לפנינו תביעת האשה לשלום בית, למזונותיה ולפסיקת כתובתה ותביעת הבעל לגירושין, לחלוקת רכוש ולפסיקה כי האשה אינה זכאית למזונות.

הצדדים נישאו בשנת תשס"ח (23/2/2008) ולהם בן אחד יליד כ' בשבט תשס"ט (16/2/2009).

תחילת ההליכים בתביעה לשלום בית שהוגשה על ידי האשה ביום כ"ז בתשרי תשע"א (5.10.2010).

בכתב תביעתה מפרטת האשה שבעלה כבר למעלה מחצי שנה אינו מדבר ואינו מתייחס אליה למרות פניות חוזרות מצידה לשלום בית.

דיון ראשון בתביעת האשה לשלום בית התקיים ביום י"ט חשון תשע"א (27/10/2010). בדיון טענה האשה כי בעלה מסרב ליצור כל קשר איתה ואף נמנע מלקרוא לה בשמה הפרטי, הבעל אמר כי כשהתחתנו אהב את אשתו אהבת נפש, אולם הדברים השתנו בגלל התנהגותה הכוללת הרמת ידיים וקללות, כמו כן שמה סכין על בטנה ואיימה איום כלשהו.

האשה הכחישה את דברי הבעל ואמרה שרק הזיזה את בעלה, אך לא נקטה בפעולה אלימה, כמו כן בקשה סליחה על מעשיה כלפיו.

בית הדין הפנה את בני הזוג, בהסכמתם, לטיפול משפחתי. התקבל דו"ח המטפלת ולפיו עמדת הבעל היא שאינו חפץ בשלום בית וזאת על רקע "הבושות שעשתה לו עם משפחתו למרות שבקשה סליחה."

דיון שני התקיים ביום כ"ה אדר א' תשע"א (1/3/2011). באותו דיון חזרה האשה על רצונה בשלום בית על אף הנתק בן עשרה החודשים בינה לבין בעלה. הבעל אמר שאינו מוכן לחיות איתה כיון שהיא עצבנית ורבה עם כל המשפחה.

בהמשך לדיון זה הוגשה על ידי הבעל תביעת גירושין.

בכתב תביעתו מפרט הבעל כי לאחר הנישואין האשה התפרצה כלפיו תוך ניבול פיה בקללות, התנהגות זו לא הייתה כלפיו בלבד אלא כלפי כל הסובבים אותה, פורטה בכתב התביעה מסכת ארוכה של התנהגות קשה מאוד מצד האשה שהובילה למסקנת התובע כאמור בסעיף 20 לתביעתו.

התובע טען כי אינו מסוגל לחיות בכפיפה אחת עם הנתבעת, נוכח התנהגותה, ניבולי הפה והאלימות נגדו, וכי יש לחייבה בג"פ תוך קביעה מפורשת כי האשה הפסידה את כתובתה ותוספת כתובתה.

התקיים דיון, שלישי במספר, ביום י' חשון תשע"ב (7/11/2011). בדיון טען הבעל כי עד תחילת ההיריון הייתה מערכת היחסים סבירה לאחר שלושה חודשים מתחילת ההיריון החלה האשה לקלל באופן מחריד, אותו ואת משפחתו, לנקוט באלימות ובמריבות בלתי פוסקות.

לשאלת בית הדין ענה הבעל שבתקופה הראשונה לנישואין לקחה גלולת "רסקיו", אולם משהפסיקה ליטול גלולה זו הגיעה למקום שהגיעה. במועד דיון זה כבר עזב הבעל את הבית.

האשה אמרה שמעולם לא השתמשה בתרופות והתחננה לבעלה שישוב הביתה לחיים משותפים.

בית הדין סבור היה שיש מקום להפניית האשה לבדיקה פסיכיאטרית וזאת על סמך דברי הבעל כי כל עוד שנטלה תרופות מצבה היה טוב. כיון שכך, אף לשיטתו, אם תקבל האשה טיפול תרופתי אפשר יהא להשיב את השלום לבית.

בהמשך לכך הופנתה האשה על ידי בית הדין לבדיקה פסיכיאטרית שתיערך על ידי פסיכיאטר מקופת חולים כללית.

האשה פנתה על דעת עצמה לפסיכיאטר, אמינות תוצאות הבדיקה הוטלו בספק הן על ידי התובע והן על ידי בית הדין.

חוות דעת הפסיכיאטרית הייתה שטחית ולא זה המקום להתייחס אליה.

דיון רביעי התקיים ביום י"ד באייר התשע"ד (6/5/2012). בדיון הוצע על ידי בית הדין כי הצדדים יתגרשו באופן מידי ושאר העניינים יידונו לאחר הגט. ככל שלא יוסכם הדבר על ידי מי מהצדדים תישלח האשה לבדיקה פסיכיאטרית חוזרת על ידי בית הדין והבעל יישא בעלות הבדיקה.

הבעל הסכים להצעת בית הדין.

האשה סירבה להתגרש וכתנאי לפנייתה לבדיקה פסיכיאטרית דרשה שבעקבותיה יסכים הבעל לפנות להליך של שלום בית.

לאחר עיון הוחלט על ידינו ביום כ"א סיון תשע"ב (11/6/2012) כי האשה תופנה לבדיקה פסיכיאטרית אצל מומחה מטעם בית הדין. האשה התבקשה לתאם מפגש זה.

בהמשך לכך התקיים דיון חמישי ביום כ"ט חשון תשע"ג (14/11/2012). בדיון התברר כי האשה לא פנתה לפסיכיאטר אליו הופנתה.

התקיים דיון לגופם של דברים ושוב שבה האשה על סירובה להתגרש.

בדיון זה נשמעה עדות העד [ל' ס'], שהתבקש על ידי קרוב משפחת האשה לגשר ביניהם במחלוקת שהייתה ביניהם בשנת 2010. העד העיד שהאשה חפצה בשלום בית, אולם הייתה מאוד נסערת באותה עת, והבעל היה מעוניין בהפרדה מלאה. בכלל הטענות שנטענו בפניו על ידי הצדדים היו הטענות שנטענו בבית הדין.

דיון נוסף שישי במספר התקיים ביום ד' באייר תשע"ג (14/4/2013). בדיון זה נחקר הבעל ע"י ב"כ האשה והחלה חקירת האשה ע"י ב"כ הבעל. דיון זה נקטע בשל מצבה הנפשי של האשה.

הדיון השביעי התקיים ביום י"ז בסיון תשע"ג (26/5/2013). דיון זה יוחד להשלמת חקירת האשה.

דיון נוסף התקיים ביום ז' אב תשע"ג (14/7/2013) ובו הושלמה חקירת האשה.

הוגשה בקשה להזמנת עדים ונקבע לצורך זאת דיון תשיעי ביום ט"ז כסלו תשע"ד (19/11/2013). בדיון זה הושלמה מסכת החקירות והעדויות.

דיון עשירי התקיים ביום (28/12/2014) ו' טבת תשע"ה לשם ברור טענת הבעל בדבר חוסר היכולת לקיים עם האשה חיים תקינים.

בדיון זה טען הבעל כי עם תחילת ההיריון החלה האשה להתפרץ כלפיו ולנקוט באלימות מילולית ופיזית. עוד אמר הבעל כי נתקל בתופעה זו אחרי החתונה ולא קודם. גם בדיון זה התפרצה האשה באולם הדיונים בצורה קשה.

הצדדים התבקשו להגיש סיכומים.

סיכומי התובע התקבלו ביום כ' בשבט תשע"ד (21.1.2014). בסיכומיו טען התובע כי מזה למעלה משלוש שנים שאין כל יחסי אישות בין הצדדים. כללם של דברים, טענתו היא כי לא ניתן לקיים עם אשתו שגרת חיים עקב התפרצויותיה, קללותיה ואלימותה המילולית והפיזית.

סיכומי הנתבעת הוגשו ביום י"א באדר א' תשע"ד (11.2.2014). בסיכומיה חוזרת האשה על טענתה כי נישואיה היו מתוך אהבה והבעל בחר להתעלם ממנה לאחר לידת בנה. האשה חפצה כל העת בשלום בית ומשכך אין ספק שהיא זכאית לכתובתה. האשה עדיין מעוניינת בשלום בית, אך תסכים להתגרש אם תקבל את מלוא כתובתה בסך 555,555 ₪.

התקבלה תשובת התובע לסיכומי הנתבעת בה שב על טענותיו כי נוכח התנהגות האשה יש לחייבה בגירושין ולקבוע כי אינה זכאית לכתובתה.

גם לאחר הגשת הסיכומים לא שקט בית הדין על שמריו והוצעו על ידיו הצעות שונות. לצורך זה זומנו באי כח הצדדים ביום כ"ג באדר ב' תשע"ד (25.3.2014) לישיבה בה הוצעו הצעות שונות על ידי בית הדין שבסופו של דבר לא התקבלו על ידי אחד הצדדים.

הוצעה הצעה נוספת וגם היא נדחתה, יעוין בבקשה שהוגשה לבית הדין ביום ט"ו באלול תשע"ד (10.9.2014).

נותר אם כן להכריע בעניין זה הכרעה דינית־משפטית.

לא לחינם הובאו באריכות השתלשלות הארועים וניסיונות הגישור. חיוב אשה בגירושין אינו עניין שבשגרה ובית הדין ניסה בכל כוחו להגיע לפתרון מוסכם על מנת להימנע מכפייה באמצעים משפטיים.

מנגד, תמונת המצב חמורה ביותר. הצדדים פרודים ביוזמת הבעל מזה למעלה מארבע וחצי שנים ואין תקוה להשבת השלום לבית.

נקדים ונאמר כי אנו מאמינים בכנות דבריה של האשה. אין ספק שברצונה לשוב לחיות עם בעלה כדרך שאיש ואשתו דרים. גם אין ספק שהיו מצידה התפרצויות קולניות כלפי בעלה והיא חפצה באמת ובתמים לשנות את דרכה.

אלא שהצדדים חלוקים ביניהם באשר למשמעות התנהגות האשה. האם מדובר בהפרעה קלה הניתנת לתיקון, כפי עמדת האשה או בהפרעה שאינה מאפשרת חיי משפחה והביאה את הבעל לכך שאינו מסוגל להמשיך להתגורר עם אשתו.

נוסיף עוד שאין ספק שגם הבעל כן בהרגשתו, ולא נטענה כלפיו טענה שנתן עיניו באחרת.

ייאמר כאן, עם הכאב והצער שבדבר, שהתרשמות בית הדין היא כי צודק הבעל בטענתו כי לא ניתן לקיים שגרת חיים עם אשתו. התפרצויותיה של האשה בבית הדין מדברות בעד עצמן והדברים אך למותר ועדיף לא להאריך בהם מפני כבוד האשה.

על אף זאת אין בכך כדי לפטור את הבעל מתשלום כתובת אשתו.

זו לשון השולחן ערוך אבן העזר סימן קי"ז סעיף ח'

"היו בה מומין שאפשר שנולדו בה אחר האירוסין אם נמצאו בה אחר שנכנסה לבית הבעל על הבעל להביא ראיה שעד שלא נתארסה היו בה והיה מקחו מקח טעות."

נמצא אם כן שחובת הראיה מוטלת על הבעל.

העובדות הברורות הן שהבעל פרש מאשתו מאז שנודע לו מצבה הנפשי, אך לא הוכח שמציאות זו הייתה קיימת באופן כה חריף קודם הנישואין. יש מקום בהחלט לטעון שהלידה היא הגורם או מעין זה.

מנגד, אין גם הכרח לומר שהבעל היה מודע למצבה של האשה והסכים לכך, או שיכול היה לבדוק זאת קודם הנישואין ויש לדמות זאת למומין שבגלוי במקום שדרכן להתחבא במרחץ.

כיון שכך מעיקר הדין חייב הבעל בתשלום כתובת אשתו ותוספת הכתובה.

על אף זאת פוסק בית הדין כי יש לנכות שליש מסך הכתובה. טעם הדבר הוא משום שהדרך הנכונה הייתה להטיל שבועה על האשה, לאחר שתגבה את כתובתה או אולי אפילו לפני גביית הכתובה. יש להשביע אותה שהתנהגותה החלה רק לאחר הנישואין, ברי כי בנדון דידן אין משמעות לשבועה משום שהאשה סבורה כי היא נוהגת כרעיה מסורה ומתפקדת מה שלצערנו אינו נכון. כיון שכך תוצאות השבועה ברורות ואין כל משמעות להשבעתה.

זהו המקרה שבו נכון לפשר.

פשרה במקום שבועה
בשולחן ערוך סימן י"ב סעיף ב', פסק שבית הדין רשאי לפשר במקום להשביע:

"ואם חייבו בית דין שבועה לאחד מהם, רשאי ביה"ד לעשות פשרה ביניהם, כדי ליפטר מעונש שבועה."

כך כתבו פוסקים רבים עד שהפך הדבר למנהג בתי הדין, החתם סופר בתשובה סימן צ' כתב:

"ואם אפשר לו לפשר בכל מה דאפשר, כדי שלא לישא שמו יתברך על שפתיו, יש לו לעשות כן."

בשו"ת אגרות משה חושן משפט חלק א' סימן ל"ב כתב:

"ולכן צריך לפשר ולא להשביע, ובפרט בזמן הזה."

ועל אף שמצינו עדיין כמה שבועות שמשביעים גם בבית הדין, כמו שמשביעים את הבעל המגרש שלא יבטל את השליחות וכך גם את השליח, וכן מצינו שמשביעים את הבעל שלא יישא אשה על אשתו, כתבו הפוסקים ששאני שבועות אלה שהם שבועות על "להבא", דהיינו, שבועה שלא יעשה אדם פעולה, ולא נחשדו ישראל לעבור על השבועה. מה שאין כך בנידון דידן הוי שבועה על העבר ובזה מנהג בתי הדין שלא להשביע אלא לפשר.

בספר סדר הדין של פרופ' אליאב שוחטמן בעמודים 627–630 הביא מקורות רבים לכך שהמנהג כיום בבתי הדין שלא להשביע כלל החל משו"ת בנימין זאב סימן רנ"ט שכתב:

"ראוי לכל דיין ושופט ורב להרחיק מהם השבועה בכל היכולת, לא שנא שבועות טענת ספק ולא שנא שבועת היסת, אלא לעשות משפט וצדקה ביניהם, ואיזהו משפט שיש עמו צדקה הוי אומר זה ביצוע (דהיינו פשרה) "

ובהערה 232 באותו פרק הביא פסקי דין רבים של בתי הדין בימינו שכפו פשרה על הצדדים על מנת להימנע משבועה.

ולא נחה דעת הכותב עד אשר העלה שמפסיקת בתי הדין הרבניים בישראל, וממקורות אחרים, עולה, כי מנהג בתי הדין הוא להטיל פשרה בין בעלי הדין במקום שבו יש חיוב שבועה, ולמעשה אין ידוע על מקרים שבהם, בפועל, חויב בעל דין להישבע ונמנע הצורך בפשרה כפויה. כיוון שמנהג בתי הדין להטיל פשרה הפך למנהג המדינה, "שאלת השבועה אינה תלויה בהסכמתם, שהרי גם אם ירצו להשבע, בית הדין לא יאפשר להם להשבע, לכן גם אם הצדדים לא ידעו מראש שבית הדין מפשר כתחליף לשבועה, הרי הם מקבלים בסתם את בית הדין, שידון לפי דין תורה על פי מנהג בתי הדין."

סוף דבר, אין ספק שכך היום מנהג בתי הדין להטיל פשרה במקום שבועה.

פשרה במקום שקשה לעמוד על אמיתות הטענות
סיבה נוספת יש במקרה דנן להעדפת הפשרה על מיצוי הדין.

בפסק דין של בי"ד הגדול מובא בשורת הדין חלק י"א נאמר כך:

במקרים לא מעטים, כאשר חלוקים הצדדים ביניהם בנושאים של חלוקת רכוש, וחלוקת מטלטלין, ובחיובים שונים של צד זה או אחר, קשה למצות את הדין לאשורו, אם מבחינת העובדות שאינן חלוטות ומוגדרות, ואם מבחינת ההלכה.

פעמים רבות לא ניתן לקבוע אם ההוצאות שהוצאו על ידי צד זה או אחר אמורות להיות כולן או חלקן מושבות על ידי הצד השני... מבחינה מהותית, קשה לברר את נושא המטלטלין והבעלות עליהם של בני הזוג נשואים, וברכישות או מתנות שונות שניתנו להם.

גם כאשר הטענות בין איש לאשה הינן בעניינים הצנועים ביותר שביניהם נפסק בשו"ע שיש להכריע בפשרה וכך נפסק (שו"ע אבהע"ז סימן ע"ז סעיף ד'): "איש ואשתו שבאו לבית הדין, והוא אומר זו מורדת מתשמיש, והיא אומרת לא כי, אלא כדרך כל הארץ אני עמו... עושים פשרה כפי כח הדיין.

גובה סכום הפשרה
מקובל בדרך כלל בפסיקת בתי הדין שכאשר הפשרה נעשית מחמת חיוב שבועה שאין ביה"ד חפץ להשביע, אזי מתחשב בית הדין בסוג השבועה אם היא מדאורייתא או מדרבנן.

ובאגרות משה חושן משפט ח"א סימן ל"ב כתב:

"כמדומני, שנוהגין לפשר בניכוי שליש בעד שבועה, בין נפטר בין נוטל, אבל כיוון שאין לזה מקור גדול מגמרא ופוסקים הראשונים, אין זה עניין מוחלט, והכל לפי ראות עיני הדיין, כי לפעמים ניכר שאינו רוצה להישבע משום שהוא שקר, ובזה צריך לפשר ליתן יותר, ולפעמים ניכר שהתובע מאמין להנתבע, אך רוצה להטיל עליו שבועה משום שיודע שלא ישבע ויתרצה להתפשר, בזה יש ליתן פחות. לכן תלוי בעיני הדיין."

בנושא דידן בית הדין הוא זה שהחליט שהתובעת לא תישבע ובמקומה תבוא פשרה.

במקרה דנן, מכוח הפשרה, ביה"ד אינו מצמיד את הכתובה למדד יוקר המחיה.

הכרעה זו נכונה למקרה דנן בלבד, ואין ללמוד ממנה למקרים אחרים שבאופן גורף לא תוצמד הכתובה למדד יוקר המחיה.

פסיקתה
בית הדין פוסק שבמקרה דנן גובה סכום הכתובה יעמוד על 2/3 מהסכום הכתוב בכתובה ובלא הצמדה.

הסכום הנקוב בכתובה הוא 555,555 ₪ ושני שליש מסכום זה עולים לסך 370,000 ₪.

סכום זה ישולם נומינאלית בלא הצמדה.

פסק דין זה ניתן לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום כ"ו בניסן התשע"ה (15/04/2015).