לפנינו ערעור וערעור־נגד על פסק דין הניתן ע"י כבוד בית הדין הרבני האזורי תל־אביב מיום א' מנ"א תשט"ו תיק מס. 3923/טז, לפיו חויב המערער־המשיב לשלם להמשיבה־המערערת למזונות בתם [צ'], סך 45 ל"י לחודש. בלבד, החל מיום מתן פסק הדין.

ואלו הן העובדות אשר יש לנו עניין בהם לצורך דיון זה.

המתדיינים הם זוג שהתגרש ביום ד' סיון תשט"ו, ולהם בת משותפת, בשם [צ'], לפני מתן הגט, ביום ו' אייר תשט"ו, סודר הסכם־ביניהם־בעל־פה, ע"י בית הדין הנ"ל, ובפרטי־כל בתאריך הנ"ל, נאמר בין היתר:־

"כן הוא מתחייב בקגא"ס כי עם סידור הג"פ הוא מתחייב לשלם למזונות הבת עד הגיעה לגיל 18 שנה."

בית הדין פסק על האב לשלם לאם הילדה עבור בתם סך 35 ל"י לחודש, למשך שנה, ועל הבת להיפגש עם אביה.

בינתיים הוגשה תביעה לבית הדין ע"י האב, היות והבת לא נפגשת אתו – לפי דבריו, והואיל ובשעת הדיונים בעניין זה נאמר במפורש – כך הוא טוען – כי במקרה שבתו לא תיפגש אתו לא יהיה חייב בתשלום כלשהו. ולכן הוא דורש לבטל את חיוב התשלומים אשר עליו.

בית הדין ביום כ"ט כסלו תשט"ו הוציא פס"ד בנדון זה "שעל הבת [צ'] לבוא למקום עבודתו של אביה בכדי להתראות אתו שש פעמים בשנה..." "על הבת לאפשר להתראות אתה כשהאב יבוא אליה להיפגש אתה שש פעמים בשנה."

כעבור תקופת השנה מיום שקבע בית הדין את שיעור דמי המזונות אשר על האב לשלם למזונות בתו, הגישה האם תביעה לבית הדין לקבוע את סכום דמי המזונות ל־100 ל"י לחדש.

בית הדין העלה את שיעור דמי המזונות ל־45 ל"י החל מיום א' מנ"א תשט"ז, ובית הדין הזהיר את הבת שאם לא תקיים את פסק הדין להיפגש עם אביה ידון בית הדין בקשר להפסקת תשלום המזונות.

על פסק־דין זה הוגש ערעור ע"י שני הצדדים.

טענות המערער־המשיב בכתב־הערעור הן:

לפי ידיעות שהגיעו אליו, הבת [צ'] עובדת ומרוויחה את כל הדרוש למחייתה, הבת נמצאת בקיבוץ, מקבלת שם את כל מזונותיה, צרכיה, ומלבושיה כו' אשר לפי"ז הוא טוען כי פקע חיובו מלשלם לה מזונות.

זאת ועוד: בפסק הדין נקבע בין היתר כי בתם [צ'] חייבת להיפגש עם אביה ועל האב לשלם סכום מסוים למזונותיה למשך שנה. הבת סירבה ועדיין היא מסרבת להיפגש עמו, לפיכך אין עליו חיוב לשלם מזונות עבור בתם כ"ז שהבת לא תמלא חובותיה כלפי אביה.

נוסף על זה בא – לפני בית הדין האזורי – בטענת "לאו בעל דברים דידי את" היינו, "התביעה צריכה לבוא בשם [צ'] שהיא הבת", והתובעת [פלונית] אינה יכולה לתבוע בשמה; המשיבה־מערערת מכחישה שהבת עובדת, הבת לומדת ואינה משתכרת אף פרוטה אחת. כמו־כן היא מכחישה טענת המערער שהבת לא נפגשת אתו. הבת איננה מסרבת להיפגש עם אביה, והיא מוכנה להמשיך ולהיפגש אתו בהתאם להוראות פסק הדין.

היא טוענת (א) המערער־המשיב הוא איש אמיד והוא יכול בקלות לשלם עבור כלכלת בתו סך 100 ל"י לחודש; (ב) פסק הדין הקודם בעניין קביעת שיעור דמי המזונות ניתן לשנה אחת ותקופתו נסתיימה ביום ו' אייר תשט"ז. היא דרשה בתביעתה לחייב את המערער־המשיב להמשיך את המזונות ולהגדילם מיום שפג תקפו של פסק הדין, אולם בפסק הדין כתוב כי חיוב המזונות בסך 45 ל"י הוא מ"היום" כלומר מיום מתן פס"ד שהוא א' מנ"א, באופן זה נשאר חלל ריק של שלשה חדשים ללא מזונות לבת. והיא מבקשת לתקן את פסק הדין ולפסוק שהמזונות יחולו מיום ו' אייר תשט"ז.

והנה בדבר טענת המערער־המשיב "לאו בעל דברים דידי את", אמנם לפי מה שכתבו בפרטיכל בנוגע להתחייבותו במזונות בתו, וכפי שצוטט לעיל, היה מקום דיון בטענה זו, בהתחשב שהבת – שההתחייבות היא כלפיה – היא קרובה לגיל שבע־עשרה שנה, אולם בפסק הדין נמצא שינוי קל לכאורה, מהנאמר בפרטיכל, אבל כוחו יפה להכריע את גורל טענה זו.

בפסק הדין נאמר:

"הבעל מתחייב לשלם לאשתו למזונות הבת עד הגיעה לגיל 18 שנה."

ואמנם בתיק מס' 4425/תשט"ו טוען המערער:

"ניתן פס"ד והובטח לי שאני אתן לבת ביד 35 ל"י לחדש למזונות, זה נרשם אחרת."

אבל מובן מאליו כי עלינו לקבל את הנאמר בפסק הדין החתום ע"י בית הדין, היינו שההתחייבות של האב הייתה לשלם לאשה את המזונות עבור בתו. ולכן הזכות בידי המשיבה־המערערת לתבוע מן המערער־המשיב למלא אחרי התחייבותו ולשלם לידה מזונות בשביל הבת, וטענה זו של המערער אין לה אפוא כל יסוד.

בנוגע לקביעת סכום המזונות יש מקום דיון. אם כי אין בית הדין הגדול נוטה לסתור קביעת שיעור המזונות, ולהרהר אחרי שיקול דעת בית הדין לאחר שהגיע לידי החלטתו אחרי שקלא וטריא בעניין בכל היקפו. אולם עלינו לדון בקביעת עצם חיובו במה התחייב ובמה לא התחייב. וזה ודאי "דבר הלכה" אשר יש לנו עניין לענות בו.

בפסק הדין מיום ו' אייר תשט"ו נאמר בין השאר: –

"הבעל מתחייב לשלם לאשתו למזונות הבת עד הגיעה לגיל 18 שנה.

הצדדים קיבלו על הנ"ל בקגא"ס ואחרי שבית הדין דן בדבר החלטנו...

ז) לפי הצרכים של היום על הבעל לשלם למזונות הבת שלהם סך 35 ל"י לחודש למשך שנה החל מהיום."

כלומר האב התחייב במזונות סתם מבלי לנקוב בסכום, אבל בית הדין אחרי שדן בדבר החליט מדעתו שלו על שיעור גובה המזונות שעליו לשלם.

והנה הלכה פסוקה היא באה"ע סי' קי"ד סעי' י"ב (ובחו"מ סי' ס' ברמ"א) כל המתחייב מדעתו לזון שלא בתנאי ב"ד אינו חייב במלבוש אלא א"כ פירש אזון ואפרנס, וכן איננו חייב ברפואתה (שם) ואינו חייב ליתן לא לפי כבודו ולא לפי כבודה (ע"ש בח"מ ובט"ז).

לפי"ז בנדון דנן שבזמן התחייב האב במזונות בתו כבר עברה הבת את הגיל שאב מחויב לזון את בתו מצד הדין (ע' בית יעקב סי' קי"ד) הרי אין לחייב את האב המתחייב לשלם מזונות לבתו אלא רק בדמי־מזונות־כפשוטו כמשמעו, דמי אכילה ושתייה בלבד, ובסכום המינימלי ביותר.

והנה הלכה זו, המתחייב לתת מזונות, שאין בכלל זה אלא אכילה ושתייה לבד, יסודה היא מתשובת הרשב"א (הו"ד בב"י אה"ע סי' קי"ד):

"ששאלת אם יש בכלל המזונות מלבושים, משמו של רבינו האי אמור שהמלבושים בכלל המזונות, וריב"ח כתב שאין בכלל המזונות אלא מאכל ומשקה אבל מלבושים... פרנסה מקרי... ואלא מיהו במי שבא לחייב עצמו ודעתו שלא מתנאי ב"ד אין דנין ומוציאין לבעל השטר המלבושים מחמת מזונות סתם עד שיפרש אזון ואפרנס דיד בעל השטר על התחתונה, כיון דלעתים אינם כוללים אותם בכלל המזונות, ועוד שאמנם בכלל מזונות כלשון בני אדם לפיכך מי שבא להוציא עליו הראיה."

לפי"ז לכאורה יש מקום לבעל דין לחלוק ולומר, כי בזמננו נשתנה הדבר הואיל וכיום אין להניח שבלשון בני אדם אין מזונות אלא אכילה ושתייה גרידא. אדרבה, בפי העם נפוץ הביטוי מזונות כשהכוונה היא לכל מילי, גם אכילה ושתייה, גם מלבושים כו'.

אולם מכיון שכלל גדול בדין שאין מוציאין ממון אלא בראיה ברורה, ויש להניח שמ"ש הרשב"א "כיון דלעתים אינם כוללים אותם בכלל המזונות" שייך גם כיום, לכן בשטר ההתחייבות, או התחייבות בעל־פה ע"י קניין, כל זמן שלא בא במפורש שהוא מתחייב לכל מילי, הרי יד בעל השטר על התחתונה.

ולומר דהתחייבות כלפי בתו שאני ולה הוא נותן בעין־יפה, והכול נכלל בכלל המזונות שהתחייב לתת לה, לא משמע הכי – עמ"ש הב"ח בתשובת סי' מו' (הו"ד בתשו' רעק"א סי' ק"נ) בנתחייב לזון חתנו ובתו, דאינו חייב לזונה בימי לידתה במזונות הקלים, והביא ראיה מדברי הריטב"א שלמד מהירושלמי (ר"פ הנושא) חלה הניזון אינו חייב ברפואתו אבל חייב דמי מזונות שהיתה צריכה כשהיתה בריאה, ומזונות הקלים לא גרע מרפואה. ע"ש.

ואם־כן לפי"ז יש מקום לדון על קביעת הסכום של 35 ל"י שהטילו בית הדין על האב לשלם בשנת תשט"ז, העולה לכאורה על השיעור בהתאם למה שהתחייב.

והנה שתי אפשריות לפנינו לפרש את פסק הדין: –

א) הואיל והדיון – לפי בית הדין – היה בעניין תשלומי מזונות מן האב לבתו והלכה רווחת היא, אם האב הוא אמיד "מוציאין ממנו הראוי לה בעל כרחו" ומדין צדקה גם כשעברה את הגיל שהוא מחויב מן הדין (עיין אה"ע סי' פ"ב) לכן העמיד בית הדין את הסכום ל־35 ל"י לחודש אף שיש מסכום זה הוספה במידת־מה – אם לדון לפי מה שהתחייב האב – אין בכך כלום, שהרי סו"ס באביה קא עסקינן, וכלפי הוספה זאת על עצם חיובו, הסכום הפעוט הזה, קבע בית הדין שהאב הוא אמיד לגבי סכום זה שהוסיפו על חיובו הנובע מהתחייבותו בקגא"ס.

ב) ייתכן שבית הדין שניהל את המו"מ בזמנו – בין הצדדים בעניינים הכספיים שביניהם, נהירין לי' כי היו עסוקין באותו עניין שהאב יתחייב לזון את בתו ולספק עבורה כל צרכיה עד גיל 18 שנה וכשקיבל בקניין לשלם למזונות היה בהתאם למה שדובר בעניין זה. ועל יסוד זה קבע בית הדין שעל האב לשלם 35 ל"י לחדש.

ההבדל בין שתי האפשרויות הוא מובן. אם נאמר באופן א', הרי במה דברים אמורים אם הבת היא מחוסרת אמצעי־קיום, אז אפשר להטיל על האב לשלם יותר ממה שהתחייב ומדין צדקה, אבל אם יתברר שביד הבת לפרנס את עצמה, שוב אין מקום לחייב את האב רק במה שהתחייב, ולא יותר. כמו כן יש מקום לדון על ההתנהגות הבת כלפי אביה אם היא זכאית לקבל מן האב יותר ממה שהתחייב, ומכאן הזהרת בית הדין להבת "שאם לא תקיים את פסק הדין להיפגש עם אביה ידון בית הדין בקשר להפסקת תשלום המזונות."

הוא הדין לעתירת המשיבה־המערערת לתקן את פסק הדין ולפסוק לה מזונות מיום שפג תוקפו של הפס"ד הראשון אף שעצם טענה זו מוצדקת בהחלט. אבל לפי הצד הראשון, זה רק במה שנובע מעצם התחייבותו של האב. אבל אין מקום להוסיף על התחייבותו – ומדין צדקה – על תקופת העבר, גם אם הבת זכאית לקבל הוספה זו.

ואם לפי ההנחה השנייה, אין הבדל בין בת עובדת או אינה עובדת ואיננה מחוסרת אמצעי־קיום או לא (ע' חו"מ סי' ס' בט"ז סעי' ג' בהגהת חכ"צ), כי אין אחרי התחייבות עם קניין, כלום. כן אין הבדל אם הבת מקיימת פגישות עם אביה או לא, וכמו כן יש לפסוק את סכום המזונות לפי צרכיה של הבת מיום שפג תוקפו של פסק הדין הראשון.

ועל כן יש להחזיר את התיק לבית הדין הראשון ע"מ לברר ולהבהיר מה תוכנו של הסכם זה והתחייבות זו מה טמון בחובה.

בנוגע לדרישת ב"כ המשיבה־המערערת שכר הוצאות הופעה ונסיעות בשתי ישיבות שלא הופיע המערער וב"כ, הנה לפי הלכה בחו"מ סי' י"ד סעי' ה' "אמר לו לך ואני אבוא אחריך והלך, והשני לא הלך אחריו צריך לשלם לזה שהלך כל יציאותיו". אולם, אם נאנס בזה שלא הופיע אינו חייב לשלם (עיין פ"ח שם סקט"ו וכ"כ ישועות ישראל).

במקרה דנן נתקבל מברק מב"כ המערער ביום א' ט' חשון תשי"ז – יום לפני מועד הקבוע לשמיעת הערעור ובו הוא מודיע שהוא מרותק למיטתו ומבקש לדחות את שמיעת הערעור לתאריך אחר, מזכירות בית הדין קבעה את שמיעת הערעור ליום ד' י"ב חשון, כלומר יומיים אחרי המועד שנקבע לראשונה.

ב"כ המערער טוען שהוא שכב חולה משך שמונה ימים רצופים ויש בידו – לפי דבריו – אישור רפואי על כך. לפי"ז כל עוד שהצד השני לא מוכיח את ההיפך מזה, היינו שזה שלא הופיע היה מתוך רשלנות ופשיעה, אי אפשר להוציא ממנו שכר ההוצאות.

הודע בפני ב"כ המערער ושלא בפני המשיבה ביום כ"א טבת תשי"ז (25.12.1956).