בפני בית הדין תביעת הבעל לדמי שימוש ראויים בנכס משותף.

רקע
רוב הדיונים בתיק זה התנהלו בפני הרכבים קודמים של בית הדין, וכן התקיימו הליכים בערכאות שונות, הן בבית הדין הגדול והן בבג"ץ.

הצדדים נישאו זה לזה כדמו"י ביום 21.12.87, ונולדו להם שלושה ילדים [ת'] (יליד 2.9.88) [ב'] (2.8.91) ו[ז'] (6.2.00).

לבית הדין הוגשה ע"י האישה תביעת גירושין ובכרוך לה תביעת רכוש, כאשר הדיונים בנושא הרכוש מתקיימים בבית הדין החל משנת תשס"ו (2006).

הצדדים התגרשו בגט פיטורין ביום ז' באייר תשס"ח (12.5.2008).

בין הצדדים נחתם הסכם בסיוע בית הדין הגדול שקיבל תוקף פס"ד ביום ט' בטבת תשס"ט (5.1.2009).

בהסכם הגירושין נקבע כדלהלן:

דירת הצדדים הנמצאת ב[...] (להלן: הדירה) תוצע למכירה בשוק החופשי כפנויה לכל המרבה במחיר, בתוך שלושה חודשים.

לאישה זכות לרכוש את חלקו של הבעל בהתאם להערכת השמאי מיום 16.7.2007, בסך כולל של 250,000 $, כזכות קדימה במהלך תקופה זו.

ככל שהדירה לא תמכר ו/או האישה לא תרכוש את חלקו של הבעל בתקופה האמורה, תיערך התמחרות בין הצדדים תוך 14 יום.

ובאם הצדדים לא ירכשו האחד חלקו של השני בהתמחרות, ימונו באי כוח הצדדים (עורכי הדין) ככונסי נכסים למכירת הדירה.

הצדדים מקבלים בקניין סודר מהיום סודר מהיום.

הצדדים מבקשים מבית הדין הנכבד לאשר הסכם זה ולתת לו תוקף של פסק-דין.

יש לציין שבהסכם שנכרת בין הצדדים אין ויתור כללי על תביעות.

לאחר אישור ההסכם ניתנו החלטות נוספות בבית הדין האזורי. כאשר הוגש ערעור על ידי ב"כ קודמת של האישה עו"ד גבי ברנדס ולאחר מכן, הוגשה אף עתירה לבג"ץ.

בעתירתה טענה ב"כ האישה לחוסר סמכות של בית הדין הרבני לדון בנושא הרכוש לאחר חתימת ההסכם.

ביום כ"א באדר תשע"ה (27.03.11) דחה בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ את עתירת האישה על הסף, כאשר העותרת חויבה בהוצאות משפט, בין השאר קבע בית המשפט העליון כדלהלן:

5... ואולם, בעניינו אין מקום להידרש לטענות העותרת בהקשר זה. זאת, שכן ממכתב מיום 19.4.2009 (כלומר, לאחר פסק הדין שנתן תוקף להסכם בין הצדדים), אשר צורף לנספחי העתירה עולה, כי העותרת עצמה טענה באותה עת כי אם לא יקוים ההסכם היא תאלץ לפנות לבית הדין הרבני הגדול, בבקשה למתן הוראות. בכך ניתן לראות משום יצירת מצג ברור לכך שהדיון ימשיך להתברר בבית הדין הרבני, אף לאחר מתן פסק הדין... הדברים אמורים גם בהתחשב בעובדה כי ההסכם בין הצדדים עוסק בענייני רכוש, אשר נכרכו כדין, על ידי העותרת עצמה, לתביעת הגירושין שהוגשה לבית הדין הרבני.
...
7. העתירה נדחית איפה על הסף ... העותרת תישא בשכר טרחת עורך דין בסך 4000 ש"ח לזכות המשיב 3.

בית הדין האזורי החליט ביום כ"ח בתשרי תשע"ב (26.10.2011) כדלהלן:

בנוגע לדמי שימוש שהבעל תובע מהאשה

א. ביחס לתקופה שעד הגירושין ביום 12.5.08, מכיוון שלא ברור האם הרחקת הבעל מהבית הייתה כדין, לכן מספק אין הבעל יכול להוציא מן האשה דמי שימוש עבור אותה תקופה.

ב. אך ביחס לתקופה שמהגירושין ועד היום אף שלא מוכח שהסחבת שנוצרה עד היום במכירת הדירה נגרמה במכוון ע"י האשה שכן האשה פעלה בדרכים המקובלות, הגישה ערעורים על זכאותה לרכוש את חלק הבעל וכן בג"ץ ולאחר מכן הגישה בקשה לנסות ולמכור בכוחות עצמם את הדירה ללא כונסי נכסים ובקשתה נענתה ע"י ביה"ד – אעפ"כ עליה לשלם דמי שימוש על חלקה בשימוש הדירה עבור אותה תקופה שלאחר גירושין מאחר שהבעל היה מנוע באותה תקופה מלהשתמש בדירה והשיתוף ביניהם הסתיים.

ג. על הצדדים להגיש תוך שבוע לבית הדיו עמדתם לעניין סכום תשלום דמי שימוש.

על החלטה זו לא הוגש ערעור ומשכך הרי שהיא מחייבת את בית הדין גם בהרכבו הנוכחי. בית הדין האזורי דן מכבר במכלול התביעות הרכושיות שבפניו ולא רק בפירוק השיתוף בבית.

בפני בית הדין חוות דעתו של שמאי המקרקעין מר אהרן וייסבלום המעריך את דמי השימוש בסך 5,200 ש"ח לחודש, בהתאם לזאת דמי השימוש הראויים עבור חלקו של הבעל הם 2,600 ש"ח לחודש.

טענות הצדדים
הבעל טוען, כי קיימת החלטה של בית הדין שהיא חלוטה, ויש לפעול בהתאם להחלטה לחייב את האישה בדמי שימוש עבור ממועד הגירושין ועד לרכישת הבית ע"י האישה.

האישה טוענת כמה טענות מתחלפות:

א. האישה כופרת בסמכותו של בית הדין לאור העובדה של הוגשה תביעה נפרדת להשבת דמי שימוש.

1. ראשית, בתיקים נסגרו לאחר חתימת הסכם הגירושין.

2. מאחר שהאישה לא כרכה בפירוש את נושא דמי השימוש אינו נכלל בתביעה הכרוכה. ולדבריה יש צורך בכריכה מפורשת.

3. נושא דמי השימוש היא מחלוקת חדשה, ועל כן, אינה נכללת בסמכות הנמשכת, ואף אינה נכללת בהסכם שנכרת בין הצדדים.

ב. הנתבעת אינה חייבת בדמי שימוש מאחר שלא הוזכר שהאישה חייבת בדמי שימוש, לא לפני תום שלושת החודשים ולא לאחריהם.

ג. יש לראות את ההסכם כסוגר את המחלוקות שבין הצדדים ולא היה בדעת הצדדים לכלול נושאים נוספים.

ד. יש לקזז מדמי השימוש את חיוב הבעל בדמי שימוש של הילדים הקטינים בר, וזיו.

דיון והכרעה
סמכות דיון
בדיון שהתקיים בפני בית הדין בהרכבו הנוכחי ביום כה באדר א תשע"ד (25.2.2014) לא נטענה טענת חוסר סמכות ע"י האישה או ע"י בא כוחה.

אולם, טענת חוסר הסמכות בנושא דמי השימוש נטענה בעבר על ידי באת הכוח הקודמת של האישה, עו"ד גבי ברנדס, ביום י"ב בתשרי תשע"ב (10.10.2011), על אף זאת, דן בית הדין והוציא פסק דין בנוגע לדמי שימוש, וזאת למרות טענת חוסר הסמכות שהייתה לנגד עיניו של בית הדין בהרכבו הקודם וכך דחה בית הדין את טענת האישה ולהרכב דנן סמכות דיון נמשכת.

זאת ועוד, דמי השימוש הינם חלק בלתי נפרד מההוראות הנלוות לפירוק השיתוף, ואף מהווים חלק מפירוק השיתוף עצמו. כפי שנקבע בשולחן ערוך חושן משפט סי' קע"א סעיף ח':

אמר כל אחד מהם: איני מוכר אלא כל אחד מהם רוצה שיקנה חלק חבירו, או שאין אחד מהם רוצה לא לקנות חלק חבירו ולא למכור חלקו אלא ישארו שותפין, אם היה המקום עשוי לשכור שוכרין אותו וחולקים שכרו. הגה: ויוכל אחד לומר לחבירו: או שכרהו אתה בכך או אני אשכרהו בכך, כדינא דגוד או אגוד (ריב"ש סי' רכ"ז). וכל מקום שיכולין להשוות עצמם בדינא דגוד או אגוד, עדיף מחלוקות אלו. (טור והמגיד פ"א דשכנים ותשובת רשב"א סימן תתקנ"ו).

כלומר, ניתן לחלוק את הנכס המשותף בדין גוד או אגוד גם באמצעות השכרת הנכס לשותף אחד תוך כדי העלאת שכר למשנהו. ואם כן, ודאי שניתן גם לשלב בין השנים, ולהשכיר לאחד השותפים עד למועד המכירה.

בהתאם לכך, מאחר שהשכרת הנכס וקבלת תמורתו במצב של העדר שיתוף תשמישים מצריך העלאת שכר כחלק מחלוקת הנכס. הוא הדין, כאשר נוצרת חלוקה בפועל על כרחם של הצדדים, יש לחייב את הנהנה עבור השימוש הבלעדי בנכס, במסגרת איזון התמורה של הנכס.

העולה מהאמור, שדמי השימוש הינם חלק בלתי נפרד מהתביעה הרכושית שהאישה עצמה הגישה לבית הדין.

בתביעת הגירושין שהוגשה בסיוע עו"ד גבי ברנדס שייצגה בשעתו את האישה, נכרך נושא הרכוש, כאשר הנכס עליו תבעה לדון צוין הבית המשותף, אמנם היא ביקשה לפרק את השיתוף בנכס, אך אין זה מונע מהשותף בנכס, קרי הבעל, לתבוע את מלוא זכויותיו במסגרת הדיון על פירוק השיתוף, כאשר מטבע הדברים כל צד מעלה את טענותיו ודרישותיו בנוגע לנכס הנידון.

כמו כן, נידונו מכלול נושאי הרכוש ובכלל זה חלוקת השימוש ברכב, וכן ניתנו צווים לגילוי מסמכים, ובסיכומי האישה בנושא הרכוש מתאריך 20.8.2006 מתייחסת האישה למכלול נושאי הרכוש ובכלל זה זכויות הצדדים והכספים המשותפים.

לאור האמור, דחה בית הדין האזורי בהרכב קודם את טיעוני האישה בנוגע לחוסר סמכות בנוגע לדמי שימוש ראויים.

בנוסף לכך, כבר דחה בית המשפט העליון את טענות חוסר הסמכות על הסף, ויש לתמוה על מחזורן של טענות שכבר נדחו בערכאות אחרות על הסף.

דין טענת האישה שרכישת הבית נעשתה למפרע וכי היא גרה בנכס שלה, להידחות. ראשית, בית הדין החליט כבר בהחלטה חלוטה כי האישה תשלם דמי שימוש.

שנית, ממועד החלוקה בפועל לאחר הגירושין לא הועבר הנכס לחזקת האשה ובעלותה, ואדרבא האישה ניסתה למכור את הדירה בשוק החופשי לצד ג'. כך שמועד החיוב בפועל יהיה רק בעת העברת כל התמורה לידי הבעל לשעבר כפי שעולה מפורשות מהסכם המכר שנחתם בין הבעל והאישה באמצעות כונסי הנכסים.

קיזוז דמי שימוש
כאמור, נפסק כי מועד תחילת החיוב בדמי שימוש הוא מועד הגירושין יום 12.5.2008, במועד זה גרו בבית הצדדים אף שני הילדים הקטינים.

האב לא נשא בדמי מדור באותה העת, הבן הגדול היה במועד זה כבן 17 שנה והבן הקטן, היה בן 8.

מדובר בבית בגודל של 196 מ"ר היושב על שטח של 560 מ"ר, ודמי השכירות הראויים נקבעו לסך של 5,200 ש"ח. ברור כי נכס בגודל זה הוא מעל ומעבר לנצרך לאישה עם שני ילדים, כאשר דירה בת 3 חדרים באותו האזור מושכר בסכומים פחותים בהרבה.

הבן הגדול היה באותה העת למעלה מגיל 15, כך שחיוב האב היה בפרנסתו הוא מדין צדקה בלבד. האם נתנה לילד מגורים בפועל בחלקה בבית המשותף וכאשר אף היא הייתה חייבת במתן בית מחסה לבנה, אולם אין להתעלם מכך שהבן גר בחלק האב בשליחותו, אולם בהתחשב בגודל הבית ובחבות האם בצדקה יש לצמצם את קיזוז המגורים עד הגיע הילד לגיל 18.

כמו כן, יש מקום לנכות מחיוב דמי השימוש את שימושו של הבן הקטין שהיה למטה מגיל 15 בעת רכישת הדירה על ידי האם. מנגד, יש להתחשב בגודל הנכס ובמגורי הבן בחלק האישה שיש בו די בכדי למלאות את צורכי הבן. אלא שעל חיוב זה להיות נידון במסגרת חיוב האב במדור ככל שקיים חיוב שכזה.

על כן, לאור העובדה שתביעת המזונות ובכלל זה חיוב האב בדמי מדור, נידון בבית המשפט לענייני משפחה, ודרישת האישה לאורך כל הדיונים הייתה לצמצום מרבי של סמכות בית הדין בתביעותיה, הרי שחיוב האב בתשלום דמי מדור עבור הילדים ייעשה בערכאה המתאימה, וזאת לאחר שהאישה תשלם את מלוא דמי השכירות עבור השימוש בחלקו של הבעל.

מאחר שהאישה הייתה בעלת החזקה בפועל בדירה, הרי שהוצאות הבית יחולו עליה. וכך נקבע גם בסעיף 9 להסכם המכר מיום 30.12.2012 שהוגש לבית הדין על ידי באי כוח הצדדים וקיבל את אישור בית הדין.

בהתאם להסכם המכר העברת הבעלות תיעשה לאחר קבלת התשלום האחרון שיתבצע עד יום 31.3.2013.

בפועל העבירה האישה את התמורה במועד מאוחר יותר. אם כן, מועד העברת זכויות הבעל בנכס לידי האישה הוא מועד תשלום מלוא תמורת המכר לידי הבעל לשעבר.

הבעל התבקש להציג אישור על מועד קבלת התמורה, הבעל לשעבר הציג אישור על קבלת התמורה ביום 29.9.2013.

האישה התבקשה להגיש את תגובתה, ומשזו לא הגיבה עד למועד שנקבע בהחלטת בית הדין, מתקבלת טענת הבעל בנוגע למועד קבלת מלוא התמורה מהמכר.

על כן, יש לחייב את האישה לשלם לבעל לשעבר את מלוא דמי השימוש הראויים בסכום של 2,600 ש"ח לחודש ממועד הגירושין ביום 12.5.2008 ועד למועד קבלת מלוא התמורה לידי הבעל בתאריך 29.9.2013.

הרב יצחק רפפורט

לאחר העיון אני מצטרף למסקנות.

הרב מימון נהרי – אב"ד

לאחר העיון אני מצטרף למסקנות.

הרב יוסף יגודה

לאור האמור מחליט בית כדלקמן:

א. בית הדין מחייב את האישה לשלם לבעל לשעבר את מלוא דמי השימוש הראויים בסכום של 2,600 ש"ח לחודש ממועד הגירושין ביום 12.5.2008 ועד למועד קבלת מלוא התמורה לידי הבעל בתאריך 29.9.2013.

ב. על האישה לשלם סכום זה תוך 30 יום.

ג. החיוב הנ"ל לא יישא הפרשי ריבית והצמדה.

מותר לפרסם בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום ח' באייר התשע"ה (27/04/2015).