חזרה לתחילת פסק הדין

ועיין עוד בהלכות איסורי ביאה (פי"ג ה"ו):

"גר שמל ולא טבל או טבל ולא מל, אינו גר עד שימול ויטבול וצריך לטבול בפני שלושה."

ומדנקט שלושה רק גבי טבילה, משמע שמילה לא בעי שלשה, ואי נימא דהוא מדין מצות מילה, וסגי בהכי לגירות אתי שפיר דלא בעי שלשה, אך אי נימא דבעי מילה לשם גירות וכחלק מהליך הגירות, מדוע לא ניבעי שלושה כמו טבילה.

ועיין עוד ברמב"ם (שם ה"ט) בגר וגיורת הנוהגים בדרכי ישראל שאין משיאין אותם עד שיטבלו לפנינו, ומשמע דדוקא טבילה בעינן לפנינו. ועיין בזה בהגהות רעק"א שהסתפק אם צריך גם הטפת דם ברית, ולמה שכתבנו שמילה לשם מצוה מילה סגי, יש לומר שבכהאי גוונא מהימנינן שמל לשם ברית, ולא בעינן בפני ג' לעיכובא ומכיוון שהתכוון לשם מצוה, שוב לא בעי הטפת דם ברית ועיין לקמן.

נ) אך ברש"י ביבמות (מו, א) על מה דאיתא בגמ' שם:

"גר שמל ולא טבל ר"א אומר הרי זה גר, שכן מצינו באבותינו שמלו ולא טבלו."

ופרש"י:

"באבותינו שמלו בימי משה כשיצאו ממצרים ויצאו מכלל בני נוח לקבל התורה ולקבל פני השכינה."

ומשמע שמילתם היתה ביציאתם ממצרים וכן משמעות פשט דברי רש"י בכריתות, ולא כדברי הרמב"ם במצרים כשנצטוו "כל ערל לא יאכל בו". ועוד משמע מדבריו שהמילה היתה להפקיע ולצאת מכלל גויות וכדי לקבל את התורה ופני השכינה במעמד הר סיני. וברור שפשט דבריו מורה שבעינן מילה לשם גירות, דהיינו להפקיע הגויות ולהחיל עליהם שם ישראל במתן תורה.

ובחידושי הרמב"ן שם (והובאו הדברים גם ברשב"א ובריטב"א שם) הקשה עליו וז"ל:

"ותמיהא לן, מנ"ל דאיכא מילה כשבאו ליכנס תחת כנפי השכינה."

ועיי"ש מה שפלפל היכן נאמר להם הציווי למול וכתב וז"ל:

"ואפשר שבשעה שאמר להם משה ע"ה כל ערל לא יאכל בו, מלו עצמן או הטיפו דם ברית מן המולים, ועל מנת ליכנס במצוה זו מעתה תחת כנפי השכינה, ולקבל עליהם כל מה שיצום מלו עצמן.
...
וההוא קרא אחרינא דמייתי בכריתות מדכתיב כי מולים היו, משמע ליה כשיצאו מלו, מדכתיב כל העם היוצא."

והיינו שבפירוש הראשון פירש למאן דיליף בכריתות מהפסוק ואעבור עלייך ואראך וכו' ובפירוש השני למאן דיליף מהכתוב כי מולים וכו', ועכ"פ לשני הפירושים פירש שהמילה היתה כדי להיכנס תחת כנפי השכינה. ולפירוש זה דין מילת גר היא בדוקא אם נעשית כדי להיכנס תחת כנפי השכינה ולשם גירות ולא סגי במילה גרידא.

ועיי"ש שהביא דברי הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה וכתב עליו:

"ואם כן שבט לוי היאך נכנסו תחת כנפי השכינה, אלא הטיפו מהם דם ברית."

ופירוש דבריו הוא דאי נימא כסברת רש"י דבעינן מילה לשם כניסה תחת כנפי השכינה, ולפי זה יש לפרש שישראל שנימולו במצרים לשם הקרבת הפסח, מלו גם לשם הכנסה תחת כפי השכינה וכדפירשתי לעיל. אך בני לוי שהיו כבר מולים לפני כן, והמילה היתה לשם מצות מילה שנצטווה אברהם, לא הועילה מילה זו לשם גירות דהרי לשיטה זו במילת גירות בעינן גם כוונה להיכנס תחת כנפי השכינה. ולכן פירש שהלויים הטיפו דם ברית כדי להכנס תחת כנפי השכינה. וכמו שפסקינן בגר שמל בגויותו שבעי הטפת דם ברית כחלק מהליך הגיור, וטעמא דמילתא דמילתו לא היתה כדי להיכנס תחת כנפי השכינה ולכן בעינן הטפת דם ברית לצורך זה. וגם הלויים במצרים הוצרכו להטפת דם ברית, אך אין הכרח שנעשה במצרים ואולי רק לפני מתן תורה.

והנה לשיטה זו, בן שנולד ליהודי מנכרית ומלו אותו ביום השמיני לצורך קיום מצות מילה, לא תועיל מילה זו, שהרי לא היתה כוונה במילה זו להיכנס תחת כנפי השכינה ולשם גירות, ויצטרך הטפת דם ברית, וללא זה לא תועיל גירותו.

ויש להעיר דמה שפירש בדעת הרמב"ם, אין הכרח שזוהי דעת הרמב"ם, ולעיל ביארנו שיטתו, אלא שלמה שכתב הרמב"ם בביאור דברי הגמ' בכריתות, ביאר הרמב"ן דלשיטה שבעינן מילה לשם גירות ולהיכנס תחת כנפי השכינה, הלויים הוצרכו להטפת דם ברית לפני מתן תורה.

נא) אמנם הרמב"ן עצמו פליג על שיטה זו, ואיהו סבירא ליה שמכיוון שהלויים מלו לשם מצות מילה, הועילה מילתם גם לצורך גירותם (עם כלל ישראל במתן תורה) ולא היו זקוקים להטפת דם ברית, וכתב שם וז"ל:

"ולי נראה, דמדין מילה אינם חייבין להטיף דהא מלו, ולא דמו לערבי מהול וגבעוני מהול, דהתם כיון דלא מפקדי כמאן דלא מהילי דמו, והכי איתא במסכת עבודה זרה פרק אין מעמידין. ואם תשיבני בני קטורה, לא נתחייבו אלא הם, הא זרעם לא נתחייבו וכן פרש"י ז"ל בפרק ד' מיתות. הילכך בני לוי נדונו כנשים, להכנס בטבילה תחת כנפי שכינה עם המילה שלהם."

והרמב"ן חזר על סברתו זו לקמן (מז,ב) כדי לתרץ קושית התוס', מדוע עבד שנימול בעת שנעשה עבד לא יצטרך הטפת דם ברית לשם יהדות לכשישתחרר ויהיה גר גמור וז"ל שם:

"ולדעתי כל הנימול למצותו אינו מטיף דם, אלא הרי הוא כאשה, ובטבילה נכנס לדת ישראל, כמו שפירשתי למעלה בלויים."

והנה בלשון הרמב"ן מבואר דלא בעינן מילה לשם גירות, ואפילו במל לשם מצות מילה וכלשונו כל הנימול למצותו, בכהאי גוונא נמי תועיל מילתו כמילה לשם גירות. ולא יצטרך הטפת ברית. ואיכא למידק מיניה לנדון דידן שאף שהמילה של ילדי המבקשת לא היתה לשם מילת גירות אלא לשם מצות מילה, מילה זו תועיל ותעלה גם כמילת גירות ולא בעינן הטפת דם ברית.

אלא שאם נדקדק בדברי הרמב"ן שסיים "ולא דמי לערבי מהול וגבעוני מהול, דהתם כיון דלא מפקדי כמאן דלא מהילי דמי", ומשמע מפשט דבריו דיסוד הדין שמילת הלויים במצרים עלתה להם גם לשם מילת גירות, היא מכיוון שהיו מצווים למול ממה שנצטווה אברהם אבינו למול הוא וזרעו אחריו וכיון שמלים כמצווים ועושים, עלתה מילתם. ובזה שונה מילת הלויים ממילת ערבי וגבעוני מהול, דאמרינן דהוי ערלים אף שמלו. וכתב הרמב"ן שמכיוון שערבי וגבעוני אינם מצווים למול, אף אם מלו אין הם נקראים מולים.

ועל זה הקשה רמב"ן שהרי הם מבני קטורה (ולכן נקטו ערבי וגבעוני מהול, ועיין בר"ח בע"ז כ"ז,א שכתב שהם מבני אברהם), ואיתא בסנהדרין (נט,ב) שגם בני קטורה חייבים למול עיי"ש. ותירץ שמה שאמרינן שבני קטורה חייבים למול היינו הבנים שנולדו לקטורה ולא זרעם אחריהם וכדעת רש"י בסנהדרין שם (ולא כדעת הרמב"ם הלכות מלכים פ"י ה"ח). ולפיכך מכיוון שזרעם לא מחויב, שוב אף אם מלו, אין מילתם מילה כיוון שאינם מחויבים. ולכן נקראים ערלים ואינם כשרים למול ישראל. והוא הדין לכשיתגיירו צריכים להטיף דם ברית, דלא עלתה להם המילה שמלו מבלי שהיו מחויבים.

והנה אי נימא כהך סברא, אין מקום לדמות נידון דידן לדין הלויים. דאדרבה, דמי טפי לדין בני קטורה, שהרי כיון שהבנים נולדו מן הנכרית אין מצוה כלל למולם דהרי נוכרים הם, ולא חלה עליהם מצות מילה לשמונה. ואם כן אף שמלו אותם הרי מלו מי שאינו מחויב ודמי לערבי וגבעוני מהול ולבני קטורה שאינם מחויבים למול. ולפיכך אף אם מלו, מיקרי ערלים ואם יבואו להתגייר יצטרכו הטפת דם ברית.

אך נראה לי שיש לפרש דברי הרמב"ן באופן אחר. שלא הציווי למול הוא הקובע את מילה זו למצות מילה, דאם כן אף שמצווים למול לשם בריתו של אברהם מהיכי תיתי שיועיל למילת גירות. דהרי לא היו מצווים למול לגירות ומהיכי תיתי שתועיל מילה למצוה זו כמילה למצוה אחרת. ויש לפרש דברי הרמב"ן ביסוד החילוק בין מצווים לשאינם מצווים. דבני לוי שהיו מצווים למול ולפיכך התכוונו במילתם לשם ברית וכציווי של הקב"ה לאברהם. ועולה מילה זו בין לעיקר חיובם ובין למילת גירות. דלא בעינן כוונה לשם גירות וסגי בכוונה לשם ברית. משא"כ ערבי מהול וגבעוני מהול שמלים, מכיוון שאינם מצווים, אין כוונתם במילתם זו לשם מצות מילה כלל, אלא לשם חיתוך בעלמא. וכמו ששנינו שם המל לשם מורנא דלא הוי מילה. ומכיוון שלא מלים לשם מצות מילה כלשהי, אין מעשה החיתוך נותן למילה זו שם מילה, אלא הוי חיתוך בעלמא, ולא שונה חיתוך במקום זה מחותך במקום אחר בגופו, מכיוון שלא נעשה לשם מצוה, ולכן נקראים ערלים אף שאין להם ערלה. ולהכי בעינן הטפת דם ברית. (וכעין שכתב הרמב"ם בתשובתו שמילה לשם מצוה הוי עליה שם מילה אף שאינה מצות ואינה דומה למל לשם רפואה, דלא מיקרי מילה כלל).

וזהו ביאור קושית הרמב"ן. ואם תשיבני מבני קטורה, דכיוון שבני קטורה חייבים למול, ומילתם לשם ציוויו של אברהם, מדוע לא נקראת מילתם מילה. ומאי שנא מבני לוי. ועל זה תירץ דלא הצטוו אלא בני קטורה ממש, ודורות שאחריהם אינם מתכוונים לשם מצות מילה, ולכן אין שם מילה למעשיהם, דהא אין כוונת מצוה במעשיהם. וכן כתב גם הריטב"א בע"ז (כז, א).

ועכ"פ יסוד החילוק אינו תלוי במה שמצווה למול או אינו מצווה למול, אלא מהי כוונתו, האם כוונתו לשם מצות מילה, שבמעשה זה מחיל שם מילה על המהול, ואף שלא היתה כוונה לשם גירות מהני. משא"כ היכא שהמילה היתה לשם חיתוך בעלמא ולא לשם מצות מילה, אין על מילה זו שם מילה כלל. ולהכי כיוון שערבי מהול וגבעוני מהול אינו מצווה ואינו מתכווין לשם מילה, לא חל עליו שם מילה, וממילא אם ירצה להתגייר צריך הטפת דם ברית.

ומעתה בנידון דידן נהי שהבנים לא מחויבים במצות מילה לשמונה, אך עכ"פ כוונת המילה היתה מילה לשם מצוה, שאז חל עליהם דין מילה ואינם צריכים הטפת דם ברית דומיא דהלווים שלא היו צריכים הטפת דם ברית.

ויש להוכיח סברא זו מדברי הרמב"ן (מז, ב) שכתב לגבי מי שמלו אותו לשם עבדות שמועילה מילה זו גם לשם יהדות כשישתחרר. והלא כשמלו אותו בתחילה לשם עבדות, היה עכו"ם ובודאי לא היה מצוה למולו, אלא על כרחך כיון שמלו אותם לשם מצות ברית ולשם מילת עבדים, שוב תהני מילה זו שהיתה לשם מצוה, לאחר זמן כשישתחרר. שכיוון שהוא נימול לשם כוונת מצוה, מועילה מילה זו גם לשם מילת גירות. אך עדיין יש לדחות דנהי דהעבד אינו מצווה למול, מכיוון שהתורה ציותה על אברהם למול את ילידי ביתו והרב חייב למול את עבדו, לפיכך נחשבת מילה זו מילה של מי שמצווה, דהיינו האדון. ולכן חלה עליו שם מצוה ותועיל לו גם לשם גירות כשישתחרר.

והנה לעיל הבאנו דברי הרמב"ן בקידושין (עה, ב) בדין גירותם של הכותים שכתב:

"ולא ידעתי היכן נתגיירו הבנים אלא שאפשר לרבי אליעזר דאמר בפרק החולץ ד' מ"ו ע"א גר שמל ולא טבל גר גמור הוא ה"נ כולם מלים לשם ישראל והוו להו ישראל אי נמי דאמרינן מי לא טבלי לקרי ולנדה."

ומשמע עכ"פ מדבריו שמכיוון שהכותים מלים לשם מילת ישראל, היינו שמלים לשם מצות ברית מילה, עולה להם מילה זו לגירות, לדעת ר"א דהוי גר במילה בלבד. והרי התם הכותים היו גוים גמורים ולא מצווים, ואפילו הכי תעלה להם מילה לשם מילת ישראל, כמילת גירות, ויקראו גרי אמת. והוא הדין לדידן דמילה לשם מצות מילה תועיל כמילה לשם גירות אם היתה טבילה אחריה. ומכאן ראיה שביאור דברי הרמב"ן שפירש דבני לוי היו מצווים, כוונתו שכיוון שהיו מצווים, מתכוונים למול לשם מצות מילה, ולכן כשמל לשם מצוה מיקרי מצות מילה ועולה גם לשם גירות, והוא הדין בנידון דידן.

ואיכא למילף מדבר הרמב"ן, הרשב"א והריטב"א שהביאוהו, שכל היכא שנימול לשם מצוה אף שלא היתה כוונה לשם גירות, מועילה מילה זו גם לשם גירות ולא בעי הטפת דם ברית.

מיהו מתוך דברי רש"י ביבמות וכפי שהסבירו הרמב"ן, וכפי שהביאו הסברו גם הרשב"א והריטב"א, משמע שבמילת גירות בעינן שימול בדוקא כדי להיכנס תחת כנפי השכינה, ומילה לשם מצוה, שלא לשם גירות לא מהני. ולהכי ניבעי הטפת דם ברית וכמו שכתב הרמב"ן עצמו לשיטה זו, שגם הלויים היו צריכים להטיף דם ברית כדי להיכנס בברית אברהם.

נב) ויש לפשוט ספק זה שהסתפקנו אם בעינן מילה בכוונה לשם גירות בדוקא או דסגי במתכוין למול, ואף במתכוין לשם מצות ברית גרידא ממה ששנינו ביבמות (מה,ב) דמכשרינן במי שלא טבלו בפני בית דין על סמך הסברא של מי לא טבלה לנידותה ומי לא טבל לקריו. ודעת הרבה מן הראשונים שטבילת נידה וטבילת קרי עולים לו לשם טבילת גירות. והיינו שאע"פ שלא התכוון לטבול לשם גירות, כיוון שטבל לשם יהדות מהני טבילה זו גם לטבילת גירות. וש"מ שלא בעינן כוונת הטבילה לשם גירות בדווקא, וכבר הארכנו בזה בביאור השיטות השונות לעיל בתחילת פסק דין זה. ולפיכך יש לומר דהוא הדין במילה שודאי היתה לשם יהדות, תועיל מילה זו כמילת גירות ואפילו שלא התכוון לגירות.

אלא שיש מקום לחלק ולומר דבשלמא במה דאמרינן ביבמות, מי לא טבלה לנידותה, והקשו הראשונים דבעינן שלושה בטבילה, ותירצו דהיכא דהיתה קבלת מצוות בשלשה שהחלו בהליך הגיור, תועיל הטבילה אף שלא בפני שלושה ואף בלא כוונה. אך סברא זו שייכת באיש או אשה שבאו להתגייר וקיבלו מצוות בפני בי"ד. אך בנידון דידן שבניה של המבקשת נימולו ביום השמיני ואנו רוצים שמילתם תועיל כמילת גר קטן, והרי גר קטן אין קבלת מצוות שקדמה, והרי כשהאם והאב מלו את בניהם חשבו שהם יהודים ומלו לשם מצות ברית, וזו הוי תחילת הגירות. ואיך תועיל המילה שלא בכוונה והרי אינו עושה על דעת ראשונה. אך באמת גם בסוגית הגמ' מיירי דטובלת לנידותה, ואף שקיבלה על עצמה בעת קבלת המצוות למול ולטבול, הלא בפועל כשטובל לקריו אינו מתכוין לשם טבילת גירות ואפילו הכי מהני כדמשמע מהסבר הראשונים לסוגית הגמ', וכדמשמע בירושלמי קידושין שהבאנו לעיל. ולהכי יש לומר שהוא הדין גם לענין מילת הקטן, דכיוון דשמעינן מסוגית הגמ' דלא בעינן כוונה במעשה הטבילה היוצר את הגירות, מהיכי תיתי לחלק בין הטבילה למילה, וכל היכא שמתכוון לשם מצות מילה מהני אף לשם גירות ואף שלא התכוון למול לשם גירות.

הן אמת שדעת המאירי שבעינן כוונה לשם טבילת גירות בדוקא וללא כוונה אינו מועיל, ולפי זה הוא הדין שמילה לא תהני ללא כוונה מפורשת לשם גירות. וכהך שיטה סבר גם רבי אברהם מן ההר שאטבלה לשם אישות, היינו כדי שתהיה אשתו, אך לשם גירות ולסברתו כוונה לגירות היא בדווקא, אך הרבה מן הראשונים סברו דלא בעינן כוונה.

ויש להוסיף עוד דלדעת הרמב"ם, ולמה שהבאנו לעיל, הרבה הסבירו את דעת הרי"ף כדעת הרמב"ם, דמי לא טבלה לנידותה, אין כוונת הגמ' שתעלה הטבילה לגירות, אלא שזו הוכחה שנוהגת בדרכי יהדות, ואם כן אין ראיה מסוגיא זו שטבילה שלא לשם כוונת גירות מועילה. מיהו כבר כתבנו שלדעת הרמב"ם נראה שגם בגר המילה הינה לשם מצות מילה ולהכי היכא שמלו לשם מצות מילה, יועיל.

ועיין בהפלאה בכתובות (יא א) שהקשה כקושית הרשב"א והריטב"א אמאי לא נקט 'מלין אותו על דעת בי"ד' ותירץ:

"דכיון דקיימא לן בגר דמילה ואח"כ טבילה אם כן אפילו הוי המילה חוב לא יהא אלא שנימול בגייות שלא לשם יהדות ואף דקיימא לן צריך להטיף דם ברית יש לומר דהכא שאני שנימול לשם מצוה.
...
וכן נראה דמן הראיות שכתבו התוספות מהך דר"ש ומשעת מתן תורה שהיה בהן כמה יונקי שדים מכולם אין ראיה למילה שהרי כבר נמולים במצרים כדכתיב כי מולים העם וגו' דכבר קיבל מצוה זו אברהם לו ולזרעו אחריו וק"ל."

הרי דפשיטא לו שמילה לשם מצוה, תועיל אף לשם גירות, ואף שלא היתה בה כוונת גירות.

נג) אלא שעדיין יש לעיין דהרי הבאנו לעיל דעות הראשונים בהא דבעינן שלושה בקבלת מצוות, מילה וטבילה וכתבו התוס' והרמב"ן ושאר הראשונים דהיכא דהוי קבלת מצוות בתחילה בפני שלושה מועיל בדיעבד מילה וטבילה אף שלא בפני שלשה. (ועיין לעיל שהבאנו דעות הראשונים אם בעינן שלושה במילה, שמדברי הרמב"ן משמע שדוקא בטבילה בעינן שלושה ולא במילה, אך מדברי הרשב"א, הריטב"א והנימוק"י משמע שגם במילה בעינן שלשה. ומתוך דברי הרמב"ם משמע שלא בעי שלושה במילה). והנה הטור והשו"ע (סימן רס"ח ס"ג) פסקו שאם מל וטבל שלא בפני שלושה ובלילה מהני חוץ מקבלת מצוות שמעכבת. וטעמא דמילתא משום שקבלת מצות הוי תחילת הגירות, וסגי בפני שלושה. (ובב"ח שם כתב שבמילה לא בעינן שתהיה בפני שלשה)

וכתב שם בהגהות "דגול מרבבה" על השו"ע:

"היינו בגר גדול, שאצלו קבלת מצוות עיקר, ולכן המילה והטבילה אינו אלא גמר הדבר, אבל בגר קטן שלא שייך בו קבלת מצוות והטבילה היא העיקר, שמטבילים אותו על דעת בית דין לכולי עלמא צריך להיות ביום ובפני שלושה."

והנה מדכתב בריש דבריו דבגדול המילה והטבילה אינם עיקר משמע שבקטן המילה והטבילה הם עיקר. ואף שסיים שבקטן הטבילה היא עיקר יש לומר דהוא הדין המילה ועדיפה מטבילה שהמילה היא תחילת הגירות בקטן. אך באמת מלשון הגמרא בכתובות (יא א) "גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין", ולא נקטו "מלין על דעת בית דין". והבאנו לעיל דברי הרשב"א והריטב"א שם שהקשו מדוע לא נקטו מלין על דעת בית דין, ועיי"ש מה שתירצו. ומשמע מדבריהם דמילה ודאי תהני לו לכשיגדל דהוי מעשה בגופו. וחידשה הגמ' שאף הטבילה תהני בגדלותו ומשמע עכ"פ שהטבילה היא עיקר.

ויש לומר עוד דברית מילה נעשית בדרך כלל בפרסום ואיכא טפי משלשה והוי כמל בפני שלשה. מיהו יש להסתפק אם בעינן שידעו השלשה שהם בי"ד, ולא סגי בעובדא שהם נמצאים שם בלא ידיעה שהם בית דין. ויש לפלפל בדברים. ועיין עוד בהגהות "יד אברהם" בשו"ע שם, שרצה להוכיח מדברי הירושלמי בגר דטבל ביום טוב דמועילה הטבילה אף שלא בפני בי"ד. ויש לפלפל בדבריו, ויש לומר עוד דהיכא דהאם והאב הביאוהו למול, הוי כידוע לכולי עלמא, ושוב חשבינן שהיו שם שלושה וכמו שכתבו התוס' והראשונים ביבמות (מה,ב) לישב הא דמי לא טבלה לנידותה, שכיוון שכו"ע ידעו שטבלה, הוי כאילו טבלה בפני שלשה. ויש לפלפל עוד בדברים ואין הזמן נותן.

ובעיקר מה שהסתפקנו הנה ביבמות (מו,ב) שנינו:

"הרי גר שבא ואמר מלתי ולא טבלתי... רבי יוסי אומר אין מטבילין."

וברש"י ד"ה ר' יוסי כתב:

"שמא ערבי מהול הוא ולא היתה מילה לשמה וצריך להטיף ממנו דם ברית."

ויש לעיין האם החסרון בגבעוני מהול הוא שלא לשמה דלא התכוון כלל לשם יהדות ולכן לא עלתה לו, או שלא מתקיים כאן לשמה ובעינן לשמה לשם גירות בדוקא ולא סגי לשם מצות מילה.

נד) והנה ספק זה שהעלינו כבר העלה הרב אברהם הירשוביץ – רב באוסטרליה, לפני גדולי הדור בשנת תרנ"ג והובאה בספרו "בית אברהם" וז"ל שאלתו:

"להגאון הישיש רבי שמואל סלנט שליט"א ולהרב דלונדון עם בית דינו שיחיו.

בדבר אלה הנושאים נשים נכריות, ובנים שיולדו להם יכניסו לבריתו של אברהם אבינו, לשם מצות מילה ע"י מוהל ישראל, אחרי כן כשתבוא האם עם בניה לקבל עליהם דת היהדות האם צריכים לצער את הילדים להטיף מהם דם ברית, אע"ג דכבר פסק הבית יוסף ביו"ד סימן רס"ח דאם מל כשהוא עכו"ם צריך להטיף ממנו דם ברית היינו אם המוהל גם כן רופא נכרי, משום דהמל ימול, או במל לרפואה, אבל בישראל דנולד לו בן מנכרית והאב מל את הילד לשם מצות מילה תסגי בהכי, ודמי טפי לסעיף ט' שם דאם נתכווין העכו"ם למילה, מצוה לישראל למול אותו דבודאי אין צריך עוד להטפת דם ברית.

וגר קטן דלא שייך בו קבלת המצוות, וחכמים נתנו הכח ביד האב לגייר אותו (שם ס"ע ז') דיו במה שאביו מתכווין לשם מצוה, ואצל הגר קטן רק הטבילה היא העיקר ומטבילין אותו על דעת ב"ד (כמש"כ הד"מ שם סעיף ג' ד"ה אבל בדיעבד) ובהצטרף נמי לזה סברת התוס' (יבמות דף מ"ו ע"ב ד"ה משפט כתיב ביה) וז"ל וכמו שחששו לנעילת דלת בפני לווין, חשו נמי לנעילת דלת בפני גרים הכי נמי אם נחייבו להטיף מהם דם ברית פן מצער הילד יפרשו הוריו מלגיירו כדת, אפשר דאין צריך להטיף ממנו דם ברית.

הנראה לעבדו עבד ליראי ה'
אברהם עבר הירשאוויטץ

על זה ענה לי הרב מלונדון וז"ל מנהגינו בכאן שאם יהודי מל את בן הנכרית בשעה שאביו הישראל מכניסו לברית אברהם אבינו לשם מצות מילה אין אנו מטיפין ממנו דם ברית כשיגדיל.

נפתלי אדלר הכהן."

והר"ר שמואל סלנט בתשובתו כתב:

"בדבר מילת הילדים מישראלים שנשאו נכריות שלא כד"ת (קודם שנתגיירו ונטבלו לשם גירות) הנה אחרי שנימולו ברצון אביהם (דגם שעל פי הדין אין להם יחוס אב ישראל) וברצון אמם הנכרית (כי לפי הנשמע כן החק והנימוס כי בנים שייך לאביהם הישראל) אם אחרי כן מתרצית גם האם לקבל דת ישראל, ולטבול לשם גירות כד"ת אז די להילדים שיטבילו אותם לשם גירות כד"ת והמילה שמלו בראשונה, עלתה להם, ואין צריכים להטפת דם ברית.

והנני אומר שלום וברכה כעתירת המעתיר
דורש שלומכם וחותם בברכה
שמואל סלנט."

ועיי"ש עוד שהביא גם את תשובתו של הגאון ר' לייב מאיר באסין מו"ץ בוילנה בהאי מילתא. דהאריך לתלות דבר זה במחלוקת השאילת יעב"ץ והחת"ס, דהשאילת יעב"ץ (ח"ב סימן קס"ד) כתב דיש לתמוה על שיטת רבי יוסי ביבמות (מו, ב) דגר שבא ואמר מלתי ולא טבלתי אין מטבילין אותו, דתרתי בעינן, מילה וטבילה. ויש לחוש שמא ערבי מהול הוא, והרי סבירא ליה לרבי יוסי בע"ז (כז, א) דלא בעינן מילה לשמה, וא"כ מה איכפת לן שנימול בהיותו גוי ושלא לשמה הרי לרבי יוסי כשר אף שלא לשמה. וכתב בחת"ס (יו"ד סימן א') דאפילו ריח קושיא ליתא, דפשיטא דבגר בעינן מילה כדי להכנס לדת ישראל דאל"כ במה יכנס תחת כנפי השכינה, אבל במילת ישראל שם כשרה מילה אע"פ שנעשית שלא לשמה. והחתם סופר חזר על דבריו גם בח' יו"ד סוף סימן ש'.

והגרמ"ל באסין הכריע הדברים מדברי התו' ישנים ביבמות שם, שהקשה כקושיית היעב"ץ וז"ל:

"ותימא דבפרק אין מעמידין משמע דקאמר רבי יוסי והיכי מצינו מילה לשמה אלא מל והולך עד שתצא נפשו גבי ימול עובד כוכבים ואל ימול כותי לפי שהוא מל לשם הר גריזים וי"ל דהתם עדיף טפי לפי שהישראל עומד ע"ג של כותי."

חזינן שדעתו של התוס' שלא בעינן עכ"פ מילה לשם גירות וסגי בכוונה לשם מילה, ומשמע שאפילו בלא כוונה כלל גם מהני במילת גירות. ועיין בתשובת "אבני נזר" (ח' יו"ד סימן שמ"ה) שמשמע שדעתו נוטה לסברת היעב"ץ ואכמ"ל.

ובגוף קושית היעב"ץ יש לחלק בפשיטות דשאני מילת ישראל, דכיוון שמצוה עליו למול סתמא לשמה קאי ועיין תוספות זבחים (ב,ב). אך במילת גירות מכיוון שאין עליו כלל מצוה למולו, מהיכי תיתי שבמל שלא לשמה, יהיה למילה זו דין מילה, ואמאי לא נימא דהוי כמחתך בעלמא, ואכמ"ל.

נה) ועיין עוד בשו"ת "מלמד להועיל" לגרד"צ הופמן (סימן פ"ב) שכתב:

"אפילו את"ל דלא ידע המוהל כלל שאמו נכרית וסבור שהתינוק ישראל גמור הוא ולא מל אותו לשם גירות, מכל מקום עכ"פ מל אותו לשם מצות מילה ומצות מילה חדא מצוה היא בין ישראלים בין גויים שמצוה עלינו למול את הזכרים ומה שאמר גר מהול צריך להטיף ממנו דם ברית היינו כגון ערבי מהול או שנימול לרפואה דלא נימול לשם מצוה אבל נימול מישראל לשם מצות מילה לא שמענו שצריך הטפת דם ברית. וכן משמע מלשון רש"י יבמות דף מ"ו ע"ב ד"ה מטבילין שכתב וא"צ לבדוק אם מילתו לשם מצות מילה ואף אם מהלו ישראל מפני שסבור שהוא ישראל ולא מל לשם גירות אין צריך הטפת דם הברית.
...
סוף דבר אין לי שום ראיה דזה צריך הטפת דם ברית, וכיון שכל עצמו דגר המהול צריך להטיף דם ברית הוי ספיקא דלכך אין מברכין עליו כמבואר ריש סימן רס"ח בש"ך א"כ בנידון דידן אף אם היה קצת מקום לספק הוי ספק ספיקא אי נימול לשם גירות ואת"ל לא נימול לשם גירות דילמא הלכה אף בלא נימול לשם מצוה דא"צ הטפת דם ברית. אמנם יעיין דגול מרבבה לסימן רס"ח סימן ג'. ומעתה אם יש רק קצת חששא שההטפה יזיק לנער בודאי מוטב להיות בשב ואל תעשה."

ועיין עוד שם סימן פ"ז.

והנה בדבריו רמז לדברי ה"דגול מרבבה" שבכהאי גוונא שהוי גר קטן ואין קבלת מצוות בעינן מילה בפני שלשה, ועיין לקמן.

וכן כתב הגר"י ראזין ב"צפנת פענח" (הל' מילה פ"ג ה"ז):

"הנה מלשון רבינו משמע דאף לא לשם גירות רק לשם מצוה ואף דעכו"ם לא נצטוה על זה. ועיין בהך דמנחות ד' מ"ג ע"א דאין מוכרין טלית מצוייצת לעכו"ם משום גזירה עיין שם וגם י"ל דאם מל לשם מצוה אף לא לשם גירות מכל מקום אם נתגייר אחר כך אין צריך להטיף דם ברית ועיין בהא דיבמות ד' מ"ה ע"ב ובירושלמי פ"ד דקידושין ולא דמי להך דערבי מהול דשם המנהג אצלם כן ולא משום מצוה. וגם יש לומר דעכו"ם מלו ועיין מה שכתב רבינו ז"ל בהלכות נדרים פ"ט הכ"ב עיי"ש. ואף דר"י לא סבירא ליה זה כמבואר בע"ז ד' כ"ו י"ל דחשש שמא נימול לשם מורנא אבל אם נימול לשם מצוה אף דפטור אין צריך לכשיתגייר להטיף ממנו דם ברית. גם נ"מ לשיטת רבינו דבני קטורה מצווה על מילה אם נתגיירו אם צריכים מילה או לא ועיין בהך דיבמות ד' ע"א ע"ב ע"ש."

ויש להעיר ממה שכתב לגבי בני קטורה ממש"כ הרמב"ן ביבמות (מ"ו) והבאנוהו לעיל. אך יש לומר דלרמב"ם לשיטתו הוי מצוה, ולדבריו ערבי מהול וגבעוני מהול אינם מבני קטורה, ולא כר"ח בע"ז (כז, א) ויש להאריך ואכ"מ.

וכ"כ הג"ר מאיר דן פלאצקי בתשובה שהובאה ב"חמדת ישראל" סוף ח"א (יט, א מדפי הספר) וז"ל:

"בדין בן הנכרית שנימול כדין ישראל בלי ב"ד של שלושה ושלא לשם גירות ועתה רוצה אפוטרופסו לטבול אותו לשם יהדות.
...
כיון דמילה ל"ה בשלשה ולא היה שום גירות אולי צריך עתה מחדש הטפת דם ברית והאריך בזה לפלפל בטוב טעם ודעת.
...
בעל בנין שלמה שכתב שם בזה הלשון ועל השאלה השנייה בבנים הנולדים מן הנכרית והיו נימולים לשמונה ומתנהגים בדת יהדות ונסתפקת אם דנים אותם כישראל או כנכרים פשוט הוא דעדיין אינו נוהג בהם דין ישראל כי אם לאחר טבילה כו'.
...
אבל אחר הטבילה בפני בית דין של ג' אז הם גרי צדק לכל דבר ובכמה מקומות הזהירה התורה לכבד הגר כו'.
...
אמנם בעיקר הדין מה דפשיטא ליה דאם יטבלו אותם עתה בגדלותם יהיו גרי צדק גמורים גם כן צ"ע כיון דהמילה לא היתה לשם גירות אם כן הו"ל כגר שנתגייר כשהוא מהול דצריך להטיף ממנו דם ברית. אמנם נראה על פי מה שכתבתי בספר כלי חמדה פרשת ניצבים דה"ד כשאינו נימל למצות מילה מה שאין כן כשנימל משום מצות מילה אע"ג דלא היתה כוונתו לשם גירות אין צריך הטפת דם ברית. ועיין ברמב"ם זצ"ל פ"ג ממילה ה"ז ובספר צפנת פענח דמילה ובספרי שם פרשת נצבים אות א' אוק"ג. א"כ י"ל דהכא גם כן אין צריך הטפת דם ברית לכ"ע. ויש להכריח כן מלשון הרמב"ם ז"ל פי"ג מאיסורי ביאה ה"ו שכתב בזה הלשון גר שמל ולא טבל או טבל ולא מל אינו גר כו'. וצריך לטבול בפני ג' והואיל והדבר צריך ב"ד אין מטבילין אותו בשבת ולא ביום טוב ולא בלילה כו' שתמוה לכאורה דהתחיל במילה וטבילה ודינים אלו דצריך ב"ד כתב רק על טבילה. אמנם למה שכתבתי א"ש כיון דלענין מילה בדיעבד אפילו אם מל שלא לשם גירות אלא לשם מצות מילה בלבד גם כן יכול ליכנס לגירות בטבילה לחודא, כיון דשוב ליכא למילה, והטפת דם ברית גם כן לא צריך כיון דנימל לשם מצות מילה אם כן ל"ש לומר כללא דצריך ב"ד כ"א בטבילה, כיון דזה לא שייך אלא לשם גירות ולכן צריך תמיד ב"ד ופסולה בלילה, משא"כ במילה נהי דכשלא מל עדיין, לכתחילה המצוה שתהיה ג"כ לשם גירות וצריכה ג' וביום דווקא ואדרבה חמורה מטבילה כיון דהוי תחילת דין וכמ"ש בירושלמי פ"ח דיבמות ה"א לחלק בין טבילת גר לגיורת לענין לילה כמו שמפרש הגאון בעל צפנת פענח שיחיה מכל מקום ז"ד כשרוצים למולו לשם גירות אבל אם מל לשם מצות מילה בודאי דל"צ לזה ב"ד ואח"כ כשבא לימל לשם גירות סגי בטבילה גרידא ול"צ הטפת דם ברית ועדיין צ"ע בכ"ז ואכמ"ל."

הרי שגם ה"בנין שלמה" וגם ה"כלי חמדה" סברו שאם מל את בן הנכרית ביום השמיני לשם מצוה, אם מטבילו כדין בפני שלושה נגמרה גירותו ואין צריך להטפת דם הברית.

והגאון רבי צבי פסח פרנק – רבה של ירושלים (חלק יו"ד סימן רי"ט) כתב שבעובדא כעין דידן לא בעינן הטפת דם ברית, ולא נימק דבריו, ונראה דאזיל כהוראתו של הגר"ש סאלאנט שהבאנו לעיל.

ובשו"ת "משפטי שמואל" להגרש"ב ורנר כתב שתשובת הגרצ"פ פראנק נשלחה אליו בשנת תשי"ט והתיחסה לפסק הדין שכתב. ובספר הזכרון להג"ר יצחק ידידיה פרנקל מובאת תשובתו בנידון כעין זה. וציטט שם תשובתו של הרב פרנק אליו, בשנת תשי"ג שכתב שאין צריך הטפת דם ברית בכהאי גוונא וגם בתשובה זו לא נימק דבריו.

ועיין עוד בשו"ת "נזר הקודש" לגר"מ ראזין (ח' יו"ד סימן כ"ב) שהכריע שאין צריכים הטפת דם ברית בכהאי גוונא והוכיח מסוגית הגמ' ביבמות (מד, ב). וכן הוכיח מדברי השטמ"ק בכתובות (יא) עיי"ש מה שכתב ואכמ"ל.

וכן הכריע למעשה הגר"י אברמסקי בתשובה שהובאה בספר הזכרון לגר"י אברמסקי מעמוד נ"ד ואילך, ועיי"ש מה שהוכיח מדבר התוס' בכריתות ט' ומדברי הרמב"ן בענין מילת הלווים במדבר וכן כתב להוכיח מדברי השטמ"ק בכתובות יא ובאופן אחר ממה שכתב הגר"מ ראזין ואכ"מ.

וכן תפס להלכה הגאון מטשעבין רד"ב ווינפלד בספרו שו"ת "דובב מישרים" עיי"ש (ח"א סימן ס') בשולי המכתב, ובתשובה נוספת בח"ג סימן נט כתב, שכמו שטבילה לקריו מועילה לשם גירות ה"נ המילה שמלו אותו לשם ישראל מועילה לשם גירות. ואף שבתשובה בח"ד סימן ק"נ בעובדא שאביו הביאו למול לשם מצות ברית, כתב שלא יועיל לגירות, משום דלא מיקרי הביאו אביו, דלסברתו שם בעינן אביו ממש, ורק בנוכרי שהביא בנו מן הנכרית לבי"ד מיקרי הביאו אביו ולא בישראל שמביא בנו מן הנכרית לגיירו, דבעינן שיהא בנו על פי דין ולא סגי שיהיה בנו הביולוגי. ואף שסברא זו אינה מוסכמת ועיין מה שכתבנו לעיל, אך עכ"פ הא דלא מהני לא מפני שחזר בו מסברתו, דמועילה מילה לשם יהדות גם למילה לשם גירות. ונראה דבנידון דידן יודה שמכיוון שבין האב ובין האם הכניסוהו לברית, ולהכי תהוי המילה לשם יהדות שהביאתו אליה האם הנכרית כמילה לשם גירות, ויש לפלפל עוד בדברים ואכ"מ.

ועיין עוד בשו"ת "משפטי שמואל" להגאון רבי שמואל ברוך ורנר זצ"ל אב"ד בת"א בסימן א', מה שהאריך לפלפל בזה בדברי הראשונים והאחרונים ועמד בכמה מההערות שהארכנו לעיל, ומסקנתו שאין צריך להטיף ממנו דם ברית כמו שפסקו הפוסקים הלכה למעשה, ולדבריו אין רשאי להחמיר על עצמו משום איסור חבלה עיי"ש שמסתפק בזה.

והלום ראיתי בתשובת "אגרות משה" (יו"ד ח"א סי' קנ"ח) בתשובה משנת תש"א שכתב:

"נלע"ד פשוט שהוא דוקא באין לו אב אבל ביש לו אב שמפורש בטור וש"ע שיכול לגייר אותו וא"צ לב"ד לדין זכין משום דזכות ברור הוא לו דניחא לו במאי דעביד אביו גם להטור וש"ע לא יצטרך ב"ד למילה אלא מדין גרות ולכן למה שכתבתי לעיל שיותר נוטה כהב"ח לא יצטרך ב"ד ולכה"פ יותר מספק לא הוי.

והנה אף באביו ישראל אף שלא נחשב אביו לענין יחוס מ"מ לענין זה דניחא לו במאי דעביד אביו ודאי הוא אביו ולכן אם אביו צוה למולו למצוה א"צ ב"ד אלא מדין גרות שהוא רק ספק. ואף אם מל אותו מחמת שטעה שהוא ישראל וחייב במילה נמי נחשב מילה לגרות כדמצינו ביבמות דף מ"ה ואיפסק בש"ע סעיף ג' שמועיל טבילותה לנדתה וטבילתו לקריו אף שלא נתכוין לגרות דהא טעה שכבר הוא גר וכ"כ במילה דמ"ש. ולכן כיון שמה שצריך להטיף דם ברית בנתגייר כשהוא מהול הוא רק מספק דר"ח פסק דא"צ להטיף ומה"ט כתב הרא"ש ביבמות דאין מברכין וכן כתב הר"ן בשבת דף קל"ג גם בטעם הרמב"ם שכתב שאין מברכין שהוא מחמת שמספקא ליה וכן איתא בבאורי הגר"א סימן רס"ח סק"ג.
...
ונמצא שיש כאן הרבה ספקות שלהב"ח א"צ ב"ד במילה ואף להטור והב"י אולי כוונתם הוא כדבארתי שרק בשהמילה היא באחרונה בעי ב"ד ולא כשהיא ראשונה. ואף אם נימא שאף אם היא ראשונה מצרכי ב"ד הא אפשר שהלכה כר"ח שא"צ כלל הטפת דם ברית בנתגייר מהול. ובפרט שיותר נוטה כהב"ח וכדבארתי להטור וב"י לכן יש מקום לסמוך שלא יצטרך הטפת דם ברית. אך אם אפשר טוב לעשות הטפת דם ברית בפני ב"ד ודי בטפה אחת."

אך בתשובה אחרת בשנת תשכ"א שהובאה בשו"ת "אגרות משה" (יו"ד ח"ב סימן קכ"ח) כתב להצריך הטפת דם ברית וז"ל:

"ומצד שהאב לקח מוהל כשר למולו שהוא מצוה דישראל, אין לומר שיהיה זה ממילא מילה לגרות כדמצינו בטבלה לנדתה שהיא גיורת ביבמות דף מ"ה שפרש"י ואותה טבילה עולה לה לטבילת גרות דדת יהודית היא, הנה אף להסוברין כן שייך זה רק בהגר עצמו שטבל משום שרוצה לעשות מצות טבילה כישראל משום שקבל עליו להתגייר מועילה הטבילה גם לגרות אבל מה שהאב עושה עם הקטן קיום מצות מילה דישראל אינו כלום דאינו יכול לעשות להקטן גר אם לא מדין זכיה ע"פ ב"ד, ועיין בט"ז סימן רס"ח סק"ח שכתב בטעם הדבר שמועיל כשטבל לקריו דאם לא היה בדעתו אז להיות גר לא היה טובל גם לקרי, וטעם זה שייך רק בהגר עצמו ולא באחר שמלו וטבלו שאינו בעלים אלא מדין זכיה שודאי צריך לפרש שעושה זה לעשותו לגר לטובתו, ובלא זה יש לנו לומר דהאב טעה והיה סבור שמחוייב למולו ועשה זה לחובת עצמו ולא לטובת וזכות הקטן.

ולכן יש להצריך בעובדא זו הטפת דם ברית בפני שלושה כשרים לב"ד דמילה הוא עיכוב לגרות ומילתו בקטנותו שהיה נכרי אינו כלום כיון שלא היה לשם גרות, ולהרמב"ן הוא מדין ודאי כדאיתא בדבריו בשבת דף קל"ה וכן משמע שסובר שם הר"ן, ובחדושי ליבמות בארתי שגם הרמב"ם סובר שהוא מדין ודאי אף שסובר דאין מברכין. ולכן מה שהרב לא הצריך הטפת דם ברית, אם היה מחמת שהיה סבור דא"צ הטפת דם ברית היה זה טעות, אך אולי היה מחמת שידע שהיתה המילה בכוונת ב"ד לגרות. אבל איך ידע זה דהמוהל לבדו אינו נאמן ובפרט שניכרים בדברים דהאב לא איכפת לו לעשותו לגר שהרי לא הטבילו א"כ מסתבר שהמוהל לא אמר לו כלום שמשמע שלא ידע המוהל שהאם היא נכרית. ואחר הטפת דם ברית צריך שיטבול בפני ב"ד במקוה כשרה ורק אז יהיה גר כשר."

ובתשובה נוספת בשאלה זו (יו"ד ח"ג סי' ק"ה), תשובה משנת תש"כ כתב שיש לסמוך להכשירו אף בלא הטפת דם ברית וכתשובה הראשונה שהזכרנו וז"ל:

"בדבר אשה שנתגיירה בגירות ריפורמית, ואח"כ הולידה בן, והוחזק כבן ישראל ומלו אותו כאילו הוא בן ישראל ועכשיו נעשו קרובים לשם ולתורתו, והאם מסכימה שיטבול בנה, אבל לא רוצה להניח שיטיפו דם ברית מבנה, מאחר שהוא ילד חלש, והילד עומד להיות בר מצוה בעוד כמה ימים, הנה אף שלכתחלה צריך הטפת דם ברית, מ"מ בשעת הדחק גדול כזה, יש לסמוך שלא להצריך הטפת דם ברית, באשר שמלו אותו לשם יהדות כהא דמי לא טבלה לנידותה (יבמות מ"ה ע"ב) ואם היו ג' כשרים בשעת המילה, ודאי טוב, ואם לא, הא יש לסמוך על פרסום שהולכין למול, כסברת הי"מ בתוס' ד"ה מי לא טבלה בפרט שעצם הטפת דם ברית הוא ספק."

וברור מדבריו שבכל מקרה יש לדון לגופו לקרב ולא לרחק. וכן במי שיקבל הוראותינו ויטיף דם ברית יש להחמיר עליו לכתחילה.

וראיתי בקובץ תשובות לגרי"ש אלישיב שליט"א (ח"א סימן ק"ו) בתשובתו להגרש"ב ורנר שדעתו להחמיר בדבר, עיי"ש מה שכתב בביאור דברי הרמב"ן ביבמות מ"ו ויש לפלפל בדברים ואכ"מ.

ועיין בתשובה לגאון הרב יצחק ידידיה פרנקל בספר הזכרון לזכרו (מעמ' רי"ז) ואילך מה שכתב בזה ודעתו נוטה שאין להצריך הטפת דם ברית, ויש לפלפל ולהעיר הרבה בדברים ואכ"מ.

ועיין עוד בשו"ת "באר שרים" להגאון רבי אברהם שלזינגר (ח"ג סימן ה') מה שכתב להחמיר להצריך הטפת דם ברית ועיקר דבריו בנויים על ההנחה שבעינן כוונה לשם גירות ובעינן בפני שלושה שידעו שהמילה לשם גירות. עיי"ש מש"כ ועוד חזון למועד.

ועיין גם בשורת הדין כרך ד' (עמודים רמז- רסב) בתשובת הגאון רבי מרדכי טולדנו שליט"א מה שדן בענין הצרכת בית דין במילה לשם גירות. ויש לפלפל הרבה גם בדברים אלו אך אין הזמן נותן.

אך לענין הלכה למעשה נראה לי כמו שכתב מו"ר הגר"א שפירא זצ"ל בספרו "מנחת אברהם" (ח"א סי' ט"ז) בתשובתו בענין גירות עולי אתיופיה שכתב בתוך דבריו וז"ל:

"אכן, לאחר שנמסר שכולם כמעט קיימו מצות מילה לשם כניסה בבריתו של אברהם אבינו. וכן נמסר שהמילה כוללת גם פריעה, נתעוררה בעיה, אם נכרי שנימול בטעות לשם הכנסה בבריתו של א"א זקוק להטפת דם ברית, ושאלה זו כבר נתעוררה בדור הקודם, ונפסק ע"י הגאון רבי שמואל סלנט זצ"ל, רבה של ירושלים, שכיון שהמילה היה בכוונה לשם הכנסה בבריתו של אברהם אבינו, שוב אינו צריך להטפת דם, שהכל בכלל בריתו של אברהם אבינו.

וכן פסק הגאון רצ"פ פראנק זצ"ל בספר "הר צבי" וכן פסק הגאון רבי בעריש ווידנפלד זצ"ל אב"ד צ'יבין. וכן כתב הגר"י רוזין ז"ל. וכן כתב "חמדת ישראל" סוף ח"א. וכן כתב בערך ש"י. וכן כתב ב"נזר הקודש" להגר"מ רזין. וכן כתב הגר"י אברמסקי בספר הזכרון ועוד. ועיין בספר "משפטי שמואל". על כן אין לכוף להטיף דם ברית כשאינו רוצה בכך. וכשאינו רוצה,יש גם חשש של איסור חובל בחברו, (עיין מהר"ם שיק) וכ"ז כשמתברר שאותו אדם הוא נימול כדין."

ולכן לענין הלכה למעשה יש להורות כדבריו וכדברי כל הפוסקים שהזכרנו לעיל שהורו כן הלכה למעשה שאם מל לשם מצות ברית, אין צריך לחזור ולהטיף דם ברית. מיהו אם ירצו להחמיר על עצמם חובה עלינו להשתדל ולסייע להם לעשות כן.

ולפיכך יש לאשר גם את גירותם של הבנים.

נו) המסקנות העולות מכל האמור לעיל, הינן כדלהלן:

א) בהליך הגיור של גר צריכים הודעת מצוות, קבלת מצוות, מילה וטבילה, ובעת הטבילה מודיעין לו מצוות שנית. ובגיורת בעינן הודעת מצוות, קבלת מצוות, טבילה והודעה בשעת הטבילה.

ב) אין גירות חלה אלא אם מל וטבל ובגיורת בטבילה.

ג) טבילת גר צריכה להיות בפני שלושה וביום.

ד) לדעה אחת בראשונים ובפוסקים, אשה שלא טבלה לשם גירות וטבלה לשם נידות או איש שלא טבל לשם גירות וטובל טבילת בעל קרי, עולה לו טבילה זו כטבילת גירות.

ה) לדעת התוס', הרא"ש ושאר ראשונים אף שהטבילה צריכה להיות בפני שלושה וביום, אם קיבלה מצוות בפני שלשה, מועילה הטבילה אף שלא בפני שלושה ואף בלילה.

ו) י"א שכיון שידוע לכל שטבלה, אף שלא עמדו שלושה בפועל בעת הטבילה, הוי כאילו טבלה בפני שלשה.

ז) בזמן הזה דלא רגילים לטבול טבילת בעל קרי, לא נאמר שידוע לנו על יהודי השומר מצוות שודאי טבל לקריו.

ח) בטעמא דמועילה טבילת גירות בדיעבד בלילה, נחלקו הראשונים:

• י"א מפני שמשפט קאי על קבלת מצוות, וטבילה ביום הוי רק מדרבנן.

• י"א מפני שמשפט קאי על מספר הדיינים ולא על זמן הטבילה.

• י"א אף שמשפט קאי על כל הליכי הגיור, טבילה הוי כגמר דין שגומרים אותו אף בלילה.

ט) דעת הרמב"ם שמי שבא לפנינו והוחזק לפנינו כשומר מצוות ואומר שהתגייר בבית דין, אין אנו סומכים על מה שהוחזק לפנינו להשיאו אשה. וצריך שיביא עדים שעבר כל הליך הגירות בפני בי"ד, או שיטבול לפנינו.

י) לשיטה זו אין טבילת נידה וטבילת בעל קרי מועילה לשם גירות, ובעינן שיטבול בכוונה להתגייר.

יא) יש להסתפק בילד של גיורת שהוחזקה לפנינו כשומרת מצוות, האם נשיאו אף ללא טבילה שהרי מעולם לא היה בחזקת גויות, או שנימא שאפילו הכי לא נשיאו ללא טבילה.

יב) דעת המ"מ, המאירי ורבים מגדולי האחרונים שהרי"ף גם הוא סובר כדעת הרמב"ם, שבעינן עדות גמורה על הגירות, ושלא מועילה טבילה לשם נידות להחיל עליה דין גיורת.

יג) הרמב"ן, הרשב"א והריטב"א פירשו דברי הרי"ף כעין סברת התוס', דהיינו שאם קיבל מצוות בפני שלשה, תועיל טבילתו לגירות אף אם לא נעשתה בפני שלשה, מדאורייתא. אך מדרבנן צריך טבילה שנית.

יד) לשיטת הרי"ף במקרה זה לא נשיא לו אשה עד שיטבול שנית. בניגוד לדעת התוס' שאם עבר וטבל נגמרה גירותו.

גם לשיטה זו יש להסתפק האם המניעה להשיאו אשה היא רק בגר עצמו, או שאף לילדיה של גיורת זו לא נתיר להנשא עד שיחזרו ויטבלו.

טו) דעת הרא"ש בביאור דברי הרי"ף שלכתחילה בעינן מילה וטבילה בפני שלושה ובדיעבד מהני שלא בפני שלשה, ואף שלא היתה קבלת מצוות מקודם.

טז) לדעת הריטב"א, הנימוק"י, ושאר אחרונים, טבילה בשלשה וביום מעכבים.

יז) דעת המאירי (וכן רצה להסביר בביאור השיטות השונות בראשונים) שלעולם לא תועיל טבילה בגר, אלא אם התכוון לטבול לשם גירות.

יח) הטור הביא שתי דעות בהאי מילתא:

(א) אם קיבל מצוות בפני שלשה, מהני בדיעבד אף אם המילה והטבילה היו שלא בפני שלושה [כדעת התוס'].

(ב) אם מל וטבל בפני שניים, לא יועיל להשיאו אשה עד שיחזור ויטבול [כדברי הרי"ף].

גם השו"ע הביא שתי דעות אלו להלכה.

יט) לדעת רוב מנין ורוב בנין של הראשונים קבלת מצוות מעכבת, וללא קבלת מצווות לא חלה הגירות.

כ) הרמב"ם כתב שהודעת מצוות אינה מעכבת, ונחלקו האחרונים בביאור דבריו:

(א) לדעת הב"ח, הרמב"ם סובר שקבלת מצוות אינה מעכבת, וכן יש לדקדק מדברי המ"מ.

(ב) לדעת ה"חמדת שלמה" הודעת מצוות בדווקא אינה מעכבת אבל קבלת מצוות מעכבת.

כא) קבלת מצוות בגר הינה שמקבל על עצמו באופן עקרוני לשמור כל המצוות שישראל מחוייבים בהם (ולא קבלה פרטנית), ומועילה קבלתו אף אם לא יודע מה הם המצוות, ואפילו אינו יודע רוב מצוות.

כב) גם דין הודעת מצוות וקבלת מצוות ילפינן מאבותינו במתן תורה. וכמו שמילה וטבילה מעכבת בגירות, גם קבלת מצוות מעכבת.

כג) מדברי הריטב"א במה מקומות משמע שהודעת מצוות אינה מעכבת אף שקבלת מצוות מעכבת, וכסברת ה"חמדת שלמה."

כד) לכתחילה אין לקבל מי שמתגיייר לשם אישות. אך אם קיבלוהו וגייירוהו, חלה גירותו.

כה) טעם הדבר, שמכיוון שיודע שללא קבלת מצוות לא תחול גירותו ולא יוכל להיות יהודי, ולהכי בעל כרחו מקבל עליו שמירת מצוות ולכן חלה גירותו.

כו) בזמן הזה שיש הרבה יהודים שלא מקפידים בשמירת מצוות ולא איכפת לו ורוצה להיות כמוהם, טעם זה אינו קיים. ויכול להיות שמתגייר ולא מתכוון לשמור מצוות כלל. ולפיכך הדבר מעורר פקפוק על גירותו של מי שמתגייר בזמן הזה לשם אישות.

כז) גר שמל וטבל ויש ספק אם קיבל מצוות, דעת הרמב"ם שאין מרחקין ואין מקרבין אותו עד שתתבאר צדקותו. נחלקו האחרונים מה יהיה הדין כשהתברר שהגר אינו שומר מצוות.

• י"א שבכהאי גוונא בטלה הגירות למפרע.

• י"א שהוי גר מספק מכיוון דלא ידעינן אם מתחילה לא קיבל מצוות ולא חלה הגירות, או שקיבל ופירש, דבכהאי גוונא חלה גירותו.

• י"א שגר שמל וטבל, חלה גירותו, אך אין מקרבין אותו ומניחים לו לשאת אשה, כשאינו שומר מצוות.

כח) להלכה קיימא לן, שגירות ללא קבלת מצוות לא תחול.

כט) גר שמל וטבל וקיבל מצוות בפיו ובליבו חושב שלא לקיימם, הסתפקו האחרונים האם חלה גירותו כיוון שלא התכוון בליבו.

• י"א שבגירות העיקר הוא כוונת הלב ולפיכך לא חלה גירותו, דאזלינן בתר מחשבתו ולא בתר דיבורו.

• י"א שאין לבטל הגירות על סמך דברים שבלבו, ועכ"פ לחומרא ודאי חיישינן שחלה גירות זו ולא נוציא אשה מבעלה ללא גט פיטורין.

• י"א שנאמנותו לומר שלא קיבל שמירת מצוות תלויה בנסיבות הענין.

ל) לענין הלכה למעשה נראה שהיכא שאומר במפורש שבעת הגירות לא התכווין לשמור מצוות לא חלה הגירות וצריך גירות לחומרא. ולכן צריך הגר בכהאי גוונא לטבול שנית לשם גירות.

לא) יש להסתפק במי שמל וטבל ובעת טבילתו לא התכווין לקבל מצוות, האם כשמקבל מצוות לאחר זמן תיגמר גירותו. וכמו שמצינו בגר קטן שנגמרת גירותו בקבלת מצוות רק כשיגדל.

לב) נחלקו בגמרא לגבי כותים שמבואר בקראי שהתגיירו מפני האריות שהרגו בהם, אך המשיכו לעבוד ע"ז, האם הם גרי אריות ואין גירותם גירות, או שהם גרי אמת וחלה גירותם.

לג) דעת התוס' ועוד ראשונים שאף שבתחילה לא קיבלו שמירת מצוות, לאחר זמן החלו לשמור מצוות וזנחו ע"ז שלהם, ובזה נגמרה גירותם.

לד) מדברי התוס' והרמב"ן וכ"כ גדולי האחרונים, גר שמל וטבל ובשעת הטבילה לא קיבל שמירת מצוות, אם חוזר זו ומתחיל לשמור מצוות, נגמרה גירותו.

לה) יש להוסיף עוד שגר שמל וטבל ולא קיבל מצוות, אם אחר כך מקבל עליו לשמור מצוות בין הוא ובין זרעו, נגמרת גירותו מעת שמתחיל לשמור מצוות.

לו) לסברא זו, גר שמל וטבל יצא כבר מכלל עכו"ם, אלא שלא תיגמר גירותו אלא בקבלת שמירת מצוות. ומהאי טעמא לא ריחקו נשותיהם של שלמה ושמשון אף שהתברר שהמשיכו לעבוד ע"ז.

לז) מטעם זה כל גר שנתגייר במילה וטבילה, אף שבא לפנינו ועכשיו אינו שומר מצוות, אין אפשרות לבטל גירותו ויש ליתן לו דין ישראל לחומרא, שמא קיבל שמירת מצוות בעת הגירות או שקיבל שמירתם לאחר זמן, ואף שחזר בו ואינו שומר מצוות, דינו כישראל מומר, והוא הדין שחיישינן שמא יקבל שמירת מצוות לאחר זמן.

לח) גר שנתגייר ובא לפנינו כשאינו שומר מצוות, אין אפשרות להתיר נישואיו אלא בגט פיטורין.

לט) יש אומרים שהכותים גרי אמת מפני שתחילת גירותם היתה כדין ואח"כ חזרו והשתמדו ועבדו ע"ז.

מ) לשיטה זו יש לומר שגר שלא מקבל המצוות בעת המילה והטבילה, לא חלה גירותו.

מא) לשיטה זו יש לפרש שאף אם אחר זמן מקבל מצוות לא הושלמה הגירות, וצריך לטבול מחדש ולקבל מצוות.

מב) אמנם יש לפרש שאף שיטה זו תודה שגר שמל וטבל והחל הליך הגירות ויצא מכלל עכו"ם, אם לאחר זמן חוזר בו ומקבל מצוות, חלה עליו קדושת ישראל והוי גר גמור בעת שמקבל המצוות.

מג) גיורת שהתגיירה ולא קיבלה שמירת מצוות, הבנים שיוולדו לה דינם כנכרים וצריכים גיור. אם אחר כך חזרה וקיבלה מצוות, דין ילדיה תלוי במחלוקת הראשונים שהזכרנו.

לחלק מהראשונים מכיוון שמקבלת עליה שמירת מצוות בפועל, נגמרה גירותה והילדים שיוולדו מכאן ואילך דינם כנולדו מישראלית.

לחלק מהראשונים אין תקנה להשלמת גירותם רק בטבילה וקבלת מצוות מחדש. ולפי זה עד שיתקיים הליך זה, לכל ילדיה יש דין נולדו מן הנכרית.

מד) גוי קטן שהביאוהו אביו ו/או אמו להתגייר, מגיירים אותו על דעת בית דין.

מה) דין הגמ' מיירי שהביאוהו אביו או אמו הנכרים להתגייר, אך בבן ישראל שבא על הנכרית, והביאו אביו היהודי להתגייר, נחלקו האחרונים האם מיקרי בכהאי גוונא הביאו אביו. ועכ"פ ודאי שאמו יכולה להביאו לבית דין להתגייר ובי"ד יגיירו אותו.

מו) מעוברת שהתגיירה, ולדה אינו צריך טבילה ומועילה טבילת האם גם לגירות הולד.

מז) למ"ד עובר ירך אמו, גירות הולד חלה מפני שהוא כאיבר מאבריה וגירות האם מועילה לו. ולמ"ד לאו ירך אמו הוי שתי גירויות: גירות האם וגירות הולד.

מח) נחלקו הראשונים במעוברת זכר, האם גירותה נגמרת בטבילה זו או שתיגמר במילה לכשיוולד.

מט) בהגהות "דגול מרבבה" כתב שאם בית הדין לא ידעו שהגיורת מעוברת, גירותו של הולד תלויה בדעות השונות.

וכתבו האחרונים שלמ"ד עובר ירך אמו – מועילה גירותה לולד אף אם הבי"ד לא ידעו. ולמ"ד עובר לאו ירך אמו – לא תועיל גירותה לולד אלא אם כן ידעו בי"ד שהאם מעוברת והתכוונו לגייר גם את הולד.

נ) נסתפקו האחרונים אם מעוברת שנתגיירה בנה יכול למחות ולבטל גירותו כגר קטן שגיירוהו בי"ד. וכתבו שהדבר תלוי במחלוקת הנ"ל.

למ"ד עובר ירך אמו – גירותו אינה גירות עצמית ולכן אין יכול להפקיעה.

ולמ"ד עובר לאו ירך אמו – גירותו גירות עצמית וכקטן שהתגייר. ותועיל מחאתו לבטל הגירות.

נא) לדעת ההפלאה, רעק"א, וה"בית יעקב", גירות העובר היא כגירות גר קטן, ולדעתם צריך שידעו הבי"ד שהגיורת מעוברת.

נב) לסברא זו, לדעת הרמב"ן שגירות עובר זכר לא נגמרת אלא במילתו, לכאורה לא יתייחס בן זה לאמו לענין ירושה. כמו כן, אם לא ימול לא תיגמר גירותו.

נג) לדעת תוס' שגירות העובר נגמרת בטבילה, בעת לידת העובר הוא מתייחס לאמו לכל דיני תורה מכיוון ששם אֶם חל עם הלידה ולא בעת העיבור.

נד) מסוגיית הגמ' בכמה מקומות מוכח, שולד מעוברת שנתגיירה, הינו ישראל מעת לידתו.

נה) לדעת הרבה מגדולי האחרונים כל מי שנולד מישראלית הוא ישראל. ולכן במעוברת שנתגיירה, כיוון שבזמן הלידה היא ישראלית גם הולד ישראל.

נו) לשיטות אלו, הטעם שבעינן טבילה לולד הוא מטעם אחר ומועילה לו טבילת אמו אף אם בית דין לא ידעו שהאם מעוברת.

נז) גדולי הראשונים נחלקו האם הלכה כמ"ד עובר ירך אמו או שהלכה שעובר לאו ירך אמו.

נח) גם למ"ד עובר לאו ירך אמו נחלקו האחרונים:

• י"א שלמ"ד עובר לאו ירך אמו – אנו צריכים דעת בית דין לגירותו וללא ידיעת בית דין לא תחול גירותו.

• י"א שאפילו הכי בכל מקרה תעלה לו טבילת אמו.

נט) לאור הנ"ל איכא ספק ספיקא דילמא הלכה כמ"ד עובר ירך אמו, ואף את"ל לאו ירך אמו תועיל טבילת אמו לולד בכהאי גוונא. ובדיעבד יש להכשיר העובר ולקבוע שהוא ישראל. אך עדיין יש לומר שכל הספק הוא ספק אחד, האם עלתה הטבילה לולד בכהאי גוונא, ולכן אין להתירו להנשא עד שיטבול.

ס) יש להסתפק בבן ישראל מן הנכרית שנימול לשמונה האם תועיל מילה לשם מצות מילה לשאינו מחויב בה כמילת גירות, ותועיל טבילתו לגמור הגירות.

סא) יש לעיין האם במילת גירות בעינן מילה לשם גירות, האם שענינה כמצות מילה דכל ישראל או שעיקרה שלא יהיה ערל.

סב) מי שנתגייר כשהוא מהול, מילה זו לא מועילה לשם גירות וצריך להטיף דם ברית. ונחלקו הראשונים בטעם הדבר:

• י"א חייב במילה זו מדין ודאי בכדי לצאת ידי חובת ברית דגירות.

• י"א שחייב למול מספק שמא צריך להטיף דם ברית.

סג) דין מילה בגירות ילפינן ממילת ישראל בעת יציאת מצרים, ונחלקו הראשונים היכן נאמר ציווי זה.

• י"א שמילתם היתה כדי להכנס בברית המקום במתן תורה.

• י"א שמילתם היתה כדי לאכול הפסח, או כדי שתהיה להם זכות המילה.

סד) נחלקו הראשונים האם הלויים שמלו במצרים, היו צריכים הטפת דם ברית כדי להכנס בברית המקום במתן תורה.

סה) מדברי רש"י משמע שבעינן מילה לשם גירות, ולפיכך מלו ביציאתם ממצרים כדי לקבל פני שכינה. ולדבריו, הלויים אף שהיו מולים היו צריכים הטפת דם ברית להכנס בברית השכינה.

סו) לשיטתו אם נימול לשם מצות מילה, לא מהני מילה זו לגירות וצריך הטפת דם ברית כשרוצה להתגייר.

סז) לדעת הרמב"ן, מכיוון שהלויים מלו לשם מצות מילה, לא היו צריכים הטפת דם ברית במתן תורה והוא הדין כל מי שמל לשם מצוה.

סח) דעת הרמב"ן שמילת הלויים הועילה להכנס בברית השכינה, מכיוון שמלו מילתם כשהיו מצווים. אבל מילת ערבי וגבעוני שמלים בגויותם, לא מועילה להכנס בברית השכינה מכיוון שמלים מבלי שהיו מצווים.

סט) יש לפרש דברי הרמב"ן שטעם הדבר שמי שמצווה מועילה מילתו לשם מצוה גם לשם גירות, הוא מפני שכיוון שמצווה מתכוין למול לשם מצוה, מה שאין כן מי שאינו מצווה, שאינו מתכווין אלא לחיתוך בעלמא, ולכן לכשיתגייר לא תועיל מילה זו.

ע) לסברת הרמב"ן, מי שנולד לו בן מן הנכרית ומל אותו לשם מצות מילה, מפני שחשב שהוא מחויב בדבר, לכשיתגייר אין צריך הטפת דם ברית. דמילה לשם מצוה אף ללא כוונת גירות, מועילה כמילת גירות.

עא) לסברת הראשונים שטבילה לשם קרי ונדה מועילה כטבילה לענין גירות, הוא הדין שמילה לשם מצות ברית תועיל כמילה לשם גירות.

עב) י"א דאף דמהני טבילה שלא בפני שלשה, היינו היכא דהוי קבלת מצוות בשלשה, אבל בגר קטן שמטבילין אותו על דעת בי"ד וזה תחילת הגירות, לכו"ע בעינן שלשה.

לסברא זו, י"א שגם מילת גר קטן צריכה להיות בפני שלשה. ולפיכך בבן הנכרית שנימול לשם מצות ברית, יש לומר שלא תועיל כמילת גירות מפני שלא היתה בפני בי"ד.

עג) רוב ככל גדולי המורים הורו הלכה למעשה בקטן שנימול לשם מצות ברית, כשבא להתגייר אין צריך הטפת דם ברית.

לחלק מהפוסקים צריך בכהאי גוונא להטיף דם ברית. ולמה שכתבנו הדברים תלויים באשלי רברבי במחלוקת הראשונים.

עד) לענין הלכה למעשה יש להורות כרוב הפוסקים שדעתם נוטה שאין צריך להטיף ברית, בכדי שלא להכביד עליו ומתקנת השבים. וי"א שיש בדבר זה גם איסור חובל.

עה) אם רוצה להחמיר על עצמו ולהטיף דם ברית, יכול להחמיר ולא חיישינן בזה לאיסור חובל.
* * *
ומן הכלל אל הפרט.

1) מכיוון שהמבקשת התגיירה בפני בית דין שאינו מוכר, הודתה שלא קיבלה שמירת מצוות בעת הגיור הראשון, לא חלה גירות זו בשעתה.

2) לדעת הרמב"ם וכן משמע מדברי שו"ע, בטבילה זו יצאה מכלל נכרית אך לכלל ישראל עדיין לא באה.

3) לשיטת חלק מהראשונים והאחרונים, משקיבלה עליה שמירת מצוות לאחר זמן, נגמרה גירותה באותה עת.

4) מכיוון שהמבקשת טבלה בפני שלושה שמסתבר שהיו כשרים, אף שכנראה לא היו בקיאים כל הצורך בדיני גירות, יש לשלשה אלו עכ"פ דין של בי"ד הדיוטות. ולכן בדיעבד ברור שיש לסמוך על טבילה זו ולקבוע שהמבקשת יהודייה.

5) עם זאת, בית הדין ממליץ למבקשת לערוך פעם נוספת טבילה לחומרא כדי לצאת מידי פקפוק וחשש ערעור.

6) למבקשת שמונה ילדים: [ב' ר"נ], [ל' ד'], [י' א'] , [י'], [ש'], [ר'], [א'] ו[נ']. בעת הטבילה השנית, טבלו עמה ילדיה: [ב' ר"נ], [ל' ד'], [י' א'] , [י'], [ש'] ו[ר'], טבילה לשם גירות על דעת בית דין. מכיוון שלטבילה זו הובאו הילדים על ידי האב והאם, עלתה להם טבילה זו לשם גירות.

7) מכיוון שהמשפחה היתה משפחה של שומרי מצוות בעת הגיע הבנים לגיל י"ג והבנות לגיל י"ב, נגמרה גירותם.

8) מלבד זאת, יש לומר שמכיוון שהאשה קיבלה והחזיקה בשמירת מצוות בעת שהיתה בהיריון עם בנה [י' א'], יש לומר שלגבי [י' א'] דינו כמי שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה. ולגבי [י'], [ש'] ו[ר'], יש לומר שבין הורתם ובין לידתם בקדושה ויש להן דין יהודים שאינם צריכים גירות.

9) הבנות [ב' ר"נ] ו[ש'], טבלו לחומרא ולשם יהדות, בית הדין ממליץ גם ל[ל' ד'], [י' א'], [י'] ו[ר'] לערוך טבילה לחומרא לצאת ידי כל פקפוק.

10) בעת טבילתה השנייה, היתה האם בהיריון עם בתה [א'], בעת הטבילה הרבנים שהטבילו אותה לא ידעו שהיא מעוברת.

אין ספק שאם הרבנים שערכו הטבילה לחומרא היו בקיאים בדיני גירות, טבילת האם היתה מועילה גם לבת [א'].

11) מכיוון שהרבנים המטבילים לא היו מודעים לעובדה זו, יש מחלוקת בין הפוסקים האם טבילה זו תועיל לבת.

בנידון דידן איכא ספק ספיקא הקובע שטבילה זו תועיל לשם גירות, ומלבד זאת, לדעת הראשונים הסוברים שבשמירת מצוות של האם נגמרה גירותה, ולפיכך [א'] אינה צריכה גירות כלל. ולפיכך יש להכשיר ולקבוע יהדותה של הבת [א'].

12) בנסיבות הענין בית הדין ממליץ שגם הבת [א'], תטבול לחומרא לצאת מידי כל פקפוק.

13) גר שנתגייר כשהוא מהול, צריך כשמתגייר לערוך הטפת דם ברית וטבילה.

הפוסקים הסתפקו אם נימול בגר לשם מצות מילה בעת הולדו, האם צריך גם הוא הזאת דם ברית.

דעת רוב גדולי המורים בדורות האחרונים שבמקרה זה לא בעינן הטפת דם ברית, ותועיל הברית שנעשתה בילדותו, כברית לענין גירות.

אמנם יש מי שמחמיר להצריך הטפת דם ברית גם במקרה זה.

לענין הוראה למעשה, יש לומר שמילת הבנים: [י' א'] ו[י'] בעת לידתם, מועילה, ואין צריכים הטפת דם ברית. ולפיכך הטבילה שטבלו עם אמם, הועילה להם ויש לקבוע שהנ"ל יהודים.

14) עם זאת, בית הדין ממליץ גם לבנים: [י' א'] ו[י'], לערוך טבילה נוספת, כדי לצאת מידי כל פקפוק.

15) אם ירצו לערוך הטפת דם ברית, בכדי לחוש לדעת הפוסקים המחמירים, בית הדין ישתדל לעזור להם גם בהליך זה.

16) הבנות: [ב' ר"נ] ו[ש'], טבלו לחומרא בהמלצת בית הדין.

אם ברצון המבקשת לערוך טבילה לחומרא לאחר שקיבלה שוב מצוות בפני בית הדין, בית הדין יפנה את המבקשת לטבילה כפי שנהגנו עם בנותיה.

אם ברצון מי מהילדים שבית הדין יערוך גם לו טבילה לחומרא, עליהם להופיע באופן פרטני בפני בית הדין לקבל עליהם שמירת מצוות, ובהמשך להליך זה יפנה ביה"ד גם אותם לטבילה לחומרא.

הרב שלמה שפירא – אב"ד

הופיעה לפנינו [פלונית] בלוויית בעלה [פלוני], בבקשה לבירור מעמדה האישי ובירור מעמדם האישי של ילדיה.

המבקשת נולדה להורים נכרים.

אחרי שהכירה את המבקש, עברה הליך גיור בבית דין בניו-יורק שבראשות הרב חיים אפעלמאן. הליך גיור זה נעשה ב-כ"ט ניסן תשמ"א, וב-י"ב סיון תשמ"א הרב הנ"ל השיאם.

בית הדין הנ"ל אינו מוכר על ידי הרבנות הראשית.

המבקשת הצהירה לפנינו שבעת הליך זה, הבעל לא היה שומר מצוות. האישה אמרה שאכן רצתה לשמור מצוות, אך מכיוון שהבעל לא כל כך רצה, הם לא שמרו מצוות באופן מלא. לדבריה, החל מעת הגיור הראשון, האשה היתה מדליקה נרות ובבית שמרו כשרות, אך בשאר מצוות לא דקדקו והיו מחללים שבת.

המבקשת ובעלה החלו לחזור בתשובה, התחזקו בשמירת מצוות והבעל החל ללמוד תורה. כשישה חודשים לפני הולדת בנם [י' א'] (דהיינו סוף שנת 86), החלו לשמור גם שבת וטהרת המשפחה. ובעצת הרב שלימדו ויעץ לו, החליט לערוך גיור לחומרא והפנה אותו לרב בשם הרב [מ' א' ח'], לצורך עריכת גיור לחומרא.

הליך זה תואר על ידי האישה כפי שנכתב בפרוטוקול מיום י"ד אלול תשע"א:

"אני רק זוכרת שהייתי בהיריון והיה לנו ילדים.

ביה"ד: [א'] נולדה ב-15/00/94, המבקשת הייתה במקווה ב-05/07/94 עוד לפני שהיא נולדה.

אישה: הייתי במקווה ביחד עם הילדים, כל הילדים היו לי על הידיים וטבלנו.

ביה"ד: הם שאלו אותך שאלות?

אישה: הם שאלו אותי שאלות ואיני זוכרת איזה שאלות שאלו אותי, הייתי מבולבלת מאד צריך להבין את הסיטואציה אני נמצאת במקווה כל הילדים עלי, ילדים בני שנתיים, ארבע, שש, ואיני זוכרת.

ביה"ד: בזמן הגיור לחומרא או לפני הגיור הרב דיבר איתך, ראה אותך, האם הוא ידע שאת בהיריון?

אישה: לא דיבר איתי, לא ראה שאני בהיריון, אני הייתי בתוך המים עם הילדים עלי רק הראש היה בחוץ הוא נכנס עם שני רבנים שאל אותי שאלות, טבלתי ואז יצא, הוא לא ראה ולא ידע שאני בהיריון."

במכתב שהוציא הרב [מ' א' ח'] נכתב כדלהלן:

"הנדון: [פלוני] ומשפחתו. האשה: [פלונית]. הבת: ‏[ב' ר"נ]‏. הבת: [ת'], הבן: [י' א']. הבן: [י'], הבת: [ש'], הבת: [ר'].

לפני כחודשיים ימים פנה אלי מר [פלוני] לפי המלצתו.
...
מאחר ואשת הנ"ל עברה תהליך גיור לפני שנים רבות ע"י הרבנים ששמותיהם ואישורם מצורפים למכתב זה.

ומאחר ומר [פלוני] התחזק ומתחזק באמונתו, לכן פנה אלי לערוך לאשתו ולילדיו חיזוק לגיור, דהיינו גיור לחומרא, מאחר והיה לו חשש שמא בזמן הגיור הראשון מחשבתה של אשתו אז לא היתה לשם גירות ממש. לכן עמדתי ותהיתי וחקרתי על קנקנה של משפחה זו, בדקתי ומצאתי שאמת הם דוברים והמשפחה כולה מתנהגת על פי תורתנו הקדושה ושומרי תורה ומצוות קלה כבחמורה.

לכן לקחתי איתי שני רבנים אחרים וביחד שאלנו את המשפחה הנ"ל שאלות כנדרש ע"פ ההלכה, וקיבלנו תשובות אמת ולפי החלטתנו וראות עינינו הטבלנו אותם בשנית וכמובן שאלות בהלכה והמשתמע מכך.

יהי רצון שנזכה כולנו לראות בבנין ארצנו הקדושה ובביאת משיח צדקנו, אמן.

משה בן שלום – עֵד.

דוד אברהם בן ר' ישראל – עֵד.

דן בית יעקב – עֵד."

ממכתב זה עולה שהטבילה הייתה ב-כ"ו תמוז תשנ"ד (05/07/94).

מבירור שביררנו ברבנות הראשית גם בית דין אינו מוכר על ידי הרבנות הראשית.

ב) מהמסמך עצמו בו חתומים שלושת "הדיינים" ואחרי חתימתם כתוב "עֵד", מוכח ששלושתם אינם תלמידי חכמים ואינם בקיאים בטיב גיור ולא ברור להם שבעינן בי"ד בגיור ולכן חתמו "עֵד."

בעת הטבילה הייתה האישה מעוברת עם בתה, [א']. במעשה בית הדין לא נזכר שהטבילו את המעוברת גם לצורך הגיור של בתה. לדברי המבקשת, הרב שערך את הטבילה לא שוחח עמה קודם, לא ראה אותה קודם, הלה נכנס למקווה רק כשכל גופה בתוך המים ורק ראשה בחוץ, לאחר שטבלה יצא מיד החוצה, ולא ראה אותה עולה מן המים, כפי הדין וההלכה. אך כנראה שלא ידע שהיא מעוברת כלל.

והנה בטבילת מעוברת צריכים להתכוון גם לגירות הוולד. עיין ביו"ד ס' רס"ח ס"ו וב"דגול מרבבה". בנידון דידן לא הייתה כוונה כזו, שהרי במכתב לא הוזכר דבר זה, ולא הוזכר שטבלה אדעתא דגירות העובר.

למבקשים שמונה ילדים:
[ב' ר"נ] מ"ז [...] – ילידת 00/00/1983.
[ל' ד'] מ"ז [...]– יליד 00/00/1985.
[י' א'] מ"ז [...]– יליד 00/00/1987.
[י'] מ"ז [...]– יליד 00/00/1988.
[ש'] מ"ז [...]– ילידת 00/00/1990.
[ר'] מ"ז [...]– ילידת 00/00/1992.
[א'] מ"ז [...]– ילידת 00/00/1994.
[נ'] מ"ז [...]– ילידת 00/00/1997.

יש לציין, שכשמתקבל מכתב מהרבנות הראשית שבית הדין אינו מוכר, אין בדבר זה בהכרח משום הוכחה שהדיינים פסולים ואין עליהם שם בית דין. כוונת המכתב שבית הדין אינו מוכר ובמקרים אלו צריכים לברר בכל מקרה לגופו. לא הצלחנו לברר מהותו של הרב ובית הדין הראשון שערך את הגיור, אך המבקשת ובעלה הצהירו לפנינו שלא היו שומרי מצוות ומסתבר שה"גיור" היה בלא כוונה לשמירת מצוות.

לגבי הרב שערך את הגיור השני, ביררנו שהנ"ל הינו יהודי ירא שמים, אך כנראה שאינו ת"ח וכפי שמוכח מהאישור שהוצא בעקבות מה שעשה. כמו כן, עצם העובדה שלא שוחח עם המתגיירת, לא ידע את מצבה הגופני, ומשכך לא התכוון לגירות העובר, גם דבר זה מוכיח שהנ"ל אינו בקי בטיב גיור. עם זאת, יש לשער שהנ"ל עיין בשו"ע לפני שערך התהליך עכ"פ, ומטעם זה שאל אותה השאלות הנצרכות בעת הגיור (אף שאין היא זוכרת), ומן הסתם עשה כפי הכתוב בשו"ע, ומסתבר מאוד שכוונתו בהטבלת האם וילדיה היתה לשם יהדות.

בתם הגדולה של המבקשים, [ב' ר"נ], נשואה, יש לה שלושה ילדים והיא מעוברת כיום. היא ובעלה מקפידה בשמירת מצוות קלה כבחמורה. בעלה של הבת פנה לרב ב[ק'] בשאלה אם צריך לפרוש מאשתו. לדברי הבעל – בעלה של הגיורת ואבי הילדים, ילדיו למדו במוסדות דתיים ולמיטב ידיעתו הם שומרי מצוות. ועכ"פ בבית הם שומרי מצוות.

אין ספק לבית הדין שהאב שומר מצוות. וכמו כן, גם אשתו שומרת מצוות. ולפיכך צריכים אנו לברר:

(א) מהו ערכו של הליך הגיור שעברה האישה בראשונה, אם לא היה בדעתה לשמור מצוות.

(ב) האם הטבילה שהוטבלה האישה וילדיה בהליך הגיור השני, בנסיבות העניין יש לה תוקף הלכתי.

(ג) אם נקבע שיש לו תוקף, האם על ידי הליך זה, גיור זה יהיה גיור גמור בין לגבי הבנים ובין לגבי הבנות הקטנות שטבלו עמה.

(ד) מה דינה של הבת – [א'], שהייתה עובר בעת הטבילה השנייה ולא הייתה כוונה לגירותה בעת הטבילה.

(ה) אם נקבע שהליך זה מועיל לגירות, מהו דינם של הבנים שנימולו כיהודים וטבלו עם אמם לשם גירות. האם מילתם לשם מצות ברית מילה מועילה כמילה לשם גירות, או שצריכים הטפת דם ברית כגר שנתגייר כשהוא מהול.

בית הדין בירר בנימוקיו המצורפים לתיק את ההכרעות ההלכתיות בספיקות שהועלו לעיל ובהמשך יצורפו נימוקים נוספים ביחס לשאלה בסעיף ה' הנ"ל.

המסקנות ההלכתיות הנובעות מהבירור הינם כדלהלן:

א. מכיוון שהמבקשת התגיירה בפני בית דין שאינו מוכר, הודתה שלא התכוונה לקבל שמירת מצוות באופן מוחלט בעת הגיור הראשון, לא חלה גירות זו בשעתה.

ב. לדעת הרמב"ם וכן משמע מדברי שו"ע, בטבילה זו יצאה מכלל נכרית אך לכלל ישראל עדיין לא באה.

ג. לשיטת חלק מהראשונים והאחרונים, משקיבלה עליה שמירת מצוות לאחר זמן, נגמרה גירותה באותה עת.

ד. כיוון שהמבקשת טבלה בפני שלושה שמסתבר שהיו כשרים, אף שכנראה לא היו בקיאים כל הצורך בדיני גירות, יש לשלשה אלו עכ"פ דין של בי"ד הדיוטות. ולכן בדיעבד ברור שיש לסמוך על טבילה זו ולקבוע שהמבקשת יהודייה.

ה. עם זאת, בית הדין ממליץ למבקשת לערוך פעם נוספת טבילה לחומרא כדי לצאת מידי פקפוק וחשש ערעור.

ו. למבקשת שמונה ילדים: [ב' ר"נ], [ל' ד'], [י' א'] , [י'], [ש'], [ר'], [א'], [נ']. בעת הטבילה השנית, טבלו עמה ילדיה: [ב' ר"נ], [ל' ד'], [י' א'] , [י'], [ש'] ו[ר'], טבילה לשם גירות על דעת בית דין. מכיוון שלטבילה זו הובאו הילדים על ידי האב והאם, עלתה להם טבילה זו לשם גירות. מכיוון שהמשפחה הייתה משפחה של שומרי מצוות בעת הגיע הבנים לגיל י"ג והבנות לגיל י"ב, נגמרה גירותם.

ז. מלבד זאת, יש לומר שמכיוון שהאישה קיבלה והחזיקה בשמירת מצוות בעת שהייתה בהיריון עם בנה [י' א'], יש לומר שלגבי [י' א'] דינו כמי שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה. ולגבי [י'], [ש'] ו[ר'], יש לומר שבין הורתם ובין לידתם בקדושה ויש להן דין יהודים שאינם צריכים גירות.

ח. הבנות [ב' ר"נ] ו[ש'], טבלו לחומרא ולשם יהדות ע"פ המלצת בית הדין, בית הדין ממליץ גם ל[ל' ד'], [י' א'], [י'] ו[ר'] לערוך טבילה לחומרא לצאת ידי כל פקפוק.

ט. בעת טבילתה השנייה, היתה האם בהיריון עם בתה [א'], בעת הטבילה הרבנים שהטבילו אותה לא ידעו שהיא מעוברת. אין ספק שאם הרבנים שערכו הטבילה לחומרא היו בקיאים בדיני גירות, טבילת האם היתה מועילה גם לבת [א'].

י. מכיוון שהרבנים המטבילים לא היו מודעים לעובדה זו, יש מחלוקת בין הפוסקים האם טבילה זו תועיל לבת. בנידון דידן איכא ספק ספיקא הקובע שטבילה זו תועיל לשם גירות, ומלבד זאת, לדעת הראשונים הסוברים שבשמירת מצוות של האם נגמרה גירותה, ולפיכך [א'] אינה צריכה גירות כלל. ולפיכך יש להכשיר ולקבוע יהדותה של הבת, [א'].

יא. בנסיבות הענין בית הדין ממליץ שגם הבת [א'], תטבול לחומרא לצאת מידי כל פקפוק.

יב. גר שנתגייר כשהוא מהול, צריך כשמתגייר לערוך הטפת דם ברית וטבילה.

יג. הפוסקים הסתפקו אם נימול הגר לשם מצות מילה בעת היוולדו, האם צריך גם הוא הזאת דם ברית. דעת רוב גדולי המורים בדורות האחרונים שבמקרה זה לא בעינן הטפת דם ברית, ותועיל הברית שנעשתה בילדותו, כברית לעניין גירות. אמנם יש מי שמחמיר להצריך הטפת דם ברית גם במקרה זה.

יד. לעניין הוראה למעשה, יש לומר שמילת הבנים: [י' א'] ו[י'] בעת לידתם, מועילה, ואין צריכים הטפת דם ברית. ולפיכך הטבילה שטבלו עם אמם, הועילה להם ויש לקבוע שהנ"ל יהודים. עם זאת, בית הדין ממליץ גם לבנים: [י' א'] ו[י'], לערוך טבילה נוספת, כדי לצאת מידי כל פקפוק.

טו. אם ירצו לערוך הטפת דם ברית, בכדי לחוש לדעת הפוסקים המחמירים, בית הדין ישתדל לעזור להם גם בהליך זה.

טז. אם ברצון האם המבקשת לערוך טבילה לחומרא לאחר שקיבלה שוב מצוות בפני בית הדין, בית הדין יפנה את המבקשת לטבילה כפי שנהגנו עם בנותיה.

יז. אם ברצון מי מהילדים שבית הדין יערוך גם לו טבילה לחומרא, עליהם להופיע באופן פרטני בפני בית הדין לקבל עליהם שמירת מצוות, ובהמשך להליך זה יפנה ביה"ד גם אותם לטבילה לחומרא.

ניתן ביום ל' בשבט התשע"ב (23/02/2012).




לחזרה

לתחילת פסק הדין