המקרה
הצדדים נישאו כדמו"י ביום 12.1991 ולהם שתי בנות. הצדדים חתמו על הסכם גירושין ואף קיבלו עליו קנין אגב סודר וביה"ד אישר את ההסכם ונתן לו תוקף של פסק דין ביום כ"ח בסיון תשע"א (30.6.2011). הצדדים התגרשו ביום ד' בתמוז תשע"א (6.7.2011).

ביום כ"ה בטבת תשע"ג (7.1.2013) פתחה הגרושה (להלן "התובעת") תיק "שונות" ומהות התביעה בו היא: "ביטול הסכם גירושין בעקבות פגמים בכריתתו, עושק, כפייה, טעות והטעיה ופגיעה קשה ביותר בזכויות האישה, תוך ניצול מצוקתה, כמפורט בתביעה דנן". כתב ההגנה מטעם הנתבע הוגש לביה"ד ביום י"ט בשבט תשע"ג (30.1.2013).

התקיימו ארבעה דיונים – ביום י"ט במרחשוון (23.10.2013), ביום ל' באדר א' תשע"ד (2.3.2014), ביום א' בתמוז תשע"ד (29.6.2014) וביום ד' בכסלו תשע"ה (26.11.2014).

סיכומי התובעת הוגשו ביום ט"ו בשבט תשע"ה (4.2.2015) סיכומי התשובה של הנתבע הוגשו ביום ל' בשבט תשע"ה (19.2.2015) סיכומי תשובתה של התובעת לסיכומי הנתבע הוגשו ביום ח' באייר תשע"ה (27.4.2015)

טענות ומענות הצדדים ההוכחות והעדויות
בעיקר טענותיה של התובעת היא כותבת כי במועד החתימה על ההסכם, לפניו ולאחריו, היא נטלה כדורים פסיכיאטריים והיא הייתה והינה במצב נפשי רעוע אשר פגם ופוגם בשיקול דעתה ובכושר קבלת ההחלטות על ידה. כחיזוק לדבריה מביאה התובעת את העובדה שהנתבע בעצמו, בתביעת הגירושין שהגיש בעבר, הרחיב והאריך בחולשתה הנפשית של התובעת וכי לדבריו – "לא תפקדה כלל"; "האישה עם בעיות פסיכיאטריות קשות"; "עם בעיה נפשית קשה"; זקוקה לטיפול תרופתי קבוע."

כחיזוק לדבריה מביאה התובעת גם את חוות הדעת הרפואית שהמציא התובע בעצמו בתביעת הגירושין שלו ובה נכתב ביום כ"ג בשבט תש"ע (7.2.2010) על ידי ד"ר יהודית רונת כי התובעת:

"סובלת מדיכאון... אבל סובלת מאד מ"חרדות"... בבדיקה [פלונית] מתמצאת בכל התחומים, מדברת לעניין, אבל סובלת מחוסר שיפוט במעשיה, פוחדת להישאר לבד בביתה בלילה עד כדי כך שלא נרדמת עד שבעלה נמצא במיטה. למרות שפוחדת למות, סיפרה שחושבת לקפוץ מהמרפסת וכו'.

[פלונית] איננה מסוגלת להתמודד עם משימות במשפחה ולא בעבודה מחוץ לביתה... לפי הקריטריונים של קביעת דרגת נכות של המוסד לביטוח לאומי, נראה שהיא סובלת מדרגה 34-ה."

יצוין שחוות הדעת מופנית:

"לכבוד נכות כללית המוסד לביטוח לאומי..."

ובסיומה של חוות הדעת חוזרת שוב הרופאה וכותבת:

"אישור זה נמסר ל[פלונית] למסור לביטוח לאומי."

בנוסף כותבת התובעת כי הנתבע הבריח, הסתיר והעלים ממנה ומבית הדין זכויות רבות המגיעות לה ואשר רשומות על שמו של הנתבע. במועד עריכת ההסכם היו רשומים על שמו נכס מסוים ובנוסף היו נכסים נוספים שהובטחו לצדדים ואשר הם הסתמכו עליהם. הנתבע לדבריה החתים אותה על הסכם גירושין במהירות מבלי שהיא מבינה על מה חתמה ומבלי שהוסבר לה על מה שהיא חותמת ומבלי שהיא יודעת על כי ישנם נכסים רשומים על שם הנתבע.

עוד מוסיפה התובעת כי עורכת דינה מטעם הסיוע בזמנו פעלה בניגוד לטובתה וכלל לא הסבירה לה על מה היא חותמת ומה משמעות הדברים.

לטענתה, בתקופת הנישואין הבטיח אבי הנתבע לצדדים כי יועברו על שמם שני נכסים לפחות וכי לאחר הפשרתם יקבלו שתי דירות אחת למכירה והשנייה למגורי המשפחה. במהלך 2008 החל הנתבע להעדר מביתו ובינואר 2010 הגיש תביעת גירושין. לדבריה, מתברר כי מטרתו הייתה להבטיח שהתובעת לא תקבל את זכויותיה הנ"ל.

לדבריה הצדדים לקחו הלוואות גם להעברת כספים שהעביר הנתבע לאביו לשם קידום הפשרת הקרקעות והעברת הנכסים על שמם (עניין שלא הוכח כלל). התובעת לדבריה, הסתמכה על ההבטחות של אבי הנתבע.

כתב ההגנה מטעם הנתבע הוגש לביה"ד ביום י"ט בשבט תשע"ג (30.1.2013) ובו הוא כותב כי הרכוש המדובר שקיבל מאביו הוא מתנה ועל פי חוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג–1973, עליו מסתמכת התובעת, קובע כי מתנה שקיבל אחד מהצדדים אינה כלולה באיזון הנכסים וכלשון החוק:

"עם התרת הנישואין ... זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג, למעט נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו מתנה או בירושה בתקופת הנישואין."

הנתבע מצרף תצהיר של אביו אשר ירש את הנכסים הרלוונטיים, ובתצהיר זה מובהר כי הוא נותנם במתנה לילדיו המפורטים בתצהיר.

בנוסף אומר הנתבע כי התובעת משקרת במה שטוענת שלא ידעה על הדירות, שכן ביום י' בסיון תש"ע (23.5.2010), מעל שנה קודם להסכם הגירושין ופסק הדין המאשרו, תיארה בפני בית המשפט בתביעת המזונות הגבוהים, לדבריו, שהגישה, הצהירה בפרוטוקול כדלהלן:

"המשפחה שלו בונה כרגע פרויקט, אנחנו היינו צריכים לעבור לשם לדירה שלנו, אך ברגע שהונחה אבן הפינה לפרויקט הוא עזב את הבית..."

בתגובת ב"כ הנתבע בביהמ"ש נאמר:

"המדובר בירושה שאבי הנתבע קיבל. טרם חולקו הדירות. אין עדיין דירות..."

דברים אלו נאמרו שוב ע"י התובעת גם בביה"ד בדיון מיום כ' באדר א' תשע"א (24.2.2011), שלושה חודשים קודם לאישור ההסכם.

הנתבע מוסיף וכותב כי בהסכם הגירושין קיבלה התובעת סך 110,000 ₪ לכיסוי כל תביעותיה כלשון ההסכם שיצוטט להלן.

בדבר טענתה כי הייתה במצב נפשי קשה ואף צרפה את חוות הדעת של ד"ר יהודית רונת, כותב הנתבע כי התובעת משקרת והתובעת בעצמה בתביעת הגירושין טענה כנגד התובע שהתבסס אז על חוות הדעת הנ"ל, טענה היא כנגדו כי היא במצב נפשי מצוין ואף צירפה אישור מרופא המשפחה ד"ר ליאונרד שטיין מיום י"ט באדר א' תשע"א (23.2.2011) ובו נכתב:

"הנני מאשר שהנ"ל בטיפולי מזה חמש (5) שנים. הנ"ל מתפקדת היטב – גם בהחזקת בית וגם כאם לבנות שלה – [...]. אין הרעה של מצבה במשך החמש (5) שנים האחרונות."

לדבריו חוות הדעת של ד"ר יהודית רונת נועדה למוסד לביטוח לאומי (שהיה אמנם הנמען בחוות הדעת כמצוטט לעיל ממכתבה בראשיתו ובסופו).

גם התובעת עצמה אמרה בתביעת הגירושין בדיון בפני ביה"ד ביום כ' באדר א' תשע"א (24.2.2011) כי חוות הדעת נועדה למל"ל, ומצרפת את חוות הדעת של ד"ר שטיין הנ"ל לחזק את טענותיה כנגד תביעת הגירושין כדי להוכיח שבריאות נפשה תקינה.

ב"כ האישה אומרת בנוסף:

"האישור שנתן הרופא זה רק לצורך קבלת נכות."

התובעת עצמה אמרה בדיון:

"הדו"ח הזה ניסיתי להוציא דו"ח נכות, וזה מנופח, זה רופא פרטי והוא יגיד שאתה רוצה לקפוץ מכל-בו שלום, זה למל"ל."

נמצא כי לטענתו של הנתבע, בתביעה דהיום משתמשת התובעת בחוות הדעת אותה תקפה בדיון הגירושין על סמך חוות הדעת של ד"ר שטיין.

לדבריו טענתה של התובעת על טעות והטעיה אינה נכונה שהרי ידעה על הפרויקט המשפחתי והעידה על כך בשתי הערכאות עוד טרם חתימת הסכם הגירושין וכמובא לעיל. והיא ידעה שזו מתנה שאין לה בה זכות על פי חוק.

בנוסף, טוען הנתבע כי התובעת התנתה את הסכם הגירושין בכך שאבי הגרוש יחתום על ערבות על סך 60,000 ₪ שישולמו לתובעת בתשלומים ורק לאחר מכן יסודר הגט. כך שטענת הכפייה אינה נכונה והיה לה זמן לחשוב ולהתייעץ על פרטי ההסכם. ביום הגט ד' בתמוז תשע"א (6.7.2011) הוגש כתב הערבות של אבי הנתבע ובו ערבותו החתומה ביום א' בתמוז תשע"א (3.7.2011).

טענתה שההסכם לא הוסבר לה היא שקרית, טוען הנתבע, שהרי עמדה על המקח בעניין סכום הפיצוי והערבות, ביה"ד ניהל משא ומתן לפשרה בין הצדדים, הסביר לה את ההסכם והיא חתמה בפני ביה"ד.

לדבריה של התובעת לא ידעה בעת ההסכם כי כבר ישנם נכסים הרשומים על שמו של הנתבע. לטענתה על פי כלל ההסתמכות מגיעה לה חלקה בדירות על פי הבטחות במשך שנים.

ביה"ד העיר לב"כ התובעת בדיון כי אם במשך עשרים שנים מסתמכת התובעת על הדירות, מדוע שתקה ולא העלתה נושא זה בדיון חתימת ההסכם שנעשה בפני ביה"ד שלא בכפייה ושלא בלחץ ובמיוחד כאשר האישה הייתה מיוצגת ע"י עו"ד מהסיוע המשפטי ומתוך משא ומתן בביה"ד. ההסכם נחתם לאחר שני דיונים ולא בחפזה.

לאחר הדיון הראשון מיום כ' במרחשוון תשע"ד (24.10.2013) כתב ביה"ד בהחלטתו:

"לצורך גיבוש הסכם הגירושין שנכרת בין הצדדים נערכו בשעתו שני דיונים ארוכים וההסכם שנחתם ביניהם גובש לאחר משא ומתן ארוך שבית הדין אף ליווה אותו. יצוין כי המבקשת הייתה מיוצגת אז ע"י עו"ד.

שנתיים ימים חלפו מאז חתימת ההסכם, וכעת מופיעה המבקשת בתביעה לביטול הסכם הגירושין בטענות שונות – מהן נוגעות להיעדר כשרות משפטית בהבנת ההסכם שעליה היא חתמה אז. בנוסף לכך, המבקשת אף קיבלה כספים רבים עם קיום ההסכם, ואם ברצונה לבטל את ההסכם היה מן הראוי שבראשית הדין בעניינו היא תפקיד לפחות חלק מהכסף שאותו היא קיבלה מכוחו של אותו הסכם – שאותו היא דורשת כעת לבטל.

בהתאם לאמור, ובכדי להוכיח את כנותה של המבקשת בתביעתה הנוכחית, אנו מורים על המבקשת להפקיד סך 20,000 ₪ בקופת ביה"ד להבטחת הכספים הנ"ל, בתוך 21 יום.

אי הפקדה תגרור את דחיית התביעה ואת סגירתו של התיק."

בדיון השני (20.3.2014) הציע ביה"ד לתובעת וב"כ כי לפי החומר שלפניו כדאי שתמשוך את תביעתה ותקבל את הכסף שהופקד בחזרה. האישה וב"כ ביקשו זמן למחשבה בעניין הצעה זו של ביה"ד, ולאחר שבעה ימים הודיעה התובעת שהיא עומדת על המשך הליך תביעתה.

בדיון השלישי (29.6.2014) הופיעה עורכת הדין [ר' ש'] אשר ייצגה את האישה בהליך תביעת הגירושין ובהליך חתימת הסכם הגירושין.

בעדותה העידה כי ביה"ד ניסה לשכנע את הצדדים להגיע להסכם גירושין. לדבריה, "היא יצאה עם התובעת כמה פעמים ושוחחה עמה על ההצעות, המליצה לה וכי היה זה דיון בכלל לא קצר."

לדבריה התובעת עמדה על עניין החובות ונוספה הערה בכתב יד בצד ההסכם עקב כך, וכי העניין נסוב על חובות משותפים ומאד היה חשוב לתובעת לסדר את עניין החוב בקופת חולים. גם הכתובה הייתה חשובה לה. לדבריה היא הסבירה לה שלא ידוע מה תהיה החלטתו של ביה"ד בעניין הכתובה, ולכן עומדות לפניה שתי אפשרויות – או שתקבל את הצעת הפשרה של ביה"ד או שיהיה דיון ויוחלט אם מגיעה לה הכתובה. לטענתה לא לחצה עליה בעניין זה, ורק הבהירה לה את הסיכוי והסיכון. על אף שהייתה התובעת לדברי העדה, עצבנית ומתוחה באותו יום מחמת הריב והקללות שהיה בינה ובין הנתבע, מכל מקום היא הבינה את הצעותיה, ואף חשבה בחוץ על ההצעה יותר מעשר דקות ואף התייעצה על כך עם חברה שלה בשם [מ'] שליוותה אותה בביה"ד. לדברי העדה, היא הסבירה לתובעת את כל המוצע ואת כל האפשרויות הנ"ל והשאירה לה את ההחלטה לשיקול דעתה. היא הסבירה לה שיש לה 110,000 ₪ ביד, כאשר אם יהיה פסק דין היא יכולה לקבל יותר או פחות. עורכת דינה אף הציגה בפניה את האפשרות שגם אם תפסיד את כתובתה בפסק הדין, ישנה אפשרות של ערעור בבית הדין הגדול. היא התייעצה עם חברתה באריכות כאשר השיקול היה – קבלת הסך הנ"ל לכתובה ונטילת החובות ע"י הנתבע.

עוד הוסיפה העדה כי בישיבה עם התובעת במשרדה שאלה את התובעת אם יש להם רכוש ואז היא אמרה ש"אין להם רכוש רק ירושה מאביו של הנתבע" שהוא צריך לקבל ממנו. היא העידה, כי התובעת והיא כבאת-כוחה הבינו שההסכם חותם וסוגר את כל העניינים שבין הצדדים ומשום כך התובעת פירטה את החובות בפני עורכת דינה. לדבריה של העדה, התובעת מיוזמתה אמרה לה שאין להם רכוש. התובעת אמרה לה במשרדה, אומרת העדה, כי הסיבה שלא קיבלה ייצוג מהסיוע המשפטי לעניין הרכוש, הוא משום שאין רכוש. בנוסף העידה כי במו"מ בדיון, ביה"ד הציע 80,000 ₪ לצורך גביית הכתובה, והתובעת התעקשה על סכום אחר, וביה"ד במו"מ אטי וארוך שכנע את הנתבע להעלות לסכום גבוה יותר. מהתרשמותה, אומרת העדה, התובעת הבינה על מה היא חותמת ואם היה לה כבאת-כוחה חשד כלשהו שלא הבינה את פרטי ההסכם כולם, לא הייתה נותנת לה לחתום. לדבריה לא דברה עמה התובעת על זכויות בעבודה של הנתבע ולא צוין עניין זה בהסכם.

בדיון האחרון (26.11.2014) העידה גב' [ע' פ']. עיקר עדותה היה כי שני הצדדים, גם התובעת וגם הנתבע, אמרו במשך שנים שאף שכדאי להפסיק לגור בשכירות וכי כדאי לקנות דירה, אך מאחר והם – בני הזוג והילדים, יקבלו דירות, יהיה חבל על הכסף לשלם משכנתא, והם יהיו מסודרים לכל החיים. הנתבע לדבריה, הבטיח זאת לתובעת פעמים רבות בשנת 2007–2008. וכל השכנים ברחוב שמעו זאת ויודעים את זאת. כך גם העידה בתה של העדה הגב' [א' כ'].

בעדותו של הנתבע אמר כי הדירה עברה על שמו לאחר הגט, ואילו המגרש היה רשום על שמו קודם הגט. הבעל הכחיש את העדות הנ"ל כי לא זוכר שאמר שבעתיד יעברו לגור בדירה של האבא. "לא אמרתי כמה יקבלו הילדים ומתי נקבל, יכול להיות שאמרתי שלאבא שלי יש מגרש. לאבא שלי יש, ויש לו הזכות להחליט למי לתת". לדבריו, סיפר לה על המגרש שעבר לבעלותו חלקית משנת 2006. גם הסיבה שאביו העביר על שמו את המגרש הייתה כדי להפטר ממס.

נוסח הסכם הגירושין נשוא התביעה
הסכם הגירושין שנחתם בין הצדדים היה כדלהלן:

א) הצדדים יתגרשו כהסכמתם כדמו"י.

ב) משמורת הקטינה תהיה בידי האם.

ג) מזונות – כפי פסיקת בימ"ש.

ד) לכיסוי כל תביעות האשה ובעבור כתובתה ישלם הבעל סך של 110,000 ₪ לפי פירוט כדלקמן: במועד הגט ישלם הבעל סך 50,000 ₪ בצ'יק בנקאי לטובת האשה, היתרה בסך 60,000 ₪ בתשלומים עוקבים ורצופים בסך 2,000 ₪, החל מיום הגט וכל 10 שבכל חודש. התשלומים יופקדו לחשבונה של האשה.

ה) אבי הבעל יהיה ערב על התשלומים הנ"ל, האב יחתום על נוסח כתב ערבות לשביעות רצונה של האשה עד למועד סידור הגט.

ו) הבעל ישא בכל החוב בחשבון המשותף שנוצר בחשבון [...] סניף [...] בנק הפועלים.

ז) הצדדים מתחיבים לסור יחדיו לבנק בטרם סידור הגט, לצורך סגירת החשבון המשותף.

ח) עוד מוסכם כי האשה תשלם בגין דוחו"ת חניה אשר ישולמו לאחר קיזוז תכנית חסכון הרשומה על שם הילדים, והבעל נותן הסכמתו לכך. במידה ותיוותר יתרת חוב בגין הדוחו"ת, האשה מתחייבת לשלם את ההפרש.

ט) הבעל מתחייב לשלם את מלוא החוב בגין הלוואה לקופ"ח שנלקחה ע"י אמו של הבעל לטובת הצדדים.

י) חובות אישיים שיצרו הצדדים מיום 01.01.2008 ועד היום ישולמו על ידי הצד החייב, עד ליום 01.01.2008 יישאו הצדדים בחלקים שווים, פרט לאמור בסעיף ו'.

יא) הצדדים מבקשים מכב' ביה"ד לאשר הסכם זה ולפרשו כפי ראות עיני ביה"ד."

בתצהיר מיום 26.1.2006 מצהיר אביו של הנתבע מר [צ' ק'] כדלהלן:

"אני נותן בזאת מתנה ללא כל תמורה לילדי ולנכדתי חלקים במגרש כדלהלן...לבני [פלוני]...4.8% מהמגרש..."

בסיכומי התובעת שהוגשו ביום ט"ו בשבט תשע"ה (4.2.2015) נאמר כי ההסכם אינו חל על ענייני הרכוש. לביה"ד הוגשה תביעת גירושין של הבעל שלא נכרכו אליה ענייני הרכוש. גם עורכת דינה של האשה העידה שלא קבלה מהסיוע המשפטי מינוי לענייני הרכוש. אישור ההסכם נעשה בדן יחיד, עניין שנוגד את החוק והתקנות. ביה"ד לא הבהיר לצדדים את משמעות ההסכם, ובאישורו של ההסכם לא נאמר שביה"ד הבהיר לצדדים את משמעות ההסכם. הנתבע הסתיר את רכושו וזכויותיו. אין כל אזכור בהסכם ואין כל התייחסות למחלוקות בעניין הרכוש שבין הצדדים כמו זכויותיו הצבורות או ההבטחות בעניין הרכוש מהאב.

עוד העלתה התובעת בסיכומיה את עניין ה"הסתמכות" – התובעת הסתמכה על הבטחות שניתנו לה מאבי הנתבע ומהנתבע עצמו שהם יעברו לגור בדירות המובטחות. זו הסיבה שהצדדים לא רכשו דירה כל השנים. טענה זו נסמכת על עדויות שהובאו בדיון שכך נאמר על ידי הנתבע עצמו כל השנים. לדבריה, גם לדבריו הוא אינו זוכר שהוא אמר זאת וכפי שנאמר בדיון. כל זאת כאשר כבר משנת 2006 הועבר לבעלותו חלק מסוים במגרש.

בדברי תשובתו בסיכומיו שהוגשו ביום ל' בשבט תשע"ה (19.2.2015) כותב הנתבע כי הרכוש שקיבל הוא מתנה שאינה כלולה באיזון הנכסים על פי החוק, הוא מציין לתצהיר שאביו הגיש שהוא נותן מתנה לילדיו ולנכדתו. התובעת ידעה היטב על הרכוש. עו"ד של התובעת בתביעת הגירושין העידה שהתובעת אמרה לה שאין להם רכוש רק ירושה שהוא צריך לקבל מאביו. לפי האמור, כולם הבינו שאין לה חלק בירושה הזו. ביה"ד הסביר לה היטב את תנאי ההסכם ולא רק זאת אלא שנשא ונתן עליו זמן רב עם התובעת והנתבע עד שהגיעו להסכם סופי.

לדבריו, אין צורך בהרכב מלא על פי תקנות הדיון תקנה ד2 (ג):

"עניין שהסכימו עליו הצדדים כשעל פי ההלכה ניתן לוותר על הרכב של שלושה."

בניגוד לדבריה טוען הנתבע, כי ההסכם נוגע גם בענייני רכוש כאשר פרטי ההסכם עוסקים בחוב המשותף בבנק, דוחות החניה, חוב ההלוואה בקופת חולים וחובות אישיים אחרים.

ביחס לטענת התובעת כי לא הוסבר לה פרטי ההסכם, עונה כנגד הנתבע כי טענה זו שקרית שכן התובעת עמדה על המקח בעניין סכום הפיצוי וביה"ד ניהל משא ומתן ארוך לפשרה בין הצדדים על כל פרטי ההסכם והתובעת הבינה היטב את פרטיו והייתה מעורבת ישירות בכתיבתו עריכתו וסיומו ואף חתמה עליו בפני ביה"ד.

"הסתמכות"
עניין ההסתמכות עליה מדברת התובעת וב"כ אינו ברור כל צרכו. בחוק המתנה תשכ"ח–1968, סעיף 5, נכתב:

" (א) התחייבות לתת מתנה בעתיד טעונה מסמך בכתב.

(ב) כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, רשאי הנותן לחזור בו ממנה, זולת אם ויתר בכתב על רשות זו."

במקרה דנן לא התחייב הנותן בכתב. ועוד יותר: הוא מכחיש את התחייבותו זו. בנוסף, רובו של הרכוש עליו מדברת התובעת לא היה בכלל בבעלותו כאשר התחייב לטענתה של התובעת, שהרי מדובר בנכס שהיה שייך לאביו אשר ירש אותו מאביו, ורק אחוז קטן במגרש היה בבעלותו של הנתבע בעת שהבטיח לה לטענתה. בנוסף, לא שינתה התובעת את מצבה בהסתמך על ההתחייבות, שהרי רק בשב ואל תעשה לא קנו הצדדים דירה על סמך ההבטחה לדבריה, אך לא נעשה שינוי חיובי בהסתמך על ההבטחה. ובנוסף, גם קניית הדירה אם הייתה נעשית, הייתה נעשית ברובה אם לא כולה מכספי הנתבע שעבד יומם ולילה לפרנסתו אל מול התובעת ששנים רבות לא עבדה. כך שלכנות את אי קניית הדירה מכספיו של הנתבע כשינוי שלה בהסתמך על ההבטחה, הדרך רחוקה. ובנוסף, מי אמר שהם היו קונים דירה אם לא הייתה ההבטחה הזו, ואולי היו נשארים בשכירות דירה כמו משפחות רבות בישראל כדוגמתם. לאמור, כי אין לפנינו מעשה חיובי מוכח שנעשה בהסתמך על ההבטחות.

בעניין העובדה שהנתבע הוא זה שעבד ופרנס כל חייו, בניגוד לתובעת יצוין לתביעת הגירושין של הנתבע, בה נכתב:

"הבעל עובד בריסוס לולי תרנגולים והאשה לא עבדה רוב שנות הנישואין למעט מתקופה קצרה...לאורך כל חיי הנישואין הבעל עבד קשה מאד עד 200 שעות בחודש כדי לפרנס את ביתו..."

בדיון בתיק הגירושין הראשון מיום כ"ח באדר תש"ע (14.3.2010) אומר הבעל שאשתו –התובעת אינה עובדת כבר חמש שנים. עניין שלא נסתר על ידה. הרי כי כבר משנת 2005 התובעת אינה עובדת. גם בכתב ההגנה לתביעת הגירושין הראשונה שהוגש ביום 14.3.2010 כותבת ב"כ של התובעת עצמה כי התובעת אינה עובדת.

אולי כוונת התובעת לטענת "פיצויי ההסתמכות", כפי שהיא מכונה, מכוח סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970:

10. הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה.

וכן בסעיף 12 (ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973:

12. (ב) צד שלא נהג בדרך מקובלת ולא בתום-לב חייב לצד השני פיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב המשא ומתן או עקב כריתת החוזה, והוראות סעיפים 10, 13 ו-14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, יחולו בשינויים המחוייבים.

דהיינו, לטענת האישה, עקב הצעתו והבטחתו של הבעל לתת לאישה דירה מירושת סבתו וקבלתה מצדה – מצב העונה לפי חוק החוזים להסכם מחייב בין שני צדדים, היא הסתמכה על הבטחתו ועל כן במשך השנים לא דאגה לעצמה לדירה. וכיום לאחר הפרתו את הבטחתו, שהיא למעשה מעין 'הפרת חוזה', היא ניזוקה מההסתמכות עליה, ומבקשת את פיצוייה על כך. ברם, בנסיבות העניין אי אפשר לראות כי הציפייה של האשה לקבל דירה – אם הייתה ציפייה שכזו – התגבשה לכלל הסכם מחייב שיכול לגרור בעקבותיו טענת הסתמכות.

אמנם, אין כל בסיס בהלכה לפיצויי הסתמכות. ראה בספרו של הרב אברהם שיינפלד "הזכות לפיצויים" בסדרת 'חוק לישראל' 2009, בפרק ו' הוצאות – פיצויי הסתמכות.

אמנם במקרה שלנו מדובר בפיצויים שליליים, דהיינו לא הוצאה שהוציאה משום ההסתמכות על הבטחתו אלא על אי-הוצאה והפסד שנגרם לא עקב כך שהסתמכה ולא הוציאה כספים לשם רכישת דירה משלה. כך שאין כלל בסיס לתביעה במקרה דנן. ראו במאמר שם תחת הכותרת "פיצויי הסתמכות" על פי החוק, נכתב:

"נפגע שהוציא כספים כדי לקיים את חלקו בהסכם, כאמור להלן סעיף 18 (ב), או לקראת החוזה, בהסתמכו עליו, והוצאות אלה ירדו לטמיון עקב ההפרה, זכאי לפיצוי עליהם (בכפוף למבחן הצפיות שיתבאר להלן). כאן הפיצוי מעמיד את הנפגע במצב שהיה בו אלמלא נכרת החוזה."

במקרה דנו כאמור עסקינן בפיצויים שליליים, אך לא הוכח כי האישה הוציאה כספים בעקבות הסתמכותה זו, גם אם הייתה הסתמכות שכזו, דבר שהוא אינו ברור כלל. ומעבר לכך מבחינה הלכתית אין בסיס לפיצוי הסתמכות כאמור.

ייצוג התובעת בעניין הרכוש
טענתה של התובעת כי ייצוגה ע"י עו"ד מהסיוע לא היה על עניין הרכוש יש להוסיף כי גם אם לא קיבלה באת כוחה אישור לייצג את התובעת בתביעת רכוש, אך וודאי שקבלה אישור לייצגה בהסכם גירושין המסיים ומקצר את תהליך תביעת הגירושין וכי הסכם זה יסדר ויסכם גם את עניין הרכוש. והראיה שבעניין סידור החובות יוצגה התובעת ע"י באת כוחה בהסכם הגירושין, ואין היא מערערת על כך היום, כי היא מבינה שעניין הרכוש וודאי נמצא תחת ייצוגה של באת כוחה בבואם להסדר והסכם גירושין בהסכמה. גם לא ייתכן שהתובעת תדבר בשני קולות. מצד אחד תבקש להבהיר כי הייצוג לא היה בעניין הרכוש ומצד שני בעניין החובות שלקח הנתבע על עצמו שהם עניין רכושי טהור, לא תערער על ההסכם. מלבד זאת באת כוחה הבהירה שהיה ברור ומובן לה וללקוחתה כי הסכם זה מסיים סופית את כל העניינים שבין שני הצדדים. מעבר לעובדה שכבר צוינה שהתובעת ידעה היטב על הרכוש שאבי הנתבע ירש והזכירה זאת תוך כדי המו"מ על ההסכם בשיחות עם באת כוחה וכי הצהירה בפניה כי אין לצדדים רכוש, וזאת משום שברור שהבינה שאין לה זכות בהם.

אציין לסיום לפסק דין מפורט שכתבתי בעניין כוחו ותוקפו של הסכם גירושין שאושר בבית הדין ונעשה בו קנין אגב סודר – בתיק רבני מספר 621051.10 (פורסם).

המסקנות מהטענות וההוכחות
הנתונים העולים מכל הנזכר הם:

א. התביעה הוגשה מעל שנה וחצי מאז הגירושין.

ב. המכתב מהרופא שבו אישר הרופא שהתובעת כשירה, הנושא תאריך 23.2.2011 נכתב מעל שנה לאחר המכתב של הרופאה הנושא תאריך 7.2.2010 שבו נכתב שהיא אינה שופטת את מעשיה. בדיון בתביעת הגירושין, הודתה התובעת בפירוש שהמכתב הראשון נועד לצורך הוצאת כספים מהביטוח הלאומי והיא ניפחה את מצבה לשם כך. ביה"ד גם התרשם באופן ברור מהבנתה ושפיותה של התובעת. גם באת כוחה העידה כי התובעת הייתה שפויה לחלוטין והבינה היטב את כל פרטי ההסכם. היא הוסיפה כי אם היה לה חשש כלשהו בדבר לא הייתה נותנת לה כמייצגת שלה, לחתום על ההסכם.

ג. ביה"ד ערך מו"מ ארוך על פרטי ההסכם. כאמור, התובעת הייתה מיוצגת. באת כוחה הסבירה לה בפרוטרוט את משמעות ההסכם ואת סיכוייה וסיכוניה בהמשך ההליך ללא הסכם ונתנה לה להחליט לפי שיקול דעתה.

ד. התובעת יידעה את באת כוחה בעת המשא ומתן עצמו בעת הדיון ומחוץ לחדר הדיונים ואף טרם הדיון בפגישה במשרדה על הרכוש שהנתבע עומד לקבל, ובכל זאת הבהירה לה שאין לה רכוש. לאמור כי הטענה שהנתבע העלים את רכושו אינה נכונה. בנוסף, התובעת בעצמה בשני מקרים לפחות העידה בשתי ערכאות המשפט על כך שהנתבע צריך לקבל רכוש מאביו, ועל אף כל זאת בעת עריכת ההסכם הגירושין לא דרשה דבר מכך.

ה. הנכסים הם מתנה מאבי הנתבע לנתבע ואינם מתאזנים על פי חוק יחסי ממון בין הצדדים.

ו. התובעת עמדה על זכויותיה בצורה עיקשת ולא ויתרה. כך עמדה על כי הסכם הגירושין לא יאושר אלא רק לאחר שהנתבע ימציא כתב ערבות מאביו על חלק מסכום הכתובה עליו הגיעו הצדדים להסכמה. התובעת לא הסכימה שייערך סידור הגט עד לסידור כתב הערבות שאמנם סודר לאחר שלושה ימים ביום 3.7.2013 ורק לאחר מכן כעבור שלושה ימים ביום 6.7.2013 סודר הגט.

ז. התובעת "נלחמה" על גובה סכום הכתובה כאשר הנתבע הציע סכום נמוך ממה שרצתה, ומתוך מו"מ לא קצר הגיעו הצדדים להסכמה על הסכום הסופי – 110,000 ₪.

ח. התובעת הבינה היטב את כל פרטי ההסכם, פרטי ההסכם הוסברו לה בפרוטרוט ע"י ביה"ד וע"י עורכת דינה עצמה כפי שזו העידה לפני ביה"ד. התובעת יחד עם עורכת דינה עמדו על המקח בעניין סכום הפיצוי וביה"ד ניהל משא ומתן ארוך כדי להגיע לפשרה בין הצדדים על כל פרטי ההסכם. התובעת אפוא הבינה היטב את פרטיו והייתה מעורבת ישירות בכתיבתו עריכתו וסיומו ואף חתמה עליו בפני ביה"ד. בנוסף, התובעת התייעצה על כל פרטי ההסכם עם חברה שליוותה אותה ובאה עמה לביה"ד.

ט. טענתה כי הסתמכה על הבטחות הנתבע מופרכת ואין לה בסיס, בפרט כאשר בשתי הערכאות, בבית המשפט ובבית הדין, הכריזה לא פעם על הירושה העתידה לבוא מאבי הנתבע. לא רק זאת אלא אף בשלבי המשא ומתן בבית הדין עד להגעת ההסכם הסופי, הזכירה לעורכת דינה את הירושה הזו ואמרה לה כי אין להם רכוש משותף. טענתה כי לא ידעה שחלק יחסי במגרש כבר עבר לרשותו של הנתבע אין בה כדי לשנות את העניין, מלבד זאת שהבעל אינו מודה בפרט זה, הרי שבכל מקרה הדירות עצמן עברו לרשותו לאחר הגירושין. אם אמנם הסתמכה על הבטחתו על הדירות שעוד לא היו ברשותו, היה עליה להעלות זאת במו"מ ובדרישותיה, גם ללא ידיעתה על חלקו במגרש. התובעת לא דרשה אף לא פעם אחת בשלבי המו"מ זכות מסוימת ברכוש זה. היא ידעה שאין לה בהם זכויות והסתפקה בהתחייבויותיו של הבעל על הכתובה, על החובות המשותפים בבנק ועל החוב המשותף בקופת חולים. ובכלל ומעבר לנזכר, טענת ההסתמכות אין לה כל בסיס הלכתי.

י. בעניין טענתה המחודשת בעניין זכויותיו בעבודה שלא קיבלה בהם חלק, יובהר כי ביה"ד אינו נותן לאשה גם את כתובתה וגם חלק בזכויות של בעל הרשומות על שמו. אין "כפל מבצעים" כלשונם של פסקי דין רבים. כך שאם קבלה 110,000 ₪ בגביית כתובתה ממילא מקוזזים בה חלקה בזכויותיו בעבודה. במיוחד שקיבל על עצמו חובות נוספים בסכומים של עשרות אלפי שקלים כאמור.

יא. ההסכם נחתם בפני אב ביה"ד כדיין יחיד ונעשה קנין אגב סודר ע"י הצדדים. על פי החוק די בדין יחיד בעניינים שעליהם ישנה הסכמה.

יב. עורכת דינה בעת חתימת ההסכם העידה כי התובעת והיא כבאת-כוחה הבינו שההסכם חותם וסוגר את כל העניינים שבין הצדדים.

יג. ייצוגה של התובעת ע"י הסיוע המשפטי, אף שלא כלל תביעת רכוש, כלל בתוכו ייצוג לעריכת הסכם גירושין שיכלול גם את ענייני הרכוש ויסיים את ההליך סופית.

נפסק
התביעה לביטול הסכם הגירושין נדחית.

אין צו להוצאות.

הרב שניאור פרדס

אנו מצטרפים לפסק הדין.



נפסק
התביעה לביטול הסכם הגירושין נדחית.

אין צו להוצאות.

ניתן ביום ט"ז בסיון התשע"ה (03.06.2015).