עובדות והליכים
לפנינו תביעת גירושין של הבעל. הצדדים נשאו כדמו"י ביום י' סיון תשל"ה (20.5.1975), נישואין ראשונים לשניהם. לצדדים נולדו ארבעה ילדים, כיום כולם בגירים. הצדדים פרודים ארבע־עשרה שנים, והם מתדיינים בתביעת הבעל לגירושין.

הצדדים התגוררו בנתניה עד שנת תשנ"ג (1993) ומשלא הסתדרו עזבה האשה את הבית. ביום י"א שבט תשנ"ג (2.2.1993) הגיש הבעל תביעת גירושין בבית הדין הרבני בנתניה. האשה עתרה כנגדו לבית המשפט בתביעה למזונות אשה ומזונות הילדים. תוך כדי כך ניסו הצדדים לשקם את הקשר ביניהם כשהבעל מחק את תביעתו לגירושין והסכים לחתום על הסכם ממון אשר אושר בבית המשפט ביום ז' תשרי תשנ"ג (22.9.1993). בהסכם נכתב כי הבעל יעביר את זכויותיו בדירה לאשה, האשה תוותר על חלקה בזכויות הבעל במניות אגד וניצבא. הבעל יעביר לאשה מחצית מסכום הפיצויים בגין נזקים שנגרמו לו בתאונת דרכים שעבר בשנת תשמ"ו 1986. המכונית תעבור לאשה הבעל מתחייב לשלם את כל הוצאות הבית. הבעל מתחייב לשלם דמי מזונות לאשה ולילדים גם לאחר שימלאו להם 18 שנים.

הצדדים חזרו לחיות יחד, אולם מערכת היחסים לא עמדה להם, והצדדים נפרדו שוב וביום א' כסלו תשס"א (28.11.2000) עזב הבעל את הבית.

בחודש שבט תשס"א (בפברואר 2001) הגיש הבעל תביעה לבית המשפט לביטול חיוב מזונות כל הילדים ללא הגבלה כפי שהוסכם בהסכם הממון ובקש לפסוק מזונות ראויים לאשה ולילד הקטן הואיל ושלושה מהילדים עברו את גיל 18. ואכן בית המשפט קיבל את תביעת הבעל והעמיד את מזונות האשה והילד על סך 3,000 ₪.

בתאריך י"ז סיון תשע"א (19.6.11) הגיש הבעל תביעה לגירושין לבית הדין הרבני בחיפה. בכתב התביעה כותב הבעל כי האשה מיררה את חייו בצורה קשה ביותר סירבה לקיים עמו יחסי אישות וטענה בפניו שהיא מואסת בו ואינה מעוניינת בו. לדבריו האשה נישלה אותו מכל זכיותיו הכספיות וגרמה להרחקת ילדיהם המשותפים ממנו.

עוד טען כי סירובה של האשה להתגרש נעוץ בסיבה כלכלית, שכן בהסכם הממון שחתמו עליו הוסכם כי הבעל ישלם לאשה דמי מזונות כל זמן שהם נשואים ולילדים גם אחרי גיל 18 ואם יתגרשו תאבד האשה את דמי המזונות.

עוד טען הבעל כי הוא חבר "אגד" ואם והאשה תקבל מעמד של גרושה לא תהיה זכאית לזכויות מאגד, ובמידה ותוגדר כאלמנה תהא זכאית לזכויות מאגד.

בתאריך ג' מרחשון תשע"ב (31.10.11) התקיים דיון בפני הרכב א' של בית הדין, הבעל טען שהם פרודים כאחת־עשרה שנים, אין להם כל קשר ומבקש להתגרש. לשאלת בית הדין מדוע המתין עד עכשיו ענה כי לא הייתה לו יכולת כלכלית להתגרש. האשה טענה שחפצה בשלום בית. בית הדין המליץ לצדדים לנהל משא ומתן כולל ולדווח לבית הדין.

בתאריך ל' ניסן תשע"ב (22.4.12) התקיים דיון נוסף. ב"כ הבעל הציע לשלם לאשה סך של 80,000 ₪ כפיצוי ובזה לסיים את כל התביעות. ב"כ האשה התנגד לטענתו האשה מקבלת מהבעל סך של 3,500 ₪ בחודש כל זמן שהם נשואים ואם תתגרש יפסקו המזונות, והואיל ואין לבעל עילה לגירושין, אין הסכום הנ"ל מספק לפיצוי כשהצעה זו מכסה רק שנתיים של מזונות. בהחלטת בית הדין נכתב:

"בית הדין סבור כי להותיר המצב הנוכחי על כנו, לאחר שנות פירוד כה ארוכות, הרי זה חסר תוחלת. בית הדין מעוניין לבדוק לעומק את העילות לפירוד, כדי לקדם את ההליך בין הצדדים. לצורך כך, בית הדין קובע דיון נוסף להוכחות. הבעל יהיה רשאי להוכיח עילותיו לגירושין, והאשה תהיה רשאית להוכיח טענותיה כנגד הבעל, כדבריה."

בתאריך כ"ז תמוז תשע"ב (17.7.12) התקיים דיון הוכחות הבעל טען שהם פרודים שתים־עשרה שנים האשה מיררה את חייו. האשה טענה לשלום בית. לדבריה עשתה כמה פעולות לשלום בית וטענה שהבעל רוצה להתגרש הואיל ויש לו קשרים עם נשים אחרות. הבעל הכחיש את טענותיה, בפועל אף אחד מהם לא הוכיח את טענותיו. בפסק הדין נכתב:

"לסיכומו של ענין, בית הדין לא השתכנע כי אכן האשה חפצה בבעלה בכנות. ניכר כי טענותיה הנ"ל הינן מהשפה ולחוץ, יתכן לשם השגת היתרונות הכספיים האמורים לעיל.

לאור האמור ולאור הפירוד הממושך לפחות שתים־עשרה שנה, בהם קיים נתק מוחלט בין הצדדים, בית הדין קובע כי על הצדדים להתגרש. וידועים דבריו של הגר"ח פלאג'י זצ"ל כי לאחר פירוד של לפחות י"ח חודש וניכר כי אין סיכוי לשלום בית, מוטלת על בית הדין החובה להפריד בין הצדדים, וכך ננהג אף בתיק זה. יש לפתוח תיק לסידור גט. בית הדין מצפה מכל אזרח שומר חוק לקיים את החלטת בית הדין ככתבה וכלשונה, אף אם ההחלטה אינה לרוחה. החלטה זו אינה שוללת את זכותה של האשה לדרישת פיצוי בגין כתובתה, ותהיה רשאית להגיש תביעה מעין זו לאחר הגט."

ב"כ האשה הגיש ערעור לבית הדין הגדול על החלטת בית הדין האזורי בטענה שבית הדין האזורי לא אפשר להם להגיש סיכומים בהתאם לתקנות קע'–קעז' לתקנות הדיון, "כשנגמרת פרשת הראיות, אמור בית הדין להורות לצדדים על סיכום בכתב או בע"פ, אלא אם כן מתקבלת הסכמת הצדדים שלא להגיש סיכומים."

בהחלטת בית הדין הגדול נכתב:

"לאחר שמיעת הצדדים ובהתאם להסכמתם, החלטנו:

א. התיק יוחזר לבית הדין האזורי חיפה להרכב אחר, אשר ידון ויחליט על סמך החומר שבתיקים.

ב. הצדדים יגישו סיכומים בכתב כולל אסמכתאות הלכתיות, לפי המועדים וההיקף שיקצוב ביה"ד בהרכב החדש.

ג. כבוד בית הדין בהרכב החדש, יחליט לפי שיקול דעתו האם לקיים דיון אחד במעמד הצדדים, לפני הגשת הסיכומים.

ד. מעכבים את ביצוע פסק הדין נשוא הערעור, עד למתן פסק הדין על ידי ההרכב החדש.

ה. לצדדים תהיה זכות ערעור על פסק הדין של ההרכב החדש, בהתאם לתקנות הדיון.

התיק הועבר לכבוד הראב"ד הרב שלמה שלוש זצ"ל שהחליט להעביר את התיק להרכב הנוכחי. הצדדים הופיעו בפנינו בתאריך ג' אב תשע"ג (10.7.13) בית הדין החליט לאפשר לצדדים להשמיע את טענותיהם. הבעל חזר על בקשתו להתגרש והאשה חזרה על בקשתה לשלום בית. בית הדין הציע לאשה לקבל פיצוי מהבעל ולהתגרש האשה סירבה. בית הדין הורה לצדדים לנהל משא ומתן.

בתאריך י"ד שבט תשע"ד (15.1.14) התקיים דיון נוסף ללא התקדמות. האשה עמדה על בקשתה לשלום בית וב"כ חזר וטען כי אין לבעל עילה לגירושין. בית הדין הפנה את הצדדים ליחידת הסיוע של בית הדין. מסקנת יחידת הסיוע הייתה לאור הפירוד הארוך ולאור נחרצות הבעל אין מקום לשלום בית.

בתאריך כ' סיון תשע"ד (18.6.14) התקיים דיון נוסף ללא התקדמות, ב"כ הצדדים בקשו להגיש סיכומים בהתאם להחלטת בית הדין הגדול.

ב"כ הבעל הגיש סיכומים ראשון, בסיכומים כותב ב"כ הבעל כי הבעל מבקש להתגרש, הצדדים פרודים ארבע־עשרה שנים, האשה ג"כ אינה רוצה בו, טענתה לשלום בית אינה כנה, כל טענתה לשלום בית הוא להרוויח את תשלום המזונות שסוכם בבית המשפט כל זמן שהם נשואים וכן את הזכויות הבעל באגד אם תהיה אלמנה. ב"כ הבעל ציטט פסקי דין של בית הדין בהרכב הקודם שקבע שעל הצדדים להתגרש הואיל ולדעתם גם האשה אינה חפצה בבעלה ואף דיברה אליו בניכור ואיבה והעלתה טענות קשות כנגד הבעל. עוד הוסיף ב"כ הבעל וציטט מפסקי הדין של ההרכב הקודם את דעת הגר"ח פאלג'י הכותב שמוטלת על בית הדין החובה להפריד בין בני זוג כשהפירוד הארוך ואין מקום לשלום בית. עוד נזכר פסק דין של הגר"מ אליהו זצ"ל, הרב דיכובסקי שליט"א והרב נדב שליט"א שפסקו שאם נראה לבית הדין שאין מקום לשלום בית חובתו של בית הדין להוציא פסק דין לגירושין גם אם לא ניתן להאשים את אחד מהצדדים.

ב"כ האשה הגיש סיכומים כנגד, בסיכומים כותב ב"כ האשה כי אין לבעל עילה לגירושין ואף צוטט לפסק דין של הרבנים טופיק בן שמעון ואיזרר שכתבו שבעל שנטש את אשת נעוריו אין לבית הדין ליתן יד לפושעים.

דיון
בית הדין עיין בפרוטוקולי הדיונים ובסיכומים. בהשקפה ראשונה נראה כי צודק ב"כ האשה בדבריו, לבעל אין עילה לגירושין. את טענותיו כי האשה מיררה את חיו לא הוכיח, ואף נראה כי קשה להוכיח הואיל ועברו שנים רבות של ניתוק.

אולם הבעל טוען כי אינו חפץ באשתו. הפירוד ביניהם הוא שנים רבות ואינו רואה מקום לחזור לשלום בית. ואם כך הם פני הדברים הרי שיש לבעל דין של המורד על אשתו שזכאית האשה לדרוש גט ואף בית הדין היה מחייב את הבעל ליתן גט. אלא שהאשה מסרבת לקבל את הגט בטענה כי עדיין חפצה בשלום בית למרות הנתק של שנים רבות.

ב"כ הבעל טען שטענת האשה לשלום בית אינה כנה אלא כל רצונה הוא במזונות שנפסקו לה ובזכיות מאגד. גם בית הדין בהרכב הקודם התרשם שכך הם פני הדברים כפי שכתבו בפסק הדין מיום כ"ז תמוז תשע"ב (17.7.12)

"לסיכומו של ענין, בית הדין לא השתכנע כי אכן האשה חפצה בבעלה בכנות. ניכר כי טענותיה הנ"ל הינן מהשפה ולחוץ, יתכן לשם השגת היתרונות הכספיים האמורים לעיל."

בית הדין בהרכב הזה מתרשם שהאשה לא עשתה מספיק בעבר כדי להחזיר את הבעל לשלום בית ואולי לא היה ביכולתה לעשות לאור נחרצותו של הבעל לא לחזור אליה. וא"כ קשה לקבל את טענת האשה שעדיין חפצה בבעלה גם היום.

מצד שני כן ניתן לקבל את טענת ב"כ הבעל כי היום אין האשה חפצה בבעלה אלא בתשלומי המזונות אותם היא מקבלת כל זמן היותם נישואים. גם לגבי הזכויות מאגד הצדדים חתמו על הסכם ממון בו האשה ויתרה על הזכויות באגד ובניצבא ובתמורה ויתר הבעל על חלקו בדירה, הרי שממילא נכון להיום אין האשה זכאית לזכויות באגד. אולם אעפ"כ לאחר אריכות ימים של הבעל תהא האשה זכאית לחלק מהזכויות ביחד עם הילדים כל זמן שתוגדר כאלמנתו משא"כ אם תוגדר כגרושתו.

נכון להיום שונה החוק וגם אשה גרושה זכאית לקבל חלק מזכויות הבעל ממקום עבודתו, אולם בנידון דידן הסכם הממון גובר, והואיל והאשה ויתרה על הזכויות הרי שכגרושה לא תהא זכאית לזכויות הבעל ממקום עבודתו.

בנוסף האשה לא פתחה תיק לשלום בית ולא ניהלה הליך לשלום בית.

בנוסף ב"כ הבעל הציע פיצוי של 80,000 ₪. האשה סירבה בטענה שסכום זה שווה רק לשנתיים דמי מזונות, מסתבר שאם היה פיצוי גבוה יותר הייתה מסכימה להתגרש.

הלכך בית הדין סבור שאין מקום להמשיך ולהישאר רשומים נשואים כאשר אין מקום לשלום בית. הלכך על הצדדים לפתוח תיק לסידור גט.

בעניין הפיצוי, הואיל ובעל הסכים ליתן לאשה פיצוי בסך 80,000 ₪ עבור הגירושין, בית הדין רואה לנכון להוסיף עוד 20,000 ₪ ועל הבעל לשלם לאשתו סך 100,000 ₪ כפיצוי.

הרב אייל יוסף

ראיתי מה שכתב ידידי הדיין הרה"ג איל יוסף שליט"א בטוב טעם ודעת, ומסכים עמו בכל אשר כתב.

בית הדין עיין בפרוטוקולים, בסיכומים ובחומר שבתיק. במצב זה שהצדדים חיים כבר יותר מארבע־עשרה שנים בפירוד ובדירות נפרדות ואין קשר ביניהם כלל, וכל נושא הרכוש שהיה ביניהם חולק במסגרת הסכם הממון, וכן כל הניסיונות לשלום בית בטיפול המשפחתי שעשו הצדדים עלו בתוהו בטוחני שאם יחזור הבעל לביתו היום לאחר ארבע־עשרה שנים של פירוד מוחלט – ריב, מדון ושנאה תהא מנת חלקם. משכך אין בית הדין רואה אפילו סיכוי הקטן ביותר שבני הזוג יוכלו לחיות בשלום ודי לנו בהמלצת יועצת בית הדין וניסיונות הייעוץ והטיפול המשפחתי שעברו הצדדים ועלו בתוהו בכדי לדחות את בקשת האשה לשלום בית, עיין פרוטוקול הדיון מיום כ"ז בתמוז התשע"ב (17.7.2012)

מסקנת הדברים, האשה אינה רוצה ואינה מעוניינת בבעלה כלל וכלל, וכל מטרתה היא לעגן את הבעל, עד שיסכים הבעל לתנאים ממוניים שהאשה רוצה. ועיין פרוטוקול הדיון מיום ל בניסן התשע"ב (22.4.2012) שורות 3–9, המדבר בעד עצמו, שאילו הבעל היה נותן לאשה ממון רב הייתה מוכנה להתגרש ולוותר על "אהבת חייה", ואעתיק את הקטע:

ב"כ הבעל: הצענו הצעה לפי מצבו הכלכלי של הבעל, הצענו 60,000 ₪ ואח"כ 80,000 ₪ ולא קיבלנו שום תגובה.

ב"כ האשה: הגשתי תגובה כבר בינואר על כך, וצרפתי בג"ץ התומך בטענותיי, כושר ההשתכרות שלה הוא חלש ולא ייתכן שייתן רק שנתיים מזונות זה מביש, מדובר בבעל רועה זונות כהגדתו ההלכתית, רק מזונות עפ"י הסטטיסטיקה היא למעלה ממיליון ₪ ומה עם כתובה ופיצוי, צריך לדחות את תביעתו והוא יכול אם ירצה לחזור הביתה.

ועיין בשורת הדין ח"ו עמוד קמ' מאמרו של הרב אטלס זצ"ל שכתב:

"בתביעות לשלום בית חובה על בית הדין לבדוק ולבחון האם אין בה משום הערמה ומרמה. הדרך היחידה לעמוד על כנות התביעה האם היא הוגשה בתום לב אם לאו היא רק בדרך "אומדנא". שהרי בתביעות לשלום בית אין בידי בעלי הדין האמצעים והכלים להוכיח ולבסס את תביעותיהם וטענותיהם, שהרי הטענות שביניהם הם בתחום שבינו לבינה, ולכן הדרך של ה"אומדנא" הי הכלי היחיד להגיע לבירור התביעות. על מנת להגיע לאומדנות מוכיחות חייב בית הדין להכנס לפני ולפנים של חיי בני הזוג והחיים המשותפים, וכיצד התנהלו לפני הגשת התביעות. אין לבית הדין להתייחס אך ורק לעובדות ולהתנהגות הצדדים כפי שהן בעת הדיונים, היות ולתביעה לשלום בית עלולות להיות מגמות פסולות והכותרת שלום בית יכולה להיות מסך עשן וכסות עיניים להסתרת הכוונה האמיתית להפיק תועלת ממונית."

דברים אלו ממש נכונים ומתאימים למקרה דידן. כל מטרת האשה בבקשתה לשלום בית היא אך ורק לעגן את הבעל ולהשיג תנאים ממונים טובים יותר, האשה לא עשתה דבר במשך ארבע־עשרה השנים למען השלום בית, אף לא פתחה תביעה לשלום בית רק לאחר כשתים עשרה שנה נזכרה בו ושלחה לו את חתנה, בנה ובתה או שליח אחר לדבר על ליבו, ולהזמינו לחג משום שלדבריה היה לבד וזאת רק מצד רחמים (עיין פרוטוקול הנ"ל שורות 14–17), אבל היא האשה לא עשתה דבר. כל מעשיה ודיבורה זה רק מהפה ולחוץ. אבל בתוך תוכה אינה מעוניינת בו. כל רצונה הוא כספו בלבד.

במקרה דידן כאשר הזוג בפירוד מוחלט וכל אחד חי בדירה אחרת כבר יותר מארבע־עשרה שנים אין בית הדין רואה סיכוי לשלום בית.

ועיין פסק של ביה"ד הגדול בערעור בראשות הגר"מ אליהו, הרב דיכובסקי והרב נדב משנת תשנ"ה (לא פורסם), והובא אף בסיכומים:

"בהיעדר סיכוי לשלום בית אין לבית הדין ברירה אלא להטיל על שני הצדדים להתגרש, אין כאן אשמה חד צדדית אלא קביעת עובדה שחיי הנישואין הגיעו לקיצן וכו'... זכותו וחובתו של בית הדין להוציא פסק דין לגירושין כאשר כלו כל הקיצין, גם אם לא ניתן להאשים ספציפית צד זה או אחר.

אינני רואה אצל האשה שום נקודת חיבור לשלום בית, עמדתה חד משמעית ונחרצת. להערכתי המלחמה ביניהם המתמשכת שרפה כל חלקה אפשרית, עם כל הצער והכאב אינני רואה, לצערי, סיכוי לשלום בית."

טענתה של האשה, שרצונה בשלום בית, עומדת בסתירה לטענות שהעלתה כנגד הבעל, בעל בוגד הולך עם נשים אחרות ואף היה עם אשה אחרת בביתה ועל מיטתה, סבלה ממנו ואף הייתה אלימות קשה כלפיה, כמובא בפרוטוקול הדיון מתאריך כ"ז בתמוז התשע"ב (17.7.2012).

האשה מבינה שנישואיה עמו הגיעו למבוי סתום. נראה שסירובה של האשה להפרד מהבעל בגירושין נובעת משיקולים טקטיים־ממוניים גרידא ולא מאמונה כנה שהבעל יחזור אליה לאחר ארבע־עשרה שנה. האשה מצפה לקבל מאת הנתבע דמי מזונות אשה, לפרק זמן בלתי מוגדר כאמור לעיל. אשה אינה שבויה ביד בעלה ובעל אינו שבוי בידי אשתו וכאשר אפסו סיכויי החזרה לשלום בית, כבמקרה דנן, אין כל ערך בשימור מלאכותי של נישואין על הנייר ובודאי שאין כל הצדקה לעודד המשך קיום קשר חד סטרי זה ע"י, פסיקת מזונות לאשה, ועיין בעמ (י־ם) 638/04 ח.ר נ' ר.ר., פורסם במאגר נבו, אישר כב' ביהמ"ש המחוזי את פסה"ד של השופט מנחם הכהן, אשר קבע שבמקרים בהם האשה מתנגדת לגירושין, כאשר יחסי בני הזוג הגיעו לקיצם, עלולה פסיקת מזונות לטובתה להנציח מצב לא רצוי. כב' השופט דרורי סקר בפסק דינו את ההתפתחות שחלה בפסיקה באשר לזכות אשה למזונות כאשר יש לה יכולת לעבוד ומסקנתו היא שכאשר ברור שמטרת האשה היא "אכן להכעיס או להכניס ידה לכיסו העמוק של הבעל, כי אז רשאי – ולעיתים אף חייב בית המשפט... להפחית את סכום מזונות האשה או אף לקבוע כי אינה זכאית כלל למזונות". (סעיף 55 לפסה"ד).

בנדון זה יפים הם דברי הגר"ח פלאג'י בספרו חיים ושלום ח"ב סימן קי"ב:

"בדרך כלל אני אומר, כל שנראה לבית הדין שזמן רב נפרדים ואין להם תקנה אדרבה צריך השתדלות הרבה להפרידם זה מזה ולתת גט, כדי שלא יהיו חוטאים חטאים רבים וכו' וידעו נאמנה כי כל הבא לעכב מלתת גט בענין זה כדי להנקם זה מזה מחמת קנאה שנאה ותחרות, פעמים שהאיש רוצה לגרש והאשה אינה רוצה, וכדי להנקם מהאיש מעכבים הדבר שלא לשם שמים עתידין ליתן את הדין וכמו כן להיפך כשהאשה רוצה וכו' וכדי להנקם מהאשה מעכבים מלתת גט שלא לשם שמים. גם בזה לא בחר ה' ויש עונש מהשמים וכו' והנני נותן קצבה וזמן לדבר הזה, דאם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו, כבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה, ימתינו עד זמן ח"י חדשים, ואם בינם לשמים נראה לבית הדין שלא יש תקוה לשום שלום ביניהם יפרידו הזווג ולכופם לתת גט עד שיאמרו רוצה אני כדבר האמור". עכ"ל.

לאור האמור לעיל והפרידה הארוכה בין הצדדים במשך ארבע־עשרה שנה, יש מקום לנהוג על פי הוראתו של רבי חיים פלאג'י, ובחובת בית הדין להעמיד את משפטי התורה על תילה ולהציל מפני חשש של איסורים וחטאים. חובה עלינו להציל כל אחד מבני הזוג, מלהיכשל באיסורים חמורים. ולפעול לפרידתם ובמסגרת הדין של כפיה על המצוות, להורות לצדדים להתגרש זמ"ז.

לאור האמור בית הדין דוחה את בקשת האשה לשלום בית ועל הצדדים להתגרש.

הרב דניאל אדרי – אב"ד

אני מצטרף למסקנות פס"ד.

הרב דוד בר שלטון

מסקנות
א. על הצדדים להתגרש.
ב. על הצדדים לפתוח תיק לסידור הגט.
ג. בית הדין מחייב את הבעל לשלם לאשה פיצוי בסך של 100,000 ש''ח.
ד. בעניין הרכושי הצדדים חתמו על הסכם ממון.

מותר לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום ט' בסיון התשע"ה (27/05/2015).