ביום ט"ו אב תשע"ד הוציא ביה"ד החלטה זו:

המבקשים [פלוני] ו[פלונית] הופיעו בפני בית הדין לקביעה הלכתית בדבר יהדותו של הילד [אלמוני].

הצדדים הם בני זוג הנשואים זל"ז כדמו"י זה כשתים-עשרה שנים. במשך תקופה של כעשר שנים לא נולדו לצדדים ילדים. על פי מסמכים שהוצגו בפני בית הדין, בני הזוג עברו הליך של פונדקאות בבי"ח [א'] שבעיר טביליסי במדינת גורגיה, היום יש להם ילד בגיל שנה וארבעה חודשים, שנולד מהפריה חוץ גופית של זרע של הבעל עם ביצית של האשה שהושתלה אצל אם פונדקאית.

הצדדים מבקשים לקבוע את יהדותו של הילד.

לאחר עיון בפוסקים, ביה"ד מחליט שעל הילד [אלמוני] לעבור הליך של גיור לחומרא. אולם, ביה"ד מדגיש כי כחלק מהליך גיורו של הילד, על הילד והוריו לשמור על אורח חיים דתי, ועל הילד להתחנך במוסד חינוכי דתי.

ההורים יתאמו עם מזכירות בית הדין מועד לגיור הבן.

בנוסף לאמור לעיל בפני ביה"ד מסמכים רפואיים שהילד [אלמוני] ו[פלוני] ו[פלונית] עברו בדיקת רקמות (DNAׂ) ומתוצאות הבדיקות עולה שהוריו של הילד [אלמוני] הם [פלוני] ו-[פלונית] .

מאחר ובא לפנינו המקרה דלעיל שאם פונדקית נכרית ילדה בן לזוג יהודים נשואים כאשר נלקחה ביצית מהאשה וזרע מהבעל אביא כאן את אשר כתבתי בעניין זה אם הוולד מתייחס לבעלת הביצית ולבעל הזרע, או שמא הוולד מתייחס לאם הפונדקית שילדה אותו.

וזה המכתב שכתבתי בעניין זה להלכה.

ענף א
הרב נחום גורטלר
אב"ד רחובות

כבוד הרה"ג צבי רייזמן שליט"א שלום וברכה,

שלחתם לי את החוברת בשם "רץ כצבי" בעניין הפריה חוץ גופית והשתלת שחלות ונתבקשתי לחוות דעתי בעניין הנושאים המתבררים בחוברת.

תחילה אומר כי כל הכתוב בחוברת – הסברות, הראיות והדחיות – נכתבו בצורה בהירה ובסברה ישרה. היות ושלחתם אלי וביקשתם שאכתוב את דעתי, ומאחר שעל ידי שהיושבים על מדין והרבנים יכתבו דעתם בעניין זה תתברר ההלכה זו, על כן אכתוב דעתי.

נאמר בחוברת בשם חלק מגדולי הדור כי אין ראיות מוכחות לדינא לגבי הפריה חוץ גופית והשתלת העובר באשה אחרת, אם הוולד מתייחס לאשה שהעובר גדל ברחמה או שהוא מתייחס לבעלת הביצית. וכן נ"ל שאין ראיה לדבר זה מהתלמוד. ועל כן חייבים במקרים כאלו להכריע בסברה, ולכן אכתוב דעתי מסברה בדברים אלו.

א
א. הפריה חוץ גופית בין בעל ואשתו כדי שהתאים המופרים יועברו לרחם האשה, הדבר מותר וכן נהגו.

ב. לקיחת זרע מאדם והזרקתו לרחם של אשה נשואה, הדבר אסור מטעמו של בעל שבט הלוי שהתורה הקפידה שהוולדות יולדו ע"י נישואין בין בעל לאשתו, ולא שיְעַבּרו אשת איש מזרעו של אדם שאינו בעלה. גם כשהאשה פנויה נראה שהדבר אסור כיוון שיש חשש שהוולד יישא קרובותיו מאביו ולא ידע, ואין לסמוך שיעשו רישום מיהו אבי הילד, כיוון שבמקרים אלו הדרך להסתיר מיהו האב.

ג. זרע של אדם שהוזרק לאשה, הוולד מתייחס אחרי בעל הזרע והאשה שהתעברה מזרע זה. ועיין אוצר הפוסקים סי' א' ס"ק מ"ב. וסי' ד' ס"ק ל"ט אות ג'.

ד. ביצית של אשה שהָפרתה מזרע של אדם, והזריקו את התאים בראשית היווצרות העובר לאשה אחרת. הוולד מתייחס לבעל הזרע ולבעלת הביצית. הגידול של העובר ברחם של אשה אחרת הוי כמקום גידול המספק לוולד מזון ואמצעי קיום, אולם כל התכונות של הוולד הוא של בעל הזרע ובעלת הביצית, ועל כן לגבי יחוס הוא מתייחס אחריהם. ואם בעלת הביצית נכרית הוולד הוי גוי.

ה. בתרומת ביצית אפי' מאשה פנויה נ"ל לאסור כיוון שיש לחשוש שהוולד יישא קרובות בעלת הביצית שהוא בנה ומתייחס אחריה, ואין לסמוך על רישום כיוון שהדרך להסתיר הדבר.

ו. אין לקחת ביצית מגויה ולהפרותה מזרע הבעל, ואח"כ להכניס העובר לאשה, דאין לישראל להוליד בנים מנוכרית. בכל אופן אם עשו דבר זה הוולד צריך גיור ואינו יורש את אביו, וגם לא את האשה שילדתו. ואם הוולד זכר אסור לאשה שילדתו להתייחד עמו.

ז. בעל ואשתו שנטלו הביצית מהאשה והזרע מהבעל, והם רוצים לקחת אם פונדקית, נ"ל שאין לאסור כיוון שהעובר מתייחס לבעל הזרע ולבעלת הביצית , ואין לחשוש במקרה זה שהוולד יישא קרובותיו, כיוון שהדרך לעשות התקשרות זו בהסכם, והדבר ידוע מי הם האב והאם של הוולד. והנה מחמת שיש שחששו שהאשה הפונדקית נחשבת לאם של הוולד ע"כ ייקחו פונדקית יהודייה ופנויה. ואם לקחו פונדקאית נכרית יעשו גיור לחומרא.

ח. השתלת שחלות, הוולדות שיִוָּלדו מתייחסים לבעלת השחלות, כיוון שהוולד מתייחס לבעלת הביציות, ואין לומר כאן שהשחלות מתבטלות לאשה שהן הושתלו בה, כיוון שהביציות הן בעלות כל התכונות של האשה שמהן נלקחו הביציות, ואינן משתנות עקב השתלתן בגוף אשה אחרת. לאמור לעיל אין לעשות כן אם האשה שממנה נלקחו השחלות היא אשת איש ומטעמו של בעל השבט הלוי, וגם אין לקחת שחלות מפנויה משום שהוולדות עלולים לשאת את קרוביהם, מבעלת השחלות, ואין לסמוך על רישום כיוון שהדרך להסתיר הדבר.

ב
בפרק ג' בספר דנתם בגמ' "ילדה שסיבכה בזקנה בטלה ילדה לגבי זקנה ואינה חייבת בערלה ואין בה דין נטע רבעי" ומגמ' זו יש שלמדו שאשה שהשתילו בקרבה עובר שנוצר מביצית של אשה אחרת דבטל העובר אצל הפונדקית, והרי היא אמו. ברם נ"ל שכל הדין הנאמר בילדה שסיבכה בזקנה הוא רק לגבי ערלה ורבעי, דהרי לגבי כלאים לא אמרינן דבר זה, דהרי אתרוג שהָרכב ע"ג חושחש, או ע"ג לימון יש אחרונים שהתירו האתרוג למצות ד' מינים כיוון שהפירות של אילן זה דומים ביותר לאתרוג, ולא ללימון או לחושחש. ואף שרוב הפוסקים לא התירו את אתרוג זה למצות ד' מינים, הוא משום שמחמת הרכבה זו הוי קצת מין אחר.

ודעת הבית אפרים חלק או"ח סי' נ"ו שאם חתכו מעץ מורכב (שהשורש היה חושחש או לימון והענף אתרוג) ענף ונטעו אותו, והענף הָשרש ונעשה אילן הרי הפירות שייתן עץ זה הם דומים לגמרי לאתרוג, ופירות אלו כשרים למצווה. (שלדעתו הענפים של עץ האתרוג שגדלו על השורש של הלימון או על החושחש, לא נשתנו טבעם, אלא שכל זמן שהם יונקים מהלימון או מהחושחש האתרוגים הגדלים שם שונים מאתרוגים שאינם מורכבים), ואף שהחזו"א (כלאים ג', ז') חלק עליו הוא משום שדעתו שענף שגדל בעץ זה הוא נושא בקרבו גם תכונות של השורש, מ"מ המומחים אומרים שהפירות שיגדלו בעץ זה הם יהיו דומים לגמרי בצורתם ובטבעם לאתרוג.

ואף אם נחמיר בדין אתרוגים שיגדלו בעץ זה שלא יהיו כשרים למצווה, מ"מ מכאן נוכיח שהדין שבטלה ילדה בזקנה נאמר רק לגבי ערלה ורבעי, שהרי לכולי עלמא אם הרכיבו על ענף של אתרוג על שורש של שאר מינים, כגון על שורש של לימון או תפוז שהפירות הגדלים על עץ זה אינם כשרים לד' מינים, הרי להדיא דלא אמרינן בשני מינים שאחד בטל אצל השני.

ולפי זה בעובר הגדל אצל פונדקית שאינו מקבל תכונות מהאם הפונדקית, (ואף שיתכן שאם האם הפונדקית שמנה שהוולד יהיה יותר גדול, או אם האם כהה גם הוולד יהיה כהה, מ"מ תכונות אלו לא יישארו בנולד לאורך זמן, ולכשיגדל הוא יהיה דומה לגמרי לאביו ולאמו שמהם קיבל את החומר הגנטי), על כן אין ולד זה מתייחס אחרי האם הפונדקית כלל.

ג
ובעוד שאני עסוק בכתיבה בעניין זה בא לפני קובץ תורני בשם "בית הילל שושנת העמקים" וראיתי שם תשובה של הרה"ג מאיר בראנדסדארפער זצ"ל ודן שם בעניין אם פונדקית והפריה חוץ גופית וראיתי שנקט כדכתבתי שבאם פונדקית, שהאם של הוולד היא בעלת הביצית. ואחר זה כתב וז"ל:

"ומענין לענין באותו עניין הנני להעיר כמו כן בהא דהמציאו רופאי זמנינו באותם אנשים שעדין לא זכו להפקד בזרע של קיימא מחמת שאין בזרע שלהם זרעונים חיים או שאר סיבות שאין זרע שלהם ראוי להזריע והמציאו הרופאים להוציא מהם את הזרע מתוך הביצים עצמם ע"י דקירת מחט חלול בתוך הכיס או ע"י ניתוח שפותחים הכיס וחותכים רקמה קטנה מן הביצים לפי הצורך וקולטין את הזרע המובחר שנמצא שם בחתיכה זו וכמו כן מוציאים מאשתו גם כן את חלקה דהיינו הביוץ שלה ומשלבים אותם יחד ונוצר ולד מביניהם ואח"כ מחזירים אותם לתוך רחמה של האשה כדי להגמר שם ככל הנולדים. וכו'

וגם כי הדבר ברור כי הנולדים באופן זה שאינם מזרע היוצא מן הגוף כדרך כל הארץ אינם מתייחסים כלל אחר אביהם לגבי שום דבר לא לגבי כהונה ולויה ולא לגבי ירושה כמו שאין להם אבא הם נחשבים והתורה אמרה אשר יצא ממעיך הוא יירשך דהיינו זרע היוצא כדרך כל הארץ ולא מזרע שהוציאו ממקומות אחרים. וכו'." עכ"ל.

הנה מה שכתב שילדים הנולדים באופן הנ"ל אינם מתייחסים לאביהם, אינו נ"ל דמדוע לא יתייחסו לאביהם, דמאחר והזרע שהוצא מהביצים שבכיסם יכול להתקשר עם ביצית של האשה ולהפרות אותה כדי שייוולד עובר תקין, וכל החומר הגנטי שיש בזרע רגיל ישנו גם בזרע זה, הרי שזרע זה הוא טוב שיתייחס לאביו, ומה שהיה חסרון בזרע או באברי ההולדה שלא גמרו את הזרע שיצא בצורה הרגילה, והיה צריך התערבות רופא כדי שתתקיים ההפריה, אין בזה כדי לומר שוולדות אלו לא יתייחסו לאביהם. והדרשה שדרש כבוד הרב אינה נראית לי דידוע שאין אדם דורש פסוק אלא א"כ קיבלה מרבותיו, ובדורות שלנו אין מי שידרוש פסוקים באופן זה. ולמעשה גם הולדה באופן זה נחשב כיצא ממעיך.

כבוד הרה"ג צבי רייזמן שליט"א עד שהחוברת שלכם הובאה לידי לא ביררתי נושא זה, כיוון ששאלות אלו לא באו לפני, ואני מודה לכם שזיכיתם אותי לברר עניין חשוב זה. יתן ה' שתזכו לזכות את הרבים בהבאת שאלות עם המקורות והראיות לפני הלומדים, הרבנים והדיינים, כדי שהשאלות החדשות יתבררו ויתלבנו להלכה למעשה.

הרב נחום גורטלר

ענף ב
לעיל ביארתי כי נ"ל להלכה שבן שנולד לאם פונדקית נכרית מביצית וזרע של זוג נשואים יהודים שהבן יהודי, אולם מחמת שהרבה מגדולי ישראל כתבו שהבן מתייחס אחר האם שהולידה אותו, הרי הבן צריך לעבור גיור לחומרא.

והנה במקרה שלנו הורי הבן מלו אותו לשם יהדות, אולם לא מלו אותו לשם גירות בפני ביה"ד, והתעוררה השאלה שכאשר אנו מגיירים אותו לחומרא אם צריך להטיף ממנו דם ברית בפני בית דין לשם גירות.

ואביא כאן את אשר כתבתי בעניין זה.

ראיתי בספר כללי הגיור שכתב הגאון הגדול הראשל"צ רבי יצחק יוסף (הודפס בספר כנס הדיינים – התשע"ד) ובעמוד ע' דן בקטן גוי שאביו יהודי ומל אותו לשם יהדות ובא להתגייר אם צריך להטיף ממנו דם ברית בפני בית דין. וכתב שם שמדברי הרמב"ן בחידושיו ביבמות דף מ"ז ע"ב מבואר שלא צריך להטיף ממנו דם ברית, ואביא דבריו וז"ל:

"ושוב מצאתי מחלוקת אחרת בזה, שיש אומרים דעבד הלקוח מישראל כיוון שאינו צריך לקבל אינו צריך שלשה, והביאו ראיה לדבר ממה שאמרו במסכת קדושין (ס"ב ב') גבי ההיא דאמרינן גר נמי לאו בידו דאמר ר' יוחנן גר צריך שלשה ומי יימר דמזדקקי ליה בי דינא ואקשינן אלא מעתה הנותן פרוטה לשפחתו ואמר לה הרי את מקודשת לי לאחר שאשחרריך הכי נמי דהוו קדושין ואי ס"ד צריך שלשה הכא נמי מי יימר דמזדקקי ליה וזו כדעתנו אנו שכתבנו שאין צריך שלשה בדיעבד אלא לקבלה אבל לא לטבילה, וזה כיוון שאינו צריך לקבל אין ב"ד מעכבו ולפיכך קדושין תופסין בשפחתו משום דבידו, אלא שאנו צריכין להוסיף בסברה זו ולומר דלכתחלה מיהא צריך שלשה כדרך שהגר צריך לכתחלה אפילו בטבילה, והרב ר' יהודה הנשיא ז"ל כתב שצריך לטבול בפני שלשה, והרב ר' משה ז"ל כתב כשישתחרר העבד צריך טבילה אחרת בפני שלשה ביום, ולא הפרישו חכמים הללו ז"ל בין גר לעבד בזה כלל, ודעת אחרת בחבור מקצת חכמי הדורות ואיכא מאן דאמר דטבילה לא מעכבא ואם קדש בת ישראל קדושיו קדושין, וכן מצאתי בתוספות לרבותינו הצרפתים ז"ל, ואין ראיותיהם בה נכונות, והם שואלין למה אין צריך נמי מילה כלומר הטפת דם ברית, ומתרצין לפי דעתם כיוון דטבילה זו מדרבנן בעלמא היא לא הטריחו עליו לצער ולסכן עצמו במילה, ולדעתי כל הנימול למצותו אינו מטיף דם אלא הרי הוא כאשה ובטבילה נכנס לדעת ישראל, כמו שפירשתי למעלה בלוים."

ולי נראה שאין ראיה מהרמב"ן לדין שאנו דנים, כי עבד שמלו אותו לשם עבדות קיימו בו מצות מילה, ולכן אין צריך להטיף ממנו דם כשמשתחרר, וכן היה בלוויים שמלו אותם במצרים לשם מצות מילה כפי שנצטווה אברהם שכל שימולו את כל זרעו, אבל קטן גוי שמלו אותו לשם יהדות לא קיימו בו מצות מילה, י"ל דכשבא להתגייר צריף להטיף ממנו דם ברית לשם גיור בפני בית דין. מ"מ מדברי התוס' שהביא הרמב"ן מוכח כן להדיא. ואת דברי תוס' אלו הביא גם הרשב"א בקידושין דף ס"ב ע"ב. וכ"כ התוס' רא"ש שם וכ"כ תוס' רבנו שמואל שם (בפרויקט השו"ת בר אילן נמצא ספר זה).

ולפי זה גם מה שהביא בספר כללי גיור בשם הרשב"א והריטב"א והמאירי שהסכימו לדברי הרמב"ן אין מהם ראיה לנדוננו. וגם בספר כללי גיור כתב שם במסקנה שאין ראיה מדבריהם למקרה שלנו.

ושם בספר הביא הרבה אחרונים שסוברים לדינא שאין צריך להטיף ממנו דם ברית בפני בית דין לשם גיור. ברם מצאתי בר"ן על הרי"ף בקידושין (דף ל"ב ע"א בדפי הרי"ף) שלא כתב כן ואביא דבריו.

נתגיירתי ביני לבין עצמי. וקי"ל דגר צריך ג' דמשפט כתיב ביה: נאמן אתה לפסול עצמך. שאסור אתה לבא בקהל עד שתטיף דם ברית ותטבול בפני שלשה שהרי הודית ושוית נפשך חתיכה דאיסורא: לדבריך עובד כוכבים אתה. דגר צריך שלשה.

הרי להדיא דאף שאמר שמל לשם גירות מ"מ צריך להטיף ממנו דם ברית בפני בית דין, ואין לומר שאינו נאמן לומר שמל כשהיה גוי לשם יהדות, דהרי היה לו הפה שאסר שהרי מדובר שם שהחזק ע"י הכול שהוא ישראל כשר ונתגייר כדין.

העולה ממה שכתבתי לעיל שדעת התוס' והר"ן שמי שמל לשם יהדות או לשם גרות שלא בפני בית דין, כשבא להתגייר צריך להטיף ממנו דם ברית לשם גירות בפני בית דין. ולא מצאנו בראשונים מי שחלק עליהם.

שוב ראיתי בחידושי הרשב"א מסכת יבמות דף מ"ז עמוד א שכתב וז"ל:

ואי אתה נאמן לפסול בני בניך. פי' אי אתה נאמן לפסול אפילו בניך במקום שיש בני בנים, והראיה מדאמרינן ואינו נאמן על בנו גדול ואוקמינא לאו גדול גדול ממש אלא קטן ויש לו בנים זהו גדול אלמא במקום בני בנים אפילו על בנו אינו נאמן, ומיהו לגבי עצמו נאמן בין הכי ובין הכי דשויה נפשיה חתיכה דאיסורא וכ"כ הרמב"ן וכן הרמב"ם ז"ל כתב אינו נאמן לפסול הבנים וחוזר וטובל בב"ד.

ולפי זה יש לדייק גם מהרמב"ם והרמב"ן והרשב"א דאינו צריך הטפת דם ברית בפני בית דין. והשו"ע יו"ד הלכות גרים סי' רס"ח סעי' י"א פסק וז"ל:

מי שהיה מוחזק בישראל שאמר: נתגיירתי ביני לבין עצמי, ויש לו בנים, אינו נאמן על הבנים אבל נאמן על עצמו לשוויה נפשיה חתיכא דאיסורא ליאסר בבת ישראל עד שיטבול בפני בית דין.

וכתב על כך רבי עקיבא איגר שם וז"ל:

סעיף י"א עד שיטבול בפני ב"ד. ולעניין אם צריכים להטפת דם ברית דלדבריו שמל כשהוא בינו לבין עצמו הוי כההיא דלעיל (סעיף א') ע' בספר שערי תורה (כלל ה' פרט ג').

ואין בידנו ספר שערי תורה שהיה בפני רע"א. ושאלנו פעם את פוסק הדור הגאון הגדול ש' י' אלישיב זצוק"ל בעניין זה ואמר לנו שצריך להטיף ממנו דם ברית בפני בית דין לשם גיור, ואמר לנו שסובר כן מעיקר הדין.

ואביא עוד אחרונים שדנו בדבר זה בשו"ת הר צבי יורה דעה סימן רי"ט כתב וז"ל:

נימול כיהודי ונודע שהוא נכרי. ע"ד השאלה בתינוק שנימול בתור יהודי ואחרי כמה שנים נודע הדבר שאמו היא נכרית וממילא דהוא צריך גירות, אי דינו כגר שבא להתגייר והוא מהול דצריך הטפת דם ברית.

הנה שאלה זו כבר היתה לפני זה רבות בשנים. ולדעתי בנידון דידן אין צריך הטפת דם ברית וכמו שכתב כת"ר באריכות, דכל שנימול לשם מצות מילה סגי בזה. ולא מעכב כונה לשם גירות. ובהיותי עיף מאד מאד וקשה לי הכתיבה לא אאריך ולא אוסיף על דבריו הישרים שבקונטרסו. עכ"ל.

ובשו"ת הר צבי יורה דעה סימן רכ"ב דן בדברי הרמב"ם שבאומר נתגיירתי ביני לבין עצמי דכתב הרמב"ם שצריך לטבול בפני שלשה אולם לא כתב שצריך להטיף ממנו דם בפני שלושה לשם גירות וכתב שם על כך וז"ל:

עוד י"ל, דאע"ג דהרמב"ם מצריך שלשה במילת גר, מ"מ בדיעבד אין זה מעכב. ומתוך כל הנז' י"ל דהרמב"ם שאומר וטובל בפני ב"ד טובא קמ"ל, דרק טבילה בעי אבל לא מילה.

שו"ר בקרית ספר להמבי"ט (בהלכות אס"ב פרק יג) שמוסיף על הרמב"ם וטובל בפני ב"ד, דהיינו דוקא טבילה אבל הטפת דם ברית לא בעינן. וצ"ע על הטעם שכתב דאין דנין אפשר משאי אפשר, ואולי מהטעם שכתבתי דאסור לו לחבול בעצמו. עכ"ל.

והנה בשו"ת אגרות משה דן בכמה תשובות בעניין זה ועיין בדבריו יורה דעה חלק א סימן קנ"ח, ויורה דעה חלק ב סימנים קכ"ו, קכ"ח, קלא, וביורה דעה חלק ג סימנים ק"ה, קט, ובאבן העזר חלק א סימן ז.

והעולה מדבריו שמי שמלו אותו לשם יהדות, אולם לא מלו אותו בפני ג' לשם גרות, ובאים לגיירו הרי צריך להטיף ממנו דם ברית בפני בית דין, ובמקום צורך גדול שאי אפשר להטיף ממנו דם ברית לשם גרות בפני בית דין פסק להקל.

ונ"ל לדינא מי שמלו אותו לשם יהדות ובאים לגיירו, צריך להחמיר להטיף ממנו דם ברית בפני בית דין לשם גירות, ולעיל הבאתי הרבה ראשונים שסוברים כן. (ומדברי התוס' ותוס' הרא"ש שהבאתי לעיל משמע דהן סוברים שגוי מהול שבא להתגייר הרי מעיקר דין גרות צריך להטיף ממנו דם ברית בפני בית דין, וכן סובר הרמב"ן בחידושיו למסכת שבת דף קל"ה, שהטפת דם ברית היא מעיקר דין גרות בנכרי מהול). ובדיעבד צ"ע אם ניתן להקל במקום הדחק, אולם מאחר והרבה אחרונים מקילים בזה, לכאורה נראה דאפשר להקל בשעת הדחק כפי שכתב באגרות משה.

ובמקרה שלנו בתינוק שנולד לזוג נשואים יהודים, מזרע אב ומביצית של אשתו ולקחו אם פונדקית גויה, כתבתי לעיל שהוולד שיולד הוא יהודי ובנם של בעל הזרע והאם שנלקחה ממנה הביצית. אולם מאחר ויש מחמירים שצריך לגיירו נראה שכן צריך לנהוג ולהטבילו בפני בית דין לשם גירות. אולם בבן זה אם מלו אותו לשם יהדות אפי' שלא בפני בית דין, אין צריך להטיף ממנו דם ברית בפני בית דין לשם גירות כיוון שהעיקר להלכה שהוא יהודי גמור.

הרב נחום שמואל גורטלר – אב"ד
לאור האמור ולאחר ש[אלמוני] טבל לחומרא בפני בית דין לשם גירות, ביה"ד קובע כי [אלמוני] הוא בנם של [פלוני] ו[פלונית], הוא יהודי והוא כשר להינשא לעלמא.

ניתן ביום ג' בניסן התשע"ה (23/03/2015).