לפנינו תביעת הבעל לשעבר (להלן התובע) לחיוב האשה (להלן הנתבעת) בהחזר טבעת נישואין.

נבהיר, שאין הכוונה לטבעת הקידושין אלא טבעת שניתנה לצורך הצעת נישואין.

בתאריך כ' בשבט תשע"ד 21.01.2014 התקיים דיון בתביעות הצדדים ובמסגרת זו עלתה התביעה נשואת הדיון להחזר טבעת זו הנמצאת אצל הנתבעת.

בהחלטת בית הדין נקבע כי על הצדדים וב"כ להמציא לבית הדין בתוך 30 יום עמדתם בצירוף אסמכתאות הלכתיות.

במסגרת החלטת בית הדין נקבע המתווה להליך הגירושין כולל סידור הגט.

בתאריך ד' באדר ב' תשע"ד (6.3.2014) המציא התובע את נימוקיו ובקש את החלטת בית הדין.

לנתבעת ניתנה זכות להגיב בתוך 21 יום שלמרבה הצער תגובה עניינית זו הגיעה רק זה עתה.

להלן התקציר העובדתי הרלוונטי למתן פסק הדין:
   א. הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י בחודש יוני 2010 לאחר תקופת היכרות של כשנה וחצי.
   ב. לצדדים אלו נישואין שניים, התובע התאלמן מהאשה הראשונה.
   ג. לצדדים אין ילדים משותפים.
   ד. בתאריך כ"ו באלול תשע"ג (1.9.2013) הגיש התובע לבית הדין תביעה לגירושין ובכרוך לה את תביעתו לחלוקת רכוש הכוללת החזר הטבעת נשואת הדיון.
   ה. הצדדים התגרשו בהתאם להחלטת בית הדין הנ"ל.
   ו. התובע העניק את הטבעת לנתבעת מספר חדשים לפני הנישואין.
   ז. המדובר בטבעת שהייתה בשימוש אצל אשתו הראשונה של התובע.

להלן טיעוני התובע:

התובע נתן את הטבעת כתכשיט להתנאות בו כל עוד הם נשואים.

לתובע יש בטבעת זו ערך סנטימנטלי בהיות טבעת זו של אשתו הראשונה ממנה התאלמן, הטבעת יקרה וחשובה לו ומשום כך מבקש הוא אותה בחזרה.

התובע מצרף אסמכתאות הלכתיות משו"ת הריב"ש שהובא להלכה בב"י וברמ"א אה"ע סימן צ"ט שתכשיטים הניתנים לכלה ע"י החתן ניתנו על מנת להתנאות בהם בלבד וכאשר מתגרשים הם חוזרים לבעליהן – הבעל. כמו כן ציין לעוד פוסקים שפסקו כדברי הריב"ש.

בנוסף, הביא אסמכתאות שבמתנה הולכים אחר אומדנה ואף ציין לפוסקים (סמ"ע ונתיבות חו"מ ר"ז) שדי באומדנה קלה כדי שהנותן יבטל את המתנה.

להלן טיעוני הנתבעת:
התובע נתן את הטבעת מספר חדשים לפני הנישואין כמתנה גמורה ולא מסיבת הנישואין או על מנת שתתנאה לפניו. לפיכך יש לראות זאת במסגרת דיני המתנה שאינה מותנית בכך שנותן המתנה נתן בעת שאהב את משנהו ולאחר ששינה טעמו יכול לחזור בו.

ב"כ הנתבעת בסיכומיו הביא סברה (הובאה בדברי הגאונים אשר הובאו בבעל העיטור ובריב"ש) שכל נותן מתנה יודע שאין ערבות לכך שהאהבה בינו לבין המקבל תישאר ביניהם לעולם ונותן במתנה גמורה.

עוד ציין לסעיפי החוק בחוק המתנה ודרכי הקנייתה מהם מוכח שמתנה נהפכת לרכוש בלעדי של מקבל המתנה ואינו יכול לחזור בו. לדבריו, יש להחיל את חוק המתנה על טבעת זו נשואת הדיון מדינא דמלכותא דינא.

לאחר העיון בעמדות הצדדים וב"כ ובחומר המצורף, עמדת בית הדין שיש לקבל את התביעה ולחייב את הנתבעת להשיב את הטבעת לאלתר לתובע. להלן נימוקי פסק הדין:

אין חולק כי המדובר בטבעת לצורך נישואין שניתנה במתנה לנתבעת מספר חודשים לפני הנישואין ולא עסקינן בטבעת קידושין.

כמו כן אין חולק כי המדובר בטבעת ששימשה בעבר את אשתו הראשונה של התובע אשר הלכה לבית עולמה.

ההיבט ההלכתי
נקדים ונאמר. לא נמצא בתלמוד ובפוסקים הראשונים התייחסות במישרין לדין תכשיטי אשה שהחתן נותן לכלתו לפני הנישואין ולאחר נישואיהם התגרשו.

הריב"ש תלמידו של הר"ן העלה לראשונה שאלה זו לדיון ודבריו הובאו בפוסקים רבים, מרן הב"י אה"ע סימן צ"ט, הרמ"א שם, ובפוסקים האחרונים שדנו בדבר.

אולם כדי לעמוד על שורש דין זה יש להקדים את דברי הגמרא אשר דנה בדין כסות אלמנה ואת דברי הראשונים שלמדו מדברי הגמרא את הדין של כסות באשה גרושה, ולאחר שנבין את עומק סברת הפוסקים שדנו גם בתכשיטי אשה גרושה נבחן את ההכרעה הראויה למקרה דנן.

מקור הדין בתלמוד
במסכת כתובות (נ"ד ע"א) איתא:

"איתמר, אלמנה, רב אמר שמין מה שעליה, ושמואל אמר, אין שמין מה שעליה...אמר רב נחמן, אע"ג דתנן במתניתין כוותיה דשמואל, הלכתא כוותיה דרב. דתנן, אחד המקדיש נכסיו, ואחד המעריך את עצמו, אין לו בכסות אשתו ולא בכסות בניו ולא בצבע שצבע לשמן ולא בסנדלים חדשים שלקח לשמן. אמר ליה רבא לרב נחמן, וכי מאחר דתנן במתניתין כוותיה דשמואל, אמאי הלכתא כוותיה דרב? אמר ליה, לכאורה כשמואל ריהטא, כי מעיינת בה הלכתא כוותיה דרב. מאי טעמא? כי אקני לה, אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה."

נבאר את דברי הגמרא בקצרה.

רב ושמואל נחלקו באלמנה הבאה לגבות כתובה המגיעה לה מהיתומים. לדעת רב, מעריכים את בגדי האלמנה ומפחיתים את שווים מתשלום הכתובה. לדעת שמואל, אין מעריכים את הבגדים והאלמנה מקבלת את מלוא כתובתה כך שהבגדים נותרים ברשותה.

רב נחמן הביא ראיה לשמואל מדברי המשנה בערכין (כ"ד ע"א) המקרה שם עוסק באדם המקדיש את נכסיו או המעריך את עצמו ואין לו במה לשלם. הדין, הגזבר אינו יכול לגבות את חוב הבעל מכסות האשה ומכסות הילדים אשר נתן להם. מכאן מבקש רב נחמן להוכיח שהאשה קנתה את הכסות ולכן אין שמין לה את הכסות וכמו שיטת שמואל.

אלא שרב נחמן באר בהמשך הגם שנראה לכאורה כשמואל, אולם המעיין בראייה זו יראה שאין מכאן ראייה לשמואל וגם רב מודה במקרה זה שבו האשה ממשיכה להיות נשואה לבעל ומשום כך על דעת כן ודאי הקנה לה הבעל את הכסות, אולם על דעת שתצא ממנו לא הקנה לה.

שיטת רש"י
וברש"י (בד"ה "לכאורה כשמואל ריהטא") כתב בזה"ל:

"פתאום מרוצת משמעות המשנה כשמואל, אבל כי מעיינת בה לא מסייעא לשמואל, דהא קמיה קיימא ואינה יוצאה מביתו, ואדעתא דהכי מקנא לה שיהו שלה כל זמן שהיא תחתיו."

והנה, מדבריו שכתב "שיהו שלה כל זמן שהיא תחתיו" משמע שהכסות מוקנית לאשה ע"י הבעל בתנאי כל עוד שהיא תחתיו.

עוד נראה, שזהו קניין גמור לגוף ולפירות וכל עוד האשה נשואה יש לה במתנה זכות קניינית חלוטה. וכן משמע מדברי הר"ן בסוגייה שהעתיק דברי רש"י.

גדרי חיוב הבעל בכסות ובמדור
נבאר להלן שנידון זה שנוי במחלוקת. יש הסוברים שחיוב הבעל בכסות אשתו (וה"ה במדור, ראה דברי יוסף אה"ע סימן ע"ג) הבעל מקנה לה זאת בקניין גמור בתנאי כמו שמשמע מרש"י והר"ן, ויש סוברים שהחיוב המוטל על הבעל הוא לדאוג לה לכסות ומדור, אולם אין בזה מעשה קניין אלא בגדר השאלה בלבד שיש לה זכות שימוש בדבר, וכמו בשוכר דירה שאין לו קניין בגוף הדירה רק לזכות שימוש. ויש למחלוקת זו נפקותות הלכתיות רבות.

וברי"ף (בסוגיין) וכן הרא"ש הביא את דברי הגמרא ופסק הלכה כרב.

דין כסות באשה המתגרשת
על סברת הגמרא "כי אקני לה, אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה", כתב הרי"ף וז"ל:

"ושמעינן מינה, דמאן דגריש לאתתיה מדעתא דנפשיה, אין שמין לו מה שעליה, דלאו איהי בעיא למיפק, אלא איהו בעי לאפוקה."

כלומר, הרי"ף לומד מסברה זו של הגמרא שנאמרה באלמנה, שכל זה דווקא באלמנה שבעלה מת ובאה לגבות כתובתה מנכסי הבעל, שם שייכת הסברה "דאקני לה אדעתא למיקם קמיה", אולם בגרושה שהבעל מבקש לגרשה והיא אינה מבקשת להתגרש, במקרה זה קיימת סברה הפוכה, והיא־שהאשה אומרת שכיון שאינה רוצה להתגרש, ומבחינתה היא מקיימת את התנאי להיות עמו, אלא שהוא זה אשר רוצה להתגרש, משום רצונו להתגרש ממנה אינה צריכה להפסיד את הכסות שקנה לה, ולכן אין שמין לה את הכסות, והכסות הינה שלה.

וכן הביא הרא"ש להלכה את דברי הרי"ף.

ולכאורה מדברי הרי"ף ניתן ללמוד שסבר כפי פירש"י והר"ן שהאשה זוכה בכסות שנתן לה בעלה, בקניין גמור ולא רק בזכות שימוש בתורת שאלה גרידא.

נבהיר דברינו:
הרי"ף לומד מדברי הגמרא: "כי אקני לה, אדעתא למיקם קמיה, אדעת למשקל ולמיפק לא אקני לה" שנאמר ביחס לאשה שהתלאמנה מבעלה, לדין אשה שבעלה רוצה לגרשה.

ונראה ברור כי הוכחה זו לא תיכון אם נבאר בדברי הגמרא "אקני לה" שהקנה לה זכות שימוש בלבד על דרך השאלת בגדים. שכן אם נלמד כן, יוכל הבעל לטעון לאשתו, שהקנה לה בכסות זכות שימוש בלבד, כל עוד הוא נשוי לה כאשר הוא מחוייב מן התורה לדאוג לה לכסות. אולם גוף הכסות נותר שלו, והיות והתגרשו בהסכמה, זכות זו של האשה לשימוש אינה קיימת יותר מאחר ופקע חוב זה של כסות ממנו. בהכרח שהר"יף והרא"ש למדו שהבעל מקנה לה קניין גמור בגוף הכסות על תנאי.

תנאי זה, פעמים משמש לזכותו של הבעל וכמו באשה אלמנה ששמין לה את הכסות שנתן לה הבעל, ופעמים משמש לזכות האשה כמו באשה שבעלה גרשה ללא סיבה מוצדקת וכפי שנבאר, במקרה זה לאשה עומדת הזכות לטעון שהיא מקיימת את התנאי להמשיך לחיות עמו יחד, וכי הבעל הוא זה אשר רוצה להפר את התנאי ולפיכך עליו לשאת בתוצאות. סברה זו בעצם טמונה בלשון הרי"ף: "דלאו איהי בעיא למיפק, אלא איהו בעי לאפוקה" – דוק ותשכח.

שו"ר שהרמב"ן בספרו מלחמות ה' ביאר מעין מה שכתבתי בדברי את ראיית הרי"ף וז"ל:

"אבל מגרש את אשתו כיון שהיא קנתה כדי לעמוד לפניו ועכשיו היא יוצאת בעל כרחה, תימא, תנו לי בעלי ואעמוד לפניו, דהא לאו למיפק קיימא, ולטיבועין הקנה אותם לה כל זמן שתעמוד לפניו, למה זה דומה, לנותן מתנה לחבירו על מנת שישמשנו, שמתנתו מתנה כיון שהעכבה אינה שלו, והא נמי מתנה גמורה היא."

מדברי הרמב"ן שדימה דין התחייבות הבעל לאשתו בכסות, להתחייבות נותן מתנה לחברו על מנת שישמשנו, רואים להדיא, שגם התחייבות זו של הבעל להקנות לאשה כסות בתנאי, אינה חד צדדית התלויה אך ורק באומדן דעתו של הבעל, ויש להתחשב בתנאי זה גם בדעתה מאחר והתחייבות זו ניתנת בתמורה ולא סתם מתנה.

כלומר, גם היא צד בתנאי ויש לה את הזכות שהתנאי יתפרש גם לטובתה כאשר הבעל מעוניין לגרשה ללא סיבה והיא מצידה לא מעוניינת בהפרת התנאי.

ברם, מצאתי לרעק"א בדרוש וחידוש על הסוגייה שציין לביאור הרמב"ן הנ"ל וביאר ביאור שונה לראייה של הרי"ף ולדבריו אין ראייה מדברי הרי"ף, אלא שלא זכיתי להבין דבריו לפי קוצ"ד. וראה עוד במערכת הקניינים להגר"ש שקאפ סימן י"ח מה שהוסיף לבאר עוד בדברי הרי"ף, ואכמ"ל.

וכן פסק הרמב"ם בפט"ז מהלכות אישות ה"ד, וז"ל:

"..ושמין לה כל מה שעליה ופוחתין אותו מכתובתה. אבל אם גירשה לרצונו, גובה בלא שבועה ואין שמין כסות שעליה, שהרי לקחן לה וזכתה בהן והוא רוצה להוציאה, לא היא."

כלומר, הבעל הקנה לאשה בקניין גמור את הכסות כל עוד האשה לא בקשה להתגרש, ולכן דקדק לומר "וזכתה בהן" וזהו מעין מה שכתב רש"י בסוגיה "שיהו שלה."

ובמ"מ שם כתב שאם האשה יוצאת בעל כרחו וכמו אלו שכופין אותם להוציא, ודאי שמין מה שעליה, וכן דייק מדברי הרי"ף.

כלומר, המ"מ מגביל דין זה שנאמר בפוסקים באשה גרושה שזהו דווקא אם הגירושין נבעו מרצונו של הבעל להתגרש, אבל אם נאלץ להתגרש על פי חז"ל אזי שמין לה את הכסות ופוחתין מכתובתה.

ובח"מ סימן צ"ט סק"ב דקדק מדברי המ"מ שאם אין כופין על הבעל לגרש אזי אין שמין אף שיש לבעל טענה צודקת להתגרש מהאשה.

לדבריו, מדברי בעל העיטור שהובא בר"ן ונפסק בשו"ע (שם סעיף א') שכתב "אבל בגרושה שגירשה בעלה מדעתו בלא טענה אין שמין לה", משמע שדווקא בלא טענה אין שמין אבל אם יש לבעל טענה שמין את כסותה, ודלא כפי שסבר המ"מ שכל עוד לא כופין את הבעל לתת גט אין שמין את הכסות.

ולדברי הח"מ כך נראה מדברי הרי"ף והרא"ש. וכך נראה שדעתו נוטה.

אולם הב"ש (שם סק"ב) יישב דברי המ"מ באופן שלא יחלוק על העיטור. לדבריו, גם המ"מ יסכים שכל עוד אין לבעל עילה מוצדקת לתביעתו להתגרש אזי שמין. ראה שם.

וראה בר"ן הביא דעת הרז"ה שחולק על הפוסקים הנ"ל וסובר שגם בגרושה שמין לה את הכסות. ראה שם טעמו.

עוד הביא הר"ן דברי הרשב"א בחידושיו שבגרושה אפילו בגדי שבת אין שמין לה. וכן פסק הרא"ש שבגרושה אין שמין גם בגדי שבת. וכמו כן פסק שבאלמנה שמין גם בגדי חול.

אולם, הריב"ש בשו"ת (סימן ש"א) דקדק בדעת הרמב"ם שיש חילוק בין בגדי חול לבגדי שבת בגרושה, שבבגדי חול אין שמין אבל בבגדי שבת שמין. וכן פסק בשו"ע אה"ע סימן צ"ט סעיף א'.

וראה מ"מ שעמד בביאור מחלוקת זו של הפוסקים, ואכמ"ל.

ובדעת הרמב"ם בדין אלמנה, נראה שסובר שיש חילוק בין בגדי חול לשבת. שבבגדי חול נאמר דין הגמרא ששמין, אבל בבגדי שבת צריכה להחזיר. כך נראה מדברי המ"מ פ"א מהלכות מלווה ולווה ה"ה, ומדברי הרעק"א שנביא לפנינו.

פסק השו"ע בדין זה
ובשו"ע (סימן צ"ט סעיף א') פסק כדעת רוב הפוסקים שבאשה אלמנה אין חילוק בין בגדי חול לבגדי שבת. וראה עוד בחידושי המאירי שהביא דעה נוספת. ואכמ"ל.

ובריטב"א בסוגיין (הובא בב"י) כתב שבכסות אלמנה אין יכולים היתומים לחייב את האלמנה להשיב את הכסות ולשלם לה כסף בתמורה. ובטעם הדבר כתב "שאינו בדין שיפשיטוה ערומה ותלך."

וברמ"א (סעיף א') הביא דין זה להלכה.

ובב"ש (שם סק"ד) כתב על דברי הרמ"א הללו שאף אם הבגדים שווים יותר מסכום הכתובה אין מוציאין ממנה את הבגדים, וזכות האשה לשלם את המותר בכסף.

מדבריו שם נראה שגם באשה גרושה נאמר דין זה שהאשה זכתה בכסות, שכן דבריו באו לבאר דברי הרמ"א שהגיה על דברי הב"י בשולחנו גם בדין אשה גרושה. ולפנינו נביא מדברי הגרעק"א שהבין שדברי הב"ש מדברים באשה אלמנה אבל באשה גרושה יש חילוק בין בגדי חול לבגדי שבת. לדבריו, בבגדי שבת לא הקנה לאשה בקניין גמור, ועל כן האשה צריכה להחזיר במקרה זה את הבגדים והבעל ישום לה את שווים בכתובה שחב לה.

דין מתנה באשה המתגרשת
ובדין מתנה שנתן הבעל לאשה כתבו הגאונים (הובאו בר"ן בבעל העיטור ובב"י) שהמתנה אינה חוזרת גם אם האשה סרחה עליו, כל עוד לא חל עליה דין מורדת שמפסידה כתובה ומתנות.

וכן פסק הרמ"א (שם סעיף ב') ובנו"כ, ולא נמצא מי שחולק.

סברת הגאונים מבוארת שם "דאטו מאן דיהיב מתנה לחבריה ולרחמיה, ערבא בעי למשקל מיניה דרחים ליה לעולם."

כלומר, מי שנתן מתנה לחבירו ולאוהבו, האם צריך מקבל המתנה להעמיד לו ערב שהחברות והאהבה תמשיך ביניהם לעולם???

פועל היוצא מכך, שהמתנה קיימת לעולם, ועל דעת כן נותן המתנה נותן שיתכן והחברות והאהבה תיפסק לה בהמשך.

ברם, באשה מורדת, קנסוה חז"ל שתפסיד מתנות שנתן לה הבעל. ראה על כך בביאור בטור ובשו"ע סימן ע"ז ובנו"כ שם.

לסיכום:
   
א. אשה אלמנה. לדעת רוב הפוסקים, (וכ"פ השו"ע) שמין לה כסותה בין בגדי חול בין בגדי שבת.

לדעת הרמב"ם שמין לה בגדי חול אבל בגדי שבת חוזרים.

   ב. אשה גרושה. נאמרו שלוש דעות בפוסקים.

   1. דינה כאשה אלמנה ששמין כסותה (הרז"ה).
   2. אין שמין כסותה בין בגדי שבת ובין בגדי חול (הרא"ש, הטור, המרדכי, הרשב"א הובא בר"ן, מהרי"ק, תשובת הרי"ף ועוד)
   3. אין שמין בגדי חול, אבל בגדי שבת שמין (הריב"ש בדעת הרמב"ם, וכ"פ השו"ע).

לדעות 2 ו־3, זהו דווקא באשה שבעלה מגרשה מדעתו ללא עילה, אבל אם כופין עליו לגרש שמין בגדיה.

ונחלקו הח"מ והב"ש מה הדין כאשר לבעל יש סיבה מוצדקת לתביעתו לגרש את האשה, לח"מ אין שמין ולב"ש שמין.

יש לציין כי בדין שמין את הבגדים, לא ניתן לחייב את האשה להשיב את הכסות, אלא לשלם תמורתם.

   ג. במתנה רגילה (שאינה בגדים ותכשיטים) שנותן הבעל לאשה אין חולק שאינה חוזרת והיא שייכת לאשה בקניין גמור בין באלמנה בין באשה גרושה אף אם סרחה, ורק באשה מורדת הפסידה מתנות מדין קנס.

דיני גביית בעל חוב בכסות אשה ותכשיטים
בטרם נבוא לבאר דין תכשיטים, נבאר דיני כסות אשה כאשר יש בעל חוב שנושה בבעל, האם הבעל חוב יכול לגבות מהם או לא.

שאלה נוספת הקשורה לשאלה זו שנעמוד עליה, האם הבעל יכול למכור כסות אשתו כאשר מצבם הכלכלי התדרדר?

בשאלות אלו דנו הפוסקים וכרכו בפסיקתם גם את התכשיטים וכלי כסף וזהב שהבעל נותן לאשה טרם הנישואין או אף בזמן הנישואין ומכאן החשיבות בהקדמת ליבון סברות הפוסקים בדין זה שכן יש לכך השלכה ישירה בבואנו להכריע במקרה דנן.

ביאור שיטת הרמב"ם והפוסקים החולקים עליו בדין זה

כתב הרמב"ם (פ"א מהלכות מלווה ולווה ה"ה):

"אין בעל חוב גובה לא מכסות אשתו ובניו של לווה ולא מבגדים צבועים שצבען לשמן אע"פ שעדיין לא לבשו אותן ולא מסנדלים חדשים שלקחן לשמן, אלא הרי אלו שלהם. במה דברים אמורים בכלי החול, אבל בבגדי השבת והמועד, גובה אותן בעל חוב, ואצ"ל אם היו בהן טבעות וחלי זהב או כסף שהכל לבעל חובו."

מקור הדין במשנה במסכת ערכין כ"ד ע"א. במשנה שם לא מבואר חילוק זה של הרמב"ם בין בגדי חול לבגדי שבת, ועל כן רבים מהפוסקים חלקו על הרמב"ם וסברו שאין חילוק בין בגדי חול לבגדי שבת.

וכבר עמד המ"מ שם על דברי הרמב"ם הללו וציין לירושלמי שחילק בדין אחים שחילקו ירושה ובינתיים הם נשיהם וילדיהם לבשו בגדים מהירושה, שבגמרא (במסכת ב"ק י"א ע"ב) מבואר ששמין בגדים שעליהם אולם מה שעל נשיהם וילדיהם לא שמין. לדברי הירושלמי, דברי הגמרא נאמרו בבגדי חול, אבל בבגדי שבת ורגל שמין.

לדברי המ"מ זהו כנראה מקור הדין לרמב"ם שפסק כירושלמי והשווה דין אחים שחלקו בירושת אביהם לדין בעל חוב של הבעל הבא לגבות מכסות אשתו וילדיו.

וכתב בטעם הדין וז"ל:

"והרב ז"ל דימה דין בעל חוב לחלוקת האחין, לפי שהכל מטעם אחד, שאינו עולה בדעת הבעלים להקנות להם בגדים אלו המכובדים שהם מיותרים על דעת שלא יוכל למוכרן, ולפיכך נישומין בחלוקת האחים ונגבין לבעל חוב. זהו דעתו ז"ל. וראיתי מי שחלק ואמר, שאחין הוא בדווקא שאינן מקנין זה לאשתו ובניו של זה אלא בגדי חול, ומפני שלא יפשיטום ערומים, אבל בעל לאשתו מקנה הוא בין של חול בין של שבת, ואם הקדיש והעריך עצמו אין לו בכסות אשתו, ואפילו של שבת כלום, ע"כ."

נמצאנו למדים מדברי המ"מ את מקור הדין של הרמב"ם, את ביאור מחלוקת הפוסקים. ודין מכירת כסות אשה ע"י הבעל.

לדבריו, הרמב"ם סבר כירושלמי שאדם מטבעו מקנה בגדי חול. וההסבר לכך נראה, הואיל ומחוייב בכך מדין תורה, אבל בגדי שבת ורגל שהם מיותרים, אינו עולה בדעתו להקנות להם קניין גמור, והבעל שומר לעצמו את הזכות למכרם אם מצבו הכלכלי התדרדר, וכמו כן בעל חובו גובה מהם מאחר והבגדים הללו שייכים לבעל ומשועבדים לבעל חובו שזכות הבעל חוב לגבות מהם.

לעומת זאת, הפוסקים החולקים על הרמב"ם סוברים שרק באחים חידש הירושלמי חילוק זה מאחר ויש סברה שהאחים מוחלים זל"ז בבגדי חול "שלא יפשיטום ערומים" (סברה זו הבאנו לעיל בשם הריטב"א הביאה הרמ"א בסימן צ"ט) לכן שמין אותם, אולם בבגדי שבת שלא שייכת סברה זו, אין הם מוחלים זל"ז ועליהם להחזירם לעיזבון לצורך חלוקתו ביניהם.

אבל בבעל שנושא אשה וחייב בכסותה מדין תורה, מקנה הוא לה בקניין גמור גם בגדי חול וגם בגדי שבת, ומשכך הבגדים הללו שייכים לה ואין לבעל חוב הזכות לגבות מהם. אלא אם כן קנה לה לאחר שכבר התחייב לבעל חובו, ראה שם בטור ובשו"ע.

ולכאורה מדבריהם נלמד, שהבעל אינו יכול למכור גם בגדי שבת ורגל ודלא כהרמב"ם. כך שיש למחלוקת זו שתי נפקותות הלכתיות.

ובטור הביא דעת החולקים על הרמב"ם, והביא דיעה נוספת המחלקת בין אשה מיוחסת שבעל חוב אינו יכול לגבות ממנה גם בגדי שבת ורגל לבין אשה שאינה מיוחסת שבעל חוב גובה ממנה בגדי שבת ורגל.

ובב"ח ביאר סברת דיעה זו. כיון שיש דין עולה עמו באשה מיוחסת, על כן אומדים דעת הבעל שהקנה לה לגמרי גם בגדי שבת. אבל באשה שאינה מיוחסת לא הקנה לה הבעל את בגדי השבת אלא נתנם לה רק דרך שאלה.

ובשו"ע חו"מ (סימן צ"ז סעיפים כ"ה – כ"ו) פסק כרמב"ם.

וברמ"א הביא שיש חולקים אשר לא מחלקים בין בגדי חול לבגדי שבת ורגל.

וראה משנה למלך פ"א מהלכות מלווה ולווה ה"ה וביאור הגר"א חו"מ סימן צ"ז סקפ"ז וסקפ"ח הארה נוספת במחלוקת זו של הפוסקים.

דין גביית בעל חוב מתכשיטי אשה
ובדין תכשיטים שנתן הבעל לאשה, כתב הרמב"ם לשון "ואין צריך לומר" (־"אבל בבגדי השבת והמועד, גובה אותן בעל חוב, ואצ"ל אם היו בהן טבעות וחלי זהב או כסף שהכל לבעל חובו").

ובמ"מ כתב: "זה פשוט ומוסכם, וכן כתב הרי"ף בתשובה, ובודאי אם היה דינם כדין מלבושים, המשנה הייתה מזכרת כן."

נמצאנו למדים מדקדוק דברי הרמב"ם הנ"ל שבתכשיטים הדין פשוט יותר שבעל חוב גובה.

ומדברי המ"מ נמצאנו למדים, שבתכשיטים הדין מוסכם שבעל חוב גובה מהם, ומביא ראיה לכך. כלומר, לדבריו גם הפוסקים (הביא דבריהם קודם לכן) החולקים על הרמב"ם בבגדי שבת ורגל וסוברים שאין בעל חוב גובה מהם, מודים הם בתכשיטים שגובה מהם.

וכ"כ הריב"ש בתשובה סימן קכ"ח וז"ל:

"אמנם אפילו אלו החולקים על הרמב"ם בבגדי שבת, לא חלקו בתכשיטי כסף וזהב. שהרי במתניתין דאחד המקדיש שהביאו בגמרא כתובות נ"ד ע"א על פלוגתא דרב ושמואל אי שמין מה שעליה, לא הזכירו אלא מיני מלבוש. וכ"כ הרי"ף בתשובה."

ובתשובה ש"א בסופה הביא שכן הדין גם לגבי בעל שמתגרש מאשתו שלכל הפוסקים מחזירה לו את התכשיטים שנתן לה.

וכן מצאתי בשער המשפט סק"ו שכתב סברה זו שאין לחלק בין בעל חוב לבעל עיי"ש.

וכמו כן המהרי"ק בתשובה שורש י' בד"ה "ואשר תבע" הביא דברי הגהות אשרי (ב"ק ק"ב ע"ב) וז"ל:

"והא דמסיק נעשה כמי שהקנה לאשתו ולבניו כסותם מעיקרא, מכאן נראה לי שאין אדם יכול למכור בגדי אשתו שקנה לה אפילו לא באו לידה עדיין, כ"ש בשכבר באו לידה, דאין לו למכור אפילו לצורך פרנסתו. ואין לחלק בין בגדי חול שבת ויום טוב, דאין לחלק בין בגדי שבת ויום טוב לבגדי חול אלא דווקא לעניין אחים שחלקו, אבל לא לעניין בעל חוב, והוא הדין לעניין הבעל בעצמו דדא ודא אחת היא (ודלא כרמב"ם)... וכן נראה גם מתוך תשובתו דרב אלפס שהביא רבינו מנחם וז"ל. בתשובות רב אלפס מצאתי כך, ומה שיש אצל אשתו מבגדים, אין בעל חוב גובה מהם... והטעם, מפני שבשעה שנתן לה קנתה אותם ויצאו מרשותו, הלכך אין הקדש חל עליהם, וכן אין לבעל חוב לגבות מהם, אבל כלי זהב ובדולח לא הזכיר אותם ההלכה, ולפיכך אין לדמותם לבגדים בלא ראיה, כי כלי זהב ובדולח אדם מקנה אותם על דעת שתתקשט בהם אשתו, ואם הוצרך יתפרנס מהם, משא"כ בבגדים שהם כלים ונפסדים, הלכך בעל חוב גובה מכלי זהב ובדולח, אלא אם כן התנו עמו בשעת הקידושין שיכניסם לה, אין בעל חוב גובה מהם. עכ"ל הרי"ף."

נמצאנו למדים: הריב"ש ומהרי"ק מצטרפים למ"מ, שכל הפוסקים שווים שבעל חוב של הבעל גובה מתכשיטי כסף זהב ובדולח שהבעל נותן לאשה. וכן שהבעל יכול למכרם אם אין לו פרנסה.

לדעת הפוסקים, שווה דין בעל חוב הבא לגבות מכסות אשה ותכשיטים לדין בעל הבא לגבות ממנה זאת בעת הגירושין.

ביאור הדבר כתב בשער המשפט וז"ל:

"וליכא למימר דאף למישקל ולמיפק לא אקני לה, היינו דווקא לגבי דידיה, אבל לגבי בעל חוב אחר אמרינן דלא שביק אשתו ויהיב לאחריני. זה ליתא, כיון דלא נתן לה בתורת מתנה גמורה לגבי נפשיה (לרמב"ם בגדי שבת ורגל, ולפוסקים אחרים דווקא תכשיטים, מ. נ.) לאו מתנה היא."

כלומר, הכל תלוי במהות הקנאת הבעל לאשה. אם הוא מקנה לה בקניין גמור בתנאי כמו שביארנו, הרי שזה שייך לאשה, ובעל חוב וכמו כן הבעל (בעת הגירושין) אינם יכולים לגבות ממנה. וה"ה שהבעל אינו יכול למכרם גם אם קשה עליו הפרנסה.

אולם אם הבעל לא הקנה אותם לאשתו אלא רק השאילם לה לצורך שתתקשט בהם כלשון הרי"ף בתשובה (וכ"כ הריב"ש) אזי יכול הבעל חוב לגבות ממנה כי אינם שייכם לה ומשועבדים לבעל חוב ככל נכסי הבעל.

אלא שנחלקו הפוסקים האם בגדי שבת נידונים כבגדי חול או כתכשיטים.

האם הבעל יכול למכור כסות אשתו ותכשיטיה?
ובאשר לשאלה האם הבעל יכול למכור כסות אשתו או תכשיטיה? לכאורה שאלה זו תלויה במחלוקת זו מה היא מהות ההקנאה של הבעל לאשה. לדעת כל הפוסקים שהבאנו עד כה, ה"ה – רש"י, הרי"ף, הרא"ש, הרמב"ם, המ"מ, מהרי"ק, הריב"ש, ועוד – מהות ההקנאה היא גמורה גוף ופירות אלא שקיים תנאי בין הבעל לאשה.

לדעות הללו אין הבעל יכול למכור כסות אשתו, אלא שלפי הרמב"ם והשו"ע יכול למכור בגדי שבת ויום טוב.

ברם לכל הדעות הבעל יכול למכור תכשיטי אשה. (וכפי שנביא לקמן מדברי מרן בשולחנו הטהור)

ביאור מחלוקת הפוסקים בדין זה בגמרא
ובהכרח שהפוסקים נחלקו בהבנת דברי הגמרא "כי אקני לה, אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה". לדעת רוב הפוסקים אקני לה הבעל לאשה את הכסות בקניין גמור על תנאי.

לדעת מקצתם אקני לה זכות שימוש (בלבד) בכסות על דרך השאלתם של הבגדים כל עוד היא תחתיו והוא מחויב לה.

ביאור שיטת הב"י בדינים אלו
ברם מצאנו למרן הב"י שהביא באה"ע סוף סימן ע"ג תשובת הרשב"א ממנה למד שבעל יכול למשכן או אף למכור בגדי אשתו.

ובשולחנו הטהור פסק בסימן צ' סעיף ט"ו בהאי לישנא:

"מיטלטלין שנתן לה משלו דינם שווה לנכסי צאן ברזל שאינו רשאי למכרן לכתחלה, והוא הדין למיטלטלין שקנה לה אפילו לא באו לידה ואפילו אין לו במה להתפרנס, ואין חילוק בין בגדי שבת ויום טוב לבגדי חול. אבל כלי זהב ובדולח יכול למכרם אם הצטרך להתפרנס מהם."

ומדקדוק דבריו שכתב "אינו רשאי למכרן לכתחלה" עולה כי הבעל אינו רשאי לכתחלה למכור כסות אשתו אולם אם מכר המכירה קיימת.

והדברים הללו תמוהים, שכן מרן הב"י פסק כשיטת הרמב"ם גם בחו"מ סימן צ"ז לגבי בעל חוב, וגם לגבי בעל שמתגרש מאשתו באה"ע סימן צ"ט לחלק בין בגדי חול לבגדי שבת ויום טוב.

ולפי שיטתו שם היה צריך לפסוק בדין מכירת הבעל את הכסות של האשה, שבגדי חול שהבעל מקנה לה בהקנאה גמורה אינו יכול למכור, ומכירתו בטילה, ובבגדי שבת ויום טוב יכול למכור לכתחלה.

וכבר עמדו רבים מן המפרשים ליישב קושיה זו, ראה שם ח"מ סקמ"ט, ב"ש סקנ"ב, בית יעקב, בית מאיר, שו"ת חתם סופר אה"ע סימן ט"ו.

לדעת הח"מ, השו"ע מדבר במיטלטלין שייחד הבעל לצורך הכתובה שדינם כדין נכסי צאן ברזל שלכתחלה לא ימכור הבעל אותם, אולם בדיעבד המכר קיים.

הב"ש הניח יישוב זה בצ"ע מאחר וזו אוקימתא בביאור השו"ע.

בית יעקב יישב דברי השו"ע שלדבריו הם תשובת הרשב"א, שהשו"ע מדבר באופן שהבעל קנה לאשתו בגדים במקום מה שמכר, ולכן לדעתו פסק השו"ע שהמכירה קיימת.

חתם סופר יישב דברי השו"ע שהמכירה אכן קיימת בדיעבד, אולם האשה היא זו שמקבלת את התמורה שהתקבלה מהמכר מאחר וזה שייך לה.

ובבית מאיר נטה לומר שבשו"ע פסק מדין ספיקא דדינא. יישוב זה טעון ליבון ואין כאן המקום להאריך.

ובמהרי"ק הנ"ל העיר מדברי הרשב"א הללו על דברי הפוסקים שהביא קודם לכן וטען כי אין הוכחה מדברי הרשב"א הללו לדין זה, ראה שם.

חקירה האם הכסות והמדור קנויים לאשה או שיש לה בהם זכות שימוש?
ובספר "דברי יוסף" (אה"ע סימן ע"ג) להגר"י כהן זצ"ל אב"ד ירושלים חקר האם אכן הבעל מקנה לאשה כסות (וה"ה מדור) בקניין גמור והוא שייך לה וכמו שביארנו, או שהכסות והמדור שייכים לבעל שנותן לה ללבוש או מדור מכח חיובו מן התורה.

ושם הביא מדברי הרשב"א הללו ראייה שהכסות שייכת לבעל אלא שלאשה קניין פירות בלבד. והביא שכן פסק הש"ך חו"מ סימן ע"ב סקכ"ו.

ולדבריו, השו"ע שפסק בסימן צ' שמכירת הבעל בכסות אשתו חלה, זהו דווקא באופן שמעמיד לה כסות חלופית ושכן ביאר הבית יעקב.

וראה שם שהרחיב בביאור גדרי מחלוקת זו והביא הגדרת הבית יעקב וההפלאה בביאור דין זה, ואכמ"ל.

דין תכשיטי אשה המתגרשת
ובדין בעל המתגרש מאשתו הבא לגבות תכשיטים, הביא מרן הב"י (סימן צ"ט) קיצור מדברי הריב"ש סימן ש"א שמסקנתו היא שלכל הפוסקים הבעל מקבלם בחזרה. אולם בשולחנו הטהור השמיט דין זה וצריך להבין מה דעתו בזה.

אמנם כן, הרמ"א בהגה (סימן צ"ט סעיף ב') הביא דברי הריב"ש הנ"ל בקיצור ולכאורה נראה שפסק כמותו. וכן נראה שהבין הגר"א מכך שציין בביאורו (סק"ו) לדברי הגמרא בב"ב שהיא מקור הדין של תשובת הריב"ש.

וכמו כן הנו"כ שם הח"מ והב"ש ציינו שמקור דברי הרמ"א הם תשובת הריב"ש.

ולפום ריהטא נראה שגם אליבא דמהרי"ק כך יהיה הדין גם בבעל המתגרש מאשתו שכן דין וטעם אחד לשניהם. וכמו שהביא תשובת הרי"ף בעניין זה.

והמעיין בגוף תשובת הריב"ש יראה שביסס דין זה מדברי הגמרא ב"ב קמ"ה, ומדברי הרמב"ם. נצטט מדבריו על מנת להבין את שורש הדין, טעמו, והחילוק בדין שיש בין כסות לתכשיטים.

וז"ל הריב"ש:

"גם מה שאמרת שבנדון זה התכשיטין הם שנתן הבעל לאשתו דרך מתנה, דודאי הבעל שנתן לאשתו מתנה גמורה היא ואין שמין לה, שכ"כ בשם הגאונים ז"ל. ואם כן כשחתן נותן התכשיטים לכלה ומכריז ע"י שלוחו, זאת החגורה נותן החתן לכלה והיא מקבלת אותם, הרי קנאתם במשיכה, ומפני מה לא תקנה אותם האשה? עד כאן תורף דבריך.

ואני אומר שמה שכתבו בשם הגאונים ז"ל אמת הוא ומדעתי הוא. מה שמצאת כתוב בעיטור דבגרושה שאין שמין מה שעליה, דווקא מדעתא דנפשיה, שמצא אחרת נאה הימנה, אבל אם סרחה עליו, אדעתא דהכי לא אקני לה. ועוד כתבו, דשדרו ממתיבתא דמאן דכתב מתנה לאשתו בשעת נישואין ומגרש לה, לא אמרינן כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה. דאלא מעתה, מאן דיהיב מתנה למאן דרחים ליה, ערבא בעי למשקל מיניה דרחים ליה לעולם. והכי נמי דמאן דיהיב ליה מתנה לרחמיה, ונפל ביניהון איכסא (מריבה) הדרא מתנה? הא לאו טעמא הוא. ועוד כך עושים רבותינו ז"ל הראשונים וכל דייני דמתיבתא וכו' ע"כ בעיטור.

וכל זה אמת ונכון, אבל אין דבריהם אלא בנותן קרקע או מעות או אפילו שאר מיטלטלין, שאינן לא מלבושין ולא תכשיטים ללבוש ולהתנאות בהן, ואינן בכלל מה שעליה וכו' אבל החתן הנותן סבלונות תכשיטי כסף וזהב לכלה להתנאות בהם, בין שנתנם בשעת נישואין בין קודם לכן בעודה ארוסה, אין זה מתנה גמורה. ואע"פ ששולח ומכריז זה נותן החתן לכלה, אין הכוונה למתנה גמורה, דהא קיימא לן, דבין מת הוא בין מתה היא, ואפילו הדר ביה איהו מוהרי הדרי, ואפילו אכל שם סעודת חתן, כל שאינם של מאכל ומשתה. והטעם הוא משום דלאו למתנה גמורה איכוון, אלא להתנאות בהם בין בעודה בבית אביה בין אחר שתבוא לבית בעלה. ובדבר של מאכל ומשתה, דעתו הוא למתנה גמורה, כדי שלא תחזור בה היא."

הנה לנו פוסק דגול, ה"ה הריב"ש, מתמודד עם השואל ששאל אותו בדין תכשיטים שנתן הבעל מה דינם בעת גירושין.

השואל נטה לומר שיש לראות זאת מתנה גמורה ודינם כמו המתנות שנותן בעל לאשתו שפסקו הגאונים שהם מתנה גמורה ואינם חוזרים לבעל.

הריב"ש מבאר לו שזה אינו, ויש חילוק ברור בין מתנות שדברו בהם הגאונים שאינם לא כסות ולא תכשיטים להתנאות. ובתוך דבריו מבאר שבתכשיטים מאחר ועיקר ייעודם שהאשה תתקשט בהם הרי שאין זו מתנה גמורה והבעל אינו מקנה לה זאת רק על מנת שתתנאה במסגרת חיי הנישואין, אבל בעת שמתגרשים גם אם הוא יוזם הגירושין ללא סיבה מקבלם בחזרה.

חילוק בין דין כסות אשה לדין תכשיטים באשה המתגרשת
דין זה שונה מדין כסות בשני דברים.

האחד. במה שלמדנו ששמין את הכסות בכתובה, ואילו בתכשיטים היא מחזירה אותם כמות שהם.

השני. במה שלמדנו שבכסות אם הבעל יזם את הגירושין אין שמין את הכסות והם שייכים לאשה לגמרי, ואילו בתכשיטים הבעל מקבלם בחזרה גם במקרה והוא יזם את הגירושין.

הריב"ש מביא ראייה לשיטתו, מדברי הגמרא במסכת ב"ב קמ"ה לגבי דין סבלונות ששולח החתן לכלתו באירוסין שמקבלם חזרה גם אם חזר בו החתן מהנישואין.

לדבריו. דין תכשיטים כדין סבלונות.
הריב"ש מביא ראייה נוספת לשיטתו מדברי הרמב"ם בדין זה של סבלונות, וכתב וז"ל:

"וכן נראה מלשון הרמב"ם ז"ל פ"ו מהלכות זכייה ומתנה הכ"א וז"ל, השולח סבלונות לבית חמיו וכו' יחזרו הסבלונות כולם חוץ מן המאכל והמשתה, וכן כלים וכו' אבל אם היו קיימין חוזר הכל גובה אותן בבית דין, שהדבר ידוע שלא שלחם אלא דרך נוי בלבד. חזרה בה היא בו, יחזור הכל ואפילו המאכל והמשתה נותנת דמיו בזול וכו' שלא נתן לה מתנה זו אלא לדעתו שלא תחזור בו.

הנה נראה מבואר מדבריו ז"ל שהסבלונות שאינן של מאכל ומשקה הם מתנה כל שלא תחזור בו, וכל זה הוא מפני אומדן הדעת...

ואין לומר שזה הוא דווקא בעודה ארוסה ולא נתקיימו הנישואין, אבל כשנתקיימו הנישואין מעתה הרי נתקיימה המתנה לגמרי, וכ"ש כשנותן בשעת הנישואין או בתוך ימי חופה, שאם כן היה לו לרב ז"ל לומר שלא שלח לה אלא על מנת לכונסה, ומדקאמר אלא דרך נוי בלבד, נראה שאין כאן מתנה כלל. ועוד שאם היה כאן מתנה, היה לנו לומר דאי הדר ביה איהו לא הדרי. (וכמו בדין כסות. מ.נ.) וכו' אבל בסבלונות אם היו לשם מתנה כלל היה לנו לומר דלא הדרי אי הדר ביה איהו.

וכן כשנותן בשעת נישואין, הדבר ידוע שאין עושין למתנה גמורה, אלא להתקשט ולהתנאות בהם. וגם לפעמים עושין כן לכבוד בעלמא, ומי שאין לו נותן כלים שאולים ומחזירם לאחר הנישואין לבעליהם. וגם לפעמים שולחים קודם אירוסין, שאין שם אלא שידוכים בלבד, ואומרים ומכריזים שנותן החתן לכלה. ובודאי קודם האירוסין אין שם מתנה כלל וכו' ואומדנא דמוכח הוא שאין נותנים לשום מתנה גמורה. ומעולם לא שמעתי מי שפקפק בדבר לומר שלא יהיו שמין תכשיטי זהב וכסף, ואפילו בגרושה". ע"כ תורף דבריו.

נמצאנו למדים מדבריו הנ"ל שני חידושים נוספים.

האחד, שגם לאחר הנישואין נאמר דין סבלונות שחוזרים לבעל אם מתגרשים.

השני, שגם מתנות שנותן החתן לפני אירוסין בתקופת השידוכים דינם כדין סבלונות שחוזרים אם מתגרשים.

את הדין הראשון מוכיח מדברי הרמב"ם שסתם וכתב בטעם הדבר שלא שלח אלא דרך נוי, ולא כתב שזהו על מנת לכונסה.

ביאור סבלונות ומוהר
ולהגדרת סבלונות שהביא הריב"ש שדינם נתבאר במשנה (ב"ב קמ"ו ע"א) כתב הרמב"ם בפיהמ"ש מסכת קידושין (פ"ב מ"ו) "וסבלונות. הם הדורונות והתשורות ונגזר שם זה מן סבל שהוא המשא" ובהערות הגר"י קאפח תרגם מילולית "דברי פאר יקרי ערך הנשלחים כדורון" ומעין זה ביאר הרמב"ם בפיהמ"ש מסכת ב"ב פ"ט.

נמצאנו למדים מביאור הרמב"ם בפיהמ"ש, שכל דבר יקר ערך שנותן החתן לכלה נחשב סבלונות ודינו כדין הסבלונות שחוזרים הם בעצמם גם אם החתן חוזר בו.

נמצא בדעת הרמב"ם שסבלונות ותכשיטים חד הם ודינם שווה.

וראה עוד בשו"ת שו"מ תניינא ח"ד סימן ק"ט (הובא לפנינו) שביאר שנחלקו הרמב"ם והרשב"ם מה גדר סבלונות ומה גדר מוהר. ואכמ"ל.

אלא שיש להעיר על דברי הריב"ש ממה שכתב בסוף דבריו: "ומעולם לא שמעתי מי שפקפק בדבר לומר שלא יהיו שמין תכשיטי זהב וכסף", ולכאורה הדבר תמוה שבדבריו לעיל מיניה הוכיח לבאר שבדין סבלונות, חוזרים הסבלונות בעצמם ולא ששמין אותם, ושבזה חלוק דין סבלונות מדין כסות אשה וכמו שהבאנו לעיל.

והנלענ"ד, שלשון זה לאו דווקא הוא, שאל"כ לא מצאנו ידינו ורגלינו בביאור שיטת הריב"ש ובהטעמת הדין שביאר קודם לכן.

והרמ"א הביא דין הריב"ש בקיצור שכתב:

"וה"ה לאלמנה שנוטלת מתנה כל שאינן דברים שהם מלבושים או תכשיטים העשויין להתנאות בהם."

ובביאור הגר"א סק"ו ציין לגמרא במסכת ב"ב שהיא מקור הדין של הריב"ש, ומשמע שהבין שהרמ"א פסק כריב"ש וחילק בין דין בגדים לדין תכשיטים.

והח"מ (סק"ז) והב"ש (סק"ו) העתיקו קטע מדברי הריב"ש והכלילו את התכשיטים בכלל כסות ששמין אותם, וכתבו על דברי הרמ"א הנ"ל וז"ל:

"הטעם, דבשלמא בגדים ותכשיטים שעושים להתנאות בה האשה, אין דעתו למתנה גמורה רק שתתקשט בהם כל זמן שהיא תחתיו, אבל אם תסרח עליו, אדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה."

ולכאורה דבריהם תמוהים, שכן יש חילוק בין בגדים לתכשיטים לפי הריב"ש שהביאו הרמ"א, ומדוע הכלילו אותם יחד. ועוד קשה, שהביאו את הטעם שנאמר בתכשיטים לפי שעושים להתנאות וכתבו על זה את הדין שנאמר בבגדים, שאדעתא שאם תסרח עליו לא הקנה לה את הבגדים, והרי ברור שבתכשיטים הדין הוא שבכל אופן התכשיטים חוזרים גם אם הבעל חוזר בו והאשה לא סרחה???

וצריכים אנו לדחוק ולומר שכוונתם לבאר את השוני המהותי בין דין מתנות לבגדים ותכשיטים ולא נכנסו לחילוק ההלכתי שיש בין דין בגדים לדין תכשיטים כמו שביאר הריב"ש. והמעיין היטב יראה שלא ניתן להסביר אחרת את דבריהם. והנלענ"ד כתבתי.

דעת הבית מאיר להלכה
ובבית מאיר תמה על מרן הב"י שהביא דברי הריב"ש בתשובה ולא העתיקו להלכה בשו"ע, ולאחר שהביא דברי הריב"ש כתב בזה הלשון:

"ואולם כל זה שיטת הריב"ש, ולפום ריהטא אין חולק עליו, ואף מהר"א ששון סימן נ"ה פסקו להלכה. אך תימה לי על השו"ע שבב"י מעתיקו ובשו"ע השמיטו, ועם שאני מכיר בחסרוני שאינני כדאי להרהר אחריו, מ"מ אני אומר לענ"ד, הרשב"א פליג עליו וכו' וז"ל הרשב"א בתשובה מביאו הב"י בסימן נ' ופוסקו בשו"ע "המשדך בתו לחבירו ושלח לו בגדים ותכשיטים, ואח"כ נתבטלו השידוכים בין שחזר האב בין שחזר החתן חייב להחזיר הכל, דכי היכי דהדרי סבלונות דשלח איהו לדידה הכי נמי הדרו מה ששלחה היא לדידיה, דאומדן דעת שלא שלחם אלא על מנת שיכניסנה לחופה, וכן כתוב בתשובה אחרת ומסיים שלא שלח אלא על מנת שתינשא בתו, ואפילו נתארסה לא מחל עד שיכניס."

הבית מאיר הבין שהרשב"א חולק על הריב"ש במה שכתב שדין סבלונות נאמר גם לאחר הנישואין. לדבריו, הרשב"א סובר שלאחר הנישואין כאשר מתגרשים, הסבלונות אינם חוזרים, מאחר וניתנו על דעת שיינשאו והואיל ונישאו נתקיים התנאי והמתנה הופכת להיות חלוטה.

בהמשך דבריו משיג על הריב"ש ממה שדקדק בלשון הרמב"ם כן. לדבריו אין הוכחה מהרמב"ם.

עוד משיג עליו מתשובת הגאונים שהביא, ראה שם באורך.

ומסיים הבית מאיר דבריו בהאי לישנא:

"לכן לענ"ד דין זה צ"ע, אמנם במדינות אלו ובזמנינו זה שכבר הוקבע המנהג על פי עדות הריב"ש ופסק הרמ"א ז"ל ודאי כל השולח ונותן על דעת המנהג נותן, ויש לדון ולהורות כמותם."

כלומר, הבית מאיר למרות השגותיו על הריב"ש והבנתו שהרשב"א חולק עליו, מ"מ להלכה פוסק כמותם על פי המנהג.

וכדברי הריב"ש פסקו רבים מהאחרונים, התשב"ץ בשו"ת ח"ב סימן רצ"ב הובאו דבריו בשו"ת שואל ומשיב תנינא ח"ד סוף סימן ק"ט, הב"ח בשו"ת סימן מ"ט, המהרש"ך, הרא"מ, מהר"א ששון סימן נ"ה, שו"ת תורת חיים למהרח"ש ח"ד סימן נ"ג, שו"מ הנ"ל, וזאת בנוסף על כך שמרן הב"י הביאו, והרמ"א פסקו להלכה. וכמו כן דקדקנו כן מדברי המהרי"ק ותשובות הרי"ף שהביא.

ביאור שיטת השו"ע בדין זה
וחזות קשה הוגד לי במה שפסק מרן השו"ע אה"ע סימן נ'. בסעיף ג' הביא דברי הרמב"ם בהלכות זכייה ומתנה שממנו דייק הריב"ש (שהביאו בב"י) שדין סבלונות תכשיטים שחוזרים גם לאחר הנישואין. ולכן כתב בטעם הדין "שלא שלחם אלא דרך נוי", ובסעיף שלאחריו הביא מרן בעל השולחן ערוך, קטע מדברי הרשב"א בתשובה שממנה דייק הבית מאיר שחולק על הרמב"ם ולכן כתב הטעם "שלא שלחה לו אלא על דעת שיכניסנה לחופה". וז"ל השו"ע בסעי' ג:

"המשדך בתו לחבירו ושלח לו בגדים ותכשיטין ואח"כ נתבטלו השידוכין וחזר בו החתן או חמיו, יחזיר מה ששלח לו, דכי היכי דהדרי סבלונות דשלח איהו לה, הדרי מאי דשלחה איהי לדידיה, דאומדן דעתא הוא שלא שלחה לו אלא על דעת שיכניסנה לחופה."

והדברים תמוהים שכן הטעמים של שני הפסקים הנ"ל סותרים זא"ז, ולכאורה אינם יכולים לעמוד במחיצה אחת. ואם כן מדוע הביאם מרן הב"י להלכה בשולחנו שולחנם של מלכים בסמיכות???

יישוב סתירת דברי השו"ע
והנלענ"ד שבאמת מדברי הרשב"א שהעתיק השו"ע בספרו קטע מדברי הרשב"א בתשובה שנדפסה בספר ארעא דרבנן הובאה בראשית דבי הב"י (ולא את תשובת הרשב"א שהביא הב"י לאחר מכן הנמצאת בח"ג סימן צ"ו) בקטע זה נאמר טעם זה בלבד המתייחס אך ורק לעניין אומדן דעת האשה שנותנת מתנות לחתן לפני הנישואין, שכן כתב בתשובה זו " הכי נמי הדרי מאי דשלחה איהי לדידיה, דאומדן דעת הוא, שלא שלחה לו אלא על מנת שיכניסנה לחופה" ולכן המתנות הללו חוזרות רק אם לא נתקיים התנאי ולא נישאו. אבל אם התקיימו הנישואין, אלא שלאחר מכן נתפרדה החבילה תהא הסיבה אשר תהא, במקרה זה, המתנה אינה חוזרת, שעל דעת כן נתנה אותם האשה או אביה.

ברם, במתנות שנותן החתן לפני הנישואין או אף בתקופת השידוכין, אזי קיימת אומדנה ברורה שנותנם על דעת שתתקשט בהם וכמו שביאר הריב"ש הרי"ף והרמב"ם, טעם זה שייך אף לאחר הנישואין שכן ברור שכל חתן מעוניין שהתכשיטים שנתן לכלתו, על מנת שתתקשט ותתנאה בהם ואף הוא יתנאה בהם לאחר הנישואין אליה, וזו מטרת המתנות למסד ולבסס את הנישואין הללו, ויש לו עניין גדול בכך שמכבדה יותר מגופו כמו שציוו עליו חז"ל. לאומדנה זו של נותן המתנה, קרי החתן, כל עוד החיים המשותפים נמשכים יש לו צורך במתנה זו, אולם כאשר הנישואין מתפרקים והצדדים מתגרשים אזי אין עוד צורך בהם, והתכשיטים חוזרים כדין סבלונות שלדברי הריב"ש נאמרו בגמרא גם לאחר הנישואין. ובזה מבוארים דברי מרן הב"י כמין חומר.

סעד לחילוק זה שכתבנו, מצאתי בשו"ת שו"מ תניינא ח"ד סימן ק"ט במה שהביא ליישב דברי הריב"ש והב"ח בשו"ת סימן מ"ט שלא יסתרו את דברי הרשב"א הנ"ל בהאי לישנא:

"אך נראה דהדבר נכון לפמ"ש הנוב"י דדווקא היכא שאינו רק טובת אחד מהם בלבד, וא"כ כל שתלוי בדעת שניהם השני לא היה מתרצה אם לא רצה להקנות לו תיכף בלי תנאי, אבל היכא דהוא טובת שניהם אמרינן כשם שזה חשש לטובתו ולא רצה להקנות לה רק ע"מ לכנסה, כמו כן מה שהכניסה לו לא רצה להקנות רק כשישאנה ולא כשימות הוא או שתמות היא, וא"כ הוא טובת שניהם התנאי, ובכהאי גוונא סמכינן אאומדנא דשניהם לא רצו רק באופן זה, וא"כ זהו לעניין התוספת, אבל בסבלנות שלדעת הרמב"ם לפי הבנת הב"ח, כל שמתה היא אינו מחזיר את המתנות שנתנו לו מאבי הכלה, א"כ לא שייך לומר לגבי דידיה אומדנא דלא נתן לה רק על מנת לכנסה דהא תלוי בדעת שניהם, ודלמא היא לא נתרצית, וכאן לא שייך לומר דהיא טובת שניהם דהא לגבי דידה לא שייך אומדנא הלז, וא"כ למה תתרצה היא לזה, וא"כ לא מהני אומדנא שלו וזה ברור. ומכאן ראייה ברורה לשיטת הב"ח בהבנת הרמב"ם שלכך הוצרך לומר שלא שלח לה רק לדרך נוי בלבד. וז"ב... דהא מדידה לדידיה לא שייך אומדנא, והיא קושיא גדולה, ולמה תתרצה היא כשלא יתן לה אלא ע"מ לכנסה? אך נראה דהא בב"ק פרק הגוזל קמא פריך, אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין, תיפוק בלא חליצה. דאדעתא דהכי לא קידשה? ומשני, דאיתתא בכל דהו ניחא לה, דטב למיתב טן דו, ולפי זה י"ל דזו סברת רבי נתן, דכיון דהאשה כל כוונתה משום איחתוני והא אתחתן לה ומה איכפת לה שלא יתן לה רק כשישאנה, דהא כל עיקר כוונתה היא רק למיתב טן דו, ולכך מדידה לדידיה לא מועיל האומדנא, דהא איכא דעת אחרת דהיינו של החתן דלא רצה רק תיכף.. ואולי לא היה מתרצה לאחתוני אם לא תקנה לו תיכף, ולא שייך בזה אומדנא, משא"כ מדידיה לדידה דלא שייך דעתה דהיא בכל דהו ניחא לה ותקנה אח"כ."

ציטטתי מדבריו מהם ניתן להבין שהואיל והולכים במתנות אחר אומדן דעת הנותן, יש לדון כל מתנה לגופה.

ומאחר והשו"מ מוכיח שאשה הנותנת מתנות לחתן בעת שהיא כלה, מטרתה להינשא לו, ולכן מאחר ויש אומדנא שהוא לא יתרצה מבלי שתקנה לו את המתנה שנתנה לו ללא תנאי (ולאלתר, לדברי הב"ח) אזי מתנתה מתקיימת גם ללא התנאי, שאין אומדנא שהיא מתנה זאת בתנאי גמור.

משא"כ בחתן שנותן מתנה לאשה, אין היא מתנה לו תנאים ומטרתה שישאנה, ולכן האומדנא שלו שנותן לה על מנת שתתקשט היא זו שפועלת, וכל עוד הנישואין קיימים יש למטרה על מה לחול, אולם בעת שמתגרשים המתנה חוזרת.

עם הסבר זה הצדיק השו"מ את דברי הב"ח שחילק בין מתנות שנותן החתן לכלה למתנות שנותנת הכלה לחתן, שאינם חוזרות אליה גם לפני הנישואין.

וה"ה לפי מה שביארנו בדעת השו"ע בסעיף ד', האשה שנותנת מתנות לחתן, נותנת היא את המתנה על דעת שישאנה, ולכן לאחר הנישואין אינם חוזרים אליה.

כמו כן הצדיק את דברי הריב"ש בדקדוקו את דברי הרמב"ם שלדבריו משתלבים עם דברי הב"ח למרות שהשיג על ראיית הריב"ש מהרמב"ם בתחלת דבריו.

בסוף דבריו, מביא שבתשב"ץ ח"ב סבר כמו הב"ח והריב"ש ושכ"כ הרשב"א בתשובה, וכמו כן ציין לרא"מ ולספר פרח מטה אהרון שפסקו כמו הריב"ש והב"ח.

עם הסבר זה מיושבים לנו גם דברי מרן הב"י שהביא דברי הרמב"ם והרשב"א בסמיכות וכמו שביארנו.

הסבר זה לא יכון לפי הבית מאיר שהבין שהרשב"א חולק על הרמב"ם כפי שהבינו הריב"ש.

וצריך לומר בדעתו של הבית מאיר, שדקדק מלשון הרשב"א בתשובה השנייה בסימן צ"ו, שהטעם שהובא בדבריו שנתן מתנה על מנת לכנסה, נאמר בשני סוגי המתנות גם שהחתן נותן לכלה וגם שהכלה נותנת לחתן.

והמעיין בתשובת הרשב"א יראה שאכן כך נראה מדבריו בתשובה זו, וכך גם הבין הגר"א בביאורו סקי"ד. וכל דברינו באו ליישב שיטת מרן הב"י שנקט בשולחנו רק את לשון הרשב"א הנוגע לדין כלה הנותנת לחתן מתנות ואת טעם הדין שעל מנת לכונסה נתנה, ולא הביא טעם זה בנוגע למתנות שנותן החתן לכלה.

יישוב נוסף מצאתי בשו"ת תורת חיים ח"ד סימן נ"ג שם ביאר דברי הרשב"א שנתן לה על מנת שתינשא, שכוונתו כל זמן שהיא תחתיו, ולא רק אם נישאת. לדבריו אין סתירה כלל מדברי הרשב"א לרמב"ם כפי שהבין הריב"ש. ביאור זה אינו כפי שהבין הבית מאיר ברשב"א.

ביאור שיטות הפוסקים האחרונים בדין זה
ומצאתי לרעק"א בחידושיו (מהדורה החדשה) כתובות דף נ"ד מהדורה תניינא (עמוד שכ"ב) שם הובאה תשובה מפורשת (שו"ת תניינא סי' ע') בעניין החזר תכשיטים שנתן החתן לכלה.

השואל הסתפק האם יש לתכשיטים דין בגדים ששמין אותם או שמחזירה אותם?

השיב לו הרעק"א בזה"ל:

"מסתברא דיכולים לסלקה מהם, דהריטב"א דייק להך דינא דאינם יכולים לסלקה מבגדים, מלישנא דש"ס דקאמר בגדי אלמנה שמין וכו' דמלישנא דשמין משמע דהיא מחזקת אותם, א"כ אין לך בו אלא חידושו דהיינו בגדי חול להרמב"ם, וכמו כן להרא"ש והטור דס"ל דגם בבגדי שבת בגרושה אין שמין, דגם בהם אמרינן כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה, הרי דסוגייא דבגדי אלמנה מיירי בבגדי שבת, א"כ ממילא מלישנא דשמין משמע דגם בבגדי שבת שמין ומחזקת אותם, וזהו כוונת הח"מ במ"ש וכ"ה משמעות לשון הטור וכו' וא"כ ממילא דיוקו של הריטב"א הנ"ל שייך ג"כ אבגדי שבת דמינה מיירי הסוגייא לדעת הטור, אבל לרמב"ם באמת בבגדי שבת מסלקין לה מהם, כיון דהסוגייא לא מיירי מזה וכו' ואף דהמחבר פסק ג"כ כהרמב"ם דבגרושה שמין לה בגדי שבת, והרמ"א מדשתק אודויי אודי ליה, ואעפ"כ פסק דאינו יכול לסלקה מבגדים, ומשמע להדיא דקאי גם אבגדי שבת, וכמ"ש הח"מ ג"כ. נ"ל, דדעת הרמ"א דהוי ספיקא דדינא, ומשו"ה בבגדי שבת שמין בגרושה, דהיתומים הוי מוחזקים בכתובה ומספק מנכין לה, ובלא"ה צ"ל כן, דהרי הרמ"א פסק בחו"מ סימן צ"ט ויש חולקים, והיינו דבעל חוב אינו נוטל בגדי שבת, א"כ אמאי סתם הכא כהמחבר דבגרושה שמין אותם? אלא על כרחך, דמספק הוא דשמין לה ובאמת אם שווים יותר מכתובתה, המותר שלה, דמספק אין מוציאין ממנה, ודברי הב"ש סק"ד על כרחך היינו רק באלמנה, וכיון שכן שפיר פסק הרמ"א דא"י לסלקה מבגדים אפילו מבגדי שבת, דלעניין זה היא מוחזקת ויכולה לומר קים לי כהרא"ש והטור דגם בבגדי שבת אין מסלקין אותה, אבל להרמב"ם באמת מסלקין אותה מבגדי שבת, א"כ ממילא ה"ה מתכשיטי כסף וזהב להטור והרא"ש הוי כמו בגדי שבת להרמב"ם, כן נראה לענ"ד."

המעיין היטב בדברי הגרעק"א יראה נכוחה שהבין גם בדעת הריב"ש וגם בדעת מרן הב"י והרמ"א שבדין תכשיטים שנתן החתן לכלה סוברים הפוסקים הללו שהם חוזרים לחתן כמות שהם ואין שמין אותם.

הגרעק"א הגיע להבנה זו בדעת הב"י והרמ"א לאחר שהוכיח שהם הכריעו במחלוקת זו של הראשונים בדין בגדי יום חול ושבת מדין ספיקא דדינא.

וראה מעין זה ביאר הבית מאיר בדעת מרן הב"י בשו"ע סימן צ' שהבאנו לעיל בדין מכר הבעל כסות אשתו, שהכריע כן מחמת ספיקא דדינא, ובזה יישב קושיית האחרונים שהבאנו בדעת הב"י.

הרי לנו תשובה מפורשת של הגרעק"א שמתנות שנותן החתן לכלה והם בגדר תכשיטים שניתנו להתנאות בהם, חוזרים מתנות אלו כמות שהם ולא ששמין אותם כדין בגדים. ולדעתו כך פסקו הריב"ש הב"י והרמ"א.

וסביר להניח שגם הח"מ והב"ש שהביאו דברי הריב"ש וצירפו דין בגדים לתכשיטים שלא דקו בדבריהם פורתא.

שיטתו של בעל ערוך השולחן
ברם, מצאנו לבעל ערוך השולחן בחו"מ סימן צ"ז סעיף ל' רוח אחרת עמו, שכתב בדין בעל חוב הגובה מכסות אשה, וז"ל:

"ובגדי שבת ויום טוב, יש מחלוקת אם הם דומים לבגדי חול או לכלי כסף וזהב, ויראה לי, לפי מנהג מדינותינו שדומים לבגדי חול שרוב בני אדם מקנים הבגדים אף היותר יקרים לנשותיהם ובניהם ובנותיהם לחלוטין, וכן התכשיטים שנושאת על גופה כמו נזמים וטבעות ונזמי האוזן ומרגליות שעל צווארה, מקנה לאשתו במתנה גמורה, וכשקנה אותם בעדה, הוה כהקנה לה במתנה גמורה, ואין בעל חוב גובה מהם אף לאחר מיתת הבעל כיון שהם שלה ושל בניה (כנלענ"ד, דלא כשע"מ)."

והנה מדבריו שכתב "ויראה לי לפי מנהג מדינתנו", נראה שלא בא לחלוק על הריב"ש והפוסקים שפסקו כמותו מעיקר הדין, אלא שלטענתו דין זה תלוי במנהג המדינה, והואיל ולדבריו במדינות שלו נהגו שהבעלים מקנים בקניין גמור לנשותיהם את התכשיטים הרי אלו שייכים להם במתנה גמורה וחלוטה ללא תנאי כפי שהבאנו מהפוסקים.

עוד נראה מדבריו שזהו דווקא בתכשיטים שהאשה עונדת עליה, וכמו נזמים טבעות ומרגליות שתולה על צווארה, אבל תכשיטים שנותנים היום כמו קופסה מיוחדת לתכשיטים או פמוטים וכיוצא בזה דינם שבעל חוב גובה מהם. וצריך להבין מדוע שונה דינם?

(וראה בלשון הרמב"ם בהלכה זו שהבאנו לעיל שהמדקדק בדבריו שכתב "ואין צריך לומר אם היו בהן טבעות וחלי זהב" שדבר על תכשיטים שהיו על הבגדים, אולם מהטעם המבואר בדבריו לא נראה שחילק בזה.)

ויתכן לומר שבתכשיטים הללו, לא היה מנהג ברור ועל כן הדין נותר שגובים מהם.

אלא שדבריו חוזרים על דין בעל חוב, ויש להסתפק לדעתו, מה יהיה הדין בבעל ואשה שמתגרשים, האם גם אז המנהג משליך על הדין שהבעל גובה את התכשיטים הללו וכמו בבעל חוב, או שמא רק לעניין בעל חוב הולכים אחר המנהג מאחר ויש אומדנא גמורה שהבעל מקנה את התכשיטים הללו לכתחלה בהקנאה גמורה על מנת שבעל חובו לא יגבה מהם, אבל אין אומדנה כזו לגבי עצמו במקרה של גירושין שמעוניין לקבלם בחזרה. וצל"ע לע"ע בדעת ערוך השולחן.

ואמנם כבר הבאנו לעיל סברת שער המשפט שאין חילוק בין דין בעל חוב של הבעל הבא לגבות מכסות האשה לבין בעל הבא לגבות מכסות אשתו בעת גירושין, ויתכן ולזה נתכוון ערוך השולחן במה שכתב בסיום דבריו "ודלא כשער המשפט" וצ"ע.

חילוק בין מקרה דנן לדעת ערוך השולחן
לטעמי, גם אם אכן לשיטת ערוך השולחן יש לצדד שבתכשיטים שאשה עונדת אין עליה חיוב להחזירם לבעל בעת גירושין מן הטעם שניתנו במתנה גמורה ע"י הבעל מצד המנהג, ולכאורה ה"ה בטבעת, מ"מ עדיין יש לחלק ולומר שטעם זה שייך בתכשיטים כאלה שנתן הבעל לאשה שאין לו קשר ריגשי כלפיהם, אולם במקרה ויש לו עניין מיוחד בהם, וכמו במקרה דנן בו הבעל טוען שטבעת זו שניתנה לאשה, שימשה בעבר את אשתו הראשונה שנפטרה, והתכוון לתת אותה רק למשמורת ביד אשתו החדשה שנישא לה באם יתקיימו הנישואין, אבל בעת גירושין הוא מעוניין במזכרת זו מאחר וטבעת זו הינה בעלת ערך סנטימנטלי בעבורו למזכרת מאשתו שהתאלמן ממנה, טענה זו יש בה הרבה מן ההיגיון, וכפי שכבר נפסק ברמ"א חו"מ סימן ר"ז סעיף ד' "וי"א, דבמתנה דברים שבלב הויין דברים", כלומר חלוק דין מכר מדין מתנה, שבמכר צריך אומדנא חזקה מאד כדי לבטל מכר, אולם במתנה די באומדנה קלה.

ובסמ"ע (סק"י) ביאר הטעם, וז"ל: "הטעם, דדווקא במכר דקיבל מעות, מסתמא גמר ומקני אם לא דפירש, משא"כ במתנה דהוא בחנם, דאומדן דעת כל דהו מבטל המעשה ואמרינן ביה דלא גמר בדעתו לתנו לו בחינם". וכ"כ הנתיבות שם.

כאמור, דברי ערוך השולחן מחודשים הם, ולכאורה הם בניגוד לפוסקים הרבים שהבאנו ובראשם הריב"ש, המהרי"ק, תשובת הרי"ף, הב"י, הרמ"א, התשב"ץ, הרא"מ, ב"ח, ח"מ, ב"ש, בית מאיר, חתם סופר, רעק"א. מהרשד"ם, מהרש"ך, פרח מטה אהרון, תורת חיים, שו"מ ועוד.

גם לשיטתו של בעל ערוך השולחן הסתפקנו האם גם בבעל שמתגרש מאשתו סובר כן.

וגם אם נניח שזו דעתו של בעל ערוך השולחן מצד המנהג גם באשה גרושה, עדיין יש לחלק בין מקרה דנן שהתובע נתן טבעת זו לנתבעת שיש בה ערך סנטימנטלי ויש אומדנה שלא התכוון לתת לה זאת במתנה גמורה.

לזאת יש להוסיף את שיטת הרמ"א בחו"מ סימן ר"ז שבאומדנה קלה שהנותן לא התכוון למתנה גמורה די כדי להוציא מיד המקבל מתנה.

אין בדעתי לקבוע מסמרות למעשה בדין תכשיטים האם חוזרים לבעל בעת גירושין או לא, וזאת למרות שהרחבתי בעניין זה במסגרת פסק הדין, מאחר ואין זה הנושא שלשמו נכתב פסק הדין, ועל כן אתמקד בהכרעתי בטבעת נשואת הדיון.

מסקנות לסיכום:
   א. תכשיטי אשה – בעל חוב של הבעל גובה מהם לדעת רוב ככל הפוסקים פרט לערוך השולחן שסובר שבמדינתו נהגו הבעלים לתת במתנה גמורה לנשותיהם וילדיהם.
   ב. תכשיטי אשה – מותר לבעל למוכרם בעת שהפרנסה דחוקה.
   ג. תכשיטי אשה חוזרים לבעל בעת גירושין לדעת רוב ככל הפוסקים, פרט לערוך השולחן שיש להסתפק בדעתו.
   ד. במקרה דנן נראה שגם לדעת ערוך השולחן הטבעת חוזרת לתובע בגלל ערכה הסנטימנטלי.
   ה. לדעת הרמ"א (סימן ר"ז) הטבעת חוזרת לתובע הואיל וקיימת אומדנה שהתובע לא התכוון לתת את הטבעת הזו לנתבעת במתנה גמורה.

מאחר והגיע מועד הדיון בתביעת האשה לכתובה ועדיין לא נמסרה החלטת בית הדין, הסכימו עמיתיי לאור אי הבהירות בעמדת הנתבעת לחקור את הצדדים שלא בנוכחות באי כוחם אודות מועד ואופן מסירת הטבעת כדי לקבל את הגרסה האמתית. ב"כ הצדדים הסכימו לחקירת הצדדים ע"י בית הדין שלא בנוכחותם.

מהחקירה עלה בבירור כי התובע נתן לנתבעת את הטבעת ששימשה את בת זוגתו לשעבר שנפטרה ולאחר שנשברה היא הוחלפה לטבעת זהה בכוונה וזאת לבקשת התובע על מנת שתשמש לו כמזכרת.

בעת מסירת הטבעת אמר התובע שהוא נותן לה זאת לאהבת חייו.

הנתבעת חשבה שכוונתו אליה אולם לאחר כחודשיים (עוד לפני הנישואין) הודתה כי התברר לה שהתכוון לבת זוגו שנפטרה שהייתה אהבת חייו.

התובע טען כי הנתבעת ידעה על כך מראש וסירבה לענוד אותה בגין כך ורק לאחר מכן שוכנעה להסכים לענוד אותה.

עוד טען כי על שאר התכשיטים שקנה הוא מסכים לוותר ואינו מעוניין במלחמות.

לטעמי, הוכח בבירור שלטבעת זו יש ערך סנטימנטלי ויש לנתבעת להשיבה לאלתר.

עוד הוכח מדבריו שהוא מסכים לוותר על יתר התכשיטים, שהמנהג היום לא ברור דיו כדי להכריע כנגד דברי הריב"ש המוסכמים להלכה אליבא דכו"ע.

התובע הגדיר את אי תביעתו לשאר התכשיטים כוויתור ולא שהתכוון לתת מתנה גמורה. מה גם שלא פעם עמדו בעלים במהלך דיונים לגירושין על תביעתם להחזר תכשיטים ולא הסכימו למתן הגט ללא שיקבלו את מבוקשם. הדבר שכיח בעדות מיוצאי בוכרה קווקז ועוד, כך שיש לתת את הדעת על כך בכל תביעה לגופה ולבדוק את נסיבות נתינת המתנה והמנהג וכמו שכבר כתבתי עם סיום נימוקיי לאחר שהראיתי פנים בהלכה כמו שפסק הריב"ש שאינני קובע מסמרות בדין תכשיטים מאחר ואין זה נשוא התביעה שהרי אין חולק שהטבעת הינה בעלת ערך סנטימנטלי ועל הנתבעת להשיבה לכו"ע.

ומאחר והתקבלה הסכמת ידידי ועמיתי הרב יגודה שליט"א לחיוב הנתבעת בהשבת הטבעת לתובע נמצא איפוא שכל המו"מ בינינו הינו הלכתי גרידא ולא למעשה במקרה דנן.

מכל הלין טעמי ונימוקי לדעתי יש לפסוק כדלהלן:

התביעה מתקבלת והנתבעת חייבת להשיב את הטבעת נשואת הדיון לתובע.

הרב מימון נהרי־ אב"ד

נימוקים נוספים
הנושא הנידון בפנינו הוא דינה של טבעת זהב משובצת יהלומים שערכה כ־13,000 ₪, שהתובע נתן לנתבעת כשלשה חודשים לאחר ההיכרות ביניהם כשנה טרם נישואיהם כדת משה וישראל, וכעת לאחר גירושיהם הוא תובע לקבלה בחזרה.

טענות הצדדים
התובע טוען שמדובר בטבעת יקרת ערך שקנה לבת זוגו באהבתו אותה אשר נפטרה ממחלה קשה בטרם הקשר בינו לבין הנתבעת. מלבד שוויה היא יקרה בעיניו מכיוון שהיא משמשת לו כזיכרון לבת זוגו שנפטרה.

כשלשה חודשים לאחר היכרותו עם הנתבעת נתן את הטבעת לנתבעת, תוך שהוא מציין שקנה אותה לבת זוגו הקודמת והוא מבקש שמעתה הנתבעת תשתמש בה. לדבריו, בתחילה סירבה להשתמש בה כי הייתה של אשה שמתה, רק לאחר מכן נאותה להשתמש בה.

לטענתו לא נתנה במתנה גמורה אלא כדי שתשתמש בה כי היא זיכרון יחידי מבת זוגו שמאד אהב אותה. מציין שיש מתנות יקרות נוספות ואף תכשיטים שקנה לנתבעת אף לאחר שנישאו ואינו תובע אותם ממנה אלא את הטבעת הזו בגלל הזיכרון שהיא נושאת עמה.

הנתבעת טוענת שהטבעת ניתנה לה במתנה גמורה, בנוכחות שניהם בלבד, עת חיו יחדיו טרם הנישואין. לדבריה, כשנתן לה את הטבעת אמר לה שהוא קנה את הטבעת "לאישה של החיים שלי שאני הכי אוהב בעולם". היא הבינה שכוונתו אליה ואחר כך התברר שקנה אותה לבת זוגתו הקודמת וכנראה כיוון אליה בדבריו.

מוסכם בין הצדדים שבשלב מסוים לאחר שהחלה הנתבעת את השימוש נשבר חלק מהטבעת והנתבעת פנתה לחנות ממנה נרכשה הטבעת. בחנות לא הצליחו לתקנה והיא הוחלפה בטבעת אחרת זהה לגמרי לטבעת הראשונה. הנתבעת ציינה שביקשה תמורת הטבעת הראשונה טבעת זהה בדיוק כי כיבדה את התובע.

עיינתי עיין היטב בנימוקי עמיתי אב"ד הרה"ג מימון נהרי שליט"א הערוכים בטוב טעם. אמנם, בנסיבות מקרה דנן אני מסכים למסקנתו, אבל איני מסכים עם נימוקיו כפי שאפרט להלן.

נקדים ונאמר שבנסיבות נתינת הטבעת לנתבעת מורות שלא ניתנה במתנה גמורה אלא כמתנה מותנית. הבעל ציין כבר בעת נתינת הטבעת את חשיבות הטבעת בעיניו מחמת שנתנה בעבר לבת זוגתו לכן יש לפרש את המתנה כמתנה מותנית לצורך שימוש האשה אשר עמו כל עוד היא עמו. אף אם הנתבעת לא הבינה זאת בתחילה אין זה משנה את כוונת הנותן. למעלה מן הצורך יצוין שאף הנתבעת הכירה בערך הזיכרון שבטבעת בעת שדאגה שחילופיה יהיו כמותה.

לטעמי איני סבור שניתן על פי דברי הריב"ש שדבריו יובאו להלן להכריע שיש להחזיר את הטבעת לתובע.

לצורך הבהרת עמדתי נבאר בקצרה את יסודות הלכה זו ומקורותיה שחלקם התבארו בהרחבה בדברי קודמי.

מחלוקת הראשונים לגבי החזר בגדי שבת
בשולחן ערוך (אבן העזר הלכות כתובות סימן צט סעיף א) נפסק לגבי זכויות הגרושה בבגדיה בעת הגירושין:

...אבל גרושה שגירשה בעלה מדעתו בלא טענה, אין שמין לה בגדי חול, אבל של רגל ושל שבת שמין לה. (ואין יכולין לסלקה מבגדיה במעות) (ב"י בשם הריטב"א), אלא היא נוטלת אותן בשווין (תשובת הרא"ש כלל פ').

דהיינו, שבגדי רגל ושבת אינם בבעלותה הגמורה של האשה ולכן בעת גירושין שנעשו מרצונו החופשי של הבעל שמין את שווים של בגדי רגל ושבת ומנכים סכום זה מכתובתה של האשה.

בחלקת מחוקק (שם סק"ג) כתב שהשולחן ערוך פסק כן, על פי הרמב"ם וכפי שפירשו הריב"ש. "אבל הרא"ש חולק בהדיא וכתב דאין חילוק כלל... בין בגדי חול לבגדי שבת" שאין שמין כלל והם שלה לגמרי.

הקשה החלקת מחוקק, מדוע בסימן צ' (סעיף טו) פסק השולחן ערוך בסתם שלא כשיטת הרמב"ם שאין הבעל יכול למכור בגדי שבת של אשתו אפילו אין לו במה להתפרנס וכדעת המהר"מ והרא"ש.

וזה לשון השולחן ערוך:

מטלטלין שנתן לה משלו, דינם שוה לנכסי צ"ב, שאינו רשאי למוכרן לכתחלה, וה"ה למטלטלין שקנה לה, אפילו לא באו לידה, ואפילו אין לו במה להתפרנס. ואין חלוק בין בגדי שבת וי"ט לבגדי חול, אבל כלי זהב ובדולח יכול למוכרם, אם הוצרך להתפרנס מהם. ואם קרובים נתנו לה, בין תכשיטין בין בגדים, יכול הבעל למוכרם לפרנס עצמו.

ותירץ החלקת מחוקק:

ונראה דגם כאן אם הגרושה מוחזקת בכתובתה אין מוציאים מידה דיכולה לומר דקים לי כהרא"ש ומהר"מ דבתראי נינהו.

דהיינו שהכרעת השולחן ערוך במחלוקת הפוסקים כאן היא מחמת הספק ובהתחשב במוחזק. דהיינו, ששמין בגדי שבת זה דווקא כאשר הבעל מוחזק בכתובה והיא באה להוציא ממנו אבל כאשר היא מוחזקת אין שמין כדעת המהר"מ והרא"ש. אף הבית שמואל (כאן סק"ג) הסכים לתירוץ זה של החלקת מחוקק.

מחלוקת זו באה לידי ביטוי אף בחושן משפט לגבי דיני גביית בעל חוב. הרמב"ם סובר כשיטתו לחלק בין בגדי חול שאין המלוה גובה לבין בגדי שבת שגובה. הטור הביא הדעות החולקות בזה ובדרכי משה (סק"ז) הביא את דעת המהר"ם שבמרדכי החולק על הרמב"ם וסובר שאף בגדי שבת יו"ט אין בעל חוב גובה. לשיטתו החילוק בין בגדי שבת לבגדי חול קיים רק לגבי אחין שחלקו. ושם במרדכי למד כן אף בדעת הרי"ף בהלכות ובתשובה ובאו הדברים אף בשו"ת מהרי"ק (סימן י אות ח').

אכן אף שם השולחן ערוך נקט כרמב"ם והרמ"א השיגו וכתב, "ויש חולקים". זה לשון השולחן ערוך (חושן משפט הלכות גביית מלוה סימן צז סעיף כו) עם הגהת הרמ"א:

במה דברים אמורים, בכלי חול, אבל בגדי שבת ומועד, גובה אותם בעל חוב. (ויש חולקים). ואין צריך לומר אם היו בהם טבעות וכלי זהב וכסף, שהכל לבעל חוב, והוא שקנה לה הבעל, אבל מה שהכניסה לו, בין נכסי מלוג בין נכסי צאן ברזל, אין בעל חוב גובה ממנו...

והנה השולחן ערוך בחושן משפט פסק שבעל חוב אף לכתחילה גובה ממנה בגדי שבת ולא חש לדעות החולקות וזה סותר את דבריו באבן העזר (סימן צ סעיף טו'). עיין חלקת מחוקק (שם ס"ק נא') שהעיר על הסתירה, בית שמואל שם (ס"ק נב') מה שניסה ליישב, הפלאה (ס"ק לג') השגתו על הבית שמואל וישובו על הסתירה ואף בביאור הגר"א (ס"ק נא'*) ובחושן משפט העיר על הסתירה ולא ישבה. ואכמ"ל כי אין זה נוגע להכרעה בנידוננו.

תכשיטים שנתן לאחר הנשואין, האם דינם מוסכם?
מן הראוי לציין לשו"ת הריב"ש (סימן קכח) שהדגיש שאף הסוברים שבגדי שבת כבגדי חול ואין שמין מודים לגבי תכשיטים. וז"ל:

...אמנם, אפילו אלו החולקים על הרמב"ם ז"ל בבגדי שבת, לא חלקו בתכשיטי כסף וזהב. שהרי במתניתין דאחד המקדיש, שהביאו בגמרא בפרק נערה שנתפתתה (נד), על פלוגתא דרב ושמואל בגרושה, אי שמין מה שעליה, לא הזכירו אלא מיני מלבוש...

לגבי ההלכה שאין בעל חוב גובה מכסות אשתו ובניו של לוה שנדונה בחושן משפט הלכות גביית מלוה (סימן צז) הובאה בדרכי משה דעה החולקת על הריב"ש שהוזכרה לעיל וכעת נוסיף ונבאר.

כאמור לעיל הרמב"ם שיטתו לחלק בין בגדי חול שאין המלוה גובה לבין בגדי שבת שגובה. הטור הביא הדעות החולקות בזה ואף בדרכי משה (סק"ז) הביא את דעת המהר"ם שבמרדכי החולק על הרמב"ם וסובר שאף בגדי שבת יו"ט אין בעל חוב גובה. לשיטתו החילוק בין בגדי שבת לבגדי חול קיים רק לגבי אחין שחלקו. (ועיין שם במרדכי שלמד כן אף בדעת הרי"ף וביאור בהרחבה עיין בדרישה סקמ"ה) וזה לשונו של דרכי משה (סק"ז):

וכן כתב המרדכי סוף פרק נערה שנתפתתה (סי' קעב) בשם מוהר"ם דאפילו בגדי יום טוב ותכשיטין שקנה לשם אשתו, אין בעל חוב גובה מהם ודלא כתשובת הריב"ש שכתב בסימן קכ"ח שאף החולקים על הרמב"ם בבגדי שבת לא חלקו בבגדי כסף וזהב כו'.

המתבונן יראה שדרכי משה נקט שאפילו מתכשיטים אין בעל חוב גובה לדעת המהר"ם. נכון העיר ידידי הרה"ג מימון נהרי שליט"א שבתשובת מהר"ם די בוטון (תשובה ל"ג) העיר על דברי הדרכי משה שלא נמצא במרדכי שבעל חוב אינו גובה תכשיטים, וכתב שלדעת כל הפוסקים בעל חוב גובה מתכשיטי אשה. אכן בעיון בדברי המרדכי לא נמצא כפי שנכתב בדרכי משה. ובאמת אף בהגהת הרמ"א על השולחן ערוך לא בא זכרה של דעה זו אלא סתם שלגבי תכשיטין אין חולק שבעל חוב גובה.

זה לשון השולחן ערוך (חושן משפט הלכות גביית מלוה סימן צז סעיף כו):

במה דברים אמורים, בכלי חול. אבל בגדי שבת ומועד, גובה אותם בעל חוב. (ויש חולקים). ואין צריך לומר אם היו בהם טבעות וכלי זהב וכסף, שהכל לבעל חוב, והוא שקנה לה הבעל, אבל מה שהכניסה לו, בין נכסי מלוג בין נכסי צאן ברזל, אין בעל חוב גובה ממנו...

עיין שם בביאור הסמ"ע (סימן צז ס"ק סב) שהרמ"א שכתב "ויש חולקין" מיקם את הגהתו באמצע המשפט שמקורו מהרמב"ם לאחר בגדי שבת להורות שרק על זה חולקין ולא על תכשיטים. ומכאן נראה שלגבי תכשיטים הכריע כריב"ש שאין בעל חוב גובה מהם. אם כן האשה צריכה להחזירם כאשר היא מתגרשת וכפי שפסק הרמ"א באבן העזר (סימן צט).

בשו"ת רבי עקיבא איגר (מהדורא תניינא סימן ע) נקט לגבי תכשיטים אף לשיטת הטור והרא"ש דינם כבגדי שבת לדעת הרמב"ם כפי נקט הריב"ש והוסיף והדגיש לגבי תכשיטים שאינה יכולה להחזיק בהם ולטעון שישומו אותם אלא הבעל המגרש יכול אף ליטלם ממנה וז"ל.

... וכיון שכן שפיר פסק הרמ"א דא"י לסלקה מבגדים אפילו מבגדי שבת דלענין זה היא מוחזקת ויכולה לומר קים לי כהרא"ש והטור דגם בבגדי שבת אין מסלקין אותה, אבל להרמב"ם באמת מסלקין לה מבגדי שבת, א"כ ממילא ה"ה מתכשיטי כסף וזהב להטור והרא"ש דתכשיטי כסף וזהב להטור והרא"ש הוי כמו בגדי שבת להרמב"ם, כן נראה לענ"ד.

ראוי לציין לנקודה החשובה ביותר שלמרות שלגבי תכשיטים מוסכם שאינם של האשה ובעל חוב גובה מהם גם לגביהם יש חריג כפי המופיע בדרכי משה הנזכר:

... וכתב עוד המרדכי דאף לדברי הרמב"ם אם הקנה לה בפירוש אף מתכשיטין אין הבעל חוב גובה ועיי"ש תשובת מוהר"ם (ד"פ סי' רי) בזה.

בסמ"ע (שם סקס"ג) הביא הדברים ונראה שפסקם להלכה וז"ל:

אם היו בהם טבעות כו'. ועיין במרדכי שם [בד"מ הנ"ל סקס"ב] דפסק, לכו"ע אם הקנה לה בפירוש התכשיטין שלה, אין הבעל חוב גובה ממנו:

כך שבנידון דידן אילו היה ברור שהבעל נתן לאשה את הטבעת במתנה גמורה לא היה יכול ליטלה ממנה.

להמשך פסק הדין בתיק 951689/2