הצדדים נישאו ביום י"ט אב תש"ע (29/07/2010), וביום כ"ט לחודש תשרי תשע"ד (03/10/2013) התגרשו. כעת בפנינו תביעה לביטול הסכם הגירושין, הסכם שאושר בפסק דין מיום י"ח תמוז תשע"ג (26/06/2013), וככל שתתקבל התביעה לביטול ההסכם, שבמסגרתו האשה ויתרה על כתובתה, תוגש תביעה לתשלום הכתובה.

התביעה לביטול ההסכם הוגשה ארבעה שבועות קודם למועד סידור הגט, אך הדיון לבירור התביעה התקיים כמה חודשים לאחר הגירושין. בעת סידור הגט, התביעה עדיין הייתה תלויה ועומדת ללא הכרעה, לאחר שהוסכם שהגט יסודר ללא דיחוי וההכרעה בתביעה הנזכרת תינתן לאחר הגירושין.

כעת עם השלמת שמיעת טענות הצדדים, בפני בית הדין סיכומי טענות הצדדים, ולהלן פסק הדין.

עיקרי טענות הצדדים
טענות התובעת בעיקרן הן:
א. בעת החתימה על ההסכם האשה הבהירה לבעל שהיא אינה מוותרת על הכתובה, וכי מחמת גילוי בגידת הבעל, הגישה תביעה לביטול ההסכם ולתביעת הכתובה.

ב. ההסכם שאושר בבית הדין אינו ההסכם המקורי, וכי הנתבע לבדו ערך את ההסכם והחליף את הדפים, וביקשה להוכיח זאת מהעובדה שחתימתה אינה מופיעה על שני הדפים הראשונים.

ג. ערב אישור ההסכם האשה הייתה באירוע עם הבעל (לשעבר), שבו גילה את אהבתו אליה, ואף בעת שבאו לבית הדין לאישור ההסכם לא הייתה כוונתם להתגרש. הם חזרו לחיות יחד מתוך כוונה לנסות לשקם את שלום הבית. באותה תקופה המשיכה את לימודיה במרכז הארץ, והייתה שבה לסופי שבוע. הנתבע חיזר אחריה והיא האמינה שכוונותיו טהורות. אך כחודש אחר אישור ההסכם גילתה את דבר בגידתו. בתקופה זו, מבחינתה, ההליך שהתקיים בבית הדין בוטל.

ד. האשה תובעת פיצוי מהבעל על אי מילוי התחייבויותיו כלפיה, וכן הפגיעה שפגע בה בבגידתו.

ה. תוקפו של ההסכם הוא ממועד ביצוע הגט ולא לפני כן, ולכן התחייבויות הצדדים מקבלות תוקף רק עם ביצוע הגט. התובעת מציינת לפד"ר ח"ג עמ' 161–169 ולתיק 8988־25־1 מבית הדין בבאר שבע, שפסק אם חזרו לשלום בית, הסכם הגירושין מבוטל.

ו. מבקשת להצמיד את הסכום הרשום בכתובה סך 55,555 שקלים, ולהוסיף פיצוי הולם בסך 150,000 שקלים ועוד תביעות רכושיות כמפורט בסיכומיה.

עיקר טענות הנתבע הן:
א. כבר בשנה הראשונה לנישואיהם הנתבע נוכח שקיימים ביניהם פערים מנטאליים בלתי ניתנים לגישור, ובחודש אפריל שנת 2011 ערכו הסכם גירושין ראשון בכוחות עצמם. בהסכם זה מופיע ויתור האשה על כתובתה. נפתח תיק לאישור הסכם, אבל הצדדים חזרו מכוונתם לאשרו לצורך ניסיון לשלום בית.

ב. בשלהי 2012 עזבה התובעת את מקום מגוריהם המשותפים והודיעה שהיא פותחת חיים חדשים. אמנם חזרה בסופי שבוע לבית הנתבע בטבריה בהסכמתו, מתוך כוונה לסייע בידה כיחס חברי למרות הפירוד ביניהם. לדבריו היא הסכימה שירעה בשדות זרים, כי מבחינתה הסתיימו הנישואים ביניהם.

ג. הצדדים ביחד חתמו על הבקשה לאישור הסכם והגישו את ההסכם שנבנה על בסיס ההסכם הראשון הנזכר לעיל. בעת אישור ההסכם התובעת הצהירה שפרטי ההסכם ברורים לה. אין פסול בזה שהתובעת אינה חתומה על כל דף מאחר שכתב ידה מופיע בדף הראשון וחתימתה בדף האחרון שגם בו מוזכר הויתור על הכתובה. וככלל ההסכם דומה להסכם הראשון שעליו חתמה בכל דף.

ד. הנתבע מכחיש את טענותיה שחזרו אחר ההסכם לשלום בית וכן שתכננו לחגוג את יום נישואיהם השלישי.

ה. הנתבע טוען כי עקרונית הסכם גירושין מאושר בערכאה שיפוטית על מנת לבחון את הבנת הצדדים ורצונם כדי שלא ניתן יהיה לערער עליו בקלות ונטל ההוכחה משמעותי ביותר, ומוטל על המבקש לבטלו. וכן הנתבע מביא אסמכתאות משפטיות לביסוס עמדתו.

דיון והכרעה
א. התובעת טענה לביטול ההסכם מעיקרו מכיוון שלדבריה בעת שפנו לבית הדין לאישור ההסכם לא התכוונו לפנות לגירושין אלא לנסות לעשות שלום בית וערב קודם בילו יחדיו. טענה זו יש לדחותה על הסף, בהעדר בסיס עובדתי ומשפטי התומך בטענה זו.

יצוין כי טענה זו מוכחשת על ידי הנתבע. התנהגותו של הנתבע כפי שגילתה התובעת זמן קצר אחר חתימת ההסכם מוכיחה שכלל לא הייתה כוונתו לשלום בית, וייתכן שאף כוונתה הייתה להתגרש. אף אם כוונתה הייתה לשלום בית, הרי שאלו דברים שבלב בלבד, ואין בכוחם להביא לביטול ההסכם.

יתרה על כל אלה, בדיון שהתקיים בבית הדין ביום י"ח תמוז תשע"ג (26/06/2013) הופיעו הצדדים לאישור ההסכם ונשאלו על ידי בית הדין מספר פעמים מדוע הם מבקשים להתגרש? האם יש סיכוי לשלום בית? האם ניתן להפנותם לייעוץ ובית הדין נענה בשלילה מוחלטת על ידי שני הצדדים. יש להניח שאם בעת אישור ההסכם הייתה תקווה לשלום בית, הדבר היה בא לידי ביטוי בעמדות מי מהצדדים בדיון.

בית הדין פעל בהתאם לאמור בחוק יחסי ממון ולפיכך ניתן תוקף של פסק דין להסכם זה. וכך נקבע בסעיף 2 לחוק יחסי ממון:

(א) הסכם ממון טעון אישור בית המשפט לעניני משפחה (להלן – בית המשפט) או בית הדין הדתי שלו סמכות השיפוט בענייני נישואין וגירושין של בני הזוג (להלן – בית הדין), וכן טעון שינוי של הסכם כזה אישור כאמור.

(ב) האישור לא יינתן אלא לאחר שנוכח בית המשפט או בית הדין, שבני הזוג עשו את ההסכם או את השינוי בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו.

הסכם גירושין המאושר בבית הדין אינו דבר של מה בכך, שבהפרחת טענות כגון "לא התכוונתי", יהיה ניתן לבטלו כלא היה. רצון הצדדים נבדק, ונתינת התוקף על ידי הערכאה השיפוטית נותנת להסכם משנה תוקף. כל טענה לביטולו, חייבת להיבחן היטב, בטרם יינקט צעד כה משמעותי, כביטולו.

תוקפו של אשור ההסכם והתנאים הנדרשים לכך וההשלכות ההלכתיות של הליך זה, נתבארו בארוכה בפסק דין שנכתב על ידי הרכב זה בתיק מס' 605964/3 ופורסם על ידי הנהלת בתי הדין, ולהלן מפסק הדין הנזכר:

נקדים לבאר את יסוד מעמדו ההלכתי של הסכם גירושין חתום שאושר בבית הדין. מעמדו מיוסד על ההלכה הקובעת – "סיטומתא קניא", דהיינו, המנהג הרווח לתת תוקף להסכם מסוג זה – מחייב. עיין פד"ר כרך ג' עמודים 363 – 368 פד"ר כרך ד' עמ' 198 ועמ' 289 וכרך ה' עמ' 259 ועמ' 311 בכרך ח' עמודים 47 – 54, וכרך ט' עמ' 228 ושם צוינו המקורות באחרונים לכך.

בנוסף נציין לדברי הגמרא במסכת קידושין דף כו עמוד א' ביחס לקנין כסף המועיל לקניית קרקע:

"אמר רב: לא שנו אלא במקום שאין כותבין את השטר, אבל במקום שכותבין את השטר לא קנה".

ופרש רש"י: לא קנה: "דכיון דרגילין בהכי, לא סמכא דעתיה דלוקח עד דנקיט שטרא, ועיקר דעתו לקנות על השטר הוא."

מטעם זה החתימה על הסכם הגירושין אינה מחייבת ואינה בתוקף אלא לאחר שבני הזוג מתייצבים בפני ערכאה שיפוטית לאישור ההסכם, וזאת מאחר שעפ"י חוק יחסי ממון אין תוקף להסכם מסוג זה בהעדר אישור ערכאה שיפוטית, וכך הוא מנהג המדינה ביחס לכלל הזוגות המתגרשים, וכמו שכתבו בפד"ר כרך יט עמ' 274 בסיכום פסק הדין:

"המנהג הוא שכל זוג המתגרש לא סומך דעתו על הסכם גירושין עד שביה"ד יאשר אותו ויתן לו תוקף של פס"ד. לכן הסכם שלא הובא לביה"ד לאשרו אין לו תוקף אפילו לא מטעם סיטומתא כי מנהג הסוחרים הוא להביא הסכם לאישורו של ביה"ד."

מן האמור בסעיף 2 (א) בחוק יחסי ממון הנזכר לעיל עולה, שלאחר שאושר ההסכם, ביטולו טעון אישור בית הדין הרבני או בית המשפט לענייני משפחה, דבר שלא נעשה במקרה זה קודם לגירושין. על כן אף אם הצדדים חזרו לשלום בית אין ההסכם בטל מאליו, ובהעדר פסיקה לביטול ההסכם, ההסכם שריר וקיים. ונקודה זו הובהרה בפסק הדין (תיק מס' 605964/3) הנזכר.

ב. הטענה של התובעת אודות ההטעיה והחלפת הדפים נוגעת בעיקרה לצד העובדתי. לטענתה, בעת חתימת ההסכם לא הסכימה לוותר על כתובתה, היא אף אמרה זאת לנתבע וכך היה צריך להופיע בהסכם, אך הנתבע הטעה אותה בהחלפת דפים בהסכם.

כאמור לעיל הטענה אודות ההטעיה והחלפת הדפים מוכחשת על ידי הנתבע.

התובעת מבססת את טענתה על חסרון החתימה שלה על שני הדפים הראשונים, כמקובל, שכל אחד מהצדדים חותם על כל דף מדפי ההסכם. לדבריה, היא חתמה על כל הדפים ושני הדפים הראשונים הוחלפו על ידי הנתבע.

טענה זו נדחית מכמה טעמים. כבר בעת הדיון העיר בית הדין שאף בראשיתו של הדף השלישי, שעליו הסכימה התובעת שהוא לא הוחלף וחתימתה מופיעה בסופו, מופיע נושא הוויתור על הכתובה. טענתה אודות חיסרון החתימה על שני הדפים הראשונים אינה ראיה, מכיוון שברור הדבר על פי הודעתה בדיון שכתב ידה מופיע על הדף הראשון בו רשמה את שמה ומספר הזהות שלה, וזאת כפי הנראה במועד עריכת ההסכם הנושא תאריך 27/04/13. לפי ראות עיני בית הדין נראה שאף התאריך הרשום בהסכם נכתב בכתב ידה. לכן ניתן להסיק שכמו שאין ספק שהדף הראשון הוא חלק מההסכם, אע"פ שאינו חתום בתחתיתו, כך אין חיסרון חתימתה בתחתית הדף השני מוכיח שהוא אינו חלק מההסכם.

נוסף על כך, שני הצדדים חתמו על הבקשה לפתיחת תיק הגירושין עם צירוף ההסכם לתיק, הצהירו שפרטי ההסכם ידועים להם, וחזקה שבית הדין בדק את הדברים כראוי.

לכן הטענה להטעיה בנוסח ההסכם, דינה להידחות.

ג. עוד קודם הגירושין התובעת חזרה בה מהסעיף הקובע שהיא מוותרת על הכתובה, ועלינו לברר האם בנסיבות הנוכחיות התובעת תוכל לחזור בה.

בהסכם הגירושין בסעיף "שונות והעדר תביעות", נכתב:

"למען הסר ספק האישה מצהירה בזה כי מתחייבת לוותר על כתובתה וכי היא מאשרת כי היא תוותר על כתובתה בפועל במסגרת הליכי הגירושין.

הצדדים מסכימים ומצהירים בזה כי עם חתימתם על הסכם זה לא תהיינה להם עוד כל תביעות מכל מין וסוג איש כלפי משנהו, וכי האמור בהסכם זה מהווה הסדר סופי ומוחלט של כל תביעות בני הזוג, זכויותיהם וחובותיהם זה כלפי זה."

מלשון סעיף זה "מתחייבת לוותר", משמע שקיימת התחייבות עתידית לוותר על הכתובה אך לא ויתור מעכשיו, מעת החתימה על ההסכם. גם הסיפא של המשפט, העוסק בכתובה, מתייחס לוויתור עתידי, וכי המועד יהיה בעת הליכי הגירושין.

בהסכם התחייבות עתידית לעשות מעשה – דהיינו לוותר בעתיד, ואין מדובר בוויתור עכשווי. התחייבות זו, למחול על הכתובה במועד אחר, בעייתית מבחינת תוקפה ההלכתי, וכפי שיבואר.

בשו"ת הרשב"א חלק א' סי' אלף לג דן בהתחייבות למחול וז"ל הצריך לעניננו:

השיב מי שקנו מידו שיחזיר לראובן כל זכיות שיש לו עליו גם שיעשה לו שטר מחילה הוא ואשתו. מי הוי קנין דברים או לא?

והשיב זה מחלוקת בין הגאונים ז"ל יש מהם שאמרו דכל בלשון עתיד שאעשה כך או אתן כך הוי קנין דברים עד שקנו מידם ברוחות ויש מי שאמר שכל האומר אתן כך וכך לא קנין דברים הוא אלא הרי הוא כאלו קנו מידו בחיוב אותו סך ואין קנין דברים אלא באומר אחלוק עמך שאלו דברים בעלמא וכך אנו עושין מעשה בכל יום בפסקי הנדוני' שקונין מפלוני שיתן לפלוני כך וכך זהובים בנדונית בתו. ומחלוקת זה בספר העיטור בקנין. והילכך כל שקנו מידו שיחזור כל זכיות שיש לו בזה לאו קנין דברים הוא אבל במה שקנו מידו שיעשה לו הוא ואשתו שטר מחילה נראה שלא עשה ולא כלום... שאם קונין מזה שיעשה הוא מחילה לא עשה ולא כלום שזה קנין דברים בעלמא הוא שאין מחילה אלא סילוק שעבוד ואם קנו מידו שיסלק לאחר זמן שעבוד שיש עליו אין זה אלא דברים בעלמא ולא עשה ולא כלום.

דברי הרשב"א יתבארו כדלהלן, לסוברים שקנין אתן מועיל, היינו: "... כאלו קנו מידו בחיוב אותו סך". למרות שהקנין אינו מתייחס לחפץ, הוא מועיל כי הוא מתייחס אל חיוב נפשו של האדם בחוב הממוני, האדם משעבד את עצמו. כך נתבאר בתשובה אחרת של הרשב"א (חלק א' סי' אלף קמב) "...דכל שקנו...אף על פי שלא אמר בלשון חיוב חייב, דקנין מילתא אלימתא היא ומתקן הענין וכאלו מחייב עצמו באותו דבר שאמר ליתן."

אבל כל זה אינו אלא בחיוב ממוני שחל כעת על גופו, אבל קנין למחול בעתיד אינו מועיל, מפני שאין כאן חיוב ממוני, אלא "שזה קנין דברים בעלמא הוא שאין מחילה אלא סילוק שעבוד, ואם קנו מידו שיסלק לאחר זמן שעבוד שיש עליו אין זה אלא דברים בעלמא ולא עשה ולא כלום." כי מחילת חוב אינה הקנאת החוב לחייב, אלא הסתלקות של המתחייב. (עיין מחנה אפרים זכיה מהפקר י"א, שכתב שלפי דברי הרשב"א שניתן למחול בעל כרחו של הלווה. ועיי"ש שיטת הריטב"א ואכמ"ל).

הרמ"א בשולחן ערוך חושן משפט (סי' רג סעיף א) לאחר שציין לעיין בסי' רמ"ה, בענין האומר אתן דבר לפלוני, אי הוי קנין דברים, פסק על פי דברי הרשב"א כדלהלן:

מי שקנו ממנו שיעשה שטר מחילה לחבירו, הוי קנין דברים, דשטר מחילה אינו אלא סילוק בעלמא. אבל אי קנו ממנו להחזיר לחבירו כל זכיותיו שיש לו עליו, לא הוי קנין דברים.

ועיין שם בט"ז שהסיק שדברי הרמ"א האלו הם להלכה שכן פסק הרשב"א. ועיין עוד מה שהעיר על דברי סמ"ע (חושן משפט סי' יב סק"כ) שכתב שקנה מידו לוותר ולמחול מה שבידו, מועיל, ודחה את דברי הסמ"ע, והסכימו עמו אורים ותומים ונתיבות המשפט, עיין פתחי תשובה (שם ס"ק יג).

נמצאנו למדים שהתחייבות האשה למחול במועד עתידי עדיין אינה בתוקף בעת החתימה על ההסכם, ואם קודם שהגיע הזמן למימוש ההתחייבות למחילה זו, חזרה בה האשה מהסכמתה למחול על הכתובה, חיוב הכתובה נשאר על עומדו.

בספר צמח צדק על הש"ס, סנהדרין פרק ג', במחלוקת ר"מ וחכמים סנהדרין דף כד. כתב:

"ואפשר שלזה נתכוין הנ"י במ"ש בשם הרא"ה בפי' מחול לך דהכא כגון דאמר לו תובע לנתבע הרי עלי לעשות מתביעה זו בכל מה שיאמרו כו', דלשון זה משמע שיתחייב לעשות המחילה אחר גמר דין, ומשום הכי ס"ל לרבי מאיר דיכול לחזור בו אפילו אחר גמר דין כיון דעדיין לא מחל בהדיא רק שהתחייב למחול אח"כ, ולרבנן מחויב למחול אח"כ או דממילא מחול אח"כ. ולפי האמת ה"ה אם אמר בהדיא מחול לך, יכול לחזור בו לפני ג"ד דכיון שאמר שמוחל לו מה שיאמר אבא, א"כ משמע ג"כ שימחול אח"כ לא שמוחל מעכשיו, ומש"ה יכול לחזור בו לפני ג"ד. ולא דמי למחילה על תנאי, דהתם המחילה היא מעכשיו רק שתלויה בקיום התנאי, או אפילו אין המחילה מעכשיו אלא שדעתו למחול ושיתקיים התנאי. משא"כ הכא דאדרבה סובר שיזכו אותו כנ"ל. ומ"מ אפשר וקרוב הדבר לומר דאם אמר בפי' הריני מוחל לך מעכשיו אם יזכוך אבא שאין יכול לחזור בו אפי' לפני ג"ד, דמחילה במעכשיו לא גריעא מקנין שזהו ק"ס וזהו קנין חזקה בגוף הדבר מעכשיו."

לפי דרכו של הצמח צדק, אם קיימת התחייבות למחול במועד עתידי, ההתחייבות מועילה, אך יכול לחזור בו קודם שהגיע המועד. אך אם המחילה היא מעכשיו ותלויה בקיום התנאי אינו יכול לחזור אם יתקיים התנאי. כגון: מחילה מעכשיו המותנית בסידור הגט אינה יכולה לחזור ובלבד שיוסדר גט במועד שנקבע. בהתאם לכך, יתכן כי בדרך כלל ביחס לכתובה, שקיימת חובה שלא לדור עם אשתו ללא כתובה, בסתמא המחילה אינה מעכשיו ובתנאי שיוסדר גט, שאם כן יתברר למפרע ששהתה עמו בלא כתובה. ובנידון זה בהסכם הגירושין הדברים נכתבו בפירוש, שהכתובה תימחל רק במועד הגירושין.

וע"ע בספר דברי גאונים כלל מא סי' ז' שהעלה שהלכה זו האם מועילה התחייבות למחילה עתידית, עדיין במחלוקת שנויה, עכ"פ העיקר נראה כמו שכתבנו לעיל שאמנם התחייבות מועילה בקנין אתן, מכיון שבכך גופו משתעבד בממון, משא"כ במחילה שעניינה סילוק בלבד, שלא יכולה להיתפס בה השתעבדות הגוף, וכמבואר בתשובת הרשב"א הנזכרת. וכאמור כך גם פסקו הט"ז בשולחן ערוך חושן משפט (סי' רג סעיף א) ועוד פוסקים שדברי הרמ"א שהובאו לעיל הם להלכה על פי פסק הרשב"א.

יצוין שהניסוח בהסכם זה שונה מהמקובל ברוב הסכמי הגירושין שרגילים לכתוב בניסוח כדלהלן "בכפוף לסידור הגט בפועל מוותרת האשה על כתובתה" או "מוותרת על כתובתה עם סדור הגט" או "מתחייבת כי הינה מוותרת על מזונותיה ועל כתובתה החל מיום סידור הגט". בלשונות אלו עדיין ניתן לפרש שהוויתור מתבצע מעכשיו אך מותנה בסידור הגט. ניסוח זה נקבע כדי שאם ישובו לשלום בית – לא תיזקק לכתובה חדשה.

ככלל אף ניתן לומר, שיש אומדנא שאין האשה מוותרת על כתובתה אלא אם יינתן הגט שהרי בהסכם גירושין עסקינן והוויתור הוא על תנאי שינתן הגט, ועל יסוד אומדנא זו מתפרש ההסכם.

ויצוין לספר ישמח לבב (אבן העזר סימן כג) שכתב:

המנהג הפשוט, כשהאיש והאשה מתקשרים מתוך קטטה להפריד זיווגם שקונים מיד האשה למחול במקצת הכתובה או בכולה, ובה שעתא קונים מהבעל לתת גט לזמן המיועד, ואחר כך הוא מחזירה ועושים שלום ביניהם ואין חוששים לחדש כתובה אחרת... ונראה דטעם המנהג שכאילו התנה שאינה מוחלת הכתובה אלא על מנת להתגרש דאם לא כן שמא יחזור הבעל מלגרש ונמצאת העלובה קירחת מכאן ומכאן, ואומדנא דמוכח ואנן סהדי שלא נעשית המחילה אלא על מנת להתגרש, ואין הכתובה מתבטלת עד שעת הגרושין.

אך כאשר ניסוח הוויתור על הכתובה הוא כאמור לעיל: "האישה מצהירה בזה כי מתחייבת לוותר על כתובתה וכי היא מאשרת כי היא תוותר על כתובתה בפועל במסגרת הליכי הגירושין" – כאמור, יש מקום לומר שבטרם סודר הגט, האשה יכולה לחזור בה ממחילת הכתובה.

עוד יצוין כי בנידון דנן דנו בפסקי דין רבניים חלק ג' פס"ד בעמוד 168–169, והביאו מספר ישועת ישראל להגר"י מקוטנא חו"מ סי' י"ב וכתבו:

"מדינא ודאי באומר לו אני מוחל לך ע"מ שתתן לי חפץ פלוני דאינו יכול לחזור דתנאי מילתא אחריתא... עיין שם. וכן כתב שם בחה"מ דלא אמרינן מחילה א"צ קנין אלא היכא דנחית ע"ד מחילה וה"ה כשמוחל על תנאי שתעשה דבר פלוני."

אולם מספר משפטי שמואל סי' ס"ו כתבו, וז"ל:

...אמנם לע"ד נראה שלשון מחילה זו שאומרים שאמר להם שאם יתנו לו... ימחול להם השאר אינו לשון שבו יהי' החוב מחול... הרי אין לשון זה גמור...

ומתוך כך העלו שמחילה בתנאי בלא קנין יכול לחזור בו כיוון שלא נגמר הענין.

לאחר מכן הסיקו ליישב את המקורות ולומר שאין סתירה, וכתבו:

אכן נראה דיש הבדל בין אם המחילה היא מעכשיו אלא שעשה תנאי, בזה אינו יכול לחזור בו אם השני רוצה לקיים התנאי, וכמש"כ הגר"י מקוטנא הנ"ל עיין שם. אבל בנדון המשפטי שמואל המחילה לא היה מעכשיו אלא בשעת קיום התנאי, ולכן הוא יכול לחזור בו לפני שקוים התנאי.

גם בספר מחנה אפרים (הלכות מכירה – דיני אסמכתא סי' ו' בסופו) בבואו לבאר את לשון הרמב"ם (הלכות מכירה פרק יא הלכה יח) בתיקון חכמי ספרד להקנות באסמכתא, שכתב בלשון זו: "...הרי החוב זה מחול לו מעכשיו..." כתב לבאר דבריו, וז"ל: "ומה שהוצרך לומר שיהא החוב מחול מעכשיו, נראה דהיינו טעמא כדי שלא יוכל לחזור בו לומר איני רוצה למחול." דהיינו, במחילה מותנית אם אין המחילה מעכשיו, יכול לחזור בו.

עיי"ש בפסק הדין הנזכר באריכות כל הדיון.

הניסוח שבהסכם בנידון דנן דומה לנידון של ספר משפטי שמואל, ויתכן שאף גרוע ממנו, לכן קביעתנו שרירה וקיימת, שהתחייבות האשה למחול התרוקנה מתוכן, וזאת מפני שמועילה חזרתה כל עוד החזרה נעשתה קודם למועד שבו המחילה מקבלת תוקף, ולפיכך חיוב הכתובה עומד בעינו.

לכאורה, היה מקום לטעון שמהסיפא של הסעיף הנזכר בו הצדדים מצהירים שלא תהיינה להם עוד תביעות נשללת זכות האשה לתבוע את כתובתה. בהסכם נכתב בזו הלשון:

הצדדים מסכימים ומצהירים בזה כי עם חתימתם על הסכם זה לא תהיינה להם עוד כל תביעות מכל מין וסוג איש כלפי משנהו, וכי האמור בהסכם זה מהווה הסדר סופי ומוחלט של כל תביעות בני הזוג, זכויותיהם וחובותיהם זה כלפי זה.

תשובת טענה זו היא, שהסדרת הכתובה המופיעה בסעיף זה אינה נכללת בהעדר התביעות ולגביה חל מה שנכתב באותו סעיף עצמו שהאשה התחייבה לוויתור עתידי על הכתובה. לכן על פי "האמור בהסכם זה" שאין בו ויתור על הכתובה אלא התחייבות לוותר, עקב חזרת האשה מהסכמתה לביצוע הוויתור בטרם המועד שבו המחילה נכנסה לתוקף, זכות המוקנית לה על פי ניסוח ההסכם, כמבואר לעיל, הרי בעת הגירושין שטר הכתובה בעינו עומד.

המעמד שיש להסכם שקבל תוקף של פסק דין
למרות האמור לעיל, יש לקבוע כי לאחר שניתן להסכם תוקף של פסק דין, אין לחייב את הבעל בתשלום הכתובה.

כאמור, בנידון זה, לאחר פסק הדין האשה חזרה בה מהוויתור על הכתובה, אך למרות זאת בהתאם להסכמתם סודר הגט.

יצוין לפסק דין שכתבנו בבית דין זה, ופורסם בספר עטרת דבורה חלק א' סי' ס', וממנו עולה כי בנסיבות שבהן בסופו של דבר הצדדים לא התגרשו, לאחר שהאשה הודיעה על רצונה בשלום בית וחזרה בה מהמחילה על הכתובה, מועילה חזרה זו, מפני שפסק הדין הקובע את המחילה לא ניתן ביחס לנסיבות חדשות אלו, שבסופו של דבר הצדדים לא התגרשו. אך בנידון דנן שהצדדים ביקשו להתגרש בהסכמה, ואכן סודר הגט, אך קודם למועד סידור הגט האשה חזרה בה ממחילתה את הכתובה, יש לקבוע כי למרות שקיים יסוד בהלכה המאפשר את החזרה מהמחילה בטרם הגיע המועד שהמחילה בתוקף, וכפי שהתבאר לעיל, אך למרות זאת, בנסיבות שהסכם קבל תוקף של פסק דין, התבטלה האפשרות לחזור מהמחילה. דהיינו, בלא פסק הדין היה ניתן לחזור מהמחילה. אך לפסק דין זה, השלכה על יכולת החזרה מהמחילה על הכתובה.

נקדים שאמנם בדרך כלל הסכם החתום בין שני צדדים יכול להיות בר תוקף גם לולי בית הדין נתן לו "תוקף של פסק דין", (מלבד הסכם ממון בן בני זוג שעל פי החוק והמנהג אינו בתוקף בלא אישור ערכאה שיפוטית), אך לאחר שהורגלו במתן תוקף של פסק דין להסכם, פסק הדין הוא פסק דין ככל פסק דין אחר לכל דבר וענין, שהרי על יסוד פסק דין זה רשויות האכיפה מוציאות לפועל את הוראות ההסכם, כהוצאה לפועל של פסק דין שיפוטי, דבר שלא היה מתרחש לולי ניתן להסכם תוקף של פסק דין. על כן מעמדו של פסק דין לאישור הסכם גירושין כמעמדו של כל פסק דין אחר.

נפתח בבירור העקרוני, מהו מעמדו של פסק דין שנכתב על ידי בית הדין. האם פסק הדין רק קובע מהי ההלכה בנסיבות שהתבררו בבית הדין ופסק הדין מחייב את הצדדים, או שמלבד זאת, פסק הדין יוצר מצב חדש ביחסי הממון שבין בעלי הדין.

במשנה במסכת שביעית (פרק עשירי מ"ב) נכתב ש"מעשה בית דין אינן משמטין". ובירושלמי: "וכל מעשה בית דין, אילו גזרי דינין."

וברמב"ם בהלכות שמיטה ויובל פרק ט' הלכה טו כתב:

"בית דין שחתכו את הדין וכתבו איש פלוני אתה חייב ליתן לזה כך וכך אינו נשמט, שזה כגבוי הוא וכאילו בא לידו ואינו כמלוה."

ובפירוש המשנה לרמב"ם מסכת שביעית (שם) כתב:

"וכל מעשה בית דין, ביארו בתלמוד שהם פסקי הדינים, והוא שיאמר הדיין איש פלוני אתה חייב ליתן לזה כך וכך, אותו הממון אינו נשמט, כי משחייבו השופט לשלמו הרי הוא כאלו קבלו בעליו, ואינו חוב לפי שכבר ציוהו השופט לשלמו."

והנה בשולחן ערוך חושן משפט סי' סז סעיף ח' כתב:

"תבעו ממון וכפר, והביא עדים וחייבוהו בית דין וכתבו לו פסק דין, הוי כגבוי ואינו משמט."

לכאורה משמע, דוקא כשתבעו ממון וכפר ואח"כ פסקו בית הדין, אך להלן מש"כ בתשובת מהרי"ט חלק ב' חו"מ סימן קיד:

"ומטעם גזר דין נמי יפה כחו של לוי, דמשעמד בדין על מה שלקח מדמי השותפות חייבוהו בית דין, הו"ל כגבוי ביד בית דין. ומה שפי' רבינו שמשון גזרי דינין כגון תובע מחבירו וכפר לו, לפי מה שחלק הוא ז"ל לבסוף בין כתבו פסק ללא כתבו דההיא דמלוה שנעשית כפרנית משמטת מיירי בלא כתבו, נמצא שהכפירה אינה מעלה ולא מורדת אלא כפירה אורחא דמילתא נקט לפרושי גזרי דינין, (שגם) [שאם] בעל דינו מודה לו מה שייך גזירת בית דין, וה"ה אם לא כפר אלא שהיה רוצה להפטר בשום טענה... וכן נראה מתשובת הרא"ש בסוף כלל פ"ו שכתב וכן התובע את חבירו לדין וכתבו לו בית דין פס"ד אין משמטין כדתנן וכל מעשה בית דין אין משמטין ומפרש בירושלמי גזרי דינין כגון התובע את חבירו ממון וכפר לו והביא עדים וחייבוהו בית דין וכתבו לו פסק דין אז הוי כגבוי ואינו משמט ע"כ, וממה שכתב בתחילת הלשון התובע את חבירו לדין וכתבו לו פסק דין משמע דאין צריך כפירה, אלא כשתבעו לפני ב"ד לבד. ומה שהוצרך לומר וכפר בו וכו' לפרושי גזרי דינין ולומר דלא חשיב כפרנית שנעשת מלוה דמשמטת דכיון דכתבו לו פ"ד הו"ל כגבוי כמ"ש שם."

ועיין בספר פנים למשפט על חו"מ סי' סז סעיף ח', שלפי דרכו של מהרי"ט אין מחלוקת ראשונים ומש"כ הרא"ש בתשובה (והשו"ע בעקבותיו) תביעה וכפירה, לאו דוקא, אלא אורחא דמילתא נקט.

וכן יצוין לתשובת יביע אומר כרך ה' חלק חושן משפט סימן ב' שכתב ביחס לנידון שניתן פסק דין לחיוב הבעל במזונות, אך טרם נגבו דמי המזונות על ידי האשה, ולאחר מכן עלתה לדיון טענה שאם תתקבל יהיה בה כדי לפטור את הבעל מהתשלום שכבר חויב בו, וז"ל–

"נראה שאם ניתן פסק דין לחייב את הבעל במזונות האשה, ועבר זמן מה ולא שילם, וכעת בא וטוען שהיא עובדת ופונה בבקשה לביה"ד לאפשר לו להביא עדים להפקיע חיובו למזונות האשה בטענת: מעשה ידיה לבעלה, וביום שהוזמנו העדים לא הופיעה האשה מאיזה סיבה שהיא, נראה שאין לקבל עדות העדים שלא בפניה... והרי פסק דין שניתן ע"י בית דין אלים טפי משטר, שהרי כתב הרמב"ם (בפ"ט מהלכות שמטה ויובל ה"ו), שביעית משמטת את המלוה, ואפילו מלוה בשטר שיש בו אחריות נכסים ה"ז משמט. וכ"פ הטוש"ע (סי' סז ס"ב). וכתב הרמב"ם (שם הט"ו), ב"ד שחתכו את הדין וכתבו בפס"ד פלוני חייב ליתן מנה לפלוני אינו נשמט, שזהו כגבוי, וכאילו בא לידו, ואינו כמלוה. עכ"ל. וכן פסק הטוש"ע (סי' סז ס"ח). ע"ש. וכיון דעדיף הפס"ד משטר, ודאי דלא חשיב כבא להפטר אלא כבא להוציא. ועיין בב"מ (יז:) דכל מעשה ב"ד כמאן דנקיט שטרא בידיה דמי. ועיין בב"י ובבד"ה (סי' לט) דנקטינן כסברת הרי"ף והרמב"ם שאם יש ביד המלוה פס"ד אין הלוה נאמן לומר פרעתי. (וכן פסק בשו"ת הרשב"ץ ח"א סי' קעג). וכ"פ בש"ע (סי' לט ס"י). ובש"ך שם האריך בדעת הראשונים בזה. ועיין בערך השלחן ובספר פנים במשפט שם. ובשו"ת רב פעלים ח"ב (חאה"ע סי' י) ע"ש. ולכן נראה שאין לקבל עדות שלא בפני האשה, להפקיע חיוב המזונות שנתחייב בהם הבעל ע"י פס"ד של בית הדין."

הרי שלאחר שבית הדין פסק לחייב את הבעל במזונות אשתו, מכאן ואילך כשהבעל מבקש לפוטרו מחובתו למזונות, אין זה כדיון לפטור את החייב, אלא דיון להפקיע זכות מהאשה. דהיינו פסק הדין יצר מציאות חדשה שהאשה תפוסה בזכותה למזונות, דבר שלא היה קיים בטרם ניתן פסק הדין.

אמנם בספר חכמת שלמה למהר"ש קלוגר ז"ל על השו"ע סי' סז ס"ח כתב לבאר את ההלכה שמעשה בית דין ופסק דין אינן משמטין, וז"ל:

"דזה הוי נמי מכח תקנת פרוזבול, דאם כתבו לו הפסק דין עשהו חז"ל כאילו עשה פרוזבול, אבל מדין תורה ודאי לא הוי כגבוי אף על ידי פסק דין, ולכן יכול למחול, וזה ברור."

דהיינו לפי דרכו של מהרש"ק ז"ל, הלכה זו שפסק דין כגבוי דמי, היא הלכה יחודית בהלכות שמיטת כספים בלבד, ואין ללמוד ממנה לשאר דיני ממונות, ולפי דרכו מועילה מחילה על זכות שזכה בפסק דין, ודין מחילה זו כמחילה בעלמא שאינה צריכה קנין.

יש להעיר על דברי מהר"ש קלוגר ז"ל כמה הערות:

א. פשטות לשון הרמב"ם והשו"ע הנזכרים ועוד פוסקים שכתבו דמעשה בית דין כגבוי, מורה שזוהי הלכה כללית ואינה רק מכח תקנת פרוזבול בשביעית.

ב. מדברי הש"ך סי' לט ס"ק כט עולה שלא כדבריו, ממה שחלק על המבי"ט וקבע שאין נאמן בטענת פרעתי כנגד פסק דין והוכיח זאת מדברי הרמב"ם הנזכרים בהלכות שמיטה. וז"ל הש"ך:

"אדרבא מוכח מכאן לכאורה איפכא, דאם איתא דיכול לומר פרעתי, הרי הוא מחוסר גוביינא טובא, ודמי למלוה על פה ואמאי אינו נשמט, וא"כ גם מדברי הסמ"ג בהלכות שמיטה [ל"ת ר"ע] והברטנורה פ"י דשביעית [מ"ב] שכתבו שם כהרמב"ם, מוכח דס"ל דעל פסק דין אינו נאמן לומר פרעתי", עכ"ל.

אילו סבר הש"ך כדעת חכמת שלמה, לא היה מקום להביא ראיה מהלכות שמיטת כספים להלכות טוען ונטען.

ג. מצינו בספר התרומות שער נא (חלק ב אות א) כתב להדיא להיפך מסברת החכמת שלמה. לשיטת ספר התרומות גם בשעבודא דרבי נתן מועילה מחילה, אך כשיש פסק דין לא מהני מחילה. וז"ל ספר התרומות:

"והצרפתים תירצו דהכא בשטר מקויים עסקינן ואתי מלוה שני למגבי בהאי שטרא מכח ב"ד ומדרבי נתן, וכגון דאתו לבי דינא מקמי דלימא דהאי שטרא אמנה הוא, וכיון דמצווין ב"ד להוציא מידו לתת לזה כמאן דמפיק ממונא מיניה דאמי, ואי בעי האי מלוה מריה דשטרא למחול ללוה לא מצי מחיל, כדאמרינן גבי פרוזבול דאינו משמט, דכללא הוא דכל מילתא דרמיא אבי דינא כמאן דנקט משכון דאמי", עכ"ל.

וכן הוא בשטמ"ק במסכת כתובות דף יט ע"א בשם חי' הרמב"ן. ועיין בש"ך סי' פו ס"ק יב שהביא מדברי ספר התרומות ונקט בשיטתו שבלא פסק דין מבית דין אין שעבודא דרבי נתן, עכ"פ גם לפי דרכו חזינן בספר התרומות שפסק הדין שהורה שמוציאין מזה ונותנין לזה מדרבי נתן קבע מציאות שהחוב כבר כגבוי למלוה השני, ועקב פסק הדין המלוה הראשון כבר אינו יכול למחול, מפני שהממון נידון כגבוי אצל המלוה השני הזוכה, ודלא כחכמת שלמה.

ד. הטור חו"מ סי' יב הביא שיטת רבינו ישעיה שמחילה אינה צריכה קנין אך אם המוחל תפוס בשטר לא מהני מחילה בלא קנין, ועין בסמ"ע סי' יב ס"ק כא שהסכים עמו ובט"ז כתב שהעיקר כדעת החולקים על רבינו ישעיה. ובב"ח באר שיטת רבינו ישעיה וכתב:

"פירוש במחול לך ותפיס שטרא ס"ל להר"ר ישעיה דהלכה כבית שמאי (יבמות לח ב) דשטר העומד לגבות כגבוי דמי כדעת רוב פוסקים וחשיב התובע מוחזק ודינו כאתן לך."

אמנם בש"ך ס"ק יז תמה על הב"ח, וכתב:

"ודבריו תמוהין, דהא לא קי"ל כבית שמאי כדמוכח בש"ס ס"פ כל הנשבעין וכ"פ כל הפוסקים."

אך כבר באר בקצות החושן סק"א:

"דטעמא דמחילה ותפס שטרא לא מהני היינו משום דכל העומד לגבות כגבוי דמי, ואף על גב דאנן קי"ל דלא כבית שמאי (סוטה כה, א) דאמרי כל העומד לגבות כגבוי, אפילו הכי חזינן דשטרא לכמה מילי הוי כגבוי, דהא מגו להוציא לא אמרינן ובשטר כיון דנכסים משועבדים בשטר אמרינן מגו להוציא, (עיין לקמן סימן פ"ב סק"י) וכבר עמד בזה בעל כנסת הגדולה סימן פ"ב (הגה"ט אות נ"ז) ומיישב באיזה ענין הוא כגבוי ובאיזה ענין לא הוי כגבוי, ע"ש שהעלה דבספק לבד לא הוי כגבוי אבל בשטר ברור הוי כגבוי וע"ש."

ובספר נודע ביהודה מהדורא תניינא חלק חו"מ סי' לב כתב בשיטת רבינו ישעיה:

"לפי מה שמפרש הב"ח טעמו שסובר כב"ש דשטר העומד לגבות כגבוי דמי, ואף שהש"ך בסימן י"ב הקשה עליו שהרי הלכה כב"ה, נלע"ד בשלמא גבי כתובה כגון מתו בעליהן עד שלא שתו שכבר נולד הספק בחיי בעלה, בזה סברי ב"ה דלא אמרינן כגבוי שהרי אפילו קודם שנסתרה אינה עומדת לגבות בודאי, כי שמא תמות, וכן בנפל הבית עליו ועל מורישו לא אמרינן לגבי בע"ח שלו שטר העומד לגבות שהרי אינו עומד לגבות מנכסים הללו בודאי, כי שמא הוא ימות קודם מורישו. וכן גבי מת לוה בחיי מלוה תיכף כשמת לוה אינו עומד לגבות בודאי כי שמא לא ישבע, בכל הני סברי ב"ה דלאו כגבוי וב"ש סברי אפילו בספק ג"כ כגבוי, עיין היטב ביבמות דף ל"ח ובכתובות דף פ"א ובשבועות דף מ"ח, אבל שטר שביד מלוה לגבי נכסי הלוה עצמו שעומד בודאי לגבות מנכסים הללו כאלו הם ברשות המלוה ובזה סובר הר"ר ישעי' דגם ב"ה מודו דכגבוי ולכך לא יועיל מחילה בלא קנין שכבר הם ברשות המלוה."

הדיון הנזכר מתייחס לחוב בשטר בלבד, שיש לדון בו אימתי כגבוי, ושלא תועיל מחילה בלא קנין, אך ביחס לפסק דין שנקטינן להלכה שהוא כגבוי דמי, וכמבואר לעיל, לכו"ע לא מועילה מחילה אלא באמצעות קניין.

והנה בהלכה של מוכר שטר לחבירו וחזר ומחלו מחול, כתב הב"ח בחו"מ סי' סו:

"אבל הגבו בית דין דהיינו שכתבו פסק דין דהלוה ישלם ללוקח, פשיטא דאם אח"כ פרע למוכר חייב לפרוע פעם אחרת ללוקח שכבר נתחייב ללוקח בבית דין מדרבי נתן כדלקמן בסימן פ"ו."

אך הש"ך ס"ק נח חלק על הב"ח וכתב:

"אפילו כתבו לו בית דין פסק דין שמחויב הוא לשלם ללוקח יכול למחול, וטעמא, דפסק דינם אינו אלא שמחויב לשלם לו כל זמן שהשטר בתקפו, אבל כל שנמחל השטר, על זה אין יכולים לפסוק, שאין בכחם לעקור דין ודת תורתינו, ואם כן כיון שכתבתי לקמן ס"ק (ס"א) [ס"ב] דטעם סברא זו משום דכיון דפרע לו נמחל השטר ואין לך מחילה גדולה מזו, וכמו שכתב ג"כ הב"ח גופיה מפני שמחל המלוה שעבוד השטר באותו פרעון כו', א"כ ה"ה הכא אף שעבר ציווי ב"ד ופסק דינם שכתבו לו, מ"מ כיון דנמחל השטר שוב אין ללוקח עליו כלום."

בספר אמרי בינה דיני הלואה סי' סג אות ל' חיזק את שיטת הב"ח עפ"י הדרך הנזכרת שבאמצעות פסק הדין החוב נחשב כגבוי, וכתב:

"ובש"מ כתובות סוגיא דשטר אמנה כתב משם חכמי הצרפתים ליישב הקושיא דיהיה נאמן אמנה במגו דא"ב מחיל להסוברים דגם בשעבודא דר"נ יכול למחול וז"ל כגון שתובע מלוה השני ללוה מדר"נ והעמידוהו בדין ונתחייב לו ממון ואחר כך בא בעל השטר ואמר אמנה הוא זה כיון דעמד בדין שוב אינו יכול למחול דכל מלתא דב"ד כמאן דגבי דמי כדאמר לענין פרוזבול הרי דאפילו בהעמדה בדין לבד נשתעבד לו וניתק כח המלוה מכל ושוב לא מהני מחילה אף להסוברים דמטעם שדר"נ יכול למחול. ואם כן עכ"פ במכירת שטר לא מבעי להסוברים דמטעם דמכירת שטרות דרבנן הוא ולכך יכול למחול זה הכל קודם העמדה בדין, אבל אם כבר עשאו מעשה ב"ד וכתבו פסק דין ליד הלוקח כמאן דגבי דמי ונתק כח המלוה המוכר לגמרי. אלא אף להסוברים דמכירת שטרות מן התורה ורק שעבוד הגוף נשאר אצל המוכר, וכשמוחל שעבוד הגוף נפקע השעבוד נכסי ממילא, מ"מ כיון דכבר יצא חייב להלוה לשלם להלוקח י"ל דאף גופו נתחייב... אבל לעולם כשמטי זמנו ותובע לב"ד וחייבהו ב"ד ומסרו לו פס"ד י"ל דאינו יכול למחול. ומה שכתב דאינו יכול הב"ד לעקור דין תורה י"ל דאין זה עקירת דבר כיון דהדין הוא כן לחייבו לשלם הם אמרו דיכול למחול אף אחר קנין והם אמרו דמעשה ב"ד לחייבו שוב מחיוב לגמרי וניתק כל כחו דהמוכר."

אך בסיום דבריו כתב האמרי בינה: "אולם כל האחרונים הסכימו לדברי הש"ך ומי יבא אחריהם."

אך נראה כי גם אליבא דשיטת הש"ך, אין מקום לשלול את המסקנה שהאשה מנועה מחזרה ממחילת הכתובה.

נידון זה אינו דומה לנידון הש"ך, שבו בית הדין לא קבע דבר ביחס למוכר, ובפסק דינם לא נשלל שעבוד הגוף שיש למוכר, המאפשר לו את המחילה, מאחר שמלכתחילה בית הדין לא התייחס כלל לאפשרות של מחילת החוב, אלא בית הדין רק הורה שעל הלווה לשלם ללוקח. מה עוד שמסתמא המוכר לא היה בפני בית הדין ולא היה אחד מבעלי הדין, על כן פסק הדין לא התייחס אליו. משא"כ בנידון דנן ששני בני הזוג עמדו בפני בית הדין וביקשו שיינתן להסכם תוקף של פסק דין, פסק הדין מחייב את שניהם וקובע כי הוראות ההסכם הפכו לפסק דין לרבות ההוראה המחייבת את המחילה והנותנת לה תוקף עם הגירושין. לכן ביחס לחוב הקבוע בשטר הכתובה דינו של הבעל כמי שמוחזק בו מכח פסק דין. הבעל אוחז ומוחזק בזכותו שלא תבוטל המחילה בחזרת האשה גרידא, בלא קנין שיוכל להיעשות רק בהסכמת שני הצדדים, ושהאשה מנועה מלחזור בה ממחילתה הנכנסת לתוקף עם הגירושין.

סיכומו של דבר, מאחר שההסכם קבע שעם סידור הגט האשה מתחייבת למחול, וכי עם סידור הגט אין יותר תביעות הדדיות וקביעה זו קיבלה תוקף של פסק דין, הרי בפנינו פסק דין הקובע את המחילה עם הגירושין, והבעל זכה בזכות זו שלא יגבו ממנו את תשלום הכתובה, ואין בכח החזרה מצד האשה לשנות זאת, גם אם קודם שחלה המחילה, הודיעה שהיא חוזרת בה.

נימוקי הפרק האחרון, באשר למעמד שיש להסכם שקבל תוקף של פס"ד, ניתנו ברוב דעות.

לדעת אחד מדייני ההרכב, הדעת נוטה שהסכם הגירושין אף לאחר נתינת תוקף פסק דין, הנדרש על פי חוק יחסי ממון, אין בו אלא את הסכמת הצדדים אך לא יצירת חיוב מחודש. בית הדין לא דן ופסק את אשר בהסכם אלא רק אישר את הסכמתם ועיקרו של אישור זה נועד לוודא את הבנתם ורצונם באשר למפורט בהסכם, ולזה ניתן תוקף פסק דין. מאחר שלפי המוסכם נקבע שהאשה מתחייבת למחול בעתיד ולפי כללי ההלכה, כמבואר לעיל, היא יכולה לחזור מהתחייבות זו מכיוון שלא חל חיוב ממוני, תוקף פסק הדין אינו משנה את המצב ההלכתי, וכעין הכרעת הש"ך בסי' סו ס"ק נח. גם בנידון שם, פסק הדין רק הגדיר את הדין בין הצדדים מכוח מכירת שטר החוב על ידי המלווה, שהלווה חייב להשיב החוב לקונה, אך לא שינה את גדרו של החיוב, ששעבוד הגוף של הלווה נותר ברשותו של המוכר והוא יכול למחול עליו.

למרות האמור, אף אם האשה יכולה לחזור מהתחייבות למחול, אין הדבר נכון לחזור בה מהתחייבותה זו ולהפר את אשר התחייבה לצד השני במסגרת הסכם מפורט, התחייבות שנעשתה בפני בית הדין. בנסיבות אלו, אף אם לאחר שחזרה בה מחילתה לא חלה, אין בית הדין חייב להיזקק לתביעתה לכתובה, אלא להיפך, על בית הדין להורות לאשה שלא תחזור בה מההתחייבות, אלא לקיימה ולמחול על חיוב הכתובה.

ועיין בספר מנחת שלמה תניינא (ב–ג) סימן קלז אות ג' שדן לומר שאף במקום שהתחייב בדבר שהוא קנין דברים, שאינו מועיל, כי לא חל שעבוד הגוף להתחייב ממון, כגון, אם התחייב לתת או להשתדל לפעול לטובת פלוני, בית דין יכפוהו לקיים ההתחייבות למרות שלא חל חיוב ממוני ולמד כן מדיני התחייבות קבלן או פועל.

עד כאן דעת המיעוט.

בהתאם לדעת הרוב הוחלט – מאחר שההסכם קיבל תוקף של פסק דין, והסכם זה נתן תוקף למחילת הכתובה במועד הגירושין, אין תוקף לחזרה חד־צדדית של האשה מהסעיף הקובע את מחילת הכתובה עם סידור הגט. על כן עם סידור הגט נקבע שהבעל פטור מתשלום הכתובה.

הן על פי ההלכה להסכם מעמד של פסק דין המונע חזרה חד צדדית, והן עפ"י הוראות החוק כל חזרה טעונה אישור ערכאה שיפוטית, ואישור כזה לא ניתן וגם אין הצדקה שיינתן.

על כן דינה של התביעה להידחות.

מותר לפרסם בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום י"ב בניסן התשע"ה (01/04/2015).