בבית הדין התקיים דיון במכלול התביעות העומדות על הפרק, ולהלן פסיקת בית הדין ביחס לתביעה לתשלום הכתובה.

ביום י"ד כסלו תשע"ג (28/11/2012) ניתן פסק דין לחיוב הבעל בגירושין, וכעת פסיקה זו חלוטה לאחר שערעורו של הבעל נדחה בבית הדין הגדול. בשטר הכתובה נקוב סך 148,000 שקל, ובנסיבות המיוחדות של נידון זה, לא נמצאה עילה לשלול מהאשה את זכאותה לתשלום הכתובה.

להלן נימוקים הלכתיים לביסוס הקביעה שהבעל מחויב בתשלום הכתובה, וכי המועד הראוי לתשלום זה הינו עם פסיקת חיוב גירושין, ואף קודם סידור הגט.

אמנם אם הבעל מחויב בגירושין בעקבות תביעת האשה לגירושין, בנסיבות מסוימות לא יהיה מקום לחיוב תוספת כתובה, וזאת על יסוד שיטת ר"ח (בתוס' יבמות דף סה, ב ד"ה כי), אך במקרה הנוכחי, שבעטיו של הבעל ומעשיו חויב בגירושין, וכמפורט בפסק הדין הנזכר, בנסיבות אלו דברי ר"ח לא נאמרו.

עיין בב"ש סי' קנד סק"א שהביא את דברי ר"ח גם ביחס לעילות המפורטות באה"ע סי' קנד ס"א, אך עיין שו"ת רבי עקיבא איגר החדשות סי' נא ובתשובת נפת צופים חלק אה"ע סי' קי, ובחזו"א אה"ע סי' סט ס"ק כב ובפד"ר כרך א' עמ' 216–222, שכתבו שאין הדברים אמורים בנסיבות שבהן הפירוד או הגורם לחיוב הגירושין נוצרו ביוזמתו ובבחירתו של הבעל, ועי"ש בחזו"א שכתב כן ביחס למורד.

בפסק הדין הנ"ל בעמוד 218 כתבו –

"אם הבעל אינו זן את אשתו מפני שאינו רוצה להשתכר ולזון, ובגלל זה היא דורשת גט, הרי דרישת הגט באה בגלל מרידתו של הבעל, והגירושין הם באשמתו שהרי לא מאונס אינו זן אותה אלא מרצון, כי בזדון מרד באשתו, ולו היה רוצה הרי יש לו היכולת להשתכר ולזון אותה. ואף שבסוף פסיקת הגרושין הם לפי דרישת האשה, דרישה זו אינה אלא תוצאה הגיונית מרצונו או אי רצונו של הבעל, ולכן זה נקרא שמחמתו באה הדרישה לגט. ולא ייתכן לומר בכגון זה שהגט הוא מחמתה. ומאחר שיסוד הפטור לר"ח הנך דכופין מחמתה נופל כאן, לכן גם לדעת הר"ח אין הבעל פטור לשלם התוספת. ואם לא נאמר כן, הרי לפנינו דרך לבעל מורד להתחמק מתשלום הכתובה, לא יזון אותה ויאלצה על ידי זה לדרוש גט, ויהיה פטור לשלם הכתובה על ידי המרידה, בטענה על דעת שתדרשי גט לא התחייבתי, דבר זה אין הדעת סובלתו",

על כן הוא הדין בנידון שבפנינו שחיוב הגירושין נובע ממעשיו השליליים של הבעל כמפורט בפסק הדין הנזכר.

הפסיקה לחיובו במלוא סכום הכתובה, יכולה להינתן עם מתן פסק הדין לחיוב גירושין ועוד קודם סידור הגט. ולהלן המקורות לקביעה זו והנימוקים לכך.

במרדכי במסכת כתובות פרק המדיר –

"כתב הר"ם ז"ל כל היכא דקתני "וציא ויתן כתובה, נהי דאין כופין אותו אלא בראיה ברורה, מ"מ נפיק ממונא מיניה כאן, דכיון דחייבוהו חכמים להוציא ולתת כתובה. אם לא הרשינו לכוף להוציא, דאם היינו כופים ה"ל מעושה שלא כדין, מ"מ כתובה מ"ט לא נפיק מיניה, כיון דחייבוהו חכמים בממון זה לתת לה. הלכך מפקינן מיניה כתובה ויהבינן לה מנה ומאתים ונדוניא דהנעלת ליה."

דינו של מהר"ם נפסק להלכה ברמ"א אה"ע סי' קנד סעיף כא שכתב –

"בכל מקום דאיכא פלוגתא אם כופין או לא, אע"ג דאין כופין לגרש, מכל מקום כופין אותו ליתן כתובה מיד, וכן הנדוניא דאנעלת ליה."

וכתב בביאור הגר"א –

"כיון דחייב להוציא וליתן כתובה, נהי דאין יכולים לכופו על הגט, כתובה מ"מ חייב לה".

הלכה זו מוסכמת על רוב הראשונים, וע"ע בפד"ר כרך א' עמ' 216 (ובספר עזר משפט סי' ד') בפס"ד מביה"ד ת"א שהגאון רבי אליעזר גולדשמידט ז"ל הביא מראשונים ואחרונים שפסקו חיוב תשלום הכתובה עם פסיקת חיוב הגט, גם בטרם ניתן הגט. ולמעשה זו שיטת כמה מרבותינו הראשונים, רמב"ן, רשב"א, ריטב"א ר"ן, ותשב"ץ ח"א סי' א' שפרשו שבכל מקום שלא נאמר בגמ' כופין לגרש, אלא נאמר "יוציא ויתן כתובה", היינו מבקשים על הגט וכופין על הכתובה. ולשיטה זו תשלום הכתובה הוא עוד קודם הגירושין, שהרי כופין על זה. וכן מבואר בתשובת הרשב"א ח"א אלף קצב שכופין על תשלום הכתובה כבר עכשיו עוד קודם לגירושין המעוכבים על ידי הבעל.

מהרלב"ח בתשובה סי' לג באר שיטה זו, וכתב –

"הר"ן וכל בעלי החדושים כתבו בפרק המדיר, כי בכל מקום שאמרו רבותינו ז"ל יוציא ויתן כתובה, רוצה לומר מבקשים על הגט. כפיית דברים כזאת בקשה נקראת... בפרק המדיר אמר באותם שהדין בהם כופין שהכפייה היא בשוטים, דבדברים לא יוסר עבד. ואותה כפייה לבד כתבו המפרשים דאין לעשותה כי אם באותה המקומות לבד שאמרו בהם בפירוש כופין. אבל כפיית דברים ראוי לעשותה, כמו שאמרו בהם ז"ל יוציא ויתן כתובה."

והוסיף מהרלב"ח בסי' לו לבאר שיטה זו –

"כל המקומות שאמרו זכרונם לברכה בהם יוציא ויתן כתובה, משום דהתם ראוי הוא לכוף על הכתובה כיון שבעל המאמר האריך ואמר בפי' ויתן כתובה. ובשלמא אם פי' יתן כתובה רוצה לומר דכופין עליה ניחא דהאריך הלשון כל כך, אבל אם פי' מבקשים על הכתובה כמו ביוציא, שפירושו מבקשים, כיון דלא נקט כופין, אם כן מה לו להאריך ויתן כתובה, כי פשיטא שהמוציא אשתו מחמתו ברצונו, שיתן כתובה."

העולה מדברי מהרלב"ח, שלאותם ראשונים שפרשו "יוציא ויתן כתובה" שכופין על הכתובה ומבקשים את הגט, בהכרח שהכפיה לתשלום הכתובה הוא עוד קודם למועד הגירושין, המעוכבים לעת עתה.

היה מקום לברר הלכה זו שכתבו מהר"ם והתשב"ץ ושאר הראשונים, האם חיוב הכתובה בטרם ניתן הגט הוא חיוב חדש, שתקנו כדי לכפותו בכך לתת גט, או שזהו החיוב הרגיל של כתובה, אלא שקבעו את זמן פירעון הכתובה למועד שבו חויב לתת גט.

מפשטות לשון המרדכי והתשב"ץ ושאר הראשונים, וביאור הגר"א, נראה שחיוב תשלום הכתובה נובע מהחיוב הרגיל של כתובה, שאם לא כן הראשונים היו מציינים שיש כאן חיוב חדש ומבארים הלכה זו, ומסתימת דבריהם מבואר שאין כאן חיוב חדש.

אמנם בספר אגרות משה חלק אבן העזר ח"א סי' קלז כתב –

"מוכרחין לומר להרשב"ץ שהוא חיוב כתובה חדש, לא מהחיוב הידוע שהוא לכשתתאלמן ותתגרש, דמצד חיוב ההוא אין שייך לכופו ליתן הכתובה כשעדין לא גירשה. ודוחק לומר דזה שעשה שתתבע גירושין הוא כבר כגירושין לענין חיוב הכתובה. וכיון דהוא חיוב חדש, אפשר לומר שהוא רק כדי לכפותו בזה, ומנליה דאף כשא"צ לכופו צריך ליתן כתובה, ובודאי אין לומר כלל שיסבור הרשב"ץ והרמב"ן דאין לה כתובה כשמחייבין אותו לגרש ומגרש בלא כפיה. ועוד עצם הדבר דיהיה חיוב כתובה בלא גירושין הוא דבר תמוה, וצע"ג בכוונתם."

והנה בחזו"א אה"ע סי' סט ס"ק יג דן בהלכה זו של המרדכי והרמ"א ובתחילה נטה לומר שזהו חיוב חדש שנועד לכפותו לתת גט, וז"ל –

"צ"ע, נהי דחייב לגרשה, מ"מ אין חיוב כתובה אלא אחר הגירושין והשתא אינו חייב לה. ואפשר שהוא רק מדין כפיה... ואי ליתא קמן למכפי' נראה דאין מגבין לה כתובה מנכסיו".

אך מיד החזו"א חזר מסברא זו וכתב –

"ובבה"ט ר"ס קנ"ד בשם רד"ך לא כתב כן. ואפשר דתיקון חכמים הוא במקום שאמרו יוציא ויתן כתובה שחייב בכתובתה מיד."

וז"ל הבאר היטב שהביא החזו"א –

"כל היכא דכופין להוציא וליתן כתובה, אם לא יכפוהו להוציא, כגון דליתא קמן, והאשה תובעת גיטה וכתובתה, בית דין יורדין לנכסיו ומגבין לה".

הרי שהחזו"א בתחילת דבריו נטה לומר שזהו חיוב חדש כחלק מאמצעי הכפיה לגירושין, אך בעקבות דברי הרד"ך חזר בו.

דברי הרד"ך והחזו"א נעלמו מהאגרות משה, לכן סבר שזהו חיוב חדש כאמצעי כפיה לכופו לתת גט, אך לבסוף נשאר בצ"ע בביאור הלכה זו. אך מאחר שבתשובת הרד"ך מבואר שפסק לחייב בכתובה גם כשהבעל אינו מסרב לתת גט, אלא שהגט מתעכב מטעמים אחרים כגון שהבעל אינו כאן, נראה שבדברי מהר"ם התשב"ץ והרמ"א נקבעה ההלכה שהחל מאותו מועד שניתנה הפסיקה לחיוב הגירושין, גם אם למעשה הגט טרם ניתן, מ"מ בשאר העניינים הכרוכים בגירושין יש לפסוק כאילו כבר ניתן הגט. על כן במקרה שבו האשה זכאית לתשלום הכתובה, בעקבות פסיקה שבה נקבע "יוציא ויתן כתובה", האשה תוכל לגבות כתובתה וגם נדונייתה.

וכן בפד"ר כרך א' עמוד 216 בפסק דין הנזכר מהגאון רבי אליעזר גולדשמידט ז"ל באר הלכה זו כדלהלן –

"הרי שכופין לתת כתובה מיד, גם לפני הגט, אף שאין כופין לגרש. כי מכיון שמוטלים עליו שני חיובים, לתת גט מיד ולתת כתובה מיד, אין השהיית ביצוע אחד החיובים – מתן הגט, פוטרת מלבצע מיד את החיוב השני – תשלום הכתובה. לפי זה בנדון דידן שהדין הוא יוציא ויתן כתובה – כופין לשלם מיד הכתובה גם לפני ביצוע הגט".

וכן מבואר במהרי"ק שורש קז שחיוב הכתובה בטרם סודר הגט אינו חיוב חדש. וז"ל מהרי"ק:

"ואשר כתבת דפשיטא הוא להוציא מיד הבעל לכל הפחות הנדוניא דהנעלת ליה, והבאת ראיה ממה שכתב מהר"ם גבי הני דיוציא ויתן כתובה, דאע"ג שלא הורשינו לכוף להוציא בלא ראיה ברורה מ"מ כתובתה נוציא ממנו כו'. נלע"ד דאין מכאן ראיה כלל, ושאני התם שחייבוהו חכמים ליתן גט וכתובה, והרי היא עומדת וצווחת שהיא רוצה ממנו גט כדברי חכמים שחייבוהו בכך, ומותר לקרותו עבריינא אם לא יוציא ויתן כתובה, אפילו לפירוש רבינו חננאל כמו שכתבו התוס' ריש פרק המדיר, ודאי דין הוא שנוציא ממנו הכתובה, דפשיטא דלענין ממון יש כח ביד חכמים שהרי הפקירם הפקר, ואף על גב דלענין איסור אשת איש החמור אין כח ביד חכמים לכופו מאחר שאין אלא פושע בעלמא", עכ"ל מהרי"ק.

הרי מפורש בדבריו, שבאותם שתקנו בהם חכמים "יוציא ויתן כתובה", – "ודאי דין הוא שנוציא ממנו הכתובה, דפשיטא דלענין ממון יש כח ביד חכמים שהרי הפקירם הפקר". ומבואר שאותו טעם לחיוב הכתובה עם הגירושין, יאמר באלה גם ביחס לחיוב הכתובה עוד בטרם ניתן הגט, ובשניהם זהו דין גמור מכח תקנת חכמים שהורו "יוציא ויתן כתובה."

הבית מאיר בתשובה (שו"ת בית מאיר, מהדורת מכון ירושלים) סי' לט, כתב על דינו של המרדכי והרמ"א –

"כל שהדין נותן לכופו על הגט וכתובה, אף שאין בידינו לכופו על הגט, יהיה באיזה אופן שיהיה, ויש בידינו לכופו על תשלומי כתובה, ממילא הוי מטא זמן חיובא תשלומין הכתובה, ואם אין בני חורין תטרוף ממשעבדי. ומה שנסתפק מעלתו... השעבוד לכתובה מימי הנישואין לא חל עד אחר הגירושין. במח"כ לא ניחא לי בסברא כזו. שמיד שהנכסים נשתעבדו, על אופן זה נשתעבדו, שכל אימת שיחול זמן הפירעון ולא יהיה בעל חוב, תטרוף מה שנשתעבד, ומיד שמחויב בגירושין חל זמן הפירעון", עכ"ל.

הרי מפורש בדבריהם, שהזמן לפירעון הכתובה חל מיד עם פסיקת חיוב הגירושין.

ואכן מעיון תשובת הרד"ך בית ב' חדר ז' עולה כי מפורש בדבריו, שהטעם בהלכה זו לחיוב כתובה באותם אלו שנאמר בהם "יוציא ויתן כתובה", אינו מפני שאנו מבקשים לחייבו בכתובה כאחד מאמצעי הכפיה לגרש, אלא בהלכה זו נקבע המועד לביצוע חיוב תשלום הכתובה, והוא מועד חיוב הגירושין, בלא שהוא מותנה בסידור הגט בפועל.

להלן לשון הרד"ך. לאחר שהרד"ך דחה הסברא שמטעם קנס אתינן, כתב –

"אלא נראה דהיינו טעמייהו דתוספות ז"ל והרא"ש ז"ל, דכיון שכופין אותו להוציא ולתת כתובה מילתא דפשיטא היא דאי ליתיה קמן או שיתילד אחר זמן תולדה אחרת ולא נוכל לכופו, והאשה תובעת גיטה וכתובתה שבית דין יורדין לנכסיו מיד אחרי תביעתה ומגבין לה כתובתה, הואיל וחכמים חייבוהו לכופו בשוטין להוציא ולתת כתובה, אם לא יכלנו לכופו להוציא יש לנו לכופו בכתובתה, הואיל וכבר הגיע זמן שחייבונו חכמינו ז"ל לכופו לתת כתובה, ומטעם זה גם הוא יהא זריז לקיים מצות חכמים לגרש. ולרווחא דמילתא אומר שיש לנו לומר לענין גביית הכתובה דאשה זו, הואיל ולגירושין קיימא, כגרושה דמיא, וגבייא כתובה גם כי לא נתגרשה... הכא נמי אית לן למימר, האי אתתא מבוררת היא דלגירושין קיימא, וכיון דלגירושין קיימא כגרושה דמיא לענין גביית כתובה, וכופין אותו לתת כתובה גם כי לא גרש", עכ"ל הרד"ך.

וע"ע בתשובת נופת צופים סי' צו שכתב בפשיטות שתשלום הכתובה עוד קודם הגירושין, נקבע כדי שלא יהיה חוטא נשכר, אך לא הזכיר מדברי הרד"ך שקדמו בסברא זו.

העולה מדברינו –
א. בנידון שבפנינו, הבעל מחויב הן בעיקר כתובה והן בתוספת כתובה, וזאת כפי ההלכה בנסיבות שבהן שפסיקת חיוב הגירושין נקבעה עקב מעשיו השליליים.

ב. בנסיבות שניתן פסק דין לחיוב הבעל בגירושין, באותה עת כבר ניתן לכפות על ביצוע העניינים הממוניים הנובעים מהגירושין, לרבות גביית תשלום הכתובה, וזאת גם בטרם הוסדר הגט.


על כן ניתן בזאת פסק דין לחיוב הנתבע לשלם לתובעת סך 148,000 שקל. הסכום ישולם תוך 30 יום ממועד חתימת החלטה זו, ואין מניעה שסכום זה ייגבה בהליכי הוצל"פ מתוך חלקו של הנתבע ברכוש המשותף.

ניתן ביום ח' בתמוז התשע"ד (06/07/2014).