לאחר שמיעת דברי הצדדים וב"כ ולאחר העיון בחומר שצורף לתיק ובהתאם למבואר בשו"ע אבהע"ז סי' קל"ד ובנו"כ, מבהיר ביה"ד בזאת כי –

א. נוכח התביעה הנזיקית – כספית אשר הוגשה כנגד הבעל ביום כ"ג בטבת תשע"ה (14.1.2015) ע"י האשה וב"כ עו"ד אביבה לוי בבית המשפט לענייני משפחה באשדוד "בגין סירובו של הנתבע לגרשה..." לא ניתן לקדם את ההליכים בתיקים דנן, וזאת עד לדחייתה של תביעת הנזיקין הנ"ל.

מנוסח כותרת התביעה ומתוכנה עולה כי עסקינן בהליך משפטי המוליך לגט מעושה במישרין וביה"ד לא יכול לתת את ידו לכך.

ידועה הפסיקה הרווחת בבתי הדין ולפיה תביעת נזיקין הינה בגדר כפיית גט מעושה על הבעל שלא כדין. (לעניין זה יעויין בשו"ת בית אפרים אבהע"ז תניינא סימן ע"ג, חזו"א סימן צ"ט ס"ק א' ו־ג', פתחי תשובה סימן קל"ד סק"י ובשו"ת עטרת דבורה ח"א סימן ע"ו).

הדברים חמורים שבעתיים בנידון דנן בו עדיין אין כל "סרבנות גט" ובפרט במקום בו כלל לא ניתן פסק דין לגירושין ובשעה שביה"ד עודנו מצוי בעיצומם של הליכים משפטיים אינטנסיביים התלויים ועומדים בין הצדדים לבירור התובענות ההדדיות לגירושין ולשלום בית, והמצויים בתחום המובהק של הדיון ההלכתי והמשפטי הנתון לסמכותו הייחודית והבלעדית של ביה"ד.

ב. ביה"ד מביע פליאה נשגבה על מה שמשתקף ככרכור בלתי ראוי (בלשון המעטה) בין הערכאות השיפוטיות בישראל ושימוש לרעה בהליכי משפט. ביה"ד מיצר עד מאוד נוכח כפיות הטובה והוצאת דיבת ביה"ד רעה על ידי האשה וב"כ, בה בשעה שביה"ד עשה, עושה ויעשה כל שיש בידו למיצוי ובחינת ההליכים בתיק בהתאם לתקנות ולדין בכדי לקדם ככל האפשר, באופן שקול ואחראי, קבלת הכרעה מושכלת אשר יש בה כדי לסייע סיוע של ממש לצדדים ולבני משפחתם תוך חתירה נוקבת ומתמדת לבירור האמת ומתן פסק דין, אמת לאמיתו, בעניינם המורכב והרגיש של הצדדים.

הניסיון הנואל להפעיל לחץ פסול באמצעות התנהלות זרה, נעדרת הדרכה הלכתית אחראית ונקיטת הליכים משפטיים חסרי תום לב מחוץ לכותלי ביה"ד נועד לכישלון מראשיתו.

צעדים מעין אלו גוררים השקעת כוחות נפש, מאמצים ומשאבים לריק ועלולים לגרום לעוגמת נפש נוספת לתובעת אשר כה מייחלת לקבל את גיטה.

האם נעלמו מעיני האשה וב"כ ההשלכות החמורות והרות הגורל של הליך זה על האשה עצמה ועל כשרותו של הגט אליו היא כה נושאת את עיניה???

ג. ביה"ד דוחה על הסף את הטענות אודות העיכובים כביכול מצידו של הבעל בכל הנוגע לסידור הגט והמסתעף. חלק הארי של הדיונים בביה"ד נקבע בהתאם לבקשות ב"כ האשה ולדרישות ביה"ד במאמציו להגיע לחקר האמת באמצעות החקירות, העדויות, המסמכים, חוות הדעת של המטפלים וגורמי המקצוע והמסתעף.

רק לאחר הכרעה שיפוטית של ביה"ד ניתן יהיה לתלות את הקולר על צווארו של הגורם המעכב ולקבוע מסמרות אודות כלל טיבה ואופייה של התנהלות הצדדים מראשית ההליכים ועד הלום.

ד. בעניין תביעת הנזיקין והשלכותיה, מפנה ביה"ד את הצדדים לעיין בפסיקות רבות ומנומקות של בתי הדין האזוריים (יעוין בפסק הדין של ביה"ד הרבני בנתניה מס' תיק 272088/6) ושל כבוד ביה"ד הגדול (אשר פורסמו באתרים המשפטיים ובמאגר פסקי הדין באתר בתי הדין הרבניים כגון בתיק 7041־21־1, 8455־64־1, 936594/2 ועוד) העוסקות במקרים בהם כבר ניתן פס"ד לחיוב הבעל בגט או באופנים בהם ניתנה הסכמתו של הבעל לגירושין ועאכ"ו בנ"ד עת לא נדרשו עדיין הסיכומים בתיקי הצדדים ובזמן שלא ניתנה כל הכרעה שיפוטית בעניינם של הצדדים.

בעניין זה נצטט את דברי הגר"ש דיכובסקי שליט"א בפס"ד של ביה"ד הגדול בתיק 5156־64־1 וז"ל:

"...במסגרת חלוקת הסמכויות הפנימית ... בין בתי הדין הרבניים לבין בתי המשפט למשפחה יש לדון בתביעת מזונות מעוכבת מחמתו להינשא ובתביעת נזיקין עקב סרבנות גט בבתי הדין הרבניים בלבד ... וזאת עקב ההשלכות העשויות להיות לפסיקת בתי המשפט בנושאים אלה על כשרות הגט."

יפים לנידון דנן דבריו של הרה"ג ציון אלגרבלי שליט"א בפסק דינו של ביה"ד הגדול בתיק 7041־21־1 וז"ל:

להלן נבאר את הפן ההלכתי, תוך התייחסות לנקודות הרלוונטיות לנדוננו.

שנינו במשנה גיטין פח,ב: גט מעושה, בישראל – כשר, ובעובדי כוכבים – פסול; ובעובדי כוכבים, חובטין אותו ואומרים לו עשה מה שישראל אומרים לך. ובגמרא שם: אמר ר"נ אמר שמואל: גט המעושה בישראל, כדין – כשר, שלא כדין פסול ופוסל; ובעובדי כוכבים, כדין – פסול ופוסל, שלא כדין – אפי' ריח הגט אין בו. דהיינו אפילו הגט נכפה ע"י בית דין, אם נכפה שלא כדין, דהיינו שהגט נכפה במציאות שבה חז"ל לא התירו את הכפיה (ראה רש"י שם ד"ה כדין, וז"ל: "כגון הנך דאמרינן בהו יוציא ויתן כתובה או שהיתה אסורה לו."), הגט פסול מחד, ומאידך אם האשה היא אשת כהן, היא אסורה לבעלה. שלא לדבר על גט שנכפה ע"י מי שאינם בית דין, שהגט בטל, וכפי שמבואר מהמשך הגמרא שם שהכח לכפות על גט הוא מכח "שליחותייהו", והוא כח שניתן לבית דין בלבד. (וראה עוד רש"י גיטין פח,ב ד"ה כדין, שאם כפו בית דין שלא כדין, כגון שטעו, הרי הגט בטל מהתורה, ורק חכמים גזרו שגם תהיה אסורה לבעלה הכהן, אבל פסולו של הגט כשבית דין כפו שלא כדין הוא מדאורייתא. וכן פסק בב"ש קלד,י וקלד,יג. אמנם דעת הרמב"ם בסוף פ"ב מגרושין שגט זה פסולו מדרבנן).

להלן נציין נקודות הלכתיות שעסקו בהם הפוסקים ונביא ציטוטים ממספר מקורות הלכתיים העוסקים בהלכות אלו.

א. סמכותו הבלעדית של בית הדין לטפל באכיפת גט
כתב הרמב"ם בהלכות גירושין פרק ב הלכה כ:

"מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר, וכן אם הכוהו גוים ואמרו לו עשה מה שישראל אומרין לך ולחצו אותו ישראל ביד הגוים עד שיגרשה הרי זה כשר, ואם הגוים מעצמן אנסוהו עד שכתב הואיל והדין נותן שיכתוב הרי זה גט פסול.

ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד גוים בין ביד ישראל, שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב מן התורה לעשותו כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו. לא היה הדין נותן שכופין אותו לגרש וטעו בית דין של ישראל או שהיו הדיוטות ואנסוהו עד שגירש הרי זה גט פסול, הואיל וישראל אנסוהו יגמור ויגרש, ואם הגוים אנסוהו לגרש שלא כדין אינו גט, אע"פ שאמר בגוים רוצה אני ואמר לישראל כתבו וחתמו הואיל ואין הדין מחייבו להוציא והגוים אנסוהו אינו גט."

מדברי הרמב"ם יוצא שכל התערבות חיצונית שלא ברשות בית הדין לאכיפת גט אפילו כדין, פוסלת הגט, אלא אם כן בית הדין מאפשר זאת.

ב. אונס ממון כדי שיגרש אם נחשב אונס

בשו"ת זכרון יהודה סימן עג ד"ה מי אשר, נאמר:

"ואונס ממון הוי אונס מההוא מעשה דפרדיסא וכיון שאפי' לבטל המכר הוי אונס כ"ש לבטל הגט דהוי אונס כי לא הוזכר כפיי' לגבי פיסול הגט רק לגבי הכשרו ולגבי פיסולו הוזכר במשנה עישוי דתנן (גטין פ"ח ב'): גט המעושה בישראל כשר ובע"א פסול ובע"א חובטין אותו ואומרים לו עשה מה שישראל אומרים לך פי' ובע"א כיצד עושין שיהיה כשר חובטין אותו וכו' כך מפרשין אותו בעלי התוספות ז"ל ומוקמי למתניתין הכי גט המעושה בישראל כדין כשר שלא כדין פסול ופוסל.

ולשון מעושה הוא כולל כל מיני כפיות בין במילי כמו ההיא דכתובות (דף כ"ב) עליי' דידי עשוי הוא וגדול המעשה יותר מן העושה (בתרא ט' א') בין בשוטי ולהכי נקט לשון הכולל להשמיענו כשהוא כדין אפילו כפוהו בשוטי שהוא כשר וכשהוא שלא כדין אפי' כפוהו במילי שהוא פסול ובסיפא לגבי ע"א דאיירי בהכשרא דגט כמו שפרשתי נקט לשון חובטין לרבות שאע"פ שמכין אותו לקיים מה שישראל אומרים לו הגט כשר

ועוד הוכחה דאונסא דממון כאונס גוף דרוב בני אדם חביב עליהם ממונם כגופם והצדיקים יותר מגופם לפי שאין פושטין ידיהם בגזל כ"ש בנדון שלפנינו אם הי' לו ביד אשתו כתבי קודש נאים וחמודים אשר לא יערכם זהב וזכוכית ואין ידו משגת לעשות כמו כן שאין לך אונס גדול מזה לפי שהוא חכם ויודע ספר

הנה הוכחתי שאונס ממון אונס ונמצא שהי' גט מעושה שלא כדין והוא פסול ומ"מ הוא פוסל לכהונה משום דמחליף בכדין כדאיתא בגיטין בפ' המגרש בישראל שלא כדין בכדין מיחלף "

וכן נאמר בשו"ת בצלאל אשכנזי סימן טו:

" ולאו דוקא כשאנסוהו בגופו בהכאות ובחבטות אלא אפילו אונס ממון הויא אונס וכמו שכתבו המפרשים ז"ל... והא ודאי גט מעושה הויא וכדכתיבנא"

ג. אונס ממון על ידי מתן ערבות או התחייבות אישית כספית כערובה למתן גט
בשולחן ערוך אבן העזר סימן קלד, ד:

"אם נשבע הבעל ליתן גט, ו צריך שיתירו לו קודם, שלא יהא דומה לאונס; אך ערבות יתן, אם ירצה, שאין זה דומה לאונס. הגה: ז והוא הדין אם קבל קנין לגרש (פסקי מהרא"י סימן קע"ג). ח אבל אם קבל עליו קנסות אם לא יגרש, לא מקרי אונס, מאחר דתלה גיטו בדבר אחר, ויוכל ליתן הקנסות ולא לגרש (ב"י בשם תשובה וכן הוא במהרי"ק שם בפסקים). ויש מחמירין אפילו בכהאי גוונא (שם בתשובת הרשב"א), וטוב לחוש לכתחלה ולפטרו מן הקנס. אבל אם כבר גירש מפני זה, ואפילו גירש מכח שבועה שעשה מעצמו לגרש, הגט כשר, הואיל ומתחלה לא אנסוהו על כך (תשובת הריטב"א)."

ד. אונס ממון על ידי בית הדין לקבלת התחייבות ממונית באם יסרב לגרש אשתו ראשונה במסגרת מתן היתר נשואין לבעל לשאת אשה על אשתו שהלכה ונשאת לישמעאל
בשו"ת נושא האפוד סימן ח:

עובדא אתא קמן באשה שמרדה בבעלה ועזבו /ועזבתו/ והלכה ונשאת לישמעאל והיתה עמו כמו שנה ושוב נפרד אותו הזיוזג והלכה והיתה לישמעאל אחר וזה שתי שנים שהבעל שרוי בלא אשה. עתה עמד ושאל שנתר /שנתיר/ לו לישא אחרת והתרנו לו לישא בלתי שום עכוב דלדידן בני ספרד העכוב הוא מחמת השבועה ופשיטא דאדע' דהכי ל"ן =לא נשבע...

א' אך הן אני נשארתי נבוך וגברו עשתונותי דאם למחר האשה הזאת תחזר לדת ישראל ותחפץ להנשא לאיש ותדרש מבעלה ספר כריתותיה אזי בעלה בחפצו להנקם ממנה על מה שעשהת לו מאן ימאן לגרשה. ומה גם עתה דאחסור דרי ומה תעשה זאת אם לא לחזר עוד לסורה הרע או להפקיר עצמה לעלמא ולהרבות ממזרים ח"ו ולמה לא נחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח. ואחשבה לעשות כזה ליקח מהבעל שטר חייוב שבכל עת שתחזר האשה הנז' לדעת ישראל ותבא לשאל גט פיטורין מהבעל שהוא נתחייב מהיום מרצונו הגמור לתת לה ג"פ =גט פיטורין= בלתי שום עכוב כלל ואם יסרב בדבר הזה הנה מעתה נתחייב בחגומ"ך ובקגומ"ך =בחרם גמור ומוחלט כדין ובקנין גמור ומוחלט כדין= כתחז"ל לתת לה סך פ' לשבוע מידי שב"ש =שבוע בשבוע= לפרנסתה כל הימים אשר היא קשורה עמו ואפי' גרשה ואפי' עד חמשה ועשרים שנה באופן שבכל זמן שתדרש ממנו גט אם יכתב לה ג"פ הנה מ"ט ואם לאו יהיה חייב לזון ולפרנס כפי הקצבה הנ"ל ואם לא יקיים החייובים הנ"ל תאסר עליו אשתו השנית בקונם מעתה.

ב' ואיש ממנו מחכמי הישיבה הי"א פקפק בדבר דתנאי זה לא מהני לפום דינא דאם באותה שעה לא ירצה לתת הגט מרצונו ונכוף אותו לתת הסך וכדי שלא ליתן מה שנתחייב יתן לה הגט הו"ל גט מעושה באונס ולכאו' דינא קבעי דהנה אמת דנחלקו הפוס' בקונס עצמו בסך פ' אם לא יגרש אי הוי גט מעושה או"ל והובא בב"י סי' קל"ד ובמור"ם שם מלבד דהמדקדק בדבריהם יראה דאין כאן מחלוקת דכל שהוא מרצונו הגמור גם הרשב"א יודה דלא הוי אונס וכשאינו מרצונו רק אחרים חייבוהו להתחייב בקנס גם ר' מיימון מודה דהוי אונס יע' כנה"ג בסי' קנ"ד הגהב"י ס"ק נ"ז ולה' אמרות טהורות דרי"ח ע"א. אלא אפי' נאמר דפליגי אף לס' הרב מיימון דמקל היינו בקונס עצמו מרצונו אבל היכא דאחרים שמו עליו הקנס לכ"ע הוי גט מעושה וכמבו' בדבריהם וכ"כ ה' פ"ת בסק"י משם ה' משכנות יעקב דהיכא דאחרים שמו עליו הקנס לכ"ע חיישינן לגט מעושה י"ש ומינה לנ"ד

ה. אונס ממון בהתחייבות ממונית ע"י ביהד תוך מתן חלופה או ברירה באם לא ישלם לאסור כל בשר בשבועה באם יסרב לגרש אשתו ראשונה שנשתטית לכשתשתפה במסגרת היתר נשואין לשאת אשה על אשתו
בנודע ביהודה בחאה"ע סי' ג' ע"ד:

אשה שנשתטית בקש לבעלה מנוח באופן זה דאחרי שימסר הגט ביד שליח הולכה ימסר ת"כ =תקיעת כף= על סך מסוים שיהיה מונח לערבון שאם האשה תהיה ראויה לגירושין שמחויב אז לשלח גט חדש לאשתו ואם לא ירצה עתה לתת כתב מחמת איזו סיבה קודם שישדך אשה ישבע ע"ד ב"ד שאם ישא על אשתו תכף כשתחזר אשתו לדעת נכונה ויקראוהו ב"ד לגרש את אשתו אם לא ימסר גט חדש תוך ל"י =ל' יום= לקריאתו מחוייב לשלם לאשתו סך אלף דוקאטי ואם לא ישלם אסור עליו מהיום ההוא והלאה בשבועה ע"ד ב"ד כל מין בשר עד שיגרשנה בגט כשר וכו' וע"ז פירש טעמו בשבועתו דלא השביעוהו בהדייא לגרש את אשתו מעם שלא יהא נחשב אנוס מחמת השבועה וכו' וא"כ השבועה אינה על נתינת הגט כי אם לאסר אכילת בשר וה"ז כקבל נז"ש =נזירות שמשון= ומבואר בסוס"י קל"ד דלא מקרי אנוס על הגט שהרי בידו שלא לגרשה ולא יאכל בשר ולא סמכנו על טעם זה לחוד וכתבנו שאם יתן אלף דוקאטי ג"כ הבחירה בידו וה"ז דומה למ"ש רמ"א /אה"ע/ בסי' קל"ד ס"ד וכו' וגם ע"ז לא סמכנו וכתבנו שכל עיקר התחייבות הקנס והשבו' הוא אם ישא אשה אחרת וה"ז דומה למ"ש הלבוש סי' קל"ד סיו"ד שאם יצאה אשתו מביתו וקבל עליו חרם אם יחזירנה ולא יגרשנה שבזה גם הרשב"א יודה שבידו שלא להחזירה והכא עיקר ההתחייבות מחמת שנושא אשה אחרת ואין כאן קנס וכו' ואין אנחנו גוזרים על הבעל שישבע רק שאין אנחנו נמנים להתיר לו והרי בידו לבקש רבנים אחרים ואין כאן אונס כלל.

ועיין בנושא האפוד סימן ח:

הארכתי להעתיק דבריו דלפקע"ד לא נתישב אצלי התיקון הלז דמה שדמהו לקבל נז"ש ומבואר בסי' קנ"ד והיא מתשו' מוהרלב"ח סי' קכ"ד הלא כתב שם מוהרלב"ח להדייא דזה יהיה דוקא כשמקבל הנז"ש מעצמו אבל לא כשכפוהו אחרים לקבל הנז"ש ובנדון זה הב"ד מחייבין אותו ליאסר בבשר ויין ואם נאמר דבעבור זה כת' הרב דלא סמך ע"ז לחוד וחייבו גם על האלף דוקאטי הלא גם כזה לא ניצולנו מתשו' הרשב"א דסובר דזה מקרי עישוי ומה יתן ומה יוסיף במ"ש דהבחירה בידו דהיינו או שלא יאכל בשר או שיתן האלף דוקאטי ולא יגרש סוף כל סוף עישוי הוא בין שהכל הוא מרצונו ומה בין זה לההיא דנתחייב שאם יחזרינה ולא יגרשנה יתן ק' זוז לאדון העיר והתם נמי הבחירה בידו לא יחזירנה או יתן הק' זהובים ולא יגרשנה או יגרשנה ועכ"ז אם חייבוהו אחרים הוי אונס וכמבו' לעיל וכבר נרגש הרב מכל זה וכתב לבסוף שאין אנחנו גוזרין עליו שישבע רק שאין אנחנו נמנין ע"ז ובידו לבקש רבנים אחרים ועכ"ז לא הרוה צמאונינו בזה דהרואה יראה דבכה"ג הוי לנקטיה בכופסיה דלישבקיה לגלימיה. אולם עם כל תמיהתינו על הנוב"י עינינו הרואות דרבנן אשכנז המפורסמי' נגררו אחריו. החת"ם בח"א סי' י"א. הצ"ץ החדש וה' תבואות שמש הביאם ה' שד"ח שם דנ"ה

ו. כאשר ההתחייבות הייתה בלתי תלויה בגט ואם יתן הגט יהיה פטור מהחיוב

"... אך גם התיקון שכתב הרב (שם אריה) לא נושע מהפקפוק שהוא רחב וז"ל שיתן זעקסיל /ועקסיל שטר/ שחייב לאביה או לאשה כו"ך מעכשיו רק שיתנה שאם יתן לה גט כשתשתפה דפטר מהחייוב ושהחוב הזה מחייב לסלק רק אם תשתפה וכן ראוי לעשות לטובתה כאשר ראינו ששקדו עלה בהשלשת כתובה ע"כ ואם החייוב הוא שאנחנו מחייבין אותו הדרן לדקמייתא דכל שאחרים שמו עליו הקנס הו"ל גט מעושה וכאן הוא לא היה חייב כלום לאשתו או לחמיו רק בשטר החייוב הלזה ובודאי דאם אינו מגרש מחויב ליתן מה שנתחייב. ועוד דאפילו בנותנין לו ממון לגרש דליכא אונס רק הוא ירויח ממון ע"י הגירושין נחלקו הפוס' ומהם ס"ל דל"ד למכר דקי"ל תליוה וזבין זביניה זביני ה"ה הריטב"א ורבו הרא"ה וריא"ז והרב זקנו והריב"ש וכן העלה מוהריב"ל דלא כס' הרשב"א והתוס' וכאשר אסף איש טהור ה' גט מקושר בסי' י"ח ס"ד והעלה דכיון דזה פלוגתא דרבוואתא אזלינן לחומ'."

ז. אונסו לעשות דבר אחד והוא מעצמו כדי להנצל מאותו אונס מגרש מעצמו

(1) עישו אותו בדברים אחרים שהיה הדין לכופו בהן כגון פריעת כתובה דפריעת בעל חוב מצוה ומכין אותו עד שיאמר רוצה אני:

בתשב"ץ ח"א סימן א, נאמר:

"יש אונס אחר שאע"פ שהוא אונסו בגופו אינו אונסו לגרש אלא שהוא אונסו לעשות דבר אחד והוא מעצמו כדי להנצל מאותו אונס מגרש מעצמו וזה אינו קרוי כפייה כיון שלא כפו אותו ממש להוציא וראיה מדאמרינן בירושלמי פרק אלמנה נזונת (כתובות ה"ז) אמר שמואל אין מעשין אלא לפסולות וכו' שמענו שמוציא שמענו שכופין. פירוש שמענו שכופין בתמיה דיוציא לחוד וכופין לחוד דכופין ר"ל שהכו אותו ממש לגרש. ויוציא ר"ל שכופין אותו לפרוע כתובתה ואם מתוך כפייה זו רוצה לגרש יגרש וכן פירש הרמב"ן בפרק אע"פ (כתובות סג: ד"ה ומצינו) והא דשמואל דאמר אין מעשין אלא לפסולות היינו עישוי בגופו ממש לגרש דהיינו לישנא דעישוי הגט וכן נמי הא דתנן (פח:) גט מעושה שלא כדין פסול דכוותה היא שמעשין אותו בגופו לגרש אבל אם עישו אותו בדברים אחרים שהיה הדין לכופו בהן כגון פריעת כתובה דפריעת בעל חוב מצוה ומכין אותו עד שיאמר רוצה אני כדאיתא בפרק הכותב (כתובות פו.) ולהציל עצמו מאותו עישוי נתרצה לגרש לא הוי גט מעושה ומיהו מסתברא דהני מילי כשכפוהו כדין באותם דברים אחרים כגון הכא שהדין נותן לפרוע כתובתה ובדין כפוהו בפריעתה"

(2) אם כפוהו שלא כדין בדבר אחר, ומתוך אותה כפייה גירש:

עיין תשב"ץ ח"א, וזה לשונו:

"אפשר דהוי גט מעושה דנקטיה בכובסיה דלישבקיה לגלימיה הוי (ב"מ קא:) וצריך עיון עכ"ל":

ועיין בב"י אבהע"ז סימן קלד:

"והנה הרשב"א בתשובה (הובאה בב"י סי' קל"ד) כותב שאם כפו אותו ע"ד ממון, שהוא חייב בדין, והוא מגרש להפטר מן הכסף אין זה עישוי. אך זהו כשחייב במעות מן הדין, אבל אם כפוהו שלא כדין בדבר אחר ומתוך אותה כפייה גירש אפשר דהוי גט מעושה וכו' וצ"ע, הרי שלא החליט דהוה גט מעושה והניח הדבר בספק, ושורש הספק שעישוי על גט הוא בעצם הגט שכופין אותו לגרש, וההיא עובדא דפרדיסא היתה הכפייה בעצם הדבר ואם לא היה מוכר היה בעל השטר משכנתא מחליט את הפרדס עצמו, ובזה הגורם של האונס בנפש הוא מורגש מאד. ומכיון שהרשב"א ז"ל הניח הדבר בצ"ע הרי זה ספק בדין כספק דתיקו בתלמוד ולא מצאתי לאחד מהראשונים שיחליט בזה החלט גמור."

וכן עיין בשו"ת בצלאל אשכנזי סימן טו וזה לשונו:

"ואונסא דממונא משכחת לה בתרי גווני, חדא דאנסי ליה בממונא בפירוש כדי שיגרש והא ודאי גט מעושה הויא וכדכתיבנא,... אנסי ליה בממונא סתם והוא מעצמו כדי להנצל מאונסא דא מבקש לגרש יש לדון ולומר דלאו גט מעושה הויא."

ובמסקנתו אחרי שהאריך לדון אם לדמות נידון זה לאנסו אותו ממון ומכר לו שדהו שמכר הכריע הרב המחבר כדלהלן:

"כל שאנסו לו בממון סתם ושוב מתרצה האנס בגירושי אשתו כיון דזוזי לא תלו בגירושין דאטו גרושי אשתו של הלה מייתי זוזי הילכך אומדנא דמוכח דבעקיפין קא אתו עליה ואע"ג דאין מזכירין לו גט כלל כמאן דמנקטיה בכופסיה כי היכי דלישביקיה לגלימא דמי דאי קא מהדרי אזוזי היאך נתרצו בגירושין."

ועיין כתונת יוסף ענף א שהביא בשם הריב"ש שחולק עליו וכמ"ש המהרנ"ח.

ח. אונס ממון כגון שגזלה אשתו ממנו ממון ואינה רוצה להחזיר עד שיגרשנה

עיין שו"ת תשב"ץ חלק א סימן א ד"ה אונסא דאחריני:

ויש אונס אחר אע"פ שהוא אונסא דאחריני אינו אונס בגופו כגון שגזלה אשתו ממנו ממון ואינה רוצה להחזיר עד שיגרשנה ואינו יכול לכופה בדין להחזירו אליו או מפחידתו להפסידו ממון והרי זאת האשה כופה את בעלה לגרשה כפיית ממון. זה הענין אני מסתפק בו אם הוא כפייה והוי גט מעושה אם לא ואע"ג דבמכר כה"ג הוי אונס ואי מסר מודעא דבעי' דלידעו למודעיה הוי שפיר מודעא וכדאמרינן התם (ב"ב מ"ז ע"א) אי לא מודי ליה הוה ממטי ליה ולחמרי' לשחוור וכן נמי ההוא מעשה דפרדיסא דאיתיה בפ' איזהו נשך (ע"ב ע"א) דאמר אכבשיה לשטר משכנתא ואמינא לקוחה היא בידי ומשום האי אונסא זבנה נהליה ואמרינן דהוי אונסא...

אבל קושטא דמלתא היא דתליוה ויהיב לא הויא מתנה ואינו צריך מודע' דבתליוהו וזבין הוא דבעינן מודעא וההיא דמתנה טמירתא משום דלברורי דאנוס הוא איצטריכינן לה וכן כתבו המפרשי' זלה"ה וכן הרמב"ם ז"ל בפרק י' מה' מכירה:

נראה לי מסיום דבריו שאין צורך במודעה בתליוהו ויהיב שמצדד בנידונו שאשתו גזלה ממון לפסול הגט מאחר וגט נחשב כמתנה ואונס או גילוי דעת מבטל הגט.

כמו כן לאחר עיון בתשבץ הנ"ל נראה לי, ששונה נידון זה מהאמור בסעיף העוסק בשאנסו אותו ממון שלא כדין, וכדי להנצל מהאונס גרש אשתו. דהמדובר שם בבאו עליו בעקיפין לחייב אותו שלא כדין, כאשר המכוון שיגרש את אשתו בסופו של דבר משא"כ בנידון זה שגזלה אשתו, מדובר בגזלה שלא היה יכול להוכיחה ולהעמיד את אשתו לדין, ואשתו לא באה אליו בעקיפין ע"מ שיגרש אותה. ולכן מסתפק התשבץ שאולי בכה"ג שמקבל גזלה אבודה יש לו גמירות דעת לגרש. אחרת לא מובנים דבריו איך מסתפק בנידון זה בזמן שבהמשך כותב שאונס ממון נחשב אונס.

מהאמור לעיל יוצא גם כשהאונס הוא עקיף, ישנה מחלוקת אם נחשב אונס והרבה פוסקים סוברים דנחשב אונס.

ק"ו בנידו"ד, דנכתב בפירוש בכתב תביעת נזיקין שהעילה לתביעה היא סרבנותו של הבעל לתת גט וכו', דוודאי הו"ל גט מעושה במישרין ולא בעקיפין ורק המעטפת החיצונית היא עקיפה בהתייחס לסרבנות הבעל לגט.

ובר מן דין אפילו נאמר בהתייחס ל־400,000 ש"ח, דהאונס חלף לו, והוא חד פעמי, ולא מפסיד יותר בנתינת הגט, מ"מ מכיון שהאונס מביא שלא מרצונו לתת גט, הו"ל אונס. ומה שלא מגרש היום תולה יהבו בביטול פסק־הדין בית המשפט לעניני משפחה, אחרת היה בא להתגרש בעל כרחו שלא בטובתו על רקע חרבן עולמו בהטלת דמי נזיקין גבוהים. ומה גם כנגזרת מפסק־הדין בית המשפט לעניני משפחה הנ"ל עלולה להיות ידו של בית משפט להיות נטויה בהטלת עונש כספי נוסף עליו כל עוד האשה לא מקבלת גט, באופן שהעישוי עלול להיות מתמשך ואין לך עשוי גדול מזה, ודומה למי שקיבל מכה כדי לתת גט, ונתן גט. אפילו שהמכות כבר קיבל, נחשב גט מעושה מחשש שיקבל מכות נוספות, או שגם מצד המכות הראשונות נחשב לגט מעושה מאחר והובילו אותו לגט על רקע מצב בלתי נסבל ואיבוד עשתונות.

וכן עיין מהרי"ק סימן סג:

"ועל הגט אשר מתחילה נאסר (א) הבעל כדי שיגרש ולבסוף הותר וגרש בבטול מודעות לפי דעתי באנו למחלוקת שני גדולי הדור בימי' שעברו ה"ה מופס /מופת/ הדור מהר"ר יוחנן טרייב"ש ז"ל ומהר"ר שלמה שפיר"א ז"ל וגם כמדומה אנכי שאבא מורי ז"ל הגיד אלי שמהר"ר יוחנן ז"ל היה מביא ראיה לאסור מהתוס' פרק ר' עקיבא (דף פח) אשר הבאת אתה ראיה ולפי דעתי שהיא הראיה עצמה אמנם נלע"ד דאדרבה משם ימצא פתח בעל דין לחלוק מתוך מה שכתב רבינו מאיר ומביאו המרדכי פ"ג דשבועות שהביא שם דברי ר"י וז"ל הקשה ר"י הא דאמרינן בשבת פרק ר' עקיבא (דף פח) ויתיצבו בתחתית ההר מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית ואמר רב אחא בר יעקב על דא מודעא רבה לאורייתא כו' עד והשתא אמאי לא קאמר והדר קבלוה בערבות מואב. ותירץ ר"י דהתם נמי יריאים מהקב"ה שמא לא יביאם אל ארץ ישראל שהיה להם ליכנס בה לאלתר ע"כ ועוד כתב אח"כ וז"ל כיון דאנוסים היו על פי הדבור מפחד שלא יכניסם לא"י ושמא יניעם במדבר קרי לה אנוס עכ"ל.

ועתה יש לדקדק דמה לו לומר שהיו יריאים שמא לא יכניסם לא"י שיהיה להם ליכנס בה לאלתר או שמא יניעם במדבר תיפוק ליה שעדיין לא יצאו מאונס הראשון שכפה עליהם ההר כגיגית דפשיטא דכאשר תאמר שכל זמן שביד האנס לחזור ולאנס שעדיין נקרא אונס הראשון קיים וכל הנעשה מהמשך מזה מקרי נעשה באונס שכ"ש שנאמר כן באונס הבא מאת הקב"ה אשר אין שינוי לפניו יתב' שמו ויתע' זכרו ככחו אז ככחו עתה. ובידו היה בערבות מואב לחזור ולכפות עליהם כמה הרים וגבעות ולמה הוצרך לפרש לחדש אונס חדש דהיינו יראת פן לא יכנסו לארץ או פן יניעם במדבר

אלא נראה משם דדווקא משום פחד דלא יביאם לארץ או שמא יניעם במדבר הוא דאקרי אונס שהרי באותו אונס היו עומדים באותו שעה שהרי עדיין היו במדבר ועדיין לא באו אל המנוחה ואל הנחלה אשר היה להם להגיע שם לאלתר והרי היו שרוין באותו אונס ממש אבל מי שהותר מאונסו אלא שהיה ירא מן האונס הראשון היה נראה מכאן דלא היה מקרי אונס..."

מ"מ אין משם ראייה גמורה להתיר לפי הנלע"ד די"ל דדווקא התם הוא שלא היה מועיל אונס הראשון אם לא שנתחדש להם אונס אחר דהיינו פחד דמניעת כניסת הארץ ושלא יניעם במדבר משום שלא היה הקב"ה מבקש מאתם המעשה ראשון ממש דהיינו קבלת התורה דנעשה ונשמע כאשר עשו בתחלה אלא בקש מאתם שיקבלם באלה ובשבועה כמו שפי' רש"י בפרש' אתם נצבים לכך לא הוה לן למימר שהיו אנוסים מכח אונס הראשון דמאן לימא שהקב"ה הי' מאנס אותם ע"מ מלקבלה באלה ובשבועה או בע"מ מלקבלה כלל כאשר עשו בהר סיני שמאנ' מלקבל' כלל ועיקר ולכך הוצרך למצוא אונס חדש שיהיו עומדים בתוכו או לומר שכיון שהיה על פי הדבור הרי הוא כאלו עדיין היו עומדים באונס ממש וכדפי' לעיל.

אבל היכא שהאנס מאנס לעשות דבר אחד ושוב מתירו מאותו אונס ולמחר מבקש ממנו לעשות אותו מעשה עצמו אשר עליו אנס אותו בתחלה מאן לימא לן דלא חשיב אונס כיון שבידו לחזור ולאנס אותו כבתחלה וכל שכן דאיסור אשת איש החמור שראוי להחמיר עליו כמו שכתבת ואמנם שמעתי שיצא הדבר בהיתר על פי רוב חכמי אשכנז אשר היו בימים ההם בימי מהר"ר יוחנן טרייב"ש ומהר"ר שלמה שפירא ז"ל ובאולי לא היה מעשה כזה ממש כי אני בעניותי לא ראיתי לפום ריהטא ראייה ברורה שיוכלו לסמוך עליה על מעשה כזה להתיר איסור כזה. וזה המתיר אשר התיר בודאי שלבו גס בהוראה מאד.

ובנידו"ד שהמדובר בפסיקתא המתייחסת לעבר ולעתיד, יש להחשיב כאילו האונס הראשון קיים. ולכל הדעות נחשב אנוס וצפוי להטלת קנס כספי עליו. ומה גם שהמהרי"ק המפורסם כפוסק בעל שיעור קומה אשר כגובה ארזים גובהו לא רצה להתיר כאשר יש חשש לאונס נוסף, ומה גם שנראה כמ"ש שגם הקנס הראשון בדמי נזיקין נחשב עישוי כאמור.

ועתה נפנה לצד החוקי.

נושא זה של מתן הגט ודרכי הטיפול בסרבנות גט, קרי: הוצאת צווי הגבלה עד כדי מאסר, הם בסמכותו הייחודית של בית הדין, ונקבעו בחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג־1953 ובחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גרושין) התשנ"ה־1995. העיתוי המתאים ליישום דרכי האכיפה על פי דין תורה, קשורים למתן פסק דין לגירושין, והמינון של היקף הסנקציות תלוי בדרגת החומרה של פסק הדין לגירושין. דרכי האכיפה הנ"ל ועיתויים הינם בסמכותו הבלעדית של בית הדין, המפעיל לענין זה אך ורק את דין התורה. החוקים שצויינו נותנים את המסגרת החוקית ואת האמצעים האופרטיביים ליישומו של דין התורה. כל תביעה מחוץ לתביעה הנתונה לסמכות בית הדין – כתביעת נזיקין בבית המשפט האזרחי – בגין אי מתן גט, אשר התוצאה המעשית שלה היא בבחינת זרז למתן גט, מהווה התערבות בדין התורה בענין של גירושין, ומסכלת את אפשרות ביצועו של הגט.

דעתנו היא, שתביעת נזיקין בגין סרבנות גט נמצאת בסמכותו הייחודית של בית הדין הרבני, בהיות תביעה זו "ענין של גירושין" במשמעות חוק שיפוט בתי דין רבניים (וראו והשוו: ע”א 401/66 ברוריה מרום נ' בן ציון מרום כא (1) 673). תביעה שכזו ניתן להגישה לבית הדין הרבני, ובית הדין יפסוק בה לפי דין תורה. לא ניתן להפעיל בקשר לכך את הדין האזרחי החל ככלל, במדינת ישראל, לגבי עניני ממון, מאחר וסעד הפיצוי בתביעת הנזיקין בגין סרבנות גט משולב ומעורה מניה וביה בשאלת כשרות הגט, עד כדי חוסר יכולת מוחלט להפרידם.

אין אנו מקבלים את טענת האשה כי תביעת הנזיקין נועדה לפצות את האשה על הסבל והרדיפה שסבלה ממנו במהלך חיי הנשואין, ועל הפסדים שלה לקבל הנחה בארנונה וגני ילדים כל זמן שהגט מעוכב וכדו'. ברור הוא כי מטרת התביעה, ולו בעקיפין, "לשכנע" את הבעל ליתן את בניגוד לדרכי האכיפה המנויים בחוק ובניגוד לדין תורה. זוהי דרך שאינה ראויה. בפן הפרוצדורלי – לא ניתן ליצור הליכים נוספים בדרך לפירוק תא המשפחתי שלא בדרך בירור העילות לגרושין בבית הדין המוסמך. בפן המהותי – יש בפסיקת דמי נזיקין עקב סרבנות גט משום מתן פסק דין עקיף לגרושין בערכאה שאינה מוסמכת לכך – קרי בית המשפט לעניני משפחה. אין זה משנה באיזו מעטפת מוגשת התביעה – תהא זו איצטלא של תביעת נזיקין או אחרת – כאשר הכוונה המסתתרת בה היא אכיפת הבעל לתת גט שלא על פי דין תורה, אין בית הדין הרבני יכול לסדר את הגט.

אמנם אין אנו מוסמכים לבטל את פסיקת בית המשפט האזרחי, ונושא זה כלל אינו עומד בפנינו. פורמלית הדרך לביטול פסיקת בית המשפט היא בהגשת ערעור לבית המשפט המחוזי, ואחר כך, אם יהיה צורך – בהגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. אך איננו יכולים לדעת מה יהיו תוצאות ערעור, אם יוגש על פסק הדין הנזיקי. ייתכן, שבניגוד לדעתנו, ייקבע בפסק דין של בית המשפט העליון, כי המשפט הישראלי יכול לסבול תביעת נזיקין בגין סרבנות גט בבית המשפט האזרחי, בכפיפה אחת עם תביעת גירושין בבית הדין הרבני. ואולם, התוצאה המעשית תהא, שהאשה תיאלץ לבחור בכל מקרה קונקרטי איזה מבין שני ההליכים היא מעדיפה לנקוט. רבים הם הסכסוכים שבהם עומדות לרשות התובע דרכים חילופיות לתביעת סעד. לפעמים, דרכים אלו עשויות, או עלולות, לסתור זו את זו ולהוביל לתוצאות שונות בתכלית, והתובע מחליט איזו מן הדרכים משרתת באופן מיטבי את האינטרס שלו. כך גם כאן: אשה המעדיפה לקבל לרשותה דמי נזיקין שפסק או שיפסוק בית המשפט האזרחי, לא תוכל להלין על כי נחסמה מפניה הדרך לסידור הגט. חסימת הגט כשלעצמה, כתוצאה מתביעת נזיקין, עשויה להוביל למסקנה שהגט אינו חשוב די הצורך לאשה – היא מעדיפה את התוצאה הכספית של תביעת הנזיקין – וייווצר בכך, לכאורה, מעגל שוטה.

על פי סעיף קנ"ד לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל – התשנ"ג, אין בית הדין מסדר גט בין הצדדים אף בהסכמתם, בלא שבית הדין מברר את העובדות הקשורות במתן הגט ונותן פסק דין. תכליתה של תקנה זו בין היתר, לעמוד על הנסיבות הקשורות בענין, ובפרט אם הבעל נותן את הגט מרצונו הטוב, בגדרי דין תורה. לענין זה אין בית הדין בודק רק את אמירתו של הבעל בעת הבעת רצונו לתת גט בפני בית הדין. באמירה כזו אין די. אם לפי הנסיבות נראה לבית הדין כי הגט ניתן מתוך אילוץ – כאשר על פי גדרי ההלכה פוגם הדבר בכשרות הגט – אסור לבית הדין לסדר את הגט. לא ניתן על פי גט שכזה להתיר לצדדים להינשא לבני זוג אחרים. חלק מסידור הגט הינו הנפקת "מעשה בית דין" שבו פוסק בית הדין בקשר להתרת הצדדים להינשא עם אחרים, לרבות מגבלות על כך לפי דין תורה. לא ניתן להתיר לאשה להינשא לעלמא מכח גט שניתן תוך עישוי הבעל.

תביעה נזיקית בבית המשפט בגין סרבנות גט, מביאה איפוא לאשה נזק, יותר מאשר תועלת. התביעה מביאה למצב שבו נחסמת הדרך בפני בית הדין לדון בתביעת הגירושין, ואם בינתיים כבר ניתן פסק דין לגירושין, בית הדין חסר אונים באשר ליישום פסק דין לסידור הגט. אין ביכולת בית הדין לאפשר מתן גט לאשה, מאחר ויש עישוי על הגט שלא כדין. גם אם הבעל יעמוד ויצווח לפנינו ככרוכיא כי הוא מעונין לתת את הגט, אסור לבית הדין לסדר את הגט, בהיותו מעושה. על אחת כמה וכמה כך, כאשר הבעל אינו מעונין ליתן את הגט עקב פסק הדין הנזיקי. לפיכך, אין לומר כי בית הדין מאלץ את האשה לוותר על דמי הנזיקין שנפסקו לה, גם אם נניח כי בית המשפט היה מוסמך לפוסקם. בית הדין פוסק כי לא ניתן לסדר גט על פי דין תורה בנסיבות אלו. תחליט האשה איזה סעד משפטי רצוי לה. תחליט האשה מה היא העדפתה. בידה בלבד, בהקשר זה, זכות הבחירה.

פוסקי ישראל בכל הדורות עסקו במגוון רחב של תביעות נזיקין. אין מניעה להגיש לבית הדין תביעת נזיקין בין בני זוג בגין בושת וכדומה עקב הזנחת צד אחד את השני לחרפה ולאנחות וזאת גם כשהיא כרוכה בתביעת גירושין. אולם צריך שיהיה ברור כי תביעת הנזיקין לא נועדה כדי ללחוץ על הבעל ליתן גט בניגוד לדין תורה. רק כמראה מקום, ולאו דווקא בהקשר לסרבנות גט, אציין את שו"ת רב פעלים חלק ב־אה"ע סימן ג בנדון קדש אשה בפומבי ואחר קדושין מאס בה בלי טענה וסיבה ורוצה לגרשה אם חייב בבושת שלה, וכן עיין ספר שמחה לאיש לגאון המפורסם ראשון לציון יש"א ברכה בסי' כ. כאמור, תביעת נזיקין הקשורה לסרבנות גט הינה חלק אינטגרלי של ענין הגירושין. רק בית הדין הרבני מוסמך לדון בה ורק בית הדין יכול לקבוע אם ועד כמה עשויה התביעה להשפיע על כשרות הגט.

דומני כי ייטיבו לעשות עורכי הדין העוסקים בדיני משפחה, אם ישקלו היטב בטרם ימליצו לאשה להגיש תביעת נזיקין לבית המשפט האזרחי בגין סרבנות גט. המלצה כאמור עלולה לעלות כדי רשלנות מקצועית, וספק בעיני אם אפילו החתמת הלקוחה מראש על ויתור מפני תביעת רשלנות שכזו, תועיל. יש להניח שהלקוחה אינה מודעת ואינה יכולה להיות מודעת מראש להשלכות החמורות של העיכוב במתן הגט, שעשוי להתקיים אף לאחר שהבעל יצהיר על הסכמתו לתת את הגט – הסכמה שתבוא עקב תביעת נזיקין.

ה. למען הסר ספק יובהר כי ביה"ד דנן אמון עד מאוד על כללי כיבוד הערכאות ואינו מתערב בתביעות הנידונות בבית המשפט אלא שבנ"ד חובת ביה"ד להבהיר כי לא יוכל הלכתית ומעשית לסדר את הגט בין הצדדים, גם אם וכאשר יינתן פס"ד לגירושין, מכיוון שגט אשר יינתן בנסיבות הנוכחיות לא יהיה כשר וביה"ד לא יוכל לכתוב במעב"ד כי האשה מותרת לינשא לעלמא.

ברי כי דווקא מי שחפץ בטובתה של האשה ומי שחרד לעתידה נדרש לגלות אחריות ראויה ולאפשר לביה"ד להשלים את מלאכתו ולהכריע בתביעות המונחות לפניו ללא חת, ללא מורא וללא השפעות פסולות, בהתאם להלכה ולדין המסורים לנו מדור דור.

יושם אל לב כי ביה"ד נקלע למבוי סתום וידיו קצרו מלהושיע נוכח מצב הדברים האבסורדי לפיו גם אם יוכחו עילות גירושין לא ניתן יהיה לעת הזאת להסדיר את הגט כל עוד חרב תביעת הנזיקין תלויה על צווארו של הבעל.

עם זאת יובהר ויודגש כי ככל שמי מן הצדדים יידרש לסעד זמני הנוגע למכלול הסוגיות התלויות ועומדות בין הצדדים הרי שפתוחה הדרך בפניו להגיש בקשה מתאימה וביה"ד יבחן כל בקשה לגופה, בהתאם לתקנות ולדין.

ו. בשלהי החלטה דנן אך לא בשוליה, מבקש ביה"ד להאיר את השתלשלות ההליכים בתיק מנקודת מבטו של ביה"ד בכל הנוגע לתביעות האשה מבית המשפט להרחקת הבעל מבית הצדדים בהיותם נוגעים לאיחוד הכוחות המתבקש בתיק כדי למנוע התנגשות בבירורן הראוי של ענייני הצדדים וכדלהלן.

ביום י"ט במרחשוון תשע"ה (12.11.2014) נחשף ביה"ד, באמצעות בקשת ב"כ האשה ובהתאם להחלטת כבוד השופטת רותם קודלר עיאש, להעתק פרוטוקול דיון בית המשפט לענייני משפחה באשדוד מיום י"ט במרחשוון תשע"ה (12.11.2014) ולהחלטתה של כבוד השופטת מיום זה בתביעתה של האשה למתן צו הרחקה כנגד הבעל.

ביה"ד החל בעריכת החלטתו במענה להחלטה הנ"ל אלא שביום כ"ג במרחשוון תשע"ה (16.11.2014) נתקבלה בביה"ד בקשתו הדחופה של ב"כ הבעל לקביעת דיון בהול נוכח ההליכים שנקטה האשה בבית המשפט בבקשתה למתן צו הרחקה כנגד הבעל כנ"ל.

בהתאם לכך החליט ביה"ד לעכב את החלטתו עד לקיום הדיון במעמד הצדדים וב"כ.

בפנייתו זו קבל ב"כ הבעל על התערבותו של בית המשפט לענייני משפחה בתיק המתנהל בביה"ד הרבני כמו גם על "החלטת ביהמ"ש התמוהה בפרט לאור העובדה שההחלטה ניתנה ע"י בית המשפט מבלי להכיר את הנפשות הפועלות, את מצבם של הקטינים כמו גם את חוות הדעת הרפואיות שהוצגו בתיק ואת מכלול העובדות האופפות את עניינם של הצדדים."

עוד ציין כי התנהלותה של האשה "הינה התנהלות שערורייתית הלוקה בחוסר תום לב מובהק וניצול לרעה של הליכי משפט בצורה הבוטה והחמורה ביותר."

עוד הוסיף כי "האשה מגישה תביעה לבית המשפט להרחיק את הבעל בתאריך 3.11.14 כאשר יום לאחר מכן בתאריך 4.11.14 התקיים דיון בביה"ד הנכבד אך במהלכו של הדיון בביה"ד הנכבד האשה לא מזכירה, לא מדברת ולא מבקשת מילה וחצי מילה להרחיק את הבעל בו בזמן שבאמתחתה נמצא זימון לבית המשפט שהבעל מקבל אותו לילה קודם הדיון."

ביום כ"ז במרחשוון תשע"ה (20.11.2014) נתקבלה בקשתו הנוספת של ב"כ הבעל אודות הנ"ל בה הוסיף כי "האשה...פנתה היום, 18.11.14, למשטרה בבקשה להרחיק את הבעל... והנה שוב המשטרה כחותמת גומי הרחיקה את הבעל מהבית למשך 48 שעות..."

עוד ציין כי "לא יתכן שהבעל יורחק פעם אחר פעם כשהאשה מהתלת בערכאות וברשויות השונות בלוליינות אכזרית תוך ניצול ציני של כל אותן ערכאות ורשויות."

ביה"ד בהחלטתו מיום א' בכסלו תשע"ה (23.11.2014) הורה על זימונם של הצדדים לדיון דחוף ביום ד' בכסלו תשע"ה (26.11.2014).

ביה"ד קיים דיון לגופן של הטענות וההאשמות אודות ההקלטות, האזנות הסתר ואודות פנייתה של האשה לרב ארנטרוי מהנהלת בתי הדין.

במהלך הדיון קבל ביה"ד על חוסר תום הלב המשתקף מהתנהלות האשה.

מעבר לאמור, ועל אף הכחשתו הגורפת של הבעל להאשמות האשה, ביה"ד חידד את האיסור החד־משמעי לבצע מעקבים בלתי חוקיים והאזנות סתר וציווה להימנע מכל פעולה שיש בה כדי לפגוע בפרטיותו ובשלוותו של כל אחד מיחידי הצדדים. ביה"ד הורה לצדדים לפנות למשטרה על כל פעולה בלתי חוקית, הטרדה, איום וכיו"ב.

בשלהי הדיון העלה ביה"ד הצעת הסכם גירושין כדי להביא לסיומה השלו של מערכת היחסים בדרכי נועם.

במסגרת מאמצי ביה"ד לאיחוי השבר המשפחתי הורה ביה"ד בצעד חריג על זימון ילדיהם הבוגרים של הצדדים לפגישה בלשכת הדיינים יחד עם עו"ס יחידת הסיוע גב' אורלי עוגן.

הפגישה התקיימה ביום ה' בכסלו תשע"ה (27.11.2014) (למחרת הדיון הנ"ל).

לאחר מכן זומנו הילדים יחד עם האם למפגש פיוס (מרגש עד מאוד) נוסף אשר התקיים גם הוא בלשכת הדיינים בליווי עו"ס יחידת הסיוע בתאריך ט' בכסלו תשע"ה (1.12.2014)

במסגרת זו יודגש כי ביה"ד ויחידת הסיוע הקדישו שעות רבות מזמנם אך ורק בכדי לסייע בשיפור מערכת היחסים במשפחה ובחיזוק הקשר בין האם לילדיה הבוגרים.

הצדדים זומנו לדיון נוסף ליום ט' בטבת תשע"ה (31.12.2014) ואולם דיון זה בוטל לבקשת ב"כ האשה וביה"ד בהחלטתו מיום י"ז בכסלו תשע"ה (9.12.2014) הורה על זימונם של הצדדים לדיון נוסף ליום כ"ח בטבת תשע"ה (19.1.2015).

לא למותר לציין כי במהלך כל התקופה הנ"ל ובכלל, הוצף ביה"ד בבקשות רבות אשר הוגשו ע"י ב"כ הצדדים בסוגיות השונות כגון סוגיית הצו לגילוי מסמכים אודות פלטי השיחות של המבקשת, סוגיית שטיפת הכלים בבית, טענות בדבר זריקת הכלים לפח האשפה, עדותו של מר יונתן ברנשטיין ועוד ועוד.

בדיון מיום כ"ח בטבת תשע"ה (19.1.2015) הודיע ביה"ד לצדדים כי לאור החומר שהתקבל מחברות הסלולר הוחלט ע"י ביה"ד שבמידה והאשה תרצה לינשא לנטען מר ר. הדבר יהיה טעון בירור בביה"ד.

בדיון זה נחשף ביה"ד לראשונה לכך שביום כ"ג בטבת תשע"ה (14.1.2015) הוגשה כנגד הבעל ע"י האשה וב"כ תביעת נזיקין בבית המשפט.

ב"כ הבעל דרש להקפיא את כלל ההליכים בתיק לאלתר וקבע כי "לא יתכן שהאשה שמגדירה את עצמה חרדית ושהאשימו אותה על קשרים עם ר' היא מגיבה על ייחוסה והשתייכותה למגזר והיא תגיש תביעה כזו מתריסה כנגד ביה"ד, כנגד ההלכה היהודית..."

מנגד, קבל ב"כ האשה על הימשכות ההליכים ללא תוחלת ועל סבלה הרב של האשה וטען כי אין לו קשר לתביעת הנזיקין "אמרתי גם בביה"ד וגם לאשה שאני נגד הדבר הזה."

עוד הוסיף כי "האשה הגיעה לבית המשפט כאשר אנחנו נמצאים בדיון העשירי... היא מרגישה שדיון אחר דיון לא מתקדם לשום דבר..."

בתגובה ציין הבעל שכלל הדיונים מר"ח כסלו תשע"ד היו ביוזמת האשה וב"כ ובהתאם לדרישתם.

ביום ו' בשבט תשע"ה (26.1.2015) הגישה האשה לבית המשפט בקשה לצו הגנה כנגד הבעל.

בית המשפט הורה על זימונם של הצדדים לדיון ליום כ"א בשבט תשע"ה (10.2.2015) ועל הפניית הצדדים ליחידת הסיוע שליד בית המשפט לענייני משפחה.

ביום י"ג בשבט תשע"ה (2.2.2015) נתקבלו בקשותיו של ב"כ הבעל למתן החלטה הן בכל הנוגע לתביעת הנזיקין שהוגשה ע"י האשה והן בכל הנוגע לפניותיה של האשה לבית המשפט כדי להרחיק את הבעל מבית הצדדים.

במסגרת הנ"ל הודע לביה"ד דבר צו העיקול אשר הוטל ביום כ"ג בטבת תשע"ה (14.1.2015) על חלקו של הבעל בדירת הצדדים (עד לסכום של 496,000 ₪) בהחלטת כבוד הרשמת הבכירה, גב' פרס טלמור.

ביום ט"ו בשבט תשע"ה (4.2.2015) נתקבלה בקשתו של הבעל בעצמו ובה נכתב כך (הטעויות הלשוניות במקור) וז"ל:

"אתמול נודע לי שאשתי פנתה שוב בפעם השלישית לבית המשפט עם שקרים ועלילות מתוך מטרה להרחיק אותי מהבית לצמיתות. בית המשפט קבע דיון ליום ג' 10.2.15. ברור לכל מי שמכיר את התיק מבין שמשמעותה של החלטה כזה הינו הפקרות של הילדים הקטינים. בטח זכור לבית הדין בפעם הקודמת שהיא פנתה למשטרה ועשו לי הרחקה ל־48 שעות ולמחרת נסעה לכל היום לחוץ לעיר לכייף והשאירה הילדים בצהריים לבד בלי אוכל ובלי שום פיקוח.

אין ספק שמטרתה של אשתי במעשים אלו הם נעשים מתוך חוסר תום לב מובהק ומהווים ניסיון ברור לעקוף את בית הדין כדי לנצל את תמימות של בית המשפט ביודעה ששם לא מכירים את כל נבכי התיק, לא ראו הדוחות, לא פגשו הילדים. לא שמעו בכלל טענות הצדדים והעדויות השונות, וחסרה לבית המשפט המון חומר גלוי וחסוי..."

ומסיים הבעל את בקשתו בלשון הבאה:

"נפשי בשאלתי וילדי בבקשתי כי אם החרש תחרישון בעת הזאת, תרחמו על הילדים שלי שעלולים למצוא את עצמם ללא אבא וללא אמא. בית הדין פגש בילדי הבגירים ובטוחני שזה העשיר לכם הידע האם היה הסתה מצידי... אני דוקא זה ששמרתי על כבודה ודאגתי לה בנאמנות במשך כל השנים אף בתקופה האחרונה. אנא ממע"כ לכתוב לבית המשפט בקשה לא להתערב כל זמן שהתיק נדונה בבית הדין. ואולי יש מקום גם לתת לבית המשפט להבין על קצה המזלג כמה המון המון מידע ורקע חסרה להם בתיק הרגיש הזה וכמה נזק עלול לגרום החלטה שלהם בתיק שאינם מכירים את הרגישות ואת התוצאות הרות הגורל."

עד כה תוארה השתלשלות ההליכים בנידון עד למועד כתיבת החלטה זו.

והנה – אחר העיון הראוי בהשתלשלות ההליכים הנ"ל ובתיקי הצדדים לרוב מוצא ביה"ד לנכון לעדכן, להזכיר ולהדגיש כי ביה"ד דנן מצוי, ראשו ורובו, בהליך משפטי רגיש ומורכב ביותר בו התקיימו דיונים יסודיים ואינטנסיביים, אשר השתרעו על פני שעות ארוכות, בעניינה של המשפחה.

ביה"ד קיים דיונים במועדים דלהלן:
א. ט"ז בתמוז תשע"ג (24.6.2013); ב. א' בכסלו תשע"ד (4.11.2013); ג. כ' בשבט תשע"ד (21.1.2014); ד. כ"ט באדר ב' תשע"ד (31.3.2014); ה. ו' בניסן תשע"ד (6.4.2014); ו. ו' באלול תשע"ד (1.9.2014); ז. י"א במרחשוון תשע"ה (4.11.2014); ח. ד' בכסלו תשע"ה (26.11.2014); ט. י"ח בשבט תשע"ד (19.1.2014).

ביה"ד שמע ברוב קשב את הצדדים ובאי כוחם, בחן לעומק את העדויות והחומרים הרבים שצורפו לתיקי הצדדים ונחשף לעמדתם ולחוות דעתם של גורמי מקצוע רבים (רופאים, פסיכולוגים, פסיכיאטרים, יועצי נישואין וגורמי רווחה) כדוגמת חוות הדעת של ד"ר וינר, ד"ר איבגי, ד"ר אלחנן בר און, ד"ר גולדשמידט, גב' עמליה טברסקי, עו"ס אברהם ברנשטיין ועוד.

בהתאם לנ"ל מציין ביה"ד כי הוא מצוי בנבכי התיק ונהירין לו שביליו וגלגוליו על בוריין.

מעבר לאמור וכפי שכבר צוין לעיל, באופן חריג ובלתי שגרתי, אף הגדיל ביה"ד עשֹה ושוחח עם ילדיהם הבגירים של הצדדים במשך שעות ארוכות כדי לסייע לצדדים להביא את ספינת התא המשפחתי לחוף מבטחים בשום שכל ובנעימות חן.

ביה"ד פעל לאיחוי השברים במשפחה עד כמה שידו מגעת וחתר להכנת בני המשפחה להכלת קבלת כל הכרעה שתינתן בנוגע לעתיד משפחתם.

ביה"ד עיין היטב בהחלטתה הנ"ל של כבוד השופטת רותם קודלר עייאש מיום י"ט במרחשוון תשע"ה (12.11.2014) מיד עם קבלתה והביע בהצעת החלטתו את הערכתו לאחריות המשתקפת מרוח הדברים של הכרעתה הנ"ל.

ביה"ד מאשר בכל פה וסומך ידיו על אשר כבר נאמר בעבר ויאמר ברורות גם כעת ובאופן שאינו משתמע לשתי פנים כי ביה"ד מצטרף באופן ברור ומוחלט לאיסור הגורף והחד משמעי המוטל על כל אחד מיחידי הצדדים "להסית, לערב, לשתף את כל אחד מילדיהם בעניינים הנוגעים לסכסוך ביניהם...", לעקוב, לבלוש, להאזין בסתר לבן הזוג האחר אם בתוך הבית ואף מחוץ לבית בדרכים בלתי חוקיות או בדרכים שיש בהם כדי לפגוע בפרטיות בן הזוג או בחסיון החל על יחסיו עם בא כוחו."

ביה"ד חזר והתרה בצדדים לבל יהינו לפעול בניגוד לחוק ואף הפנה את הצדדים מידית ובמידת הצורך להגיש תלונה במשטרה או בביה"ד אודות כל הפרה של הנ"ל.

ביה"ד מצטרף גם לקביעתה של השופטת בהחלטה הנ"ל באשר הדבר נהיר ובהיר לכל בר בי רב כי אין לתת כל הכרעה שיפוטית שיש בה כדי להפוך "את בירור ההליכים המתנהלים בבית הדין להליכים מורכבים או מסובכים יותר מכפי שהם" (כלשון ההחלטה).

יחד עם זאת, יוער בכל הכבוד הראוי, כי התרשמותו של ביה"ד שונה באשר לניתוח הנתונים והנסיבות אודות התנהלות הצדדים ואופיים ומקובלנו כי "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות."

ביה"ד העוסק לילות כימים, כפשוטו, בתיק דנן סבור בצער כי התנהלותה של האשה אכן נגועה בחוסר תום לב מובהק ובניצול הערכאה האזרחית להשגת החלטות שיפוטיות החותרות תחת הסוגיות הנדונות בביה"ד והמצויות בסמכותו הייחודית.

גם פנייתה של האשה, על פי הודאתה, לרב אשר ארנטרוי מהנהלת בתי הדין הרבניים היא מעשה פסול בתכלית והוא גובל בניסיון נואל לשבש הליכי משפט בניגוד לדין ולתקנות.

מאווייה של האישה, מצוקתה, צערה, כאבה ותחושותיה הקשות לא נעלמו לרגע קט מעיני ביה"ד אך אין בכל אלו להצדיק פעולות פוגעניות כלפי בעלה ואב ילדיה כל עוד לא נבחנו בכור המבחן כדבעי ובפרט במקום בו הן עלולות להמיט אסון על הצדדים עצמם ועל התא המשפחתי כולו.

טענות האשה על כך שביה"ד אינו מתייחס לטענותיה אינן ראויות (בלשון המעטה).

ביה"ד התרשם כי האב אינו מסית את ילדיו כנגד האם על אף שהוברר בצער כי הילדים מעורים עד צוואר בהליכים שבין הוריהם.

גם טענות האשה על גילויי אלימות שהופעלו כנגדה הוכחשו.

בנסיבות דנן התמונה המליאה והמורכבת עד מאוד של מערכת היחסים האישית, הזוגית והמשפחתית פרושה כשמלה לעיני ביה"ד ומשכך יש לאפשר לביה"ד להשלים את ההליכים בהתאם לדין ולהביאם בהקדם האפשרי לגמר טוב.

בהתאם לאמור, ונוכח כל החומרים המצויים בתיקי הצדדים, החל ביה"ד בהיערכות למתן הוראות מתאימות לקראת סיום ההליך הדיוני בין הצדדים, לרבות החלטה בדבר הגשת סיכומים לקראת מתן פסק הדין בתיק, כל זאת עד חשיפת ביה"ד בדיון הנ"ל להגשת תביעת הנזיקין בבית המשפט, אשר טרפה את הקלפים וגררה את התיק למבוי סתום.

למותר לציין כי נוכח החומר הרב שבתיקי הצדדים יאמר ביה"ד את דברו במכלול הסוגיות התלויות ועומדות בין הצדדים ביתר פירוט ובתוספת הנמקה במסגרת פסק הדין הסופי שיינתן בעניינם של הצדדים.

ביה"ד שב ומביע את הערכתו הרבה לכיבוד הערכאות הנחזה בהחלטתה המושכלת של כבוד השופטת נוכח המורכבות הרבה של ההליכים בתיקי הצדדים בביה"ד ונוכח המאמצים הרבים, שיקול הדעת המתחייב והאחריות הכבדה המוטלת על כתפי ביה"ד במתן הכרעתו בנידון.

ביה"ד ער וקשוב לטענותיה ולמצוקותיה של האשה כמו גם לטענותיו ומצוקותיו של הבעל ובהתאם לכך – ביה"ד פעל, פועל ויפעל לזירוז מתן פסק הדין בעניינם של הצדדים מיד כאשר הדבר יתאפשר מבחינה הלכתית.

ביה"ד הדגיש באוזני הבעל כי האשה ניתנה לחיים ולא לצער וביה"ד עמל לטובתם, רווחתם ושלוותם של הצדדים ושל ילדיהם המשותפים.

רק עיון מדוקדק בכלל החומרים בתיקי הצדדים ישפוך אור יקרות על מערכת היחסים המורכבת בין הצדדים.

במסגרת זו, בזכות הצדדים וב"כ להעביר לעיון בית המשפט את פרוטוקולי הדיונים הרלוונטיים, כתבי ביה"ד, עמדתם של ב"כ הצדדים וחוות הדעת של גורמי המקצוע השונים העשויים לסייע לערכאה השיפוטית בקבלת החלטות מתאימות ולמנוע קבלת הכרעה העלולה לפגוע קשות בחקר האמת ובפסק הדין הראוי בעניינם של הצדדים.

המורם מכל האמור לעיל,
א. ביה"ד מורה בזאת על הקפאת ההליכים בתיק הגירושין עד לדחייתה של תביעת הנזיקין.

ב. עם זאת, בזכות הצדדים וב"כ לפנות לביה"ד בבקשה מתאימה על כל סעד זמני שיידרש וביה"ד יבחן את הכרעתו בהתאם לדין ולתקנות.

ג. ביה"ד שב ומפנה פנייה נרגשת לצדדים ולב"כ לפעול לגיבושן של הסכמות ראויות במכלול הנושאים התלויים ועומדים ביניהם מתוך אחריות הורית ראויה ולמען בריאותם הנפשית והפיזית של הצדדים וילדיהם המשותפים.

ד. מזכירות ביה"ד תעביר העתק החלטה זו לידיעת כב' השופטת רותם קודלר עיאש.

ניתן ביום כ"א בשבט התשע"ה (10.2.2015).