י דימוי (קיום) חתימות הלווה כאשר יש צורך בקיום מן התורה לכמה דעות.

נבאר דברינו בקצרה.

הטור חו"מ (סימן ס"ט) הביא שיטת רבינו שרירא גאון שאין לקיים חתימת הלווה ע"י דימוי חתימתו. ונחלק עליו. ובשו"ע פסק להלכה כדעת הטור. וראה שם ב"ח וש"ך בביאור מחלוקת זו ופסקו כדעת הטור והשו"ע.

אולם קצוה"ח (סימן מ"ו סק"ד) הביא דבריהם ופסק שאין להוציא מהמוחזק ע"י דימוי חתימות הלווה, מאחר ולשיטתו אין להוציא ממון אף ע"פ סימנים מובהקים.

ראה דבריו באורך (סימן רנ"ט סק"ב, ורצ"ז סק"א) שם הביא ראיות לדבריו.

ומ"מ גם לשיטתו ניתן להוציא ממון בטביעות עין טובה שהיא טובה יותר מאשר סימנים מובהקים.

ברם הנתיבות שם (סימן מ"ו) והש"ך סימן רצ"ז סק"א ועוד רבים מן הפוסקים חולקים וסוברים שסימנים מובהקים מועילים להוציא ממון, וכ"פ הב"י סימן י"ז.

וראה בהרחבה ביאור מחלוקת זו פד"ר כרך י"ד עמודים (308-327) מרחשת (ח"ב סימן ו') קהלות יעקב (ב"מ סימן כ"ט) שפלפל באורך בשיטת הקצות ומסקנתו כי גם בסימן בינוני ניתן להוציא ממון. עיי"ש היטיב.

וראה עוד בספרו של הראשל"צ הגרע"י שליט"א יביע אומר (ח"ו אה"ע סימן ג' אות י"ח) שדן באורך בנושא של זיהוי פרצוף ע"פ תמונות להתיר מעיגונא, ומה הערך ההלכתי שיש לזיהוי זה.

ושם הביא מחלוקת זו וכן דיעות הפוסקים העומדים בשיטת קצוה"ח, ומ"מ סבורים שכאשר מדמים פרצוף לתמונה וכמו בנדוננו, אין חולק שהדבר מועיל, והסתייע בדברי הנו"ב עיי"ש היטיב.

ומדברי הפוסקים הנ"ל אנו למדים שבנדוננו שזיהוי הנתבעת ע"י ביה"ד נעשה כאשר הייתה נוכחת באולם ביה"ד וביה"ד נעזר בתמונה ברורה בה הודתה הנתבעת, יש לראות זאת כסימן מובהק ביותר לדעת רוב הפוסקים או כטביעות עין גמורה לשיטת קצוה"ח, ומשקלה ההלכתי שווה יותר מאומדנא דמוכח טובא וניתן להוציא ממון ע"פ זיהוי תמונתה.

ובגדר נאמנות ת"ח בטביעות עין ראה ב"ב קס"ח ע"א "כיון דדק דק" ב"מ כ"ג ע"ב "לאהדורי לצורבא מרבנן בטביעות עין" וכן נפסק להלכה ואכמ"ל.

לסיכום:
יש משקל הלכתי מכריע לקלטת הווידאו המקורית בו נצפתה הנתבעת ע"י ביה"ד במעשה בגידה להפסידה כתובתה הן מדין סימנים מובהקים ביותר כמבואר בפוסקים והן מצד טביעות עין כמבואר בקצוה"ח.

צירוף דבריה נותן לביה"ד אומדנא דמוכח טובא לפיה ניתן להוציא ממון

זאת ועוד דבריה בביה"ד שהקלטת זויפה הוכחו בבדיקה מקצועית כלא אמינים כמו גם דבריה המגומגמים שאולי זו לא היא, נסתרים ע"י טביעות עין של ביה"ד וביה"ד מתרשם שאלמלא הגיבוי המסיבי שקיבלה מבא כחה אפשר והייתה מודה.

כמו כן דבריה בביהמ"ש מיום 7.04.05 ודברי הידיד מיום 31.12.03 (ראה פרוטוקולים מצ"ב) דו"ח חוקר מיום 1.1.2001 (מצ"ב) מראים בעליל שהיו ישנים בבית אחד. גרסתה בבית המשפט לא מקובלת בעיני ביה"ד (ראה שם היטיב) בתיק נמצאים גם מסמכים שהמכתבים של הידיד היו ממוענים לכתובת בו התגוררה הנתבעת, גרסת ב"כ הנתבעת שהיא הייתה מקבלת מכתבים שלו, אינה מספקת בנתונים הקיימים.

זאת ועוד, הנתבעת ובא כוחה סרבו להצעת ביה"ד להבדק בפוליגרף כדי לבדוק את גרסתם ומאידך התובע ובא כוחו הסכימו. (התובע נבדק מיוזמתו במכון פוליגרף לביסוס גרסתו ותוצאות הבדיקה הראו שאינו משקר).

מכלול הדברים הללו מוכיחים בעליל כי היחסים בין הנתבעת לחבר היו עמוקים וביה"ד אינו יכול לקבל את גרסתה.

וראה בענין זה תשובת הרא"ש (כלל ק"ז) שהאריך לצרף תשובות גנובות ומתחמקות של נתבע כהוכחה לאי אמינותו ואף להוציא ממון מכח אומדנא דמוכח טובא.

התמונה הברורה בה נראית עם הגבר זר בתנוחה החורגת מכללי הנורמה המקובלים אף בחברה בת ימינו מהווה נדבך נוסף לחומר הראיות המונח בפני ביה"ד, ובודאי שראוי לצרף זאת לאומדנא ברורה שיש לביה"ד כי לנתבעת היה קשר אינטימי עם החבר.

ביה"ד אינו יכול להתעלם מתשתית עובדתית זו ולקבל את גרסתה כי היו ביניהם יחסי ידידות בלבד.

ואמנם גם באומדנא דמוכח טובא יש פוסקים הסבורים שלא ניתן להוציא ממון מהמוחזק ולפי זה לא ניתן יהיה לחייב אותה להשיב מה שכבר גבתה. אולם לא בנסיבות מקרה זה, בו לדעת ביה"ד אין חולק שניתן להוציא ממון גם מהמוחזק.

ואין כאן המקום להאריך בעניין זה מאחר וכבר ביארנו שמלבד זאת יש משקל הלכתי לקלטת מעבר לאומדנא דמוכח טובא. והרוצה יעיין מאמר חשוב בגדרי אומדנא של הגר"י אלמליח שליט"א (דיין ביה"ד הרבני ת"א, פד"ר כרך י"ט עמודים 106-130)

ובו ציטט את המקורות ההלכתיים החל מן התלמוד ועד אחרוני זמננו ושם נפסק כי אין להוציא ממון מן המוחזק, מאחר והיו אומדנות סותרות, משאכ"כ בנדוננו בו צירוף האומדנות מאמת את אשר ראה ביה"ד בקלטת הווידאו ובאופן זה אין חולק שמועילים הצרופים של האומדנות החזקות שיש לביה"ד להוציא מן המוחזק.

לסיכום:
יש לביה"ד צירוף אומדנות חזקות וברורות המהוות רגליים לדבר למעשה הבגידה שבקלטת אשר כאמור יש לה משקל הלכתי בפני עצמו להוציא ממון מהמוחזק, ולחייב את הנתבעת להשיב את הכסף."

ע"כ מפסק הדין הנזכר.

כאמור, בפסק דין זה קבע בית הדין כי ניתן להסתמך על קלטת וידאו מאחר והיו צירופים ואומדנות ברורות וחזקות המסייעות למה שנצפה בקלטת. משא"כ במקרה דנן, ההיפך הוא. תוצאות בדיקת המז"פ מאששות את חשד בית הדין כי אין זו האשה הנצפית בקלטת וכפי שטענה האשה. מה גם שבית הדין התרשם לאחר חקירת העדים כי אין בפיהם אמת וכי הם מעידים גם על סמך התרשמותם כפי שראו בסיטואציות דומות.

לסיכום:
לא ניתן להסתמך על קלטות כעדות גמורה שניתן לדון על פיה אלא ככלי עזר לבית הדין לחקר האמת.

במקרים מסוימים שיש הוכחה גמורה, יש לראות זאת כאומדנה חזקה ורגלים לדבר ובצירוף אומדנות נוספות אף להוציא ממון.

באשר לשאלה השלישית האם ניתן להסתמך על חוות דעת של מז"פ לערער על אמינות החוקרים והקלטות?

ברור ופשוט שיש לבדיקה זו חזקה של אומן דלא מרע אומנותיה.

המדובר בכלי עזר המשמש את הערכאות על מנת לחשוף את האמת בעקבות הצלחת גורמים לערוך קלטות ולבצע שינויים בתמונות מבלי שניתן בעין רגילה להבחין בכך.

למז"פ כלים רבים המשמשים אותם לחשיפת האמת והחוקר המשטרתי התמחה בתחום במשך שנים וכפי שציין זאת במבוא לחוות דעתו.

דבר נוסף, עדות זו אמינה מאחר והיא אובייקטיבית ואינה ממומנת ע"י צד מסוים.

גם אם ננקוט משנה זהירות ונחשוש לסטייה בדיוק של תוצאות הבדיקה, יש לקבל אותה משני טעמים.

האחת. הצדדים הסכימו בפני בית הדין להפנות את הקלטות לבדיקת המז"פ ושעם קבלת תוצאות הבדיקה יכריע בית הדין סופית בשאלת הוצאות הבדיקה (ראה החלטת בית הדין מיום כ"ו באדר א' תשע"ד 26.02.2014).

הטעם השני: גם אם קיימת סטייה, לא תיתכן סטייה כה גדולה בבדיקה מקצועית שכזו, ובכל מצב דירוג התוצאה בהתאם לסולם שהוצג ע"י המז"פ אין בו כדי להפסיד את האשה מכתובה על בסיס דירוג נמוך מאחר ואינה עומדת בקריטריונים ההלכתיים הנדרשים.

כאן המקום להביא את סולם הדרגות של תוצאות בדיקות מז"פ על מנת להבחין באיזו דרגה נמצאים הקלטות שנבדקו -- א' וד':

"סולם רמות הוודאות

א. לא ניתן להשוואה כלל / לא ניתן לקבוע (cannot be compared/determined) – איכות התמונה אינה מאפשרת השוואה ו/או הממצאים אינם חד משמעיים ולא ניתן להגיע לכלל מסקנה.

ב. זיהוי שלילי (negative identification): הבדיקה הראתה הבדלים השוללים זהות בין המוצגים במאפיינים שנבדקו. במקרים כאלו סבור המומחה כי אין מדובר באותו אדם (אלא אם בוצע ניתוח פלסטי מקיף).

ג. סביר שאין מדובר באותו אדם (probably not the same individual): נמצאו אי התאמות שאינן מספיקות לזיהוי שלילי מוחלט, אך מטילות ספק בכך שמדובר באותו אדם.

ד. לא ניתן לשלול (cannot be eliminated): הבדיקה הראתה דמיון בין המוצגים במאפיינים שנבדקו ולא נמצאו פרטים השוללים התאמה. עם זאת, ההתאמה לא הייתה מובהקת.

ה. אפשרי שמדובר באותו אדם (possible): הבדיקה הראתה התאמה בן המוצגים במאפיינים שנבדקו, אך המאפיינים היו סוגיים בלבד, או שהיו מאפיינים אחרים בעלי מידת ייחודיות נמוכה.

ו. סביר (אפשרי בהחלט) שמדובר באותו אדם (probable): הבדיקה הראתה התאמה במאפיינים ייחודיים מסוימים, או בצירוף של מאפיינים סוגיים בלתי תלויים.

ז. סבירות גבוהה (highly probable): הבדיקה מצביעה על התאמה במאפיינים ייחודיים, או בצירוף של מאפיינים סוגיים בלתי תלויים רבים. התמונות הן של אותו אדם עם אפשרות נמוכה שמדובר באנשים שונים בעלי דימיון רב ביניהם.

ח. סבירות גבוהה מאד (very highly probable): הבדיקה הראתה התאמה במאפיינים ייחודיים או בצירוף של מספר רב של מאפיינים סוגיים בלתי תלויים. התמונות הן של אותו אדם ללא אפשרות של ממש שמדובר באנשים אחרים עם דמיון רב ביניהם. ההסתייגות המבוטאת בניסוח זה מופיעה רק בשל מידת הזהירות המדעית הננקטת על ידינו בעת פירוש הממצאים, והיא יכולה לנבוע, בין היתר, מאיכותם של הסימנים הנבדקים.

ט. זה האיש / זיהוי חיובי (positive identification): הבדיקה הראתה התאמה במאפיינים ייחודיים במידה כזאת שלמומחה אין כל ספק לגבי היות התמונות של אותו אדם. התמונות באיכות צילומית גבוהה, ללא הבדלי זווית משמעותיים. קיימת התאמה מלאה של לפחות ארבעה מאפיינים ייחודיים כגון סימני עור או חוסר סימטריה ו/או צורות הפרטים של חלקי הפנים/גוף שנצפו תואמות.

מאפיין סוגי/כללי – מאפיין שחוזר על עצמו בצורות שונות אצל האוכלוסיה כולה או חלק גדול לממנה, למשל תווי פנים (סוגי אפים, מבנה גוף ועוד)

מאפין ייחודי – בדרך כלל סימן ייחודי, שאינו חוזר על עצמו אצל רוב האוכלוסיה, למשל קעקוע, צלקת, נקודת חן כולל מיקום מדויק."

לאור האמור קביעת המומחה מטעם המז"פ את דרגת הצילומים והזהות של האשה הנצפית בקלטות בדירוג נמוך מהווה ריעותא גדולה לאמינותם של החוקרים.

לזאת יש לצרף את התרשמות בית הדין מחקירת העדים וממה שצפה בקלטות שקיימת סבירות שאין זו האשה הנצפית בקלטות.

לסיכום:
חוות הדעת של מז"פ מערערת את אמינות החוקרים הפרטיים והקלטות עליהם מסתמכים.

באשר לשאלה הרביעית האם יש לראות במעשה בו נצפתה האשה בקלטות מעשה כיעור?

לכאורה פטורים אנו מלדון בזה לאור האמור לעיל.

עם זאת. בית הדין מציין שאין במעשה נשיקה חד-פעמי, חיבוק עם גבר זר, התייחדות עם גבר זר בשעות הערב המוקדמות למשך כשעה, מעשה כיעור.

לכל היותר יש לראות זאת כעוברת על דת במקרה שהבעל אינו מתרועע עם נשים.

בפוסקים הובאו מספר דוגמאות למעשה כיעור והגדרתו ראה על כך בטור שו"ע אה"ע סימן י"א ובאוצר הפוסקים שם אולם מאחר ואין נפקותא למקרה דנן בו לא הוכח עובדתית שכך נעשה הרי שבית הדין יסתפק בכך.

נעיר כי עדות החוקרים הפרטיים בדבר ייחוד האשה עם הגבר הזר שנכנס לביתה הוכחשה על ידה. מה גם שהחוקרים לא ידעו להעיד האם הגבר נכנס לביתה והתייחד עמה לבד או שהיו אנשים נוספים בדירה. כמו כן לא העידו על הגפת דלתות.

בהקשר לכך נביא מדברי הגרא"י גולנדנברג זצ"ל אב"ד בית הדין הרבני הגדול בספרו ציץ אליעזר חט"ז סימן מ"ז שיש בהם השלכות לעובדות במקרה דנן וז"ל (שם אות ה'):

"כאמור בתחלת דברינו אין ביתר העדויות שנשמעו בבית הדין הן מפי השכנים וגם לרבות עדות הבלש השני כל עדות הגובלת אפילו למעשי כיעור, וגם על יחוד ממש אין פרט לשל אלמוני שהעיד שראה מרחוק שעלו לבניין ושהו שם זמן רב, וגם זה רק גובל ליחוד כי לא ידע מהנעשה בפנים אם היו לבד או שנמצאו שם עוד אנשים, ועכ"פ הילדים שנמצאים בדרך כלל עם האשה (ונוסף לזה הבלש פלוני הודה שאינו שומר מצוות ושמחלל שבת) וא"כ אין בזה בכדי לאסרה.

ובזה נבוא להוסיף ולומר, שאפילו אם נרצה לחוש לדעת אחד מהדיינים בנימוקיו (פסק דין הוגש בגין ערעור של הבעל) שאילו היום העדים כשרים לעדות אזי "זוהי עדות על מעשה כיעור" (דבר שאינו כפי שמתברר בעליל לפי העדויות ולפי ההלכה בזה) היה מקום לזה אילו האשה לא הסכימה להתגרש והייתה דורשת שלום בית, ועמדה האשה לפנינו אם מותרת לבעלה, או יש מצוה לגרשה, או אם הבעל רוצה לחשוש ולגרשה אם יכול זאת. אבל כאמור האשה שלפנינו מסכימה להתגרש, ואין בעיה של איסור. וההשלכות מזה המה רק בנוגע לממונות, אם הפסידה כתובה וכו' והא הרי יותר מספק כיעור בודאי שאין כאן, כי בנידוננו לא נתמלאו כל התנאים המפורטים בזה באה"ע סימן י"א, ובפרט לשיטת הרא"ש ודעמיה, ובספק כיעור מצינו להמבי"ט בתשובותיו ח"א סימן רפ"ז שפסק דאם יש ספק אם הוא דבר מכוער או לא אינה מפסדת, דכתובתה בחזקתה היא."

וראה שם בהמשך בעניין אם היה עדות ברורה על יחוד באיזה אופן נחשב הדבר לכיעור.

עוד בעניין יחוד האם נחשה כמעשה כיעור ראה בספרו של הגר"ש משאש זצ"ל אב"ד ירושלים תבואות שמש אה"ע סימן נ"ב.

כאמור במקרה דנן פטורים אנו מלהחשיב טענת הבעל ליחוד אפילו כספק כיעור, מאחר ובית הדין התרשם מעדות החוקרים שאינם אמינים בלשון המעטה, ובפרט לאחר שהתברר לבית הדין על פי חוות דעת מקצועית ואובייקטיבית של מז"פ שאין בקלטות הוכחה שניתן להסתמך עליה לפחות כרגליים לדבר לטענת הבעל.

נציין כי כבר בהחלטת בית הדין מיום י"ג בחשוון תשע"ג 29.10.2012 לאחר דיון הוכחות קבע בית הדין את עמדתו בהאי לישנא "עמדת בית הדין היא שהתנהגותה של האשה במועדון אינה חורגת מהתנהגותו של הבעל והמקובל בחברתם, ולאור מה שהתברר לעת עתה בבית הדין אין זה מסיר את חובת הבעל במזונות אשתו."

החלטה זו שניתנה לפני כשנתיים בתביעת האשה לחייב הבעל במזונות אשה, ניתנה לאחר שבית הדין חקר את הצדדים היטב אודות טענות הבעל כי האשה הפסידה במעשי הבילויים שלה במועדונים את מזונותיה.

באשר לשאלה האם יש להעדיף לקבל את גרסת האשה על פני גרסת הבעל?

התשובה לכך: אין כאן שאלה של עדיפות איזו גרסה לקבל. השאלה העומדת לפנינו היא, האם ניתן על סמך החומר שהוצג בפנינו קרי, עדות החוקרים. קלטות וידאו, חוות דעת של מז"פ, להפסיד את האשה מכתובה ולפחות להעלות ספיקות בדבר זכאותה.

לשאלה זו, התשובה, כל עוד לא הוכח בראיות שקבעו לנו הפוסקים שהאשה עשתה מעשים המפסידים את האשה מכתובה לא ניתן לשלול מהאשה את זכותה לכתובה.

אין בידי טענות הבעל להעלות ספק שמא האשה עשתה מעשה כיעור כאשר אין לו בסיס ראייתי.

שכן כל בעל המעוניין להתגרש יטען טענות כלפי אשתו להפסידה מכתובה ללא בסיס ראייתי.

אם נקבל טענות שכאלו העולות לפנינו בתדירות גבוהה ללא בסיס ראייתי השמטנו את יסוד תקנת חז"ל לחיוב הבעל בכתובה "כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה" וכי מה קל יותר להטיח האשמות שכאלה באשה ונפסיד את האשה מכתובתה, דבר שלא יעלה על הדעת חלילה מאחר והוא מעקר את תקנת חז"ל.

בית הדין מציין כי מעקב אחר האשה הטרדתה ופגיעה בפרטיותה נידונו בבית המשפט וניתן צו ע"י בית המשפט המורה לבעל שלא לבלוש אחר המבקשת לארוב לה להתחקות אחר תנועותיה ומעשיה או לפגוע בפרטיותה בכל דרך אחרת. (ראה החלטה מיום ז' בסיון תשע"ד 05.06.2014) הדבר מצביע עד כמה הייתה נתונה האשה במעקב שעלה לדיון בבית המשפט ואם אחר כל המעקבים הללו, ואם זו התוצאה שהושגה ע"י הבעל הדבר אומר דרשני.

לסיכום:
עמדת בית הדין שבנסיבות הללו אין בסיס ראייתי הנדרש על פי ההלכה לשלול מהאשה את זכותה לכתובה.

לא ניתן לקבוע על סמך עדות החוקרים כי האשה הפסידה כתובתה וזאת משני טעמים מרכזיים.

הטעם הראשון. הסתירה בין העדים מר ו' ומר ג'. והתרשמות בית הדין מחקירתם שהם אינם דוברי אמת.

הטעם השני. בית הדין שצפה בקלטות לא היה ברור לו בוודאות שהאשה הנצבת בפני בית הדין היא האשה הנצפית בקלטות. חשש זה קיבל חיזוק נוסף מגורם מקצועי אובייקטיבי מחלקת מז"פ של משטרת ישראל שזהו תחום התמחותם.

בית הדין אינו מתייחס כלל לעדותה של הגב' פ'. שהעידה מטעם הבעל. עדה זו נראה בעליל כי נשכרה ע"י הבעל להפליל את האשה.

מסקנה זו מתקבלת מהעיון בהודעות הכתובות שניהלה עם האשה לפני מתן עדותה בו היא מנסה להפליל את האשה ביחסיה עם בנה.

מה גם שהתרשמות בית הדין מעדותה במהלך הדין הייתה של אשה שאינה אמינה בלשון המעטה (ראה על הודאתה במעשים פליליים בפרוטוקול הדיון).

בית הדין מציין שוב כי הבעל לא הסכים לקבל על עצמו הכרעת בית הדין לפשרה למרות הסכמת האשה. הבעל ושני עוה"ד שייצגו אותו האחד בהתחלת ההליכים והשני בהמשכם דרשו מבית הדין להוציא החלטה על פי שורת הדין וללא כל פשרה בגדר של ייקוב הדין את ההר ולבית הדין לא נותר אלא להוציא החלטה בהתאם לחומר המונח בפניו ללא פשרה.

לאור האמור הבעל חייב לשלם לאשה את מלוא סכום הכתובה בסך מאה ושמונים אלף ש"ח.

תביעת הבעל לחיוב האשה בגירושין
בית הדין הכריע בתביעה זו בהחלטתו מיום י"ד בטבת תשע"ד 17.12.2014 בו קבע "על הצדדים להתגרש".

החלטה זו מקבלת ממד חזק יותר עם גילויי השנאה שחזה בית הדין לאור התמשכות הדיונים שהעמיקו את הפערים לאיבה גלויה כך שלא נותר אלא לשדרג החלטה זו ולהורות על חובת הצדדים להתגרש.

תביעת הבעל להותיר את הדירה הרשומה על שמו בבעלותו.
בית הדין שמע את עדותם של אם הבעל ומוכרת הדירה בית הדין אכן מתרשם כי אין לאשה זכות קניינית בדירה הרשומה על שם הבעל למרות טענתה כי השתתפה בתשלומי המשכנתא בתקופה בה חיו יחד.

נימוקי בית הדין:
א. הדירה נרכשה לפני הנישואין ע"י הבעל ואמו ונרשמה על שם הבעל. בהתאם להלכה הבעל מוחזק בבעלותו על הדירה מכוח הרישום בטאבו. גם בהתאם לחוק יחסי ממון (סעיף 5 א 1 לחוק) הרי שהחוק החריג נכסים שנרכשו ע"י בן/ת זוג לפני הנישואין. טענת האשה וב"כ בסעיפים 95-98 בעניין הפסיקה אינה רלוונטית למקרה דנן בה הצדדים התנהלו יחד בתקופה קצרה ביותר.

ב. לא הוכח כי האשה אכן השתתפה עם הבעל בתשלום המשכנתא וזאת בגין הסתירה בנתונים שהומצאו ע"י הצדדים. הבעל המציא לבית הדין תדפיסים מהם עולה כי תשלום המשכנתא החודשי בסך 771 ש"ח יצא מחשבונו הפרטי לשם לא הוכנסה משכורת האשה. מנגד האשה המציאה לבית הדין תדפיסי חשבון בנק משותף מהם עולה כי התשלום בסך 2000 ש"ח לחודש יצא מחשבון זה.

ג. גם אם נניח שהצדק עם האשה לא ייתכן לדרוש זכויות קנייניות בדירה שנרכשה ע"י הבעל בסיוע הוריו עוד לפני הנישואין. לכל היותר לאשה הזכות לתבוע את חלקה בתשלומים שנעשו מהחשבון המשותף אם יתברר שאכן הצדק עמה.

לאור האמור מחליט בית הדין כדלהלן:

לאשה אין זכויות קנייניות בדירה.

על הצדדים לפנות לרואה חשבון המקובל עליהם לצורך בדיקת הנתונים שהונחו לפנינו ועם קבלת חוות דעתו יתן בית הדין דעתו האם יש בסיס לבקשת האשה לקבלת חלק כלשהו בשווי הדירה.

תביעת הבעל לפינוי האשה מהדירה לאלתר
עמדת בית הדין שלאחר שהצדדים חייבים להתגרש והבעל חייב לשלם לאשה את כתובתה נפטר הבעל מחיובו במזונותיה ומדורה.

עם זאת, מאחר והאשה מטפלת בבנם הפעוט יש לתת לאשה פרק זמן של שלושים לחפש מדור חלופי.

לאור האמור מחליט בית הדין כדלהלן:
א. בכפוף לחיוב הבעל בתשלום הכתובה על האשה לפנות את הדירה בה היא מתגוררת בתוך שלושים יום.

ב. אם הבעל יתנער מחובתו בתשלום הכתובה ויגיש ערעור על החלטה זו ישקול בית הדין עמדתו בשנית.

ג. החלטה זו אינה כפופה למועד סידור הגט שייקבע בהקדם האפשרי.

תביעת הבעל לחיוב האשה בדמי שימוש ולפטרו מחיוב מזונותיה ומדורה.
שתי השאלות הללו כרוכות זו בזו ויידונו יחדיו.

נקדים ונאמר האשה מתגוררת בדירה הרשומה ע"ש הבעל נשואת הדיון בהתאם להחלטת בית הדין מיום י"ח באלול תשע"ב 05.09.2012 וזאת בתביעתה למדור.

בהחלטת בית הדין נאמר "בית הדין מורה בצו זמני על מדור ספציפי לאשה והבת בבית המגורים... וזאת מפאת חיובי הבעל בכתובה בעת הנישואין."

לאחר העיון בעמדות הצדדים סיכומיהם והאסמכתאות שצירפו כולל סיכומיהם שהמציאו לתיק מזונות בתביעת האשה למזונות ותביעה נגדית של הבעל לביטולם, עמדת בית הדין שלאור אי הסכמת הבעל לשלם לאשה את כתובתה, לא הפסידה האשה את זכותה למזונות וזכות המדור בה מחויב הבעל במסגרת חובתו בכתובה. זכות זו מוקנית לאשה מדין מזונות כמבואר בפוסקים ואינה נשללת ממנה אלא אם הוכח שהאשה בגדה/מרדה או משתכרת בשיעור בו יכול לומר לה הבעל צאי מעשה ידייך במזונותייך.

כאמור, הבעל לא הרים את נטל ההוכחה לכך שהאשה בגדה בו או עשתה מעשה כיעור המפסידה את מזונותיה ומדורה ומשכך קמה וגם ניצבה התשובה שחובתו הברורה של הבעל כלפי האשה שרירה וקיימת ואינה נשללת מכח הטחת האשמות ללא תשתית ראייתית הנדרשת כפי שקבעו חז"ל.

אמנם יש מקום לבחון לפטור את הבעל מחובתו זו מדין צאי מעשה ידייך במזונותייך וזאת אם השתכרותה החודשית מספקת לה לצרכיה וכפי שקבעו הפוסקים (ראה רמב"ם פי"ב מהלכות אישות, טור שו"ע אה"ע סימנים ס"ט ע' ובנו"כ שם) לצורך כך יש לבדוק את השתכרות הצדדים.

מהעיון בחומר המצורף ע"י הצדדים וב"כ עולה כי התקיימו הליכים דיוניים בבית המשפט בתביעת האשה למזונות הקטינה.

בדיונים שהתקיימו בבית המשפט לאחר חקירת הצדדים, הכולל עדות עדים כולל מעסיקה של האשה והעיון במסמכים ותלושי שכר של הצדדים שהוצגו בפני בית המשפט (ראה פרוטוקול מיום 17.06.2013) קבעה השופטת שירי היימן בהחלטתה מיום כ"ז בטבת תשע"ד 30.12.2013 כי האשה השתכרה 5700 לחודש בממוצע בשנת 2011, סך של 4840 ש"ח ממוצע חדשי בשנת 2012, ובשנת 2013 השתכרה בממוצע סך של 5750 ש"ח לחודש, ואילו הבעל השתכר 8500 ש"ח לחודש.

השופטת קבעה לבעל לשלם לאשה מזונות קטינה בסך 1500 ש"ח לחודש לא כולל מדור בסך 600 ש"ח לחודש מאחר והאשה מתגוררת בדירת הבעל ובהתחשב בתשלומי המשכנתא שהבעל משלם מדי חודש.

בקביעה זו התחשבה השופטת בחיוב מזונות בסך 1000 ש"ח לחודש שחייב בית הדין את הבעל במזונות אשה. (החלטה זו עוכבה ע"י בית הדין לאחר מספר חדשים ובית הדין ייתן דעתו על כך בהמשך).

כאמור קביעה זו מבוססת על תלושי שכר וחקירה ממצה של הצדדים ועדים מטעמם כך שהיא מקובלת עלינו.

לאחר בחינת צרכי האשה כפי שמופיע בכתב תביעתה לאחר ניכוי הצרכים שאינם ההכרחיים ובהתחשב בהוצאות ההכרחיים נראה לנו כי משכורת זו יכולה להספיק לאשה גם למדור חלופי בעבורה בלבד בסך של כאלפיים ש"ח לחודש. אולם מאחר והאשה עמדה בתחילה על דרישתה לשלום בית וקראה לבעל לשוב לבית בו התגוררו, עמדת בית הדין שהבעל בחזקת חיוב במזונות ומדור ויש לפטרה מתשלום דמי שימוש לכל הפחות עד להחלטת בית הדין המורה לצדדים להתגרש.

המעיין בחומר שצירפו הצדדים כולל תסקירי שירותי הרווחה, עדכון יחידת הסיוע של בית הדין ופרוטוקולים של בית הדין בתקופה זו, יראה נכוחה כי האשה שבה ודרשה לחייב את הבעל לשוב לשלום בית ואין עילה הלכתית לחייב אותה בדמי שימוש בתקופה זו כאשר הבעל עשה דין לעצמו ועזב את הבית.

אמנם הבעל טען כי הוא נאלץ לעזוב את הבית בגלל התנהגות האשה, אולם טענתו זו לא הוכחה והאשה שהכחישה את טענתו ובקשה למרות המשבר לנסות שלום בית הינה בחזקת נאמנה בכנות בקשתה לשלום בית.

לסיכום
דרישתה לשלום בית שוללת את זכות הבעל בתביעה לחייבה בדמי שימוש לתקופה בה עדיין היה סיכוי לשלום בית.

ברם, ממועד י"ד בטבת תשע"ד 17.12.2014 בו הורה בית הדין לצדדים להתגרש שומה עלינו לברר האם נאמר דין צאי מעשה ידייך במזונותייך גם לחיוב הבעל במזונות ובמדור.

כידוע, נחלקו הפוסקים האם הבעל יכול לכוף על אשתו הסדר זה, של צאי מעשה ידייך במזונותייך באם מספיקים לה מעשה ידיה לצרכי מזונותיה.

לדעת הרמב"ם והעומדים בשיטתו אין בעל יכול לכוף את אשתו לקבל הסדר זה מחשש שמא לא יספיקו לה מעשה ידיה.

לדעת הר"ן והעומדים בשיטתו בעל יכול לכוף על אשתו לקבל הסדר זה כאשר מעשה ידיה מספיקים לה ולא חשש לכך שמעשה ידיה לא יספיקו לה. ראה על מחלוקת זו ברמ"א אה"ע סימן ס"ט ובנו"כ שם ובעיקר באוצר הפוסקים שהרחיבו בדין זה.

לו הייתה עומדת לפנינו השאלה האם לכוף את האשה לקבל הסדר זה היה צד לומר שלמוחזק בכספים זכות הטענה לקים לי כפוסקים הסוברים כמוני.

ברם, במקרה דנן השאלה העומדת לפנינו היא, על פרק זמן של השנה שחלפה (מיום מתן החלטת בית הדין הנ"ל) האם יש לכוף על האשה לוותר על מזונותיה ומדורה בתמורה למעשה ידיה שקיבלה ושכאמור נראה שהיו מספיקים לה גם למדורה?

עמדת בית הדין שבנסיבות הללו לכאורה נראה שגם הרמב"ם יודה שלבעל עומדת הזכות לטעון צאי מעשה ידייך במזונותייך על זכותה למזונות ומדור מתקופת העבר.

נבהיר דברינו.

טעם הדין מבואר מלשון הרמב"ם בפי"ב מהלכות אישות ה"כ שכתב וז"ל "הבעל שאמר לאשתו בשעה שהלך טלי מעשה ידיך במזונותייך אין לה מזונות, שאילו לא רצתה בדבר זה ולא סמכה דעתה היה לה לתבעו, או לומר לו אין מעשה ידי מספיקין לי". ובספר מגלת ספר על הסמ"ג (עשין מ"ח נ"ד) ביאר שיטת הרמב"ם שהרמב"ם לשיטתו סובר שחיוב מזונות האשה הוטלו על הבעל מן התורה אלא שיש לו זכות במעשה ידיה ואם לא יספיקו ישלים את החסר משלו, אולם חכמים חששו שמא לא יספיקו לה מעשה ידיה והאשה תצטרך להתדיין עם הבעל בבית דין לחייבו בצרכי מזונותיה, לכן תיקנו חכמים לשיטת הרמב"ם שהבעל אינו יכול לומר לה בעל כרחה צאי מעשה ידייך במזונותייך וזהו מתנאי כתובה. (ראה שם בהרחבה יישוב שיטת הרמב"ם מקושיית האחרונים על הסתירה כביכול בין דברי הרמב"ם שחיוב מזונות מן התורה למה שכתב לאחר מכן ומפני זה יחשבו המזונות מתנאי כתובה ואכמ"ל).

נמצאנו למדים שגם לשיטת הרמב"ם והעומדים בשיטתו הסוברים שאין הבעל יכול לכוף על האשה לומר לה צאי מעשה ידייך במזונותייך זהו דווקא מכאן ולהבא שאז קיים החשש שלא יספיקו לה מעשה ידיה, אולם על תקופת העבר שחלף חשש זה יכול הבעל לומר לאשה צאי מעשה ידייך במזונותייך. וראה עוד בעניין זה שו"ע אה"ע סימן ס"ט, ב"ש שם סק"ד, ביאור הגר"א סק"ז, בית מאיר שם, בני אהובה ה"ד, ובחזון איש אה"ע סימן ס"ח סק"א וב' ואכמ"ל.

אולם גם לאחר שיצאנו ממחלוקת זו עדיין תיוותר בפנינו מחלוקת נוספת של הפוסקים מי המוחזק במזונות אשה כאשר יש ספיקות בחיוב זה.

יש פוסקים הסוברים שהאשה מוחזקת בתביעת המזונות ויש הסוברים שהבעל מוחזק בתביעת האשה למזונות.

מחלוקת זו נדושה רבות בפוסקים ראה על כך בהרחבה בספרו של מרן הראשון לציון הגר"ע יוסף זצ"ל יביע אומר ח"ב סימן ט"ו ובספר משנת הכתובה להרה"ג משה קליין ח"ב סימנים ג' ד'.

עוד נחלקו הפוסקים האם תקנת מעשה ידי האשה יוצרת מצב בו הבעל זוכה במשכורתה ישירות מהמעסיק של האשה או שהאשה זוכה בה וחכמים תקנו שמוטל עליה חוב כלפי בעלה להמציא לו את משכורתה בגין מזונותיה. (ביאור מחלוקת זו והנפקותות היוצאים ממנה עיין בספר משנת הכתובה ח"ב סימן כ"ג מה שהביא בשם הקובץ שיעורים כתובות רט"ז ועוד).

לצד הסבור שהבעל זוכה ישירות במשכורתה, יש צד לומר שהבעל מוחזק בטיעוניו שהאשה משתכרת יותר ממה שהצהירה (למרות שדבריו נדחו ע"י השופטת, מ"מ יש לחוש שאכן הכנסתה יכולה לספק גם את מדורה) וכי מספיקים לה מעשה ידיה למזונותיה ומדורה ולכן יש לחייבה במדור.

לצד הסבור שהאשה זוכה במעשה ידיה אלא שהיא מחויבת לתת את משכורתה לבעל, יש צד לומר שהאשה מוחזקת בכספים המגיעים לה למזונות ומדור (לטענתה) והבעל אינו יכול לבוא מחמת הספק ולתבוע מהאשה דמי מדור.

עוד נחלקו הפוסקים האם גם במעשה ידי אשה המשתכרת במלאכות שאינה חייבת בהן וכמו פקידות מזכירות וכיוצ"ב (הנהוגים בימינו) האם מעשה ידיה שייכים לבעל או לעצמה.

יש פוסקים הסבורים שמעשה ידי האשה במלאכות שאינה חייבת בהם שייכים לה ויש הסוברים שהם שייכים לבעלה. ובשו"ע אה"ע סימן צ"ה ס"ז בדין אלמנה הניזונית מהיתומים הביא שלוש דעות בזה.

ואמנם יש מחלקים בין אלמנה שאין לה מעה כסף לאשת איש שמגיע לה מעה כסף ולכן העדפתה שע"י הדחק לבעלה.

ברם במקרה דנן שהאשה לא קיבלה מעה כסף לצרכיה לכאורה הדבר שנוי במחלוקת זו של הפוסקים.

עוד יש להסתפק במקרה דנן מאחר והבעל לא הסכים לקבל את הצעת הפשרה של בית הדין בתשלום הכתובה ואף לא פעל בהתאם להחלטת בית הדין מיום ט"ו בטבת תשע"ד 18.12.2013 המורה לצדדים להתגרש, כאשר בית הדין מציין בסעיף ב' להחלטה כי הצדדים רשאים לפתוח תיק לסידור גט, ומורה להם (סעיף ה' להחלטה) לנהל מו"מ להסכם פשרה ברוח הצעת הבית הדין לפשרה ולהמציא בתוך 14 יום את עמדתם להסכם הפשרה, הבעל לא פתח תיק לסידור גט ולא ניהל מו"מ להסכם פשרה ובית הדין העיר על כך בהחלטתו מיום כ"ו באדר תשע"ד 26.02.2014.

בנסיבות הללו יש צד לומר שלאשה הזכות לטעון מאחר והסכמתי בלית ברירה להתגרש והסכמתי להצעת פשרה לקבל סך 80000 ש"ח במקום 180000 ש"ח המגיע לי בכתובה אם כן הבעל אשם בכך שהחזיק אותי כנשואה לו ואינו יכול להתנער מחובותיו כלפיי הנובעים מתנאי הכתובה שהם חוב המזונות והמדור.

אמנם הבעל יכול לטעון כי האמין בצדקת דרכו שהאשה בגדה בו וכי הוא פטור מכל חובה כלפיה, מ"מ מאחר והבעל לא הצליח להרים את נטל ההוכחה לבסס את טיעוניו עליו לשלם את המחיר של מה שבקש להוציא פסק דין ולא פשרה.

טענה זו של האשה יכולה לעמוד לזכותה גם לאחר החלטת בית הדין הנ"ל מכיון שהסכימה לפשרה בתביעת הכתובה ויכולה לטעון כי מבחינתה היה ניתן להתגרש בהתאם לפשרה ולא להחזיקה עד היום כאשת איש.

מנגד. לבעל שמורה הזכות לטעון ולו מן הספק שהיה בטוח בצדקת טיעוניו ולכן לא הסכים להתגרש בהתאם להחלטת בית הדין הנ"ל כל עוד חרב תביעת האשה לכתובה מונפת עליו גם בסכום הפשרה שהוצע לו.

בהקשר לכך מציין בית הדין לאמור בסיפא של החלטתו מיום ד' בתמוז תשע"ג 12.06.2013 סעיף י"ט "באם הצדדים וב"כ לא יגיעו להסכם או להצעות שאין ביניהם פער מהותי, יצטרך בית הדין למצות את ההליכים בתביעה עד תומם, הן בתביעות האשה למזונות וכתובה והן בתביעות הבעל לחיוב האשה בגט לאלתר"

כאמור בדברינו לעיל, לבית הדין נתקבלו נתונים של תלושי השכר משנת 2013 שנבדקו ע"י בית המשפט, לבית הדין אין נתונים מיום מתן החלטתו להורות לצדדים להתגרש לפני כשנה ויש צורך בהמצאת תלושי השכר עד היום בטרם יכריע בסוגיה זו.

בית הדין מבהיר את עמדתו כי גם כאשר יתקבלו תלושי השכר של שנת 2014 ישקלל בית הדין במסגרת שיקוליו את כל הספיקות ההלכתיים שהתעוררו בדברינו לעיל אשר ייבחנו באמת מידה הלכתית גרידא.

לסיכום:
א. הבעל בחזקת חיוב במזונות אשה ומדורה.

ב. על הבעל לשלם לאשה מזונות בסך 1000 ש"ח לחודש כפי שקבע בית הדין בהחלטתו מיום י"ג בחשון תשע"ג 29.10.2012 עד למועד ט"ו בטבת תשע"ד 18.12.2013.

ג. החלטת בית הדין מיום ד' בטבת תשע"ג 17.12.2012 לעיכוב חוב המזונות מבוטלת.

ד. יש צדדים הלכתיים לפטור את הבעל מחיובו במזונות אשה ובמדורה מדין צאי מעשה ידייך במזונותייך החל מיום ט"ו בטבת התשע"ד 18.12.2013 בו קבע בית הדין כי על הצדדים להתגרש.

ה. על האשה להמציא לבית הדין בתוך שבעה ימים תלושי השכר ממקום עבודתה החל מחודש דצמבר 2013 ועד לסוך שנת 2014.

ו. עם קבלת תלושי השכר הנ"ל יתן בית הדין החלטתו הסופית בתביעת האשה למזונות ומדור.

תביעות הבעל להותרת המיטלטלין בדירה בבעלותו
בית הדין לא מצא בסיס עובדתי לטענות הבעל שהמיטלטלין נרכשו אך ורק מכספו.

הבעל ידע להציג קבלות על תשלומים שאמו שילמה על מכשיר טלוויזיה, סלון ושולחן זכוכית בלבד.

האשה טענה בסיכומיה שהתכולה נרכשה במשותף. (ראה עמודים 10, 11).

עמדת בית הדין שמאחר ואין וודאות שאם הבעל לא התכוונה לתת במתנה גמורה לצדדים הרי שלאשה הזכות לטעון כי הפרטים הנ"ל נרכשו במתנה גמורה לשניהם.

זאת ועוד, את יתרת תכולת הדירה, לא הצליח הבעל להוכיח שנרכשו על ידו או אמו ובית הדין אינו מוצא עילה לחרוג במקרה זה מהמקובל והנהוג שתכולת הבית מתחלקת שווה בשווה.

לסיכום:
תכולת הדירה תחולק שווה בשווה.

על הצדדים וב"כ להמציא לבית הדין בתוך שבעה ימים שתי רשימות ובהם עמדתם לחלוקת התכולה.

עם קבלת עמדות הצדדים יתן בית הדין דעתו בחלוקת התכולה.

תביעת הבעל להורות על הותרת הרכב על שם אמו
לאור ההכחשות שבין הצדדים ללא בסיס ראייתי מוצק ולאור טענת האשה וב"כ כי הבעל עשה העברה פיקטיבית של הרכב ע"ש אמו, סבור בית הדין שיש לבחון את מקורות רכישת הרכב באמצעות רואה חשבון, תביעה זו תיבחן לאחר שימונה רואה חשבון שיבחן את תביעת הבעל לחיוב האשה בכספים שלדבריו משכה וכלהלן.

תביעת הבעל לחיוב האשה בתשלומי הוצאות שוטפות של החזקת הבית
תביעה זו נדחית מאחר והבעל בחזקת חיוב במזונות אשה הכוללים חיובו בהוצאות השוטפות של הבית.

התביעה לחיוב האשה בהשבת כספים שלקחה מחשבון הבנק המשותף וממנות חתונה בריתה ומענק לידה
לאור הכחשת האשה וב"כ ולאחר שבית הדין התרשם שקשה להוציא את האמת לאור ללא בדיקת מומחה, עמדת בית הדין שיש לבחון את הטענות הללו באמצעות רואה חשבון מקצועי ואובייקטיבי שימונה ע"י בית הדין.

לסיכום:
על הצדדים וב"כ להמציא בתוך שבעה ימים שם רואה חשבון המקובל עליהם לצורך בדיקת עמדותיהם בתביעה זו.

עם קבלת תשובת הצדדים בדבר זהות המומחה המקובל עליהם יוציא בית הדין החלטה על מינוי המומחה.

המומחה יידרש לבדוק את עמדות הצדדים וב"כ לצורך בדיקת תביעות הבעל בנושאים הבאים. א. הותרת הבית על שמו ללא כל תשלום לאשה בגין השתתפותה בחוב המשכנתא ב. הותרת הרישום ברכב על שם אמו ובבעלותה, ג. השבת הכספים שנלקחו מהחשבון המשותף ומתנות שקיבלו.

באשר להסדרי הראייה המורחבים שנקבעו בהסדרי הראייה יוציא בית הדין החלטה נפרדת ובה הפניית הצדדים לשירותי הרווחה על מנת לבדוק את טיעוניהם.

לאור האמור מחליט בית הדין כדלהלן:
א. בית הדין קובע, כי בהתאם ליחסים שבין בני זוג כיום, הרי שהם מחויבים להתגרש לאלתר.

ב. יש לקבוע מועד לסידור גט.

ג. תביעת האשה לחיוב הבעל בכתובה מתקבלת, טענות הבעל להפסיד את האשה מכתובה נדחים בהיעדר תשתית ראייתית הנדרשת על פי ההלכה.

ד. על הבעל לשלם לאשה סך מאה שמונים אלף ש"ח בעבור כתובתה ותוספת כתובתה.

ה. תביעת הבעל לביטול חיובו במזונות ומדור אשה נדחית בהיעדר תשתית ראייתית ראויה.

ו. על הבעל לשלם לאשה מזונות בסך אלף ש"ח לחודש בהתאם להחלטת בית הדין מיום י"ג בחשון תשע"ג 29.10.2012 ועד ליום ט"ו בטבת תשע"ד 18.12.2013.

ז. על הבעל לשלם את הסכום הנ"ל בתוך 30 יום. (כולל חוב של 3000 ש"ח שחויב אם עדיין לא שילם).

ח. על האשה להמציא לבית הדין בתוך שבעה ימים תלושי שכר החל מחודש דצמבר 2013 ועד למתן החלטה זו.

ט. עם קבלת תלושי השכר יבחן בית הדין את תביעת הבעל לפטרו מחיוב מזונות ומדור החל מיום מתן החלטת בית הדין מאשתקד.

י. תביעת הבעל לחיוב האשה בדמי שימוש נדחית ודינה כמפורט בסעיף מזונות ומדור.

יא. תביעת הבעל לפינוי האשה מהדירה מתקבלת, ועליה לפנות את הדירה תוך 30 יום. וזאת בכפוף לתשלום הכתובה על ידי הבעל.

יב. תביעות הבעל להותרת הדירה על שמו בבעלותו וללא כל תשלום לאשה, להותרת הרכב ע"ש אמו ובבעלותה, ולחיוב האשה בהשבת כספים שלקחה ייבחנו לאחר שתתקבל חוות דעתו של רואה חשבון חוקר.

יג. על הצדדים וב"כ להמציא לבית הדין שם רואה חשבון חוקר המקובל עליהם בתוך שבעה ימים.

יד. בהיעדר הסכמה יחליט בית הדין בדבר זהות רואה החשבון.

טו. תביעת הבעל להותרת המיטלטלין שבדירה ברשותו נדחית בהיעדר בסיס ראייתי.

טז. על התובע וב"כ להמציא לבית הדין בתוך שבעה ימים שתי רשימות השוות בערכם לחלוקת המיטלטלין בדירה והצד השני יבחר את הרשימה המבוקשת על ידו.

בשולי ההחלטה, בית הדין מוצא לנכון להעיר לצדדים וב"כ כי התנהגותם והתנהלותם במהלך הדיונים גבלו בחוסר תרבות דיונית בלשון המעטה, הדבר גרם להסלמה לכאוס ולאיבוד עשתונות מה שהוביל את הצדדים להתבצר בעמדותיהם ללא יכולת להגיע לפשרה גם אם היא כואבת.

בית הדין מציין למה שכתב בהחלטתו מיום ד' בתמוז תשע"ג 12.06.2013 "עמדת בית הדין שבמקרה מעין זה עדיפה פשרה כואבת על פני פסק דין הטוב ביותר."

אמנם האשה זכתה במקרה זה אולם הדיונים הרבים והסוערים המלווים בהוצאות רבות וכאוס היו מיותרים ומזיקים העכירו את האווירה ואחריתה מי ישורנה.

מותר לפרסם בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום י"ג בשבט התשע"ה (02/02/2015).