ב"ה
בית הדין האזורי נתניה
בפני כבוד הדיינים:
הרב יעקב זמיר
הרב שלמה שפירא
הרב אברהם שינדלר
אב בית דין
דיין
דיין
תיק מספר: 1-24-4564
תאריך: ח שבט תשס"ו
06.02.2006
תובעת פלונית
נתבע פלוני
הנדון: גירושין וחלוקת רכוש
נושא הדיון: חיוב בגט עקב אלימות וחלוקת דירה

פסק דין
א. הצדדים נשאו בשנת 92. לבעל אלו נישואין שניים, לאשה – נישואין ראשונים.

בשנת תשס"ב הגישה האשה תביעת גירושין. בכתב תביעתה וכן בדיונים שנערכו בפנינו, התלוננה האשה על אלימות הבעל כנגדה, ועל קשריו עם נשים אחרות. הבעל הורחק מבית הצדדים בצו הגנה, בתחילה ע"י ביהמ"ש ובשלב מאוחר יותר על ידי בית הדין. למרות צו ההרחקה שהוצא כנגד הבעל התלוננה האשה על הטרדות הבעל ואף ברחה למקלט לנשים מוכות. כיום מתגוררת האשה עם בתה מחוץ לנתניה מקום מגורי הבעל, והמקום בו התגוררו הצדדים.

הבעל הכחיש טענות האשה על אלימות ועל קשריו עם נשים אחרות. לעומת זאת טען שהאשה שלחה שליח זר כדי לרוצחו.

בתחילת הדיונים דרש הבעל לחזור לשלום בית בבית הצדדים. בשלב מאוחר אמר הבעל שמוכן להתגרש וזאת בתנאי שיקבל מחצית הדירה השייכת לצדדים. הבעל אף הצהיר שבאם לא יקבל מחצית הדירה השייכת לו לדעתו, לא יסכים לתת גט בשום פנים.

חובתנו לבאר נכונות הטענות שהועלו על ידי האשה, והאם יש לחייב את הבעל להתגרש. כמו כן יש לנו לקבוע באיזה אופן תתחלק הדירה שהיא הרכוש המשותף השייך לצדדים.

ב. נבאר תחילה טענות האשה לענין האלימות. בדיון שנערך בח' אדר א' תשס"ג אמרה ב"כ האשה: "האשה היתה 3 חודשים במעון לנשים מוכות, יש תסקיר שהבעל מהווה סיכון לאשה". "היה אירוע שהבעל הוזמן לעו"ס, כעס ולא המתין כו'". באותו דיון אמרה האשה: "על יד הילדה ירק עלי, קילל אותי". בדיון שנערך בכ"ח אדר ב' תשס"ג אמרה ב"כ האשה: " ב 8/11 שוב חטף את הילדה, היועצת פנתה לרווחה ואמרה שהילדה מאבדת את הצפון והרווחה על חשבונה לקחה אותה למקלט. ברווחה אומרים שזה סכנה לילדה ולאשה". באותו דיון אמרה האשה: "אביא אנשים שהרביץ לי על ידם".

בתסקיר לשכת הרווחה מיום כ"ו אלול תשס"ב 3/9/02 נכתב כדלהלן:
"לדבריה אלימות מילולית ונפשית החלה כבר בתחילת הנישואין ואלימות פיזית הופנתה בפעם הראשונה עם היותה בהריון עם ביתה וזאת בנוכחות בני משפחה נוספים של בעלה. אלימות פיזית התרחשה עוד מספר פעמים, ולאורך כל השנים, פחדה להתלונן, לדבריה, כיוון שהתביישה בבעלה ובקלון שהוטל בה כבת למשפחה מאוד מכובדת וישרת דרך.

היא מספרת שלפני כ - 7 חודשים עזב בעלה את הבית לאחר שיצר קשר עם אשה אחרת ועבר להתגורר אתה בבית אמא שלו. אז גם תקף אותה בנוכחות הילדה ואמא שלו כאשר באה לקחת את הילדה. האשה פחדה להתלונן כיון שלדבריה, ידעה, שמסובך בכל מיני ענינים אחרים ולא יכלה היתה לצפות את תגובתו.

לאחרונה הגביר הבעל את ה"לחץ" על האשה ודרש ממנה, לדבריה, לאפשר לו לישון בבית מידי פעם, לתת לו כסף וכו'. הדברים מלווים בקללות ואיומים מהסוג "אזרוק אותך מהבית ואקח לך את הילדה", "שישבור את הידיים והרגליים לאחיה והילדים שלו", הוא גם דיווח למשטרה בנוכחותה של האשה כי אחיה גרמו לו חבלה ע"מ ללחוץ עליו שיתגרש ממנה, מה שלדבריה הוא שקר גמור ומטיל אימה עליה ועל משפחתה. בנוכחות הילדה הוא מאיים עליה "שלא תהיה לה יותר אמא".
הבעל הנ"ל הוזמן בשל הדחיפות ביום רביעי 4/2/03 לשיחה. לאחר שמר חדאד אשר נאלץ להמתין 10 דקות ולא התקבל לשיחה מידית - הודיע באופן ציני שהוא לא מוכן להמתין למפגש מאחר ולא התקבל מידית, ויש לו סידורים.

בנסיבות אלה לא היה ניתן לקיים את השיחה. מאידך ניתן היה ללמוד על התנהגות אימפולסיבית חסרת סבלנות, במפגש עם הגורם המטפל.

סיכום ראשוני: באשר לאלימות כן ברור, שמדובר באישה המטופלת במרכז אזורי לאלימות עוד טרום פנייה לביהמ"ש להפעלת צו הגנה.

מהדווח במרכז עולה תמונה של אשה המאופינת מתסמונת אישה מוכה. הנמצאת כיום בפחד וחרדה על רקע הסלמה הנובעת מרצון הבעל לחזור לסרוגין לדירת המשפחה.

בשלב זה למרות שלא התקיים המפגש עם הבעל, עד קבלת איבחון מלא אנו נוטים לקבל את הערכת הסיכון שהתקבלה מהמרכז לאלימות."
בתסקיר מיום א' חשון תשס"ג 7/10/02 נכתב:
"האשה מדווחת כי מאז הדיון האחרון מיום 9/10/02 ממשיכה להיות חשופה ללחצים ואיומים וניסיון של הבעל להכנס לדירה בניגוד לצו ההגנה. לדברי האשה, הבעל עצר אותה מס' פעמים ברחוב וכפה עליה לשוחח עמו, ביטאה משפטים מאיימים: "אני רוצה להכנס לבית - הבית הוא שלי" "אם לא תבואי לקראתי לשלום בית - אני אעשה מחלת לב" "אני אקח את הילדה" "נשים כמוך - תיראי איפה הן היום".
האישה בשיחה מעבירה תחושה קשה של אי אימון ביצירת קשר זוגי מחודש על רקע קשר של הבעל עם 2 נשים מחוץ לנישואין. מעבירה תחושה קשה של פחד וחרדה ממימוש איומיו של הבעל.

סיכום: מדובר בזוג נשוי 10 שנים, לזוג ילדה משותפת. לבעל 2 ילדים מנשואים ראשונים. מזה 7 חודשים נראה שהבעל לא גר באופן יציב עם האשה על רקע קשרים מחוץ לנשואים. בין בני הזוג קיים פער מהותי באשר לרצון להמשך הנישואין. האישה במשבר אמון בסיסי ביחסים וחוסר מוכנות לאפשר שיקום מחודש. כולל כדי לצאת מיחסים המלוים עניות טרור ופחד.

הבעל לעומתה מעונין בקשר הזוגי, מנסה להחזיר המצב הזוגי לאחור - אך משתמש כבעבר בדפוסי איום ולחצים גם בנושא זה.

חרף הכחשות נמרצות של הבעל באשר לאלימות.

אנו נוטים להעריך כי מדובר באישה מוכה החיה בפחד על רקע הסלמה חמורה ביחסים הזוגיים ב 7 החודשים האחרונים, העובדה שהאשה פנתה למרכז לאלימות לסיוע עוד טרום הליכים משפטיים, משקפת שתלונותיה לאלימות פיזית ואיומים הינם כנים ומדובר בסיכון אמיתי."
בתסקיר משלים מיום י"ט שבט תשס"ג 22/1/03 נכתב:
"מדיווח עו"ס הדס המטפלת באשה נמסר כי יועצת ביה"ס וכו' דיווחה כי הילדה נמצאת במצוקה ומפחדת ללכת עם האב על רקע חשיפה לאירועים קשים, במקביל דיווחה האם, כי הילדה הוסתה ע"י הבעל ואמו כנגדה כשהיא מבטאת חרדה שהאב יפגע באם".
ג. דיווחים אלו חוזרים גם בתסקירים נוספים שהוגשו לתיק ביה"ד, בכל התסקירים נכתב שהבעל מכחיש באופן נחרץ האלימות כנגד האשה, וכפי שטען בפני ביה"ד על פי הצעת הבעל וב"כ נשלחו הצדדים לבדיקה במכונת אמת, מתוצאות בדיקה זו עולה שגירסת האשה כי הבעל הכה אותה ואיים עליה שיגמור לה את החיים הינה גירסה נכונה. הבדיקה הוכיחה שהכחשות הבעל על דברים אלו הינם שיקריות.

יש לציין עוד שאף בפני ביה"ד אמר הבעל שאם יכנס אדם אחר חוץ ממנו לדירה הוא ישרוף את הדירה. והנה אף שהאשה אמרה שתביא עדים שבפניהם הכה אותה הבעל, בפועל עדים כאלו לא הובאו לביה"ד. אמנם מתוך התסקירים ותוצאות הבדיקה במכונת אמת עולה שדבריה נכונים.

ד. וזה דבר ברור שבאלימות בין בני זוג הנעשית בביתם, הדבר כמעט בלתי אפשרי להביא עדים כשרים, ולכן צריך ביה"ד להסתמך על עדים פסולים, ראיות נסיבתיות או מסמכים. וכן בכל מחלוקת בין איש לאשתו בדברים הנעשים בתוך הבית הדבר קשה לבירור.

וכבר עמדו על זה רבותינו, וז"ל הרמ"א בס' ע"ד ס"י על הא דאיתא התם "וכן היא שאמרה אין רצוני שיבואו לבית אביך ואמך אחיך ואחיותיך ואיני שוכנת עמהם בחצר אחד מפני שמריעין לי ומצירין לי שומעין לה" והוסיף הרמ"א "ודוקא שנראה לבי"ד שיש ממש בדבריה וכו' אבל בלאו הכי אין שומעין לה וכו' ונוהגים להושיב עמהם איש או אשה נאמנים ותדור עמהם עד שיתברר ע"י מי נתגלגל הריב והקטטה". הרי שכתב הרמ"א שמפני שהדבר קשה להתברר צריכים להושיב עמהם אדם נוסף שיברר הדבר וכתב שאפילו אשה מושיבים וש"מ שנאמנת לבירורי.

וכן בסימן קנ"ד ס"ג לענין בעל המכה את אשתו כתב הרמ"א "ואם אינו ידוע מי הגורם אין הבעל נאמן לומר שהיא המתחלת שכל הנשים בחזקת כשרות, ומושיבין ביניהם אחרות לראות בשל מי הרעה הזאת", ומשמע שלכתחילה מושיבין אף פסולה לעדות לברר הדבר, ודין הרמ"א שייך במקום שאפשר להושיב מי שיברר מכאן ואילך. ובודאי שמי שהיה בשעת מעשה יהיה נאמן, אף אם הוא פסול עדות מדאורייתא. אבל בנידון דידן שלא היו אנשים בביתם, חובה לברר הדברים באופן אחר. וכבר כתבנו בפסק דין אחר שבמציאות של ימינו העו"ס בלשכת הרווחה החוקרים אחרי אורחות חיי בני הזוג, ממלאים תפקיד זה.

ועיין עוד בשו"ת שבות יעקב ח"א ס' קי"ג שנשאל בעובדא כעין עובדא דידן וז”ל: "אשה אחת צעקה במר נפשה ומייללת בקולה על בעלה שהכה אותה איזה פעמים והתרו בו ע"פ בי"ד שלא יכה אותה וכו' ויהי היום ואין איש מאנשי הבית בבית רק הבעל ואשתו ומשרתו ויכה האיש את אשתו מכות אכזריות והיא צעקה ואין מושיע לה וכאשר מכל פנות נתקבצו אנשים לביתה לראות ולשמוע מה הקולות משמשות הראתה להם מכות אכזריות שכל אחוריה וגבה נפוח וכו' ממכות רשעה שהכה בעלה והוא כופר בכל וכו'", והאריך שם השבות יעקב בתשובתו בענין הסמיכה על אומדנא וסיים "ונחזור לנדון דידן דאף אי נימא דהוי ג"כ אומדנא דמוכח טובא מ"מ אע"ג דאפשר דמהני לענין נחבל דנוטל בלא שבועה מ"מ לענין להוציא אשה מבעלה וכמה קשה גירושין ולדעת מקצת פוסקים דיני נשים כדיני נפשות דמיא וגם האומדנא אפשר אינו ברור כל כך, אך די בכך שנאמין אותה בשבועה בנקיטת חפץ כדין הנחבל, אבל בלא שבועה אין להאמינה לכפות אותו לגרשה וכו'".

ה. ומעתה נחזור לנידון דידן, שהבדיקה במכונת אמת מצטרפת לטענת האשה, ואין זה כעובדא דהשבות יעקב שהבעל הכחיש, גם תסקיר לשכת הרווחה מורה שטענות האשה הינם אמיתיות. והנה אף שהתסקיר נשען על תלונותיה החוזרות ונשנות והעקביות שבהגשת התלונות וההתאמה שביניהן (ועיין גיטין סח.ב), אין לומר שאשה זו היא מהנשים הטופלות על בעליהם דברים שלא עשו (כמו שקורה לפעמים), דנראה דלפי רקעה החברתי, והעובדה שנשאה בגיל מבוגר אחרי שברחה מסוריה ברור לביה"ד שאם היתה מוצאת מנוח בבית בעלה לא היתה מתלוננת עליו, דאין זו מן הנשים המתנשאות על בעליהם, ועל כרחך דבריה אמת וכשל כח הסבל. והמעיין בעינא פקיחא בטיעונים שנטענו ע"י הצדדים ובמסמכים הנמצאים בתיק, אינו יכול לקבוע אלא שטענות האשה הינן טענות אמיתיות ואין שחר להכחשות הבעל.

ומכיוון שהתברר לביה"ד שאשה זו הוכתה ע"י בעלה, והאשה דורשת להתגרש והבעל מסרב לגרש, יש לומר שבעל זה הוא מאלו שכופין אותו להוציא וכמבואר ברמ"א ס' קנ"ד ס"ג "וכן איש שרגיל לכעוס ולהוציא אשתו מביתו תמיד כופין אותו להוציא כי על ידי זה אינו זנה לפעמים ופורש ממנה וכו' והוי כמורד ממזונות ומתשמיש".

והנה בנידון דידן אף שהוא לא הוציאה מביתו, עכ"פ מחמת התנהגותו הוצרכה לעזוב את הבית ולברוח, והרי הוא כמוציאה ע"י מכותיו, דאין היא יכולה לשהות עמו, וגם כיום לדעת לשכת הרווחה האשה נמצאת בסיכון גבוה.

וע"ש עוד ברמ"א "איש המכה את אשתו עבירה היא בידו וכו' י"א שכופין אותו להוציא וכו' כי אינו מדרך בני ישראל להכות נשותיהם ומעשה כותים הוא", ומקור דברי הרמ"א הוא מדברי רבינו שמחה והאו"ז ותשובת הרשב"א ותשובת מהר"ם מרוטנבורג והובאו הדברים באריכות בב"י ובדרכי משה סוף סימן קנ"ד" וכבר הבאנו בפס"ד אחר דברי התשב"ץ ח"ב סימן ח', ודברי נכדו ר' שמעון בן הרשב"ש בשו"ת יכין ובועז ח"ב ס' מ"ג, שכתבו שבצער גדול לאשה כופין את הבעל להוציא", ועיין עוד בסוף דברי הרמ"א בס' קנ"ד ס"ג שכתב "אם יצאת מכח שהכה אותה תמיד חייב לשלם", והרי זה כנידון דידן. יש להוסיף עוד שבנידון דידן שהבעל מטיל מורא על האשה ומתעלם מהחלטות של הרשויות המוסמכות שהטילו עליו צוי הגבלה. יש חשש כבד שהבעל לא ימנע גם בעתיד מהפעלת אלימות כנגד האשה. ונראה שבזה כו"ע יודו שכופים אותו לגרשה.

ו. טענה נוספת שהעלתה האשה היתה על קשריו של הבעל עם נשים אחרות. האשה טענה שלבעל היה קשר עם סוכנת ביטוח, קשר בעקבותיו נעצר הבעל, האשה הגישה קטע מעיתון המספר על קשרי הבעל עם אותה אשה וטענה שיש לה קלטת המוכיחה קשרים אלו, הבעל הכחיש קשריו אלו, ואמר שהכל שקר.

אמנם עיקר טענות האשה היו על קשריו של הבעל עם עובדת פיליפינית שטיפלה באמו. לטענתה, נולד לבעל ילד מקשרים אלו. בדיון שנערך בח' אדר א' תשס"ג 10/2/03 אמרה האשה: "יש לו קשרים עם הפיליפינית של אמו, ישן איתה כל יום, אמא שלו ברחה מהבית והיא נשארה איתו". לטענת האשה עזיבת הבעל את הבית היתה עקב קשריו עם הפיליפינית. האשה טענה שלדיונים בביהמ"ש הופיע הבעל בלוית אותה אשה, טענות אלו של האשה מוזכרות מפיה גם בתסקירי לשכת הרווחה, מהתסקירים עולה שהאשה משוכנעת בקשרי הבעל עם הפיליפינית ובשל כך אין היא מוכנה ומסכימה לשלום בית.

בביה"ד הופיע אח הבעל (אסיר שהובא באמצעות המשטרה) האח אמר: "מעדיף על אשתו פיליפינית, ויש לו ילד ממנה", "מחצי שנה שהתחילה לעבוד אצל אמא שלי יש לו קשר איתה כלומר לפני שנתיים וחצי". "חייתי בבית ביחד אתו, עם אמא שלי ועם הפיליפינית והיתה בהריון ממנו וגם אמר שהיא בהריון ממנו, הילד היום בן חודש". "אמא שלי ברחה מהבית לאחותי באשדוד ולא רוצה להעיד מפחד ממנו. באה לפה ופוחדת וכו'. אני לא יודע איפה הוא נמצא איתה. הם גרים יחד ושוכבים יחד. ראיתי אותה הפיליפינית בהריון וגם טען שבקטטה שהיתה בינינו בעטתי בה בבטן". "כעס עלי כי הפרעתי לו לקיים יחסי מין עם הפיליפינית ליד אמא שלי". "התנשקו לידי. היתה יושנת לו על הידים, ראיתי את זה כשהייתי במעצר בית קרוב לשלשה חודשים".

לעומת דבריו אמר הבעל: "יש הרבה סיפורים מענינים, הבן אדם התקיף הפיליפינית ואז הפיליפינית ברחה ולכן אמא שלי ברחה לאשדוד, נכון שיש לה בן, היתה בהריון מבעלה, אפשר לעשות לה בדיקת דם. איך אתם שומעים עדות של נרקומן? לא היה ברית ולא מהול".

אין ספק לביה"ד שיש טינה רבה בין הבעל לאחיו, ולכן מלבד שאין לאח נאמנות מדאורייתא דהרי הוא פסול לעדות, יש לקחת בערבון מוגבל את אמינות דבריו לכשעצמם, אפילו כדי ליצור אומדנא לחזק טענות האשה. אמנם בצירוף אומדנות אחרות יש להתחשב בדבריו.

יש לציין שהבעל אמר באותו דיון שראה את הילד של הפיליפינית כשהלכה ללדת והנה אם אין לו קשרים אם אשה זו,תמוה שישהה בבית החולים בעת לידתה, כמו כן יש לציין שהבעל הודה בחצי פה שהפיליפינית הגיעה עמו לביהמ"ש. הלה אמר "לא באה ואם באה זה רק כדי להרגיז אותה". והנה אם אין לפיליפינית זו קשרים עם הבעל מדוע שתבוא לביהמ"ש ומדוע שדבר זה ירגיז את האשה. ועל כרחך שעצם הופעתה עם הבעל מורה על קשרים אתה ולכן דבר זה מרגיז את האשה.

יש לציין שבדיון שנערך בביה"ד בכ"ג חשון תשס"ג 29/10/02 אמרה האשה שאמא שלו יכולה להעיד על קשריו עם הפיליפינית המטפלת בה. דברים אלו אמרה האשה למרות שלדבריה בלשכת הרווחה הבעל ואמו הסיתו את הבת כנגדה, אך בפועל האם לא הופיעה בביה"ד. אמנם בתאריך 18/7/05 התקבל בביה"ד מכתב עליו חתומה האם, לדף ומכתב זה צורף צילום ת"ז של האם, בדף זה נכתב בשם האם על קשריו של הבעל עם הפיליפינית שלטענת הכותב אף ילדה לו בן. בדף זה נכתב שהבעל גר עם הפיליפינית בשדרות בנימין בנתניה. למרות האמור במכתב זה, ביה"ד אינו יכול לסמוך על מכתב זה ולקבוע שהוא מכתבה של האם, שהרי לא ברור אם אכן המכתב נשלח על ידי האם ואם אכן האם היא החתומה עליו. ונהי שאם היה ברור שאכן מכתב זה הוא של אם הבעל היה אפשר לסמוך גם על כתב ידה, וכמוש"כ בשו"ת אבני נזר ח' אהע"ז ס' ל"ד, ובפרט בנידון דידן שהאם אינה כשרה לעדות ודבריה הוי רק חיזוק ואומדנא לטענת האשה.

העולה מכל האמור לעיל, שלטענות האשה שלבעל יש קשר עם אשה אחרת או נשים אחרות טענות שהוכחשו ע"י הבעל יש חיזוק במקצת אך אין הם ראיות חותכות כל צרכן כדי להוכיח טענות האשה.

ז. ובטור סוף ס' קנ"ד כתב "מצאתי כתוב בשם ספר אגודה בפרק הבא על יבמתו, פעם אחת בא מעשה לידי, לאה טוענת על ראובן שהיה רועה זונות והוא כופר, ופסקתי שאם תביא עדים שהוא כן, יוציא ויתן כתובה. אי בעית אימא קרא ואבע"א סברא ואבע"א גמרא, קרא דכתיב אם תקח נשים על בנותי, גמרא דאמרינן הכא והוא דאפשר למיקם בסיפוקייהו ובנידון זה יאבד הון, סברא דגרע מכל הני דפרק המדיר. ודוקא שיש עדים שראו אותו עם המנאפים אבל אם הביאו לו הנכרים בנים עבור זה לא כפינן ליה שראינו כמה נספים בעלילות וכו' ואחר שפסקתי הפסק שלחו קרובי האשה תשובת הר"מ ז"ל וכו' בסוף דבריו היכא דאיכא עדות או כשהודה מעצמו כייפינן ליה להוציא עכ"ל". וע"ש בהמשך דברי הב"י שכתב "ומכל מקום נראה לי דאין לסמוך על דברי ספר אגודה וכו' לכפות להוציא על דבריהם כיוון שלא נזכרו בדברי שום אחד מהפוסקים המפורסמים" עכ"ל. והדרכי משה שם פליג על הב"י וכתב "ואיני רואה בזה דבריו כלל דכדאי הם הגאונים לסמוך עליהם וכו'".

והרמ"א לשיטתו בדרכי משה הביא דבריו אלו להלכה בס' קנ"ד ס"א וז"ל: "מי שהוא רועה זונות ואשתו קובלת עליו אם יש עדות בדבר שראו אותו עם מנאפים או שהודה י"א שכופין אותו להוציא, אבל משום שמביאין לו ילדים כותים אין לחוש דילמא משקרים עליו", ונראה לומר שאף שהב"י שכתב שאין לסמוך על דברי האגודה בכדי לכפות הבעל לגרש את אשתו מכל מקום בעיקר דינו מודה הב"י לסברה זו וסבירא ליה שהבעל חייב לגרש את אשתו.

ולכשנדקדק היטב בדברי האגודה והרמ"א שהביאו, שכתבו אם יש עדות בדבר שראו אותו עם מנאפים, ומשמע שראו אותו בחברת מנאפים, ומשמע שלא בעינן שיראוהו מנאף ממש דדוקא לענין לאסור אשה על בעלה בעינן שיראו כדרך מנאפים, אבל כדי לקבוע שהלה רועה זונות סגי שיהיה בחברת אנשים שדרכם לנאף, והנסיבות בהם רואים אותם מעידים שהוא רועה זונות, וכן מה שסיים אבל משום שמביאין לו ילדים כותים אין לחוש דילמא משקרים עליו, והיינו שהיכא שאין אלא תביעה בעלמא שנולדו לו ילדים מכותים, אין בזה בכדי לקבוע שהיה רועה זונות, דלפעמים מעלילים עליו. והיינו שתביעה גרידא כנגדו שנואף אינה מספיקה כדי לקבוע וליתן לו דין רועה זונות, ומשמע עכ"פ שהיכא דאיכא יותר מתביעה והיינו היכא שיש אומדנא שהוא רועה זונות בזה אזלינן בתר אומדנא ואחר התנהגותו המוכיחה על מעשיו ואף שלא ראינו מעשה.

והנה בנידון דידן לענ"ד עדיין יש לפקפק אם יש במה שהובא בפנינו בכדי לקבוע שהבעל הינו רועה זונות.

אך עכ"פ מכיוון שהוכח לביה"ד שהבעל נהג באלימות כלפי האשה, יש בדברים אלו לכשעצמם בכדי לחייב את הבעל לתת ג"פ ובפרט בנידון דידן שברור לביה"ד שהבעל רוצה להתגרש ואינו מעונין באשה אלא שמעכב הגט כדי להשיג השגים רכושיים המגיעים לו לדעתו, ושעכ"פ רוצה לקבלם. בין כך ובין כך ברור שבאם יסרב הבעל לתת ג"פ יש לחייבו ליתן גט ואף להטיל עליו צוי הגבלה.

ח. ועתה חובתנו לבאר הזכויות הממוניות של הצדדים בדירה, ונבאר תחילה העובדות.

הדירה נרכשה בשנת 94, אחרי נישואי הצדדים ומספר שנים אחרי עליית האשה ואמה לארץ. בחוזה המכירה של הדירה נרשם כי הקונים הם א' ח' (הבעל), אד' ח' (האשה) וש' ס' (אם האשה). שלושת הקונים הם החתומים על חוזה המכירה, בהתאם לחוזה תרשם הדירה בלשכת רישום המקרקעין, דהיינו שליש ע"ש הבעל שליש ע"ש האשה ושליש ע"ש אם האשה.

בחוזה נרשם שהחלק הארי של הסכום לקניית הדירה דהיינו 80,000$ ישולם ממשכנתא שיקבלו הקונים מבנק טפחות. אין ספק שגם על חוזה ההלואה מבנק טפחות חתומים שלושת הקונים, אמנם אם האשה נפטרה זמן קצר אחרי חתימת החוזה ולא גרה בפועל בדירה, אך אין זה שולל זכויותיה הקניניות בדירה, המגיעים לה על פי חוזה המכר והרישום בלשכת רישום המקרקעין.

אחרי פטירת האם הוצא צו ירושה על עזבונה של האם, וחלקה בדירה הועבר ע"ש האשה. ולפיכך עפ"י הרישום כיום, שליש הדירה רשום ע"ש הבעל שליש ע"ש האשה, שני אלו עפ"י חוזה המכר. ושליש נוסף ע"ש האשה, רישום שנעשה על פי צו ירושה. והנה על פי דין אין הבעל זוכה בממון שירשה אשתו, אלא שיש לו זכות אכילת פירות כדין נכסי מלוג, יש להוסיף שגם על פי חוק יחסי ממון אין לבעל זכויות בנכסים שירשה אשתו.

והנה הצדדים העלו טענותיהם בפנינו לענין הזכויות בדירה, האשה טענה שכל הכספים והתשלומים עבור הדירה הגיעו ממנה, ולפיכך לטענתה כל הדירה צריכה לעבור על שמה, מנגד טען הבעל, שמכיוון שאם האשה נפטרה זמן קצר אחרי חתימת החוזה ובפועל התשלומים עבור הדירה היו מכספו, יש לחלק הבעלות על הדירה שוה בשוה.

ט. ובעצם הדין של זכויות ברכוש, האם הרישום הינו הדבר הקובע באופן מוחלט או שהרישום הינו עוד ראיה מלבד שאר הראיות (אמנם ראיה חזקה מאוד) ואין הוא קובע בהכרח הבעלות כבר הארכנו במקום אחר וז"ל בפס"ד זה:
"והנה בעיקר הדין אם הרישום מורה על בעלות בנכס, נחלקו הראשונים, שהרא"ש בתשובה כלל צ"ו אות ד' והובאה בטור אהע"ז סוף ס' פ"ו כתב וז"ל: "וששאלו אשה שטוענת על קצת קרקעות שהניח בעלה שהם חצים משלה כי בעלה קנה חצי משל מעותיה שנפלו לה מבית אביה, והשטר כתוב בשם שניהם, יראה שכל הקרקעות שקנה בעלה והשטרות כתובין גם בשם האשה שהקרקעות חצים שלה, כי אדם הקונה קרקע אין דרך שיכתוב את אשתו בשטר הקנייה וזה שכתב שם אשתו נכרין הדברים שחצי דמי הקרקע הן משלה וכו'", הרי שסבר שהרישום מורה שהקניה נעשתה מכספה והבעלות שלה.

לעומת זאת הרשב"א בתשובה בח"ג סימן קצ"ג (והובאה בב"י אהע"ז ס' פ"ו) כתב וז"ל: "ראובן מתה אשתו בלא בנים ויש בידו הרבה שטרי חוב יוצאים על שמה והבעל טוען שהוא היה מלוה משלו וכותב בשמה פעמים מפני תנאי אחריותה פעמים מחמת זקיפה וחשש ריבית והקרובים אומרים לא כי אלא מתנה הוא שנתנו לה, תשובה: שכל מה שיש לאשה בחזקת הבעל וחזקה משל בעל גובה אותם עד שתביא ראיה לדבריה וכו' אלמא כל שלא נודע לה ממון ידוע אנו מחזקין שמממון הבית עשתה והלותה והקנתה, וטענת הבעל טענה יפה היא וכן בעלי בתים עשוים לעשות כן או מפני אחריות או מפני חשש ריבית ואפילו על של אחריות נכרים עושין וכו'". ומבואר מדבריו שהרישום אינו מהוה ראיה על הבעלות, וכן כתב בתשובה נוספת בח"א סימן תתקנ"ז והובאה בדרכי משה אהע"ז סימן פ"ו אות ח' שם.

והנה יש לומר דגם הרא"ש לא חולק על סברת הרשב"א דהרא"ש כתב שאין דרך לכתוב ממונו על שם האשה, ומשמע שבמקום שיש דרך לכתוב גם על שם האשה או שיהיה נימוק אחר מדוע נכתב על שם האשה, הרישום לא יהוה ראיה על בעלות, ועיין בש"ך חו"מ סימן ס"ב ס"ז שהכריע כדעת הרשב"א וז"ל: "מ"מ נ"ל עיקר כהרשב"א דמה שעשה הבעל השטר על שמה אין ראיה דלמא לגלויי זוזי הוא דבעי וכדאמרינן בפ' ח"ה וכו'" ע"ש, וע"ש עוד בנתה"מ ובאחרונים ואכמ"ל.

ועיין בערוך השלחן בסימן ס"ב ס"ו שכתב וז"ל: "כבר בארנו בס"ס ס' דבזמנינו אין שום ראיה מה שנכתבו קרקעות על שם האשה ואפילו נתקיים בערכאות מפני שהרבה עושים כן מפני איזה טעמים שיש להם ואין כוונתו להקנות להן, לכן צריכים הדיינים להיות מתון בזה מאוד מאוד", וז"ל בסימן ס' סכ"א "אשה שטוענת על קרקעות שהניח בעלה שחציים שלה ממעות שנפלו לה מבית אביה והשטרות כתובים בשם שניהם הדין עם האשה וכו' ודוקא באשה שאינה נו"נ בתוך הבית או אפילו נו"נ אם הבעל כתב השטרות על שמה שייכים לה וכו' ויש לדקדק עתה כשנכתב הקרקע על שם האשה בערכאות צריכי הדיינים להיות מתון בזה, כי יש לפעמים שהבעל כותב נכסים על שם אשתו מפני איזה טעמים ולעולם הנכסים הם של הבעל לכן צריכים לחקור בזה הרבה".

והנה בדין זה כבר האריכו בפדרי"ם, האם הרישום קובע בקביעת הבעלות על הדירה אף היכא שידוע שרק אחד הצדדים שילם את דמיה, וכן איפכא היכא ששניהם שילמו דמי הדירה והדירה נרשמה רק על שם אחד מהם, והנה ברוב הפסקים שניתנו בדין זה, הדעת נוטה שהרישום מהוה עכ"פ ראיה למוחזקות ותלינן שניתן במתנה ואין להוציא מיד המוחזק באומדנא כלשהי בזמן הזה, אמנם יש שכתבו שהרישום אינו מהוה ראיה כלל, (ועיין בזה בפד"ר ח"א עמ' 116, ח"ב עמ' 250, ח"ג עמ' 318, ח"ו עמ' 262, חלק י"א עמ' 258, חלק י"ג עמ' 349,316,146,חלק ט"ז עמ' 355,חלק י"ז עמ' 324,323, ובעוד מקומות רבים ואכמ"ל). ועכ"פ מכל פסקי הדין שניתנו בזה עולה שיש לדון בכל מקרה לגופו".
י. והנה בנידון דידן חובתנו לבאר האם ברור לנו מי הוא זה ששילם עבור רכישת הדירה, והאם ברור או עכ"פ מסתבר שהרישום נעשה לצרכים אחרים ולא כדי להורות על בעלות. דהרי לכאורה שני הצדדים טוענים שהרישום אינו מהוה ראיה על הבעלות שהרי האשה טענה שלמרות ששליש הבית רשום ע"ש הבעל, הבעלות כולה שלה. ולעומתה טען הבעל שלמרות שברישום נכתב ששני שליש מהדירה שייכים לאשה אין הרישום ראיה ומחצית שייכת לו. ואכן לשאלת ביה"ד בדיון שנערך בי"ג סיון תשס"ד, אמרו ב"כ שני הצדדים שהרישום לא מחייב, באותו דיון אמרה ב"כ האשה: "האשה ואמה היו באותה עת עולות חדשות וקיבלו משכנתא ממשרד השיכון ורוב רכישת הדירה מומנה מזה, ומכספים שהביאה האשה מסוריה, עד היום האשה משלמת המשכנתא מכספים שלה, לבעל אין חשבון".

גם בדיון קודם שנערך בכ"ח אדר ב' תשס"ג אמרה ב"כ האשה: "היא ואמה בעלי הזכאות הגב' עבדה ויש תלושים וכו', היא זאת ששילמה את המשכנתא והיא זו ששילמה 10,000$ יש לי מסמך שהזכאות שלה". לעומתה אמר הבעל שהוא שילם את המשכנתא, עוד אמר הבעל באותו דיון "כשקיבלנו אישור על המשכנתא הלכנו לעו"ד, קיבלנו אישור, האמא נפטרה לפני שהצ'ק הגיע, נכנסנו לבנק טפחות ונרשם לשלושה כשאמרו לנו שזה מענק פחדתי לומר שנפטרה שמא יקחו לנו המשכנתא בחזרה, המשכתי לשלם מפחד שיורידו לנו, יכולתי ללכת ולומר שנפטרה אבל פחדתי שיקחו לנו את המענק, אני נחשב לנכה יש לי אישור הרשו לי להכניס הכספים של הנכות לחשבון שלה דבר ראשון שאני משלם זה המשכנתא וכו'". גם ב"כ הבעל חזר על הטענה שבני הזוג שילמו במשותף המשכנתא.

הצדדים חזרו על טענותיהם גם בדיונים נוספים. אין ספק שלבעל לא היה חשבון בנק והכספים שולמו מחשבון הרשום ע"ש האשה. שני הצדדים הודו שקצבת הביטוח לאומי של הבעל נכנסה לחשבון הרשום ע"ש האשה, שהיה למעשה חשבון משותף, הבעל טען שהאשה לא עבדה והוא היה המפרנס, האשה הכחישה טענותיו וטענה שהבעל מעולם לא עבד. בסתירה לטענתה הגיש הבעל מסמך מביטוח לאומי המורה על הכנסותיו במשך השנים.

יא. הצדדים הגישו סיכומיהם בענין הזכויות בדירה וצירפו מסמכים שונים להוכחת טענותיהם. אחרי העיון בכל החומר שבתיק, לא התברר לביה"ד כל צרכו האם הכספים שנתקבלו מבנק טפחות היו כהלואה או שחלקם היה כמענק כפי שעולה מדברי הבעל. יש לציין שהאשה וב"כ לא טענו בפנינו שחלק מהכסף ניתן כמענק, והנה אם הכסף ניתן כמענק ודאי שהענקתו היתה רק לאשה ואמה שהיו עולות והיו זכאיות למענק ולא לבעל. משא"כ אם הכספים ניתנו כהלואה, אף שאפשר שסכום ההלואה גדל עקב זכאות האשה ואמה אבל עכ"פ ברור שההלואה ניתנה לשלושת הקונים. יש להוסיף עוד שאף שתשלום המשכנתא ירד מחשבון האשה, אין ספק שחשבון זה שימש חשבון משותף של הצדדים ושניהם הכניסו הכנסותיהם לחשבון זה. ואף שהבעל טען שהאם נפטרה מיד אחרי חתימת החוזה ועוד לפני שהתקבלה המשכנתא ובפועל הבעל והאשה הם ששילמו, אין דבר זה מעלה או מוריד שמכיוון שהחוזה והמשכנתא נרשמו ע"ש שלשתם על כרחך שהיתה לצדדים טובת הנאה שירשם ע"ש האם, והרי ברור שהאם היתה אשה זקנה וברור שלא היו לה הכנסות, ואם כן אדעתא דהכי נעשה החוזה, שירשם ע"ש האם ויקנה לה בעלות אף שברור שלא היא תישא בתשלומים, ואם כן עובדת פטירתה מיד אחרי חתימת החוזה ועוד לפני קבלת הכסף לא מעלה ולא מורדת. אין בחומר שהוצג בפנינו כדי לקבוע קטגורית, מאין באו הכספים לתשלום המשכנתא במשך השנים, האם מהכנסות הבעל, הכנסות האשה או הכנסות שניהם ואם מהכנסות שניהם איזה חלק שילם כל אחד. ומשכך אין לנו הוכחה חותכת לקבוע מיהו ששילם את רוב הסכומים עבור הדירה. ולכן מכיוון שהדברים לא נתבררו, חובה עלינו לקבוע הבעלות על פי הרישום, וכפי שכתבנו לעיל שהרישום מהוה ראיה ועכ"פ נותן מוחזקות למי שנרשם עליו. ולפיכך יש לחלק הדירה על פי הרישום דהיינו שלאשה יש שני שלישים בדירה ולבעל שליש. חלוקה זו הינה בין על פי דין ובין על פי חוק, שהרי שליש מהדירה שייך לאשה בירושה ושני השלישים האחרים יתחלקו בין הצדדים שוה בשוה.

יב. ומכיוון שביארנו שהבעלות בדירה תחולק באופן שלאשה תהיה שני שליש מהבעלות ולבעל שליש מהבעלות. יש לנו לקבוע היאך ישולמו החובות המוטלים על הדירה. והנה אין ספק שחוב המשכנתא המוטל על הדירה וכן חובות אחרים המוטלים עליה ישולמו מכאן ואילך לפי חלקו של כל אחד מהצדדים בדירה. דהיינו שהאשה תשלם שני שליש מחובות אלו והבעל ישלם שליש החוב. אמנם מה שיש לעיין הוא בנוגע לחובות העבר, דהיינו בין חובות שנצברו על הדירה לרשויות השונות ולא שולמו, ובין חובות ששולמו על ידי אחד מן הצדדים, ובנושא זה הוגשו בקשות משני הצדדים. הבעל ביקש מביה"ד לקבוע שכל החובות שהוטלו על הדירה כגון חובות לעירית נתניה מים ומסים, חברת חשמל, גז, אגרת טלויזיה וכו' החל מ- 28/8/00 בו הוצא נגדו צו הרחקה יוטלו על האשה, מכיוון שחובות אלו נובעים משימוש בדירה, ובמקרה זה הוא לא היה בדירה אלא האשה, ועל כן החובות צריכים להיות מוטלים עליה. מנגד ב"כ האשה תבעה שהבעל ישתתף בחובות המשכנתא אותם שילמה האשה לבדה החל מ 11/02 המועד בו נמלטה האשה למקלט לנשים מוכות וכן ישתתף בתשלום חובותיה לעירית נתניה, חובות הנובעים מבעלותו.

יש לציין שבכ"א אמרה לביה"ד בדיון שנערך בי' אייר תשס"ה "הודענו לעירית נתניה ולכל הרשויות, הכל נותק אנו לא יודעים על מה מדבר". והנה זה ברור שאם המים החשמל והגז נותקו, לא שייכים חובות בגין דברים אלו, עם זאת אף אם אין הצדדים גרים בדירה לא פוקעת חובתם לתשלום המשכנתא, שהוא חוב לבנק למשכנתאות בתמורה להלואה שקיבלו וכדי לשמר בידם הנכס שקנו. כמו כן חוב הארנונה חייב להשתלם בין אם גרים בדירה בין אם לא גרים בה (באם לא ניתן פטור מיוחד), ומשכך גם חוב זה מוטל על בעלי הדירה.

יש להוסיף ולציין שבעקבות הדיון שנערך בביה"ד בי"ג סיון תשס"ד 2/6/04 הוציא ביה"ד את ההחלטה דלהלן: "לאור דברי הבעל בדיון, "הדירה תשרף אם מישהו אחר יכנס במקומי" לאור העובדה שהאשה מתגוררת כיום במקלט לנשים מוכות ואינה מעונינת לחזור לדירה זו ולאור שאר החומר שבתיק, ביה"ד קובע שתועלת ביצוע הכינוס בהקדם האפשרי מצריכה מניעת הצדדים להכנס לדירה לפיכך יוציא ביה"ד צו האוסר על שני הצדדים להכנס לדירה".

בהמשך להחלטה זו הוציא ביה"ד צו האוסר על שני הצדדים להכנס לדירה, אין ספק שהצו שהוצא עקב מעשי הבעל וכדי להבטיח ביצוע הכינוס באופן יעיל לא יכול להקנות לו זכויות ולפוטרו מחובות המוטלים עליו עקב בעלותו על הרכוש. ולפיכך יש לקבוע שחובת תשלום חוב המשכנתא וחוב הארנונה מוטלת על הצדדים כפי חלוקת הדירה, דהיינו שעל האשה לשלם שני שליש מחובות אלו ועל הבעל לשלם שליש מהחובות. ולפיכך על הבעל להחזיר לאשה שליש מכל סכום שיוכח ששילמה בגפה כתשלום חוב המשכנתא או חובות לעירית נתניה.

יש להוסיף שביה"ד מינה כונסי נכסים לצורך מכירת הדירה. כונסי הנכסים הגישו לביה"ד דו"ח שמאי על שווי הדירה. מלבד זאת בדיון שנערך בי' אייר תשס"ה הודיעה ב"כ האשה שהאשה מעונינת לקנות את חלקו של הבעל. בדיון זה אמרה בכ"א שאם פסיקת ביה"ד תהיה שליש ושני שליש תקנה האשה את חלקו. הבעל לא השיב לביה"ד תשובה ברורה שהוא אכן יכול ומעונין לקנות את חלקה של האשה. לפיכך קובע ביה"ד שבאם לא תתקבל הודעה מהבעל שהוא מעונין לקנות את חלקה של האשה, לאשה יש זכות ראשונית לקנות את חלקו של הבעל. באם תוגש בקשת הבעל לקניית חלקה של האשה, ידון ביה"ד בבקשה זו ויקבע למי יש זכות ראשונית לקנות את חלקו של משנהו.

יג. המסקנות העולות מכל מה שכתבנו והארכנו לעיל:
א. הבעל חייב לתת ג"פ לאשתו.
ב. דירת הצדדים תתחלק כפי הרישום באופן שהאשה תקבל שני שליש מהדירה והבעל יקבל שליש מהדירה.
ג. על האשה להגיש מסמכים עדכניים לגבי התשלומים אותם שילמה לבנק למשכנתאות ולעירית נתניה.
ד. על הצדדים להגיש מסמכים על יתרת החוב לבנק למשכנתאות ולעירית נתניה.
ה. המסמכים יוגשו לביה"ד תוך 30 יום.
ו. אחרי הגשת המסמכים המבוקשים לביה"ד יקבע ביה"ד התנאים למכירת חלקו של הבעל בדירה לאשה.
ז. קובעים מועד לסג"פ ל-ז' אדר תשס"ו 7.3.06 בשעה 9.00
ח. באם יסרב בעל לתת ג"פ במועד זה ידון ביה"ד באם יתבקש בהטלת צוי הגבלה על הבעל.

(-) שלמה שפירא - דיין

מצטרף למסקנות העולות מפסק הדין.

(-) יעקב זמיר - אב"ד

מסכים ומצטרף למסקנות דלעיל.

(-) אברהם שינדלר - דיין

ניתן ביום ח' שבט תשס"ו (06/02/2006)

(-) הרב יעקב זמיר - אב"ד     (-) הרב שלמה שפירא - דיין     (-) הרב אברהם שינדלר - דיין