לפנינו תביעת כתובה.

התובעת הייתה נשואה למנוח אלמוני ז"ל, אשר נפטר בפתאומיות מדום לב, בתאריך כ"ח באלול תשע"ד (23.9.2014).

לאחר מועד הפטירה הוצא צו ירושה ע"י בית המשפט, לפיו התובעת יורשת מחצית מעיזבון המנוח, ואילו הילדים יורשים את המחצית השנייה בשווה.

אחר זמן נתברר לאשה וילדיה כי המנוח השאיר אחריו חובות גדולים, ובדעת בעלי החובות לתבוע פירעונם מן העיזבון.

האשה הגישה בפני ביה"ד תביעה לקבלת סך כתובתה מהעיזבון.

במועד הדיון לפנינו הופיעו ילדי בני הזוג והצהירו כי הם מוכנים וחפצים שאמם תגבה את כתובתה מכלל הירושה.

הכתובה הוצגה בפנינו, ונקוב בה סך 55,555,555 שקל (חמישים וחמישה מיליון חמש מאות וחמישים וחמש אלף וחמש מאות וחמישים וחמש שקלים). תאריך הכתובה הינו י"א אדר א' תשמ"ו (20.2.86).

הנקודות שיש לברר בנ"ד:

א. כשניתן לפרש פרשנויות שונות בשטר, לפי מה נקבע הפירוש האמתי.

ב. דין קדימת גביית כתובת אשה לבעלי חובות.

ג. אם אלמנה חייבת להישבע שלא התפיסה צררי גם במת פתאום.

ד. אם אלמנה חייבת להישבע לבעלי חובות.

ה. אם יש לראות בהוצאת צו הירושה ויתור על תשלום הכתובה.

כשניתן לפרש פרשנויות שונות בשטר לפי מה נקבע הפירוש האמתי
א. מתחלה יש להבהיר מהו הסכום האמתי הנקוב בכתובה, כי הנה השקל הוחלף בספטמבר 85, ובפועל נכנס למחזור באופן רשמי בינואר 86. ויש לדון אם הסך הכתוב בכתובה הוא בשקלים ישנים או חדשים.

ונראה דיש להעריך את סך הכתובה בשקל ישן, כי הנה בכתובה לא נכתב "שקלים חדשים" רק שקל סתם, וידוע שהיום נהוג לכתוב שקל חדש, ובפרט בזמן כתיבת הכתובה שזהו זמן סמוך למועד החלפת השקלים, ועדיין השקל הישן היה תקף ומצוי בשוק, אם אכן כוונת הבעל הייתה לשקלים חדשים היה כותב שקל חדש, ומדכתב שקל סתמא מסתבר שדעתו הייתה לשקל ישן. ואפשר שהעדיף לכתוב סכום גדול בשקלים ישנים מאשר סכום נמוך בשקלים חדשים.

וכבר כתב הגרעק"א בגליון השו"ע (חו"מ סי' מ"ב סעי' ה'), בשם תשובות הראנ"ח (ח"ב סי' ק'): "דלשון מסופק ואיכא אומדנא לאחד מן הצדדים, אזלינן בתר אומדנא."

ב. זאת ועוד, דהנה אם נאמר שהסכום הנקוב בכתובה הוא בשקלים חדשים, הנה סכום זה של חמשים וחמשה מיליון הוא סכום דמיוני, והדבר ברור שמי שכותב סכום כזה אין בכוונתו כלל להתחייב באמת סכום כזה, וכתב כן רק לצורך כבוד בעלמא.

אכן אם נאמר שכוונתו הייתה לשקלים ישנים, הנה אחר בדיקה עם הצמדה למדד עומד סכום זה כיום על סך 390,300 ₪, וזהו בהחלט סכום סביר שיש לומר שאכן נתחייב בו כדין.

וכלל גדול למדנו מרן ז"ל בשו"ע (חו"מ סי' מ"ב סעי' ט'), וז"ל:

"לא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה אלא בכל כי הני גווני דלעיל, שאין השטר בטל לגמרי, אבל בדבר שהשטר בטל בו, לא, כגון שכתוב בשטר פלוני נתחייב לפלוני מנה לפרעו לפסח, צריך לפרעו בפסח הבא ראשון, ואינו יכול לומר לא אפרענו אלא לפסח שאחר כמה שנים, וכן כל כיו"ב."

וכתב הסמ"ע שם (ס"ק כ"ד):

"וכ"כ המגיד משנה פכ"ג ממלוה (ה"ד), וריב"ש סי' תי"ג, ד"מ י"ד, דכל היכא שאם נפרש משמעות אחד בשטר נתבטל השטר, לא מפרשינן כן. וכ"כ נמוקי יוסף פרק איזהו נשך (ל"ט ע"ב בדפי הרי"ף ד"ה אי פלגא בהפסד) דלא אמרינן כן במקום שצריך להוסיף על התנאי, ד"מ י"ב."

וא"כ בנ"ד אם נאמר שכוונתו לשקלים חדשים הרי נתבטל השטר, דודאי לא נתכוון להתחייב כן, ועל כן יש לנו לפרש שכוונתו לשקל ישן שעי"ז יתקיים השטר.

[ועי' בפ"ת שם ס"ק ז' שכ': עיין בתשובת הרב מו"ה משה רוטנבורג חלק חו"מ סי' ח' ובהגה שם, דדוקא גבי שטר אמרינן הכי, אבל בדבר הנקנה בעל פה בדיבורא, אם יש ספק בעניין אמרינן תמיד יד המוציא על התחתונה, אפילו היכא דנתבטל דיבורו לגמרי, דדוקא שטר דעביד מעשה לכתוב ולחתום כו', ע"ש. עכ"ל].

ג. ומה שכתבנו להצמיד את סך הכתובה, הנה ידוע שיש דעות בין הפוסקים אם להצמיד כתובה או לא, [עי' פד"ר כרך י"ח, ושורות הדין כרך י"ב, ושו"ת חלקת יעקב יו"ד סי' ס"ד, ועוד], וכן יש דעות אם יש להגבות לאשה כתובה בסך מוגזם או לא. אכן אנו לא נגענו בשאלות אלו, מאחר שאין הדין ודברים שבכאן בין הבעל לאשה, והיורשים מצדם מוכנים שתיטול האם כתובה כפי המגיע לה, ואינם טוענים לפחות ממנה, ולכך לא טענינן להו אנן.

זאת ועוד, דבנ"ד כל תביעת האשה לכתובה באה כדי לדחות את בעלי החובות של בעלה, ובעלי חובות הרי מצמידים את חובם, ויותר מזה, תובעים גם ריביות וקנסות, ובכה"ג אין ספק שיש להצמיד את סכום הכתובה.

דין קדימת גביית כתובת אשה לבעלי חובות
ד. ודין מי שמת והניח כתובת אשה ובעל חוב, דין פסוק הוא בשו"ע אבה"ע (סי' ק"ב סעי' א' וסעי' ב'):

"מי שמת ואלמנתו באה לגבות כתובתה, ועליו בעל חוב, אם זמן של אחד מהם מוקדם ולא הניח אלא קרקע כדי לפרוע לאחד מהם, מי שזמנו קודם יגבה והאחר ידחה, בין אלמנה בין בעל חוב. ואפילו תפס המאוחר מוציאין מידו.

לא הניח אלא מטלטלים שאין בהם קדימה, כגון דלא אקני לה מטלטלי אגב מקרקעי, יתנו לבעל חוב אפילו הוא מאוחר, ותדחה האשה מלגבות עיקר ותוספת. ומיהו אם תפסה אפילו שלא בב"ד אין מוציאין מידה."

וכתב הח"מ שם (ס"ק ב'):

"ואע"ג שכתב לה מטלטלי ומקרקעי, דנמצא דגובה מן המטלטלין מדינא מטעם תנאי שבממון, ולא מטעם תקנת הגאונים, אפ"ה בעל חוב עדיף, מטעם שכתב הרמב"ם שהבעל חוב הוציא מעותיו, והאשה לא חסרה דבר. [עי' פ"ת סק"ג דהגרעק"א והבית מאיר פקפקו בזה]. אבל אם כתב מטלטלי אגב מקרקע, דין המטלטלי כדין הקרקע ושייך בהו קדימה."

ולפי"ז בנ"ד דאיירי לגבות גם מן המטלטלין, תליא אי כתב לה בכתובה מטלטלי אגב מקרקעי, דאי לא כתב לה הכי, הרי הבעלי חובות קודמים לכתובתה.

ובאמת שבכתובות של הספרדים כותבים במפורש שמשעבד מטלטלי אגב מקרקעי. וא"כ האשה קודמת לבעל חוב.

אם אלמנה חייבת לישבע שלא התפיסה צררי גם במת פתאום

ה. ויש לדון אם יש לנו להצריכה שבועה שלא גבתה כתובתה, דמשנה שלימה שנינו בגיטין (ל"ד ע"ב): "אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה." וכן נפסק בשו"ע (אבה"ע סי' צ"ו סעי' א').

וטעם השבועה מבואר בתוס' (גיטין שם), וז"ל:

"ואם תאמר והא לא ניתנה כתובה ליגבות מחיים, ואמר ריש לקיש בפ"ק דבבא בתרא (דף ה' ע"א) חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו, ואמרינן התם הלכתא כוותיה ואפילו מיתמי ליפרע בלא שבועה. וי"ל דהני מילי בעל חוב, אבל לאלמנה דאית לה בתנאי בית דין, מתפיס לה צררי אפי' בתוך זמנה, כדאשכחן בפרק הנושא (דף ק"ב ע"ב) דחיישינן בבנותיו טפי לצררי מבנות אשתו משום דכיון דאיתנהו בתנאי ב"ד אתפסינהו צררי."

וא"כ בנ"ד דהאלמנה באה לפרוע את כתובתה מן הירושה, לכאורה יש לחייבה שבועה.

ו. אלא שנחלקו הראשונים אם חשש דאתפסה צררי הוא בכל גווני, או דזהו רק היכא שהלך למדינת הים או שחלה ונטה למות, אבל היכא דמת בפתע פתאום לא חיישינן לצררי, עי' בזה בתוס' בבא בתרא (קנ"ח ע"א ד"ה ובית הלל).

וז"ל הבית שמואל (סי' צ' ס"ק כ"ד):

"כתבו תוס' ב"ב דף קנ"ח, מת פתאום א"צ שבועה על הכתובה, כי השבועה היא משום דחיישינן שמא נתן לה צררי על הכתובה, ומת פתאום ליכא חשש צררי. וס"ל אע"ג דאשה יש לה כתובה מחמת תקנות חז"ל, מ"מ ליכא למיחש לצררי שיתן קודם הזמן, אלא סמוך למיתה יש חשש שיתן לה, ובמת פתאום אין חשש. אבל לכמה פוסקים שהבאתי לקמן, ס"ל אפילו במת פתאום יש לחוש שמא נתן לה צררי קודם הזמן, אע"ג דקי"ל חזקה אין אדם פורע קודם הזמן, כתובה דאית לה מחמת תקנות חז"ל חיישינן טפי. ולהני פוסקים משמע דליכא חשש שיתן סמוך למיתה, אלא החשש הוא כיון דיש לה מחמת תקנות חז"ל, שמא נתן לה צררי."

ז. ולעניין הלכה, הנה בשו"ע (סי' צ"ו סעי' א') פסק מרן: "אין אלמנה גובה כתובתה עיקר ותוספת אלא בשבועה." ולא חילק בין חלה ונטה למות או מת פתאום.

ושם הלכה ה' כתב מרן:

"אלמנה שמכרה או נתנה, קיים אם נשבעה לבסוף, ומנכין אותה בכתובתה. וה"מ במטלטלי, אבל במקרקעי אפילו נשבעה לבסוף אין מכרה ומתנתה קיימים, אא"כ שמו לה ב"ד אפילו של הדיוטות, ויש מי שאומר שצריך שיגבו לה ב"ד."

וכתב הרמ"א:

"וי"א דאף במטלטלים מכירתה ומתנתה בטלה אע"ג דנשבעה לבסוף, הואיל ולא נשבעה תחלה. וי"א שיש לדון בזה לפי ראות עיני הדיין, כי במקום שנראה לדיין שלא תפסה צררי, כגון שמת פתאום, או כדומה, יש לדון שמכירתה ומתנתה קיים. וכן אם מוחזקים המקבל או הקונה. וכן נ"ל לדון."

וכתב הבית שמואל שם (ס"ק י"ח): "כגון שמת פתאום. משמע דלא מהני מת פתאום אלא לעניין זה. וע"ל סי' צ'."

ור"ל דדוקא לעניין אם מכרה, היכא דמת פתאום אמרינן דמכירתה קיימת, אבל היכא דלא מכרה ובאה לגבות כתובתה מן היתומים, חייבת שבועה גם במת פתאום.

ח. אבל הח"מ שם (ס"ק י"ח) כתב:

"כגון שמת פתאום. לא ידעתי למה לא הביא דעה זו לעיל סעיף א' שאם מת פתאום לא חיישינן לצררי והיורשין גובין הכתובה, וכמ"ש הרא"ש בתשובה דהאידנא מגבין כתובה לכל אלמנות של הקדושים אף אם מתו קודם שנשבעה, ובפרט בזמן הזה דלא שכיח התפסת צררי."

וז"ל הרא"ש בתשובה (כלל פ"ה סי' א'):

"האידנא אנו מגבין כתובות לכל יורשי האלמנות שקדשו ולא חיישי לצררי, ואנו סומכין על תירוץ ה"ר שמעון מיינביל (בתוס' ב"ב הנ"ל) שתירץ דהיכא דמת פתאום ולא צוה לביתו לא חיישינן לצררי, וכן היה דן רבנא מאיר ז"ל, והיה נותן סעד לדבריו לסמוך על אותו תירוץ יותר משני תירוצים אחרים שתירץ ר"י, כי האידנא כתובות נשותינו מרובות ולא שכיח האידנא התפסת צררי, וכיון דלא חיישינן לצררי לא גריעא גביית אלמנה מגביית שאר חובות, דמגבינן מיתמי היכא דליכא למיחש לצררי."

ומבואר בדברי הרא"ש דבכל גוונא היכא דמת פתאום לא חיישינן לצררי ולא משבעינן לה, ולא רק היכא דמכרה או נתנה.

וע"ע בזה בשו"ת שארית יוסף (סי' ל"ד), ובשו"ת דרכי נעם (אה"ע סי' כ"ה).

ולפי"ז בנ"ד שמת פתאום כתוצאה מדום לב, באנו למחלוקת הפוסקים אם יכולה לגבות כתובתה בלא שבועה או לא.

ט. ובאמת שבזמננו לא מצוי כלל להתפיס צררי, ובפרט בקרב הציבור הכללי שרובם ככולם אינם יודעים כלל ממהות הכתובה, וטעמא דצררי הוא מטעם דכתובה תקנת חכמים היא על כן מתפיס צררי שיהא לה מהיכן לגבות ותתקיים התקנה, ובמצבינו כהיום רובא דאינשי אינם יודעים כלל מחיובי הכתובה, וק"ו שאינם יודעים דתקנת חכמים היא ואית לה מתנאי ב"ד, ויש סמך גדול לישען על מ"ש הרא"ש דהאידנא לא שכיח התפסת צררי, וא"כ יש לומר דבצירוף מה שמת פתאום דלדעת התוס' ב"ב וכן נראה שפסק הח"מ אינה נשבעת, דה"נ אין לחייבה שבועה כדי לגבות כתובתה.

ובאמת שבנ"ד אין אנו צריכים לזה כלל, שהרי היורשים הצהירו בפני ביה"ד כי מוכנים וחפצים הם שאימם תגבה כתובתה מהעיזבון, ואינם תובעים שבועה כלל, א"כ פשוט הוא שיש להגבותה בלא שבועה.

אם אלמנה חייבת לישבע לבעלי חובות
י. אלא דאכתי יש לעיין אם עכ"פ תהא חייבת שבועה כנגד הבעלי חובות שבאים לגבות חובותיהם מנכסי הבעל, והיא חפיצה לגבות כתובתה קודם, נצריכה שבועה לבעלי החובות ורק אח"כ תגבה כתובתה.

כתב הבית שמואל (סי' צ"ו ס"ק ד'):

"כתב בתשו' שארית יוסף (סי' ל"ד), כשיש בעלי חובות על אביהם, יכולים לומר היורשים לא ניחא לן השבועה של אמנו, כי השבועה תקנו חז"ל לטובת היורשים ויכולים לומר לא ניחא לן תקנות חז"ל, ואז יורשים את הכתובה, וא"צ לשלם ממעות הכתובה לבעלי חובות."

העולה מדברי השארית יוסף שחז"ל לא תיקנו שבועה מאלמנה לב"ח.

ובשו"ת פנים מאירות (ח"א סי' נ"א) הביא דבריו והסכים עמו לדינא.

לפי"ז בנ"ד שהיורשים הצהירו שמוכנים הם שאימם תגבה את הכתובה מהעיזבון, ואינם חפצים בשבועתה, תוכל האלמנה לגבות בלא שבועה, ואינה צריכה לישבע לבעלי חובות, דתקנת השבועה הייתה לטובת היורשים.

יא. ואמנם אין דין השארית יוסף מוסכם באחרונים, דהנה התומים (סי' ק"ח סקי"ב) כתב על דבריו:

"יש לפקפק בזה, הם טוענים אולי נפרעת ואתפסהו צררי, וא"כ איך שייך מחילה להוציא ולגרוע כח הבע"ח, ולאו כל כמיניה."

ובתשובה שבס"ס עטרת צבי על ח"מ (בסי' רע"ח) הביא דברי הב"ש ופנים מאירות הנ"ל, וכתב ע"ז:

"הנה באשר שאין לפני התשובה שארית יוסף, אבל נראה לי שבודאי לא פסק כן להלכה מכח הטעם זה לחוד דיכולין היורשים לומר לא ניחא לן בתקנתא דחז"ל, אלא מכח טעמים אחרים, דהא על טעם זה יש תמיה גדולה, דהא הביא המרדכי פ"ב דייני גזירות שכתב מהר"ם בתשובה דלא מצי למימר אי אפשי בתקנת חז"ל שאמרו למיהב אחד מיצרא, דלא שייך האי מילתא אלא היכא דליכא פסידא לאחריני". וע"ש.

ובישועות יעקב (אה"ע סי' צ"ו ס"ק ג') כתב:

"אמנם אחר העיון היטב אני תמה על הרב בעה"מ שארית יוסף, ועל הרב ב"ש שהביאו בפשיטות לפי שלא מצא חולק עליו בזה, ואמנם נעלם משניהם שו"ת מהר"ם בר ברוך בסימן תתנ"ט דפוס פראג, ותוכן דעתו שם מבואר דאין ביד היתומים למחול השבועה ולהפסיד לבע"ח, שהרי צידד שם אי גובה מחצה אף שהיתומים מודים שלא גבתה מכתובתה כלום, ומה גם בגוף הדבר וכו', מעתה נוכל לומר דאף דהיורשים מוחלים השבועה לא פקע השבועה נגד הבע"ח, וטעמא דמילתא נראה לי, דאף דבכ"מ יש כח ביד האדם לומר א"א ולמחול זכות, כאן דחב לאחריני אין בידו לומר כן לחוב לאחרים, וכן מצאתי בשו"ת מוהר"ר יחיאל באסאן (סי' ע"ח. והיא לו נדפסה גם בשו"ת מהרי"ט חח"מ סי' ט') כתב ג"כ כמ"ש, ודקדק כן מלשון המרדכי דאין ביד האדם לומר בדבר כזה א"א, ויותר הו"ל להביא ראיה משו"ת מהר"ם מרוטנבורג סימן תתנ"ט שהבאתי". וע"ש.

ובפירוש הקצר שם (ס"ק ד') כתב:

"ולדינא אי מעשה כזאת בא לידי, הייתי מפשר אף שלא מרצון הצדדים, כיון שאין הדבר מבואר כ"כ, ובזה וכיוצא בזה מצוה לבצוע."

וראה עוד בזה בשו"ת שבות יעקב (ח"ג סי' קכ"ד), הו"ד בקיצור בפתחי תשובה (סק"ג).

וע"ע בשו"ת מהר"י באסן (סי' ע"ה וסי' ע"ח), והיא לו נדפסה גם בשו"ת מהרי"ט (חח"מ סי' ט'), ובתשו' המהרי"ט (שם סי' י'), ובנתיה"מ (סי' ק"ח סק"ה), ובהפלאה קו"א (סי' צ"ו סק"ב), ובשו"ת דרכי נעם (אה"ע סי' כ"ה), ובשו"ת שואל ומשיב קמא (ח"ב סי' קי"ג ד"ה ודרך אגב. ע"ש שכתב דדעת המהרי"ט כהשארית יוסף), ובערך ש"י (סי' צ"ו. ע"ש שכתב דדעת המהרי"ט דלא כהשארית יוסף), ובערך השלחן (סי' צ"ו סק"ה), ובשו"ת קרני ראם (סי' פ"ב), ובס' ארחות המשפטים (כלל ל"ו אות כ').

יב. אך האמת יורה דרכו דאין מחלוקת זו נוגעת כלל לעניננו, דבנ"ד הנה לא באו הבעלי חובות לביה"ד לבקש לגבות חובם מן העיזבון, והם בוחרים לתבוע חובותיהם במקום אחר, ונמצא דאין לנו עניין כלל עם הבעלי חובות, וכל עסקינו הוא עם האשה והבנים, וכיון שהיורשים מוחלים לאימם על השבועה, בודאי דאין לנו להשביעה. ופשוט.

אם יש לראות בהוצאת צו הירושה ויתור על תשלום הכתובה
יג. והנותר לנו לדון, האם אפשר לראות בהוצאת צו הירושה שהוציאה האשה בבית משפט, ויתור על זכות גביית הכתובה.

ולכאורה נראה שיש להבדיל בזה בין הסכום שקבלה היא בביהמ"ש לסכום שקיבלו הילדים, דלגבי הסכום שהיא קיבלה יש לומר שאין לראות בזה ויתור על הכתובה, מאחר שלא הייתה מודעת לכך שיכולה לגבות סכום זה בתורת כתובה, ועל כן החליטה בדעתה שמה שתוכל להוציא בבית משפט תוציא, אבל אין כאן אומדנא דמוכח שוויתרה על בכתובה.

אמנם לגבי החלק שקבלו הילדים, לכאורה מוכח שעל חלק זה ויתרה, שהרי נתנה להם את חלק זה מחמת שסבורה היא שזהו חלקם המגיע להם בירושה.

אכן נראה דאין זה מוכרח, ומתרי טעמי, חדא, שהרי לא היא מעצמה נתנה לילדיה 50% מן העיזבון, אלא מחמת החוק נתנו להם כן והיא כפפה את עצמה לחוק, ובאותה שעה לא הייתה סבורה שתוכל לגבות את סכום כתובתה, וא"כ כל מה שעשתה היא מחמת שסברה שזהו מה שיכולה לעשות ולהוציא מדמי העיזבון, ואילו ידעה שתוכל לגבות כל סך כתובתה בבי"ד, ודאי לא הייתה מוותרת על חלק זה בשביל הילדים.

ועוד, דמסתברא מילתא שלא ידעה מהחובות שהיו לבעלה המנוח, וגם אם ידעה מהם לא ידעה את ההיקף העצום שלהם, ולא עלה בדעתה שיבואו בעלי חובות ליקח את כל העיזבון, ואילו הייתה יודעת שע"י חלוקת הירושה מחציתה לה ומחציתה לילדיה למעשה תפסיד, בודאי לא הייתה מסכימה לכך, והייתה תובעת לקבל קודם את כל סכום הכתובה, והרי זה דומה למי שכתב כל נכסיו לאחרים ואח"כ בא בנו, דאין מתנתו מתנה, שאילו היה יודע שבנו קיים לא כתבן, וכדאי' בב"ב בב"ב (קל"ב ע"א), ונפסק ברמב"ם (פ"ו מה' זכיה ומתנה ה"א), ובשו"ע (חו"מ סי' רמ"ו סעי' א').

וכבר כתב הרמ"א בחו"מ (סי' ר"ז סעי' ד') דבמתנה דברים שבלב הוו דברים, וביאר שם הסמ"ע (ס"ק י'):

"הטעם, דדוקא במכר דקיבל מעות מסתמא גמר ומקני אם לא דפירש, משא"כ במתנה דהוא בחנם, דאומדן דעת כל דהו מבטל המעשה, ואמרינן ביה דלא גמר בדעתו ליתנו לו בחנם".

ועי' ביאור הגר"א שם. ועיין מה שהארכנו בזה בשו"ת אמרי משפט ח"א (סי' כ"א).

וא"כ גם בנ"ד מה שמחלה חלק מסך הכתובה ליורשים ה"ז מתנה, ובאומדן דעת כל דהו מתבטלת המתנה.

המורם מהאמור:
א. כשיש לשון מסופק בשטר, ואיכא אומדנא לאחד מן הצדדים, אזלינן בתר אומדנא. (אות א').

והיכא דאם נפרש בשטר כוונה מסוימת נתבטל השטר, לא מפרשינן. (אות ב').

ב. כתובת אשה קודמת לבעל חוב לגבות מן הקרקעות.

ולעניין מטלטלין אי לא כתב בכתובה "מטלטלי אגב מקרקעי" בעל חוב קודם.

ובכתובות של הספרדים נהגו לכתוב "מטלטלי אגב מקרקעי". (אות ד').

ג. קיי"ל דאין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה, דחיישינן שמא התפיסה צררי. (אות ה').

ונחלקו הראשונים אם חשש דאתפסה צררי הוא בכל גווני, או דזהו רק היכא שהלך למדינת הים או שחלה ונטה למות, אבל היכא דמת בפתע פתאום לא חיישינן לצררי. (אות ה', ח').

ויש שכתבו דאם מכרה או נתנה אמרינן דבמת פתאום אין צריכה שבועה. (אות ז').

ובאמת שבזמננו לא מצוי כלל להתפיס צררי, ובפרט בקרב הציבור הכללי שרובים ככולם אינם יודעים כלל ממהות הכתובה, ויש סמך גדול לישען על מ"ש הרא"ש דהאידנא לא שכיח התפסת צררי, ובפרט היכא שמת פתאום. (אות ט').

ובנ"ד אין אנו צריכים לכל זה, שהרי היורשים הצהירו בפני ביה"ד כי מוכנים וחפצים הם שאימם תגבה כתובתה מהעיזבון, ואינם תובעים שבועה כלל, א"כ פשוט הוא שיש להגבותה בלא שבועה. (אות ט').

ד. הבית שמואל הביא מתשובת שארית יוסף, דדין שבועת אלמנה היא לטובת היורשים, ואם יאמרו שאינם חפצים בשבועה האינה צריכה לישבע לבעלי חובות. (אות י').

ויש שחלקו ע"ז, וס"ל דגם לבעלי חובות צריכה שבועה. ויש שכתבו דבכה"ג לעשות פשרה. (אות י"א).

ובנ"ד שאין הבעלי חובות בפנינו, בודאי דאין לנו להשביעה. (אות י"ב).

ה. נראה שאין לראות בהוצאת צו הירושה בבית משפט ויתור על זכות גביית הכתובה, כיוון שלא ידעה דתוכל לגבות כל סך כתובתה בביה"ד. (אות י"ג).

לאור הנ"ל, ביה"ד פוסק שיש ליתן לאשה מן העיזבון סך 390,300 ש"ח דמי כתובתה.

ניתן ביום ז' באייר התשע"ה (26/04/2015).