ביה"ד האזורי קבע בפסק דינו מיום כ"ז באלול תשס"ב, כי הבעל חייב לגרש את אשתו, וכי האשה הפסידה מזונותיה וכתובתה. הצדדים התגרשו, וערעורה של האשה נסב על הפסד הכתובה. יצויין, כי מדובר בבעל שנשא שתי נשים בתימן, והיגר לאחר מכן לאנגליה עם שתי נשותיו, ולאחר מכן עלו לישראל. המערערת היא אשתו השניה של המשיב, ויש לה ממנו שני ילדים. המשיב עבר להתגורר עם אשתו הראשונה וילדיה. ביה"ד האזורי חייב את המשיב בגט, אולם פסק להפסיד למערערת כתובה ומזונות, עקב מאיסותה בו, מאחר והיא סברה וקיבלה את היותה אשה שניה. על כך הערעור.

קשה לי להסכים למסקנת ביה"ד האזורי מטעמים אלו:
א. ענין המומים שבגינם רשאית אשה לתבוע גט, אינו הלכה למשה מסיני, אלא סברה והגיון, כלשון הרמב"ם (אישות כה ב): "והדברים אלו דברים של טעם הם ואינם גזירת הכתוב". כל ענין המומים הוא של דעת בני אדם, וחוסר נכונותם הנפשית לשאת מצב לא נסבל מצידו של בן הזוג האחר. על כן קיימת הלכה של סבר וקבל או סברה וקבלה. יש מקום לומר, שאם דעת בני אדם משתנה בנוגע למום מסויים, אזי אין מקום לומר סברה וקבלה, על יסוד הסכמתה בעבר. מום אינו דוקא בתחום הגופני, גם מום התנהגותי כמו רועה זונות, מביא לחיוב בגט. ואכן, הלכה זו של רועה זונות מופיעה בשו"ע סימן קנ"ד שהוא הסימן העוסק במומים. בכל ארצות התרבות, זו השפלה גדולה לאשה לחלוק את יצועה יחד עם אשה אחרת, ובעל שישא אשה נוספת יחוייב בגט, לא רק מחמת חדר"ג, אלא גם מחמת ההשפלה והמום שיש בזה. הצדדים באו מתימן, שם היה מקובל לשאת שתי נשים. כאן נחשב הדבר לבושה גדולה, ויש לראותו כמום גדול. הסכמת האשה בעבר אינה מחייבת אותה כיום, כך שלא מדובר רק במאיס עלי, אלא גם במום של הבעל שבגינו אין האשה יכולה לחיות עמו. כאשר מדובר בגירושין מחמת מום, אין מקום להפסד כתובה. קרוב לומר, שגם אם אשה נישאה לבעל רועה זונות, ולאחר מכן חזרה בתשובה, ואינה יכולה לשאת את המצב הזה, אזי יחוייב הבעל בגט, ולא יוכל לטעון שסברה וקבלה. באותה מידה נראה לי שלא ניתן לטעון טענת סברה וקבלה באשה שנישאה לבעל השטוף במשכב זכר בידיעה ברורה על מצבו, ולאחר מכן למדה את חומר האיסור ומבקשת להתגרש מחמת תיעובה את הבעל. גם בזה, אין מקום לטענת סברה וקבלה.

ב. כתובתה של המערערת נכתבה בתימן. יש בה עיקר כתובה מאה זוז (כדין גרושה) ונדוניה במטבע מקומית. לפי הנוסח ולפי המקובל בכתובות ספרדיות, הודה החתן שקיבלם ובאו לידו במושלם עד פרוטה אחרונה. אין כל סיבה להפסיד לה את הנדוניה, גם אם נדונה כדין אשה האומרת מאיס עלי.

ג. המנגנון של פסיקת פיצויים כתחליף או תוספת לכתובה, ניתן להפעלה כאן. ביה"ד רשאי לספק לאשה סכום מסויים כפיצוי,שכן פירוק הנישואין לא נגרם בעטיה, אלא עקב הנסיבות של מעבר מתרבות אחת לתרבות אחרת. בכלל הפיצויים, יש להשאיר את חיוב המזונות עומד על כנו.

לסיכום, יש לקבל את הערעור ולחייב את המשיב בכתובה וכן במזונות עד הגט.
(-)שלמה דיכובסקי

הופיעו בפנינו הצדדים וב"כ המערערת, בערעור על פסק דינו של ביה"ד האזורי, מכ"ז באלול תשס"ב בו פסק ביה"ד שהבעל חייב לגרש את אשתו בג"פ, וכן פסק שהאשה הפסידה מזונותיה, מיום י"ד בשבט תשנ"ט 31.1.99, וכן הפסידה את כתובתה. ב"כ המערערת טענה בערעורה על פסיקתו של ביה"ד שהאשה הפסידה את כתובתה. בכתב הערעור טוענת ב"כ האשה שהאשה לא הוכרזה כמורדת ולכן אין לראותה כמורדת. כ"כ טענה שביה"ד בפסק דינו הפסיד את כתובתה ללא כל נימוק.

בפנינו טענה ב"כ האשה שהאשה לא מורדת, כי הוא עזב ונטש אותה והוסיפה, שלדעתה במורדת מאיס עלי בטענה מבוררת לא נפסק שהפסידה כתובתה. לא נתקבלה בפנינו תגובת המשיב על הערעור וכן בפנינו לא נשמעו תגובותיו לטענות ב"כ האשה. לאחר העיון בערעור ובכל החומר שבתיק, יש לדחות את הערעור. מעיון בנמוקי חברי בית הדין עולה ברור, שקיימת הסכמה ביניהם שיש לראות האשה כמורדת כאשר לדעת הרוב יש לראותה כמורדת מאיס עלי בטענה מבוררת ולדעת המעוט יש לראותה כמורדת בעינא ומצערנא. לדעת הרוב טענת המאיסות של האשה מבוררת, עקב העובדה שהאיש נשוי לשתי נשים ולטענת האשה הבעל מתנכר לה ואינו מתחשב בה כלל. ולכן היא מסרבת לחזור ולחיות עמו בשלום בית.

לדעת המיעוט, כבוד הגר"א שמן שליט"א (המשתייך לעדה התימנית ודבר עם האשה ותרגם את דבריה מתימנית ומכיר היטב את המנטליות של בני ובנות העדה) התנגד לקביעת הרוב, שהמצב שהבעל נשוי לשתי נשים מהוה לאשה אמתלא לסירובה לחיות עם בעלה. האשה כלל לא טענה שקשה לה להיות אשה שניה, דבר זה לא נשמע רק מב"כ האשה שמנסה ל"חנך" את האשה ועולות מתימן אחרות, שזה לא מתאים לזמנינו. לדעתו האשה, שעד היום מדברת תימנית בלבד, מצב זה אינו מפריע לה כלל ועיקר טענתה למרידה שהוא לא מתייחס אליה כפי שצריך. גם מדבריה של האשה בביה"ד האזורי ובפני העו"ס עולה ברור שלא המצב החדש, שהגיעו הצדדים לגור בישראל, שבה אין כלל נשואין לשתי נשים, הוא הגורם לאשה למרוד בבעלה. בכל אופן המצב של המרידה שהאשה מסרבת לכל הצעה של הבעל לשלום בית לחזור לחיות יחד גורם שהיא תפסיד את כתובתה עם הגירושין.

לא ברור לי על מה ביסס הגר"ש דיכובסקי שליט"א את קביעתו שעצם העובדה שבעלה נשוי לשתי נשים והם נמצאים בישראל "ארץ התרבות" שבה, השפלה גדולה לאשה לחלוק יצועה יחד עם אשה אחרת, מהוה עבורה "מום" גדול שלא ניתן לחיות עמו ואין היא יכולה לחיות עם בעל, במציאות של "בושה גדולה". ומצב זה הופך להוות מום שבגינו ניתן לחייב בעל בגט. יצויין שטענה זו לא נשמעה בפנינו אפילו ברמז, לא ע"י האשה ולא ע"י ב"כ. גם בבית הדין האזורי לא הועלתה כלל טענה שמצב זה בישראל או "בארץ תרבות" אחרת, מהוה "מום" שנובע מהבעל ולכן יש בזה עילה לגרושין. מקובלים עלי יותר דברי הגר"א שמן שליט"א ששוחח עם האשה בשפתה ופגש אותה תקופה ארוכה, בהתמשכות הדיונים הרבים שהיו בפני ביה"ד האזורי, וקובע באופן חד משמעי שמצב זה אינו מפריע לאשה כלל. אין לומר שנסיבות של מעבר מתרבות אחת לתרבות אחרת תצדיק את מרידתה של האשה, וסירובה העיקש שלא לחזור לחיות עם בעלה בדירה נפרדת מהאשה השניה.

כבוד עמיתי הגר"ש דיכובסקי שליט"א מבקש לחייב את המשיב לשלם למערערת את גובה סכום מזונות העבר, ממועד 31.1.99 עד לסדור הגט, וזאת על בסיס "מנגנון" של פסיקת פיצויים, כתחליף או כתוספת לכתובה, והוסיף, שביה"ד רשאי לספק לאשה סכום מסויים כפיצוי שכן פירוק הנישואין לא נגרם בעטיה, אלא עקב הנסיבות של מעבר מתרבות אחת לתרבות אחרת, ובכלל הפצויים, יש להשאיר את חיוב המזונות עומד על כנו.

כבוד הרב שליט"א מבסס את פסיקתו לחיוב המשיב סכומים אלו, על מנהג בתי הדין הרבניים לפסוק לאשה פצויי גירושין, המאפשר לבית דין כלשון הרב, לספק לאשה סכום מסויים כ"פיצוי". וניצבת בזה השאלה האם בנדון דנן קיימים הנתונים והתנאים שמצדיקים הפעלת "מנגנון" מנהג הפיצויים לחייב ולהוציא ממון מהבעל וליתן לאשה.

ראשית, יש לקבוע שבנדון שבפנינו אין כל תביעה מצד האשה (המערערת) למתן פיצויים, לא בכתב הערעור ולא בדברי המערערת וב"כ, כפי שנשמעו בפנינו. גם בבית הדין האזורי לא נשמעה כלל תביעת האשה למתן פיצויי גירושין. על כן לא ברור לי על סמך מה החליט כבוד עמיתי הרב שליט"א להפעיל "מנגנון" הפיצויים ולחייב המשיב סכומי כסף נכבדים כאשר לא היתה כל תביעה בפנינו. להלן, נברר שיש סוג פיצויים שבי"ד מפעיל ומחייב על דעת עצמו, אולם זה מדובר בנסיבות שהאשה אינה חפצה בגירושין, וע"מ שתתרצה לגירושין, ביה"ד מחייב את הבעל ליתן לאשה ע"מ שהגרושין יתבצעו. דבר שלא נמצא בנדונינו שהרי האשה היא שתבעה את הגירושין והאיש סרב, וכיום הצדדים כבר התגרשו זמ"ז. לעצם קביעת הנסיבות והתנאים בהם מצינו המנהג לחייב הבעל בפיצויי גירושין יש למצוא את הנסיבות, בהם הפעילו בתי דין את חיוב נתינת פצויי גרושין לאשה. מצינו בתי דין שחייבו נתינת פיצוי גרושין במטרה להגיע לבצוע הגרושין בין הצדדים ולהביא את האשה להסכים לגרושין למרות שהיא אינה חפצה להפרד מבעלה ואין עילה הלכתית לחייבה להתגרש. כלומר הפיצויים הם חלק מדרכי ביצוע הגירושין. מצינו בתי דין שנהגו לחייב הבעל בנתינת פיצוי גרושין לאשה במטרה שכתוצאה מהגרושין תצא עם זכויות ממוניות הנובעות מחלקה של האשה בצבירת נכסים ורכוש אצל בעלה במשך חייה המשותפים עם בעלה. פיצויים אלו נוגעים לתחום הממוני רכושי שנקבע עם הגירושין. כ"כ מצינו בתי דין שנהגו לחייב הבעל בנתינת פיצויים לאשה כעין תוספת לכתובתה ובעיקר עם ירידת שער המטבע הרשומה בכתובה מאז כתיבתה עד לזמן הגרושין לפי מצב יוקר החיים. זה מתבסס על חובת הבעל לפייס האשה ולהבטיח קיומה בעתיד, וכן לחזק את העקרון שמונח ביסוד הכתובה שלא תהיה קלה בעיניו לגרשה.

לסכום מצינו שלושה סוגי פיצוי גירושין:
א. פיצויים הקשורים לבצוע הגירושין.
ב. פצויים הקשורים לתחום הממוני רכושי.
ג. פיצויים הקשורים בירידת ערך שער המטבע הרשומה בכתובה.

פיצויים מהסוג הראשון מצינו בספר תעלומות לב, לרבי אליהו חז"ל זצ"ל אבן העזר ח"ב סי' א', שדן באיש שמאס באשתו ללא סיבה ובא בעלילות שכביכול היא חולה, נבדק הדבר ולא נמצאו דבריו נכוחים והאשה אינה רוצה להפרד מבעל נעוריה, וכתב הרב תעלומות לב, שאין זה תקנה לאשה שנחייב אותו במזונותיה, והיא תשב עגונה בודדה וגם הוא ישב לבדו ולא ינצל מהרהורי עברה. לאחר שכל ההשתדלויות, שיחזור אליה לא נשאו פרי, ועברו י"ח חודש שאין ביניהם קשר [כמו שכתב הגר"ח פלאג'י זצ"ל בספר חיים ושלום שלאחר י"ח חודש ראוי להשתדל שיהיה גט בין הניצים]. בנסיבות אלו פסק שבזה יש לבית הדין לחייב את הבעל שיפייס אותה במתן הדמים וליתן לה הגט, ושם בתעלומות לב ח"ב דף ל"ו ע"ג הביא הסכמה של בית הדין שבטרבולוס (לוב) על ענין זה וכתבו הרבנים הסכמה של בית הדין צדק נאמרה כשאדם מגרש את אשתו ללא סיבה מוצדקת [אלא שכתב שבנכפית או לא ילדה י' שנים או נסמית וכיוצא בזה דאז מותר לו לגרש ללא כל פיוס ופיצוי כדין תורה], וכשאין לבעל כל סיבה נראית לעין ינסו בית הדין לדחות הגרושין זמן בה, שאולי יתפייסו ביניהם ואם מתמשך הזמן ואין שלום, אזי יחייבו אותם להתגרש ויוסיפו לה שתות על כתובתה.

התעלומות לב מביא שם בתשובתו את דברי הריב"ש סי' צ"ח צ"ט שמשתמש במושג פיצוי שיתן הבעל לאשתו, אך לא מדובר כשמוש בפיצוי לחיוב גט אלא פיצוי לאשה שתאפשר לבעל לשאת אשה שניה על פניה, בנגוד למוסכם עמה בחרם ונדוי. אין הריב"ש שם מעלה את ענין הפיצוי בהצעה לבעל ולא כדבר שיש בכוחו של ביה"ד לחייב את הבעל בנגוד לרצונו.

גם הרדב"ז חלק א' סי' שכ"ז, שהובא ע"י התעלומות לב אינו מעלה את ענין פיצוים לאשה במסגרת הסדר גרושין אלא במסגרת פיצוי לאשה שתסכים לאפשר לו לשאת אשה שניה בנגוד לשבועתו. ובזה העלה הרדב"ז הצעה לבעל שכפיוס לאשה יתן לה דברים וזאת בדומה לריב"ש הנ"ל. בפד"ר ט"ו עמודים 211 מובא פס"ד של ביה"ד הרבני בחיפה של הרה"ג הרב ש.י. כהן אבה"ד, הרב מ.א. אוריה והרב חיים ש. שאנן שעוסק בהרחבה בענין הפיצוי גירושין ומביא את דברי הריב"ש והרדב"ז הנ"ל כראיה לשמוש במושג פיצוי גרושין. כאמור הריב"ש והרדב"ז לא עוסקים כלל בפיצויי גרושין וגם לא עוסקים בחיוב פיצויים על הבעל בנגוד לרצונו, כך שאין ללמוד מדבריהם על ענין מנהג פיצוי גירושין למטרת בצוע גט. כידוע שמנהג מחייב ובר כח, רק כאשר קיימים הנתונים והתנאים שע"פ הוא הונהג, בשו"ת משפטי עוזיאל אהע"ז ח"ה סי' צו כתב שבדורות האחרונים הנהיגו ברוב בתי הדין בארץ ישראל שאין אפשרות לשלום בית, מחמת פשיעתה של האשה, עצה ותושיה לפייס את האשה בקבלת גיטה בהוספה על דמי כתובתה לפי ראות עיני בי"ד לעשות תקנת האשה ולפי מצב יכולתו של הבעל כדי שתתפייס האשה לקבל גט מרצונה".

וכן כתב בשו"ת ישכיל עבדי ח"ה סי' ה', באשה שלא נבנתה בזרע של קיימא במשך עשרים שנה, והבעל רוצה להתגרש אלא שתעודות רפואיות שהגישה האשה מצביעות שלאשה אין מניעה מלהתעבר, כך שיתכן שהגורם לכך שהיא לא נתעברה נובע ממנו, ולכן אין לחייב את האשה לקבל גט ללא כתובה ופיצוי וכתב שם הרב על פסק ביה"ד האזורי, וזה לשונו "היא הנותנת שמפני שאין מן הדין לחייב האשה בגט לכן על הבעל מוטל לפצותה עד שתסכים. קיימות תשובות נוספות בשו"ת ישכיל עבדי – שעוסקות בענין פיצוי גרושין, ח"ו סי' ע"ה ושם סי' ע"ט ושם סי' פ"א. המשותף לכל תשובות אלו שמדברות כשהאיש תובע גירושין בלא עילת חיוב גט וביה"ד מפעיל את "מנגנון" הפיצוים ע"מ שהאשה תסכים לבצע את הגט.

סוג זה של פיצויים שמטרתו הוא להביא את האשה להסכים לגרושין אינו זקוק לתביעת האשה ולכן אינו שייך כלל לנדון שבפנינו משום שהגט כבר בוצע, בהסכמת הצדדים והאשה לא העלתה לפני סדור הגט ובשעת סידורו כל תביעה לפיצויים ולא התנתה בזה, את הסכמתה לגירושין. הסוג האחר של מנהג בית דין ליתן פיצוי גרושין קיים כאשר אשה תובעת פיצויים במסגרת הגירושין. סוג זה של מנהג לפיצויי גרושין מצינו בעיקר בפסקי דין שיצאו מלפני בית הדין הגדול לערעורים שישבו בהם הרבנים הראשיים לישראל הגרי"א הלוי הרצוג זצ"ל והראשל"צ הגר"י עוזיאל זצ"ל, פסקים אלו ברובם נמצאים בקובץ אוסף ורהפטיג.

בפסק דין ביה"ד הגדול לערעורים של הרבנים הראשיים לישראל והגאון הרב משולם ראטה זצ"ל [מובא בקובץ הנ"ל עמוד קנ"ז מספר תיק 1/24/707] דן בפסק דין של ביה"ד אזורי על פיו חייב ביה"ד את האשה לקבל גט פיטורין מבעלה ועל הבעל לשלם מאה לא"י לאשתו תמורת כל תביעותיה. זאת בתביעת בעל, שפנה מספר שנים שהאשה תחזור הביתה והאשה אינה חוזרת ומעמידה פנים כאילו רוצה בשלום ודורשת דרישות מופרזות ואינה חוזרת לבעלה ומצב זה נמשך שנים כשהבעל שרוי בלא אשה. האשה בערעורה בפני ביה"ד טענה שהאשמות נגדה אינם צודקות וקובלת כנגד פסה"ד שאחרי שלושים שנות נשואין זורקים אותה מביתה כחפץ שאין חפץ בו. בפסק הדין כותב ביה"ד בזה"ל: "בית הדין הגדול מוצא שאי אפשר לפטור אשה שחייתה עם בעלה עשרות שנים וילדה וגדלה בנים ובנות, בלי פצויים מתאימים ולכן מחזירים הדבר לביה"ד הראשון לדיון בדבר מדת הפיצויים אחרי הערכת רכושו. ובמסקנה כותב שם בית הדין: "במקרה של גרושין, האשה נוסף לכתובה זכאית לפיצוים מתאימים לרכוש הבעל, לתקופת הנישואין ולמסבותיהם. ביה"ד הגדול דחה את ערעורה על עצם חיוב הגט אבל קיבל את הקובלנה שלה שאין זורקים אשה לאחר שלושים שנות נשואין בהם חיו יחדיו בלי לפצותה, וביה"ד מבקש מבית הדין האזורי שיקבע את מדת הפיצויים אחרי הערכת רכושו, ניתן לפרש דברי ביה"ד שיש להתחשב בתרומתה של האשה לרכושו של הבעל שנצבר במשך שנות חייהם המשותפים, וביה"ד ע"פ שקול דעתו יקבע את גובה סכום הפיצוי שנתן לחייב את הבעל עם הגרושין. וניתן גם לפרש אחרת שהעברת רכושו באה לקבוע את גובה הפיצויים בהתאם להערכת רכושו ולא ששנות החיים המשותפים יזכו זכויות שיתוף לאשה.

באוסף ורהפטיג הנ"ל מובא פס"ד נוסף של ביה"ד הגדול בהרכב הרה"ר והגאון הרב יעקב קלמנס זצ"ל שם עמודים פ"ג-פ"ה. ביה"ד דן בבני זוג שיסדו מסעדה במרכזה של עיר והמסעדה הכניסה רווחים נאים. ברם החיים המשפחתיים היו מלאים ריב ומחלוקת, ביה"ד האזורי הכיר בעובדה שחיי בני הזוג קשים יחד ופסק שעליהם להתגרש ושעל הבעל לשלם לאשה סך 600 לא"י עבור כתובתה ופיצויה. שני הצדדים הגישו ערעורם לביה"ד הגדול כאשר האישה טוענת א' כנגד עצם חיוב הגט ובנוסף לכך טענה שהסכום של 600 לא"י, הוא נמוך בהתחשבות עם הרווחים הגדולים שהמסעדה מכניסה והיא האשה עמלה רבות ביסודו והתפתחותו של העסק, בפסק דינו דוחה ביה"ד את ערעורה של האשה לגבי הגרושין אבל מקבל את ערעורה לגבי תביעת הממון של האשה ומחייב את הבעל אלף ומאה לא"י ומאה לא"י בכתובתה ופיצויים ושם בנמוקי פסה"ד נאמר בסעיף ב' "ואשר לגובה הפיצויים, יש להביא בחשבון את העובדה שהאשה השקיעה ממיטב כוחותיה בעסק בעלה. הגם שלפי הדין מחייב (כל זמן שהרבנות הראשית לא תיקנה תקנה כזאת) אין יסוד בגלל זה לתת לאשה את חצי הרכוש כדין שותף שווה בשווה, הרי בכל אופן יש להביא בחשבון עובדה זו כגורם חשוב בקביעת הפיצויים שעל הבעל לשלם במקרה של גרושין כפי הנהוג בכל בתי הדין של כנסת ישראל בארץ".

באותו קובץ מובא פס"ד נוסף של ביה"ד הגדול בהרכב הרבנים הראשיים זצ"ל הגאון הרב יוסף לוי זצ"ל (עמודים ק-ק"ב), שדן בערעור האשה שעל ביה"ד האזורי לדון במסגרת הגרושין בתביעתה לפיצויים, ביה"ד הגדול החזיר את הדיון בתביעה זו לבית הדין האזורי "לדון בנוכחות הצדדים ולקבוע סכום הפצויים שהבעל צריך לתת לאשתו בהתחשבות עם מצבו ויכולתו". ביה"ד האזורי הגדיל חיוב הבעל לתשלום הכתובה והפיצוים בתוספת של 250 לא"י על הסכום הראשון שקבל וזאת על בסיס העובדה שמשכורתו של הבעל כקצין בדרגתו, הוגדלה בלמעלה מ – 150 אחוז בהשוואה למשכורת שקבל בדיון הראשון שהיה בביה"ד. האשה ערערה על פסק זה בחלק הנוגע לגובה הפיצויים בטענה שאין סכום זה הולם למצבו ויכולתו של הבעל בדרגתו הצבאית והיותו מהנדס בהשכלתו המדעית שמאפשרת לו לקבל משרה גבוהה מתאימה גם לעתיד בחיים באזרחיים, ותבעה הגדלת גובה סכום הפיצויים. ביה"ד הגדול קבל את ערעורה ומגדיל את סכום גובה הפיצויים ומנמק זאת שם בסעיף ג' לנמוקים "ואשר לסיבות עצם הפיצויים וקביעת סכומם מצא ביה"ד הגדול טענת המערערת צודקת ביסודה שאם אמנם אין לבעל היום איזה רכוש קרקעי או שוה כסף שהוא ידוע לביה"ד, אבל השכלתו, ידיעותיו המקצועיות וכן מצב משפחתו והקשרים שיש להם – יש בידם כדי להבטיח לו עתיד כלכלי איתן. משום כך, יש להגדיל את סכום הפיצויים בהתאם להוראה הקודמת של ביה"ד הזה ... לקבוע סכום פיצויים בהתחשב עם מצבו ויכולתו של הבעל.

בפסק דין של ביה"ד הרבני בחיפה פורסם בפסקי דין בתי הדין הרבניים כרך א' עמודים 129-139 עוסק ג"כ בענין תביעת פיצויים של אשה כאשר יש דרישה של שני הצדדים להתגרש כל אחד מסיבתו. על בסיס מה שנוהגים בתי הדין הרבניים בישראל לקבוע פיצויים לאשה. קביעת גובה הפיצוי מסורה לשקול דעת ביה"ד וכפי שנאמר שם עמוד 137 כותב ביה"ד, "והנה בנוגע לעיקר שאלת הפיצויים, כבר נהגו בביה"ד בישראל לקבוע פיצוים לאשה, לפי שקול דעת בי"ד, בהתאם לכל המסיבות ובהתאם לגודל הרכוש והמצב הכלכלי של הצדדים. נוהג זה הוא גם במקום שאין מחובת הבעל לתת גט אלא הגט בא כתוצאה מהמצב האוביקטיבי הקיים ביניהם. ההבדל הקיים במקרים של חיוב הבעל לתת גט, לגט הניתן מתוך הסכמה הדדית, הוא רק בנוגע לגובה הפיצויים המסור לשקול דעת ביה"ד. ומאחר שנהגו כך, יש ללכת אחרי המנהג. ועי' אהע"ז סי' ס"ו סעיף י"א. לאחר שביה"ד בדק את הנסיבות והמצב הכלכלי של הבעל בא ביה"ד לכלל מסקנה שעל הבעל לתת פיצוים וכתובה לאשה בסך של ארבעת אלפי לירות. העולה מפסקי דין הנ"ל שאותם בתי הדין נהגו לחייב הבעל פיצויים כאשר האשה תובעת בתוספת לכתובתה לקבל מבעלה כספים שנמצאים אצל הבעל, בטענה שבמסגרת חייה המשותפים והשתתפותה בשמירת וטיפוח רכושו ונכסיו ותרומתה לתוספת הנכסים שנרכשו גדל ערכם בתקופת נשואיהם.

ביסוד תביעת האשה לפיצוים ומנהג בתי הדין לחייב הבעל בפיצוים, מונחת הקביעה שחייה המשותפים של האשה עם בעלה, תרמו לנכסים, לרכוש וליכולת הכלכלית של הבעל. ביה"ד אלו נהגו לקבל את הבסיס לתביעה ממונית זו של האשה לא מכח תביעה של בעלות קנינית דוגמת נכסי מילוג או נכסים וזכויות ממוניות שנמצאות אצל הבעל והם בבעלותה של האשה, אלא מכח הטענה המוסרית שלא ניתן להוציא את האשה בלא קבלת זכויות ממוניות שנמצאת אצל הבעל כתוצאה מחייהם המשותפים ותרומתה לקיומם שמירתם ושגשוגם. וכמו שכתב בספר "ויען את אביהם" לרבי אברהם פאלאג'י ח' אה"ז סי' א', "הלא צריך אתה לדעת שיכול להיות שמזלה גרם לו להתעשר", על כן כתנאים להפעלת מנהג פיצויים אלו, קבעו בתי הדין שיש להעריך את רכושו, זכויותיו הכספיות ואף כח השתכרותו, שגדל במסגרת החיים המשותפים עם האשה. ביה"ד בקביעת גובה סך הפיצויים מתחשב במשך שנות הנישואין, אופן השיתוף הישיר והעקיף של האשה בנכסים אלו, ויכולתו הכלכלית של הבעל במועד הגרושין. שקול דעתו של ביה"ד לקביעת מנהג הפיצויים מותנה בבדיקת כל הנתונים הרכושיים כספיים אלו והם מהוים את המסגרת המחייבת של מנהג חיוב פיצוי גירושין. מנהג זה של בתי הדין שתלוי ומסור לשקול דעתו של בית הדין, אין בו לתת לביה"ד להכריע ע"פ שקול דעת שאינו בנוי על בדיקת הנתונים האמורים. הלכה ברורה היא שכאשר בי"ד מבקש להשתמש במנהג פיצויים בגרושין, שנהגו בו בתי הדין, עליו להיות צמוד לאופן ולתנאים שבמסגרתם פעלו ונהגו ואין לכך במנהג אלא חידושו, מה שנהגו בו בפועל. ומאחר וחיוב פיצויים זה נוגע לממון חלים עליו כללי המנהג כפי שנפסק בשו"ע אה"ע סי' ס"ו סעיף י"א שבעניני ממון שבין איש לאשה יש לנהוג כפי המנהג כפי שכתב שם בשו"ע "והוא שיהיה אותו מנהג פשוט בכל המדינה" וכפי שנתבארה הלכה זו בשו"ע בשו"ת הר"א מזרחי סי' ט"ז (דף ל"ב, טור ב') ובשו"ת מהרשד"ם ח' אה"ע סי' קל"ד וכפי שכתב שם בבאור הגר"א ס"ק מ"ח ד"ה והוא שיהיה דטעם דמנהגא בכל דנסיב אדעתא דמנהגא כמ"ש בריף ב"ר פ"ז ביבמות, לכן צריך שיהיה ידוע המנהג ההוא לכל.

דברים אלו י"ל גם ביחס למנהג בתי דין הנוגע לעניני ממון בין בני זוג. תוקף המנהג שנוהגים ביה"ד נובע מכך שהצדדים קבלו על עצמם שיתנהגו ע"פ מנהג ביה"ד ויראו עצמם מחוייבים לפעול בהתאם לזה שביה"ד יחייבם מכח המנהג. ביה"ד עצמו יכולים ע"פ מנהג לחייב פיצויים כשהם כפופים לתנאים ולאופן הנוהג חיוב פיצויי גירושין. לאור האמור בנדון שבפנינו, אין ביה"ד יכול להפעיל את מנהג הפיצויים מכמה וכמה טעמים. א. בנדונינו לא היתה כל תביעה מצב המערערת לחיוב פיצויים בנוסף לכתובה, וזאת, במהלך כל הדיונים בתביעותיה הן בבית הדין הרבני והן בפנינו. ואפי' אם היתה תביעת האשה לפיצויים בפני ביה"ד הרבני, בשעת עריכת ההסכם לקראת ביצוע הגט נאמר שהצדדים מוותרים על כל תביעות שיש להם. ואם כפי שהבהיר ביה"ד האזורי שותור זה לא חל על הכתובה כיון שביה"ד פטר את המשיב מתשלום הכתובה, אבל על תביעת פיצויים ודאי שיש להחיל את הויתור. כך שביה"ד מצד עצמו אינו יכול להפעיל את מנגנון הפיצויים כפי שכתב כבוד עמיתי הגר"ש דיכובסקי, מאחר ומדובר בענין ממוני ביה"ד אינו יכול לדון לפסוק בדבר שלא נתבע עליו.

בנוסף לאמור, תנאי להפעלת חיוב הפיצויים וקביעת הסכום תלוי בבדיקת ביה"ד לרכושו, ומצבו הכלכלי ויכולתו לשאת בפיצוים, וכן את מדת השתתפותה של האשה בהצהרת רכושו, דברים שכלל לא נתבררו בפנינו ולא בפני ביה"ד האזורי. כך שלא ניתן לחייב כפיצוי את סכום חיוב המזונות משעה שביה"ד האזורי קבע שהבעל פטור ועד לבצוע הגט שיכול להסתכם בעשרות אלפי שקלים, כפי שפסק הגר"ש דיכובסקי.

עובדה נוספת נעלמה מעיני כבוד הרב שליט"א שהאשה המשיכה לקבל למזונותיה ע"פ פסיקה של בית המשפט למרות שביה"ד פסק, שעקב מרידתה היא הפסידה מזונותיה. על כן כאשר קובעים גובה דמי הפיצויים יש לקחת בחשבון את סכומי הכסף שקבלה שלא כדין. בנוסף לאמור, בעקרון לא מצינו שאשה מורדת נהגו בתי הדין לפצותה כאשר מרידתה ותביעותיה גרמו לגירושין. נקודה זו, שהמערערת יש לראותה כמורדת, מוסכמת על כל חברי ביה"ד האזורי, כאשר לדעת הרוב היא מורדת מאיס עלי בטענה מבוררת ולדעת המעוט יש לראותה כמורדת בעינא ומצערנא. כבוד הגר"ש דיכובסקי פסק ליתן לאשה פיצויים, שפרוק הנשואין לא נגרם בעטיה אלא עקב הנסיבות של מעבר מתרבות אחת לתרבות אחרת. כפי שנתברר בראשית דברינו לא נסיבות אלו הן הגורם לפירוק הנישואין אלא מרידתה של האשה וסירובה לקריאתו ובקשתו של המשיב לחזור לחיי שלום בית. על כן, אין כל מקום להפעיל את מנגנון הפיצויים, ולחייב את המשיב לשלמם.

כפי שמצינו היו בתי דין שחייבו לשלם לאשה פיצויי גרושין והתבססו על הקביעה שקיים מנהג בבתי הדין לחייב, ומכוחו יכול ביה"ד לחייב, במסגרת אותם צורות ומסגרות ועל פי כללי המנהג, במנהגים שעוסקים בעניני ממון. ובזה מתעוררת שאלה עקרונית. כלל נקבע בשו"ע אה"ע סי' סו סעיף י"א בהלכות מנהג. "והוא שיהיה אותו מנהג פשוט בכל המדינה". מתוך עיון בפסקי הדין של בתי הדין הרבניים מתברר שמנהג פיצוי גרושין, מסיבה ממונית, לא נתקבל על רבים מבתי הדין ובפועל כאשר הועלתה שאלת פיצויי גרושין לא פעלו על פי מנהג זה ואף נמנעו מלדון בו.

[עיין פד"ר א' ע' 113 בפס"ד שניתן ע"י הגאונים הרב א. גולדשמידט זצ"ל הרב ש.ש. קרליץ זצ"ל הרב י. בבליקי זצ"ל] ביה"ד לא התיחס כלל לתביעת פיצויים מסיבה של ממון, פד"ר ח"ב ע' 46 בתביעת אשה לפיצויים על סבל שנגרם לה מבעלה במישרין ובעקיפין וביה"ד לא פסק לה פיצויים מעבר לסכום הכתובה.

עיין פד"ר ב' עמוד 46 פד"ר ד' עמוד 131 פד"ר ח"ה עמוד 306 בפני הרבנים הגאונים הראשל"צ הגר"ע יוסף שליט"א, הגר"א ולדינברג שליט"א והגר"י חזן זצ"ל שלא התיחסו לתביעת פיצויים, פד"ר ח"ח עמוד 17 וכו'.

וכן לא מצאנו שבתי דין אחרים בארץ ובחו"ל שאינם שייכים למערכת בתי הדין הרבניים מחייבים פיצויי גירושין, שיסודם ממון. כך שניתן לומר שמנהג זו אינו פשוט בין כל הדיינים, אדרבא רובם של הדיינים לא מתנהגים ליתן פיצויים לאשה בעת גרושיה, שתובעת אותם על יסוד טענות לזכויות ממוניות על כן אין במנהג זה כח ליצור חיוב על בעל ליתן פיצויים וצריך לדון בתביעת פיצויים אלו על פי הדין.

פניתי לכבוד מרן הגאון הרב י.ש. אלישיב שליט"א לשמוע דעתו ביחס לפיצוי גרושין והשיב לי, שכאשר מדובר בפיצויים שמטרתם להביא את האשה להסכים להתגרש יש מקום לנהוג לחייב הבעל ליתן לאשה בנוסף לכתובתה תוספת כפיצויים [זה מתאים לסוג א' של פיצויי גרושין כפי שנבאר לעיל] אולם תביעת פיצוים המתבססת על זכויות ממוניות הקשורות לתרומתה של האשה לממון ורכוש הבעל בחיים המשותפים [זה מתאים לסוג ב' של פיצויים בשעת גרושין כפי שנבאר לעיל] קבע מרן שליט"א שאין לנהוג כך בבית הדין לחייב הבעל בתביעת פיצויים מסוג זה.

עמדה זו משתקפת מכמה פסקי דין של ביה"ד הגדול שכבוד מרן הרב שליט"א היה יו"ר ההרכב או חבר בהרכב [עיין פד"ר ח"ו, ע' 257 פד"ר ח"ז ע' 111, פד"ר ח"ח ע' 36 פד"ר ח"ט ע' 65].

לאור כל האמור בנדון דנן, אין לחייב המשיב ליתן למערערת כל סכום מכח מנהג פיצויי גרושין. לא מצאתי כל נמוק לשנוי פסק דינו של ביה"ד האזורי ודינו של הערעור להידחות.
(-)אברהם שרמן

מצטרף אני למסקנת עמית הגר"א שרמן שליט"א.
א. אין לחייב המשיב ליתן למערערת כל סכום מכח מנהג פיצויי גירושין.
ב. אין לשנות פס"ד של ביה"ד האזורי ודינו של הערעור להידחות.

בשולי פסה"ד יאמר: רבות יש לי להשיב על דברי עמיתנו הגר"ש דיכובסקי שליט"א, אך מאחר ואין נפקא מינה בתיק זה לא העליתים על הכתב, אך כדי שלא יחשב שתיקתי כהסכמה לדבריו, אני מביע הסתייגותי בזה. ראה ספורנו במדבר ל', ט"ו, שהשותק הוא כמסכים במה שנעשה.

כמו"כ ברצוני לציין כי הבעל נתן גט שני ע"י ביה"ד האזורי ומי יעמוד בסוד השם ואלוקים נצב בעדת אל.

לסיכום: הערעור נדחה.
(-)עזרא בר שלום

כבוד עמיתי שליט"א, לא הסכימו עמי. שקלתי את דבריהם, ודעתי לא השתנתה. אפרט:
א. מום באיש או באשה, נמדד בדעתם של בני אדם, כלשון הרמב"ם (אישות כה ב):"והדברים אלו דברים של טעם הם ואינם גזירת הכתוב". ההלכה של סבר וקיבל או סברה וקבלה מורה כי העיקר תלוי בהסכמתם או קבלתם של בני אדם. לכן פסקנו פעמים רבות שבמום המוסיף והולך, בין אם מדובר במום נפשי או במום גופני, אין לומר סברה וקבלה. הוא הדין והוא הטעם במום שבארץ המוצא לא נחשב למום, ואילו בארץ ההגירה נחשב למום גדול, אין לומר סברה וקבלה. נישואין לשתי נשים מקובלים בתימן, אבל בכל ארצות התרבות, כולל בארץ, אסורים לפי החוק ומוקצים מחמת מיאוס. על כן, אילו היתה המערערת טוענת שאינה יכולה לדור עם המשיב הנשוי לאשה נוספת, היתה טענתה מתקבלת, למרות שבארץ מוצאה בתימן היה נהוג אחרת, והיא נישאה לו שם. שינוי כזה לא נחשב למרידה, משום שהשתנו הנסיבות ומה שהיה מקובל שם אינו מקובל כאן. בעל הבוגד באשתו וחולק את יצועו עם אשה נוספת, נחשב כמפר את ברית הנישואין. גם אם המשיב אינו עובר על ההלכה והחוק, אין בזה מרפא להרגשתה של האשה הרואה עצמה מושפלת ומבוזה בדרך חיים כזו.

יתר על כן, אין אשה מתקנאת אלא בירך חברתה, גם כאשר נישאה על דעת כן. מי לנו גדולות מרחל ולאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל, ובכל אופן הכתוב מעיד "ותקנא רחל באחותה" (בראשית ל א). ואמנם רש"י מפרש שקינאה במעשיה הטובים, אבל בסתם נשים מדובר בקנאה ממש. אני מסופק אם ניתן לראות את האשה כמורדת, כאשר אינה חפצה בחיים משותפים יחד עם אשה נוספת. וגם אם מלכתחילה נישאה על דעת כן, יכולה לטעון שלא העריכה כראוי את הקשיים ואת עגמת הנפש בחיים כאלו, ובפרט לאחר שעקרה לארץ אחרת שבה נחשבים חיים כאלו לחרפה. אל ישיבוני כבוד עמיתי ממקרה מסויים של גדול וצדיק זצ"ל שהיה נשוי ליותר מאשה אחת בארץ מוצאו, ועלה לארץ- כי אין להביא ראיה מגדולי עולם שאשה מוכנה לבטל עצמה כלפיהם בכדי לזכות להדבק בהם, וכמו יעקב אבינו. כאן מדובר באנשים פשוטים מן הסוג המצוי, ואפשר להבין שגם אם סברה וקבלה בתחילה, לא העלתה על דעתה את הקושי הגדול בהמשך. וכמו במום שהולך ורע, שאין לו סברה וקבלה, כדברי כל הפוסקים.

יחד עם זאת, יתכן ובנדוננו לא קיימת בעיה זו. האשה דוברת תימנית בלבד, ולדברי ביה"ד האזורי ששוחח עמה בשפתה, לא זו הבעיה שמפריעה לה. אינני בטוח בזה. קשה לדלות בשיחה אחת את מצוקותיה של אשה שבאה מעולם אחר, ולפחות מידי ספק לא יצא.

ב. תשלום פיצויים לאשה בעקבות הגירושין. כבוד עמיתי שליט"א הפליא לעשות בבירור הלכתי מקיף בנידון. אני עסקתי בזה לפני שנים רבות, ומסקנתי שונה. אשתמש במקורות שצויינו על ידו, בהרחבה מסויימת. כבוד עמיתי שם דגש על הכרעתו ההלכתי של כבוד מרן הרב אלישיב שליט"א. אבל מה אעשה, שרבים וטובים בדורות שלפניו לא סברו כך. גם בספר "תעלומות לב" ךרבי אליהו חזן (ח"ב אבהע"ז סימן א) שהובא ע"י עמיתי – כתב בסיום דבריו: "ואחרי ככלות פסק דיני זה, נתוועדנו יחד עם הרבנים דייני מתא, וקרינו ושנינו בענין הנכתב והנחתם בפנקס בי"ד הצדק, ההסכמה הזאת: " אנחנו אלה פה באים על דעת המקום רבני ודייני עיר עז לנו טראבלס המערב יע"א, הסכמנו יחד הסכמה גמורה בכל תוקף ההסכמות דנהיגי בישראל, לבלתי תת רשות לשום אדם לגרש את אשתו הא' שלא ברצונה, אלא א"כ שהתה עמו עשר שנים ולא ילדה זש"ק ... או אם יארע בה איזה חולי כנכפית ונסמית ב"מ וכיוצא. אבל בלאו הכי אין להבי"ד להזקק לתת גט. אך שאם יראו הבי"ד שהבעל אינו שומע בקולם... והבי"ד יבינו בחכמתם שא"א לשניהם לדור יחד עוד במקום אחד, כי אז כדי שלא להניח האשה עגונה אלמנות חיות, והאיש ג"כ שרוי בלא אשה, יזדקקו הבי"ד לתת להם גט, בתנאי שמלבד סכי כתובתה נדוניא ותוספת, שישלם במעות מדודין בעין, עוד זאת יתן לה פיוס שתות נוסף על כתובתה". משמעות הדברים, שמדובר בתקנה כוללת המגבילה מאוד את האפשרות לגירושין בעל כרחה של האשה, למקרים מאוד מוגדרים של מומים גדולים או עקרות. בכל המקרים האחרים, נקבעה תקנה לגרש רק תמורת פיצוי נאות. ההגיון בתקנה זו הוא למנוע ככל האפשר גירושין בע"כ של האשה , גם כאשר היא חייבת בגט, כאשר לא מדובר במום גדול וכדומה, ולאפשר לבעל לקנותו את חירותו בכסף, ולא לכפות גט. מדובר במפורש במקרים של חיוב גט, כי ללא חיוב יכולה האשה להתנות את קבלת הגט בתמורה מתאימה. גם הספרדים שלא קיבלו עליהם חדר"ג, נמנעו מגירושין בע"כ , למרות שלא נמנעו בארצות מסויימות מנשיאת ב' נשים. מורדת אינה בבחינת מום גדול, ובפרט "בעינא ומצערנא ליה", ואפשר לפתור את הבעיה בכסף או בפיצוי. בתשובה אחרת (שם סימן ב) כתב:"מעשה שהיה בעיה"ק ירושת"ו, בזמן הגאון מז"ה ר"ל ח"ד בדרא זלה"ה (הראשון לציון רבי חיים דוד חזן), וחייבו את הבעל שהיה אמיד בנכסים, לפייסה בכפל כתובתה. נושא התשובה הוא באשה ששהתה עשר שנים ולא ילדה, ולמרות חיוב גט הברור, נאלץ הבעל לשלם פיצוי נכבד.

הדברים הם בבחינת קל וחומר. מה במקום שהאשה חייבת להתגרש לפי הדין עקב היותה בעלת מום גדול, נמנעו חכמי הדור לאכוף עליה את הגט ללא פיצוי, על אחת כמה וכמה במקום שענין המרידה אינו ברור ויש מקום להפך לזכותה, שלא נשלחנה ריקם.

כבוד עמיתי הגיע למסקנה על פי דבריו של מרן הגרי"ש שליט"א שאין לחייב בפיצויים אלא אם מטרתם להביא את האשה לגירושין. אולם אין לחייב בפיצויים שמטרתם לתת לה חלק ברכוש. מה אעשה, ודעה זו לא היתה מקובלת על בית הדין הגדול והרבנים הראשיים הגרי"א הרצוג והגרמ"ח עוזיאל יחד עם הגר"מ ראטה זצ"ל. אציין חלק מפסקי הדין בנידון – עמיתי קיצר בהם.

בקובץ פסקי הדין (ד"ר ז.ורהפטיג שנת תש"י עמ' קנז) נאמר: "בית הדין הגדול מוצא, שאי אפשר לפטור אשה, שחיתה עם בעלה עשרות שנים וגידלה בנים ובנות, בלי פיצוים מתאימים, ולכן החליט ביה"ד להחזיר את הדבר לביה"ד האזורי "לדון בדבר מידת הפיצוים, אחרי הערכת רכושו".

בפסק דין אחר (שם עמ' נה) נקבע שיש לתת פיצויים לאשה "שלא להוציא אותה בלי משען ומשענה". בפסק דין נוסף (שם עמ' פה, הרבנים הראשיים הנ"ל והגר"י קלמס זצ"ל) נאמר: "יש להביא בחשבון את העובדה שהאשה השקיעה ממיטב כוחותיה בעסק בעלה, הגם שלפי הדין המחייב (כל זמן שהרבנות הראשית לא תיקנה תקנה כזאת), אין יסוד בגלל זה לתת לאשה את חצי הרכוש כדין שותף שוה בשוה, הרי בכל אופן יש להביא בחשבון עובדה זו, כגורם חשוב בקביעת גובה הפיצויים שעל הבעל לשלם לאשה במקרה של גירושין, כפי הנהוג בכל בתי הדין של כנסת ישראל בארץ". בפסק דין נוסף שציין עמיתי (שם עמ' ק', הרבנים הראשיים הנ"ל והגרי"צ הלוי זצ"ל) הרחיבו את ענין הפיצויים וקבעו "שאם אמנם אין לבעל היום איזה רכוש קרקעי או שוה כסף שהוא ידוע לביה"ד, אבל השכלתו, ידיעותיו המקצועיות וכן מצב משפחתו והקשרים שיש להם, יש להבטיח לו עתיד כלכלי איתן. משום כך יש .... לקבוע סכום פיצויים בהתחשב עם מצבו ויכולתו של הבעל". בפסקי דין אלו ישנם שני אלמנטים חשובים של מנהג הפיצויים. האחד:פיצויים מדין הענקה. השני: פיצויים לצורך חלוקה מאוזנת של רכוש המשפחה. אפרט: פיצויים מדין הענקה, מקורם בדבריו הידועים של ספר החינוך (מצוה תפב בדין הענקה לעבד) כך נאמר שם: "ומכל מקום אף בזמן הזה ישמע חכם ויוסף לקח, שאם שכר מבני ישראל ועבדו זמן מרובה או אפילו מועט, שיעניק לו בצאתו ממנו מאשר ברכו השם יתברך". ה"חינוך" אומר על זאת בתחילת המצוה: "ודבר מושכל הוא , אין צורך להאריך בו". כל אדם הנושא אשה יודע כמה היתה עולה לו שפחה לשמשו. כל עבודות הבית המוטלות על האשה, גידול הילדים – ומבלי לדבר על יחסי אישות- הם דברים שלא יסולאו בכסף רב. חובה אנושית – דבר מושכל, כדברי החינוך – להעניק לאשתו משען ומשענה בצאתה ממנו. חובה זו מתבססת על דין הענקה, ולדברי בעל ה"חינוך" זו חובה אנושית מושכלת. את השיעור הראוי יקבע ביה"ד.

פיצויים מדין חלוקה מאוזנת של רכוש המשפחה. כאן קיימת הנקודה הבסיסית של שיתוף נכסים. ביה"ד הגדול רמז שיש אמנם צורך בתקנה מיוחדת של הרבנות הראשית – ומן הדברים נראה שאכן רצוי לתקן תקנה כזו אבל גם ללא התקנה מותר להשתמש במנגנון הפיצויים בכדי שהאשה תיהנה מרכוש המשפחה, גם אם ההלכה אינה מחייבת זאת. חידוש מיוחד יש בהחלטה שגם "נכסים רוחניים" – השכלתו וקשיו של הבעל – ניתנים לחלוקה, וזכאית האשה לקבל חלק בהם, עקב הסיוע שלה לכך. כפי שצויין שם, זהו מנהג כל בתי הדין של כנסת ישראל בארץ. כאן לא יוכל עמיתי לטעון שרוח רעה של שויו זכויות האשה הביאה את כל בתי הדין של כנסת ישראל להשקפה זו. והרי כך העידו הרבנים הראשיים זצ"ל ביחס למנהג בכל בתי הדין. מדובר בהרגשה עמוקה של דייני ישראל לדורותיהם לראות את האשה כשותפה לרכוש נצבר.

הדברים מוצאים ביטוי חריף בדברי ביה"ד בחיפה (פד"ר א 138) שניתן בשנת תשט"ו. נאמר שם: "אין להתעלם מחלקה הגדול (של האשה) בפיתוח והחזקת משק זה. הרי ברור הדבר שהיא עבדה עמלה ופיתחה את המשק, והשקיעה רוב מרצה וכוחותיה בזה במשך שבע עשרה שנה. ולפי הדין אין מחובת האשה לעבוד בעבודות אלו ... ומאחר שכן ודאי יש לה זכות לפיצויים".

ומוסיף בית הדין: "והנה בנוגע לעיקר שאלת הפיצויים, כבר נהגו בתי הדין בישראל לקבוע פיצויים לאשה לפי שיקול דעת ביה"ד, בהתאם לכל הנסיבות, ובהתאם לגודל הרכוש והמצב הכלכלי של הצדדים. נוהג זה הוא גם במקום שאין מחובת הבעל לתת גט, אלא הגט בא כתוצאה מהמצב האובייקטיבי הקיים ביניהם ... ומאחר שנהגו כן, יש ללכת אחר המנהג".

אין לי ספק, שכל אשה, בין אם היא עובדת במשק ביתה בלבד או גם בעבודות חוץ, מסייעת לבעלה בעבודתה בכדי שיוכל לצבור רכוש ולעשות הון רב או מעט. תקנת הפיצויים נועדה לגשר בין המגיע לה על פי דין, לבין הראוי לה על פי יושר. אין לי ספק שמנהג ישראל נקבע על פי דבריהם של חכמי ישראל לדורותיהם, ונאמנים עלי הדיינים גדולי התורה בדורות עברו ביחס למנהג. זכותו של כבוד עמיתי לקבל את דעתו של מורו ורבו שליט"א שכולנו חייבים בכבודו, אבל אין בזה לשנות את המנהג שהעידו עליו גדולי ישראל בעבר.

יש מקום להנחה שכיום לאחר שנושא שיתוף האשה בנכסי המשפחה הפך לחוק, ולאחר שבתי המשפט פוסקים כך גם בנגוד לדעתם של דיינים רבים, הרי יש לראות בזה מנהג קבוע. כבר יסדו לנו הפוסקים – עיין בדבריהם של ה"חזון איש וה"אגרות משה" הובאו במאמרי על "הילכת השיתוף "תחומין" י"ח י"ט – כי מנהג המדינה נקבע גם ע"י נכרים. על כן ניתן לומר שהמנהג פשט בכל מקום. כפי שראינו גם גדולי ישראל בעבר או באופן חיובי את הדבר. לכן, גם אם בתי הדין לא מסכימים לשיתוף נכסים בהתאם לחוק האזרחי – ונושא זה שנוי כידוע, במחלוקת גדולה ביני לבין עמיתי – ניתן לתת לאשה חלק בנכסים מדין מנגנון הפיצויים המקובל על גדולי הדורות דאז. כאמור לעיל . בכל מקרה, בודאי שעדיף להתקין תקנה מפורשת כפי שרמזו הרבנים הראשיים גדולי התורה בימים עברו. אני פונה לכבוד נשיא ביה"ד הגדול לכנס את חבר דייני ביה"ד הגדול ולחוות דעה ואולי להתקין תקנה מפורשת בנידון.

הנושא המדובר כאן, הוא בבחינת "לחם עוני". הצדדים התגרשו, ולא מדובר בפיצויים בכדי להביא לגירושין. מדובר במזונות שנפסקו לאשה ע"י ביהמ"ש ושנאכלו על ידה, למרות שביה"ד פסק שהיא מורדת, ובכן, ראשית אינני רואה את האשה כמורדת, כפי שכתבתי לעיל. שנית, "קשה גזל הנאכל", ובפרט מזונות שנאכלו. שלישית, האם לא ניתן לראות בלחם עוני זה מעט ממה שראוי לפסוק לאשה במסגרת פיצוי נאות. מדובר באשה דלה ועניה ללא משען ומשענה, האם ראוי להוציא את בילעה מפיה? על כן אינני יכול להסכים לדעת עמיתי בנידון.
(-)שלמה דיכובסקי

לאור האמור לעיל פוסקים ברוב דעות:
א. דוחים את הערעור.
ב. אין צו להוצאות.

ניתן, ביום כ"א אלול תשס"ד (07.09.2004).

(-) שלמה דיכובסקי דיין, יו"ר

(-) אברהם שרמן דיין

(-) עזרא בר שלום דיין

העתק מתאים למקור
הרב עזריאל אבן חן
המזכיר הראשי