הצדדים נישאו ביום כ"ג בסיון התשס"ג (23 ביוני 2003), נישואין שניים לשניהם, אין להם ילדים. גרים בפירוד עשרה חודשים.

ביום כ"ב באייר התשע"ג (02/05/13) הגישה האשה בביה"ד תביעת גירושין.

בדיון הראשון שהתקיים ביום ראשון כ"ט בתמוז התשע"ג (07 ביולי 2013), הופיעו הצדדים. הבעל נתמך בהליכון על גלגלים (פרקינסון), מלווה בבנו [מנישואיו הראשונים].

האשה אמרה:

"הוא עזב את הבית, אני לא יכולה להיות חצי נשואה."

הבעל נענע בראשו שרוצה להתגרש.
בנו הוסיף:

"הוא נכה צריך שקט. לא היה לו שקט והסיבה לא האשה, אלא משפחתה שגרה בבית, אמה ובתה. הציע לה ששניהם יעברו לבית אחר וזה לא יצא... ביררתי בנושא המשכנתא ולא הלך בגלל מצבו הרפואי וגילו המתקדם."

האשה אמרה:

"זו לא פעם ראשונה שעזב את הבית, ועשה את זה בלי לעדכן אותי. יש לנו הסכם ממון, אני רוצה את הכתובה בסך 101,000 ₪, וכן הוצאות החתונה שהייתה בזמנו בסך 36,000 ₪, והגיע היום ל-80,000 ₪. וכן רוצה מזונות מספטמבר."

הבעל לא מוכן לשלם את הכתובה ורוצה להתגרש לפי הסכם הממון. לדבריו הוא השקיע 50,000 ₪ בשיניים שלה וכן חצי מיליון ₪ בבית שלה.

לדברי האשה הוא השקיע בבית פחות מחצי מיליון.

ביה"ד בהחלטתו קבע מועד לסידור גט וקבע שהצדדים מתגרשים בהתאם להסכם הממון.

בדיון השני שהתקיים בתאריך י' במרחשון התשע"ד (10 באוקטובר 2013), האשה אמרה שלא תתגרש עד שישלם לה כתובה ומזונות.

ביה"ד הציע שיתן לה 50,000 ₪ כפיצוי על הכתובה.

הבעל אמר שלא ייתן כלום.

ביה"ד אמר לאשה:

"כתובה נותנים אם הבעל תבע גירושין, אבל כאן את תבעת גירושין."

האשה השיבה:

"הוא עזב את הבית, האם יש טעם להיות נשואים על הנייר?"

אח"כ הציע ביה"ד שייתן לה ביום הגט 18,000 ₪ ועוד 1,000 ₪ לחודש במשך שנה. ס"ה 30,000 ₪.

הבעל אמר שיש לו מינוס 30,000 ₪ לחודש, הבן הוסיף, שיש לו מטפלת לה הוא משלם 6,000 ₪. אין לו אפילו כסף לשלם עבור מעלית ועולה במצב שלו ברגל.

בסוף הדיון ביה"ד שיפר את הצעתו והציע שישלם 12,000 ₪ ביום הגט ועוד 18,000 ₪ בתשלומים. הבעל לא הסכים.

ביה"ד קבע מועד להוכחות האשה לחייב הבעל בגט וכתובה.

בתאריך י' באדר א' התשע"ד (10 בפברואר 2014) הופיעו הצדדים ובן הבעל.

הבן אמר:

"בתקופה האחרונה אנו מתעסקים בבריאות של האבא, כך שלא יכולנו להמציא מסמכים על הוצאות של אבא בעבר, דבר נוסף, חודש לאחר שנישאו עשו הסכם ממון שאין להם כל תביעות האחד על השני."

ביה"ד העיר שההסכם הוא אך ורק על ממון ורכוש שיש לכל אחד ולא על גירושין וכתובה.

ביה"ד שוב שידרג את הצעתו והציע שישלם את כל הסכום של 30,000 ₪ בתשלומים של 1,000 ₪ לחודש. האשה הסכימה. הבעל לא הסכים.

ביה"ד החליט לתת לבעל זמן לחשוב על הצעת ביה"ד ולהשיב אם הוא מסכים להצעה.

בתאריך י"ג באלול התשע"ד (08 בספטמבר 2014), התקבלו בביה"ד סיכומים מצד הבעל.

ב"כ, עו"ד יוכבד מנקדי, כתבה, בין השאר:

"האשה הכירה את הבעל עוד בהיותה נשואה לבעלה הראשון [צ' מ'], ישנה בביתו של הבעל שהיה אז חבר שלה, ואף קיימו יחסי אישות, וכל זאת עוד בהיותה נשואה!!!"

עוד כתבה:

"לפני כשנה וחצי בערך כאשר הגיעו מים עד נפש, נאלץ הבעל להימלט על נפשו מפני רשעותם של האשה ואמא, שנהגו בו בזלזול ובחוסר כבוד משווע תוך שהבעל סופג השפלות קשות בעיקר מאם האשה, וחזר לדירתו בהוד השרון."

ובסעיף 18 לסיכומים כתבה:

"לא יתכן שהאשה התובעת גירושין ללא כל עילה שבדין, ובוודאי ללא שום עילה שהתבררה כנכונה ו/או מוצדקת, תבקש כי הבעל ישלם כתובתה."

לסיכום כתבה ב"כ הבעל:

"לאור האמור לעיל, מתבקש בית הדין הנכבד לדחות את תביעת האשה לגירושין ולדחות דרישתה ורצונה לקבל כתובה ומזונות אשה, ולחייב את האשה בתשלום שכ"ט עו"ד."

האשה, בסיכומיה כתבה (סעיף 4) בין השאר:

"הבקשה לגט הוגשה בעקבות עזיבת הבעל את הבית מרצונו, וזו הפעם השנייה [מבלי ליידע את האשה על כוונתו זו בשתי הפעמים, למרות שלאחר הפעם הראשונה הבטיח שלא יחזור על כך]. לאחר עזיבת הבעל את הבית בפעם הראשונה, האשה לקחה את הבעל לטיפול זוגי...הבעל שיתף פעולה בתחילה ואח"כ החליט לפרוש... הבעל עבר 2 ניתוחים קשים... האשה עזבה את העבודה...ונשארה בירושלים במהלך כל התקופה על מנת לסעוד אותו."

האשה צירפה לסיכומיה, תצלום כתובתה וכן 7 חשבוניות בעבור תשלום טיפול השיניים שעשתה. כל חשבונית ע"ס 3000 ₪ סה"כ 21. כמו כן היא צירפה תדפיסי בנק של הבעל ומישראכרט ומחברת הביטוח.

עד כאן בקצרה טענות ומענות הצדדים.

העולה מכל האמור
מדובר בבני זוג שנישאו בנישואין שניים לפני כ-12 שנים. אין להם ילדים. גרים בפירוד למעלה משנתיים. האשה תובעת להתגרש. הבעל גם הביע את רצונו להתגרש [זה בניגוד למה שכתבה ב"כ הבעל בסיכומיה סעיף 17]. שניהם רוצים להתגרש לפי הסכם ממון שהם ערכו חודש אחר נישואיהם. המחלוקת ביניהם נסובה בעיקר על הכתובה. האשה תובעת שהבעל ישלם לה את כתובתה [101,000 ₪]. וכן תובעת הוצאות החתונה וכן מזונותיה מחודש ספטמבר. הבעל לא מוכן לשלם לה את כתובתה. וכאמור, הבעל סירב לכל הצעות הפשרה שבית הדין הציע בענין הכתובה.

והנה, מה שכתבה ב"כ הבעל בסיכומיה (סעיף 13) כדלהלן:

"...דרישת האשה לכתובתה וכן מזונות אשה, הינן דרישות שבגינן לא הוגשה כל תביעה!! מדובר בדרישות שהועלו במסגרת הדיונים בלבד!."

הנה, כידוע התחייבות הבעל בכתובה לפי ההלכה היא מעת עריכת החופה. וזמן פירעון הכתובה הוא בעת הגירושין (או חלילה במיתת הבעל). כך שאין צורך בתביעה פורמלית של הכתובה כי היא כרוכה בטבעה ובטיבה בתביעת הגירושין.
אשה התובעת גירושין – הפסידה תוספת כתובתה
והנה בנידון דידן האשה היא זו שתבעה את הגירושין, וכפי שאמר בית הדין לאשה בדיון כי לפי ההלכה, במקרה כזה, אין האשה זכאית לכתובתה. אמנם האשה השיבה כי היא הגישה את תביעת הגירושין בעקבות עזיבת הבעל את בית הצדדים. וכדבריה:

"האם יש טעם להיות נשואים על הנייר"?

אולם, בן הבעל אמר בדיון כי לאביו לא היה לו שקט בבית בגלל אם האשה ובתה שגרו יחד איתם בבית.

יצוין כי האשה לא הכחישה את דברי הבן על הסיבה הנ"ל לעזיבת הבעל את הבית אלא שאמרה:

"זו לא פעם ראשונה שעזב את הבית, ועשה את זה בלי לעדכן אותי."

האשה לא התייחסה לעובדה שאמה ובתה גרו איתם בביתם, וכאמור, לדברי הבן זו העילה לעזיבת הבעל את הבית.

גם ב"כ הבעל אמרה בסיכומיה כאמור:

"לפני כשנה וחצי בערך כאשר הגיעו מים עד נפש, נאלץ הבעל להימלט על נפשו מפני רשעותם של האשה ואמה, שנהגו בו בזלזול ובחוסר כבוד משווע תוך שהבעל סופג השפלות קשות בעיקר מאם האשה, וחזר לדירתו בהוד השרון."

לפי זה, כאמור, האשה לא זכאית לכתובתה.

וראו בענין זה בתוספות במסכת יבמות (סה: ד"ה כי) וז"ל:

"פירש רבנו חננאל דכל הנך דכופין מחמתה דווקא מנה ומאתיים אית לה אבל תוספת לית לה דאדעתא למיפק לא אוסיף לה וכו', ורבנו תם מפרש דלכל מילי הוי תנאי כתובה ככתובה וכו'. שפסק ריצב"א על אשה שהיתה טוענת על בעלה כי אין לאיש גבורתו וכו', והיכא שהודה הבעל שאין יכול לבעול פסק דצריך ליתן גט וכתובה וכו', ודוקא מנה ומאתים אבל תוספת לא יתן וכו', ומטעם דפסק ר"ח דאין תוספת בבאה מחמת טענה משום דאדעתא למיפק לא כתב לה, זה הטעם אין שייך באין יכול לבעול דמידע ידיע דנישאת לו מתחילה לכך."

ובשלחן ערוך (אבהע"ז סי' קנד סע' ז):

"אם טוענת אין לו גבורת אנשים לבא עליה ושואלת גט והוא מכחישה, י"א שהיא נאמנת וכופין אותו להוציא מיד ולא יתן כתובה וכו'."

וכתב הב"ש שם (סקי"ט)

"כתב הרא"ש בתשובה שהביא הטור, והרשב"א בתשובה, דאין צריך ליתן לה תוספת כתובה כי למשקל ולמיפק לא הוסיף לה וכו'."

וע"ע בפד"ר (כרך א' עמ' 217) שאחר שהביאו דברי ר"ח הנ"ל כתבו:

"ולפי זה בנידון דידן שהגירושין הם לפי דרישת האשה, אם כי הבעל הוא הגורם לדרישה, הוא פטור לכאורה לשלם התוספת כי על דעת כן לא התחייב."

וע"ע (שם, 218) שאחר שהביאו דברי הב"ש הנ"ל כתבו:

"הרי דעת הרא"ש והרשב"א היא, שאם מחייבין את הבעל לגרש בגלל דרישת האשה, אין הבדל בדבר מהי סיבת דרישתה, וגם אם הסיבה היא בעצם חיי האישות חוסר כח גברא, זה גם כן נקרא כופין מחמתה והבעל פטור לשלם התוספת לשיטת הר"ח וכו'. ומאחר שהדבר תלוי במחלוקת אין להוציא בנדון דידן מהבעל המוחזק. וכו'. כי אף שסיבת הגרושין היא בבעל, והוא הגורם לגרושין, אבל הרי סיבה זו היא שלא באשמתו ואנוס הוא בדבר ולכן הגרושין הם לא מחמתו אלא מחמת הנסיבות, ויש לזקפם על חשבון האשה שביזמתה באו, וזה נקרא כופין מחמתה, והבעל פטור לשלם את התוספת כי על דעת כן לא התחייב."

וא"כ ה"ה בנ"ד שהאשה היא התובעת את הגירושין הרי שאין לחייב את הבעל בתוספת כתובה.

זאת ועוד, הבעל טען כאמור שהוא השקיע חצי מליון ₪ בשיפוץ ביתה של האשה.

מתשובת האשה עולה כי היא מודה שהוא השקיע כסף בביתה אלא שטענה שהסכום היה פחות מחצי מיליון ₪.

אם כן, גם לדברי האשה הרי שהיא קיבלה כבר, לפחות, את כתובתה. (עי' ח"מ אבה"ע סי' צט סק"ז).

והנה, ב"כ הבעל העלתה בסיכומיה [סעיף 3] עילה נוספת לגירושין והיא:

"האשה הכירה את הבעל עוד בהיותה נשואה לבעלה הראשון [צ' מ'], ישנה בביתו של הבעל שהיה אז חבר שלה, ואף קיימו יחסי אישות, וכל זאת עוד בהיותה נשואה!!."

כלומר, לדברי ב"כ הבעל נישואי הצדדים היו באיסור וממילא חייבים להתגרש.

הנה, עילה זו שהיא מהותית לא הועלתה על ידי הבעל בכל הדיונים שהתקיימו בבית הדין.

אמנם ב"כ הבעל ציינה בתחילת סיכומיה כדלהלן:

"מאחר והבעל סובל ממחלת פרקינסון במצב מתקדם ובשל מגבלה בדיבור בעטיה של המחלה, קשה היה לבעל במעמד נרגש בבית הדין, בפני כב' הדיינים, לגולל את מסכת חייהם המשותפים של הצדדים במהלך הדיונים בבית הדין."

למרות זאת, עילה מהותית זו לא היה צריך הבעל להתעלם ממנה.

בכל מקרה, מאחר והעילה הנ"ל לא הועלתה בדיונים הרי שלא היה לאשה את הזכות המינימלית להשמיע את עמדתה בנושא זה וממילא לא יכול היה בית הדין לעמוד על חקר האמת.

לאור כל האמור לעיל ביה"ד פוסק:
א. על הצדדים להתגרש זה מזו.
ב. הצדדים יתגרשו לפי הסכם ממון שנכרת ביניהם.
ג. הבעל חייב לשלם לאשתו את עיקר כתובתה, ופטור מתוספת כתובה.
ד. קובעים מועד לבירור שמות ולסידור גט ליום כט' שבט התשע"ה (18.2.15), שעה 9:30.

הרב יעקב זמיר – ראב"ד

ראיתי את דברי כב' ראב"ד נתניה הגר"י זמיר שליט"א, ואני מצטרף למסקנות פסק הדין בנוגע לאי זכאותה של האשה לתוספת כתובתה.

אלא שלענ"ד קלה כמות שהיא מה שהביא כב' הראב"ד מפסקי הדין הרבניים ח"א (עמ' 218) שהאשה מפסידה את תוספת כתובתה משום ש"אף שסיבת הגרושין היא בבעל, והוא הגורם לגרושין, אבל הרי סיבה זו היא שלא באשמתו ואנוס הוא בדבר ולכן הגרושין הם לא מחמתו אלא מחמת הנסיבות, ויש לזקפם על חשבון האשה שביזמתה באו, וזה נקרא כופין מחמתה, והבעל פטור לשלם את התוספת כי על דעת כן לא התחייב" אינם שייכים בנד"ד, שכן במקרה שבפנינו האשה טוענת שבעלה עזב את הדירה שלא כדין ולמעשה תביעתה לגט וכתובה נשענת על מעשיו של הבעל, לדבריה הגירושין הם מחמתו ולא "מחמת הנסיבות", ובמקום שהגירושין אכן נובעים מחמת הבעל זכאית האשה לכתובתה במושלם, עיקר ותוספת, כפי שכבר הורה מר"ן הגרי"ש אלישיב זצ"ל (פד"ר כרך ח עמ' 278, וראה גם עמ' 324):

"במה דברים אמורים כשבאה מחמת טענה בעינא חוטרא לידא או כשחלה הבעל ונעשה מוכה שחין או בעל פוליפוס וכיוצא בזה דאין בידו להפטר מגורם זה דכהאי גוונא יכול הבעל לומר אדעתא דהכי לא אקני לך אבל בגורם כזה שבידי הבעל להסירו כגון שהבעל רועה זונות שבידו לעזוב דרכו ולהתיצב על דרך טוב בכהאי גוונא לא הפסידה מתנותיה ודינו כמגרש מרצונו ואף חייב לשלם לה תוספת כתובה."

א. צדדים המורדים זה בזה
אלא שמ"מ בנד"ד האשה עומדת על תביעתה לגירושין וכלל לא מבקשת שלום בית, כפי שעלה מכתב תביעתה לגירושין בו ציינה אך מילה אחת "גירושין", בשלושה דיונים שהתקיימו בפנינו בהם האשה מעולם לא העלתה אפשרות לחזרה לשלום בית והתמקדה אך בתביעתה לכתובה שלמה וכך עולה גם מסיכומיה, ועל כן נראה שיש לדונה גם היא כמורדת בו וכפי שהעלו חברי ביה"ד הרבני הגדול (פד"ר ח"ח עמ' 323) הרבנים הגאונים מר"ן הגרי"ש אלישיב, הגר"ב זולטי והגר"מ אליהו, זכר כולם לברכה לה"ה, בנדון כעין זה שבפנינו ודימוהו לדבריו המפורסמים של ר' ירוחם:

"ובכן, הבעל שעזב את אשתו... לפי הדין, הרי דינו כדין מורד. אלא שבניד"ד גם לאשה דין מורדת, אחרי שהצהירה בביה"ד שאינה מסכימה להשלים אתו גם אם יחזור..., ורצונה בגט ודורשת כתובתה.

והנה באשה שמרדה בבעלה קיי"ל דאינה מפסדת כתובתה אא"כ התרו בה והכריזו עליה בבכ"נ ובבמ"ד ד' שבתות, לפי דינא דגמרא (או לפי המשנה בהפחתת ז' דינרים כל שבוע), ובטרם עשו לה את הסדר הזה גובה כתובתה, כולל גם תוספת כתובה, ולכאורה מדין קל – וחומר איכא למילף, דבמקרה וגם הבעל מורד באשתו, שלא תפסיד כתובה ותוספת.

וז"ל רבינו ירוחם (משרים נתיב כ"ב ה"ח): וכ' מורי הראב"א... ולפי האמור, לכאורה הדברים תמוהים, כשאשה היא המורדת בבעלה אינה מפסדת תוספת כתובה כל עוד ולא הכריזו עליה, ואם גם הוא מורד בה, אז מפסידה לאלתר את תוספת הכתובה, ומשום דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה, וכלפי לייא?
...
והנה דעת הר"ח הו"ד בתוס' יבמות ס"פ הבע"י, והרי"ף שם, וכן קיי"ל באה"ע בסי' קנ"ד דבמקום שהבעל חייב לגרש את אשתו כגון בבאה מחמת טענה בעינא חוטרא לידא או בבעל שנעשה מוכ"ש וכו' (עי' ב"ש ברס"י קנ"ד) אינו חייב בתוספת כתובה דאדעתא למישקל ולמיפק לא כתב לה. ובזה מחולק דין כתובה מדין תוספת. ולכן לדעת רבו של רי"ו ז"ל הסובר דאם גם הבעל מורד באשתו – לאחר שנה כופין אותו לגרש, ממילא א"א לחייבו בתשלום תוספת כתובה, מדינא דהר"ח ז"ל, ודוקא כשהיא לבד מורדת בבעלה, והבעל מצדו הי' מוכן ומרוצה להמשיך ולחיות אתה, בכה"ג כשהוא מגרש לה בטרם הכריזו עליה (ככל המבואר בסי' ע"ז) חייב גם בתוספת כתובה, ואי אפשר לפוטרו מדינא דהר"ח ז"ל שהרי הוא מגרש לה מרצונו. משא"כ בעובדא דרבו של רי"ו שחייב להוציאה וכופין אותו על כך.
...
וע"כ נראה לומר דההבדל הוא בזה, במקום שהאשה היא המורדת בבעלה והבעל רוצה באשתו, הרי כל ההכרזות והתראות שנאמרו במורדת, וכל התקנות הללו לא באו אלא ללחוץ עליה שתמלך בדעתה ותשוב לחיי שלום עם בעלה, ולכן אם הבעל מגרשה בטרם נגמרו כל הפעולות הללו חייב לשלם לה כתובה ותוס' כתובה, משא"כ במקרה וגם הבעל לא רוצה בה הרי אין מקום לתקנה זו וממילא קם דינא שמכיון שהיא לא רוצה אותו, הרי אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה תוספת כתובה... והואיל והמקרה אשר בפנינו, הוא, שלכל אחד יש דין מורד כלפי השני, ולכן אין הבעל חייב בתוספת כתובה כי אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה."

והגם שבנדון דידן האשה לא אמרה בפיה שאינה מסכימה להשלים אתו גם אם יחזור מדרכו מ"מ כל מעשיה מורים כן ועל כן נראה שגם בנדוננו יש להחיל את דינו של ר' ירוחם בשם רבו על כל האמור בו הן לעניין חיוב הבעל בגירושין והן לעניין אי זכאותה של האשה לתוספת הכתובה. אולם היות ובנדון שבפנינו הבעל כבר נענה בפנינו לתביעתה של האשה והסכים לתת לה את גטה, וכל שמעכב בעדם מלהתגרש הינו עניין תוספת הכתובה, על כן הגם שיש מקום לחייב בגט, נראה לענ"ד שבשלב זה די בלשון אותה נקט כב' ראב"ד נתניה ולפיה על הצדדים להתגרש והאשה מפסידה את תוספת כתובתה.

ואני הקטן, זעירא דתלמידיא, כבר עמדתי בפסקי דין אחדים (בעיקר בתיק מספר 292973/1) על דינו זה של הר' ירוחם [ועיין בכל זה גם בדברי מר"ן הראשל"צ רבה של ירושלים הגרש"מ עמאר שליט"א (שמע שלמה ח"ג אבה"ע סי' יא) שעמד על דבריו של ר' ירוחם וביארם לעומקם כיד ה' הטובה עליו] והבאתי שמדיוק לשון ר' ירוחם עולה דאיהו איירי באשה שתבעה את בעלה שיגרשה וייתן לה כתובתה ובעלה משיב לה שאינו חפץ בה אך מסרב לגרשה, ועל כך כתב ר' ירוחם בשם רבו דמשהינן לה תריסר ירחי ואח"כ כופים אותו לגרשה כדין כל מורד שכופים אותו, והוסיף שאיבדה את תוספת כתובתה אך יש לה עיקר, וכלשונו (מישרים, נתיב כג חלק ח):

"וכתב מורי ה"ר אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה, והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט, מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא, אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו, לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכל מה דיהיב לה מדיליה, דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה."

ולדברים אלה הרי שלענ"ד קלה כמות שהיא עיקר קושייתם של חברי ביה"ד הגדול ליתא, שהם דימו נידון זה לדין מורדת דבעינא ליה שאינה מפסידה את כתובתה ותוספתה על פי הרמב"ם ומר"ן השו"ע אלא לאחר הכרזות והתראות ועל כן קשיא להו מדוע כאן תפסיד ללא כל הכרזה והתראה, ואנא זעירא אמינא, אחר המח"ר והקידה וההשתחויה כראוי, שר' ירוחם אינו עוסק באשה שיש לדונה כמורדת דבעינא ליה אלא אדרבא באשה שאומרת "אנא לא בעינא ליה", כלשונו הטהור, ודינה כדין מורדת דמאיס עלי שלהרבה מרבותינו הראשונים ובהם דעת הרמב"ם, הרמב"ן והרשב"א ואחריהם נמשך מר"ן השו"ע אין בה דין הכרזות והתראה ומפסידה את כתובתה בלעדיהם. ונראה שמה שהביא את רבותינו חברי ביה"ד הגדול לדון אשה זו כדין מורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה הינו תביעת האשה את כתובתה דבר שעל פניו מוציאה מדין מורדת דמאיס עלי ומכניסה בגדרי מורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה, וכפי שכייל לן רבנו הר"ן (בתשובה סי' יג), הביאו מר"ן בב"י ופסקו הרמ"א, דמורדת דמאיס עלי אינה אלא באומרת לא הוא ולא כתובתו בעינא, וכמבואר בב"ח (בח"מ סו"ס עז' אות ה):

"טענת מאיס עלי איננה אלא באומרת מאיס עלי מטעם כך וכך המקובל לעיני חכמי העיר ומבקשת שיגרשנה מיד בלא כתובה דאמרה לא הוא ולא כתובתו בעינא, אי נמי טוענת מאיס עלי יגרשני ואינה מזכרת כתובה, אבל אמרה מאיס עלי יגרשני ויתן לי כתובה חיישינן דלמא עיניה נתנה באחר ודינה כדין מורדת דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה."

וכבר ניתן טעם טוב בקדרה זו, והוא שאשה המואסת בבעלה מאיסות אמת תבקש להיפרד ממנו גם במחיר הפסד הכתובה, וכפי שכתב גם רבנו הגר"י חזן (לעיל) שכאשר הבעל מאוס על האשה:

"מחמת איזו סיבה שתהיה אין לה שום רצון לשבת איתו עוד, וכל רצונה הוא רק שתתגרש ממנו גם בלי כתובה. ולכן כתב הרמ"א ז"ל בשם הפוסקים שאם דרשה כתובה דין מורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה יש לה, שאע"פ שהיא טוענת מאיס עלי אינה נאמנת, שאם כן לא הייתה מבקשת כתובה, שזה מוכיח עליה שהיא עדיין אוהבת אותו אלא שרצונה לצערו."

ועל כן, והיות ובנדון ר' ירוחם האשה תבעה גט וכתובה, דימו אותה חברי ביה"ד הגדול למורדת דבעינא ומצערנא. אלא שנראה שדברים אלה אינם פסוקים, והכל תלוי בראות עיני ביה"ד וייתכן שגם כאשרת האשה תובעת את כתובתה יש לדונה כאומרת מאיס עלי. ומצאתי און לי בדברי מר"ן החזו"א (כתובות סי' סט אות ד) שכתב שהגם שהאשה תובעת את כתובתה הדבר מסור לעיני הדיינים האם דינה כמורדת דמאיס עלי או דבעינא ליה ומצערנא ליה, וכל"ה:

"נראה שכל שיש רגלים לדבר וניכרים דבריה, אף אם תובעת כתובתה לא הפסידה דין מאיס עלי, אלא בסתמא סמכינן על הא דמוותרת על כתובתה, וחזינן שקשה לה להיות תחתיו, ואינו מחמת כעס לזמן וכו' ועיין לשון הטור סי' קנד שכתב ואם תובעת כתובתה שיש לחוש כו' הנה מסר הדבר כפי ראות עיני הדיין."

ועל כן העלה שם שלמרות שתובעת את כתובתה אפשר לדונה כמורדת דמאיס עלי שמפסידה את כתובתה ללא התראות, כלשונו:

"דלחובתה מהימנא לומר מאיס עלי אע"פ שתובעת כתובתה, הילכך אע"פ שלא הכריזו עליה איבדה מייד את כתובתה."

וכן כתב גם הגר"א גולדשמיט (עזר משפט סי' ו) שגם במקום שתבעה כתובה מסורה לביה"ד הקביעה האם להחיל עליה, על פי נסיבות העניין, דין מורדת דמאיס עלי. ולדבריו נראה פשוט שאשה שעזבה את בית בעלה ולביה"ד ברור כי מאסה בו מאיסות גמורה, אף שאינה אומרת כן במפורש, יש להחיל עליה דין מורדת דמאיס עלי ולהפסידה כתובתה מיד, אף אם היא תובעת את כתובתה, שהכל הולך אחר ראות עיני ביה"ד את סיבת התנהגותה ומעשיה. והאמת תורה דרכה דכן כתב במפורש גם הרב "לחם רב" (סי' נג) בשם הרא"ש בתשובה (כלל מ סי' יד) שאף במקום שהאשה תובעת כתובתה אפשר להחיל עליה דין מורדת דמאיס עלי ולהפסידה כתובתה מיד, וכן עולה גם מדברי הרב "חקרי לב" (חאבה"ע סי' לה). ועיין עוד בכל זה לג"ע מר"ן הראש"ל הגר"ע יוסף שליט"א ("יביע אומר" ח"ה חאבה"ע סי' יג אות ז בפס"ד על אותו מקרה של הגר"א גודשמיט). ולדברים אלו יש לתפוס את דברי ר' ירוחם כפשוטם שהאשה טוענת לא בעינא ליה ומתמדת בכך, דבר שיש בו בכדי לאלם את מאיסותה בו ולברר את כנות רצונה להתגרש ממנו, ועל כן הרי היא מפסידה את כתובתה ותוספתה ללא התראה והכרזות, ואזלא לה קושיית רבותינו הגדולים זי"ע.

ומה שיש לנו להסביר הוא לאידך גיסא, מדוע לא מפסדת גם את עיקר כתובתה. ובזה צ"ל שהיות וסיבת הגירושין אינה תלויה רק באשה, שכן גם אם תשוב היא ממרידתה לא תוכל לקומם את הריסות ביתה, שכן בעלה נותן לה כתף קרה וגם הוא משיב אמריה לה באותה מטבע של אש המרידה ואינו חפץ בה, ועל כן חייבו ר' אברהם בן אשמעל בתשלום עיקר הכתובה ופטרו רק מתוספתה וכדין וכדין אשה התובעת את גיטה בעילה מוצדקת התלויה בבעל שיש לה את עיקר כתובתה ואינה מפסדת אלא את תוספתה דאדעתא דמישקל ומיפק לא אוסיף לה, וכן ראיתי שביאר רבנו הנתיבות משפט אלגאזי על אתר.

ועיין שם שהביא גם מדברי הרשב"א בתשובה (ח"א סי' אלף רלה) שכתב שהאומרת מאיס עלי גם אם רצה בעלה לגרשה הפסידה את תוספת כתובתה, ולא אמרינן שרק כאשר מגרשה על כורחו מפסידה את תוספתה, וכלשונו:

"אבל האומרת מאיס עלי יגרשני ואיני תפצה בו ולא בכתובתו אינו מוציא עד שנים עשר חדש ואין מכריזין עליה ואם הוציא תוך שנים עשר חדש רצה הבעל לגרש מגרש ואין לה עיקר כתובה ותוספת ולא אפילו נדונייתה אלא אם תפסה בלאות הקיימין אין מוציאין מידה."

ועל כן ברור שגם בנדון שבפנינו בו הבעל מתרצה לגרשה הפסידה האשה את תוספת כתובתה והיא אינה זכאית אלא לעיקר הכתובה.
ב. אשה הטוענת שבעלה הוא האשם בגירושין והוא מכחישה ואין ראיה בדבר
והנה כל אשר אמרנו לעיל מושרש בקביעה כי יש לראות באשה הניצבת בפנינו מורדת בבעלה ועל כן מפסידה היא את תוספת כתובתה, קביעה שהתבססה על כך שמהעולה בפנינו האשה נעלה את הפתח בפני בעלה ואינה חפצה בו בשום אופן גם לו יחזור הוא מדרכו הרעה, לטענתה. ואולם כאמור לעיל, בשונה מהנדון שבא בפני חברי ביה"ד הגדול בו האשה אמרה בפה מלא כי אינה חפצה עוד בבעלה ולא תשוב אליו בשום אופן, לא כך הם הדברים בנדון שבפנינו ובנדוננו אנו מסיקים זאת רק מהתנהגותה ומהמשתמע ועולה מדבריה שבכתב ושבעל פה, ולחומר הדין ויראת ההוראה אמרתי לבאר שגם לו יהיה הדבר בספק אי הויא מורדת או לא יוותר הדין דלעיל על כנו.

דהנה כבר הבאתי במספר פסקי דין את דברי רב פלטוי גאון המובאים בהגהות אשרי (כתובות יג, ה):

"וכן מצאתי בתשובת רב פלטוי גאון וזה לשונו והיכא דארגילו קטטה אם היא מרגלת כמורדת הוי ואין לה כלום, ואם הוא מרגיל יש לה כל כתובה וכו'."

מהם עולה שבמקום שמעשיו הרעים של הבעל מופנים כלפי אשתו ומתקיימים בה רח"ל דברי ירמיהו במגילת איכה "דוב אורב הוא לי ארי במסתרים", "דרך קשתו ויציבני כמטרה לחץ" וודאי צודקת האשה בתביעתה להתגרש ממנו ואינה מפסידה מאום מכתובתה. והבאתי שכך ראיתי שכתב לחלק הגאון רבנו עובדיה הדאיה (ישכיל עבדי ח"ה אבה"ע סי' סה) שאחר שהביא את דברי המהרי"ו בדינא דמורדת כתב לחלק וז"ל:

"הדברים מבוארים שעיקר הטענה היא בדברים שאינם בינו לבינה, שמשתכר שאינו מן היישוב ומאבד ממונו שזה גורם למחסור בבית, אך אין כאן ענין הכאות וקללות ומריבות שאלו יש בהן ענין עינוי גוף ונפש, וגם כי הטענה שם היא רק על פי דבריה אין עדים מעידים על זה,... דוק מינה בנד"ד שעיקר האמתלא היא בדברים שיש בהם עינוי גוף ונפש ממש, וגם כי יש כמה עדים מעידים על התנהגותו האכזרית הזאת... פשוט שאף מהרי"ו אזיל ומודה ששפיר מקרי אמתלא ואין מקום לדונה כדין מורדת על אשר עזבה את הבית."

ועיין גם בדברי חברי ביה"ד הרבני בת"א (פד"ר ח"א עמ' 201) בהרכב הגר"א גולדשמיט, הגרש"ש קרליץ והגר"י בבליקי שדנו באשה שתובעת את גטה משום שבעלה אינו מפרנסה וכתבו את הדבר הברור מאליו והוא שבכה"ג אין לדון את האשה כמורדת:

"דרישת הגט באה בגלל מרידתו של הבעל, והגרושין הם באשמתו שהרי לא מאונס אינו זן אותה אלא מרצון, כי בזדון מרד באשתו, ולו היה רוצה הרי יש לו היכולת להשתכר ולזון אותה. ואף שבסוף פסוק הגרושין הם לפי דרישת האשה, דרישה זו אינה אלא תוצאה הגיונית מרצונו או אי רצונו של הבעל, ולכן זה נקרא שמחמתו באה הדרישה לגט. ולא יתכן לומר בכגון זה שהגט הוא מחמתה. ומאחר שיסוד הפטור לר"ח הנך דכופין מחמתה נופל כאן, לכן גם לדעת הר"ח אין הבעל פטור לשלם התוספת... ואם לא נאמר כן, הרי לפנינו דרך לבעל מורד להתחמק מתשלום הכתובה, לא יזון אותה ויאלצנה על ידי זה לדרוש גט, ויהיה פטור לשלם הכתובה על ידי המרידה, בטענה על דעת שתדרשי גט לא התחייבתי, דבר זה אין הדעת סובלתו.
...
אולם הדברים מפורשים הם במרדכי כתובות דף נ"ה ע"א:,,, פירש רבינו חננאל,,, וכל הנך דכופים להוציא וליתן כתובה לית להו תוספת,,, דהמדיר את אשתו יוציא ויתן כתובה על כרחו אית לה תוספת, דאי לית לה אם כן כל אדם שרוצה לגרש ידיר את אשתו,,, ויפטר מתוספת,,, דפשיטא ליה דאית לה תוספת,,,.

וכן יוצא מפורש מדברי הרא"ש בתשובה בכלל ח' סימן ז' (מובא בטור אה"ע סימן קנ"ד): ראובן ששהה עם אשתו יותר מעשרים שנה ולא ילדה,,, לקח אשה אחרת בקדושין כמנהג הארץ הזאת,,, ואין בידו לפרנס את שתיהן,,, ואם יגרשנה מה יתן לה,,, תשובה,,, ואם הראשונה תובעת גט צריך לגרשה, כיון שאין לו לפרנס שתיהן, ויכתוב שטר עליו ככל הכתוב בשטר כתובתה: כתובה נדוניא ותוספת, וכאשר תשיג ידו יפרע.

הרי שאף שהאשה תובעת את הגרושין, מכיון שאין לו לפרנסה עליו לשלם לה התוספת. ואף שהרא"ש חולק על הריצב"א כנ"ל, ולפי זה היה צריך להיות פטור באין לו לפרנסה כמבואר, אלא על כרחך שמכיון שהבעל הוא בעצמו שהביא לזה שאין לו לפרנס, על ידי שלקח את השניה, הרי זה כאילו מגרשה ברצון, וגם לפי החולקים על הריצב"א עליו לשלם התוספת."

וע"ש שהביאו עוד סימוכין לדבריהם מתשובת הר"י מיגא"ש (סימן קנ), תשובה קכ"ב מתשובות הגאונים הקצרות (מוזכרת בכנסת הגדולה סימן קנ"ד הגהות ב"י כ"ה), והרי דבריהם עולים, ב"ה, כדברינו שכאשר הגירושין נובעים ממעשיו של הבעל ותלויים הם בקולרו כו"ע יודו שחייב הוא בתשלום הכתובה כולה, עיקר ותוספת. ורק כאשר הגירושין אינם נובעים ממעשיו של הבעל אלא מכורח הנסיבות חולקים רבותינו הראשונים לדעת ר"ת יש לה תוספת, לדעת הריצב"א אם הדברים נוגעים לעיקר האישות יש לה תוספת, ולדעת הרא"ש אין לה תוספת.

והנה בנדון שבפנינו האשה תובעת את גטה בטענה שהבעל הוא אשר הרגיל את הקטטה ביניהם, ולדבריה היא אינה תובעת את גטה אלא מחמת עזיבתו של הבעל את הבית בו התגוררו הצדדים, ולכאורה על פי דבריה אלה זכאית היא למלוא כתובתה. אלא שהבעל עונה כנגדה בפה מלא כי אדרבה היא ואמה הן אלו שלא הותירו לו ברירה אלא לעזוב את הבית ולפי דבריו הגירושין יצאו ממנה. כאמור לעיל, גם בדברי כב' ראב"ד נתניה, איש מהצדדים לא הוכיח בפנינו את טענותיו כך שלפני ביה"ד מצויה אך תביעת האשה ללא עילות מבוררות מצידה, ולמולה טענת ברי של הבעל כי הוא אינו אשם וכי הגירושין יצאו ממנה, ומעתה מוטל עלינו לברר את דין זכאותה בכתובה לאור הנ"ל.

וכבר ידועים דברי רבנו הב"ש (סי' קנד סק"ב) שהביא שלכמה פוסקים אפילו הייתה האשה יודעת קודם הנישואין במומים החמורים כבעל פוליפוס ודומיו יכולה לומר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל, ועל כן העלה שאפילו לרמ"א שכתב שאין כופין להוציא כאשר קודם הנישואין ידעה בהם מ"מ אם אינה רוצה לדור עמו לא הפסידה כתובתה שכן יכולה לומר קי"ל כהני פוסקים שאני יכולה לומר סבורה הייתי שאוכל לקבל וכו'. דברים עליהם תמה רבנו ה"בית מאיר" (שם ס"א) וכתב שהיות והבעל הוא המוחזק הוא הוא שיכול לומר קי"ל ולהיפטר מתשלום תוספת כתובתה. וכתבו על זה חברי ביה"ד הגדול (פד"ר ח"ג עמ' 164) בהרכב הדיינים הגאונים הגר"י עדס, הגר"י בן מנחם והגר"ב ז'ולטי זצ"ל:

"וגם לדעת הבית מאיר יתכן לומר שרק בספיקא דדינא אין להוציא מהבעל הכתובה שהוא המוחזק כיוון שהוא טוען טענת ודאי קים לי כדעת הפוסקים שדינה כמורדת והפסידה כתובה. אבל בספק בקביעת העובדא אם היא מורדת או לא בזה גם הבית מאיר מודה שמספק היא לא הפסידה כתובתה, שהרי אין בפנינו טענת ודאי שהיא מורדת, והרי זה כאומר הלויתני ואיני יודע שפרעתיך שחייב לשלם ועיין בשו"ת המהרי"ט ח"א סי' קי"ט ע"ש. וכן משמע מדברי שו"ת הרדב"ז ח"א סי' שס"ד."

ולדבריהם ז"ל הגם שהבעל מוחזק בכתובה (כפי שכבר הארכתי בפס"ד בתיק מס' 291595/2) לא תמיד אנו דנים אותה כמוציאה מידו ומטילים עליה את חובת הראיה, והדבר תלוי בחוזק טענתו של הבעל, שכאשר הוא טוען טענת ודאי עליה הראיה ואם לא תביא אין מוציאים מידו, וכאשר אינו טוען אלא טענת ספק אנו דנים אותו כאומר הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך וחייב לשלם. והנה כאמור לעיל בנדון שבפנינו הבעל מכחיש את טענות האשה וטוען טענת ודאי שהאשה הינה מורדת ושרק בשלה נהיה הסער הזה ועל כן טוען הוא שאין לחייבו בכתובתה, ולדבריו הרי הוא כטוען הלויתני ופרעתיך ופטור. אלא שכאמור לעיל בנדון שבפנינו גם הבעל אינו רוצה באשתו ועל כן אין לדונה לבדה בחומר דין מורדת, ושבים אנו לדבריו של ר' ירוחם שהיות וגם הוא מורד בה זכאית היא לעיקר כתובתה.

סוף דבר:
א. על הצדדים להתגרש ויפה שעה אחת קודם.
ב. במידה והבעל יסרב להתגרש ידון ביה"ד בחיובו לתת גט.
ג. בנדון שבפנינו האשה הפסידה את תוספת כתובתה והיא אינה זכאית אלא לעיקר הכתובה.
יהודה יאיר בן מנחם

ראיתי את דברי עמיתי הרה"ג, ואני מצטרף למסקנתם שאין לחייב את הבעל בתשלום תוספת כתובה, וזאת מאחר והאשה תובעת גירושין ולשאלת ביה"ד במהלך הדיון הראשון בפנינו:

"ב"ד: האם יש סיכוי לשלום בית ?
אשה: לא, לא, זה לא פעם ראשונה שעזב את הבית, עשה את זה בלי לעדכן אותי, אני צריכה יציבות בחיי הנישואין. "

כלומר האשה אינה חפצה בו, והיא אינה מציבה תנאים כל שהם לחזרתו. במצב שכזה לכאורה הם מורדים זה בזה, ועפ"י דינו של רבינו ירוחם אין מקום לחייב את הבעל בתוספת הכתובה.

מנגד ב"כ הבעל בסיכומיה כתבה:

"17. הבעל מצדו לא מעוניין להתגרש וככל שהאישה מסכימה באמת ובתמים לקבלו בחזרה כאמור ביחד עם המטפלת הצמודה ולהתייחס אליו בכבוד ולא בזלזול הרי שהבעל מוכן אפילו עתה לחזור לחיות עם האשה."

לאור האמור וכפי שעמיתיי ציטטו ממקורות הלכתיים רבים אין מקום לחייב את הבעל בתשלום תוספת כתובה.

הרב אברהם שינדלר

לאור כל האמור לעיל ביה"ד פוסק:
א. על הצדדים להתגרש זה מזו.
ב. הצדדים יתגרשו לפי הסכם ממון שנכרת ביניהם.
ג. הבעל חייב לשלם לאשתו את עיקר כתובתה, ופטור מתוספת כתובה.
ד. קובעים מועד לבירור שמות ולסידור גט ליום כ"ט שבט התשע"ה (18.2.15), שעה 9:30.

ניתן ביום ב' בשבט התשע"ה (22/01/2015).