לתחילת פסק הדין

לדעת הגר"א, בשטרי מכר והלוואה עשו תקנה זו כי יש בהם מעשה גדול של נתינת כסף ולכן האמינו לערכאות דלא מרעי נפשייהו, אבל שאר השטרות לא תקנו. לדעת התומים, בשטרי מכר והלוואה עשו תקנה זו כי יש בהם מעשה נתינת כסף ואין בזה פרטי דינים, אבל שאר שטרות שאין בהם מעשה נתינת כסף ויש בהם פרטי דינים שהערכאות לא בקיאים בהם לא תקנו חז"ל להכשירם.

ופשוט וברור שלדעת כולם הרמב"ם לא ס"ל כתירוץ שמואל דאמרינן דינא דמלכותא דינא להכשיר כל השטרות, אלא באיבעית אימא של הגמ' דתני חוץ מכגיטי נשים, והכוונה היא לכל שטרות שאין בהם מעשה נתינת כסף לדעת הגר"א והתומים ולדעת הב"י כל שטרות שעיקר הקנין נעשה בהם, כמו שטרי מתנה הודאות ופשרות, ולהלכה פסק מרן הב"י בשולחנו כרמב"ם פרט לשטרי מחילה שהשמיט.

ולפי מה שביאר הגר"א כוונתו לחלוק על הרמב"ם ולכן שינה גם מלשונו כשבא לבאר את הטעם למה בשטר מתנה אינו מועיל, והרמב"ם פסק כדעת החולים על הרי הרא"ש והטור, שיש חילוק בין שטרי ראיה לשטרי קנין ולא חילק בין שטר מכר לשטרי מתנה וכמו שפסק הר"ן.

ובסמ"ע שם סק"ח הביא ארבעה דינים בהם נחלקו הרמב"ם והב"י בשו"ע הרא"ש הטור וסייעתם, בשטרות כשרים העולים בערכאות.

א. לדעת הרמב"ם והב"י צריך שני עדים כשרים המעידים כל כך שעדי החתימה והערכאות (שהם השופטים של הגויים המקיימים את השטר) אינם מקבלים שוחד ולפי מה שביארנו לעיל סגי בכך שידוע שאינם מקבלים שוחד. ואילו לדעת הרא"ש סתם ערכאות אינם מקבלים שוחד על מה שמעידים בכתב ולכן א"צ שעדי ישראל יעידו עליהם.

ב. לדעת הרמב"ם והב"י בשו"ע צריך שעדי החתימה יכתבו בשטר שראו מעשה הנתינה של הכסף ולדעת הרא"ש וסיעתו אין צורך בכך.

ג. לדעת הרמב"ם מעשה הנתינה של הכסף צריך להיעשות בפני עדי חתימה גויים וא"צ שיהיו נוכחים בו הערכאות, וסגי בכך שעדי החתימה על השטר יחתימו את הערכאות על השטר. לדעת הרא"ש מעשה הנתינה וחתימת עדי השטר צריכים להיעשות לפני הערכאות.

וביסוד מחלוקת זו מסביר גם מדוע סובר הרא"ש שא"צ שעדי ישראל יעידו על עדי החתימה ועל הערכאות שאינן ידועים בקבלת שוחד, מאחר שבפני הערכאות נעשה הכל לא מרעי נפשייהו. אבל לדעת הרמב"ם שהמעשה של נתינת הכסף לא נעשה בפני הערכאות רק בפני עדי חתימה גויים לכן הצריך הרמב"ם שיעידו עדי ישראל על כך שידוע שאינם מקבלים שוחד.

כמו כן מובן לדעת הרא"ש שאין צורך שעדי החתימה יכתבו בשטר את מעשה הנתינה מכיון שכל המעשה נעשה בפני הערכאות וע"פ ציווים חותמים עדי השטר, משא"כ לדעת הרמב"ם יש צורך שעדי החתימה יכתבו בשטר את מעשה הנתינה, וכך הבין הטור בדעת הרא"ש, אולם הב"י השיג על הטור בהבנתו זו בדברי הרא"ש וסבר שאין הכרח בדברי הרא"ש וניתן לבאר דבריו שיודה לרמב"ם בדין זה. ראה בעניין זה ב"ח שם, וכן גידולי תרומה שס"ז י"ד סימן ג' ואכמ"ל.

דין רביעי בו נחלקו, דלעת הרמב"ם והב"י בשו"ע גובה בשטרות הללו רק מבני חרי, ולדעת הרא"ש וסייעתו גם ממשעבדי מקור המחלוקת בגירסת הגמ' גיטין י"ט ע"ב ויסוד המחלוקת היא האם לערכאות שעושים מעשה כזה יש קול או לא.

הרמב"ם כתב בסוף הלכה א' "אבל אין טורפין בו מפני שאין לו קול שהרי לא ידעו הלקוחות במה שנעשה בגויים". וראה במ"מ שהבין שדברי הרמב"ם הם אך ורק על שטרי חוב אלב בשטרי מקח גובה ממשועבדים. ובש"ך (סק"ד) וכן באו"ת (סק"ד) נחלקו עליו וס"ל דמדסתם הרמב"ם משמע שגם בשטרי מקח גובה רק מבני חרי, ומ"מ כתב האו"ת שהלווה אינו נאמן לטעון פרעתי כנגד המלוה מאחר שיש לו דין שטר, ולא דמי לכתב ידו, אולם דעת הרא"ש וסייעתו דמעשה כזה שנעשה בפני הערכאות יש לו קול ולכן גובה ממשעבדי, והנלענ"ד להוסיף ולבאר שיטתם מכיון שמדובר בערכאות היושבים במקום קבוע פקיע שמייהו והמעשים שהם עושים יש להם קול, ומתפרסמים בציבור הרחב, שכן לדעתם בעלי הדבר והעדים באים ועושים את המעשה בפני הערכאות היושבים במקום קבוע כדי ליצור פרסום למעשה.

ובדעת הרמב"ם צ"ל, כיון שהערכאות רק מקיימים את השטר הבא לפניהם, זהו לא מעשה שיש בו פרסום.

עוד נלענ"ד לבאר מחלוקת זו בביאור דברי הגמ' לא מרעי נפשייהו, לדעת הרמב"ם כוונת הגמ' לומר שגם העדים וגם הערכאות לא מרעי נפשייהו ולכן צריך שעדי ישראל יעידו עליהם שלא ידעו שהם מקבלים שוחד, ולדעת הרא"ש וסייעתו כוונת הגמ' על הערכאות עצמם דלא מרעי נפשייהו לעשות מעשה כזה גדול שמתפרסם ויתברר שהם שיקרו.

ובאשר לשאלה השביעית האם דינא דמלכותא דינא, מן התורה או לא. מצאתי לבעל דבר אברהם שהרחיב בזה בסימן א' ענפים א'-ב' ובהגה"ה שם. והביא שם בדעת השואל שהבין ברבינו יונה מסכת ב"ב דף נ"ה שדין זה מדרבנן והוסיף לחזק דבריו מדברי הב"ש אה"ע סימן כ"ח ועוד רבים מן הפוסקים, ויסוד דבריו שדינא דמלכותא דינא הוא מנהג דדינו כקנין סיטומתא דהוי מדרבנן, אולם בעל דבר אברהם חלק עליו והביא ראיות מפוסקים רבים הסוברים שזהו דין תורה גמור וכן ביאר דברי רבינו יונה, ועוד ראשונים, שכל דבריו לדמות דין זה לסיטומתא אינו אלא בהקנאה דלא שייך ביה דינא דמלכותא, משא"כ בהפקעה ושוב תלה זאת במחלקות ראשונים וסיים לדינא שדינא דמלכותא מן התורה לדעת כל הפוסקים ודלא כהב"ש, וכתב שם בביאור דינא דמלכותא מה הגדר שלו ואכמ"ל.

עד כה ביארנו השאלות ששאלנו בביאור הסוגייא בגיטין וכן רוב השאלות ששאלנו בהקדמתנו לשיעור. נותר לנו לברר את השאלה השנייה בהקדמה, האם דין זה נאמר רק בשטרות או גם בכל מסמך החתום ע"י ערכאות, לשאלה זו יש להקדים ולברר האם בשטרות הכשירו בסופר הממונה שכותב מטעם הערכאות או המלך.

ומצאנו לטור שכתב (סק"ד) "ולדברי הכל אלו השטרות שכותבין הסופרים אין להם דין ערכאות אע"פ שהם ממונים מפי השופטים כיון שאינם נעשים בפני השופטים."

ובסוף הסימן סקכ"ח) הביא בשם הרמב"ן "שטרות העשויים בנטורין של מלכות, פירוש, ע"י סופרי המלך ואפילו אין עדים חתומים בו אלא אחד ממונה על פי המלך, כשר, ולא מן הדין אלא משום דינא דמלכותא, וגובין בו מן המשועבדים דקלא אית להו."

ובב"ח סק"ד הקשה לכאורה סתירה בדברי הטור הללו, ותירץ שני תירוצים. תירוץ א' "דהכא איירי בדליכא הורמנא דמלכא לעשות הסופר שלהם נאמן, ודברי הרמב"ן הם היכא דאיכא הורמנא דמלכא וכן סבר כתירוץ זה.

ובשם מהר"ם פדאוה בתשובה חילק, שהטור איירי בממונים מטעם השופטים, והרמב"ן איירי בנאמן של המלך שאצלם יש דינא דמלכותא דינא.

וברמ"א סעיף א' הביא דברי הרמב"ן והטור דהאי לישנא "ואין חילוק בין חתום עליו עד אחד גוי או שנים, כל שנעשה לפני השופט, אבל אם כתב סופר הממונה מפי השופט שלא בפני השופט ואינו כלום, (טור ומהר"ם פאדוואה) מיהו במקום שיש דינא דמלכותא להכשיר שטר שנעשה ע"י סופר המלך כשר."

דברי הרמ"א הללו הם כפי מה שביאר בדרכי משה סק"ו את הסתירה הנ"ל, דהחילוק הוא אם באותו מקום ידוע שנוהגין להכשירם או לא ודלא כב"ח.

נמצינו למדים שני דינים א. אין צורך בשני ערכאות וסגי באחד. ב. אין צורך בערכאות עצמם אלא גם סופר הממונה מטעם המלך במקום שכך נוהגים להכשיר שטר מדינא דמלכותא.

נותן לנו לברר האם דווקא בשטרות הכשירו או אף במסמכים של הערכאות.

ומצאנו לרשב"א בתשובה ח"ג סימן ט"ו הוב"ד בב"י (סימן ס"ח מחודשים א') "ספר הערכי כשטר הערכי, שאין עיקר העניין אלא משום נאמנותו של הערכי, א"כ ספרו כשטרו שגם הוא לא היה כותב בספרו אא"כ היה אמת, דלא מרע נפשיה, וכל מה שהערכי מוצא כתוב בספרו עליו הוא סומך לכתוב בשטר, א"כ אין לחלק בין ספרו לשטרו" עכ"ל. וכ"כ עוד בתשובה נוספת סימן ט"ז הובאה בב"י בהמשך דבריו.

מדברי הרשב"א נפשטה לנו גם שאלה זו שאין הבדל בין שטר לספר הערכי.

וברמ"א סעיף א' הביא דברי הרשב"א להלכה לאל חולק. ובסמ"ע סק"ו ביאר גדר ספר הערכי "פירוש כרך שלהן שכותבין כל דבר הבא לפניהן כנהוג ג"כ בזמננו אמרינן בו ג"כ דלא מרעי נפשייהו לכתוב בו שקר". כלומר, הסמ"ע בביאורו מרחיב זאת גם בזמנו שהיו רגילים הגויים לכתוב במסמכים שלהם כל מיני פרטים שבאו לפניהם שניתן לסמוך עליהם וכמו בשטרות העולים בערכאות של גויים, והטעם, דלא מרעי נפשייהו שייך גם בכהאי גוונא.

אלא שבנתיבוה"מ שם סק"ו כתב שבכהאי גוונא לכו"ע אינו גובה ממשעבדי וכ"כ באו"ת סק"ז.

ולכאורה מדברי הסמ"ע בביארו הרמ"א ניתן ללמדו שבזמננו ניתן לסמוך על תעודות זהות תעודות לידה וכן כל מסמך ממשלתי שהממונה מטעם המלך (המכינה) מופקד למלא את הפרטים שלו, ולמרות שהמדובר בנפק"מ גם לעניין יהדות או איסורים ולא רק לענייני ממונות, שהרי אם אזלינן בתר טעמא דלא מרעי נפשייהו, טעם זה שייך גם להאמינם לגבי איסורים ורק לגבי דבר שבערוה אינם נאמנים בגלל שהחמירו להצריך עדות כשרה וכמו בגיטין וקידושין.

ונפק"מ עצומה יכולה להיות מדין זה, שכן לפי זה יהיה ניתן לסמוך על תעודות לידה של העולים מברית המועצות באשר ליהדותם או אי יהדותם.

וכמובן שיש לסייג את הדברים ולומר שרק בתעודות לידה מקוריות המוחזקות לנאמנות וכמו שמופיע בספר זכרון בספר בשמו של פוסק הדור הגר"מ פינשטיין זצ"ל שעל תעודות לדיה עד שנות השמונים ניתן לסמוך אבל תעודות לידה שלאחר מכן אין להם נאמנות גמורה מאחר שהתחילו פקידי הממשלה לזייף ע"י שהיו מקבלים שוחד, אבל בתעודות לידה ישנות פקידי הממשלה עשו בירור והסתמכו על מקורות משלהם כדי לציין את הלאום והדת בתעודה. וכך כתב הרה"ג משה מרדכי פרבשטיין שליט"א בקונטרס מיוחד שחיבר על נושא זה פורסם בתחומין ובשורת הדין וכך שמעתי מחוקרי יהדות המתמחים בבירורי יהדות של העולים מברית המועצות, וכן נהוג היום בבתי הדין.

ולכאורה על תעודות ישנות ומקוריות ניתן לסמוך מדין שטרות העולים בערכאות של גויים אלא שעדיין צל"ע שכן הדבר לכאורה שנוי במחלוקת הפוסקים בביאור הנאמנות שיש בשטרות העולים בערכאות.

כאמור מדברינו לעיל יוצא שיש ארבע שיטות בביאור נאמנות זו.

א. שיטת הר"ן הרמב"ן הריטב"א הרשב"א נמק"י שזו תקנת חכמים להאמין לערכאות בכל שטרי ראיה ולאו דווקא שטרי מכר שהובא בגמ' ולפי מה שביארנו תקנה זו נעשתה משום שלא תנעול דלת בפני לווין או תקנת השוק. ואם כן יש להסתפק לדעתם האם הרחיבו תקנה זו גם לתעודות הנ"ל לתת נאמנות לערכאות.

ב. שיטת תירוץ ראשון בהג"ה שזהו דין מן התורה להאמין לערכאות המוחזקים ככשרים דלא מרעי נפשייהו ונאמנותם מדין עדות גמורה. ולפי מה שביארנו יש להסתפק האם לדיעה זו יש להצריך שני עדים או סגי בחד. ואמנם הרשב"א והמאירי כתבו שסגי בחד וכן פסק הרמ"א שהבאנו לעיל, מ"מ יתכן והם לשיטתם שזו תקנת חז"ל והרחיבו אותה גם כאשר יש עד אחד דלא מרע נפשיה, אבל לדיעה זו שבהגהות אשר"י יתכן וצריך בדווקא שני עדים וכמו בכל נאמנות של עדים המזקיקה שנים ולא סגי בחד.

ג. לדעת אבן האזל וכך ביארנו בדעת הרא"ש, שנאמנות זו באה מכח החזקה של אומן דלא מרע אומנותיה שהיא מן התורה, לכאורה ניתן לסמוך גם על תעודות לידה הנ"ל שכן שייכת בהם החזקה של אומן דלא מרע אומנותיה המועילה מן התורה.

ד. לדעת הרמב"ם כפי שפירש הב"י שטעם כשרות השטרות העולים בערכאות בשטרי ראיה מכיון שאין בהם קנין והם מהווים רק לראיה בעלמא לכאורה יש לסמוך גם על תעודות הלידה הללו שנעשים רק לראיה בעלמא.

ה. לדעת הרמב"ם כפי שביארו הגר"א התומים והט"ז ששטרות העולים בערכאות של גויים כשרים רק אם יש מעשה גדול כמו של נתינת כסף או בדבר שאין בו פרטי דינים וחילוקים כמו שטר מכר והלוואה, לדבריהם, יש להסתפק האם ניתן לסמוך על תעודות לדיה של העולים מברית המועצות.

מצד אחד יש לצדד ולומר שזהו מעשה גדול לברר באמצעות חקירות ודרישות כפי שהיה נהוג בברית המועצות ולכן כל מה שנעשה בשנים הללו ע"י ממונים מטעם הממשלה יש לו פרסום רב והוא נעשה בדקדוק ושייך לסמוך עליהם כיון דלא מרעי נפשייהו.

מאידך גיסא יש צד לומר שכל מה שתקנו חז"ל להאמין בשטרות העולים בערכאות של גויים, זהו רק בשטר מקח והלוואה כפי שכתב הרמב"ם ואל הרחיבו זאת לשטרות אחרים או למסמכים כמו תעודות לידה, שגם אם אמנם נעשים בדקדוק רב מ"מ אין נתינת כסף כמו שמבואר בגמ', וחסר טעם הנאמנות שתקנו חז"ל לערכאות בשטרי מקח ומתנה.

ובפשטות נראה כמו הצד השני, ובפרט שלדעת הגר"א ברמב"ם הטעם של הנאמנות בא המכח מה שנאמר בגמ' דאי לא יהיב זוזי לא הוו מרעי נפשייהו.

סיכום שיטות הפוסקים בשאלות שנשאלו בפתיח לשיעור, בדין שטרות העולים בערכאות.

א. לשאלה באלו שטרות נאמר דין זה ובאלו לא?

1. לדעת רבותיו של הרמב"ם, דין זה נאמר אך ורק בשטרי מקח כל יתר השטרות פסולים.

2. לדעת הרמב"ם, דין זה נאמר בשטרי מקח והלוואה ולא בשטרי מתנה פשרה הודאה ומחילה.

3. לדעת הב"י בשו"ע, דין זה נאמר בשטרי מקח הלוואה ומחילה. ולא בשטרי מתנה פשרה והודאה.

4. לדעת הרא"ש, הרמב"ן הרשב"א הריטב"א המאירי רבינו יונה והנמק"י וכ"פ הרמ"א, דין זה נאמר בכל שטרי ראיה כולל שטרי מתנה שנעשו לראיה כגון שנעשה קנין בפני עצמו על המתנה והשטר נכתב לראיה בעלמא, ורק שטרי קנין שגופן נכתב לצורך הקנין פסולים, וכל זה דווקא במקום שאין דינא דמלכותא דינא, כלומר, הנהגה של המלך לעשות את השטרות בערכאות, אבל אם יש הנהגה כזו כל השטרות כשרים חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים.

ב. לשאלה האם דין זה נאמר רק בשטרות או אף בכל מסמך החתום ע"י ערכאות אפילו כשהוא אחד? מצאנו בזה שתי שיטות מרכזיות:

1. לשיטת הרא"ש וכפי שביארנו דעתו שהנאמנות שיש לערכאות זהו מטעם חזקה של אומן דלא מרע אומנותיה וכמ"ש אבן האזל חזו"א ועוד, נאמר דין זה גם בכל מסמך החתום ע"י ממונה המלך. אבל במסמך החתום ע"י סופר השופט לא נאמר דין זה.

2. לשיטת רבותיו של הרמב"ם לא נאמר דין זה שתקנו חז"ל אך ורק בשטרי מקח. ולכאורה לשיטת הרמב"ם כפי שהבינו הגר"א או"ת והט"ז שרק במעשה גדול של נתינת כסף או במעשה שאין בו פרטי דינים תקנו חז"ל דין זה, א"כ במסמכים החתומים ע"י סופרי המלך (מה שנקרא היום פקיד בכיר מטעם המדינה) שאינם עומדים בקריטריונים הנ"ל לא תקנו חז"ל בהם נאמנות לערכאות.

אבל להבנת הב"י ברמב"ם שדין זה נאמר בכל שטרי ראיה שאין צורך בהם לקנין ועדות כשרה, א"כ יש לצדד להכשיר אף במסמכים הללו כיון שנעשים לראיה בעלמא.

עוד יש להסתפק לדעת הר"ן וסייעתו שזו תקנת חז"ל מורחבת לכל שטרי ראיה, האם דווקא במקום שיש טעם לתקן תקנה זו, כמו תקנת השוק, תקנה שלא תנעול דלת בפני לווין, אזי תקנו חז"ל נאמנות להכשיר בערכאות, או שזו תקנה כללית מורחבת לכל שטרי ראיה. וכלשון הר"ן "כיון דקים לן דקושטא קאמרי דאי לאו הכי לא מרעי נפשייהו", ולא חילק בין סוגי שטרי הראיה.

עוד יש להסתפק לדעת תירוץ ראשון בהג"ה שנאמנות זו מדין עדות מדאורייתא, האם דווקא כאשר יש שני עדים ככל עדות או אף בעד אחד סגי. ובמסמכים הממשלתיים בדרך כלל חתומים עליהם פקיד אחד וא"כ אינם נאמנים.

ג. לשאלה האם דין זה מן התורה או מדרבנן? מצאנו שתי דעות בפוסקים.

1. לתירוץ א' בהג"ה, דין זה מן התורה, וכן הוא לדעת אבן האזל הסובר שהנאמנות מדין חזקה,.

2. לתירוץ ב' וכן לדעת הרמב"ן הר"ן וסיעתם דין זה תקנת חז"ל.

ד. לשאלה באם דין מן התורה מה המקור? מצאנו שתי דיעות כנ"ל.

1. לתירוץ א' בהג"ה, מדין עדות שהכשירו עדות של גויים דקים לן דלא מרעי נפשייהו.

2. לדעת אבן האזל נאמנות זו מן התורה מכח החזקה דאומן לא מרע אומנותיה וכך ביארנו בשיטת הרא"ש.

ה. לשאלה באם דין זה מדרבנן, מה הטעם? מצאנו בזה ארבע דיעות.

1. לדעת הרמב"ן הר"ן וסייעתם, תקנת חז"ל מורחבת לכל שטרי ראיה להאמין לערכאות משום דלא מרעי נפשייהו.

אלא שיש להסתפק האם תקנה זו של חז"ל באה דווקא במקום שיש טעם, כמו תקנת השוק או שלא תנעול דלת או לאו דווקא. והנפק"מ תהיה במסמכים ממשלתיים.

2. בדעת הרמב"ם לפי הבנת הב"י, תקנו חז"ל בכל שטרי ראיה שאין בהם קנין וכן בכל דבר שאין צריך בו מעשה קנין או עשות כשרים.

3. בדעת הרמב"ם להבנת הגר"א, תקנו חז"ל בשטרי מקח והלוואה בדווקא שיש בהם מעשה גדול של נתינת כסף ובכה"ג דווקא תקנו חז"ל לתת בהם נאמנות משום דלא מרעי נפשייהו.

4. בדעת הרמב"ם להבנת הט"ז והתומים, תקנו חז"ל בשטרי מקח והלוואה שאין בהם פרטי דינים בדיני ישראל וכל מה שיש בהם זה מעשה נתינת כסף.

ו. לשאלה האם הערכאות נאמנים מדין נאמנות גרידא או מדין עדות? מצאנו בזה שתי דיעות.

1. לדעת הרמב"ם הרמב"ן הר"ן הרא"ש ואהא"ז, הערכאות נאמנים מדין נאמנות גרידא.

2. לתירוץ ראשון בהג"ה, נאמנות זו מדין עדות המועילה מן התורה.

ועתה לסיכום שיטות הפוסקים בשאלות שנשאלו בביאור דברי הגמרא

א. לשאלה, מה החילוק שחילקה הגמ' בין שטרי מכר לשטרי מתנה, הרי בשטרי מכר יש שטרות שגופן נעשה לקנין, ומאידך, יש גם שטרי מתנה שגופן נעשה לראיה לאחר שנעשה קנין אחר. ועל הגמ' היה לחלק בין שטרי ראיה לשטרי קנין? מצאנו בזה שלוש שיטות עיקריות.

1. שיטת הר"ן וסייעתו, הגמרא לא התכוונה לחלק בדווקא בין שטרי מכר לשטרי מתנה. ועיקר החילוק הוא בין שטרי ראיה לשטרי מכר. "אלא משום דסתם שטר מכר לראיה וסתם שטר מתנה לקנייה נקטינהו הכי" וכ"ה שיטת רוב הראשונים.

2. שיטת הרמב"ם, להבנת הגר"א הט"ז והתומים, הגמ' דבדווקא נקטה שטר מכר שבו יש מעשה נתינת כסף ולא שטר אחר. ומה שנקטה הגמ' שטר מתנה הכוונה לכל השטרות פרט לשטר הלוואה שלדעת הרמב"ם יש בו מעשה נתינת כסף ונכלל הוא בכלל שטרי מכר שתקנו חז"ל נאמנות לערכאות.

3. שיטת בב"י בשו"ע, שטר מכר לאו דווקא וה"ה לכל שטר שאין צורך בו לקנין או לעדות כשרים בדווקא. וממילא ה"ה שטר מחילה שאין צריך קנין. בכל אלו תקנו חז"ל נאמנות לערכאות ושטר מתנה לאו דווקא, אלא ה"ה כל שטר שעיקר הקנין נעשה ע"י השטר, וראה סמ"ע דרך אחרת בפירוש שיטת השו"ע.

ב. לשאלה מה כוונת הגמ' "בשלמא מכר מדיהיב זוזי קמייהו קנה" האם בדווקא כאשר יש מעשה של נתינת כסף או לא, ומה הנפק"מ? שאלה זו מתבארת בתשובה א'.

ג. לשאלה מה פשר הנאמנות "דלא מרעי נפשייהו" הרי מדובר בגויים שאינם כשרים לעדות? כבר ביארנו זאת בתשובות לשאלות ב', ג', ד', ה', ו' בשאלות הקודמות. ובסיכום מצאנו שלשו שיטות בפירוש דברי הגמרא הללו.

1. לתירוץ א' בהג"ה, נאמנות מדין עדות.

2. לתירוץ הר"ן ורוב הראשונים תקנת חז"ל להאמינם בכה"ג.

3. לביאור אבן האזל חזו"א ועוד, מדין חזקה של אומן דלא מרע נפשיה שהיא מן התורה.

ד. לשאלה בתירוץ שמואל דינא דמלכותא דינא, האם חוזרת בה הגמ' מהסברא שנאמרה בשטר מכר דלא מרעי אנפשייהו, מצאנו לרא"ש שהתייחס לכך וכתב שיש צורך בסברא זו גם אליבא דשמואל, ולא מצאנו מי שחולק עליו.

ה. לשאלה מה פשר תירוץ זה של שמואל, הרי דינא דמלכותא דינא נאמר במסים וארנוניות שהמלך מטיל על הציבור ויש לו מכך תועלת?

הבנו מחלוקת הפוסקים האם באמת דינא דמלכותא דינא אכן נאמר רק בדברים שיש בהם תועלת למלך או לא. ובביאור יסודי למחלוקת זו ציינו לדבר אברהם ולא הרחבנו ובעזהי"ת בירור דין זה קובע שיעור בפני עצמו.

ו. לשאלה, מה הגדר של דינא דמלכותא דינא, וכיצד מובן לתירוץ זה שגם שטרי מתנה כשרים?

ציינו לדבר אברהם שדן בזה ועיקר דבירו שנחלקו הפוסקים בדינא דמלכותא דינא האם גדר הדבר הקנאה של המלך מהאחד לחבירו ושיש לו סמכות לכך מכח זה שהמדינה שייכת לו ע"פ הסכמת כלל ציבור בני המדינה. או שזהו מדין הפקר בי"ד הפקר. לא הרחבנו על כך וכאמור נושא זה קובע שיעור בפני עצמו.

אולם ברור שלכל הדיעות הנהגה כזו של המלך מחייבת שגם שטרי מתנה ייעשו בערכאות וכך צריכים בני המדינה לנהוג, ובביאור יסוד זה הרחיב פאר הדור מרן החזו"א ועוד חזון למועד.

ז. לשאלה, האם דינא דמלכותא דינא מן התורה או מדרבנן? ציינו לדבר אברהם שהביא בזה מחלוקת הפוסקים ולדעתו רוב הפוסקים סוברים שזהו מדין תורה.

לא הרחבנו על מקורות הדין והטעם של הדין מאחר שכאמור נושא זה קובע שיעור בפני עצמו.

ח. לשאלה, האם תירוץ שני של הגמ' ואיבע"א תני חוץ מכגיטי נשים חולק על תירוץ שמואל או לא? הבאנו בזה מחלוקת הפוסקים.

לדעת הרא"ש הרמב"ן הרשב"א רבינו יונה הריטב"א הר"ן נמק"י התירוץ השני אינו חולק על תירוץ ראשון אלא בא להוסיף שאם אין הנהגת המלך במדינה מסויימת אז יש את התירוץ השני שרק בשטרי ראיה נאמנים הערכאות, לדעת הרמב"ם ורבותיו ר"ח והרי"ף וכן דעת תוס' דף ט' ע"ב יש מחלוקת בין שני התירוצים, ולהלכה פוסקים כתירוץ שני, כך שלשיטתם אין להכשיר בכל השטרות אף שיש הנהגה כזו של המלך במדינה מסויימת ורק בשטרי מכר תקנו חז"ל להכשיר שטרות העולים בערכאות.

במחלוקת זו נחלק מרן הב"י והרמ"א, בשו"ע, הב"י פסק בחיבורו כרמב"ם הרי"ף והר"ח. הרמ"א פסק כמו הרא"ש ורוב הראשונים.

ט. לשאלה, האם בשטרי הלואה שנעשו בערכאות אפשר לגבות מבני חרי או אפילו ממשעובדים?

הבאנו בזה מחלוקת הפוסקים לדעת רש"י תוס' הרא"ש ורוב הראשונים שטר הלוואה העולה בערכאות של גויים גובה אף ממשועבדים מפני שיש לו קול, וה"ה לשיטתם בכל שטרות שהכשירו חז"ל. לדעת הרמב"ם שטרי הלוואה שנעשו בערכאות של גויים גובה רק מבני חרי.

ובאשר לשטר מכר, לדעת המ"מ ברמב"ם גובה אף ממשעובדים, ולדעת הש"ך ואו"ת גובה רק מבני חרי וכמו בשטרי הלוואה.

י. לשאלה האם בשטרות הכשרים בערכאות הצריכו חז"ל שיעשו כתיקון שטרי ישראל כמו בשטר שאינו יכול להזדייף ועוד פרטי דינים? מצאנו בזה מחלוקת הפוסקים.

לדעת הרמב"ם אין צורך בכך מכיון שתקנת חז"ל להכשיר את השטרות הנ"ל כללה גם הנאמנות שלהם שהשטרות נעשו כדת וכדין לפי הדינים שלהם ואין צורך כמה שהצריכו חז"ל בשטרי ישראל. לדעת רוב הראשונים יש צורך שהשטרות ייעשו כתיקון חז"ל בשטרי ישראל.

כעין מחלוקת זו מצאנו מחלוקת נוספת לפוסקים הסוברים ששני התירוצים אינם חולקים זע"ז ונאמר דינא דמלכותא דינא.

מה יהיה הדין אם לא נכתב כהוגן לפי דיניהם אע"פ שנכתב כהוגן ע"פ דין ישראל או במקרה הפוך מה יהיה הדין.

לדעת ריב"ש השטרות כשרים ולדעת הרא"ש השטרות פסולים, הובאו שתי הדיעות הללו בב"י וברמ"א סוף סעיף א'.

הרב מימון נהרי – אב"ד

לפנינו תביעה לביטול צו ירושה שניתן ע"י בית הדין בהחלטתו מיום ט"ז בשבט תש"ע 31.01.2010.

התביעה הוגשה ביום ב' בכסלו תשע"ב 28.11.2011 באמצעות בא-כוח התובע (דאז) עוה"ד מ. סלוצ'בסקי.

בתביעה נטען כי הנתבעים (שבעה במספר) הוציאו במרמה צו ירושה על שם המנוח [אלמוני] שלטענת התובע הוא אביו וכי נדרש מבית הדין לבטל את צו הירושה ולחייב את הנתבעים להשיב אליו את הכסף שנטלו והוצאות משפט. הנתבעים מיוצגים ע"י עוה"ד י. מנחם ו/או מ. מנחם.

נקדים ונאמר שכבר בתאריך ד' בשבט תשע"ג 15.01.2013 הוציא בית הדין פסק דין מפורט ומנומק בתביעה זו ובו קיבל את התביעה לביטול צו הירושה והותיר את המשך הבירור בתביעה רק לעניין ההוכחה באשר לייחוסו של התובע למנוח [אלמוני].

פסק הדין ניתן לאחר שהתקיים דיון בתביעה נשמעו עמדות הצדדים וב"כ ולאור המסמכים שהגיש התובע לבית הדין מהם נראה בעליל כי למנוח היה בן יחיד שכפי הנראה הוא התובע אלא שעדיין לא הוצא מכלל ספק שהתובע הוא מאומץ או מתחזה כטענת הנתבעים.

לצורך מיצוי התביעה עד תום, נתבקש התובע להמציא לבית הדין מסמכים רשמיים להוכחת הקשר שבינו לבין אביו כפי שטען.

למעשה פסק דין הנ"ל קבע בבירור שהנתבעים אינם צד לתביעה ועליהם להשיב את הכספים שנטלו מכוחו של צו הירושה.

פסק דין הנוכחי מהווה המשך בירור התביעה מאחר שהתובע שהוזמן לדיון הוכחות לתאריך י"ב בחשוון תשע"ד 16.10.2013 (בהתאם לפסק הדין הנ"ל) לא הגיע, ואילו הנתבעים וב"כ הגיעו והציגו במהלך הדיון מסמך ובו הצהרת המנוח מר [אלמוני] שאין לו ילדים. הצהרה זו נחתמה על ידו בפני עו"ד לצורך בקשה למתן צו ירושה לבית המשפט באורוגוואי.

בית הדין בהחלטתו מהתאריך הנ"ל קבע שלאור המסמך החדש שהתקבל ע"י הנתבעים ולאור אי הופעת התובע בדיון, שעל התובע להמציא תגובה בתוך 21 יום למסמך שהוגש ע"י הנתבעים.

עוד נקבע בהחלטה, כי על התובע להמציא תמונות משפחתיות מתקופות שונות בחייו ושמות מוסדות החינוך בהם למד החל מגן ילדים ועד למוסדות להשכלה גבוהה וזאת כדי לבסס עובדתית את טענתו.

עוד נאמר, כי לנתבעים יש מעמד של צד בתביעה ובכך ביטל בית הדין החלטתו הקודמת לפיה הנתבעים אינם צד בתביעה.

בהחלטה זו ציין בית הדין כי הוא פועל בדרכים שלו לבירור ומיצוי האמת וכאשר יתקבלו תוצאות המצריכות התייחסות של הצדדים יועבר אליהם החומר שיתקבל למתן תגובתם.

בהתאם לאמור יזם בית הדין מהלך של בדיקת נתונים עובדתיים באמצעות נאמן בית הדין הרב אליהו בירנבוים.

בתאריך י"ז בסיון תשע"ד התקבלה חוות דעתו של הרב בירנבוים המכילה 11 עמודים, ובו הוא מפרט אחת לאחת את חקירתו אודות קורות חייהם של המנוח [אלמוני], אשתו [אלמונית] ובנם היחיד [פלוני] (התובע) את בדיקתו את המסמכים שהתקבלו הכוללים תעודת לידה של התובע [פלוני], תעודת הנישואין של הוריו ודרכון של אם התובע בו נרשם שמו של התובע כבנה. בחוות הדעת מציין הרב בירנבוים כי ראה במו עיניו במשרד הפנים את תעודת הלידה המקורית של התובע בה רשומים שמות הוריו. חקר את מנהל המחלקה במשרד הפנים אודות אמינותה והתברר כי הפרטים זהים גם בתעודה נוספת במשרד אחר.

עוד התקבלו עדותם של ארבעה אנשים המכירים את ההורים ואת בנם [פלוני] (התובע) ואף זיהו את [פלוני] (התובע) כבנם של ההורים [אלמוני] ו[אלמונית].

ממצאי הבירור פורטו בארוכה בחוות דעתו של הרב בירנבוים ומהם עולה המסקנה שהתובע הוא בנו היחיד של המנוח.

בסיכום פסק הדין נכתב:

לפנינו מארג של ראיות ברורות לפיהן למנוח היה בן בשם [פלוני] שהתברר כי הוא התובע בתביעה זו ואין צורך בראיות נוספות.

לבית הדין חשש כי הנתבעים נהגו במרמה בעת חתמו על תצהיר בבית הדין כי אין למנוח ילדים וכי הם היורשים הבלעדיים שלו.

לדעת בית הדין חשש זה צריך להתברר באמצעות חקירת משטרה שתבדוק את החשש למעשה מרמה של הוצאת כספים תוך כדי הצהרה כוזבת. בית הדין סבור שיש עניין לציבור במיצוי הדין בגין המתואר לעיל.

בית הדין סבור שיש למצות את הדין עם הנתבעים שגררו את בית הדין את הרב בירנבוים להליכים מיותרים וכן את התובע להוצאות כספיות רבות כדי להוציא את האמת לאור. לפיכך, יש להשית עליהם קנס שירתיע ויתריע בפני בעלי דין שינסו את מזלם בהוצאת כספים שלא כדין.

הנתבעים יכלו לחזור בהם עם קבלת הראיות שהוצגו בפני בית הדין ובפניהם ולחסוך את עגמת הנפש והבזבוז של כספי ציבור ושל התובע כאשר נתגלתה בפניהם מסכת הראיות הברורה.

תחת זאת בחרו להתיש את בית הדין בבקשות סרק ולהטיח האשמות במי שחשף בפניהם את האמת לאמיתה ובכך גרמו להתמשכות דיונית והוצאות משפט.

לאור האמור פוסק בית הדין כדלהלן:

א. התביעה לביטול צו הירושה שניתן לנתבעים ע"י בית הדין מיום ט"ז בשבט תש"ע 31.01.2010 מתקבלת.

ב. הצו שניתן בתאריך הנ"ל מבוטל.

ג. על המזכירות להוציא צו ירושה על שמו של המבקש שהוא בנו היחיד של המנוח.

ד. על המוטבים בצו הירושה שניתן, שיפורטו להלן, להשיב בתוך 14 יום לתובע את כל הכספים שהוצאו על סמך הצו הנ"ל. המוטבים הם [פלונים].

ה. בית הדין מחייב את הנתבעים, המשיבים לתביעה שיפורטו להלן, לשלם לרב בירנבוים בעבור הוצאות חוות הדעת סך עשרת אלפים ₪ בחלקים שווים.

ו. בית הדין מחייב את הנתבעים, המשיבים לתביעה המפורטים לעיל, לשלם לתובע בתוך 14 יום את הסכום ששילם לרב בירנבוים על הוצאות נסיעתו לבירור התביעה, בחלקים שווים.

ז. בית הדין מחייב כל אחד מהנתבעים, המשיבים לתביעה המפורטים לעיל, לשלם לתובע בתוך 14 יום סך חמשת אלפים ש"ח הוצאות משפט.

ח. בית הדין מחייב כל אחד מהנתבעים, המשיבים לתביעה המפורטים לעיל, לשלם לקופת המדינה סך של שלשת אלפים ש"ח הוצאות משפט.

ט. יש להעביר את החלקים הנוגעים למימוש סעיף ח' דלעיל בהחלטה נפרדת למרכז לגביית קנסות.

י. מזכירות בית הדין תעביר את תקציר פסק הדין למשטרת חיפה כדי שזו תפתח בחקירה פלילית נגד הנתבעים בתיק זה בגין חשד לעבירות ובכללן הוצאת כספים במרמה, בידוי ראיות ושיבוש עשיית משפט. המזכיר הראשי יעביר למשטרה מסמכים מתוך התיק ככל שאלו יידרשו למשטרה.

יא. בית הדין הרבני רואה במיצוי ההליכים הפליליים חשיבות עליונה וזאת לאור העניין הציבורי שבמניעת הישנות מקרים דומים בעתיד.

מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום ג' באייר התשע"ה (22/04/2015).



לתחילת פסק הדין