א) הצדדים נישאו בשנת 79. לבעל הנישואין הם נישואים ראשונים ולאשה נישואין שניים. בעת נישואי הצדדים היה לאשה בן מחוץ לנישואין. אביו לא ידוע, ועם הנישואין הבעל גידלו כבנו. לצדדים בן משותף יליד 1982.

ב-31/05/90 הגישה האשה תביעה לשלום בית במסגרתה הוגשה בקשה להטלת עיקול על הרכוש הרשום ע"ש הבעל. וז"ל כתב התביעה:

"פתחתי תיק לשלום בית עקב זה שאין לי שום ביטחון בחיי הנישואין שלי. כל מה שיש לנו רשום למעשה על שם בעלי. אצלו החיים מתנהלים לפי מצב הרוח. ואני פוחדת שיום אחד אהיה מחוץ לבית עם הילדים ללא שום קורת גג. הרכוש שנמצא הוא דירה ברחוב [...] בשכונת [...].

...

עיקול על דירה שניתנה בירושה לבעלי [פלוני] + אחותו [י' ט']. הדירה נמצאת ברחוב [...]. לדעתי הכל צריך להיות רשום על שם הילדים."

כתב תביעה זה, על פניו, הוא כתב תביעה רכושי להבטיח לאשה זכויות בנכסים השייכים לבעל ורשומים על שמו. האשה אינה מבקשת שבית הדין ישכין שלום בית בינה לבין הבעל, אלא שיבטיח קורת גג לראשה.

לאחר מספר ימים, ביום 18/06/90, הגיש הבעל תביעה לגירושין וז"ל חלק מכתב התביעה:

"1) הבעל עובד כפועל יהלומים ונותן את כל משכורתו בסך 1,400 ש"ח להוצאות הבית והמשפחה. הבעל ניסה לספק את כל רצונות האשה ואף קנה מכונית הרשומה ע"ש שני בני הזוג, אך למעשה האשה משתמשת בה.

2) האשה טענה שהכנסת הבעל אינה מספקת לה ועל כן היא רוצה לצאת לעבודה.
...
3) אולם התברר כי טענת האשה כי ברצונה לעבוד ולעזור בפרנסת המשפחה אינה נכונה כלל וכלל, ומשמשת לה כתירוץ בלבד להיעדר מן הבית.

4) האשה לא רק שלא נתנה הכנסתה לבעלה ולא תרמה להוצאות הבית אלא הייתה נעדרת ימים ולילות רצופים ומשאירה את הבית והילדים לטיפולו של הבעל, בטענה שהיא "עובדת" כביכול. אולם למעשה הייתה מתרועעת עם מאהבה שהוא מנהל בית האבות "[...]".

5) הגיעו הדברים לידי כך שמאהבה אף היה מעז להתקשר ולקרוא לה מהבית. משהביע הבעל את מחאתו על כך, איימה עליו בפני הילדים ש"תפצח את ראשו" כשהיא מחזיקה משקל בידיה ומתכוננת להשליכו על הבעל.

6) האשה עזבה את הבית ביום 05/06/90 ועברה להתגורר עם מאהבה בבית האבות "[...]" בנתניה, וזאת כאשר מספר ימים קודם לכן הגישה לבי"ד נכבד זה תביעה ל"שלום בית".

7) הבעל אף "תפס" את זוג "הנאהבים" בלילה שבין 12 ל-13 ליוני כשבילו בחדרם למעלה משעתיים בין השעות 03:00 ו-05:30 לפנות בוקר.
...
8) האשה נטשה את הבית והבן [ר'], ואינה מסוגלת לטפל בו ולחנכו כראוי.

9) האשה לא הביאה עימה לנישואין כל רכוש שהוא.

10) דירת המגורים של בני הזוג הינה רכושו הבלעדי של הבעל, שרכש אותה שנים לפני הנישואין, הרכוש המשותף היחיד של בני הזוג הינה המכונית מסוג פיאט 127 שרכש הבעל ואשר נרשמה ע"ש שני בני הזוג.

11) בשל מעשיה אסורה האשה על בעלה."

ב) הצדדים הופיעו בבית הדין לראשונה ביום כ"ח אב תש"ן. בדיון זה נקבע שהצדדים ינסו לערוך מו"מ לגירושין.

בתיק הצדדים נמצא תסקיר לשכת הרווחה המתאר התנהלות מערכת היחסים שבין הצדדים, התנהלות שהובילה בסופו של דבר לסכסוך ביניהם ולפירוד שגרם לשני הצדדים לרצות להתגרש. וז"ל חלקים מתסקיר זה:

"עם תחילת הקשר בין בני הזוג, היה הבעל, [פלוני], רווק, בעל דירה. מסודר בעבודה. [פלונית] הייתה גרושה אם ילד, ללא מזונות, מתמודדת עם קשיים רבים בחיי היומיום. למעשה לקח אותה [פלוני] תחת חסותו ואפשר לה לארגן את חייה מחדש.

אכן, במשך כל שנות הנישואין אופיינה מערכת היחסים בן בני הזוג כ"פטרונות" של [פלוני] על אשתו, כש[פלונית] נהנית מהיחס החם של בעלה מצד אחד, אך סובלת מ"חנק" ש"פטרונות" זו דורשת ממנה מצד שני. [פלונית] חשה כי היא כלואה בתוך "כלוב זהב", שמעניק לה אמנם את כל מחסורה, אך כובל אותה במחויבויות שאינה יכולה לעמוד בהם. [פלונית], מתארת, למשל ניסיונות לצאת לעבודה שטורפדו לדעתה על ידי בעלה. הבעל, [פלוני], מצדו, לא חש כנראה במשך כל השנים ב"חנק" של אשתו, המשיך להרעיף עליה "אהבה" שהלכה וחנקה אשתו יותר ויותר. כך חיו בני הזוג במערכת יחסים של מעגל סגור, ללא יכולת לפרוץ אותה או להגיע לתובנה שתאפשר חיים תקינים בעתיד.

במצב לחוץ זה, החליטה האשה, לקחת אחריות על עתידה, יצאה לעבוד ושאפה לפרידה רגשית מבעלה. הבעל, שכאמור לא חש בתהליכים העוברים על אשתו במשך השנים, קיבל את העובדות שהציבה בפניו אשתו, בצורה הקשה ביותר. למעשה, הוא היה מבולבל העביר מסרים קשים מאד, דבר שהכניס את המערכת המשפחתית לסחרור רגשי שהיה קשה מאד לצאת ממנו. ככל שהסחרור הלך וגבר, מצאה עצמה [פלונית] מתנתקת יותר ויותר מ[פלוני], כשלעומתה [פלוני] מוצא עצמו נלחם, יותר ויותר ללא יכולת להגיע לתובנה שהדבר רק מרחיק את אשתו ממנו.

המתח בבית היה גדול. [פלונית] שהתה שעות ארוכות במקום עבודתה, בנה [ש'] שנקלט על ידי [פלוני] כחלק מ[פלונית] ללא יכולת ראייתו כאינדיבידואלי, נדחה על ידי [פלוני]. הוא היה מבולבל ומצא עצמו מבלה שעות ארוכות במקום עבודתה של אמו, שעובדת כאמור כמטפלת בבית זקנים. במקביל, התארגן [פלוני] עם הטיפול בבן הקטן [ר']. [פלוני] שחש כי עולמו מתמוטט עליו ללא יכולת שליטה על המערכת המשפחתית, הלך והשקיע את כולו בבנו, כשאחותו הגדולה, נרתמת לעזור לו בהתמודדות עם הבן. במקביל, חשה [פלונית] כי בנה הקטן מורחק ממנה ללא יכולת שליטה על גורלו. שני בני הזוג לא היו מסוגלים להגיע להבנה גם בנושא הילד המשותף.

יש לציין, כי ל[פלוני] יש יכולת נתינה רבה מאד, עד כדי חוסר יכולת "לשחרר" את האדם לו הוא מעניק לאינדיבידואליזציה וגדילה. מצב זה, טוב היום ל[ר'] הזקוק לביטחון ולאהבה. יחד עם זאת, ברגע שהאדם לו הוא מעניק כל כך הרבה, מבקש להתנתק מהתלות ש[פלוני] יוצר בו, מרגיש [פלוני] דחייה חזקה עמה הוא אינו מסוגל להתמודד. דבר זה גורם לו לחוסר אונים המביא אותו לכעס רב ולהתנתקות טוטאלית. במצב זה, [פלוני] עלול להגיע למצבים של איבוד שליטה על המצב ולתהליכים מסוכנים בתהליכי הגדילה של האדם עמו הוא חי.

...

כיום, מעוניינים שני הצדדים לסיים את הקשר ביניהם, מתדיינים ביניהם על הצד הכלכלי. האשה, מתמודדת עם הקשיים של בניית עתידה כאשה עצמאית, מתקשה לתת לילדיה הרגשת יציבות.

...

נראה לי כי במצב זה, על הילד להישאר ברשות אביו."

יחס זה של הבעל המוזכר בתסקיר לשכת הרווחה, עולה גם מדברי האשה בדיון שנערך בפנינו ביום י"ד אייר תש"ע "זה אחד המרדפים של האיש הזה, הוא פסיכופט", "כל החיים היה הצל שלי". ואולי זוהי כוונתה בכתב תביעתה "אצלו החיים מתנהלים לפי מצב רוח."

ג) הצדדים נחלקו ביניהם לגבי עזיבת האשה את הבית.

הבעל טען שהאשה עזבה את הבית מרצונה והלכה לגור בבית האבות. האשה טענה שהבעל גירש אותה ואת בנה מהבית. מסתבר ששני הצדדים צודקים בטענותיהם. האשה עזבה את הבית בתחילה מרצונה כדי להימלט מכעסיו של הבעל, ואולי עקב אמירותיו "תעזבי את הבית", וכשרצתה לשוב מנע ממנה הבעל לשוב.

הבעל טען בפני בית הדין שהאשה הצהירה שתשוב כדי להציק לו. האשה שברה דלת אחרי שהבעל החליף מנעול. האשה נהגה באלימות כלפי הבעל והוא נאלץ להתאשפז בעקבות אלימות זו. לטענת האשה מעשיה היו עקב התנהלות הבעל והעובדה שמנע ממנה להיפגש עם בנם המשותף. האשה טענה שהתגובות האלימות שלה היו בעקבות קללות של הבעל והתנהגות אלימה כלפיה.

בפני בית הדין הוצגו פסקי דין שבהם הורשעו גם הבעל וגם האשה באלימות הדדית, אם כי נראה מתוך כתבי האישום והפרוטוקולים, שאלימות האשה כלפי הבעל הייתה חריפה יותר.

מפרוטוקולי הדיון עולה שפני הצדדים היו לגירושין בתקופה שהתנהלו הדיונים ביניהם בשנים תש"ן-תשנ"ב. המחלוקת בין הצדדים היא לגבי תביעותיה הממוניות של האשה. בתחילה לקבל מזונות ומדור, ואחרי זה על תנאי הגירושין והיכן תהיה משמורת הבן.

ד) בדיונים שנערכו בפני בית הדין בשנת תשנ"ב, הופיעו שני עדים שעבדו עם הבעל.

בדיון ביום ד' טבת תשנ"ב הופיע העד א.ל ואמר:

"הבעל אמר לי שתפס את האשה מתנשקת עם המעביד בתוך המכונית בלילה והאשה אמרה שזו הייתה נשיקה במצח בתור מעביד. פעם אחת ראיתי את האשה הולכת ברחוב עם בחור גבוה והם נראו מטיילים ומשוחחים, לא יד ביד, אינני יודע מי הוא האיש."

בתגובה לדברים אלו אמרה האשה:

"לא אמרתי לו אף פעם על נשיקה במצח, נכון שאמרתי שאין מקום לשלום בינינו לאור התנהגות הבעל."

בדיון נוסף שנערך ביום ט"ז אייר תשנ"ב הופיע י.מ והעיד:

"הוא טען נגדה שמנהלת רומן עם המעביד שלה, שראה אותה באוטו של המעביד ונותנת לו נשיקה והיא אמרה שזה היה מתוך חיבה... הוא טען שראה אותם בבית קפה בשעה 02:00 בלילה והיא ענתה שזה היה בעניני עבודה, הוא דרש שתפסיק לעבוד שם והיא ענתה שהיא זקוקה לחופש..."

בתגובה אמרה האשה:

"לא הודיתי בפניו שום דבר ולא אמרתי דברים. גם בעניין בית הקפה, לא היה ולא נברא."

מדברי האשה בדיון ההוכחות שנערך בפנינו ביום י"ד אייר תש"ע (28/04/10) שבו אמרה:

"באשר לנשיקה באוטו, אני לא מכחישה, הייתי במצוקה נוראית, הוא גירש את הבן שלי, החליף פלדלת, לא נתן לנו להיכנס הביתה, יש לי קבלה שהחליף פלדלת, זה היה נשיקה על הלחי."

משמע שאכן דברי העדים אמת והאשה הודתה שאכן נתנה נשיקה למעבידה.

ביום כ"ט תמוז תשנ"ב הוציא בית הדין את פסק דינו כדלהלן:

"ברור לאור החומר שבתיק שאין מקום לשלום בית בין הצדדים, ואף הצדדים עצמם פניהם לגירושין.

עיקרו של הסכסוך נסוב כעת על החזקת הילד. בדיון האחרון הציע בית הדין כמה הצעות לבדיקת עניין משמורת הילד על ידי גורמים מקצועיים חדשים מתחומים שונים.

האשה סירבה לכל הצעות בית הדין ועומדת על דעתה לקבל את משמורת הילד בהחלטה סופית קודם הגט.

אי לכך בית הדין אינו מוצא שיש יותר מקום לחייב את הבעל בתשלומי המדור לאשה, ולכן אין צורך לברר את טענותיו של הבעל על הכנסותיה של אשתו.

לאור כל זאת, בית הדין פוסק שהבעל [פלוני] פטור מתשלומי המדור לאשתו."

ביום י"א אלול תשנ"ב הוציא בית הדין ההבהרה דלהלן:

"משמעות פסק הדין שניתן ביום כ"ט תמוז תשנ"ב היא: שאין הבעל [פלוני] חייב במזונות אשתו, [פלונית] בשלב זה.

על הצדדים להתגרש זה מזה בהקדם האפשרי."

למרות פסק דינו של בית הדין, הצדדים לא התגרשו והם חיים בנפרד כ-20 שנה. הבעל גידל את בנם המשותף. בן זה נישא לא מכבר.

ה) ביום 13/01/09 חזר הבעל והגיש תביעה לגירושין.

בדיון ההוכחות שנערך ביום י"ד אייר תש"ע (28/04/10), העלה הבעל טענותיו לגבי מעשי הכיעור של האשה. וז"ל:

"כשגרה עם המאהב ברח' [...], זה היה [...], לילה אחד התקשרה שמאחרת ממשמרת שנייה ותגיע בשעה 9.00, 9.30 ולא הגיעה עד 11.00, ב-11 בלילה קפצתי לשם עם אופניים ראיתי אותה יושבת באוטו שקניתי לה, עם [א' כ'] ומתנשקים, הם לא ראו אותי, היו כל כך עסוקים שלא ראו, לאחר מכן סיפרתי לה ואמרה שנתנה לו נשיקה כי לקח אותה באוטו, אבל הם התנשקו כך שהלכתי הביתה שבור, הייתי עם שני ילדים.

פעם נוספת היה לי מעקב נוסף, באחד הלילות אמרה שעובדת משמרת לילה, ניגשתי לבית אבות והתיישבתי במדרגות, זה היה קומה וחצי קומה, חדר המעביד היה חצי קומה מעל, התיישבתי במדרגות, היה שם עמוד שהסתיר אותי זה היה ב-3 בלילה, בשעה 5 לפנות בוקר נפתחה הדלת ששם היה אמור לישון בעל הבית, הוא יצא בחצאי לבוש, הלך לכיוון החדר שלה אבל היא לא הייתה בחדר שלה, כי לאחר 15 שניות היא יצאה מהחדר שלו, האם אני יכול לשתות משהו? (שותה).

ב"ד: אז למה הלך לחדר שלה, הרי לדבריך היא הייתה בחדר שלו?

בעל: לא יודע, אולי הלך להתלבש שם.

בעל: לאחר 15 שניות אשתי יצאה בחצאי לבוש והיא גם הלכה לחדר שלה, ואז יצאתי מאחורי העמוד ואז הלכתי לחדר שלה, וסליחה מכבודכם על מה שאני אומר להגיד אבל אני חייב להגיד את זה, היא נכנסה למיטה והיא שואלת מה קרה? מה קרה?, הכנסתי את היד [...] לאחר שעזבתי את החדר התמוטטתי.

ב"ד: באותו מצב שאתה מתאר, מה עם הבחור שהיה שם, [א' כ']?

בעל: הוא תפס אותי בגוף וניסה לסלק אותי, אבל לא היה צריך, השתחררתי ממנו עשיתי אחורה פנה והתמוטטתי, הייתי בחוץ אף אחד לא היה, התאוששתי והלכתי הביתה, נכנסתי לשכנים, הערתי אותם כי הייתי במצב מאד קשה (הבעל נרגש מאד) זה היה ב5.30, 5.45.

ב"ד: כשאתה נכנסת והבחור החזיק אותך, האם היה ערום או לבוש?

בעל: התחיל להתלבש, אבל כשנכנסתי לחדר שלה כבר היה עם מכנסיים."

על זה אמרה האשה:

"זה אחד מהמרדפים של האיש הזה, הוא פסיכופט.

ביהד: ספרי מה היה?

אשה: בעל המקום היה מגיע אחת לשבוע מירושלים, לרוב היה ישן שם,

ב"ד: יש לו חדר?

אשה: ישן בחדר פנוי שמתפנה עם יציאת קשיש לחופש או לטיפול, שם מצעים וישן שם, יש שם פעמוני מצוקה, יש כל מיני חוויות, ואז אני מסתובבת פעם בחדר זה ופעם בחדר זה, באחד המרדפים, ירדתי לבדוק מה עם הדיירים, אנשים לבושים בכל מיני מצבים, זה שהייתי רטובה, עשיתי פיפי מתוך פחד.

בהד: איך [א' כ'] היה באותו סביבה בדיוק אז?

אשה: הוא לא הצליח להיכנס לחדר בו אני גרה, זה שקר וכזב.

בהד: באיזה מקום היית כשדחף את היד?

אשה: הייתי בחדר שלי וירדתי לפרוזדור להיכנס לאחד הדיירים והוא רדף אחרי, הייתי חסרת ישע, בלק אאוט.

בהד: איפה היה [א' כ'], מתי היה הבלגן?

אשה: היו דפיקות נוראיות היה בלבול."

מקרה נוסף עליו סיפר הבעל:

"לאחר המקרה הראשון היה מקרה שני, בשתיים בלילה עשיתי סיבוב עם [מ' ז'] עם הרכב שלו לכיוון בית האבות, בדקתי היא לא הייתה בעבודה.

...

המשכנו כמאה מטר, 150 מטר הלאה וקלטנו אותה יושבת עם ד"ר [א' כ'] בפינה חשוכה, ניגשתי אליהם ושאלתי את אשתי, תגידי לי זה משמרת הלילה שאת אומרת שאת עובדת? ואז ענתה לי, יאלה יאלה תתחפף מפה, וגם על זה אני מוכן להיחקר במכונת אמת, ובאמת התחפפתי משם והלכתי הביתה."

גרסת האשה למעשה זה הייתה כדלהלן:

"הבוס שלי [א' כ'] היה מגיע אחת לשבוע, זה עבודה עם אנשים עם הרבה בעיות, כנראה שזה אחד הפעמים שהיו ימים מאד חמים, זה גינה פתוחה, והיינו יושבים, יש כל מיני מצבים, זה מבנה עלוב מאד.

...

יש שם עובדת לילה, והאיש הזה בא כשליח משמים לשמוע את המצוקה שלי, ראה שאני נרדפת, יצאתי להתאוורר, כן, ישבתי בחוץ."

מערכת היחסים שהייתה בין הצדדים העולה מפרוטוקולי הדיון ומהתסקירים מתחילת שנות ה-90, עולה גם מפרוטוקולי הדיונים שנערכו בפנינו.

בדיון שערך בי"ד אייר תש"ע אמר הבעל:

"יום שישי אחד בערב הגיעה הביתה וטענה שבאה לקחת כמה דברים, אבל זה לא היה למטרה זו, היא פשוט תקפה אותי ודחפה אותי אל הדלת, קיבלתי מכה בעורף והיה צעקות ואז השכנים הגיעו, נחבלתי, לקחו אותי לבית החולים, נקבע שיש גודש בצוואר קיבלתי גם צווארון כזה, הלכתי למשטרה להגיש תלונה, בבית משפט קיבלה 3 חודשים על תנאי למשך 3 שנים וקנס של 500 ש"ח."

על טענת הבעל בעניין האלימות אמרה האשה בדיון זה:

"אני מאשרת אבל יחד עם זה הייתה התעללות, יריקות, והשפלות בתוך הבית."

ו) בדיון שנקבע ל-כ"ו חשון תשע"א (03/11/10) לחקירת הבעל, הופיעה האשה ללא ב"כ ואמרה שפיטרה את ב"כ. האשה העלתה בדיון זה את מרירותה על יחסו של הבעל כלפיה וכלפי בנה וז"ל הפרוטוקול:

"אשה: זה סיפור של 15 שנה, התיק מוקפא ורק לאחר ש[ר'] התחתן, אתה בא, מדובר פה רק על כסף, לא יכול להיות שזרק אותי כך, הבן הגדול שלי בן 34.

בי"ד: מה השאלה?

אשה: הכל מדובר בכסף ומה שהציע לפני 20 שנה אז לא הסכמתי.
...
אשה: הציע אז 60,000 ש"ח אני רוצה שישלם לי כתובה, ונזקים בלי שום קשר לסכום, (פונה לבעל) למכולת נתת הוראות שלא יתנו לי, ביישת אותי שאני חולת איידס, הגלגל מסתובב.
...
אשה: כמה כסף אתה מוכן לתת לי ע"מ לגמור, אני רוצה לגמור.
...
אשה: גידלת את [ש'] (בן האשה) כמו אבא אבל כשהיו בינינו חילוקי דעות חיפשת את [ש'], הילד כבר לא היה בבית, החליף פלדלת, לא נתן לי להיכנס וביטל הצ'ק של הלימודים, לא עושים דברים כאלה, זה רוע, זה נבזות, כל הטוב שלך הפך למפלצתיות, גירש הילד מהבית.
...
אשה: הוא גירש אותי, אז גרתי בעבודה ואז החליט להביא את הילד לעבודה שיפריע לי, גייס את כל המשפחה נגדי, ירדתי במדרגות אמר לאנשים שאני זונה, חס וחלילה, גם אם זה נכון יש לנו ילד משותף, הוא חולה נפש.
...
אשה: לחרב שני צדדים, אתה תשלם הכל.
...
אשה: אין לי עבודה, אני גרה בבאר שבע, האיש שתלטן, מה הוא לא עשה."

האשה דרשה בדיון זה שהבעל ישלם לה 100,000 ש"ח עבור תביעותיה לכתובה וחובות שלטענתה שילמה, ובגדיה שלדבריה, לא ניתן לה לקחתם.

הבעל אמר שכיום אינו יכול לשלם יותר מ-10,000 ש"ח.

הצדדים הגישו סיכומיהם.

הבעל בסיכומיו טוען שיש ראיות לטענתו שהאשה אסורה עליו ולפיכך הפסידה כתובתה. לטענתו, לא מגיעים לה כספים, לא על פי דין ולא על פי מידת הרחמים. ולכן על בית הדין לפסוק שלאשה לא מגיע דבר. לדבריו, עיכוב הגט מצד האשה הוא כדי לסחוט ממנו כספים שלא שייכים לה.

לעומתו, האשה בסיכומיה מתלוננת על יחסו הקשה של הבעל כלפיה בשנים שחיו ביחד וגם בתקופה שלאחריה, שהבעל הוציא אותה מהבית (לטענתה). האשה טוענת שמעולם לא זינתה ולא עשתה מעשה כיעור. וכל טענות הבעל הן עלילות שווא. האשה מעלה רשימת תביעות כספיות שלדבריה הבעל חייב לה, ודורשת סך 100,000 ש"ח קודם סידור הגט.

ז) הארכנו בתיאור מערכת היחסים שבין הצדדים. אין ספק שהצדדים מואסים ושונאים זה את זו. בית הדין בהרכבו הקודם פסק כבר לפני כעשרים שנה ששני הצדדים רוצים להתגרש ושחובה עליהם להתגרש. אך האשה סירבה להתגרש ללא שתקבל פיצוי כספי שלטענתה מגיע לה. אין ספק שחלק מתביעותיה של האשה בנויים על הרגשתה שהבעל נקט כלפיה יחס לא הוגן והעובדה שסילק אותה מביתו ללא פרוטה, כשבגדה לעורה, מנע ושיבש הקשר בינה לבין בנה. ולכן אף שאין היא רוצה בבעל, אין היא מוכנה להתגרש ללא פיצוי. אף שזו הרגשתה, ואף שברור שמערכת היחסים שביניהם לפני הפירוד הייתה קשה, אין הכרח שהאמת הינה כפי הרגשתה הסובייקטיבית.

במשך כעשרים שנה הגירושין לא היו בראש מעייניהם של הצדדים, ולכן שני הצדדים לא עשו דבר לפתרון בעייתם להתגרש הלכתית וחוקית, ולתת תוקף הלכתי וחוקי למצב בו הם מצויים בפועל. אך עתה משהכיר הבעל אשה אחרת או מסיבה אחרת, רוצה הבעל להתגרש או לקבל היתר נישואין. כשמנגד, האשה מעלה תביעותיה הכספיות כתנאי לגירושין.

והנה כבר כתבנו בעבר במספר פסקי דין שלעו"ס יש נאמנות לברר מערכת היחסים שבין הצדדים כדין נשים נאמנות שמושיבים ביניהם כדאיתא באבהע"ז סימן ע"ד ס"י וסימן קנ"ד ס"ג. והדברים שהוזכרו לעיל מאששים את חוות דעתה של העו"ס כפי שנכתבה בתסקיר.

הבעל היה מוכן וכנראה נתן לאשתו את כל צרכיה הפיזיים ולא החסיר ממנה דבר, אך לא דאג לצרכיה הנפשיים, רצונה לעבוד לסייע בפרנסה וליצור קשרים נוספים הנצרכים לאדם מלבד הקשר בינה ובין בעלה. מסתבר שהבעל לא הסכים ליציאתה לעבודה וקשירת קשר מעבר לארבע קירות הבית. ועל כגון דא שנינו בגיטין (צ, א):

"תניא היה רבי מאיר אומר כשם שהדעות במאכל כך דעות בנשים. יש לך אדם שזבוב נופל לתוך כוסו זורקו ואינו שותה. זו היא מידת פפוס בן יהודה שהיה נועל בפני אשתו ויוצא. ויש לך אדם שזבוב נופל לתוך כוסו וזורקו ושותהו. וזו היא מידת כל אדם שמדברת עם אחיה וקרוביה ומניחה."

ועיין ברש"י שם שכתב:

"פפוס בן יהודה בעלה של מרים מגדלא נשייא היה וכשיוצא מביתו לשוק נועל דלת בפניה שלא תדבר לכל אדם ומדה שאינה הוגנת היא זו שמתוך כך איבה נכנסת ביניהם ומזנה תחתיו."

התנגדותו של הבעל ליציאת האשה לעבודה, גרמה בסופו של דבר למריבות ביניהם. חששה של האשה היה שתישאר לא קורת גג, כפי שעולה מכתב תביעתה. יש לשער שהבעל אכן איים על האשה שתעזוב את הבית אם היא ממשיכה בעבודתה. בעקבות המריבה, הייתה האשה לנה במקום עבודתה. בסופו של דבר, גם בעקבות אלימותה, מנע הבעל ממנה לחזור. אין ספק שהבעל הקפיד על עבודתה של האשה בבית האבות ולא רצה שתעבוד שם. הבעל ערך מעקבים אחרי האשה, כפי שתיאר בפנינו וכפי שאמרה האשה "הוא היה הצל שלי".

אין ספק שהבעל משוכנע שאכן לאשה היו קשרים אינטימיים עם מנהל בית האבות, אך יש לעיין האם יש הוכחות לחשדותיו והאם הובאו בפנינו ראיות לאסור האשה.

ח) והנה בשו"ע אהע"ז (סימן י"א ס"א) איתא שאם מצאו דבר המכוער:

"כגון שנכנסו אחריו ומצאוה עומדת מעל המיטה והיא לובשת המכנסים או חוגרת אזורה... או שהיו יוצאים ממקום אפל או מעלים זה את זה מן הבור וכיוצא בו, או שראוהו מנשק על פי חלוקה או שראו אותם מנשקים זה את זו או שנכנסו זה אחר זה והגיפו הדלתות (במנעול) וכיוצא בדברים אלו לפי ראות עיני הדיינים, אם הוציאה בעלה בדבר המכוער הרי זו לא תנשא לנטען."

וברמ"א שם:

"עֵד אחד בדבר המכוער לאו כלום הוא."

ובב"ש (ס"ק י"ד) אפילו אם מהימן ליה כתרי, ועיין עוד בביאור הגר"א אות י"ז דטעמא דמילתא כיוון שגם העד אינו מעיד על דבר ברור.

והנה על האמור בשו"ע "לפי ראות הדיינים" כתב ב"ברכת אליהו" לבאר דברי הגר"א, שם ס"ק ח' וז"ל:

"וכן כל כיוצא בזה – שאם לפי ראות עיני הדיינים יש כאן חשד זנות, תצא אפילו בכיעור דלא נזכר כאן... אלא בכל דבר שלפי ראות עיני הדיינים הוי כיעור המעורר חשד לזנות..."

וכן מבאר החזו"א (אבה"ע הלכות אישות, סימן י"ז אות ז') על פי דברי הגר"א שיש הבדל בין "כיעור" לבין "יחוד" – כי מה שנאמר "אין אוסרים על הייחוד", מדובר שאין בעצם הייחוד דבר "כיעור" (אע"פ שהוא אסור), כגון שנכנס אדם לבית האשה לצורך כל שהוא ונעלה את הדלת מפני גנבים או מפני הנכנסים שלא ברשות. אבל "כיעור" הוא כאשר רואים שהאיש והאשה שינו מדרך העולם ונכנסו לחורבה או לבית גלמוד שאין בני אדם נכנסים, וגם נעלו במנעול וכיו"ב, שלפי ראות עיני הדיינים הייתה בוודאי כוונתם לכיעור.

והתייחדות עם אשה בביתה בלילה ובמיוחד בשעות של לפנות בוקר שעכ"פ שניהם מודים שהתייחדו בהם, וכן אם הנטען היה ישן בבית האשה בלילה וודאי שבכהאי גוונא הוי דבר המכוער ועיין בשו"ת רעק"א סימן צ"ט ובשו"ת אבני נזר ח' אהע"ז סימן ל"ח שכתבו, שראוה באמצע הלילה במקום שאנשים יכולים לבוא ולעבור שם אין זה כיעור לאסור את האשה בכהאי גוונא, ומשמע מדבריהם שבתוך הבית היכא שאין איש יכול להיכנס הוי כיעור לעניין לאוסרה עליו.

ט) ומעתה ניחזי אנן מה יהא הדין במקרה שלפנינו. הנה הבעל סיפר לבית הדין על מספר התרחשויות:

1) המקרים הראשונים על פי טענתו היו כשראה את האשה ואת מעבידה בבית קפה ב-02:00 לפנות בוקר. גם אחד העדים סיפר על מעשה זה ששמע מפי הבעל. וכן מקרה נוסף שישבה עם א.כ בגינה השוכנת לא רחוק מבית האבות בו עבדה. האשה הכחישה המקרה הראשון והודתה בשני, אך אמרה שזה היה בימי הקיץ החמים וישבה בחוץ בגינה חשוכה, ובה שפכה את ליבה בפני מעבידה.

2) מקרה נוסף בו ראה הבעל את האשה יושבת ברכבם של הצדדים ומנשקת את מעבידה א. כ. על מקרה זה העידו גם שני העדים שהובאו על ידי הבעל – בשנת תשנ"ב. שני העדים סמכו עדותם על אמירת הבעל שראה הנשיקה. האשה הודתה בפניהם שזו הייתה נשיקה במצח, או מתוך חיבה (ולא לשם אישות).

אף שבזמנו הכחישה האשה הנשיקה, בדיונים שנערכו בפנינו הודתה שהייתה נשיקה על הלחי.

3) התרחשות נוספת היא ההתרחשות המוזכרת בכתב התביעה שבה הבעל תפס את האשה ואת א.כ מתייחדים בין השעות 03:00 -05:30 לפנות בוקר.

בדבריו בפנינו אמר הבעל שישב בחדר המדרגות של בית האבות. לדבריו, הם התייחדו בחדר של א.כ, יצאו משם בחצאי לבוש אחד אחרי שני, והלכו לחדר של האשה אחד אחרי השני. עוד טען הבעל שהושיט ידיו לתוך תחתוניה והמקום היה רטוב. לדבריו אחרי מגע מיני. האשה הכחישה שהייתה באותו חדר עם א.כ. הודתה שאכן היה המעשה. לדבריה הייתה בחדר בגפה, יצאה לבדוק מה קורה עם אחד הזקנים. הבעל רדף אחריה לחדרה, הושיט ידו לתוך תחתוניה ואכן המקום היה רטוב, אך לדבריה מדובר במי רגלים מרוב פחד.

מלבד טענות ספציפיות אלו, יש לנו להתייחס גם לאמור בכתב תביעתו של הבעל, כי האשה עברה להתגורר בבית האבות עם א.כ. וכן אמירת אחד העדים שראה אותה הולכת ברחוב עם בחור וראה אותם משוחחים ולא הולכים יד ביד.

הנה אין ספק שעצם ההליכה עם בחור ברחוב ושיחה עמו, אף שדבר זה אינו מקובל על ידי בנות ישראל הצנועות, אך בציבור הכללי אין רואים התנהלות שכזו כלא ראויה. כמו כן ישיבה של אשת איש עם מי שאינו בעלה, בבית קפה, גם היא נחשבת בציבור הכללי לדבר שאין בו בעיה ופגם. ולפיכך אין בדברים אלו בכדי להטיל על האשה חשד זנות ובוודאי שאין הדבר בגדר מעשה כיעור.

גם אמירת של הבעל שראה אותה יושבת בבית קפה בשעה 02:00 לפנות בוקר, אין בה משום מעשה כיעור בנסיבות העניין, ובפרט שבית קפה הוא מקום גלוי ונמצאים שם אנשים. ואף יחוד לכאורה לא מתקיים כאן.

כמו כן, מש"כ הבעל בכתב התביעה שהאשה עברה להתגורר עם א.כ, דבר זה אינו נכון. אמנם האשה עברה להתגורר בבית האבות, אך א.כ לא היה מתגורר שם בקביעות. גם מעברה למקום זה היה כמסתבר עקב המריבות עם הבעל. והנה אף הבעל בעצמו בסיפור שסיפר לנו על המקרה שבו תפס, לטענתו, את האשה עם א.כ, טען עכ"פ שלכל אחד היה חדר נפרד, ולפיכך אף אם שהו במקום זה בחדרים נפרדים, לפי מה שהגדיר ה"חזון איש" שהבאנו דבריו לעיל, אין כאן לכל היותר אלא יחוד.

וכן מש"כ הבעל שתפס את האשה ו-א.כ בגינה חשוכה והאשה הודתה במעשה זה. הרי הבאנו לעיל דברי רעק"א וה"אבני נזר" שראוה באמצע הלילה במקום שאנשים יכולים לבוא ולעבור, אין זה כיעור. ולפיכך אין דין כיעור גם למעשה זה, אף שהאשה הודתה בעצם המעשה.

י) אך לכאורה מכיוון שהאשה הודתה שנישקה את א.כ, יש לומר דהוי כיעור וכלשון השו"ע שהבאנו לעיל שכאשר מנשק על פי חלוקה או שראו אותם מנשקים זה את זה, הוי כיעור. ומקור דברי השו"ע הוא מדברי הרמב"ם בהלכות אישות פכ"ד הט"ו:

"כיצד היא יוצאת משום שם רע, כגון שהיו עדים שעשתה דבר מכוער ביותר שהדברים מראים שהייתה שם עבירה, אע"פ שאין שם עדות ברורה בזנות... או שראו אותו מנשק על פי חלוקה או שראו אותם מנשקים זה את זה, או מגפפין זה את זה..."

ועיין בשו"ת רעק"א (ח"א סי' קד) שהביא תשוב הרב ר' הירש אב"ד גלונא, דדייק מדקתני מנשקים זה את זה ומגפפים זה את זה או שהיה מנשק על פי חלוקה דהוי כיעור, משמע שאם מנשק סתם והיא לא מנשקת, לא הוי כיעור. ולפי זה יש לומר דהוא הדין איפכא דדוקא מנשקים זה את זה. אבל היא מנשקת והוא לא מנשק לא הוי כיעור. ובנידון דידן אין לנו הודאתה אלא שהיא נישקה אותו. ואומרת שעשתה זאת דרך חיבה, על שהיה מוכן להיות קשוב לה. ונהי שהבעל אמר בפנינו שהיו מנשקים זה את זה, אלו דבריו, אך מעדות העדים והודאתה, אין לנו אלא שהיא נישקה אותו.

ובאמת שבפשיטות נראה לומר על פי מה שהזכרנו לעיל בשם ה"חזון איש" דיש לחלק בין הייחוד שנראה כיחוד גרידא, ליחוד שנראה שהוא לשם זנות. וזהו מש"כ השו"ע שיהיה נראה לעיני הדיינים. והכי נמי נראה לחלק בנישוק. דיש נשיקות שהם לשם חיבה גרידא ויש נשיקות שמורות לשם זנות, ובפרט בדור הזה שהוא פרוץ ולא נמנעים מלחבק ולנשק גם גבר ואשה זרים, אין הכרח שנשיקה על המצח או על הלחי הינה נשיקה לשם זנות ולא לשם חיבה. ולפיכך יש לקבל דברי האשה, שבמצבה הנפשי הקשה לאור הסכסוכים שהיו בינה ובין הבעל ובפרט שחששה שתישאר ללא קורת גג לראשה, חיפשה אוזן קשבת שלא מצאה אצל בעלה ונשקה לו נשיקה לשם חיבה, ואין במה שהועד בפנינו ומה שהודתה האשה, משום כיעור. ועדיין צריך עיון בהגדרת הדברים בכל מקרה לגופו בהתאם לנסיבות. ולכן במקרה שלפנינו שהיו יושבים במכונית במקום שיכולים לראות אותם ונישקה על לחיו ולא בפיו, מסתבר שלא הוי כיעור.

ועיין בירושלמי (כתובות פ"ז ה"ו): "פיו על פיה תצא בלא פרן ואח"כ קתני מנשקים סוטה". והובא הירושלמי בביאור הגר"א סי"א סק"ב. ועיין עוד בפסקים וכתבים לגרי"א הרצוג ח' אבהע"ז סימן קי"ח וקי"ט. ועכ"פ נראה לי שעל פי מה שהועד בפנינו, אין לקבוע בבירור שהוי כיעור ולפיכך בזה ודאי שאין היא מפסדת כתובתה.

יא) אמנם לגבי הטענה הנוספת שטען הבעל שראה את האשה ו-א.כ מתייחדים בחדר בין השעות 03:00 -05:30 לפנות בוקר. אין ספק שיחוד כזה עולה לכדי מעשה כיעור. כמו כן, התיאור שתיאר שהאשה ו-א.כ יצאו מהחדר בחצאי לבוש, הרי זה דומה למה ששנינו בגמרא ונפסק בשו"ע: "מצאוה עומדת מעל המיטה ולובשת המכנסים או חוגרת אזורה, דבכהאי גוונא הוי כיעור". כמו כן, אין ספק שאם אכן נמצא בתחתוני האשה ש"ז הוי כיעור ברור.

אלא שדברים אלו נטענו על ידי הבעל ולא הובאו עדים להוכחת דבריו. האשה הכחישה מכול וכול טענותיו, ואף שהודתה שהיה האירוע המוזכר, לטענתה ישנה בחדרה בגפה. ואף שהודתה שהבעל שלח ידו לתוך תחתוניה והן היו רטובות, אלא שלטענתה הרטיבות הייתה ממי רגלים ומחמת הפחד מהבעל והמרדף שרדף אחריה. ואם כן לדבריה לא היו דברים מעולם ואין לנו אלא טענת הבעל על כיעור, המוכחשת מכול וכול על ידי האשה.

ואף שבגוף דבריו של הבעל שתחתוניה היו רטובים, היא מודה לו, ולכאורה דינה יהיה כ"רוק למעלה מהכילה."

ועיין בב"ש (סי"א ס"ק ה') שהביא דברי הט"ז שהקשה:

"אע"ג דשימשה עם בעלה גם כן. מכל מקום כיוון שעשתה שלא כהוגן במה שנסתרה עם אחר תולין שקילקלה."

ולכאורה היה מקום לומר סברא זו גם בנידון דידן שכיוון שנסתרה עמו ואיבדה חזקת כשרותה, נאמין לדברי הבעל. ועיין מה שהקשה על סברא זו בספר "השיב משה" והובא באוצר הפוסקים, אף באמת נראה דלא דמי להתם, דבשלמא התם היה יחוד גמור עם הרוכל באותו חדר ומיד שיצא נראה הרוק למעלה מהכילה. אבל בנידון דידן האשה מכחישה שהייתה עם א.כ באותו חדר, לכן אין לנו אלא דברי הבעל הטוען שראה ותפס את האשה במעשה כיעור ולעומתו הכחשתה.

יב) והנה כבר כתב הרא"ש ביבמות (פ"ב ס"ח):

"אבל בראיית הבעל לחוד אפילו בקלא דלא פסיק לא מפקינן."

ומבואר בדבריו שהיכא שהבעל אומר שראה דבר המכוער, ואפילו יש קדל"פ שזינתה, בית הדין לא יוציאו האשה, אלא אם היו ב' עדים על הדבר המכוער. ובנידון דידן ישנה רק טענת הבעל שראה דבר המכוער ואין קלא דלא פסיק. ואפילו אם היה קלא (שלא התברר לנו שאכן היה) ברור שהקול יצא על פי דברי הבעל. ואם כן שמעינן דאינו מהימן לטעון שעשתה דבר מכוער שתאסר עליו.

אך בתשובות מימוניות (הלכות אישות סימן כה) פליג עליו, וכתב:

"אבל אם הבעל ראה לבדו דבר מכוער לא מפקינן, היינו בקלא דפסיק, אבל בקלא דלא פסיק אלא הולך וחזק מאוד אז סגי בראיית הבעל לחוד."

ובשו"ת מהר"ם לובלין (סימן פ') הכריע שהעיקר כדעת הרא"ש שאף לדעת השאילתות שאוסרים אשה לבעלה בעדי דבר מכוער, ראיית הבעל לא מהני כפסק הרא"ש, וכתב שאף למהר"ם מרוטנבורג שאוסר בראיית הבעל, היינו דוקא שאיכא קלא דלא פסיק.

ועיין בח"מ (סימן י"א ס"ק ה') דבע"א דמהימן לבעל כבי תרי חיישינן, דאזיל בשיטת המהר"ם. והב"ש שם (ס"ק י"ד) סבר שאף בכה"ג לא נאסרה. ועיין בשו"ת מהר"ש ענגיל (ח"ב סימן י') שכתב שלדעת הב"ש גם בעל הרואה דבר המכוער לא נאסרה דלא שייך שויא אנפשיה חתיכא דאיסורא ולהאסר בכהאי גוונא.

ועיין בשו"ת "בית יצחק" (ח' אבהע"ז סימן מ"ה) וב"שם אריה" (סימן י"א) שפסקו כדברי המהר"ם לובלין. וב"דברי חיים" (ח"ב סימן כ') כתב שבאם יש עליה קלד"פ שהיא מזנה וראה הבעל דבר המכוער, נחלקו הפוסקים אם כופין לגרש. וכתב שעכ"פ ודאי שמצוה לגרשה כמעט לכל הפוסקים. ועיין בט"ז (סימן קטו סק"ט) שבעוברת על דת מצוה להוציאה, וכתב הרמ"א שאין בזה איסור חדר"ג, אך עכ"פ לא הפסידה כתובתה.

והנה בשו"ת חתם סופר (ח' חו"מ סימן רג) כתב שבעל האומר שראה דבר מכוער, אין מאמינים לו להתיר תקנת רבינו גרשום ולגרשה בעל כרחה, דכיוון דהאיסור בראו דבר מכוער הוא רק מדרבנן, מהיכא תיתי להאמינו לעקור תקנת רבינו גרשום, שהרי יש בכח תקנה זו לעקור איסור דרבנן אפילו בקום עשה, עיי"ש מש"כ.

ויש להוסיף עוד שבנידון דידן שהיו קטטות ומריבות בין בני הזוג, אין הוא נאמן לומר שעשתה מעשה מכוער, דלפי ששונאה נוטה להאמין עליה כל דבר רע. וכן כתב בשו"ת "דברי מלכיאל" (ח"ד סימן קא) וז"ל:

"בבעל שחשד באשתו משכנו ונטמן תחת המטה וראה ששכבו על המטה במלבושיהם ולפי השערתו שמע שעשו מעשה זנות, וכשהלך השכן התחיל להכות את אשתו ואומר שהודית לפניו שזינתה והיא מכחשת את הכל וידוע בעיר שהאיש הזה מתקוטט מכבר עם אשתו,... דהלא לא ראה אותה שזינתה וגם כדרך המנאפים לא ראה רק אמר בדרך אומדנא וכבר כ' האו"ז וש"פ בא' שאמר ששמע מאחורי הכותל שהנשימו כמו בשעת מעשה והתירו משום דאפשר שנשתגעו בשאר דברים, ובפרט שהיה קטטה ביניהם וקיימ"ל בסי' קע"ח ס"ט דאם יש קטטה אינו יכול לומר שמאמין לעד, וכבר בארתי בחיבורי ח"ג סי' קח כי לפי ששונאה נוטה להאמין עליו כל דבר רע, ואף אם היה כאן דבר מכוער מ"מ בשביל זה אין לגרשה כשיש לו בנים כיון שאומרת ברי שלא זינתה, וגם בגוף הכיעור היא מכחישתו, ומה שאמר שהודית שזינתה אינו כלום דמחמת הכאה הודית."

יג) והנה על כל פנים אין ספק שהבעל התרה האשה לעזוב את עבודתה ולא תתייחד עם א.כ, שהבעל חשד שמזנה עמו. ונראה דאף אם נאמר שאין במגורי האשה בבית האבות בעת שא.כ שהה ולן שם, משום מעשה כיעור, אין ספק שוודאי שהתייחדו במקום זה. ויש לעיין האם בכהאי גוונא תיאסר על הבעל גם ביחוד גרידא, והוא על פי מש"כ ה"אבני נזר" בסימן ל"ג שבניאפה נאסרת ביחוד גרידא, מפני שאיבדה חזקת כשרותה. וז"ל:

"עוד יש מקום עיון בתוס' כתובות (יג.) דמקשה אהא דאין אוסרין על הייחוד מההוא דשלהי נדרים נואף דעל לגבי דההיא איתתא אתא בעל אמר לי' נואף לא תיכול מהני תחלי דטעמינהו חויא, אמר רבא איתתא שריא דאי איתא דעביד איסורא ניחא לי' דלימות, הא בלאו האי טעמא הייתה אסורה, ויש לומר דנואף שאני, וא"כ בנ"ד שהיא נואפת נמי תתסר לבועל בסתירה לבד, דמה נ"מ אם הוא נואף והיא בחזקת כשרות, ומה לי היא נואפת והוא בחזקת כשרות.

...

אך דמהא דאין אוסרים על הייחוד משמע דאפי' לנחשד אין אוסרין עיי"ש, וע"ז מתרצים נואף שאני, דבזה חשוב כיעור ביחוד לבד, וזה ברור בכוונת התוס', מ"מ בנידון דידן תיאסר לנחשד כיון שהיא נואפת."

בנידון דידן האשה זינתה לפני נישואיה וילדה בן, שלפי מה שהתברר לבית הדין, זהותו של אביו לא ידועה. וש"מ שזינתה עם יותר מאדם אחד, ולפיכך לא ידוע מי הוא אבי בנה. והנה מתוך החומר שבתיק נראה שהאשה נמנעה מלהגיש תביעת אבהות נגד מי שטענה שהוא חשוד שהוא אבי הבן, וש"מ שנאפה עם מספר אנשים, ולכן התחמקה מלהגיש התביעה. ולפי זה יש לומר דאיבדה בזה חזקת כשרותה ושוב תיאסר ביחוד גרידא.

והנה בית הדין שאל את האשה בדיון שנערך באייר תש"ע "מדוע כל כך הקפדת שלא יהיה לך קשר רומנטי עם [א' כ']?", על כך ענתה האשה "אני אשת איש, בניגוד לזה שקודם הייתי רווקה". ויש לומר לפי זה דאין הכי נמי, דאין להוכיח מזנות דרווקות אף שהייתה מופקרת ביותר וזינתה עם מספר גברים, דנהי דהוי פרוצה לעניין ביאת זנות, אין מדבר זה ראיה על פריצות בהיותה אשת איש דאיסור זה חמור לאינשי.

וכן כתב בשו"ת מהר"ש ענגיל (סימן י') וז"ל:

"והנה מ"ש כת"ה הואיל שזינתה בעודה פנויה יש ראיה שזינתה גם תחת בעלה באמת, ז"א דל"מ אם לא היה בזנותה רק איסור ב"ז וא"כ לא נעשית חשודה רק באיד"ר דקיי"ל בזנות דפנויה אם אינה מפקרת א"ע לכל אדם ליכא רק איד"ר כמפורש באבהע"ז (סי' כו) דכ"ה שיטת רוב הפוסקים לא כמ"ש הח"מ א"כ נהי דעברה אדרבנן מ"מ עדיין חזקת כשרות יש לה מה"ת דקיי"ל דאף שנפסל מדרבנן מ"מ לא נחשד אד"ת כמ"ש בתוס' גיטין (דף יז) דהעמד אותה בחזקת צדקות דלא זינתה כשהיא א"א אף דע"כ עכ"פ עברה איד"ר בביאת פנויה אפ"ה לעניין ד"ת שייך חזקת צדקות.

ואף שבזה"ז רוב המזנות נדות הם דמסתמא פנויה אינה טובלת לנדתה וא"כ נחשדה על ד"ת מ"מ י"ל דהא קיי"ל חשוד על הקל אינו חשוד על החמור ואיסור זנות בא"א דיש בו עון מיתה חמור א"כ נהי דנחשדה אאיסור כרת מ"מ לא נחשדה אאיסור מיתה ומפורש בש"ס חולין (דף קא) דבהזיד ביום הכיפורים ושגג בשבת חייב חטאת וע"כ דחשיב שב מידיעתו דאיסור שבת חמור שהוא בסקילה ואף דמפורש שם דגם בהזיד בשבת ושגג ביום הכיפורים דחייב אף דשבת חמור וי"ל דל"ח שב מידיעתו, כבר העיר בזה בתוס' שם וכ' דיום הכיפורים לפי שהוא יום סליחה חמור ליה, אבל עכ"פ נשמע דגם מיום הכיפורים לשבת חשיב שב מידיעתו לפי שאיסור שבת הוא במיתה ועיין פמ"ג בפ"כ לאו"ח מכ"ש הכא נהי דנחשדה אאיסור נדה מ"מ לא נחשדה אאיסור א"א ובפרט דביש לה בעל זנות ל"ש, כמ"ש הרא"ש דרק בזנות דנשואה ס"ל לר"ל דזנות ל"ש לפי שבעלה משמרה ובפרט ביש לה בעל הוי פת בסלו וי"ל דלא נחשדה ועיין בחוו"ד סי' קפה."

יד) אך נראה לומר שאף שמעצם מעשי האשה אין לבעל נאמנות שעשתה מעשה כיעור, מיהו ממה שהוכח שהבעל הקפיד שתתפטר מעבודתה בכדי שלא תהיה בקשרים עם א.כ ולא תתייחד עמו, יש בדברים משום דבר המכוער.

הבעל התרה באשתו שלא תדבר עם הנטען, שלא תפגש עמו ושלא תעבוד בבית האבות. למרות זאת התיחדה האשה עם הנטען והתגוררותה בבית האבות ידועה לכל, ובכך היא נאסרת לכאורה על בעלה וכמבואר באה"ע סימן קע"ח ס"א. ואף שבנידון דידן לא היו שני עדים על הקינוי, ואולי הקינוי נעשה שלא כדין, ומשכך יש לומר שלא נאסרה מדאורייתא, וכדאיתא בשו"ע:

"והוא שנעשה הקינוי והסתירה כראוי."

ועיין בשו"ע שם סעיף ו'.

עכ"פ בכהאי גוונא שהתיחדה ויש הודאת שני הצדדים שהייתה אזהרה והקפדת הבעל, אם כן לא גרע מדבר המכוער.

וכמו שהוכיח ה"אבני נזר" (ח' אהע"ז ס' ל"ב) מתשובת הרשב"א וז"ל:

"לפמ"ש בתשובות הרשב"א סימן אלף קפז להביא ראיה דאין אשה נאסרת על בעלה בעדי כיעור, וז"ל דודאי אין לך דבר מכוער יותר ממה שקינא לאשתו ע"פ עצמו או על פי ע"א ואמר לה אל תסתרי עם פלוני ונכנסה עמו לבית הסתר וכו' אעפ"כ אינה אסורה על בעלה עכ"ל, הנה דקינוי שלא היה כפי משפט הקינוי מ"מ עכ"פ משוי להסתירה כיעור וכו'."

ואף שאינה נאסרת לבעל, בכיעור ודאי שיכול לגרשה בעל כורחה.

ולפיכך יש לומר שעצם הייחוד של האשה עם א.כ בבית האבות בנתניה, יש לה דין כיעור, ולפיכך יכול לגרשה אפילו בע"כ.

טו) ומכיוון שהעלינו שבנידון דידן יש במעשי האשה משום דבר מכוער, יש לדון האם חייב בתשלום הכתובה.

הרמב"ם בהלכות אישות (פכ"ד הט"ו) כתב:

"אם רצה בעלה להוציאה תצא ואין לה כתובה, ואין זו צריכה התראה."

והיינו שבעושה דבר מכוער הפסידה כתובתה אף ללא התראה ולא בעינן התראה להפסיד כתובה כדבעינן בעוברת על דת וכמבואר ברמב"ם שם הי"ד. וטעמא דמילתא מבואר בדברי הרמב"ם שם הט"ז:

"שהכתובה תקנת חכמים היא, כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ולא הקפידו אלא על בנות ישראל הצנועות. אבל אלו הפרוצות אין להם תקנה זו אלא תהא קלה בעיניו להוציאה."

ועיין בב"ש (סי"א סק"ו) שהביא דבריו. וכ"כ הריטב"א והנימוק"י ביבמות (כד, ב). אמנם דברי הרמב"ם לא מוסכמים, שהרשב"א בתשובת אלף קפ"ז סובר דאינה מפסדת כתובתה, אלא אם כן נאסרת על בעלה. והמהרשד"ם בח' אהע"ז סימן קס"א פסק כוותיה. ועיין מש"כ בזה הרה"ג ח.ג צימבליסט שליט"א בפד"ר חלק ח' עמוד 351. ומש"כ הגרי"ש אלישיב שליט"א בפד"ר שם עמוד 358, ודעתו נוטה שאין האשה מפסדת כתובתה במעשה מכוער, ועיין מה שפליג עליו הגר"ש ישראלי זצ"ל שם עמ' 365- 368.

ועיין בהמשך דברי הגר"ש ישראלי זצ"ל מה שהסביר בגדרי התראה. ונראה בנידון דידן שהבעל אמר וחזר ואמר לאשה שלא רוצה שתתיחד עם א.כ, הוי כהתראה, שבוודאי מפסידה כתובתה.

אך נראה שבין כך ובין כך, מכיוון שהוא מחלוקת הראשונים והבעל מוחזק בדמי הכתובה, אי אפשר להוציא מידו ולחייבו בתשלומיה. וכמו שכתב בשו"ת "משיבת נפש" שלא מלאו ליבו לחלוק על הרמב"ם, הסמ"ג והריטב"א, ואיננו יכולים להוציא דמי הכתובה מיד הבעל.

טז) ונראה לומר עוד, שבנידון דידן הבעל פטור מתשלום כתובה מטעם אחר. שהרי האשה לא רצתה גם היא את הבעל, ונהי שהגישה תביעה לשלום בית, תביעתה הייתה למעשה תביעה לעיקול על נכסי הבעל, ואף שהבעל הוא זה שהגיש את תביעת הגירושין, האשה מעולם לא ביקשה שלום בית. העדים שהופיעו בפנינו העידו שהצהירה בפניהם, שלמרות שמכחישה טענות הבעל היא מעוניינת מאוד להתגרש. האשה הסכימה להתגרש ורצתה להתגרש בכל הדיונים שהופיעה בבית הדין במשך השנים, וכפי שהצהירה בפני בית הדין ובפני העו"ס. אין ספק שהאשה לא הייתה מעוניינת בבעל ולא הייתה מעוניינת להמשיך להתגורר עם הבעל, עד שפרץ הסכסוך ביניהם. ולפיכך אין ספק שבין האשה ובין הבעל לא רצו זה את זו. השנאה ביניהם הייתה יוקדת, שנאה שהגיעה לכדי אלימות הדדית וכפי שתיארנו לעיל. אין ספק שהדינאמיקה שהביאה לגירושין, הייתה בעקבות רצונה של האשה לעבוד בבית האבות כנגד רצונו של הבעל, ואף שנהג שלא כדין בהתנהגות זו, מיהו התגלגלות הפירוד וההחלטה לגירושין הייתה של כל אחד מהצדדים מטעמיו.

וכבר כתבנו בזה בעבר במספר פסקי דין שהיכא ששני הצדדים אינם רוצים זה בזו, כופין אותם להתגרש והאשה יוצאת בלא כתובה. וכבר הארכנו בזה בתיק ויינברגר 288070/1, עיי"ש מה שכתבנו. ונעתיק חלק מהדברים הנוגעים לנידון דידן.

בדברי רבינו ירוחם לגבי איש ואשה ששניהם אין רוצים זה את זו איתא:

"אין דנין אותה כמורדת להפסידה כלום מעיקר כתובתה... והפסידה תוספת וכל מה דיהיב לה מדיליה דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה."

והנה טעמא דמילתא דבעינן הכרזה להפסידה כתובתה הוא משום שעיקר ההכרזה היא על מנת להתרות בה שתשוב לבעלה ואם לא תשוב יפחתו לה מכתובתה. אך במה דברים אמורים במקרה שהבעל אכן רוצה שתשוב אליו, אך היכא שהבעל אינו רוצה בה וגם היא אינה רוצה בו ומסרבת להשלים עמו, אין מקום להכריז עליה כמורדת לאלץ אותה לחזור אליו כשהוא עצמו אינו רוצה בה. ולפיכך נשאר עיקר חיובו בכתובה במקומו. וכ"כ הגרי"ש אלישיב בפד"ר כרך ו' עמ' 13 והוזכר פעמים רבות בפד"רים, ואכמ"ל. וטעמא דמילתא דאין עניין בהתראה לכשעצמה בכדי להפסיד כתובה, ולפיכך הבעל חייב בעיקר כתובה כתקנת חז"ל. אך לעניין תוספת כתובה דאדעתא דתיפוק מיניה לא כתב לה. וכיוון שהיא רוצה לצאת ממנו ואינה רוצה להיות אשתו אין הוא חייב בתוספת כתובתה.

ולכאורה הדברים תמוהים. דבאם האשה מורדת בבעלה ואינה רוצה בו והוא רוצה בה, לא תפסיד לא הכתובה ולא תוספת הכתובה, עד שיכריזו עליה. ואם עמד וגירש חייב בין בכתובה בין בתוספת כתובה, אף שהגירושין מחמת שאינה רוצה בו. ואולם היכא שגם הוא אינו רוצה בה, יש לה הכתובה אבל מתוספת כתובה יפטר? וכי מחמת שאינו רוצה בה מדוע שלא יתחייב לשלם גם תוספת כתובה. אך עיין מה שהסבירו בזה בפד"ר כרך ח' עמ' 323 -325 בפס"ד של הגרי"ש אלישיב שליט"א, הגר"ב ז'ולטי זצ"ל והגר"מ אליהו זצ"ל, וזה לשונם בפסק הדין:

"וע"כ נראה לומר דההבדל בזה, במקום שהאשה היא המורדת בבעלה, והבעל רוצה את אשתו, הרי כל ההכרזות וההתראות שנאמרו במורדת וכל התקנות הללו לא באו אלא ללחוץ עליה שתמלך בדעתה ותשוב לשלום עם בעלה. ולכן אם הבעל מגרשה בטרם נגמרו כל הפעולות הללו חייב לשלם לה כתובה ותוספת כתובה. משא"כ במקרה וגם הבעל לא רוצה בה, הרי אין מקום לתקנה זו, וממילא קם דינא שמכיוון שהיא לא רוצה אותו, הרי דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה תוספת כתובה.

לפי זה, כתוב במפורש ברבנו ירוחם שאשה שאין רצונה בבעלה ובמקום שאין להתרות ולהכריז עליה כגון במקרה שגם הבעל אין רצונו באשה, מפסידה האשה את תוספת הכתובה וכן עליה להחזיר את המתנות שקיבלה מבעלה וכפי שכתוב ברבנו ירוחם "והפסידה תוספת וכל מאי דיהיב לה מדיליה."

ועיין עוד בפד"ר כרך יד עמ' 25-23 מש"כ שהיכא שברור לבית הדין שבשום פנים ואופן לא תחזור אל הבעל, דינה כמורדת דמאיס עלי, ומפסידה כתובה גם בלי הכרזה עיי"ש. ולפיכך יש לומר בנידון דידן שהאשה בחרה בעבודה זו כנגד רצון הבעל, סלדה מהבעל ולא היה ספק בשום שלב משלבי הדיון שאין שום סיכוי שתחזור לשלום בית, בכהאי גוונא לא בעינא הכרזה להפסיד כתובה ומפסידה כתובה מיד. ועדין צ"ע, אם דין זה שייך בנידון דידן. ועכ"פ תוספת כתובה ודאי אין לה וכמו שביארנו לעיל וכמוש"כ רבינו ירוחם.

יז) בר מדין, מכיוון שהצדדים נישאו בשנת 79, באותה תקופה המטבע במדינת ישראל היה ל"י. בפני בית הדין לא הוצגה כתובת האשה, אך מסתבר שהייתה רשומה בל"י, כמנהג שנכתבו רוב הכתובות באותה תקופה. והנה כבר הארכנו בקונטרס משפט הכתובה שאין להצמיד כתובה שנכתבה בל"י אחר החלפת המטבע לשקל וש"ח. ולפיכך אף אם נאמר שהבעל חייב בכתובה, מסתבר שהייתה כתובה בל"י ואין לה ערך ממשי כיום. ומכל מקום, כדי לקבוע שיש לכתובה ערך כלשהו, על האשה להציג כתובתה בפנינו והמוציא מחבירו עליו הראיה. וכל עוד לא הוכח אחרת, יש לקבוע שאין אנו יודעים שיש ערך ממשי למה שנכתב בתוספת כתובה, ולפיכך אין מקום לחייב את הבעל בתשלום כתובה.

יח) ועתה נעתיק עצמינו לתביעות הממוניות הנוספות שמעלה האשה, וז"ל בסיכומיה:

"2) לפני נישואי הייתה לי דירה של "עמידר" עם תכולה ולקראת הנישואין העברתי את תכולתה לבית של בעלי וחלק מהתכולה נמכרה. כך שבסופו של דבר התכולה והכספים בגין מכירת התכולה, נכנסה לקופה המשותפת. ומשך 11 שנות נישואים משותפים, נרכשה תכולה חדשה לביתנו. פעולה חשבונית פשוטה: שכר מינימום במשק הוא כ-3,500 ש"ח לחודש כפול שנה שווה 42,000 ש"ח כפול 11 שנה שווה 462,000 ש"ח לחלק לשניים – ביני לבין [פלוני] הוא 231,000 ש"ח, לא כולל ריבית והצמדה, לא כולל את כתובתי, לא כולל את גניבת שיחות הטלפון כ-6,000 ש"ח לפני כ-10 שנים, לא כולל ריבית והצמדה. כל סכום זה היה שלי, לו בעלי היה מאפשר לי לעבוד בחוץ, קל וחומר כשעבדתי בבית ללא הפסקה.

3) יש מסמך של עיקול על כל המיטלטלין. מעולם לא לקחתי כל רכוש מהבית, פשוט גורשנו בני ואני מהבית, ללא כסף בסיסי, ללא בגדים, שאגב, בית הדין כבר החליט לפני 10 שנים ש[פלוני] יעביר לי את בגדיי ובגדי בני הגדול, והאיש בצורה בוטה וגסה זלזל בהחלטתכם ומעולם לא מילא את ציווי בית דין נכבד זה. עלי להזכירכם שאני ובעלי מנהלים מאבק גירושים שלעניות דעתי, לא חל על תביעותיי חוק ההתיישנות.

4) על כן, אני דורשת לדאוג לי על פי דין תורה ולקבוע שזה חלק מהגנבה ולתרגם את שווים ל-30,000 ש"ח צמוד למדד.
...
5)... דרישתי היא 100,000 ש"ח קודם גט."

ונתייחס לדברים באופן פרטני.

מש"כ שלפני הנישואין העבירה חלק מתכולתה לבית הבעל ושאר התכולה נמכרה ושימשה לצורכי הצדדים, האשה לא קצבה איזה סכום דורשת, ומסתבר שערכם של חפצים משומשים הוא מזערי. אך באמת מלבד זאת הדברים אינם ברורים. התכולה שבה השתמשה ובלתה, דינה כדין נכסי מילוג שאין הבעל חייב באחריותם. לגבי מה שנמכר הרי היא כותבת שמחיר התכולה נכנס לקופה המשותפת וש"מ ששימש לפרנסת הצדדים. מצד שני אין ספק שהבעל עבד ופרנס במשך השנים וכל משכורתו שימשה לצרכי הבית. וכי נדרוש מהאשה שתחזיר לבעל מה שאכלה או מה שהשקיע בבית? דבר זה אינו הגיוני. בני זוג החיים ביחד מגלגלים זה עם זו ומכניסים את כספיהם ורכושם לקופה משותפת, ולא שמענו ואין מקום לזה בין על פי דין בין על פי חוק, שכאשר יתגרשו יעשו חשבון מה השתמש ומה אכל כל אחד. ובוודאי חלוקת רכוש היא על רכוש שנצבר וקיים ולא על הכנסות ומתנות שהכניס כל אחד לצורכי משק הבית המשותף, רכוש שנאכל ואיננו קיים בעת הפירוד והגירושין.

גם תביעתה על התכולה המשותפת לבית שנרכשה במשך 11 השנים בה חיו ביחד. הלא הדבר היה לפני למעלה מעשרים שנה, החפצים היו משומשים ונשארו בדירה המשותפת ושימשו לצרכי בנה. ערכם של חפצים משומשים אינו רב. ולכן אף אם נאמר שמגיע לה מחצית ערכם, על הבעל אכן לשלם לאשה מחצית ערך הרכוש שהיה בעת עזיבתה. מצד שני לצדדים היה רכב משותף שלטענת הבעל (טענה שלא הוכחשה ע"י האשה), האשה לקחה עמה בעזיבתה את הבית, ולפיכך על האשה יהיה להשיב מחצית משווי הרכב. וברור שאם נבוא לידי איזון, הסכום שאותו יצטרך הבעל לשלם יהיה מזערי. אין ספק שאין שום אפשרות לשום ערכו של רכוש משותף משומש, שהיה שייך לצדדים לפני עשרים שנה, ואי אפשר לדעת מצבו ושוויו.

כמו כן, טענת האשה היא שהבעל מעולם לא נתן לה בגדיה ובגדי בנה. הבעל בסיכומיו מכחיש במפורש טענה זו ועליה להביא ראיה לדבריה ובפרט שמסתבר שלא היה לבעל עניין להחזיק בבגדים המשומשים שלה ושל בנה. בין כך ובין כך ברור שהסכום שנוקבת האשה כערך בגדיה וחפציה, 30,000 ש"ח הוא סכום מוגזם. ערכם של בגדים משומשים יכול לעלות לסכום של אולי כ- 3,000 ש"ח, אף לא מעבר לסכום זה.

גם טענת האשה שלפיה גנב הבעל שיחות טלפון בסך של 6,000 ש"ח לפני כעשר שנים, לא מובנת. והרי הצדדים פרודים למעלה מעשרים שנה ואולי טעות דפוס נפלה בסיכומיה וצריך להיות לפני עשרים שנה. אך גם הסכום שנקטה אודות הוצאות שיחותיה, נראה מוגזם מאד ולא הובאה בפנינו ראיה כלשהי המוכיחה שהבעל אכן גנב לה שיחות כטענתה, ואם יוכח שעשה כן, מה הייתה עלותם של שיחות אלו. אך מסתבר מאד שסכומים אלו, אם היו, לא הגיעו לסכום הנזכר בסיכומיה.

טענה נוספת אותה מעלה האשה היא שהבעל מנע ממנה לעבוד, ולכן עליו לשלם לה מחצית שכר שהייתה יכולה להרוויח במשך 11 שנים. טענה זו הינה טענה תמוהה, לא מובנת ואין לה בסיס. חדא, דאף אם אדם מונע מחבירו לעבוד כגון שנמצא בבית ונעל הבית שלא יוכל לצאת לעבודתו, פטור מלשלם דהוי גרמא, וגרמא בנזיקין פטור. ועיין בזה בריש פרק החובל ובחו"מ סימן ת"כ סי"א. וק"ו בנידון דידן שלא מנע ממנה בידיים, אלא רצה שלא תעבוד ולא עשה שום מעשה.

אך בר מדין, הלא אין ספק שהבעל פרנס את האשה במשך כל השנים ודאג לכל צרכיה. ולפיכך הלכה היא שמעשה ידי האשה שייכים לבעל, ולפיכך אף אם הייתה עובדת, שכר עבודתה שייך על פי דין לבעל בתמורה למזונותיה ולא היה לה רשות לחוסכם. ולפיכך ברור שאין הבעל חייב ולא כלום על מה שלטענתה לא הניח לה לעבוד. שהרי גם אם היה מניחה לעבוד, כספים אלו היו שייכים לו ולא לה.

העולה מכל האמור לעיל, שאף אם נקבל את טענותיה על זכויות במטלטלין שהיו בבית, בגדים שהבעל מנע ממנה לקחת (והדברים תמוהים מדוע לא ביקשה להוציא צווים לחייבו), טענות שהבעל מכחיש, סכומים אלו הם סכומים מזעריים ואין ברור לנו מנין שאבה את דרישתה לתשלום 100,000 ש"ח קודם לסידור הגט.

עם זאת, מכיוון שהבעל בעצמו הציע בפני הרכב בית דיננו לשלם לאשה סך 30,000 ש"ח בגין תביעותיה, אף שבדיון האחרון הוריד את הצעתו לסך 10,000 ש"ח ובסיכומיו טען שלא מגיע לאשה כלום. יש לומר שמכיוון שלבית הדין מסתבר שלהתנהגות והתנהלות הבעל כלפי האשה בתקופת חייהם המשופים יש חלק לא מבוטל ביצירת התשתית לסכסוך והשנאה ביניהם, ומכיוון שאין ספק שהאשה יצאה רק עם בגדים לעורה ממערכת הנישואין, לפיכך יש לפסוק כפשרה הקרובה לדין כי על הבעל לשלם לאשה סך של 30,000 ש"ח לסילוק כל תביעותיה.

בית הדין קובע שסכום זה תקבל האשה כפיצויים, אם לא תמשיך להערים קשיים ותופיע להתגרש בבית הדין במועד שיקבע בית הדין.

יט) יש להוסיף. סכום הפיצויים נקבע בגין טענתה של האשה לחלק ברכוש המשותף ומחמת הסכמתו של הבעל בעבר לשלם לה פיצויים עם הגירושין. בית הדין קובע שתביעת האשה לקבלת סכום של 100,000 ש"ח כפיצוי הינה תביעה מופרזת ואין בכוחה לעכב סידור הגט לצורך קבלת סכומי כסף שלא מגיעים לה על פי דין.

וכבר כתב הגר"ח פאלאג'י שהיכא ששני בני הזוג אינם רוצים זה בזו אלא מעכבים הגירושין מחמת דבר אחר כופים אותם להתגרש, וביארנו במספר פסקי דין שיש לומר שה"דברי מלכיאל" הסובר שאף אם הפירוד רב שנים, אין לכפות האשה להתגרש, יודה להך סברא (ויש לפרש שאף רבינו גרשום לא גזר בהאי עובדא).

ולכאורה מצינו שסברא זו של ר' חיים פאלאג'י כבר הובאה בראשונים.

וזה לשון רבינו ירוחם בספר מישרים (נתיב כ"ג חלק שמיני):

"וכתב מורי הר' אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט, מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא אלא מיהו משהן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו, לאחר שנה כופין אותו לגרש וכו'."

ומבואר מדבריו דהיכא דהאשה תובעת גט, והבעל אומר שאינו רוצה באשה אך מסרב ליתן גט כופין אותו שיגרשנה, ועל כרחך כיוון ששניהם אינם רוצים בקשר האישות כופים את הבעל שיגרש האשה, וק"ו איפכא היכא שהבעל רוצה לגרש את האשה והאשה אומרת איני רוצה בו אך איני רוצה להתגרש. דנימא דכופין אותה לקבל גט, דאם בבעל דבעינן לדעתו מדאורייתא כפינן ליה לגרש היכא שאומר שאינו רוצה בקשר האישות, ק"ו לאשה דלא בעינן הסכמתה לגירושין רק מטעם חרמו של רבינו גרשום. ולפיכך במקרה כזה דין הוא שנכפנה להתגרש דלא עדיף דינו של רבינו גרשום מדין תורה וכדכתב הרא"ש בתשובה בכלל מ"ב ס"א.

ולפי זה בנידון דידן יש לומר שיש מקום לחייב את האשה להתגרש ואולי גם לכפותה על כך. ועיין עוד בפד"ר ח"ו עמ' 13 ח"ז עמ' 111 וח"ח עמ' 323 – 325.

וכבר הארכנו בזה בעבר במספר פסקי דין. עיין בתיק נתניה 4212/21, בפסק דין מיום כ"ב חשון תש"ע (09/11/09), ובשאר מקומות, ואכ"מ להאריך עוד.

כ) המסקנות העולות מכל מה שכתבנו והארכנו לעיל, הן כדלהלן:
א) מקבלים תביעת הבעל לגירושין והאשה חייבת לקבל גט פיטורין מהבעל.

ב) במועד סידור הגט על הבעל לשלם לאשה פיצויים בסך 30,000 ש"ח כפשרה הקרובה לדין בגין תביעותיה וטענותיה.

ג) קובעים מועד לסידור גט ליום י"א כסלו תשע"ב, 07/12/2011 בשעה 09:00.

ד) אם לא תופיע האשה למועד סידור הגט, או תסרב לקבל גט פיטורין, ישקול בית הדין לבטל או להפחית את סכום הפיצויים שקצב.

ה) אם לא תופיע האשה במועד סידור הגט או תסרב לקבלו, ישקול בית הדין, אם יתבקש, מתן היתר נישואין לבעל.

הרב שלמה שפירא

א) ראיתי את פסק הדין של הרה"ג שפירא שליט"א ובו האריך והרחיב בכל הצדדים העובדתיים, הטענות והמענות וההלכתיים.

למעשה בפסק דינו דחה הרב בצדק אחת לאחת את כל עילות הבעל לחייב את אשתו בגט ולהפסידה כתובתה, הן משום שהאשה הכחישה אותן והבעל לא הביא הוכחות המוכיחות את עילותיו, והן משום שמבחינת ההלכה אין בהם משום מעשה זנות או כיעור המחייב את האשה להתגרש ולהפסיד כתובתה.

ולא מצא הרב עילה לחיוב האשה בגט אלא רק זאת וז"ל:

"שהבעל התרה האשה לעזוב את עבודתה ולא תתייחד עם א.כ, שהבעל חשד שמזנה עמו. ונראה דאף אם נאמר שאין במגורי האשה בבית האבות בעת שא.כ שהה ולן שם, משום מעשה כיעור, אין ספק שוודאי שהתייחדו במקום זה. ויש לעיין האם בכהאי גוונא תיאסר על הבעל גם ביחוד גרידא, והוא על פי מש"כ ה"אבני נזר" בסימן ל"ג שבניאפה נאסרת ביחוד גרידא, מפני שאיבדה חזקת כשרותה. וז"ל וכו'.

...

בנידון דידן האשה זינתה לפני נישואיה וילדה בן, שלפי מה שהתברר לבית הדין, זהותו של אביו לא ידועה. וש"מ שזינתה עם יותר מאדם אחד, ולפיכך לא ידוע מי הוא אבי בנה. והנה מתוך החומר שבתיק נראה שהאשה נמנעה מלהגיש תביעת אבהות נגד מי שטענה שהוא חשוד שהוא אבי הבן, וש"מ שנאפה עם מספר אנשים, ולכן התחמקה מלהגיש התביעה. ולפי זה יש לומר דאיבדה בזה חזקת כשרותה ושוב תיאסר ביחוד גרידא." [אות יג לפס"ד].

ב) אולם לענ"ד נראה שגם בזה אין בכדי לחייב את האשה בגט ולהפסידה את כתובתה כי איך אפשר לומר בוודאות "אין ספק שוודאי שהתייחדו במקום זה", הרי המדובר הוא במקום עבודתה של האשה שהוא בית אבות, ויש לאשה חדר פרטי שם. ומנהל בית האבות א.כ מגיע לבית האבות רק פעם בכמה שבועות וגם לו יש חדר פרטי שם. וכמו שכתב גם בפסק הדין (סוף אות ט') וז"ל:

"כמו כן, מש"כ הבעל בכתב התביעה שהאשה עברה להתגורר עם א.כ, דבר זה אינו נכון. אמנם האשה עברה להתגורר בבית האבות, אך א.כ לא היה מתגורר שם בקביעות. גם מעברה למקום זה היה כמסתבר עקב המריבות עם הבעל. והנה אף הבעל בעצמו בסיפור שסיפר לנו על המקרה שבו תפס, לטענתו, את האשה עם א.כ, טען עכ"פ שלכל אחד היה חדר נפרד, ולפיכך אף אם שהו במקום זה בחדרים נפרדים, לפי מה שהגדיר ה"חזון איש" שהבאנו דבריו לעיל, אין כאן לכל היותר אלא יחוד."

ובאות יא שם כתב:

"אמנם לגבי הטענה הנוספת שטען הבעל שראה את האשה ו-א.כ מתייחדים בחדר בין השעות 03:00 -05:30 לפנות בוקר. אין ספק שיחוד כזה עולה לכדי מעשה כיעור. כמו כן, התיאור שתיאר שהאשה ו-א.כ יצאו מהחדר בחצאי לבוש, הרי זה דומה למה ששנינו בגמרא ונפסק בשו"ע: "מצאוה עומדת מעל המיטה ולובשת המכנסים או חוגרת אזורה, דבכהאי גוונא הוי כיעור". כמו כן, אין ספק שאם אכן נמצא בתחתוני האשה ש"ז הוי כיעור ברור.

אלא שדברים אלו נטענו על ידי הבעל ולא הובאו עדים להוכחת דבריו. האשה הכחישה מכול וכול טענותיו, ואף שהודתה שהיה האירוע המוזכר, לטענתה ישנה בחדרה בגפה. ואף שהודתה שהבעל שלח ידו לתוך תחתוניה והן היו רטובות, אלא שלטענתה הרטיבות הייתה ממי רגלים ומחמת הפחד מהבעל והמרדף שרדף אחריה. ואם כן לדבריה לא היו דברים מעולם ואין לנו אלא טענת הבעל על כיעור, המוכחשת מכול וכול על ידי האשה."

ג) ומה שכתב עוד הרב בפסק דינו שם [אות טז] וז"ל:

"ונראה לומר עוד, שבנידון דידן הבעל פטור מתשלום כתובה מטעם אחר. שהרי האשה לא רצתה גם היא את הבעל, ונהי שהגישה תביעה לשלום בית, תביעתה הייתה למעשה תביעה לעיקול על נכסי הבעל, ואף שהבעל הוא זה שהגיש את תביעת הגירושין, האשה מעולם לא ביקשה שלום בית. העדים שהופיעו בפנינו העידו שהצהירה בפניהם, שלמרות שמכחישה טענות הבעל היא מעוניינת מאוד להתגרש. האשה הסכימה להתגרש ורצתה להתגרש בכל הדיונים שהופיעה בבית הדין במשך השנים, וכפי שהצהירה בפני בית הדין ובפני העו"ס. אין ספק שהאשה לא הייתה מעוניינת בבעל ולא הייתה מעוניינת להמשיך להתגורר עם הבעל, עד שפרץ הסכסוך ביניהם. ולפיכך אין ספק שבין האשה ובין הבעל לא רצו זה את זו. השנאה ביניהם הייתה יוקדת, שנאה שהגיעה לכדי אלימות הדדית וכפי שתיארנו לעיל. אין ספק שהדינאמיקה שהביאה לגירושין, הייתה בעקבות רצונה של האשה לעבוד בבית האבות כנגד רצונו של הבעל, ואף שנהג שלא כדין בהתנהגות זו, מיהו התגלגלות הפירוד וההחלטה לגירושין הייתה של כל אחד מהצדדים מטעמיו.

וכבר כתבנו בזה בעבר במספר פסקי דין שהיכא ששני הצדדים אינם רוצים זה בזו, כופין אותם להתגרש והאשה יוצאת בלא כתובה."

אולם השאלה היא מדוע האשה רוצה ג"כ להתגרש ומה הסיבה שהביאה אותה לכך?

הנה כפי העולה מהדברים שנכתבו בתסקיר עו"ס (שהוזכר בפסה"ד) עולה שמעשיו של הבעל כלפי אשתו הם הם שהביאו אותה לרצות להתגרש. וז"ל:

"במשך כל שנות הנישואין אופיינה מערכת היחסים בן בני הזוג כ"פטרונות" של [פלוני] על אשתו, כש[פלונית] נהנית מהיחס החם של בעלה מצד אחד, אך סובלת מ"חנק" ש"פטרונות" זו דורשת ממנה מצד שני. [פלונית] חשה כי היא כלואה בתוך "כלוב זהב", שמעניק לה אמנם את כל מחסורה, אך כובל אותה במחויבויות שאינה יכולה לעמוד בהם. [פלונית], מתארת, למשל ניסיונות לצאת לעבודה שטורפדו לדעתה על ידי בעלה. הבעל, [פלוני], מצדו, לא חש כנראה במשך כל השנים ב"חנק" של אשתו, המשיך להרעיף עליה "אהבה" שהלכה וחנקה אשתו יותר ויותר. כך חיו בני הזוג במערכת יחסים של מעגל סגור, ללא יכולת לפרוץ אותה או להגיע לתובנה שתאפשר חיים תקינים בעתיד.

במצב לחוץ זה, החליטה האשה, לקחת אחריות על עתידה, יצאה לעבוד ושאפה לפרידה רגשית מבעלה. הבעל, שכאמור לא חש בתהליכים העוברים על אשתו במשך השנים, קיבל את העובדות שהציבה בפניו אשתו, בצורה הקשה ביותר. למעשה, הוא היה מבולבל העביר מסרים קשים מאד, דבר שהכניס את המערכת המשפחתית לסחרור רגשי שהיה קשה מאד לצאת ממנו. ככל שהסחרור הלך וגבר, מצאה עצמה [פלונית] מתנתקת יותר ויותר מ[פלוני], כשלעומתה [פלוני] מוצא עצמו נלחם, יותר ויותר ללא יכולת להגיע לתובנה שהדבר רק מרחיק את אשתו ממנו."

א"כ לפי כל המתואר בתסקיר נשאלת השאלה, האם יש מקום להפסיד האשה את כתובתה רק משום שחלפו שנים מאז שהאשה הצליחה להתנתק מחיבוק הדוב של בעלה כאמור בתסקיר, כאשר רק בגדיה לעורה ומותירה אחריה את כל מטלטליה בבית?

ד) לפיכך לענ"ד, אין שום עילה המחייבת את האשה להתגרש ולהפסידה את כתובתה.

כמו שכתבתי במספר פסקי דין לענ"ד יש להצמיד את סכום הכתובה למדד יוקר המחיה וכן דעת כמה מדייני בתי הדין ובראשם נשיא בית הדין הגדול, הראשל"צ, הגר"ש עמאר שליט"א וכמו שהוא אמר בכנס הדיינים האחרון. ונימק את דעתו בפסק דין של ביה"ד הגדול מיום ט"ו ניסן תשס"ב (14/03/02) בתיק מס' 8975-64-1, לא פורסם.

ויש דיינים שמחמת הספק, סוברים שיש לעשות פשרה בנושא ההצמדה וכמו שאמר הגר"ב בארי, חבר בית הדין הגדול לשעבר, בשיעורו בפני דייני ישראל בכנס הדיינים האחרון.

לאור האמור, יש לפסוק:
א) דוחים תביעת הבעל לחייב את אשתו בגט.

ב) הואיל והאשה הסכימה להתגרש אם יפצה אותה על עיקר ותוספת כתובתה [עם הצמדה] וכן על כל תביעותיה הממוניות בסך 100,000 ש"ח, לפיכך אם הבעל יודיע לביה"ד שהוא מוכן לכך, יקבע ביה"ד מועד לגירושין.

הרב יעקב זמיר – אב"ד

מצטרף למסקנות הגר"ש שפירא שליט"א שיש לחייב את האשה בגט וכפי שהרחיב לעיל בפסק דינו.

בנוסף לכל הנאמר בפסק דלעיל, לענ"ד יש לחייב גם מהטעם הפשוט שלפני קרוב ל-20 שנה פסק ביה"ד הרבני בנתניה בהרכב הדיינים הרבנים הגאונים חיים שלמה רוזנטל, ציון בוארון, ומרדכי פרבשטין שליט"א, שהבעל פטור מתשלום מזונות ומדור לאשתו ועל הצדדים להתגרש זה מזה, הרי שלולא שהיו סבורים בזמנו שהאשה חייבת בגט לא היו פוטרים את הבעל מחובת המזונות והמדור הנובעים מחיובי הנישואין, וכידוע, אין בי"ד יכול לבטל דברי בי"ד אחר, מאז ועד היום כפי שהורחב לעיל הקרע רק הלך והתרחב, והצדדים פרודים זה מזה קרוב ל-20 שנה.

הרב אברהם שינדלר

אנו פוסקים כדעת הרוב:

א) מקבלים תביעת הבעל לגירושין והאשה חייבת לקבל גט פיטורין מהבעל.

ב) במועד סידור הגט על הבעל לשלם לאשה פיצויים בסך 30,000 ש"ח כפשרה הקרובה לדין בגין תביעותיה וטענותיה.

ג) קובעים מועד לסידור גט ליום י"א כסלו תשע"ב 7/12/11 בשעה 09:00.

ד) אם לא תופיע האשה למועד סידור הגט, או תסרב לקבל גט פיטורין, ישקול בית הדין לבטל או להפחית את סכום הפיצויים שקצב.

ה) אם לא תופיע האשה במועד סידור הגט או תסרב לקבלו, ישקול בית הדין, אם יתבקש, מתן היתר נישואין לבעל.

ניתן ביום ט"ז במרחשון התשע"ב (13/11/2011).