ב"ה
בית הדין האזורי נתניה
בפני כבוד הדיינים:
הרב שלמה שפירא
הרב אברהם מייזלס
הרב רפאל י. בן שמעון
אב בית דין
דיין
דיין
תיק מספר: 858096/1‏
תאריך: ל בשבט התשע"ב
23/02/2012
מבקש פלוני ופלונית
משיב
הנדון: בירור יהדות
נושא הדיון: בירור יהדות של גיורת וילדיה שהתגיירו לפני בית דין שאינו מוכר

פסק דין
א) הופיעה לפנינו [פלונית] בלוויית בעלה, [פלוני], בבקשה לבירור מעמדה האישי ובירור מעמדם האישי של ילדיה.

המבקשת נולדה להורים נכרים.

אחרי שהכירה את המבקש, עברה הליך גיור בבית דין בניו-יורק שבראשות הרב חיים אפעלמאן. הליך גיור זה נעשה ב-כ"ט ניסן תשמ"א, וב-י"ב סיון תשמ"א הרב הנ"ל השיאם.

בית הדין הנ"ל אינו מוכר על ידי הרבנות הראשית.

המבקשת הצהירה לפנינו שבעת הליך זה, הבעל לא היה שומר מצוות. האשה אמרה שאכן רצתה לשמור מצוות, אך מכיוון שהבעל לא כל כך רצה, הם לא שמרו מצוות באופן מלא. לדבריה, החל מעת הגיור הראשון, האשה היתה מדליקה נרות ובבית שמרו כשרות, אך בשאר מצוות לא דקדקו והיו מחללים שבת.

המבקשת ובעלה החלו לחזור בתשובה, התחזקו בשמירת מצוות והבעל החל ללמוד תורה. כשישה חודשים לפני הולדת בנם [י' א'] (דהיינו סוף שנת 86), החלו לשמור גם שבת וטהרת המשפחה. ובעצת הרב שלימדו ויעץ לו, החליט לערוך גיור לחומרא והפנה אותו לרב בשם הרב [מ' א' ח'], לצורך עריכת גיור לחומרא.

הליך זה תואר על ידי האשה כפי שנכתב בפרוטוקול מיום י"ד אלול תשע"א:
"אני רק זוכרת שהייתי בהיריון והיה לנו ילדים.

ביה"ד: [א'] נולדה ב-15/00/94, המבקשת הייתה במקווה ב-05/07/94 עוד לפני שהיא נולדה.

אשה:הייתי במקווה ביחד עם הילדים, כל הילדים היו לי על הידיים וטבלנו.

ביה"ד: הם שאלו אותך שאלות?

אשה: הם שאלו אותי שאלות ואיני זוכרת איזה שאלות שאלו אותי, הייתי מבולבלת מאד. צריך להבין את הסיטואציה אני נמצאת במקווה כל הילדים עלי, ילדים בני שנתיים, ארבע, שש, ואיני זוכרת.

ביה"ד: בזמן הגיור לחומרא או לפני הגיור הרב דיבר איתך, ראה אותך, האם הוא ידע שאת בהיריון?

אשה: לא דיבר איתי, לא ראה שאני בהיריון, אני הייתי בתוך המים עם הילדים עלי רק הראש היה בחוץ הוא נכנס עם שני רבנים שאל אותי שאלות, טבלתי ואז יצא, הוא לא ראה ולא ידע שאני בהיריון."
במכתב שהוציא הרב [מ' א' ח'] נכתב כדלהלן:
"הנדון: [פלוני] ומשפחתו. האשה: [פלונית]. הבת: ‏[ב' ר"נ]‏. הבת: [ת'], הבן: [י' א']. הבן: [י'], הבת: [ש'], הבת: [ר'].

לפני כחודשיים ימים פנה אלי מר [פלוני] לפי המלצתו.
...
מאחר ואשת הנ"ל עברה תהליך גיור לפני שנים רבות ע"י הרבנים ששמותיהם ואישורם מצורפים למכתב זה.

ומאחר ומר [פלוני] התחזק ומתחזק באמונתו, לכן פנה אלי לערוך לאשתו ולילדיו חיזוק לגיור, דהיינו גיור לחומרא, מאחר והיה לו חשש שמא בזמן הגיור הראשון מחשבתה של אשתו אז לא היתה לשם גירות ממש. לכן עמדתי ותהיתי וחקרתי על קנקנה של משפחה זו, בדקתי ומצאתי שאמת הם דוברים והמשפחה כולה מתנהגת על פי תורתנו הקדושה ושומרי תורה ומצוות קלה כבחמורה.

לכן לקחתי איתי שני רבנים אחרים וביחד שאלנו את המשפחה הנ"ל שאלות כנדרש ע"פ ההלכה, וקיבלנו תשובות אמת, ולפי החלטתנו וראות עינינו הטבלנו אותם בשנית, וכמובן שאלות בהלכה והמשתמע מכך.

יהי רצון שנזכה כולנו לראות בבנין ארצנו הקדושה ובביאת משיח צדקנו, אמן.

משה בן שלום – עֵד.

דוד אברהם בן ר' ישראל – עֵד.

דן בית יעקב – עֵד."
ממכתב זה עולה שהטבילה היתה ב-כ"ו תמוז תשנ"ד (05/07/94).

מבירור שביררנו ברבנות הראשית גם בית דין אינו מוכר על ידי הרבנות הראשית.

ב) מהמסמך עצמו בו חתומים שלושת "הדיינים" ואחרי חתימתם כתוב "עֵד", מוכח ששלושתם אינם תלמידי חכמים ואינם בקיאים בטיב גיור ולא ברור להם שבעינן בי"ד בגיור ולכן חתמו "עֵד".

בעת הטבילה היתה האשה מעוברת עם בתה, [א']. במעשה בית הדין לא נזכר שהטבילו את המעוברת גם לצורך הגיור של בתה. לדברי המבקשת, הרב שערך את הטבילה לא שוחח עמה קודם, לא ראה אותה קודם, הלה נכנס למקוה רק כשכל גופה בתוך המים ורק ראשה בחוץ, לאחר שטבלה יצא מיד החוצה, ולא ראה אותה עולה מן המים, כפי הדין וההלכה. אך כנראה שלא ידע שהיא מעוברת כלל.

והנה בטבילת מעוברת צריכים להתכוון גם לגירות הולד. עיין ביו"ד ס' רס"ח ס"ו וב"דגול מרבבה". בנידון דידן לא היתה כוונה כזו, שהרי במכתב לא הוזכר דבר זה, ולא הוזכר שטבלה אדעתא דגירות העובר.

למבקשים שמונה ילדים:
[ב' ר"נ] מ"ז [...] – ילידת 00/00/1983.
[ל' ד'] מ"ז [...]– יליד 00/00/1985.
[י' א'] מ"ז [...]– יליד 00/00/1987.
[י'] מ"ז [...]– יליד 00/00/1988.
[ש'] מ"ז [...]– ילידת 00/00/1990.
[ר'] מ"ז [...]– ילידת 00/00/1992.
[א'] מ"ז [...]– ילידת 00/00/1994.
[נ'] מ"ז [...]– ילידת 00/00/1997.

יש לציין, שכשמתקבל מכתב מהרבנות הראשית שבית הדין אינו מוכר, אין בדבר זה בהכרח משום הוכחה שהדיינים פסולים ואין עליהם שם בית דין. כוונת המכתב שבית הדין אינו מוכר ובמקרים אלו צריכים לברר בכל מקרה לגופו. לא הצלחנו לברר מהותו של הרב ובית הדין הראשון שערך את הגיור, אך המבקשת ובעלה הצהירו לפנינו שלא היו שומרי מצוות ומסתבר שה"גיור" היה בלא כוונה לשמירת מצוות.

לגבי הרב שערך את הגיור השני, ביררנו שהנ"ל הינו יהודי ירא שמים, אך כנראה שאינו ת"ח וכפי שמוכח מהאישור שהוצא בעקבות מה שעשה. כמו כן, עצם העובדה שלא שוחח עם המתגיירת, לא ידע את מצבה הגופני, ומשכך לא התכוון לגירות העובר, גם דבר זה מוכיח שהנ"ל אינו בקי בטיב גיור. עם זאת, יש לשער שהנ"ל עיין בשו"ע לפני שערך התהליך עכ"פ, ומטעם זה שאל אותה השאלות הנצרכות בעת הגיור (אף שאין היא זוכרת), ומן הסתם עשה כפי הכתוב בשו"ע, ומסתבר מאוד שכוונתו בהטבלת האם וילדיה היתה לשם יהדות.

בתם הגדולה של המבקשים, [ב' ר"נ], נשואה, יש לה שלושה ילדים והיא מעוברת כיום. היא ובעלה מקפידה בשמירת מצוות קלה כבחמורה. בעלה של הבת פנה לרב ב[ק'] בשאלה אם צריך לפרוש מאשתו. לדברי הבעל – בעלה של הגיורת ואבי הילדים, ילדיו למדו במוסדות דתיים ולמיטב ידיעתו הם שומרי מצוות. ועכ"פ בבית הם שומרי מצוות.

אין ספק לבית הדין שהאב שומר מצוות. וכמו כן, גם אשתו שומרת מצוות. ולפיכך צריכים אנו לברר:

(א) מהו ערכו של הליך הגיור שעברה האשה בראשונה, אם לא היה בדעתה לשמור מצוות.

(ב) האם הטבילה שהוטבלה האשה וילדיה בהליך הגיור השני, בנסיבות הענין יש לה תוקף הלכתי.

(ג) אם נקבע שיש לו תוקף, האם על ידי הליך זה, גיור זה יהיה גיור גמור בין לגבי הבנים ובין לגבי הבנות הקטנות שטבלו עמה.

(ד) מה דינה של הבת – [א'], שהיתה עובר בעת הטבילה השנייה ולא היתה כוונה לגירותה בעת הטבילה.

(ה) אם נקבע שהליך זה מועיל לגירות, מהו דינם של הבנים שנימולו כיהודים וטבלו עם אמם לשם גירות. האם מילתם לשם מצות ברית מילה מועילה כמילה לשם גירות, או שצריכים הטפת דם ברית כגר שנתגייר כשהוא מהול.

ג) אופן קבלת גר מבואר ביבמות מ"ז וז"ל הגמרא:
"תנו רבנן גר שבא להתגייר בזמן הזה... מודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות... קיבל מלין אותו... נתרפא מטבילין אותו מיד ושני תלמידי חכמים עומדים על גביו ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות. טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו.

אשה – נשים מושיבות אותה במים עד צוארה ושני תלמידי חכמים עומדים לה מבחוץ ומודיעין אותה מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות."
וכן פסק השו"ע ביו"ד (סימן רס"ח ס"ב וס"ג).

שמעינן מינה דבעינן הודעת מצוות, קבלת מצוות, מילה, טבילה, ובעת הטבילה בעינן הודעת מצוות שנית. ובאשה טבילה והודעת מצוות שנית. וצריכים אנו לדעת מהו מקורם של הלכות אלו ומה הם גדרי הדין ואופן קיומו.

על פי דין אין גיור מועיל אלא במילה וטבילה וכדאיתא בכריתות (ט', א):
"ככם כגר יהיה... רבי אומר ככם כאבותיכם מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דם אף הם לא יכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים.
...
מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא כו' בשלמא מילה דכתיב כי מולים היו כל העם היוצאים אי נמי מהכא ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמייך ואומר לך בדמייך חיי וגו'. הרצאת דמים דכתיב וישלח את נערי בני ישראל. אלא טבילה מנלן דכתיב ויקח משה חצי הדם ויזרוק על העם ואין הזאה בלא טבילה."
וכן הוא גם להלכה ביבמות (מו,ב):
"א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן לעולם אינו גר עד שימול ויטבול... הרי שבא ואמר מלתי ולא טבלתי מטבילין אותו ומה בכך דברי ר' יהודה רבי יוסי אומר אין מטבילין."
ופירש רש"י:
"אין מטבילים שמא ערבי מהול וגבעוני מהול הוא וצריך להטיף ממנו דם ברית דרבי יוסי תרתי בעי."
ובגירות אשה סגי בטבילה וכמו שהיה באימותינו במתן תורה, וכדאיתא ביבמות שם:
"ורבי יהושע טבילה באמהות מגלן סברא הוא דאם כן במה נכנסו תחת כנפי השכינה."
ולענין אופן עריכת הטבילה בגירות איתא ביבמות שם:
"ש"מ תלת, ש"מ גר צריך שלושה וש"מ אינו גר עד שימול ויטבול וש"מ אין מטבילין גר בלילה... אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן גר צריך ג'. משפט כתיב בה."
וברש"י שם ד"ה משפט כתב:
"משפט כתיב ביה. משפט אחד יהיה לכם ולגר (במדבר טו), ואין משפט פחות מג'."
וכן כתב בתוספות שם ד"ה משפט. ובתוספות ד"ה אין כתב:
"אין מטבילין גר בלילה. דמשפט כתיב ביה ואע"פ שכבר מל חשיב ליה כתחילת דין."
והיינו דאף דסוף דין כשר בלילה, טבילת גירות, אף שהיא סוף התהליך נחשבת כתחילת דין ולכן צריך שתהיה ביום.

שמעינן מינה שטבילת גר צריכה להיות בפני בי"ד ובזמן שבי"ד דנים ולכן צריכה להיות בפני שלושה וביום, ואפילו הכי לא בעינן דיינים סמוכים ומומחים עיין בראשונים ביבמות שם ובש"מ מה שכתבו בטעמא דמילתא.

ד) וביבמות (מה, ב) שנינו:
"עבדיה דרבי חייא בר אמי אטבלה לההיא עובדת כוכבים לשם אנתתא אמר רב יוסף יכילנא לאכשורי בה ובברתה בה כדרב אסי דאמר רב אסי מי לא טבלה לנדותה... ההוא דהוו קרו ליה בר ארמייתא אמר רב אסי מי לא טבלה לנדותה ההוא דהוו קרו ליה בר ארמאה אמר ריב"ל מי לא טבל לקריו."
ופרש"י:
"אטבלה לשם אנתתא. לשם טבילת נדה, ולא לשם טבילת גירות. יכילנא לאכשורי בה. להיות גירות גמורה ואע"פ שלא טבלה לשם גירות ואמר לקמן (דף מ"ו) לעולם אינו גר עד שימול ויטבול, דטבילת נדה סלקא לה לשם גירות, דעובדת כוכבים לא טבלה לנדותה.
...
בה כדרב אסי. דאמר בשמעתין ההוא דהוו קרו ליה בר ארמייתא שלא טבלה אמו לשם גירות ואמר רבי אסי מי לא טבלה לנדותה, אלמא טבילת נדה סלקא לה לשם גירות..."
ופשט הדברים מורה שאם האשה התכוונה בטבילתה לשם טבילת נדה או האיש לשם טבילת בעל קרי, מועילה טבילה זו לטבילת גירות, ואף שלא התכוונה לטבול לשם גירות. ועיין לקמן.

והתוספות ושאר הראשונים שם הקשו היכי מהני טבילת נדה לטבילת גירות והלא לא הויא בפני ג'.

וז"ל התוספות שם ד"ה מי:
"מי לא טבלה לנדותה. תימה דאמר לקמן (דף מו) דגר צריך שלושה דמשפט כתיב ביה ואפילו למאן דאמר... דבר תורה חד נמי כשר מכל מקום אין דרך נשים להביא איש עמהן בשעת הטבילה."
ועיי"ש בתוספות שתירצו:
"וי"ל האי דבעינן שלושה היינו לקבלת המצוות אבל לא לטבילה אף על גב דאמרינן לקמן (דף מז) דשני ת"ח עומדים מבחוץ היינו לכתחילה דעדיף טפי."
וכן כתב גם התוספות בקידושין (סב, ב) ד"ה גר.

וכתב שם בתו"י ביבמות:
"נ"ל דהכא מיירי כשקבלה כבר המצוות והודיעוה מצוות קלות וחמורות דאל"ה לא סגי בטבילת נדותן."
ושמעינן מתירוצו של התוספות מספר הלכות:

(א) דמלבד מילה וטבילה בעינן נמי קבלת המצוות וקבלת המצוות הוי לעיכובא. והוסיף התוספות דקבלת המצוות צריכה להיות דוקא בפני שלושה. ולפי זה יפרש התוספות הא דאמר בדף מו, ב "שהי הכא עד למחר ונטבלינך, ש"מ גר צריך שלושה", דהא דבעינן שלושה אינו לצורך הטבילה אלא לצורך קבלת המצוות שקדמה לה וכן משמעות דברי התוס' בקידושין. ובכהאי גוונא שהיתה קבלת מצוות בשלשה, לא בעינן שלושה בטבילה.

(ב) מה דלא בעינן שלושה בטבילה, היינו דבדיעבד מהני טבילה שלא בפני שלושה, אבל לכתחילה מדרבנן בעינן שגם הטבילה תהיה בפני ג'.

(ג) עוד שמעינן מדבריו כמו שכתב רש"י שאף שהטבילה היתה לשם נידות ולא לשם גירות מהניא טבילה זו, אף לשם גירות ואף שלא התכוון לה.

ולהכי לפירושו של התוספות אם היתה קבלת המצוות בפני שלושה, תועיל טבילה לשם גירות אפילו שלא בפני שלושה, ולהכי גם בטבילה לשם נידה יועיל שלא בפני שלושה.

וצריך לברר מהיכא פשיטא ליה לתוספות דמלבד מה דאמרו בכריתות ובסוגיין, דגר בעי מילה וטבילה, בעינן גם קבלת מצוות שתקדם לה. ועיין לקמן.

והרא"ש בהלכותיו (פ"ד ס' ל"א) הביא דברי התוס' ושמע מינה דסבר כוותיהו.

ה) ומה שכתבנו בביאור דברי רש"י, תוס' והרא"ש שטבילה לשם נדה או בעל קרי, עולה לטבילת גירות, מפורש גם בפסקי הרי"ד ביבמות (מה, ב) וז"ל:
"ההוא דהוה קרי בר ארמיתא שלא טבלה אמו כשנתגיירה וא"ר אסי כיון שטבלה לנידותה כדת יהודית הו"ל כאלו טבלה לשם גירות."
ובירושלמי קידושין פ"ג הי"ב מבואר כהסברם של רש"י, תוס' והרא"ש, דאם הגר לא טבל בעת גירותו, אך טבל אחר כך לשם טבילת בעל קרי, מועילה טבילה זו להשלמת גירותו ועולה לו לטבילת גירות. וז"ל:
"דתני בר קפרא גר שמל ולא טבל הרי זה כשר. שאין גר שלא טבל לקירויו. וקשיא עלת לו טומאה קלה מטומאה חמורה. אמר רבי יוסי בי ר' בון כיון שזו וזו לשום קדושת ישראל עלת לו."
ושמעינן מדבריו שאף שלא התכוון לטבול לשם גירות, מהני טבילה גרידא לטבול מקריו, שהיא לשום קדושת ישראל, שהרי דין בעל קרי אינו אלא בישראל ומחמת קדושתם וטבילה זו עולה כדי להכניסו בקדושת ישראל בטבילת גירות ועיין לקמן.

ועיין גם במרדכי (יבמות רמז לד) שנקט כתירוצו של התוספות שכתב:
"ומשעה שיחדה לעצמו קיבלה עליה בפני ג', אבל לא היתה יודעת שצריכה לטבול לשם גיורת,... דבשעת טבילה צריכה ג' היינו לכתחלה."
ומשמע שאף אם לא הודיעוה שטבילתה היא חלק מהגירות, ולפיכך ודאי אינה מתכוונת לשם גירות אפילו הכי מהניא טבילתה ואף שלא בפני שלושה.

ו) ועיין במרדכי שם שהביא תירוץ נוסף:
"והר"ר יהודה ברבי יו"ט פירש על הך מילתא דמדאורייתא לא בעי ג' לטבילה דמדאורייתא חד נמי כשר בד"מ... אלא מדרבנן הוא דאצריך בגרות כמו בדיני ממונות, וכן מצא מורי בשם רבינו שמחה."
הרי שסבר כסברא שכתבו בתוספות שסגי טבילה בפני יחיד, דיחיד מומחה הוי בי"ד לענין דיני ממונות והוא הדין לענין גירות. אך מדברי התוספות בקידושין (סב, ב ד"ה גר) משמע דלעולם לא סגי בחד. שכתבו שיש להשוות דין גירות לדין גזילות וחבלות דבעינן שלשה, עיי"ש מש"כ. אך עכ"פ גם לדברי המרדכי, עכ"פ חד בעי ועיין שם בהמשך דברי המרדכי.

ובתוספות ביבמות שם כתבו לישב באופן נוסף את קושיתו שבטבילת נידות של אשה אין שלושה וז"ל:
"ויש מפרשים דכיון דידוע לכל שטבלה כאילו עומדים שם דמי."
ותירוץ זה הובא גם הוא ברא"ש בהלכותיו.

ולפירוש זה הא דבעינן שלושה אינו דבעי שלושה אנשים שיהיו בי"ד ויעמדו בפועל בעת הטבילה, אלא כל היכא דידוע לכו"ע שטבלה, הוי כאילו שלושה שהם בי"ד יודעים שטבלה, והוה כעין מה ששנינו, הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה. ולהכי כל היכא שברור לנו שהיא מקפידה על שמירת מצוות הוה בחזקת שטבלה, והוי כאילו ידוע לשלושה שהם בי"ד על טבילה זו.

ויש לעיין לפירוש זה, האם לא בעינן קבלת מצוות כלל, או שאף אם בעינן קבלת מצווות, לא בעינן שתהיה בפני שלשה, או נימא דסברי דאף דבעינן שלושה בקבלת מצוות לא סגי בקבלת מצוות בפני שלשה, אלא בעינן שהטבילה גם היא תהיה בשלשה, או עכ"פ ששלושה יודעים מהטבילה. ולעת עתה לא מצאתי ראיה למיצוי סברתם בזה.

והנה לסברא זו, דין זה ינהג גם בזמן הזה לגבי נשים השומרות מצוות דקיימא הך סברא דמי לא טבלה לנדותה, אך לגבי טבילת בעל קרי שהרבה אין נוהגים בה, אחרי שבטלה תקנת עזרא, לא שייכת הסברא של מי לא טבל לקריו, דאין הכי נמי דהרבה מאד לא טובלים לקריים. ועדיין יש לעיין כיוון שנהגו לטבול ערב יוהכ"פ, וכן ב-ג' רגלים וכו', יש לומר שסברא זו קיימת אף בזמן הזה, וצע"ג. שוב ראיתי שכבר עמד בזה בשו"ת "עין יצחק" (ח"א או"ח סימן ב') עיי"ש ואכמ"ל.

ז) והבה"ג בהלכות מילה (עמ' קנב בהוצאת מכון ירושלים) כתב:
"גר שטבל לקריו ושפחה שטבלה לשם נדתה, עלתה להם טבילה (שם מה:) ההוא דהוו קארו ליה בר ארמא, אמר רבי יהושע בן לוי מי לא טביל לקריו, למימרא אי טביל לקריו שפיר דמי (שם) ההוא דהוה קארו ליה בר ארמיתא, דכי איגיירא אימיה לא טבלה, אמר רבי אסי מי לא טבלה לנדתה, אי טבלה לנדתה שפיר דמי. והאידנא לא סגי בטבילה דקריו עד דטביל לשום גירות, דקיימא לן (שם מו:) הלכתא גר צריך שלושה משפט כתוב בו."
והרמב"ן בחידושיו הביא דברי הבה"ג, וכתב עליו "ואין דבריו נכונים", והרמב"ן לא ביאר מדוע אין דבריו נכונים, ונראה שגירסתו בדברי הבה"ג היא "והאידנא דקיימא לן גר צריך שלושה", והבין בדבריו שכיון שגר צריך לשלושה דין זה סותר למימרא "דמי לא טבלה לנידתה" כקושיית הראשונים, ולכן פסק הבה"ג שדוחים סברת ריב"ל ורב אסי להלכה. ועל זה כתב הרמב"ן ואין זה נכון, דיש לישב הסתירה במספר אופנים וכמו שפירשו התוס' ושאר הראשונים שנזכיר להלן.

אמנם לפי גירסת הבה"ג כפי שהיא לפנינו יש ליישב הדברים. דיש לדקדק בדבריו מדוע כתב והאידנא, דמשמעותו בזמן הזה, דאם כוונתו לקושית הראשונים. דדין זה סותר לדין דבעינן שלושה בטבילה, הוי ליה למכתב ואין הלכה כריב"ל ורב אסי דהא קיימא לן הלכתא גר צריך שלושה. ועוד דהבה"ג פתח בתרתי גר שטבל לקריו ושפחה שטבלה לנידותה, והביא דבר ריב"ל ורב אסי, וסיים דלא סגי בטבילה דקריו, והו"ל למכתב דלא סגי בטבילה לקריו וטבילה לנידתה. ולכן נראה לפרש שכוונתו היא שהאידנא דביטלוה לתקנת עזרא ולא כל אדם טובל לקריו, לא שייך למימר הך סברא דמי לא טבל לקריו, דאין סברא זו מוכחת (ועיין ב"עין יצחק" שם), דאין הכי נמי מאן לימא לן שאכן טבל לקריו. ולהכי כל היכא דלא חזינן וידעינן שטבל בפני שלושה לא הוי גר.

ולפי זה יש לפרש דברי הבה"ג דאיהו אזיל בסברת התירוץ השני בתוספות דכיוון שידוע לכל שטבלה אף שלא היו שלושה בשעת מעשה, חשבינן לידיעה, כאילו היתה הטבילה בפני בית דין. ולפי זה מפרש הבה"ג דבשלמא בעובדה שהובאה בש"ס שהם נהגו כתקנת עזרא, ידעינן בודאי, שכל אשה טובלת לנידתה וכל איש טובל לקריו, וכיוון שהדבר ידוע ומפורסם לכולי עלמא, הוי דינם כטבלו בפני בי"ד, אך אחר שביטלוה לתקנת עזרא ולאו כולי עלמא טבלו, שוב לא ידעינן לגבי איש שודאי טבל לקריו, ולפיכך אפילו אם באמת טבל, כיוון שאין הדבר ברור לא מקרי טבל בפני שלושה, ושוב אינו גר. ומדוקדק היטב לשון הזהב של הבה"ג.

ויש לומר עוד דמה שהקשה עליו הרמב"ן וכתב שאינו נכון, משום דסבר דלמ"ד דבעינן שלושה בעינן שתהיה הטבילה בפועל בפני שלושה, ויעמדו שם הבי"ד בעת טבילתה, ולא סגי בידיעה שיודעים כולי עלמא שטבל. והרמב"ן לא הזכיר תירוצם זה של התוספות, ואיהו תירץ באופן אחר הך סתירה שהקשו התוס', ולכן כתב שאין דברי הבה"ג נכונים, דלהבנתו של הבה"ג דאם ידוע לשלושה, הוי כטבל בפני בי"ד. אין סתירה בין הסוגיות, כן נ"ל לפום ריהטא.

ח) אלא שהתוספות שם בדף מה, ב' הקשה עוד:
"מיהו קשיא דטבילת נדה בלילה ולקמן (דף מו) אמר אין מטבילין גר בלילה."
ותירצו:
"אבל אי לאו כתיב משפט אלא אקבלת מצוות אתי שפיר, והא דאין מטבילין היינו לכתחילה מדרבנן."
חזינן מדבריהם דלתירוץ קמא שכתבו לעיל, דהא דבעינן שלושה היינו בקבלת מצוות, משום שמשפט כתוב דוקא על קבלת מצוות ולפיכך הקפידא של שלושה וביום, הינה גם היא רק על קבלת מצוות, ולפי זה מכיוון שלא כתוב משפט על הטבילה, מדאורייתא אין הגבלה, ומועילה טבילה בין בפני שלושה ובין בינה לבין עצמה וכן מועילה בין ביום ובין בלילה, אלא שמדרבנן החמירו שגם לטבילה יהיה בה דין של משפט המצריך שלושה וביום. ודוקא לכתחילה אבל בדיעבד מועיל. אך לתירוצו השני דבעינן טבילה נמי בשלושה, אלא שסגי שידעו שלושה, לא מיושבת הך קושיא דבעינן ביום ולא בלילה דאם הטבילה היתה בלילה לא הועילה, דמשפט צריך להיות ביום ולא בלילה וגם בדיעבד לא מהני בלילה, ולא כרשב"ם בב"ב קיג, ב'.

והרא"ש בתוספותיו ובהלכותיו הביא קושית התוספות וכתב ליישב בשני אופנים:
"ותירץ רבינו מאיר ז"ל מדלא קאמר אין מטבילין גר בלילה מ"ט משפט כתיב ביה כדאמר גר צריך שלושה משפט כתיב ביה אלמא דלא גמרינן ליה ממשפט דאין לו דין משפט אלא לענין גוף הדבר שצריך שלושה אבל לא לזמן הטבילה. וגם פשטיה דקרא הכי איירי ושפטתם כתיב ביה דהוי שנים ואין ב"ד שקול ולילה לא הוי אלא מדרבנן ולכתחלה הוא דלא הא דיעבד שפיר דמי.

אי נמי קבלת מצוות הוי כתחלת דין וטבילה הויא כגמר דין דהוי אפילו בלילה, ומדרבנן הוא דבעינן ביום לכתחלה."
חזינן דדעת המהר"ם מרוטנבורג דיש לחלק בין דין שלושה, דאמרו דטעמא הוא משום דכתיב ביה משפט לדין טבילת לילה דלא אמרה הגמרא דטעמו משום דכתיב ביה משפט, ש"מ דהך דינא דמשפט בטבילת גר הינו רק לענין אופן עריכת הגירות שיהיה בפני שלושה, אבל לא לזמן הטבילה. והך דינא שגר טובל ביום ולא בלילה הוא מדרבנן. ולדבריו צריכים לומר דהא דבעינן משפט הוה על גוף הגירות, שצריכה להיות בפני בי"ד, שהם שופטים שהנ"ל יהיה גר. ולשיטת התוס' משפט כתוב על קבלת מצוות ואחרי שנעשה המשפט בפני שלושה, המשך הגיור, דהיינו הטבילה דבעינן בפני שלושה (ולכאורה לא מדין משפט) וביום, אינו מעיקר הדין, דמדאורייתא סגי שלא בפני שלושה ושלא ביום אלא מדרבנן בעינן ג' וביום, ובדיעבד חלה גירותה.

ולתירוצו השני של הרא"ש סבירא ליה דאין הכי נמי, שמשפט קאי בין על קבלת מצוות ובין על הטבילה, אלא שכמו שבמשפט בעינן דוקא תחילת דין ביום, אך סוף דין כשר אפילו בלילה, הכי נמי הטבילה היא סוף דין ומדאורייתא מועילה בלילה ורק מדרבנן בעי ביום. ולכאורה קשה דאף אם הטבילה היא סוף דין, טעם זה שייך לענין האפשרות לדון בלילה, אך לגבי שלושה, בעינן שיהיו שלושה אף בסוף דין, וצריכים לומר דהא דילפינן לקמן שלושה בטבילה האי דינא הוא לענין קבלת המצוות שבעת הטבילה, ולא לטבילה גופא וכדכתב התוס'.

ונראה דהתוספות אזלי לטעמיהו, דסבירא להו לקמן (מו, ב) בד"ה אין. דאעפ"י שכבר מל, הטבילה הוי תחילת דין ולכן לא מועילה בלילה, דתחילת דין בעינן ביום לכולי עלמא. ומתוך דבריהם משמע שאף אם משפט יהיה בין על קבלת המצוות ובין על המילה והטבילה, כל הנך הוי בכלל תחילת דין ולא מהני בלילה. ולכן כתבו שמשפט לא קאי על טבילה.

ובתוספות רבינו פרץ (בדף מו, ב) תירץ קושיית התוספות וז"ל:
"וי"ל דלעיל לאו דוקא לנידתה אלא רוצה לומר לזיבותה, וטבילת זבה ביום הוי."
ודבריו פלא, וכי כל הנשים זבות, ומאן לימא לן שהך גיורת היתה זבה מעולם, דבשלמא נידות כך הוי דרכו של עולם, וכל הנשים נידות הן מזמן לזמן. ולכן יש לסמוך על הך חזקה וסברא דמי לא טבלה לנידותה, אבל מי לא טבלה לזיבתה, מהיכא תיתי, ודילמא מעולם לא היתה זבה, ולהכי מעולם לא טבלה ביום.

ויש לדחוק דכיוון דבנות ישראל מחמירות על עצמן אפילו רואות טיפת דם כחרדל וחוששות לספק זיבה ועיין יו"ד ס' קפ"ג בש"ך ס"קד ובמפרשי השו"ע שם. ולהכי כל הטבילות כיום אינן אלא לאחר ספירת שבעה נקיים. ושוב הוי דינה כטבילת זיבה, וכתבו בפוסקים ביו"ד (סימן קצ"ז ס"ד ו-ס"ה) שיכולה לטבול ביום ובלבד שתשוב לביתה רק בלילה, וכן נהגו כמוש"כ הש"ך (שם ס"קו) ועוד שחוששים לטבול בלילות. ולהכי אמר מי לא טבלו לזיבה ודוחק.

ולפירוש זה טבילת גירות הוי דוקא ביום ולעיכובא וכפשט דברי הגמרא.

ט) והנה הרמב"ן ביבמות (מו, ב) הסתפק אם הטבילוהו בדיעבד בלילה אם מועיל, שהרי משפט כתיב ביה, ותחילת דין ביום, והקשה על הרמב"ם בפי"ג מהלכות איסורי ביאה ה"ו שכתב שאם הטבילוהו בלילה הוי גר בדיעבד. והרשב"א בחידושיו שם כתב לישב דעת הרמב"ם שסבירא ליה שטבילה הוי כגמר דין ומועילה מדאורייתא אף בלילה, שמכיוון שכבר קיבל ומל הוי תחילת דין והטבילה כגמר דין. ולכן כתב דהא דאין מטבילין בלילה, היינו לכתחילה, אבל בדיעבד מועיל. וזהו כתירוצו השני של הרא"ש, ויש לישב דברי הרמב"ם גם כפירושו של רבינו מאיר שהוא התירוץ הראשון שברא"ש. והריטב"א שם כתב, שטבילה הוי עיקר הגירות ולכן משפט כתוב גביה, ולא מהני אף בדיעבד בלילה (ולטעמיה אזיל, דהכריע דגם שלושה בטבילה הוי לעיכובא עיי"ש).

והנה מש"כ הרשב"א והרא"ש בתירוצו השני דטבילה הוי גמר דין וסגי בלילה, היינו דוקא אם נקבע שתחילת הדין הוי בקבלת מצוות ובמילה באיש. או קבלת מצוות באשה. ולהכי תועיל טבילה בלילה מפני שהוי גמר דין. אך אי נימא שלדעת הרמב"ם קבלת מצוות אינה חלק מהגירות ותחילת הגירות. לא תועיל טבילה בלילה ועכ"פ באשה, שלא שייך לגביה מילה. ולפי זה נצטרך לומר כחילוקו של רבינו מאיר (ועיין לקמן).

ועיין בירושלמי (יבמות פ"ח ה"א) דאמרו אין מטבילין את הגיורת בלילה ולגבי גר הסתפקו, ויש לחלק דבגיורת הוי תחילת דין ובגר הוי גמר דין ועיין צ"פ הלכות איסורי ביאה פי"ג ה"ו ואכ""מ.

העולה מכל האמור לעיל שדעת התוספות והרא"ש שגר שנתגייר צריך הודעת מצוות, קבלת מצוות, מילה וטבילה. וקבלת מצוות הוי תחילת הגירות ועיקר משפט דבעינן שלושה (ומסתבר שגם ביום) קאי על קבלת המצוות, ולכן אם קיבל מצוות בפני שלושה וקיבל למול ולטבול, תועיל טבילתו אף אם לא נעשתה בפני שלושה ואף אם נעשתה בלילה. אך לכתחילה בעינן שהטבילה תהיה גם היא בפני שלושה וביום. מיהו עם עבר וטבל שלא בפני שלושה ואפילו בלילה, הוי גר גמור לכל ענין ודבר ואף להשיאו אשה ואין אומרים לו לטבול פעם נוספת בפני שלושה דהרי הוא גר לכל דבר וטבילה לא תעלה ולא תוריד. והוא שידעינן בבירור שהגר או הגיורת טבלו ואפילו בינם לבין עצמם.

י) וקושיא זו שהקשה התוספות הקשה גם הרי"ף בהלכותיו (טו, ב) מדפי הרי"ף וז"ל:
"ההוא דהוו קרו ליה בר ארמייתא אמר רב אסי מי לא טבלה לנדתה ההוא דהוו קרו ליה בר ארמאי אמר רבי יהושע בן לוי מי לא טבל לשם קריו. סוגיא דשמעתא הכין הוא, ואי קשיא לך ההיא דרבי יוחנן דאמר גר צריך שלושה מ"ט משפט כתיב ביה וקי"ל דהלכתא היא, לא קשיא הא דרב אסי ודרבי יהושע בן לוי דיעבד הוא דלא פסלינן לבריה הואיל וטבל לשם קריו, דאי לאו גיורא הוא לא הוה טבל לשם קריו והא דרבי יוחנן לכתחילה דלא נהגינן ביה מנהג גר ולא מנסבינן ליה בת ישראל עד דטביל בפני ג'."
ויש לדקדק בלשונו שכתב: "דאי לאו גיורא הוא לא הוה טבל לשם קריו". שפשטם משמע שאילמלא היה גר קודם וחייב במצוות לא היה נוהג מנהג יהדות וטובל לקריו. ופשט דבריו שאין הגירות נעשית על ידי טבילת בעל קרי, דעולה לטבילת גירות, אלא שטבילת בעל קרי (והוא הדין טבילת נדה) מורה על מעשה קדום שהיה, ובו טבל כדין והוי גר על ידי הטבילה הקודמת.

וכן הוא לשון הרמב"ם (פי"ג מהלכות איסורי ביאה ה"ט):
"גיורת שראינוה נוהגת בדרכי ישראל תמיד כגון שתטבול לנדתה ותפריש תרומה מעיסתה וכיוצא בזה וכן גר שנוהג בדרכי ישראל שטובל לקריו ועושה כל המצוות הרי אלו בחזקת גרי צדק. ואע"פ שאין שם עדים שמעידים בפני מי נתגיירו. ואע"פ כן אם באו להתערב בישראל אין משיאין אותם עד שיביאו עדים או עד שיטבלו בפנינו הואיל והוחזקו גויים."
ופשט דבריו משמע דאם נוהגת בדרכי ישראל, הרי בדבר זה הוחזקה נוהגת מנהג יהדות, ובהך חזקה אמרינן שהיא יהודייה, ואף שאיננו יודעים מהות ואופן הגירות, אלא שתלינן דכיוון דהוחזקו כיהודי או כיהודייה על פי מעשיהם, מן הסתם, גם מעשה הגירות היה כדין והרי הם בחזקת גרים. (ועיין בצ"פ על הרמב"ם שם ובש"מ, ועיין בתשובתו שהובאה ב"דבר אברהם" [ח"ג סימן כט] ואכמ"ל. שרצה לחדש שעצם התנהגות במנהג יהדות, הוי גירות, וזה חידוש ומדברי הראשונים והאחרונים משמע שלא כהבנתו. ועיין פסקי הרי"ד). ופשט דבריו הוא שנהי שלגבי כל ההלכות מחזיקים אותם כיהודים ונוהגים עמם מנהג יהדות, לענין נישואין לא סגי בהך חזקה, וכדי להשיא לגר זה ישראלית וכן להשיא לגיורת זו ישראל, בעינן עדיין שיביאו עדים על הגירות שמעידים שנעשתה כדין, או שיטבלו בפנינו לשם גירות. ומלשונו שכתב שיביאו עדים, משמע שטוענים שהתגיירו כדין בפני בי"ד וטבלו בפני בית דין, אלא שאין ביכולתם להוכיח טענתם, והרי זה כדין חזקה שכיוון שטוען שקנה השדה, חזקה מועילה במקום שטר, היכא דאיכא חזקה לא מיזדהר איניש בשטריה. ואף הכי נמי זה שמחזיק במצוות כישראל הוי כהוחזק לישראל.

והנה מדבריו מפורש שטבילה לשם נידה לא מועילה במקום טבילת גירות, שהרי אעפ"י שטובלת לנידתה תמיד, אם לא תביא עדים על גירותה תצטרך טבילה לשם גירות, ולא יועילו כל טבילותיה. ועוד משמע מדבריו שאף אם הגר נוהג כן, סגי בטבילה לשם גירות, ולא בעינן נמי הטפת דם ברית (ועיין בהגהות רעק"א).

והנה לשיטת הרמב"ם לעולם לא יהיה גר גמור עד שימול ויטבול לפנינו או שהיה נימול ונוהג מנהג יהדות, דאז סגי בטבילה גרידא, אבל ודאי דבעינן טבילה לשם ולכוונת גירות.

והנה מפשט לשונו של הרמב"ם משמע דהא דנקטא הגמרא מי לא טבלה לנידתה לא הוי אלא דוגמא בעלמא. והוא הדין שאר מצוות, ועכ"פ לדעת הרמב"ם אין אנו צריכים לחידושו של התוס' דבעינן קבלת מצוות ובפני ג' והוא תחילת הגירות ויועיל אם יטבלו אח"כ שלא בפני שלשה, אלא שלשיטתו בכל אופן בעי טבילה בפני שלושה ואף שלא היתה קבלת מצוות לפניה, ועיין לקמן.

ובאמת דבריו צריכים עיון, כיוון שידעינן בהאי שנולד עכו"ם, איך נוציאנו מחזקתו, על ידי הנהגה, ומהיכי תיתי לתלות שמן הסתם התגייר כדין. ולשיטת הרמב"ם נראה לכאורה פשוט, שאף בנידון דידן ואף אם האם נוהגת בדיני יהדות, בכדי להשיאה או להשיא ילדיה להתערב בישראל בעינן עדים שנעשו דיני הגיור כדין, וזה לא מתקיים בנידון דידן שבתי הדין שגיירו אותה אינם מוכרים.

והנה הרמב"ם כתב דבריו לגבי הגיורת והגר, ולכאורה נראה מדלא הזכיר שבבן הגיורת או בן הגר רשאי להנשא לכתחילה, הוא הדין לענין בן הגיורת (ובן הגר אם נשוי לישראלית אזלינן בתרה. ועיין במהרש"א, ויש לדון אם נפסול בתו לכהונה), שכמו שלא מנסבינן לאימיה בר ישראל דחיישינן דילמא נכרית היא, הוא הדין לבנה ולבתה דאיכא למיחש שמא בן נכרית הוא, ומהיכי תיתי שנשיאו אשה. אך מדקדוק לשונו שסיים "אין משיאין אותם... הואיל והוחזקו גויים", משמע שדוקא בגר ובגיורת שיש להם חזקת גויות בעינן הך טבילה. אך בבניהם שלא הוחזקו מעולם בחזקת גויים, דהרי נולדו ממי שהוחזק ומתנהג בדרכי ישראל, שוב אין להם חזקת גויים ולא בעינן שיטבול כדי להתירו להנשא, אלא משיאין אותם אף בלא שיטבלו. אך באמת יש לומר דדקדוק זה אינו מוכרח, דנקט עיקר דינא בגר ובגיורת, ומשנקבע הדין לגבי הגירות, שהיא ספק נכרית ספק ישראלית ולא משיאין אותה, הוא הדין בנה וצ"ע.

יא) והנה המ"מ הביא דברי הרי"ף וסיים "וקרובים דבריהם לדברי רבינו", ומשמע שהבין שכן היא גם דעת הרי"ף דאין במעשה הטבילה גירות אלא הנהגה שנוהגת בדיני יהדות, ויש להקשות דהרי כתב הרי"ף ולא פסלינן לבריה, אף שיש ספק בגיורה של הגיורת וגם בנה אינו ישראל גמור, ועל כרחך שגם לרמב"ם אין הדין אלא במי שהתגייר בעצמו. ולולי דברי המ"מ היה מקום לומר דנהי דבעיקר הדין הרי"ף והרמב"ם אזלי בחד שיטה, לענין כשרות בן הגיורת להנשא לכתחילה נחלקו הרי"ף והרמב"ם. דהרי"ף מתיר לו להנשא לכתחילה ובדעת הרמב"ם אין גילוי מילתא. ויש לומר דהוא הדין לבנו, אך יש לומר שכיון שהרי"ף פירש והרמב"ם סתם לא נחלק ביניהם, ואי דייקינן כולי האי לא תנינן, וצ"ע. ועיין לקמן מה שנפרש בביאור הדברים וההבדל בין מי שהוחזק לגוי ונתגייר לבנו.

ועיין עוד בחידושי המאירי ביבמות שם, שהבין גם הוא שדעת הרי"ף היא כדעת הרמב"ם וכהבנת המ"מ שכל שראינוהו נוהג בדרכי ישראל, אמרינן שמן הסתם כבר נתגייר, ומי לא טבל לקריו או טבלה לנדותה הוי דוגמא בעלמא. והוא הדין בשאר הנהגות.

וכן הבין גם המהריב"ל בתשובותיו ח"א שאלה י"ב שדעת הרי"ף היא כמו שכתב ברמב"ם, ולא מיירי שהטבילה לשם נידות או לשם קרי ותעלה להם כטבילת גירות, אלא שהטבילה מראה שהם נוהגים בדין יהדות וזה מהוה ראיה לטענתם שהתגיירו וטבלו בפני שלושה כדין. ועיי"ש מש"כ המהריב"ל לפרש את דברי המ"מ שביאר מהו החילוק שבין הרמב"ם לרי"ף וז"ל:
"ונראה שאין חילוק ביניהם אלא שלדעת הרמב"ם אינו מספיק במה שיטבול לקריו לחוד להוראה שטבל כראוי אלא צריך שנראה אותו מתנהג בשאר המצוות וגם שטבל לשם קריו וכמו שכתב המגיד משנה ז"ל ואפשר ג"כ שרבינו סביר שצריך גם כן שיודע ודאי שטבלו לאי זה דבר לפי שהטבילה אחד מענייני הגרות ע"כ. ולדעת האלפסי לא נצטרך לראות אותו מתנהג בשאר המצוות."
אך באמת לא הוסיף תבלין, דאם מתנהג בדיני יהדות והוחזק כיהודי, וזו ראיה שמן הסתם התגייר וטבל כדין, ואם כן למה אחת מהראיות צריכה להיות על ידי טבילה כיון שאין בהוכחה ולא כלום משום דין גירות, ואם כן מדוע לא סגי בהוכחות אחרות וצריך עיון.

ולמה שהערנו יש לחלק עוד שהרמב"ם שנקט שאם באים להנשא אין משיאין אותם. יש לפרש בין אותם ובין זרעם, דחיישינן שמא לא היה גיור כדין, והוא הדין לזרעה של הגיורת, והרי"ף שכתב שלגבי זרעה לא חיישינן כלל ואף להשיאו אשה משא"כ לגבי הגר עצמו מצרכינן ליה לטבול בפני שלושה לפני שישיאוהו אשה או שישיאו לגיורת איש. אך באמת למה שדקדקו מלשון הרמב"ם אין הבדל בהאי דינא בינו ובין הרי"ף. וכיוון שנקטו כן המ"מ והמהריב"ל, אין מקום לחלק בין שיטת הרי"ף לרמב"ם לענין נישואי בן הגיורת.

וכן כתב גם בשו"ת מהר"א ששון סימן כ', עיי"ש שהשוה דעת הרי"ף לרמב"ם כדברי המ"מ והמהריב"ל, ובמה שישב בטוטו"ד את דבריהם ועל מה הועמדו אדני סברתם, ונקט דרך נוספת אחרת בביאור דברי הרי"ף וזה כפי שמשמע מדברי הרא"ש בביאור דעת הרי"ף, ועיי"ש שכתב שכן פירש הטור בדבריו אך כתב שאין פירוש זה עיקר. וכן כתב גם הב"ח בביאור דעת הרי"ף והרמב"ם ביו"ד סימן רס"ח, והביא ראיה לסברת הרמב"ם מגיטין (מ, א) וביאר דהא דלא סמכינן על מה שהוחזקו הוא משום דכל היכא דאפשר לברורי מבררינן. עיי"ש.

וכן כתב גם הראנ"ח בתשובה צ"ב (השנייה), דהרי"ף והרמב"ם אזלי בשיטה אחת וסבירא להו שמעשה הטבילה מורה על גירות קודמת ואין בטבילה לשם קרי או לשם נידות, דין טבילת גירות.

העולה מכל מש"כ לעיל שדעת הרמב"ם וכן היא דעת הרי"ף כפי שהבינו בדבריו המ"מ, המהריב"ל, הב"ח, המהר"א ששון והראנ"ח, דלעולם לא הוי גר עד שימול ויטבול בפני שלשה, ואם טבל שלא בפני שלשה, בודאי לא חלה גירותו והוי נכרי. ולשיטה זו לא הוזכר בדבריו דין קבלת מצוות כלל. ויש מקום לומר שלשיטתו לא הוי קבלת מצוות לעיכובא ועיין לקמן.

ומיהו לדבריהם אם בא לפנינו וטוען שהתגייר בפני בפני שלושה כדין, וגם נוהג בדיני יהדות, אלא שאין לו ראיה על הגירות שהתגייר בפני בית דין, מחזקינן ליה כגר לכל עניני יהדות, אלא שלענין להשיאו אשה, אין משיאין לו עד שיתברר בעדים שטבל בפני שלשה, או שיטבול בפני שלשה, וטבילה שלא בפני שלשה, לא מעלה ולא מורידה ולא מועילה לשם גירות.

יב) והנה הרמב"ן בחידושיו הביא דברי הרמב"ם והקשה שלוש קושיות על שיטתו בהבנת סוגיית גמרא:

(1) אי נימא דהטבילה לשם קרי ולשם נידה, אינה לשם עצם הגירות, אלא להוכחה שנוהג מנהג יהדות, מדוע לא נקטה הגמרא דוגמא פשוטה וברורה הרבה יותר שכל יהודי נוהג בה. ומדוע לא נקטו ששומרת שבת.

ועיין בדברי המ"מ שרצה לישב קושיא זו דבעינן נמי טבילה שבעלמא מועילה לשם גירות והנה המ"מ לא נתן תבלין לדבריו.

(2) מדקתני אטבלה לההיא גויה לשם אינתתא, משמע שהגירות היתה על ידי טבילת הנידות ולא במעשה שקדם.

(3) עוד הקשה מדברי הירושלמי בקידושין (שהזכרנוהו לעיל) שמוכח מדבריו שטבילת בעל קרי עולה לשם טבילת גירות.

ועיין בפירוש רבינו אברהם מן ההר ביבמות שם שפירש:
"והעיקר לשום אינתותא, לשום אישות, כלומר להיות עמה ויהיו הבנים כשירים, או שלא יהא חייב עליה מדרבנן משום נשג"ז, כדאמרינן בע"ז הבא על הגויה חייב משום נשג"ז, כלומר נדה שפחה גויה זונה. וזה העבד שהיה חשוק ממנה הטבילה וגיירה, וגר צריך שלושה כדלקמן.
...
והאי עובדא והני תרין עובדי דרב אשי ודרבי יהושע הם היו מוחזקין בגוים והיו אומרים שנתגיירו בב"ד כדין גרי הצדק, מיהו לא היו להם עדים שיעידו שבב"ד פלוני נתגיירו, וקא מסקי הלין אמוראי שאעפ"י שאנו יודעים שהיו גוים ואין להם עדים שיעידו על דבריהם, בחזקת גרי צדק הם ונאמנים, דהא חזינן דעבדי המצות ומתנהגים בדרכי ישראל, ואי לאו גירי נינהו לא הוו עבדי. והאי דנקט טבלה לנידתה ולקיריו, חדא מצוה נקט. והא דאמרינן לקמן הלכה עד שיביא ראיה, להשיאו לכתחלה בת ישראל קאמר, כמו שנפרש. וכן נראה שפירש הר"ם [מ] מה שהביא פרק י"ג בקדושה."
ונראה שפירושו נוטה לפירושו השני של רש"י ביבמות שם בפירש אטבלה לשם אישות, שגייר אותה כדי לשאתה ואכמ"ל.

ומשמע שפירש שהטבילה היתה לשם גירות ולא לשם נידות ומשכך ודאי שהיתה בשלושה, ומיושבות הקושיה הראשונה והשנייה של הרמב"ן שהטבילה היתה לשם גירות וכדיני טבילת גירות, ועיין עוד מה שכתבו האחרונים לישב הדברים ואכ"מ. ועכ"פ ברור שלשיטתו בעינן טבילה לשם גירות ובפני שלושה וללא טבילה כזו לא יהיה גר.

יג) והנה הרמב"ן הביא דברי הרי"ף שחילק בין לכתחילה לבדיעבד. דלכתחילה לא מנסבינן ליה בת ישראל עד שיטבול בפני שלשה, ומשמע עכ"פ שבדיעבד מהני טבילה גם שלא בפני שלשה, ועיי"ש מה שהקשה על הבנה זו משני פנים, דאם נימא דמועיל בדיעבד מדוע במי שאמר נתגיירתי ביני ובין עצמי אינו נאמן. וכן הוכיח שבעינן בדוקא ג' ואפילו דיעבד לא מהני אלא בפני שלשה. ולכן כתב לפרש:
"ואפשר לומר, דגבי קבלת מצוות צריך שלושה אפילו בדיעבד, דמשפט כתיב ביה, מה התם שניים שדנו אין דיניהן דין אף כאן אינו גר אפילו בדיעבד, אבל מי שהודיעוהו מקצת ענשן של מצוות ומתן שכרן של מצוות, וקיבל עליו בבית דין לטבול ולמול, אם הלך ומל וטבל שלא בפני ב"ד הרי זה כשר, ולא פסלינן לזרעיה ולא מנסבינן ליה לדידיה בת ישראל עד דטביל בפני שלשה, משום דלכתחילה בעיא שלושה בין בקבלה בין בטבילה, כדאמרינן לקמן שהי כאן ונטבלינך למחר, וכדתניא, ואשה נשים מושיבות אותה במים עד צוארה ושני תלמידי חכמים מושיבין לה מבחוץ ומודיעין אותה, ואמר ליה רבי יוחנן לתנא תני שלשה, אלמא בעינן קבלה בשעת טבילה ממש, והכל בפני שלשה, ואפילו בגר זכר שקיבל עליו קודם מילה, חוזר ומקבל עליו בשעת טבילה בפני שלשה, כדקתני לקמן ומוקמינן לה לכתחלה."
ושמעינן מדבריו דעיקר גירות היא בקבלת מצוות שצריכה להיות בפני שלושה בדוקא, דלגבי קבלת מצוות כתיב משפט, ולפיכך מי שהודיעוהו מקצת מצוות וקיבל בפני שלושה לשמור מצוות למול ולטבול, ואחרי זה מל וטבל שלא בפני שלושה הרי זה כשר, ועלתה לו גירותו בדיעבד, וכיון שהוי גירות לא פסלינן לזרעו (בין בגר בין בגיורת), אלא שבדיעבד לא נשיא לו אשה עד שיטבול עוד פעם בפני שלשה. וטעמא דמילתא דלכתחילה בעינן שלושה בין בקבלה ובין בטבילה, (והרמב"ן לא הזכיר שבעינן נמי מילה בפני שלשה). והנה מדבריו משמע שמלבד הודעת מצוות וקבלת מצוות שלפני המילה והטבילה, בעינן הודעה וקבלת מצוות גם בעת הטבילה, ודבר זה צריך להיות גם הוא בפני שלשה, וה"ה בגר שקיבל מצוות לפני מילה צריך לקבל מצוות שנית בעת הטבילה.

ויש לעיין בדברי הרמב"ן האם הא דבעינן שלושה בעת הטבילה הוא מפני שלכתחילה בעינן שהטבילה תהא בפני ג', או מפני שגם בשעת הטבילה איכא הודעה וקבלת מצוות ולהכי בעינן שהטבילה גם היא תהיה בשלשה. ואם נימא כהך סברא רק הודעת מצוות והקבלה שבעת הטבילה ניבעי ג'. אבל לא הטבילה גופא. אך מדבריו בחידושיו בדף מו, ב, שהסתפק לגבי טבילת גר בלילה, משמע שמשפט קאי גם על הטבילה ומשמע שהטבילה גופא בעינן שתהיה בפני שלשה.

והנה אין ספק שלרמב"ן בעינן קבלת מצוות, ומשמע שבגר זכר עכ"פ לא מטבלינן ליה לפני שיקבל ויש לעיין בדיעבד אם לא קיבל קודם, האם סגי בקבלת מצוות שבעת הטבילה, וכן בגיורת סגי בקבלת מצוות בעת הטבילה, ואף אם לא קיבלה קודם. אך אין ספק שבכהאי גוונא בעינן הודעת מצוות בשעת הטבילה וקבלת המצוות, ולא מהני אפילו בדיעבד ללא קבלת מצוות.

ולדברי הרמב"ן אם היתה קבלת מצוות קודם בפני שלושה סגי בטבילה שלא בפני שלושה מדאורייתא והוי גר, אלא שבדיעבד לדעת הרי"ף צריך טבילה נוספת לפני שישיאוהו. והנה הרמב"ן לא הקשה מטבילת נדה דהוי בלילה. ואף שסבר לקמן (מו, ב) שבעינן טבילה ביום ולא מהני בלילה אפילו בדיעבד. ועל כרחך שסבר שאם היתה קבלת מצוות בפני ג' וביום, שוב מועילה טבילה אפילו שלא בפני שלושה ואפילו בלילה. ואתי שפיר היטב מה שאמרה הגמרא מי לא טבלה לנידתה, אף שהוי טבילה בלילה ושלא בפני שלשה. ועיין ברמב"ן בסוף דבריו שהביא ראיה לדבריו מהירושלמי בקידושין שהבאנוהו לעיל.

ושיטת הרמב"ן היא כשיטת התוספות דבעינן קבלת מצוות בפני שלושה וביום, ואם עשו כן בדיעבד מהני טבילה אף שלא בפני שלושה ואף בלילה. אלא שלתוספות אם עשה כן בדיעבד שוב הוי גר גמור ואין צריך להטבילו שוב ולדעת הרמב"ן שסבר כדעת הרי"ף, אף שמדאורייתא הוי גר בעינן עכ"פ שיחזור ויטבול בפני שלושה ולא נשיא לו אשה עד שיטבול. והדברים ברורים וכן כתב בשו"ת מהר"א ששון וכן כתב בשו"ת "בית מאיר" סימן י"ב.

אמנם לגבי בניו הוי דיעבד ומשיאין להם אשה אך בלא שיטבלו. ויש לפרש בטעמא דמילתא, דבשלמא בטבילת האם שנולדה נכרית וקיבלה מצוות בפני ג' ואח"כ טבלה שלא בפני שלושה מדאורייתא הויא גיורת. אך מכיוון שרבנן תיקנו שגם הטבילה תהיה בפני שלשה, מוקמינן לה בחזקת נכרית, ואמרינן שלא תועיל הטבילה מדרבנן וצריכה לטבול שוב מדרבנן בפני שלשה. אבל לגבי בנה כיוון שמדאורייתא הוי גר, והרי הבן נולד בחזקת ישראל ומעולם לא היתה לו חזקת עכו"ם, אין מקום להטבילו אפילו לחומרא. ולכן אומרת הגמרא שאיכא לאכשורי בבנה בההוא דקרו להו בר ארמאה ובר ארמייתא.

אמנם באמת מלשון הרמב"ן בתחילת דבריו שכתב לגבי מי שבא ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי, ושנינו שאינו נאמן לפסול בניו. והקשה הרמב"ן: "וא"ת אף הבנים לכתחילה פוסלין אותן", משמע שיש לומר סברא זו גם לגבי בנו שהוי גר ויהודי מדאורייתא אך לא מדרבנן ולהכי בעי טבילה כדי שיהיה ישראל גמור דברא כרעא דאבוה. ודין הבן כדין האב. וכן רמז לסברא זו גם בחידושי הרשב"א שכתב: "יש לומר דאף הבנים לכתחילה פוסלים אותם", ולסברא זו אם האב או האם טבלו שלא בפני שלושה יצטרכו להטביל גם את הבן בפני שלושה לפני שישיאוהו, אף שלכל שאר דינים הוי ישראל גמור, ויש להאריך בזה ואכ"מ.

יד) והנה הרשב"א בחידושיו הביא דברי הרמב"ן והסכים עמו שאם קיבל מצוות בפני ג' וטבל בינו לבין עצמו הועילה גירותו ולא פוסלין זרעו. ומשמע שאינו צריך טבילה כדי להנשא. מיהא הוא עצמו בעי טבילה לפני שישיאוהו. אלא שהרשב"א כתב, אף שמדאורייתא סגי בקבלת מצוות בפני שלושה "לכתחילה צריך שלושה בין במילה בין בטבילה". וש"מ שאף במילה בעינן בפני שלושה לכתחילה וזה שלא כדברי הרמב"ן שכתב דדוקא לענין טבילה בעינן בפני שלושה ומשמע שמילה לא בעי בפני שלושה אף לכתחילה.

והנה לדעת הרמב"ן שלא בעי מילה בפני שלשה, ברור שאם מל לשם יהדות שלא בפני שלושה ואחר כך טבל שלא בפני שלשה, שצריך לחזור ולטבול בפני שלשה. אך בודאי לא בעי הטפת דם הברית. אמנם לדעת הרשב"א שלכתחילה בעינן שגם המילה תהיה בפני שלשה, אם עבר ומל שלא בפני שלשה, יש לעיין האם נצרכת הטפת דם הברית בפני שלושה (ועיין לקמן). ומדברי הרי"ף דכתב דלכתחילה לא מנסבינן ליה עד דטבלו בפני שלשה, משמע דבמילה סגי אפילו שלא בפני שלשה, ועכ"פ לא בעינן הטפת דם הברית.

טו) והרא"ש בהלכותיו (פ"ד סל"א) הביא בתחילה דברי התוס' דדוקא קבלת מצוות מעכבת בשלשה (ועיין מש"כ לעיל). וסיים:
"ורב אלפס ז"ל כתב דלכתחילה בעינן שלושה דלא מנסבינן ליה בת ישראל עד דטבל בפני שלשה. אבל בדיעבד לא פסלינן לבריה אם לא טבל בפני שלשה."
ופשט דבריו מורים, שלדעת הרי"ף לא בעינן קבלת מצוות בפני שלושה כתנאי הכרחי לטבילה שלא בפני שלשה. אלא שמחלק דהא דבעינן טבילה בפני שלושה הוא רק לכתחילה דלא מנסבינן ליה אשה עד שיטבול בפני שלשה. אבל בדיעבד מהני טבילה אפילו שלא בפני שלושה וחלה גירותו מדאורייתא ומכשירים את בנו אף בדיעבד ולפי זה דברי הגמ' הם כפשוטם, ומיירי לענין הבן.

ובתוס' חד מקמאי ביבמות (מה, ב) כתב:
"פירוש עבדיה דרבי חייא גיירה לההיא עובדת כוכבים וקיבלה עליה מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות ובשעת גירותה לא טבלה לשם גירות אלא שטבלה לאחר ימי נדותה לטהרה לבעלה משום הכי אמר רב אסי מי לא טבלה לנדותה דכיון שטבלה לנדותה או האיש שטבל לקריו, ש"מ בקבלת המצוות שקבלו עליהם הם עומדים, וכן ההוא דהוו קרו ליה בר ארמאה ואריב"ל מי לא טבל לקריו הכי הוא מעשה שנתגייר ומל וקבל מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות ולא טבל בשעת גירותו עד לאחר מכן שטבל לקריו ולפיכך אמרינן כיון דנתגייר וקבל עליו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות אף על פי שבשעת הקבלה לא נזדמן להיות שם שלושה ואחר כך טבל לקריו עלתה לו טבילה. והא דאמרינן גר צריך שלושה הני מילי לכתחלה כל שיודיעוהו מקצת מצוות קלות ומקצת החמורות בשעת מילה ובשעת הטבילה והכי תניא (לקמן מז:) נתרפא מטבילין אותו מיד ושני תלמידי חכמים עומדים על גביו ומודיעין וכו', ופרכינן עלה והא אנן תנן שלושה הא אמר ליה ר"י לתנא תני ג' אבל דיעבד כיון שהודיעוהו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות אע"פ שלא נזדמן לו לטבול בשעה שהודיעהו ואח"כ טבל לקריו או אשה לנדותה גרים גמורים הם ומותרים לבוא בקהל ישראל לכתחילה. אבל כשנתגייר בינו לבין עצמו אינו גר ומעשה באחד שבא לפני רבי יהודה וכו', ומסקנא לדבריך עובד כוכבים אתה..."
משמעות דברי תוספות חד מקמאי, דאך דסבר דבעינן הודעת וקבלת מצוות וכן בעינן מילה וטבילה לעיכובא, אפילו הכי, הא דבעינן שיהיה בפני שלושה בין הקבלת מצוות ובין המילה והטבילה. היינו דוקא לכתחילה ובדיעבד מהני אף שלא בפני שלשה. ולפירושו דמי בחדא לפירוש התוספות דבעינן עכ"פ קבלת מצוות, והוי לעיכובא, ולא כשיטת הרי"ף שהשמיט הך דינא דקבלת מצוות. ומאידך גיסא לא בעי שיהיה בפני שלושה כדברי התוס' אלא סגי בדיעבד אף שלא בפני שלשה.

טז) והנה ה"נימוקי יוסף" ומקורו מדברי הריטב"א (כפי שנדפסו בריטב"א הוצאת מוסד הרב קוק, ובדפוסים ישנים הושמטו דברים אלו), הביא דברי הרמב"ן והרשב"א בביאור דעת הרי"ף וביאור הקושיא. וכתב בביאור שיטתם:
"דכל שמל בבית דין וקיבל עליו בפניהם לטבול והודיעוהו קלות וחמורות אף על פי שטבל שלא בבית הדין טבילתו טבילה בדיעבד והא דאמר זיל האידנא ותא למחר היינו כגון שלא קיבל בבית הדין לטבול."
והנה הנימוק"י כתב שאם מל וקיבל מצוות בפני שלושה מהני בדיעבד הטבילה אף שלא בפני שלשה, וסיים בביאור הסוגיא בדף מו,ב' דהתם מיירי שלא קיבל בבית הדין, ומשמע שהקבלה בבית דין מועילה. ועיין לשון הריטב"א ואכ"מ לדקדק.

והריטב"א וה"נימוקי יוסף" פירשו סוגית הגמרא באופן אחר וז"ל הנימוק"י (וכן הוא בריטב"א):
"אבל זה אינו מחוור דהא בגרות משפט כתיב כמשפט דבעינן שלושה וכיון דמל ולא טבל כאילו לא מל, אם כן אין ספק שגם בטבילה בעינן שלושה אלא הכא דאטבלה לשום אנתתא בפני בית דין קאמר והוא הדין הארמאי ומשום שלא הטבילו לשם יהדות היו מוציאין עליהם לעז והכי משמע בירושלמי דמקשה היאך תעלה טבילה קלה שהיא לשם קרי לטבילה חמורה שהיא טבילת גרות מטומאת עובד כוכבים ופריק אמר רבי יוסי בר בון כיון שזו וזו לשום קדושת ישראל עלתה לו. כלומר דאילו לא היו משום ישראלית לא היו טובלין לא לקרי ולא לנדות."
וסברתם היא שמכיון שמל ולא טבל הרי זה כאילו לא מל, ואם כן הוי עכו"ם גמור בין אחרי קבלת מצוות ובין אחרי מילה. ועל כרחך שבטבילה הוא נכנס לכלל ישראל, ועליה כתיב משפט. ולהכי לדעתם, בעינן שלושה בין בקבלת מצוות בין במילה ובין בטבילה. ואם טבלה שלא בפני שלושה לא עלתה טבילתה והוו גוים גמורים. וכתב בביאור סוגית גמרא שהטבילה לשם אינתתא ולשם קרי היתה בפני בית הדין, והיו אומרים שטבלה כדי שתהיה אשתו לנידותה וכן לשם קרי. ולא אמרו במפורש שטבילה זו הינה גם לשם גירות, ולכן פקפקו בטבילה. ועל זה אמרה הגמרא שאף שלא אמרו במפורש שטובלים לשם גירות, כיון שטבלו בפני בית דין והתכוונו גם לגירות מהני הך טבילה. ובריטב"א כתב שהזכירו לשם אינתתא בנידות ולא הזכירו לשם גירות או שטבלו סתם ולא הזכירו כלום. ורצה להוכיח דבריו מדברי הירושלמי שהזכרנו לעיל. וביאר שגם כשאומר שטובל לשם קרי או נידות, הטבילה היא לשם קדושת ישראל ומהני לכל קדושות כולל גירות. ובאמת למעיין בירושלמי שם בריש דבריו מבואר דמיירי בגר שמל ולא טבל בעת גירותו רק אח"כ טבל. ופשט הדברים שלא כדבריו ואכ"מ. שוב ראיתי בחידושי המאירי שהעיר הערה זו על שיטה זו.

ועכ"פ לדעת הריטב"א והנימוק"י אין לחלק בין לכתחילה ובין דיעבד. ולעולם בעינן שלושה בטבילה. ואם טבל שלא בפני שלושה לא מהני אפילו בדיעבד. ולא הוי גירות בין לגיורת בין לגר ובין לבניהם. ולשיטה זו לעולם לא יהיה גר עד שיהיה ברור לנו שקבלת המצוות והטבילה היו בפני שלושה דמשפט דכתיב בגירות, הינו לגבי כל הליכי הגיור מתחילתם ועד סופם.

יז) העולה מכל האמור לעיל, בהאי דינא דגירות ואופן עריכתו נאמרו מספר שיטות בראשונים:

(א) דעת הרא"ש בביאור דעת הרי"ף לכתחילה בעינן מילה וטבילה בפני שלשה. ובדיעבד מועיל אף שלא בפני שלשה, והוי גר גמור, ולא הזכיר דין קבלת מצוות, ובתוספות חד מקמאי כתב כשיטתו אלא שהזכיר שבעינן נמי קבלת מצוות.

(ב) דעת התוס' שבעינן קבלת מצוות בפני שלושה ולכתחילה גם הטבילה תהיה בפני שלושה ובדיעבד הוי גר אף אם טבל שלא בפני שלשה.

(ג) דעת הרמב"ן והרשב"א וכן ביארו שיטת הרי"ף שבעינן קבלת מצוות בפני שלושה וגם טבילה בפני שלשה. אבל אם לא היתה טבילה בפני שלושה בדיעבד מועילה להכשיר את בנו, אך להשיא אשה לגר או איש לגיורת, בעינן שיחזור ויטבול בפני שלשה.

(ד) דעת הרמב"ם שלעולם בעינן שהטבילה תהיה בפני שלושה וביום. אמנם בדיעבד אם טבל בלילה, טבילתו עולה, אבל לעולם בעינן בפני שלשה, וכל היכא שלא היתה טבילה בפני שלשה, לא מהני טבילתו ולא הוי גר.

מיהו היכא דטוען שמל וטבל בפני שלושה כדין ונוהג בדרכי יהדות אלא שאין לו עדים, מחזיקים אותו כישראל לכל דיניו. אבל אין משיאין לו אשה עד שיחזור ויטבול בפני שלשה. וכן כתבו המ"מ, המהריב"ל, המהר"א ששון והראנ"ח בביאור שיטת הרי"ף.

(ה) שיטת הריטב"א וה"נמוקי יוסף" דבעינן קבלת מצות מילה וטבילה בפני שלשה, ואם לא נעשתה הטבילה בפני שלושה לא הוי גר אפילו בדיעבד.

והטור בסימן רס"ח כתב:
"וכל עניניו בין להודיעו המצות לקבלם בין המילה ובין הטבילה צריך שיהיה בפני שלושה הכשרים לדון וביום. ומיהו דוקא לכתחלה אבל בדיעבד אם מל אותו או טבל בפני שנים ובלילה אפילו לא טבל לשם גירות אלא איש שטבל לקריו ואשה שטבלה לנדותה הוי גר ומותר בישראלית חוץ מקבלת המצות שמעכבת אם אינה ביום ובשלשה.

ולרב אלפס אפילו בדיעבד שטבל או מל בפני שנים או בלילה מעכב ואסור בישראלית אבל אם נשא ישראלית והוליד ממנה בן לא פסלינן ליה."
ומשמע שסבר כדעת התוס' וכשיטת הראשונים שהובאה ברא"ש ובשו"ע שקבלת מצות צריכה להיות בפני שלושה לעיכובא, אך אם עשה כן מועילה מילה וטבילה אף שלא בפני שלשה. ומשמע שבדיעבד אם טבל שלא בפני שלשה, עלתה לו גירות ומשיאין לו אשה. ועוד הביא דברי רב אלפסי שפליג על התוס' שאף בדיעבד לא מהני לענין להשיא לגר לאשה, אך לגבי זרעו מהני אפילו בדיעבד. אלא שלא ביאר לנו פירושו בדברי הרי"ף האם כדברי הרמב"ם או כדברי הרמב"ן, ועיין בב"י ובב"ח בזה, ובמה שפלפלו המהריב"ל, המהר"א ששון, ה"לחם רב" והראנ"ח בבירור שיטתו, ובשאר האחרונים ואכמ"ל.

והשו"ע בסימן רס"ח ס"ג הביא שתי הדעות כפי שהובאו בטור, אלא שבדעה השנייה כתב להרי"ף ולרמב"ם, וש"מ שסבר דהרי"ף והרמב"ם בחדא שיטה אזלי וכדברי המ"מ והמהריב"ל, ולדבריו לעולם לא הוי גר אלא אם נעשו כל הדברים בפני שלשה. וסוגיית הגמרא מיירי בנוהגים בדרכי ישראל. וכן היא גם משמעות דבריו בב"י, דהרי"ף אזיל בשיטת הרמב"ם, וקצת משמע מדבריו שהבין שהרמב"ן כתב דבריו כדעה עצמית ולא בפירוש דברי הרי"ף. ועיין מה שרצה להשוות השיטות בשו"ת "חמדת שלמה" סימן כ"ט וסימן ל', ומה שכתב על דבריו ה"בית מאיר" בתשובתו סימן י"ב דביאור דברי הרי"ף הוא כהרמב"ן או כהרמב"ם. ומשמע דסבירא ליה שאי אפשר להשוות השיטות. ועיי"ש מה שרצה לבאר דברי השו"ע שנקט דברי הרי"ף והרמב"ם בחדא מחתא, ואכמ"ל.

יח) והמאירי בחידושיו הביא סוגיית הגמרא דמי לא טבלה לנידתה, והקשה שתי קושיות וז"ל:
"והרי הדבר קשה בשתים. חדא דטבילה לשם טהרת נדות לאו טבילה היא לענין גירות ועוד שהרי כשהאשה טובלת לנדותה אינה טובלת בפני שלשה."
הרי שמלבד קושית הראשונים בגמרא דבעינן שלשה, הקשה מסברא דפשיטא ליה דבעינן בטבילה כוונה לשם גירות, וטבילה לשם טהרת נידות גרידא לא תועיל.

והנה המאירי הביא שיטת הרי"ף וביאר דבריו כשיטת הרמב"ם, וכהסבר המ"מ, ובהמשך הביא דעת הרמב"ם ודבריו של הרמב"ן וכתב על דבריו:
"וזהו תירוץ לענין שלושה אבל לענין טבילת נדות וקרי לא אלא שהם מפרשים שמכיון שראינוהו טובל לשם מצוה בודאי כל שכן דעתו לטבילה של כלל דהיינו טבילת גרות וזהו שאמרו בתלמוד המערב קידושין פ"ג הי"ב גר שמל ולא טבל כשר אין לך גר שלא טבל לקירויו וקשי עלה לית טומאה חמורה מטומאה קלה כלומר והיאך תעלה טבילה לדבר חמור דיינו גרות בכל טבילה הצריכה לדבר קל דהיינו קרי אמר רבי יוסה מכיון שזו וזו לקדושת ישראל עלתה."
ונראה ביאור דבריו שכיוון שקיבל מצוות בפני שלושה וקיבל למול ולטבול, שוב אמרינן שבשעה שטובל לשם קריו, קל וחומר שמתכווין לשם גירות. וסברא זו שייכת בדוקא אם הודיעוהו שצריך לטבול לשם גירות. אבל במי שלא הודיעוהו שחייב לטבול ואינו יודע שצריך לטבול, מהיכי תיתי שידע הדין ויתכווין לטבול לשם גירות ואזיל ליה ק"ו. והנה המאירי לא הביא שיטה כביאורו של הרא"ש בדעת הרי"ף, ואחרי זה הביא הפירוש שכתבו הריטב"א והנימוק"י. ועיי"ש שכתב שזה פירוש נכון, אך אי אפשר לפרש כן בדברי הירושלמי. ועיי"ש מה שכתב בטעם החילוק בין קבלת עול מצוות ומילה שצריכים להעשות בדוקא על ידי אחר ולהכי בעינן דוקא בי"ד של שלשה, משא"כ טבילה. וז"ל:
"ויש מתרצים שקבלת עול מצוות ומילה צריכים שלושה מפני שהם דברים הצריכים להעשות על ידי אחר דהא איהו אכתי לא חזי שהרי מילה בגוי פסולה, אבל טבילה דבדידיה לחוד תליא מילתא כשרה בדיעבד בלא שלושה מן התורה אלא דרבנן אצרכוה שלושה מגזירת קבלה ומילה ובדיעבד לא פסלינן ואע"ג דמקרא מייתינן לה דוקא לענין קבלה ומילה וזה תירוץ לענין שלושה הא לענין נדות וקרי אתה מפרשה בדרך שהזכרנו."
ועכ"פ חזינן דפשיטא ליה שבעינן טבילה בכוונה לשם גירות, ואם לא התכווין לא עלתה לו טבילתו. ופירושו מחודש ולא כדמשמע משאר הראשונים.

יט) חזינן דלדעת רוב מנין ובנין של הראשונים, תוס', הרמב"ן, הרשב"א, הריטב"א, הרא"ש הנימוק"י וכו', קבלת מצוות היא תנאי לגירות וצריכה להיות בפני שלשה. אך לדעת הרמב"ם והרי"ף אם נפרשו כשיטת הרמב"ם לא מצינו גילוי מילתא להאי דינא של קבלת מצוות מסוגיא זו, דלדעת הרמב"ם מיירי שהגר אומר שעשה גיור כדין.

והנה כבר הזכרנו לעיל שמהברייתא דסדר קבלת גרים מבואר דמודיעים לבא להתגייר מקצת מצוות ואם מקבל, מלים ומטבילים, ומודיעים לו שוב בעת הטבילה.

והרמב"ם (בפי"ג מהלכות איסורי ביאה ה"ד) כתב:
"וכן לדורות כשירצה הגוי להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה, צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן. ואם נקבה, טבילה וקרבן..."
הרי שנקט הרמב"ם שרצון הגוי הוא להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה, והוסיף ויקבל עליו עול תורה, משמע שמיירי שהגוי שרוצה להתגייר, מקבל עליו עול תורה וזהו כדתני בברייתא אם קיבל. ועל זה כתב שאין זה מספיק אלא צריך מילה וטבילה וכו'. ופשט דבריו מיירי שהעכו"ם מקבל עול תורה, אך לא כתב הרמב"ם שזה בכלל גדרי הגירות שצריך שיקבל עליו עול תורה ומצוות, מילה וטבילה. ומשמע שאין זה חלק מהליך הגיור, אלא ציון עובדה שיקבל עליו.

ואולי יש לפרש שלשון הרמב"ם וכוונתו להודיע לנו מהי מהות הגירות ומהו התנאי הנצרך כדי שנקבלנו ונתחיל בהליך הגיור. ועל זה נקט שרוצה להכנס לברית, להסתופף תחת כנפי השכינה ומקבל עול תורה, שאז יש אפשרות לגיירו ואז הגיור מצריך מילה, טבילה והרצאת קרבן כדי שיהפוך מגוי לישראל.

אמנם אף אי נימא כך שזהו התנאי לקבלתו ואם אינו רוצה להסתופף תחת כנפי השכינה או שאינו מקבל עול מצוות, לא נגיירו. אכתי יש לעיין אם הוי לעיכובא ולא תועיל מילתו וטבילתו. או שאם לא עמדו על הדבר, ומלו וטבלו, או שהגר רימה את בית הדין ואינו מתכווין בגירותו להסתופף תחת כנפי השכינה ולא לקבל עול תורה, האם תועיל גירותו. ואין זה בהכרח ענין למתגייר לשם אישות שנחלקו התנאים ביבמות (כד, ב) אם הוי גר. וקיימא לן שבדיעבד כולם גרים. וכן פסק הרמב"ם שם סוף הי"ג מהלכות איסורי ביאה, דשאני התם דאף דאין כוונתו לשם שמים, עכ"פ מקבל עליו עול תורה ומצוות. וספקנו היכא שאינו מקבל עול מצוות, האם בכהאי גוונא גם תחול גירותו אם מל וטבל. או שנימא כסברת רוב בנין ומנין של הראשונים שללא קבלת מצוות לא תועיל גירותו.

וכן פירש הדברים הריטב"א (והנימוק"י בעקבותיו) ביבמות (כד, ב): "הכא כיוון דנתגיירו וקיבלו עליהם חזקה הוא דאגב אונסייהו גמרו וקיבלו". ומשמע דודאי בעינן קיבלו, ואם לא היתה קבלת מצוות לא הוי גר. אלא שבמתגייר לשם אישות תלינן שאגב אונסא מקבל המצוות (ועיין לקמן מה שנפרש בביאור דבריו).

ויש לכאורה לתלות ספקינו בהא דאיתא בבכורות (ל,ב):
"עובד כוכבים שבא לקבל דברי תורה, חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו. רבי יוסי ברבי יהודה אומר אפילו דקדוק אחד מדברי סופרים."
ומשמע שאפילו אם אינו רוצה לקבל אפילו מצוה אחת, אין מקבלים אותו וקל וחומר באינו רוצה לקבל המצוות כלל. ויש לעיין בביאור הך דינא האם הוא רק דין של לכתחילה שאין מקבלים אותו אבל עברו וקיבלו או לא ידוע שאינו מקבל, הוי גר. או שאף בדיעבד אין מקבלים אותו שמכיוון שאינו רוצה לקבל עול מצוות במושלם, אין גירותו גירות וקל וחומר אם אינו מקבל מצוות כלל.

כ) והנה הרמב"ם (בפי"ג הי"ז מהלכות איסורי ביאה) כתב:
"גר שלא בדקו אחריו או לא הודיעוהו המצוות ועונשן ומל וטבל בפני שלושה הדיוטות, הרי זה גר ואפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר, הואיל ומל וטבל ויצא מכלל הגויים, וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו."
וכתב שם המ"מ:
"זה פשוט שאין הודעת המצוות מעכב דיעבד ואמרו בפרק החולץ טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו ואם הדר ביה וקידש בת ישראל, ישראל משומד הוא וקידושיו קידושין."
והנה פשט לשונו שכתב הודעת מצוות אינה מעכבת, היה אפשר לפרשה דוקא לגבי הודעת מצוות שצריכים בית דין להודיע לו כדאיתא בברייתא ביבמות מ"ז וכדכתב הרמב"ם שם בהי"ד:
"מודיעין אותו כובד עול התורה וטורח שיש בעשייתה על עמי ארצות כדי שיפרשו, אם קיבלו ולא פרשו ורואים אותם שחזרו מאהבה מקבלין אותם..."
ולפיכך מכיוון שלא הודיעוהו, לא היה היכי תימצי שיקבל עליו, ומשמע שמהני אף שלא קיבל במפורש. אך לכאורה היה מקום לומר שכיוון שלא הודיעוהו לא קיבל, אך הוא הדין שלא היתה לו גם כוונה שלא לקבל ואין הכי נמי בכהאי גוונא שלא היתה קבלה תהא גירותו גירות, כיוון שלא היה רצון לאי קבלה. אבל באינו רוצה לקבל מצוות, לא תועיל גירות כדעת שאר הראשונים וצ"ע.

ובאמת מפשט לשון דברי המ"מ שכתב שהודעת מצוות לא מעכבת יש לפרש שהודעה בדוקא לא מעכבת. אבל אין הכי נמי שקבלת מצוות תעכב שהרי היא תנאי ויסוד הגירות. אמנם מראייתו של המ"מ שהוכיח מטבל ועלה הרי הוא כישראל, ואפילו הדר ביה לא פקעה גירותו והוי ישראל משומד. והלא מה שהדר ביה אחר כך היינו שלא מקיים מצווות ובזה הוי ישראל משומד ומשמע שגם קבלת מצוות אינה מעכבת, ולהכי אף אם לא מקיים מיד, אין זה מפקיע גירותו. וש"מ שסכר שגם קבלת מצוות לאו לעיכובא. ובין שנפרש שאם הדר ביה היינו שעובר עבירות ובין אם נימא שהדר ביה שאינו רוצה לקבל מצוות, עכ"פ משמע שקבלת מצוות אינה לעיכובא. וש"מ שסבירא ליה שהרמב"ם חולק על שאר הראשונים וסובר שלא בעינן קבלת מצוות כחלק מהליך הגירות.

וכן מפורש בדברי הב"ח (יו"ד סימן רס"ח) שכתב:
"אעפ"י שכתב הרמב"ם (פי"ג הי"ז) דכשר אעפ"י שלא היתה לשם קבלת מצוות כל עיקר, מיהא התוס' והרא"ש חולקין על זה דקבלת מצוות ודאי מעכבת."
הרי מפרש דביאור כוונת דברי הרמב"ם בין לענין הודעה ובין לענין קבלה, וכתב דהתוס' והרא"ש חולקים עליו ואינהו מיירי בקבלת מצוות. ואעפ"י שהמ"מ בה"ט הביא שיטת הרמב"ן דס"ל דקבלת מצוות בעינן בפני ג', ואם קיבל בפני שלושה מועילה בדיעבד טבילה אף שלא בפני שלשה. יש לפרש שזוהי דעת הרמב"ן החולק על הרמב"ם וס"ל דטבילה מועילה בדיעבד שלא בפני שלשה, ולכך הוצרך לומר דהא דבעינן ג' ואף בדיעבד לא מועיל, הוא לענין קבלת מצוות. אבל לדעת הרמב"ם דס"ל דבעינן ג' בטבילה לעיכובא, אין הכרח דקבלת מצוות הוי לעיכובא, דדין זה נאמר בברייתא עם הודעת מצוות אבל אין ראיה שקבלת מצוות תעכב ולכן לשיטתו אינה מעכבת.

וראיתי ב"משנת יעקב" לגר"י רוזנטל זצ"ל (הל' איסורי ביאה פי"ג ה"ד) שכתב לפרש שאף לדעת הב"ח הסובר בדעת הרמב"ם שאין לחלק בין הודעת מצוות לקבלת מצוות ולא בעינן אף קבלת מצוות, (והביא שכך כתב גם הרמ"א ב"דרכי משה" בביאור שיטת הנימוק"י שכתב שהודעת מצוות אינה מעכבת), היינו שאין צריכים להודיע לו המצוות ואין צריך לקבל במפורש בפני בית הדין. אבל לית מאן דפליג, שודאי צריך לקבל על עצמו שמירת המצוות שהוא תנאי בגירות שהיא להסתופף תחת כנפי השכינה, ולפי זה לעולם לא יהיה גר אם אינו מקבל מצוות ודפח"ח.

כא) אמנם בשו"ת "חמדת שלמה" (חיו"ד סימן כ"ט וסימן ל') הקשה סתירת דברי המ"מ בה"ט ובהי"ז, ולכן כתב דדוקא הודעת מצוות לא הוי לעיכובא, אבל קבלת מצות מעכבת וללא קבלת מצוות לא תחול גירותו וז"ל בסימן כ"ט:
"ע"כ נראה לענ"ד דקבלת המצוות והודעות המצוות שני ענינים הם דקבלת המצוות היא בסתם שקיבל עליו ליכנס בדת יהודית דזה הוי ממילא קבלת המצוות והודעות המצוות הוא להודיע לו ענין המצוות כדאיתא בגמרא אכלת חלב וכו' וכן שכרן ועונשן כדאיתא שם וזה אינו מעכב. דלעולם בקבלת המצוות בסתם מעכב דזהו עיקר הגירות שנכנס לדת יהדות. ובזה אתי שפיר דברי הש"ע. שבתחילה כתב דקבלת המצוות צריך ג' לעיכובא ובסוף הסימן העתיק הרמב"ם הנ"ל גם הוסיף שם תיבת שכרן של מצוות יעיי"ש. ולעולם קבלת המצוות ודאי דמעכב רק דזה נכלל בטבילת גירות דכיון שטבל עצמו להיות גר ולהכנס בדת ישראל ממילא הוי קבלת המצוות, כך היה נראה בעיני פשוט."
הרי שפשיטא ליה שקבלת מצוות לעיכובא, אלא שיסוד דין קבלת מצוות אינו קבלה פרטנית על כל אחת מתרי"ג מצוות, והרי לכו"ע מודיעין לו רק מקצת מצוות, אלא שמקבל עליו באופן עקרוני להכנס לדת יהודית ולשמור המצוות שהיהודים שומרים ואפילו אין הוא יודע ברגע זה אפילו אחת ממצוותיה של תורה, אלא מכיוון שמקבל עליו הדברים באופן עקרוני, הוי קבלת מצוות ומועילה מילתו וטבילתו לעשותו גר, אך ללא קבלת מצוות כלל, לא הוי גר אף לדעת הרמב"ם.

ונראה לסברא זו דאם קיבל באופן עקרוני לשמור מצוות ישראל הוי גירות ואף שאחר כך כשמודיעים ומפרטים אינו רוצה לשמור ואף אינו רוצה לקבל, שמכיוון שהיתה קבלת מצוות שוב חלה גירותו ולא תפקע. אך אם הודיעוהו מקצת מצוות ואפילו מצוה אחת ואינו רוצה לקבלה, שוב דינו כמי שאינו מקבל מצוות, וכיוון שאינו מקבל מצוות לא חלה גירותו ואפילו אם מל וטבל, לא יהיה ישראל בכהאי גוונא. ולפי זה לפעמים הודעת מצוות הוי גריעותא לגר, שאם לא יקבל לא נגיירנו ולא יועיל גיורו. משא"כ אם קיבל בדעתו להכנס בדת ישראל, אך שלא ידע מהי, שבכהאי גוונא הוי קבלת מצוות.

ונראה שיסוד הדברים מבואר בדברי הרמב"ם (בהלכות מלכים פ"י ה"ג) שכתב וז"ל:
"בן נח שנתגייר ומל וטבל ואחר כך רצה לחזור מאחרי י"י ולהיות גר תושב בלבד כשהיה מקודם, אין שומעין לו. אלא יהיה כישראל לכל דבר או יהרג. ואם היה קטן כשהטבילו אותו בית דין יכול למחות בשעה שיגדיל ויהיה גר תושב בלבד, וכיון שלא מיחה בשעתו, שוב אינו ממחה אלא הרי הוא גר צדק."
ודברי הרמב"ם הללו צריכים ביאור מה כוונתו "אלא יהיה ישראל לכל דבריו או יהרג", באיזה אופן מיירי, אם מיירי שעבר עבירה שחייבים עליה מיתה, פשיטא שיהרג, ומדוע לא סגי באמירה יהיה כישראל לכל דבריו. דזה כולל שאם עבר עבירה שחייבים עליה מיתה יהרג, ואי מיירי שלא עבר עבירה מדוע יהרג. וכבר כתב על זה מרן רי"ז הלוי במכתב האחרון שבסוף ספר חידושי מרן רי"ז הלוי "סוף דבר דברי הרמב"ם תמוהים מאד ואין להם שום מובן לכאורה."

כב) ולכן נראה בישוב הדברים (ויסוד דברי בנויים על מש"כ אאמו"ר זצ"ל בשיעורו בכנס תורה שבעל-פה שנת תשמ"א בענין גירות וגרים בהלכה), דמהמשך דברי הרמב"ם שכתב "ואם היה קטן כשהטבילו אותו בי"ד יכול למחות וכו'". דהנה בגר קטן איכא מילה וטבילה, אך מכיוון שאין בו דעת, איו קבלת מצוות, וקבלת מצוות אינה רק לכשיגדל ותהיה בו דעת. ולכן בעת גדלותו שיכול לקבל מצוות, בעינן שלא ימחה כדעת הרמב"ם ובזה נגמרה גירותו, וחלק מהראשונים סברו שצריך שיקבל מצוות בפועל. ולדעת הרמב"ם מכיוון שלא מחה אמרינן דדעתו להכנס בדת ישראל וזוהי גופא קבלת המצוות.

ומיניה נלמד לראשה של הלכה זו, דהרמב"ם מיירי במי שמל וטבל ורוצה אחר כך לחזור בו ולהיות גר תושב, והיינו שלא רוצה לקבל מצוות (דהחילוק בין גר תושב לגר גמור, שגר תושב חייב ב-ז' מצוות וכל גר בתרי"ג מצוות. ועיין במאמרו של אאמו"ר זצ"ל שם), והיינו שמשמל וטבל אף שלא הודיעוהו מצוות, ועתה לא רוצה לקבלם, דינו שיהרג. (ועיין במאמר זה מה שכתב אאמו"ר זצ"ל שיסוד הך דינא הוא מ"ויתיצבו בתחתית ההר" שכפה עליהם הר כגיגית, עיי"ש). ולפי זה אין הכי נמי שאחרי שמל וטבל, אף אם בתחילה לא קיבל מצוות, משמל וטבל חייב לקבל מצוות, ואם לא יקבל מצוות, דינו שיהרג.

ונראה להסביר יסוד הך דינא של קבלת מצוות שכל הראשונים נקטוהו בפשיטות, ולדעת רוב הראשונים בעינן שקבלת המצוות תהיה בשלשה, ש"מ הוי דין דאורייתא התחלת הליך הגירות. וכבר הזכרנו לעיל שיסוד דין גירות ילפינן מככם כאבותיכם שכמו שישראל נכנסו לברית במילה, טבילה, והרצאת דמים כן הוא לדורות. ויש לומר דאף הודעת מצוות וקבלת מצוות הינה חלק מדין ככם כאבותיכם.

דבסוף פ' משפטים שמות (כד, א) כתיב:
"ואל משה אמר עלה" וברש"י שם "פרשה זו נאמרה קודם עשרת הדברות ב-ד' בסיון."
ובפסוק ג' נכתב:
"ויבא משה ויספר לעם... ואת כל המשפטים, ויען כל העם קול אחד ויאמרו כל אשר דיבר... נעשה."
וברש"י:
"ואת כל המשפטים, שבע מצוות שנצטוו בני נח, ושבת וכיבוד אב ואם ופרה אדומה ודינים שניתן להם במרה."
ומקור דברי רש"י הוא מהאמור במכילתא יתרו (שמות יט, י') וז"ל:
"ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם אבל לא שמענו מהיכן קרא באזניהם רבי יוסי ברבי אסי אומר מתחילת בראשית ועד כאן. רבי אומר מצוות שנצטווה אדם הראשון ומצוות שנצטוו בני נח ומצות שנצטוו במצרים ובמרה ושאר כל המצוות כולן. רבי ישמעאל אומר בתחילת הענין מה הוא אומר ושבתה הארץ שבת לה' שש שנים תזרע שדך וגומר (ויקרא כה) שמיטים ויזבלות ברכות וקללות בסוף הענין מה הוא אומר אלה החוקים והמשפטים והתורות ואמרו מקבלין אנו עלינו.

כיון שראה שקיבלו עליהם נטל הדם וזרק על העם שנאמר ויקח משה את הדם ויזרוק על העם. אמר להם הרי אתם קשורים, ענובים, תפוסים, מחר בואו וקבלו עליכם המצוות כולן. רבי יוסי ברבי יהודה אומר בו ביום נעשו כל המעשים."
שמעינן מינה שבמתן תורה היתה הודעת מקצת מצוות שהצטוו, ועל זה אמרו ישראל "כל אשר דיבר ה' נעשה", וכן אמרו "נעשה ונשמע", דהיינו שקיבלו עליהם עול מצוות ובזה נגמרה ההכנה למתן תורה הכוללת טבילה כדילפינן מ"ויזרוק את הדם", שהסתיימה בקבלת כל המצוות במתן תורה. ונראה דזהו המקור ויסודה של הברייתא ביבמות מ"ז בסדר קבלת גרים.

כג) דבברייתא קתני מודיעין אותו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות, וכמו שאמר משה לישראל מקצת המצוות, ואיתא ביבמות (מז, ב) "מ"ט דאם פריש נפרוש", דכל עוד לא קיבל המצוות יש באפשרותו לפרוש, מה שאין כן אחר שנתגייר ששוב אינו יכול לפרוש וכדברי הרמב"ם בהלכות מלכים.

ואמרינן עוד ביבמות שם:
"כשם שמודיעין אותו עונשן של מצוות כן מודיעין אותו שכרן וכו'."
וזה כפי ששנינו בשבת (פז,א):
"רבא אומר בתחילה פירש עונשה... ובסוף פירש מתן שכרה..."
והנה מדקתני בגמרא ביבמות דטעם הודעת מקצת מצוות היא כדי שיפרוש, ומשום שקשים גרים לישראל, ומשמע הא לאו הכי מעיקר הדין אין צריך להודיעו המצוות ואף אם אינו יודע המצוות, ובודאי אם אינו יודע כולם, אם קיבל על עצמו לשמור מצוות באופן עקרוני, מגיירים אותו.

ועוד איתא שם:
"קיבל, מלין אותו מיד."
ואיתא שם:
"מ"ט שהויי מצוה לא משהינן."
ודוקא אחרי שקיבל לא משהינן וטעמא דבעינן קיבל הוא בדומה לישראל במתן תורה שקיבלו ואמרו "נעשה ונשמע", כך הגר צריך לקבל.

ונראה להביא ראיה שקיבלו, היינו לעיכובא, מהמדרש שהובא בספרי דברים (לג,ב) והביאו רש"י שם, שכשהקב"ה נגלה לכל האומות ליתן להם את התורה. בתחילה נגלה לבני עשו ואמר להם מקבלין אתם התורה, ואמרו מה כתוב בה וכו', ואמר לבני ישמעאל, עמון ומואב ולבני ישראל כדאיתא שם. והנה לפי המדרש אמר להם הקב"ה מקבלין אתם? ושאלו מה כתוב בה ומשמע שללא שאלתם עדיין תהני קבלה אף שאין יודעים מה כתוב בה, ורק ישראל אמרו "נעשה ונשמע", ומשמע שבעינן קבלת מצוות אך אין הכרח שידעו מה הן המצוות.

והנה ביבמות שם איתא, קיבל עליו מלין אותו מיד כדי שלא להשהות המצוה. וכתב התוס' שם דדוקא מילה ואח"כ טבילה משום שמילה קודמת לטבילה ומעוברת שטבילתה מועילה לעובר, אף שקודם למילה, שאני. אמנם הרמב"ן בחידושיו שם, יליף ממעוברת ורצה לומר "אי נמי כיון שמילה קשה עליו, מלין אותו תחילה כדי שאם דעתו נוקפו, יפרוש. ומיהא אם טבל ואחר כן מל, הרי זה גר". ויש לפרש הדברים דחיישינן שמא יפרוש אחר מילה ואז אם היתה הטבילה קודם, שוב אינו יכול לפרוש דהרי כבר נגמרה הגירות. ועיין בפירוש החזקוני (בראשית לד, כה) שפרש שזה היה חטאם של אנשי שכם שרצו לחזור בהם אחרי המילה, ואכ"מ. ועכ"פ שמעינן שקבלת מצוות הוי תנאי, ואם איכא קבלת מצוות כישראל במתן תורה שוב עבדינן מילה וטבילה.

והנה איתא שם בברייתא נתרפא מטבילין אותו מיד ושני ת"ח עומדין ומודיעין אותו מקצת מצוות קלות וחמורות. שזהו כעין מתן תורה שאחרי המילה והטבילה באים לקבל את התורה. והודיעו להם עשרת הדברות שהם גם מקצת מצוות ולא כל תרי"ג.

כד) ועכ"פ נראה ברור דגדר קבלת מצוות לכולי עלמא, הוא שיקבל עליו לשמור מצוות שישראל שומרים, דומיא דנעשה ונשמע ואין הכרח שידע כל המצוות. ואם אם אינו יודע חלק מהמצוות, אלא מקבל בסתמא, הוי קבלת מצוות.

ובזה אתי שפיר מה ששנינו בשבת (סח,א) בגר שנתגייר בין הנכרים ולא ידע ממצות שבת וכתב שם התוס' ד"ה גר: "בפני שלושה ולא הודיעוהו מצות שבת דאי נתגייר בינו לבין עצמו לא הוי גר". ושמע מינה שהוי קבלת מצוות, אף שלא יודע מה הן המצוות, דקבלה בסתמא לשמור מצוות שישראל מצווים הוי קבלת מצוות והוי גר.

והנה מדברי התוספות דגר שהתגייר בפני שלושה ולא הודיעוהו, משום דבינו לבין עצמו לא הוי גר. משמע שכל החסרון בינו לבין עצמו, אינו מפני שאינו יודע למה נכנס ומה המצוות שחייב לקיים בדת ישראל, אלא משום דלא הוי בפני שלושה הא לאו הכי היה מועיל גיור אפילו בינו לבין עצמו, ואפילו לא היה יודע מתורה ומצוות כלל. דהרי נתגייר בין העכו"ם.

ובזה יש ליישב הא דאיתא בשבת (לא, א) דהלל גייר לאותו גר על מנת שיעשהו כהן גדול, וכבר הקשה התוספות ביבמות (כד, ה) ד"ה לא, ושם (קט, ב) ד"ה רעה איך גיירו והרי הם לא התאמצו להתגייר ולא התכוונו לשם שמים ותירץ התוספות משום שהיה בטוח שסופו להיות גר גמור ואכתי קשיא הרי כשנתגייר על מנת שיהיה כ"ג, הרי יש חסרון בקבלת מצוות שאינו רוצה במצוה זו, ואף שאינו יודע לעת עתה שיש מצוה זו, ועל כרחך שקבלת מצוות בסתמא שרוצה לקיים מצוות כישראל סגי, ואף שעכשיו אינו יודע מצוה מסויימת ובליבו שלא לקיים אותה, אפילו הכי לא הוי חסרון בקבלת מצוות, ואין מניעה מלקבלו אם ידוע ובטוח שסופו שיקבל וישמור כמו שהיה בטוח הלל.

ונפקא מינה למעשה בקבלת גרים שאם אנו בטוחים שבסופו של דבר ישמרו ויקבלו כל המצוות, אין צורך להודיעם עתה שחייבים לקבל דבר זה, אלא סגי שיקבלו לשמור מצוות שישראל מצווים, ואף אם ברור שעתה לא חושבים לקבל דבר זה שאינם יודעים שהוא מצוה, אם בסופו של דבר בטוחים אנו שיקבלו. בקבלת מצוות עקרונית, סגי.

כה) והנה הריטב"א בשבת שם לגבי גר שנתגייר בין העכו"ם כתב:
"שקיבל עליו בפני שלושה ונתגייר בפניהם אפילו שלא הודיעוהו מצות שבת שאין זה מעכב, והלך ודר בין הגויים."
וכעין זה כתב הריטב"א בכתובות (יא, א) לגבי גר קטן וז"ל:
"והאי דמטבילין אותו, אע"ג דגר בעלמא בעינן שיודיעוהו קלות וחמורות ההוא למצוה ואינו לעכב, והכא דלא בר הודעה הוא אינו מעכב."
וכן כתב גם ביבמות (מז, א):
"ומודיעים אותו קלות וחמורות, פירוש וסברא דרבוותא זה אם לא הודיעוהו אינו מעכב, וה"נ בפרק כלל גדול."
שמעינן מדבריו דסבירא ליה דהודעת מצוות אינה מעכבת.

אך נראה שעכ"פ קבלת מצוות תעכב דהרי הבאנו לעיל דברי הריטב"א ביבמות (מה, ב) הסובר שקבלת מצוות בעינן שתהיה בפני שלושה וש"מ שמעכבת. ובגר קטן לכשיגדל איכא קבלת מצוות (ועיין מש"כ הראשונים בגדר הדבר), והודעת מצוות אינה מעכבת ויכול להיות שהגר המתגייר אינו יודע מה הן המצוות שצריך לקבל, שמע מינה לכאורה שבקבלת מצוות לשמירת מצוות שישראל מקיימים, סגי. ופשט דברי הריטב"א מורה כהבנת ה"חמדת שלמה" בדעת הרמב"ם שהודעת מצוות אינה מעכבת אבל קבלת מצוות מעכבת. ויש להביא ראיה להך דינא דהודעה לא מעכבת מהיא דאיתא בספרי וזאת הברכה שחיזר על האומות ומתחילה לא הודיע עד ששאלו מה כתוב בה, וש"מ שהודעה לא מעכבת וקבלת מצוות היינו כדכתבנו לעיל שאומר באופן כללי שרוצה לקבל התורה ולהיות כישראל.

העולה מכל האמור לעיל, שלדעת רוב מנין ובנין של הראשונים קבלת מצוות הוי לעיכובא ובעינן שקבלת המצוות תהיה בפני שלשה. ובשו"ת "חמדת שלמה" רצה לומר שיש לפרש בדברי הרי"ף דאף דבעינן קבלת מצוות, בפני ג' לא הוי לעיכובא. וה"בית מאיר" בתשובתו כתב שאף אי נימא כדבריו לא חיישינן להך שיטה דהוא יחידאה. ובודאי שבעינן קבלת מצוות בפני שלושה ובלא קבלת מצוות בפני שלושה לא תועיל הגירות.

והנה אף שלדעת הרמב"ם הודעת מצוות לא מעכבת, והב"ח כתב שהוא הדין קבלת מצוות. ה"חמדת שלמה" פירש שאף לדעת הרמב"ם נהי שהודעת מצוות לא מעכבת, קבלת מצוות ודאי מעכבא. ולפיכך לדעת ה"חמדת שלמה" יש לומר דלית מאן דפליג דקבלת מצוות הוי לעיכובא ובפני שלשה, לכל הראשונים. ואף לדברי הב"ח שפירש שלדעת הרמב"ם קבלת מצוות לא מעכבא, הלא כתב בפירוש דלא חיישינן לדעה זו. ולהלכה פסקינן שקבלת מצוות מעכבא וכמו שנקטו הטור והשו"ע ביו"ד סימן רס"ח כדבר פשוט.

אך כפי שכתבנו לעיל, קבלת מצוות הינה קבלת מצוות כללית שמקבל על עצמו לשמור כל ההלכות שישראל נוהגים ובהכי סגי, ולא בעינן שידע מה הן ההלכות. ועיין בשו"ת "חמדת שלמה" הנז"ל, הסובר שאם טובל לשם יהדות, הוי טבילתו כקבלת מצוות.

כו) ומעתה נעתיק עצמנו לנידון דידן.
כאמור לעיל, המבקשת התגיירה בשנת תשמ"א בבית הדין של הרב אפעלמאן. כבר כתבנו לעיל שהרב הנ"ל אינו מוכר על ידי הרבנות הראשית. משמעות הדבר הוא שאין אנו יודעים מהו מהות ההליך שעברה המבקשת, אף שיכול להיות שעברה הליך גיור שיש לו תוקף על פי דין תורה. המבקשת מוחזקת כיום כאשה שומרת מצוות, ולכאורה דומה דינה למה שכתב הרמב"ם בפי"ג מהל' איסורי ביאה ה"ט שהזכרנוהו לעיל, שמי שמוחזק בדרכי ישראל ושומר כל המצוות הרי הוא בחזקת גר צדק, אף שאין אנו יודעים בפני מי התגייר. וכתב הרמב"ם שעכ"פ להשיאו אשה, בעינן שיחזור ויטבול. וכתבנו לעיל דהיינו דוקא הוא, אבל זרעו כשר ואפילו להנשא ומבלי שיטבול.

אך באמת נידון דידן היה דומה לדין זה אם היתה באה ואומרת 'התגיירתי אצל הרב הנ"ל', והיתה מוחזקת כשומרת מצוות. אך כאן הודתה המבקשת שבעת הגיור, לא קיבלה עליה שמירת מצוות, עכ"פ לא באופן מלא, והודתה שהיו מחללים שבת. והנה אף שאמרה שהיא רצתה לשמור מצוות אך הבעל לא רצה ולכן לא שמרו מצוות. עכ"פ ברור שבעת הגיור לא היה בליבה לשמור מצוות. גם במכתבו של הרב אוחנה שכתב שהבעל אמר לו שהגיור הראשון לא היה בכוונה לשם גירות ממש, מורה שלא היתה כוונה לשמור מצוות. ואם כן לכאורה יש חסרון בעצם הגירות, דהרי עד כאן לא אמר הרמב"ם את דינו אלא במי שמוחזק לפנינו שומר מצוות וטוען שעבר הליך גיור כדין, אלא שאין לו עדים על הליך זה. מה שאין כן בנידון דידן שגם המבקשת לא טוענת שעשתה הליכי גיור כדין, ואם כן לא יועיל מה שהוחזקה, שהרי מודה שלא נערך גיור כדין, המצריך קבלת מצוות. ולכאורה אין זה שונה ממי שמל ולא טבל ובא לפנינו שומר מצוות, שלא תועיל שמירת המצוות שהרי מודה שלא ערך הליך הגיור כהלכה.

ובאמת אי נימא כהסברו של הב"ח בדברי הרמב"ם שקבלת מצוות אינה מעכבת בגירות, יש לומר שהדרינן לדינו של הרמב"ם שהזכרנו לעיל. אבל הלא כבר כתב הב"ח שדעת הרמב"ם היא דעה יחידית, ולהלכה לא פסקינן כוותיה שהרי רוב מנין ובנין של הראשונים סוברים שקבלת מצוות מעכבת. ואם כן הדרא קושיא לדוכתא מה דינו של גיור זה, שהאשה טבלה ויכול להיות שהודיעוה מצוות וקיבלה על עצמה שמירת המצוות, אך בליבה לא התכוונה באמת לשמור מצוות. ובאמת היה מקום לחלק בין מי שהתגייר לפנינו ועשה ההליכים כדין ואח"כ אומר שלא היה בליבו לקיים מצוות, למי שאיננו יודעים מהי מהות גיורו כלל, וטוען שהיה הליך גירות ללא כוונת קבלת מצוות, שטענה זו לא מפקיעה את חזקת הגויות כלל. שהרי הוא עצמו מודה שלא נעקרה חזקה זו מעולם וצ"ע. אך באמת אי נימא כסברת הב"ח, שגירות ללא קבלת מצוות מועילה, חוזרת טענתו שטוען שהתגייר בבית דין של פלוני.

כז) והנה אף שהגדרנו לעיל חובת קבלת מצוות בגר שבא להתגייר, עדיין לא יצאנו ידי חובת הביאור בהך דינא, שהרי דין זה של קבלת מצוות הינו דברים שבפה, אך בעינן נמי קבלה בלב, ויש לנו לבאר מהי מהות הדרישה של קבלת מצוות בגר. ולכאורה הדברים תלויים במה שכתב הרמב"ם (פי"ג מהלכות איסורי ביאה הי"ד – הי"ז):
"[יד] אל יעלה על דעתך ששמשון המושיע את ישראל, או שלמה מלך ישראל שנקרא ידידיה, נשאו נשים נוכרייות, בגיותן-אלא סוד הדבר, כך הוא: שהמצוה הנכונה כשיבוא הגר או הגיורת להתגייר, בודקין אחריו-שמא בגלל ממון שייטול, או בשביל שררה שיזכה לה, או מפני הפחד, בא להיכנס לדת; ואם איש הוא, בודקין אחריו שמא עיניו נתן באישה יהודית, ואם אישה היא, שמא עיניה נתנה בבחור מבחורי ישראל.

אם לא נמצא להם עילה-מודיעין אותן כובד עול התורה וטורח שיש בעשייתה על עמי הארצות, כדי שיפרושו; אם קיבלו ולא פירשו, וראו אותן שחזרו מאהבה-מקבלים אותן, שנאמר "ותרא, כי מתאמצת היא ללכת איתה; ותחדל, לדבר אליה" (רות א,יח).

[טו] לפיכך לא קיבלו בית דין גרים, כל ימי דויד ושלמה-בימי דויד, שמא מן הפחד חזרו, ובימי שלמה, שמא בשביל המלכות והטובה הגדולה שהיו בה ישראל חזרו: שכל החוזר מן הגויים בשביל דבר מהבלי העולם, אינו מגרי הצדק. ואף על פי כן היו גרים הרבה מתגיירים בימי דויד ושלמה, בפני הדיוטות. והיו בית דין הגדול חוששין להם, לא דוחין אותן, אחר שטבלו מכל מקום; ולא מקרבין אותן, עד שתיראה אחריתם.

[טז] ולפי שגייר שלמה נשים ונשאן, וכן שמשון גייר ונשא, והדבר ידוע שלא חזרו אלו אלא בשביל דבר, ולא על פי בית דין גיירום-חשבן הכתוב כאילו הן גויות, ובאיסורן עומדין. ועוד שהוכיח סופן על תחילתן, שהן עובדות עבודה זרה שלהן, ובנו להן במות; והעלה עליו הכתוב כאילו הוא בנאן, שנאמר "אז יבנה שלמה במה" (מלכים א יא,ז).

[יז] גר שלא בדקו אחריו, או שלא הודיעוהו המצוות ועונשן, ומל וטבל בפני שלושה הדיוטות-הרי זה גר: ואפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר-הואיל ומל וטבל, יצא מכלל הגויים; וחוששין לו, עד שיתבאר צדקותו. אפילו חזר ועבד עבודה זרה-הרי הוא כישראל משומד, שקידושיו קידושין; ומצוה להחזיר אבידתו, מאחר שטבל נעשה כישראל. ולפיכך קיים שמשון ושלמה נשותיהן, ואף על פי שנגלה סודן."
(ומהאמור בהי"ז הוכיחו שלדעת הרמב"ם קבלת מצוות לא מעכבא).

להמשך פסק הדין