א) הצדדים נישאו בל' חשוון תשע"א, 7/11/10.

לצדדים בת קטינה שנולדה בכ"ג אב תשע"א, 23/8/11.

בי' טבת תשע"ג, 23/12/12, הגיש הבעל תביעת גירושין.

בי"ד אייר תשע"ג, 24/4/13, עוד לפני שהתקיים דיון בתביעתו, הגיש הבעל בקשה למחיקת התביעה, מפני שברצונו לשקול האם יש סיכוי לשלום בית מתוך ראיית טובת הקטינה. בית הדין נעתר לבקשתו ומחק התביעה.

בי"ד כסלו תשע"ד, 17/11/13, הגישה האשה תביעה לגירושין. לדבריה, נאלצה לעזוב את בית הצדדים, מאחר שהבעל הודיע לה שאם ברצונה להיפרד עליה לעזוב את הדירה.

הודעת הבעל על חזרה לשלום בית הייתה הודעה שקרית.

בפועל הצדדים חיו בנפרד החל מ- 11/12.

ב) הדיון הראשון נערך בח' אייר תשע"ד, 8/5/14, לאחר שנה וחצי בה גרו הצדדים בנפרד, בדיון זה אמרה האשה שרוצה להתגרש, מכיוון שבמשך שנה וחצי הבעל לא עשה דבר למען שלום בית. הבעל טען שרוצה שלום בית, אך היה ברור שעיקר כוונתו הייתה להשיג הישגים רכושיים. בדיון זה התברר ששנה לפני הדיון וחצי שנה אחר עזיבת הבית, הזמינה האשה את הבעל לנופש באילת, וגם כשהיו בנופש לא קיימו יחסי אישות. בסוף דיון זה, ולאחר שאחד מחברי הרכב בית הדין ישב עם הצדדים לצורך עריכת מו"מ והגעה להסכמות, הוסכם שהצדדים יישלחו ליחידת הסיוע לבדוק אם יש סיכוי לשלום בית, והוסכם שאם ייקבע שאין סיכוי לשלום בית הצדדים יתגרשו, וענייני הרכוש ימשיכו להידון בביהמ"ש. ועיין בהחלטת בית הדין מיום י"א אייר תשע"ד, 11/5/14.

יומיים אחרי מתן החלטת בית הדין התקבלה בבית הדין הודעתה של האשה, ולפיה מספר ימים אחרי הדיון העלים הבעל את המכונית שהייתה בשימוש האשה, ובה היה כיסא הבטיחות של ילדתה. לדבריה, התנהגות זו מוכיחה שכוונות הבעל אינן לשלום בית.

בהמלצת יחידת הסיוע מיום ז' סיון תשע"ד, 5/6/14, נכתב שבנסיבות העניין אין תנאים לקיום שלום בית.

בהמשך להמלצה זו הוציא בית הדין בי"ג סיון תשע"ד, 11/6/14, את פסק דינו הקובע שעל הצדדים להתגרש. כמו כן קבע בית הדין מועד לסידור גט לט' תמוז תשע"ד. החלטה זו ניתנה כהמלצה, מפני שהייתה בנויה על הסכמות הצדדים, ולפיכך בית הדין לא רצה להיכנס לגופם של דברים. מועד סידור הגט נקבע לט' תמוז תשע"ד, 7/7/14.

ג) בח' תמוז תשע"ד, 6/7/14, יום לפני מועד סידור הגט, הגיש הבעל בקשה לדחיית מועד סידור הגט. בית הדין בהחלטתו באותו יום קבע שבית הדין דוחה על הסף את בקשתו. בית הדין ראה בבקשה זו התחכמות מיותרת, והודיע שאם הבעל לא יתייצב במועד הקבוע בית הדין יראה בדבר ביזיון בית הדין. אין ספק שהגשת בקשה יום לפני הדיון, דיון שנקבע למעלה משלושים יום קודם, נעשתה כדי לשבש החלטות בית הדין.

הבעל התעלם מהחלטת בית הדין והחליט שלא להופיע, לפיכך החליט בית הדין באותו יום כדלהלן:

"לאור האמור בפרוטוקול הדיון מתאריך 7/7/14.

בית הדין קובע כדלהלן:

א. על הבעל לשלם הוצאות לאשה בגין אי הופעתו לדיון בסך 500 ₪

ב. על הבעל לשלם לאוצר המדינה בגין בזיון בית הדין ובזבוז זמנו השיפוטי סך 2500 ₪.
..."

לאור התנהלות הבעל, והחשש שהבעל ימשיך לעשות דין לעצמו, הוציא בית הדין צו הבאה כנגדו.

למחרת, בי' תמוז תשע"ד, 8/7/14, הופיע הבעל בבית הדין. בתחילת הדיון אמר שאינו מוכן להתגרש ורוצה שלום בית. משהובהר לו שבית הדין לא יאפשר דחיית מתן הגט ללא תכלית, התייעץ הבעל עם ב"כ והודיע שמוכן לתת גט, אך רק לאחר שיסתיימו התביעות בביהמ"ש (שם התנהלו דיונים מזה שנה וחצי). בית הדין הבהיר שמאחר שהבעל הסכים שהצדדים ינהגו בהתאם להמלצת יחידת הסיוע, מאחר שהתנהלות הבעל, החל מעזיבת האשה את הבית, מוכיחה שאין הוא רוצה בשלום בית, ודוחה הגט ללא תכלית; העובדה שהפירוד בין הצדדים הוא ממושך; הבעל הגיש תביעת גירושין וחזר בו מטעמים טקטיים; ומשכך אין מקום לאחר סידור הגט.

הבעל הגיש בקשה לביטול חיובו בהוצאות. בית הדין בהחלטתו מיום י"ז תמוז תשע"ד, 15/7/14, דחה בקשתו ונימק הסיבה לדחייתה.

ד) בי"ז תמוז תשע"ד, 15/7/14, הוגשה בקשת האשה להטלת צווי הגבלה כנגד הבעל בגין סירובו לסדר גט. בית הדין נענה לבקשה והוציא צווי הגבלה כנגד הבעל, צווי הגבלה המונעים ממנו להחזיק חשבון בנק ורישיון נהיגה.

בית הדין קבע מועד נוסף לסידור גט לי"ח חשון תשע"ה, 11/11/14.

בי"ז חשון תשע"ה, 10/11/14, יום לפני הדיון, הגיש הבעל בקשה בהולה לדחיית הדיון, מכיוון שהוזמן לבדיקה דחופה בביה"ח שניידר, בה צפויים להיות נוכחים שני הצדדים. הבדיקה נקבעה לשעה 08:00 בבוקר.

בית הדין דחה על הסף בקשתו של הבעל, ובית הדין קבע שאם לא יופיע הבעל, בית הדין יחייבו בתשלום הוצאות בגין בזבוז זמנו של בית הדין וכן בתשלום הוצאות לצד השני.

לדיון שנקבע למחרת הופיעה האשה. הבעל לא הופיע. להלן חלקים מפרוטוקול הדיון וההחלטה שניתנה בעקבותיו:

"ב"כ האשה: בתם של הצדדים עברה ניתוח לפני כשבוע ונקבעה לה בדיקה להיום ב-8 בבוקר בבי"ח שניידר. אתמול האב לקח את הבת כפי שסוכם במסגרת הסדרי הראייה, והוא היה אמור להביא אותה הבוקר אל הבדיקה בבי"ח. מרשתי הגיעה היום ב-8 בבוקר לבי"ח שניידר, ב-08:15 האישה הרימה לבעל טלפון והוא מסר לה כי יצא רק לפני 10 דקות מחדרה לבי"ח שניידר בפתח תקוה. הבעל מסר לאישה שלא יגיע לדיון. אבקש לציין כי אם הבעל היה מגיע בזמן לבדיקה היה יכול לסיים את הבדיקה ואף להתייצב בזמן לדיון. ואף אם היה מאחר יש להניח שבנסיבות העניין בית הדין היה מקבל אותם. אך כאמור הוא הודיע לה שלא יגיע לדיון. כמו"כ קבלתי מסרון מב"כ הבעל יוגב לוי שאמר שהוא חשב שלא צריך להגיע לבית הדין מכיוון שמדובר בדיון לסידור גט, הבהרתי לו שהדיון היום קבוע למזונות מעוכבת וחובה עליו להופיע, אמרתי לב"כ שהבעל הודיע שלא יגיע ואז הוא גם אמר לי שהוא לא קיבל זימון, וגם שחשב שמדובר בסידור גט.

בית הדין: איך הבעל הגיע היום לבי"ח?

ב"כ האשה: ברכב שלו.

בית הדין: בית הדין שלל את רישיון הנהיגה של הבעל, באפשרותכם להגיש תלונה במשטרה.

בית הדין: העניינים בביהמ"ש נסגרו?

ב"כ האשה: אנו מחכים לסיכומי הבעל.

בית הדין: מה את מבקשת?

ב"כ האשה: אני לא מבקשת הוצאות. אני מבקשת שבית הדין יפסוק מזונות מחמת מעוכבת, בסך 5000 ₪ בחודש. אם הבעל יקבל תשלום הוצאות ולא יפסקו מזונות מעוכבת, אז הוא השיג מטרתו. הבעל ממשיך ומצפצף על החלטות בית הדין וממשיך לנהוג בשלילה וכצעד מחאה הפסיק לשלם מזונות לקטינה. במידה והבעל ייתן גט נבקש להפסיק מזונות מדין מעוכבת. אתמול גם שוחחתי עם מזכירתו של ב"כ הבעל יוגב והיא מסרה לי שעו"ד יוגב הגיש בקשה לדחיית הדיון, ועכשיו הוא כותב לי במסרון שבכלל לא קיבל זימון לדיון ואח"כ הוא אומר לי שלא ידע בכלל שצריך לבוא כי מדובר בדיון לסידור גט.

בית הדין: הבקשה לדחייה הוגשה מטעמו של ב"כ הבעל.

ב"כ האשה: הוא כתב לי במסרון שהדיון נקבע לסידור גט ולכן לא נדרשת נוכחותו.

אני מבקשת להדגיש כי מרשתי דיברה עם הבעל שחזר מספר פעמים בשיחה על כך שהוא לא מתכוון להגיע."

בתום הדיון הוציא בית הדין את ההחלטה דלהלן:

"הצדדים חיים בנפרד החל מה-12/2012. הבעל הגיש תביעת גירושין סמוך למועד הפירוד אך ביקש לסגור את התיק בטענה שהצדדים הגיעו לשלו"ב. לאחר מכן הגישה האישה תביעתה לגירושין, בדיון התברר שלא נעשה שום ניסיון לשלו"ב מצד הבעל. הבעל הגיש תביעה לביהמ"ש לאיזון משאבים.

הבעל בעזיבתו את הבית מונע כל ענייני אישות מהאישה מזה למעלה משנתיים ולפיכך הוא חייב במתן ג"פ.

אין ספק שפני הצדדים לגירושין והבעל מעכב סידור הגט ללא שניתן נימוק הגיוני כל שהוא לעיכוב הגט.

אחרי מו"מ שנערך ע"י אחד מהדיינים בלשכה הופנו הצדדים ליחידת הסיוע לצורך בדיקה אם יש אפשרות לשקם חי הנישואין של הצדדים, תוך התחייבות של הבעל שאם תינתן המלצה שלילית הצדדים יתגרשו.

בית הדין בפסק דינו ביום י"ג סיון תשע"ד (11/6/14) קבע שעל הצדדים להתגרש.

הבעל סירב לסדר גט ולפיכך החליט בית הדין ביום 8/7/14 להוציא צווי הגבלה כנגד הבעל לפיהם הבעל מנוע מלצאת מהארץ, מנוע מלקבל, להחזיק או לחדש רישיון נהיגה ומנוע מלהחזיק או לפתוח חשבון בנק.

עקב סירובו של הבעל לסדר גט פיטורין הוגשה לבית הדין בקשה לפסיקת מזונות מעוכבת מחמתו.

מועד הדיון נקבע להיום.

אתמול הוגשה לבית הדין בקשת ב"כ הבעל לדחיית מועד הדיון עקב בדיקה שנקבעה לבתם של הצדדים הבוקר בשעה 08:00, בבי"ח שניידר.

בית הדין בהחלטתו אתמול קבע שהוא דוחה על הסף בקשה זו. עוד קבע בית הדין בהחלטתו שבמידה והבעל לא יופיע בית הדין יחייבו בהוצאות בגין בזבוז זמנו השיפוטי של בית הדין.

בית הדין קבע החלטה זו מפני שאין ספק שהבעל ניסה לדחות מועד הדיון (לא בפעם הראשונה) במסגרת תעלוליו, התעללותו באישה, ועיגונה של האישה למרות פסק דינו של בית הדין.

בדיון היום הופיעה האישה בלווי ב"כ, הבעל לא הופיע, בית הדין שמע דברי ב"כ האישה שדורשת פסיקת בית הדין במזונות מעוכבת, מפני שלא הייתה מניעה מהבעל להופיע בבית הדין למרות הבדיקה של הילדה.

לאור האמור לעיל, בית הדין קובע:

א. מאחר שהבעל לא הופיע בבית הדין, למרות שהותרה שיחויב בהוצאות הדיון אם לא יופיע לפיכך, על הבעל לשלם 10,000 ₪ לאוצר המדינה בגין בזבוז זמנו של בית הדין. החלטה זו תשלח למרכז הגביה לגביית קנסות במשרד המשפטים לצורך גבייתה.

ב. מכיוון שהבעל מעגן את אשתו על הבעל לשלם לאישה מזונות מעוכבת סך 3,000 ₪ לחודש תשלום זה הוא החל מיום פתיחת התיק 15/7/14.
..."

הבעל הגיע למסדרון בית הדין באותו יום בשעה 13:00, וטען שלא היה באפשרותו להופיע עקב הבדיקות של בתו. כאמור בהחלטתנו, אין ספק שלא הייתה מניעה אמתית לבעל להגיע למועד שנקבע לדיון או אולי באיחור קל. אך התנהלותו של הבעל היא של "אני ואפסי עוד", ואין הוא בוחל באמצעי כלשהו מלשחק ברגשותיה של האשה.

ה) להלן פרוטוקול הדיון במועד נוסף שקבע בית הדין לו' כסלו תשע"ד, 25/11/14:

"הופיעו הצדדים.

באתם להתגרש?

האשה: כן.

הבעל (שהופיע עם מזוודה): לא, אני מוכן ללכת לכלא, אני כבר מוכן ומסודר.

בית הדין: למה לכלא?

הבעל: כי זהו, נגיע ישר לסוף ואז היא תבין.

האשה: מה להבין?

הבעל: שנגיע להסכמות, יש מתווה שדיברנו עם עוה"ד.

החלטה:

אם האדון רוצה, האדון יילך לכלא למשך חצי שנה, תחכה בחוץ.

הבעל יצא החוצה.

האשה: יש דברים שכבר דיברנו בינינו, יש בית המשפט, הוא צריך להביא לי כסף מהחשבון המשותף, לא ביקשתי כלום מהבית, יש הסדרי ראייה אין לי מושג מה הוא רוצה. העו"ד שלו אמר לעו"ד שלי שהוא עוזב את התיק, הוא חבר של גיסו. בפעם הקודמת הוא אמר שרוצה שלו"ב, אני לא מבינה מה הוא רוצה ממני. אני לא יודעת מה זה המזוודה הזו פתאום הוא הופיע עם זה. בבית דין לענייני משפחה סיימנו לפני כמה חודשים, אני חושבת שניתנו סיכומים. הוא לא משלם מזונות ופתחנו תיק למזונות.

בית הדין: אולי השהייה בכלא תסדר מחשבותיו.

אשה: אתם חושבים שאני צריכה לוותר לו על הכספים השייכים לי.

בית הדין: אין סיבה שתוותרי על זכויותייך ועל דברים המגיעים לך לדעתך

החלטה

בית הדין יוציא צו הגבלה המורה להטיל על הבעל מאסר למשך 6 חודשים או עד שייתן ג"פ.

בית הדין מורה למזכירות להזמין את המשטרה ולעצור את הבעל."

ו) כאמור הבעל סירב לסדר ג"פ, הצהיר בפני בית הדין שמוכן ללכת לכלא, ענייני הצדדים שנידונו בביהמ"ש היו אחרי הדיונים ולפני מתן פסק דין. לבית הדין לא היה ברור מה רצונו של הבעל, כפי שהצהירה האשה שגם היא אינה יודעת מה רצונו. לאור בקשת הבעל בית הדין נענה לבקשתו להטיל עליו צו הגבלה של מאסר.

אין ספק לבית הדין שכל התנהלותו של הבעל היא "אני ואפסי עוד", הבעל מעגן את אשתו, שאינה אשה צעירה, אינו רוצה באשה, אך מסרב לתת ג"פ כדי להוכיח שליטתו, ולמעשה להתעלל באשה ולעכב אותה מלהמשיך בחייה.

גם בדיון נוסף שנערך לאחר כשבועיים בי"ט כסלו תשע"ה, 11/12/14, הופיע הבעל והצהיר שלא יתגרש עד שיהיה הסכם. לבעל תביעות בעניין משמורת משותפת על בתם של הצדדים, וסכומי כסף שהאשה תבעה ממנו בגין תשלומים ששולמו לפירעון המשכנתא של הבית הרשום על שמו. דברים אלו נידונו בביהמ"ש, הצדדים חיכו לפסק-דין. הבעל הצהיר שלאחר שיינתן פסק דין ייתן ג"פ. הבעל אף לא תלה הדברים בתוצאות פסק הדין.

דבר זה אינו ראוי להיעשות, שמכיוון שהצדדים לא רוצים זה בזו, אין להשאיר האשה עגונה. אך כאמור הבעל הוא אדם עז פנים העושה כרצונו, מתעלם מהתראות בית הדין, מתעלם מצווי ההגבלה ונוסע ומסיע את ילדתם של הצדדים ברכב, ללא רישיון נהיגה תקף, ומוכן להתעמר באשה ואף לשבת בכלא, כדי להוכיח שליטתו.

בו' טבת תשע"ה, 28/12/14, הופיעו שוב הצדדים בבית הדין, הבעל חזר והתנה סידור הגט בקבלת תביעותיו, משמורת משותפת, תשלום מזונות מינימליים, ותבע שהאשה תשלם לו סכום כסף. כאמור לעיל, דברים אלו נידונו בביהמ"ש, והצדדים חיכו לפסק-דין.

בדיון זה אמר הבעל: "מבחינתי שימשך שנים", "אני אהיה (יחיה – א.ש.) מספר שתיים."

בית הדין הורה להחמיר תנאי מאסרו של הבעל.

הבעל הוזמן פעמים נוספות אך עמד בסירובו.

ז) לאחר שניתנה החלטת ביהמ"ש בעניינם של הצדדים (ולבית הדין לא ידוע אם נענו תביעותיו של הבעל), הגיש הבעל בי"ט שבט תשע"ה, 8/2/15, הודעה-בקשה לסידור גט. בבקשתו כתב:

"7. הבעל מבקש להודיע לכבוד בית הדין כדלהלן:

7.1 הבעל מודיע בזאת לכבוד בית הדין כי כבוד בית המשפט לענייני משפחה בחדרה נתן פסק דין במחלוקות שעמדו לפניו.

7.2בכפוף לביטול ההחלטות שניתנו כנגדו כאמור בבקשה זו וכן בסעיפים א – ד לעיל, הבעל ייתן גט לאישה.

8. הבעל יטען כי ניתן ליתן גט ולסיים את המחלוקות בין הצדדים, כמו כן מתבקש כבוד בית הדין לאור האמור בהודעה זו, להורות על שחרור הבעל ממאסר תוך התחייבות מטעם הבעל כי יגיע לדיון במועד שנקבע וכי ישתף פעולה – אין כל טעם בהותרת הבעל במאסר.

9. כמו כן יטען הבעל כי נכון יהיה לפעול ולהורות כאמור בבקשה זו, הותרת ההגבלות, הקנסות וכן הותרת הבעל במאסר אין בה ממש בכדי לסיים את ההליכים היות וניתן פסק דין בבית משפט לענייני משפחה וכי כעת הכל תלוי ע"י כבוד בית הדין.
...
כבוד בית הדין, מתכבד בזאת להורות כדלהלן:

א. ביטול החלטה מיום 07.07.14 לפיה הטיל על הבעל הוצאות לטובת האישה בסך 500 ₪ וכן קנס על סך של 2,500 ₪ לטובת אוצר המדינה.

ב. ביטול החלטה מיום 15.07.14 לפיה הטיל על הבעל צווי הגבלה כמפורט בצווי ההגבלה מיום 16.07.14.

ג. ביטול החלטה מיום 16.11.14 לפיה הטיל על הבעל קנס לטובת אוצר המדינה בסך 10,000 ₪ וכן ביטול ההחלטה בגין מזונות אישה מעוכבת.

ד. ביטול פקודת המאסר."

בית הדין קבע מועד לסידור גט לכ"ג שבט תשע"ה, 12/2/15. בדיון זה אמר הבעל שמוכן להתגרש, אך מבקש לבטל החלטות בית הדין המחייבות אותו במזונות אשה, הוצאות לאוצר המדינה וצווי ההגבלה, וז"ל הפרוטוקול:

"ב"כ הבעל: הגשנו בקשה מפורטת בתיק ובה בקשנו לבטל את הקנסות וההגבלות שהוטלו על הבעל, הכל מפורט בבקשה,

בית הדין: אלו קנסות?

ב"כ הבעל: מזונות אישה וקנסות לאוצר המדינה.

בית הדין: מדוע? הבעל סרב לקיים את פסק הדין של בית הדין וסירב לסדר גט,

ב"כ הבעל: הבעל אמר שמבחינתו ייתן גט לאחר החלטת ביהמ"ש לענייני משפחה,

בית הדין: אחרי שניתנה החלטת בית הדין והבעל לא מקיים אותה הרי שהבעל מסרב להתגרש.

ב"כ הבעל: אנו מבקשים לבטל מזונות אשה בסך 3000 ₪ החל מיולי,

בית הדין: למה לבטל?

ב"כ הבעל: בתיק הזה הלכו קצת לחומרא אתו.

בית הדין: הבעל רצה להמשיך ולהחזיק באשה ולכן עליו לשלם מזונות, אי אפשר לעצור את החיים לאשה.

ב"כ הבעל: התיק נפתח לפני 7–8 חודשים,

בית הדין: לא, התיק נפתח כבר ב-23/12/2012.

הבעל: אבל סגרתי אותו.

בית הדין: ההליך נפתח כבר בשנת 2012, אתה הלכת וסגרת את התיק ובעקבות כך האישה נאלצה לפתוח הליך מצידה.

הבעל: אבל לא התנהל שום דבר,

בית הדין: אתה עשית מה שרצית פתחת את התיק, סגרת אותו, ואילצת את האישה לפתוח בהליך, פרוצדורלית לא הייתה לה ברירה אבל סגירת התיק לא מהווה סיום הסכסוך ולא משנה את העובדות.

בית הדין: אתה רוצה לתת גט היום לאשה?

ב"כ הבעל: אני חושב שהלכו פה לחומרא עם הבעל,

בית הדין: למה? ברגע שיש פסק דין לא מחכים, כך החוק. בית הדין הלך צעד צעד עם הבעל כפי שמחייבת ההלכה וכפי החוק, הבעל עיגן את האישה במשך זמן רב.

ב"כ הבעל: מדוע שלא תינתן החלטה עכשיו?

בית הדין: צריך לקיים את פסק הדין של בית הדין ולא להתנות אותו בכל מיני תנאים.

בית הדין פונה לאשה: מה תגובתך לעניין מזונות אישה?

האשה: אני עגונה כבר למעלה משנתיים, למרות שהוא הבטיח לי שייתן גט, מגיע לי מזונות, אין לי בעיה שהקנס לאוצר המדינה יבוטל אבל מזונות אישה מגיע לי.

בית הדין: אתה מוכן לסדר גט?

הבעל: אם ככה נחזור לכלא, לצינוק, אני רציתי לחכות להחלטת ביהמ"ש ולא אמרתי שלא מוכן להתגרש,

בית הדין: לא, אתה פשוט חושב שאתה תוכל להמשיך ולעשות מה שאתה רוצה.

הבעל: לבית הדין לא הייתה סבלנות, גם כשלקחתי את הילדה לבי"ח שניידר ולא הגעתי, ובסוף הגעתי לפה הוצאתם החלטה. היה פה צד אחד שהתנהל.

בית הדין: בית הדין החליט שעליך לתת גט לאישה לפני זמן רב, אתה לא תתנה תנאים לבית הדין.

בית הדין: חשבתי שיבואו פה לגמור ויקבלו את הפשרה.

בית הדין: קודם תיתן גט בלי תנאים ואח"כ בית הדין ייתן החלטה לעניין הקנסות והמזונות.

בית הדין מאפשר לב"כ הבעל לצאת עם הבעל כדי לשוחח עמו."

בסופו של דבר נכנסו הצדדים לאולם והודיעו שהגיעו להסכמה ולפיה האשה תקבל 10,000 ₪ בלבד בגין חיובו של הבעל במזונות אשה, על פי פסק דינו של בית הדין.

בית הדין סידר גט. עם מתן הגט הורה בית הדין לבטל את כל צווי ההגבלה שהוטלו על הבעל, והודיע שההחלטה בעניין ביטול ההוצאות תינתן בנפרד.

ח) ועתה נבוא לדון לגופם של דברים. המבקש מבקש לבטל הוצאות שפסק בית הדין כנגדו בגין אי הופעתו והתעלמותו מהוראות בית הדין, וכן את צווי ההגבלה שהוטלו עליו כדי לכפותו לציית להחלטות בית הדין. אין ספק שמטרתם של צווי ההגבלה היא לכפות את הבעל לציית להחלטת בית הדין המחייבתו לתת גט. סמכותו החוקית של בית הדין להטיל צווי הגבלה נקבעה בחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), ה'תשנ"ה-1995. כותרת החוק מעידה על מהותו – קיום פסק דינו של בית הדין. ולפיכך, משקוים פסק הדין, אין מקום להשאיר את צווי ההגבלה על כנם. וכן קובע סעיף 5 לחוק זה: "צו הגבלה יפקע עם פקיעת הנישואין".

מהותו של חוק זה נובעת מדין כפייה על הגט וכפייה על המצוות, שהדין הוא שכופין ומכין אותו עד שיעשה מעשה. דהיינו היכא שראה בית הדין שהבעל חייב לתת גט וכופין אותו, יכו אותו עד שיאמר רוצה אני ויתן את הגט. והוא הדין בכפייה על המצוות, שאומרים לו עשה סוכה ואינו עושה, עשה לולב ואינו עושה, שכופין אותו עד שיעשה המעשה. ולפיכך משעשה המעשה בטל טעם הכפייה. ולפיכך ודאי שחובה על בית הדין לבטל את צווי ההגבלה. ואכן משציית הבעל לפסק דינו של בית הדין ונתן הגט, ביטל בית הדין את צווי ההגבלה, הבעל שוחרר ממאסר, ובית הדין קובע שאין לעכב עוד את רישיון הנהיגה שלו.

אמנם הבקשה הנוספת לבטל החיובים בהוצאות שנפסקו עליו אינה ברורה. בקשת הבעל לבטל ההוצאות היא על הוצאות שנפסקו לאשה ביום ט' בתמוז תשע"ד (7.7.2014). הוצאות אלו נפסקו עקב אי הופעתו של הבעל לדיון. אין חולק שהבעל לא הופיע לדיון. אין חולק שעקב כך נגרמו הוצאות לאשה ללא תוחלת, ואין זה משנה אם לאחר זמן הבעל נתן גט לאשה כפי שחויב על ידי בית הדין. אין זה מחזיר לאשה את הוצאותיה, ומדוע שהאשה תישא בתשלום הוצאות בגין מעשים שלא ייעשו שנעשו על ידי הבעל. והנה אף שבדרך כלל בית הדין אינו פוסק הוצאות, וכדאיתא בחו"מ סימן י"ד ס"ה, במה דברים אמורים כשהצד הנתבע מתנהג בתום-לב, אמנם היכא שהצד הנתבע מתעלם מהתביעה ולא מגיע לבית הדין, יש לפסוק הוצאות על פי דין, וכדאיתא ברמ"א שם, במי שאמר לך ואני אבוא אחריך ולא בא מחייבים את הנתבע בהוצאות. ואף כאן ההוצאות שגרם הגרוש לאשה הוצאו, ולפיכך אין מקום לפוטרו מהוצאות אלו.

ט) באשר לבקשתו לביטול ההוצאות לאוצר המדינה בגין בזבוז זמנו השיפוטי של בית הדין והתעלמותו מהחלטות בית הדין כאמור לעיל, המבקש פנה לבית הדין בבקשה לדחיית מועדי שני דיונים, בית הדין דחה בקשתו, והודיע שאם המבקש לא יופיע יחייבו בית הדין בהוצאות לאוצר המדינה. למרות זאת, המבקש עשה כרצונו והתעלם מהחלטת בית הדין, לא הופיע לדיון, וגרם לבזבוז זמנו השיפוטי. יש להוסיף, המבקש מעולם לא התנצל, ואף בבקשתו לביטול ההוצאות אין שמץ של התנצלות, ואין הסבר לזלזול בהחלטות בית הדין. המבקש רצה להתלות מתן הגט בביטול החלטות בית הדין, ורק לאחר הבהרת בית הדין שהדבר לא יקרה ולא יהיה, סודר ג"פ. ועתה עומדת בפנינו בקשתו לביטול הוצאות אלו.

אין ספק שאי הופעתו לדיונים גורמת לביטול זמן שיפוטי, שהרי הדיון לא התקיים, וזמן שהיה מוקדש לדיונים בוזבז לשווא. מלבד זאת, אי קיום דיון מצריך קביעת מועד חדש, התופס מקום ביומן בית הדין ומונע קיום דיונים אחרים. ובדבר זה יש נזק לבאים בשערי בית הדין המחכים לדיונים, ודיונים נדחים עקב כך. מלבד הנ"ל, רשות משפטית אינה יכולה לאפשר שבעלי דין יתעלמו מהחלטותיה ויעשו ככל העולה על רוחם. בית הדין לא יוכל להרשות קיום מצב זה, שהחלטתו תלויה ברצונם של בעלי הדין, ירצו – יקיימו, לא ירצו – לא יקיימו (ועיין בתשובת הרשב"א ח"א סימן י"ח, ואכ"מ), דבר שיגרום לכאוס, ואיון תפקודה של הרשות השופטת.

י) חובה עלינו לבאר מקור דברינו, בריש פ' שופטים כתוב "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" וכו'.

ועיין תנחומא שופטים (ה"ב):

"רבי אלעזר אומר אם אין שוטר, אין שופט, כיצד? כיוון שנתחייב אדם בבי"ד לחבירו אם אין שוטר שיוציא ממנו, כיוון שפירש מן הדין אין ספיקה ביד הדיין לעשות לו כלום אלא אם כן מוסרו ביד השוטר והשוטר מוציא ממנו."

ופרש"י בדבריו שם:

"שופטים – דיינים פוסקים את הדין ושוטרים הרודין את העם אחר מצוותם במקל וברצועה עד שיקבל עליו דין השופט."

וכן כתב רש"י בסנהדרין (טז, ב'):

"שוטרים, גוליירים חובטין במקלות על פי השופטים לכל מי ששומע."

ופשט הדברים מורה שמינוי שופטים מצריך גם מינוי שוטרים שיאכפו את פסק דינם של השופטים. ועיין עוד ברמב"ם (הל' סנהדרין פ"א, ה"א). ופשטא דמילתא הוא דחדא מצוה היא, דאי אפשר זה בלא זה, וחלק ממינוי הבי"ד הוא שיהיו שוטרים שיאכפו את פסק דינם. ועיין סנהדרין (ז', ב') דבעינן שיהיו בבית דין כלי הדיינים. ועיין סמ"ע (ס"א ס"ק א') שהקשה מדוע השמיט השו"ע הך דינא דכלי הדיינים, עיי"ש.

ויש לעיין האם הך דינא שבעינן שוטרים ויכולת הכפיה הוא מעיקר הדין ולעיכובא שהיכא שאין שוטרים אין ענין ומצוה במינוי הדיינים, או שהוא רק דין של לכתחילה. שעיקר המצוה היא מינוי שופטים שיפסקו את הדין, והשומע ישמע והחדל יחדל, אלא שלרווחא דמילתא בעינן שוטרים שיאכפו את הדין, אך אינו לעיכובא.

אמנם באמת מפשטא דמילתא משמע שזה בלא זה לא מהני. וכן כתב ב"אור החיים" בפ' שופטים שם, וז"ל:

"וטעם השוטרים אמרו בפסיקתא ר' אלעזר בן שמוע אומר אם יש שוטרים יש שופטים, אם אין שוטרים אין שופטים. ע"כ. הדברים מוכיחים שאם אין שוטרים אין חיוב מצות שופטים. ומעתה כל שיודעים ישראל שהעם אינם נשמעים לשופטים והשופטים אינם יכולים לכופם, אין חיוב במינוי השופטים. וכל שהעם נשמעים לדייניהם בלא שוטרים, חייבים למנות שופטים וקוראים אנו בשופט זה שופט ושוטר."

ומדבריו משמע שכל היכא דאין אפשרות לכפות את הדין ולקיימו, אין חיוב במינוי שופטים.

והנה אין ספק שבתי הדין של ישראל בכל הדורות היה להם הכוח לדון ולבצע את פסק דינם. עיין בזה בב"ק (קיב, ב') בענין קיום שטרות דדנים אף שלא בפניו, ועיי"ש שכותבים פתיחא עליו אם אינו משלם (שטר שמתא על שאין פורע חוב, רש"י), וכתבינן אחר כך אדרכתא שיכול לירד לנכסי הלוה, ועיין ברמב"ם (פ' כ"ב מהל' מלוה ולוה) ובשו"ע חו"מ סימן צ"ח.

ועיין במו"ק (יד, ב) דשנינו:

"דנין דיני נפשות דיני מכות ודיני ממונות (במועד), ואי לא ציית דינא משמתינן ליה."

ועיין שם בתוד"ה ואי שהקשה "תימה לימא דאי לא ציית דינא נחתינן לנכסיה", ש"מ שיש כוח לבי"ד לירד לנכסיו. אמנם אי מהתם לא קשיא דהתם מיירי בזמן שיש סנהדרין, דהרי קתני גם דיני נפשות ובכהאי גוונא ודאי שיש שופטים ושוטרים. ויש כח לבי"ד לירד לנכסיו. ומה שנסתפקנו הוא במקום שאין לבית הדין כח לכפותו.

יא) ועיין עוד בסנהדרין (כט, א) דמר עוקבא לא רצה לדון לבני חמיו, ואמר בטעמא דמילתא "דלא קאמינא פסילנא לכו לדינא אלא משום דלא צייתיתו דינא". ש"מ שאין לדון למי שלא מציית לדין. אמנם באמת הדברים צריכים ביאור, דהרי ודאי שלמר עוקבא היה הכח לכופם וכמו דאיתא התם (לא, ב) בתוס' (ד"ה אי) "אין לפרש שלא תוכלו לכופו, דכ"ש שלא יוכל נשיא לכופו דהכא שבט והתם מחוקק, ומר עוקבא ריש גולה הוה". וש"מ שבכוחו היה אף לכופם. ולפי זה צ"ע באמת אמאי לא דנם. ועוד יש להקשות האם ננהוג בכהאי גוונא ונמנע מלדון מי שלא ציית דינא, ונבנו עושי רשעה. ואולי יש לומר שבכהאי גוונא לא נדונו ונאמר לתובע שידון בערכאות שיש להם כח הכפיה. אך באמת הדבר צ"ע שהרי למר עוקבא שהיה ריש גלותא הייתה לו אפשרות לדון ואף לכפות, וכן הוא בסנהדרין (ה, א) דהתם שבט ופרש"י "לשון שררה ויש להם רשות להפקיר."

והנה ה"אור זרוע" בפסקי סנהדרין (אות מ"ו) כתב:

"יש לי ללמוד ממעשה דמר עוקבא דאמר להו לבני חמוה משום דלא צייתיתו דינא הוא. דאע"ג דקיימא לן שהדין מצות עשה, אעפ"כ במקום שאדם יודע שאינם נשמעים לו, פטור הוא מלומר להם הדין שהרי מר עוקבא לא רצה ליזקק לדין דבני חמוה משום דלא צייתי דינא. ולעיל נמי פ"ק תניא רבי יהודה אומר שנים שבאו לפניך לדין, אחד רך ואחד חזק, עד שלא תשמע דבריהם ואי אתה יודע להיכן הדין נוטה, אתה רשאי לומר להם איני נזקק לכם. ושילהי הבא על יבמתו אמר רב אילעא משום ר' יהודה בר שמעון כשם שמצוה לאדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע. פירש רבינו יהודה בר נתן זצ"ל דבר הנשמע דכתיב הוכח תוכיח למי שיקבל הימנו. ר' אבא אמר חובה שנאמר אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך."

ודברי ה"אור זרוע" הללו הובאו גם בהגהות אשרי שם, וש"מ מדבריו שאף שיש מצות עשה לדון, הדיין פטור מלהוציא את פסק דינו במקום שיודע שלא ישמעו את דבריו ופסק דינו לא ימומש.

ועיין בשו"ת "יוסף אומץ" לחיד"א (סי' מז אות ד') שכתב:

"ועצומים כל הרוגיה זה שהגיע להוראה ואינו מורה. אע"פ כן אם יודע הדיין שאין דבריו נשמעים, מותר לו להסתלק עצמו מלדונם. כן יש ללמוד מעובדא דמר עוקבא ריש דף כ"ט בסנהדרין פסילנא לכו לדינא משום דלא צייתיתו דינא. וכן מצאתיה בהגהות אשרי שם ע"כ. הרב מהר"ר אליהו ישראל ז"ל בנימוקיו כ"י. ומלשון מר עוקבא דאמר פסילנא לכו לדינא עד שמזה דנו שפסול משום קורבה והדר פירש להו דלא צייתי. מוכח דלא לבד שמותר לו לסלק עצמו כמ"ש הרב הנזכר, אלא דחובה עליו להסתלק. הן אמת דגם לשון "אור זרוע" שהביא הגהות אשרי הוא במקום שאדם יודע שאינן נשמעים לו, פטור מלומר הדין וכו' ע"ש. ועיין בריש סימן י"ב."

וש"מ שלא רק שמותר לו שלא לדון, אלא שאף חובה עליו שלא לדון, ובאמת צע"ג, שהרי כפי שכתבנו, למר עוקבא היה הכח לכפות לקיום הדין ומדוע נמנע מלדונם. ואולי מפני שאף יכולת הכפיה שלו הייתה מוגבלת. ועכ"פ שמעינן מהא מילתא שאם יש בכוחם לעשות טצדקי שהצדדים יהיו חייבים לקיים את פסק דינם, כגון על ידי חתימה על שטר בוררות, יש להחתימם על שטר זה, ושוב הוא יכול לכופם לציית לדין וחובה עליו לדון. ועיין מש"כ בזה הגרי"א הרצוג בפסקים וכתבים (ח' חו"מ סי' א').

אמנם כבר מזה זמן רב ראיתי לגאון ר' דוד מקארלין בקונטרס החידושים שבסוף ח"ב בשו"ת "שאילת דוד" שפירש דברי הגמ' באופן אחר וכתב:

"מכאן יש ללמוד דמי שרגיל לא לציית דינא, אין נזקקין לו לדינו אם הוא תובע."

והיינו שהבין דברי הגמ' שבני חמוה, היו רגילים שלא לציית לדין. ואף שהיה בכוחו לכופם, עכ"פ כל עוד לא צייתו לדין ולא קיימוהו, לא רצה לדון בתביעות שתבעו הם אחרים, והיינו שלא הזדקק למי שחייב בדין ולא מבצע את פסק הדין, עד שיציית למה שנפסק כנגדו ואז ידונו בתביעתו וזה כעין קנסא. ולפי זה אתי שפיר, דלא נימא דיהא חוטא נשכר ומי שלא ציית דינא לא ידונוהו, דאדרבא הרי האי דינא הוא קנסא, למי שמשתמט מביצוע פסק הדין, וכן נ"ל לדון הלכה למעשה.

יב) ואף למה שכתב ה"אור זרוע" שהדיין יכול להמנע מלדון למי שלא ציית דינא ובפרט כשאין בכוחו לכפותו לקיים הדין, במה דברים אמורים, באדם שנידון והתחייב ולא ציית לדין ששוב לא חייב הדיין לדונו, (ויש לעיין האם בעינן שיוחזק מספר פעמים שלא ציית דינא או שסגי בפעם אחת). אך במי שלא הוחזק שלא יציית לדין, יש לעיין האם יש לסמוך על חזקת כשרותו שמסתמא ישמע לדברי הדיין ויקיים את פסק הדין, או שנימא שמכיוון שהדבר תלוי ברצונו אם לקיים את פסק הדין או שלא לקיימו. וחזינן להרבה מאוד בעלי דין המפסידים בדין, שמתחמקים מלקיים מה שנפסק להם, אין הדיין חייב לדון עד שיהא בטוח שהנידון יקיים את פסק הדין, דהא חזינן שהצריכה התורה להעמיד שוטרים וש"מ שהך חזקה היא חזקה ריעא. ולכן הצריכה התורה העמדת שוטרים כחלק מהמערכת המשפטית. ואין להוכיח מעובדא דלעיל דאמר להם דאינו דנם בגלל דלא צייתו דינא, וש"מ דוקא בידוע שלא צייתו. זה אינו, דאיכא למימר דהוא הדין היכא שאין ידוע אם יקיימו את פסק הדין ולא יוכל לכופם, אלא דבבני חמוה זו הייתה המציאות שידע שאין הם מצייתי דין.

ולכאורה יש להעיר מהא דשנינו (חו"מ סי' פ"ב ס"ג) שפסק:

"כשטען שפרע השטר ואמר ישבע לי המלוה ויטול, אומרים לו הבא מעותיך, ואחרי זה ישבע ויטול."

ומשמע שהתובע שבועה לפני פרעון השטר, צריך להביא המעות לבית הדין כדי שיוכלו לפרוע מהם, וללא העמדת ערבות זו אין המלוה צריך להשבע. ועיין בש"ך שם (ס"ק י"ב) שהביא דברי תשובת הרא"ש (כלל ח' סי' י"ד) בתובע חוב מחבירו, שחובה על הנתבע להשבע כדי להפטר מטענות התובע. והיפך הנתבע השבועה על התובע. ודרש התובע שהנתבע יניח המעות לפני שישבע שבועתו. שפסק הרא"ש שהדין כדבריו, והנתבע צריך להפקיד מעות או משכון לבטחון, לפני שישבע. ועיין בש"ך שם שנסתפק אם גם הכא סגי במשכון, עיי"ש מה שחילק בין השבועות. ובביאור הגר"א שם שכתב על הש"ך ויפה כיוון. ועיין באחרונים וב"פתחי תשובה" שם (סק"ד) ואכמ"ל.

ושמע מינה שיכול התובע לדרוש בטחונות לקיום פסק הדין, ולפי זה אין ספק שיכול לתבוע שיחתום על שטר בוררות כדי שיהיה אפשר לממש את פסק הדין. אף שיש לחלק בין עובדא דסימן פ"ב דהחיוב גמור ובעי שבועה להפיס דעתו. וכן במקרה שהובא בתשובת הרא"ש, דעכ"פ לכשישבע, חובת הנתבע לשלם היא גמורה. משא"כ בבאים לדון, שבזה עדיין ליכא דררא דחיוב, ובזה יש לומר שמהיכי תיתי שנדרוש להפקיד בטחונות, ואולי אין לחייבו לחתום על שטר בוררות.

והנה ב"ערוך השלחן" (ח' חו"מ סי' ד' אות ה') כתב שבימינו שאין יד בי"ד תקיפה יכול בעל דין לדרוש שיפקידו בטחונות לקיום הפסק וז"ל:

"עכשיו יש לפעמים כששניים רוצים לירד לדין אומר אחד לחבירו לא ארד עמך לדין עד שנשליש בטוחות על קיום הפסק כפי שיצא מב"ד, והשני אינו רוצה בזה ואומר נרד לדין ומסתמא נקיים כפי הפס"ד. נלע"ד דהדין עם הראשון כיוון שעתה אין לנו חיזוק על קיום הפסק דין ומי שאינו רוצה לקיים, אין מי שימחה בידו. יכול השני לומר איני מאמינך וגם אתה לא תאמין לי ונשליש ביד שליש והשליש יקיים כפי הפס"ד. וכן אנו רגילין להורות וראיה לזה ממ"ש בסעיף הקודם דהיחיד צריך ליתן משכון מקודם מפני שהרבים יתעצלו בתביעתו ק"ו עתה שאם לא ירצה לקיים הדין, לא יועיל כלום, כ"ש שיכול השני לומר כן. ומ"מ גם כשהשלישו שניהם ואחד השליש מזומן או שווה כסף, לא נקרא השני מוחזק מפני זה וגם לענין תפיסה בספיקא לא מהני על ידי זה וכמ"ש בסעיף הקודם."

ואף שלכאורה יש לחלק כמו שכתב הגרי"א הרצוג בפסקים וכתבים חו"מ סי' א' שם, דרבים שאני, אך באמת הך דינא דרבים הוא תקנה משום קדירא דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא והיינו שאף שודאי אם אחד מהרבים יתבע, יש בכוחו לממש תביעתו ובית הדין יפסקו ויחייבו והחשש הוא רק שמא לא יתעורר היחיד מתוך הרבים לתבוע, ומשום הכי עשו התקנתא. ומהאי טעמא מחויב מי שיש ספק שמא הוא חייב להפקיד המשכון, והיינו כדי שיהיה מי שידאג לביצוע הדין, שמכיוון שהפקיד המשכון הוא זה שירדוף לקבל את פסק הדין. וק"ו במקום שהצדדים מסכימים להתדיין ואין חשש שעצם הדיון לא יתקיים, אלא החשש הוא שאחרי פסק הדין הוא יתחמק מלבצעו וישאר פסק הדין כאבן שאין לה הופכין, שיש להענות לתביעתו שיפקיד ביטחון לקיום הפסק. אך עדיין דברי "ערוך השלחן" מיירי כשבעל הדין תובע שיפקיד בטחונות, דשמעינן ליה, אך אין הכרח שדברים אלו ינהגו גם באינו תובע בטחונות.

יג) אמנם אף אם לא נימא הכי, ולא מכריחים את האדם להפקיד משכון ולעכב רכושו, יש לדון מהו הדין בתביעה לחתימה על שטר בוררות, כדי שתהיה אפשרות לממש את פסק הדין. וכבר כתבו האחרונים בזה שבכהאי גוונא כייפינן לבעל דין לחתום על קומפרומיס לקיים את פסק הדין ובמסרב לחתום דינו כמסרב לדין תורה.

עיין בשו"ת "נאות דשא" (סי' נ"א) שכתב:

"ועוד אנו אומרים דכיוון דבכל עת שרצה לדון לא רצה רק שיכתבו בשטרי ברורין שידונו דין תורה ותיבת קומפראמעש לא יהיה נזכר כלל אם כן הו"ל כאלו לא רצה לדון כלל כיוון שהדבר ידוע שכל שכתוב לשון דין תורה בשטרי ברורין ולא לשון קומפראמעש אותו הדין בטל לגמרי. א"כ הו"ל מסרב גמור הגע בעצמך מי שאומר שרצונו לדון אלא שאין רצונו לכתוב שטר ברורין, דזה ברור דהוי מסרב כאלו אינו רוצה לדון כלל. והוא הדין בזה.

ומה שאומר פלוני שזה לא היה מחמת סירוב רק שרצה דוקא דין תורה ולא פשר, אין זה אלא הבל ורעות רוח כיוון שנודע עתה שכותבים לשון קומפראמעש שהוא ענין קרוב לפשר בכדי שיהיה תוקף לאותו הדין שיפסקו. אבל הדיינים דנין דין תורה כי הבעלי דינים אומרים להדיינים שרוצים דין תורה וגם אלו השותפים צועקים לפניו שנאמר להדיינים שידונו דין תורה רק שלשון קומפראמעש יהיה כתיב בשטרי ברורין בכדי שלא יהיה יגיעתינו לריק והוא לא רצה הרי ניכר שאין זאת מחמת שלא רצה בפשר כי האי גברא לאו למדנא הוא לידע שהדין תורה טוב לו מהפשר רק כוונתו היא שיוכל לבטל אח"כ את דינם והרי אפילו אח"כ שהיה השטר ברורין כתובין בנימוסים והשתדל הוא בכל מאמצי כוחו ותחבולותיו ורמאותיו לבטל הבירורין ובכל כה"ג אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות ומחויב להוציא הדין אמת לאמתו לבלתי אהני לרמאי רמאותו."

ועיין עוד בשו"ת "דברי חיים" (ח"ב חו"מ סי' ז') שפשיטא ליה שכותבים "קומפרמיס שפראך" על כל התביעות כדי שיוכל לממש את פסק הדין בערכאות.

ועיי"ש עוד בסימן ט' שכתב:

"אבל בענין שכותבים בהקומפרמיס, אם ישבע, פטור, בודאי מחויבים הבי"ד לכתוב קומפרמיס כדי לנעול דלת בפני עושי עול וזה יהיה חוזק שיעמדו לדין תורת הקודש, כי אם לא יהיה לבי"ד תוקף. עכ"פ ע"פ קומפרמיס רבים יסרבו מלעמוד לדין תורת הקודש בעוה"ר."

ושאלה זו שנשלחה ל"דברי חיים", נשלחה גם ל"שואל ומשיב" עיין במהדורא ג' (ח"ג סוף סי' קכ"ז) שכתב:

"על מ"ש ב"ד לכוף הבע"ד לחתום על שטר קומפורמס ואם לא יחפוצו יכתב סירוב, איך יכתבו פסק במקום דצריך שבועה לילך בערכאות וכו'."

עיי"ש מה שדן בענין כתיבת הקומפרמיס במקום שחייב רק שבועה ולא נחתינן לנכסיה. ובערכאות נחתי לנכסיו, האם גם בכהאי גוונא כופים לחתום שיהא להם כח לכוף יותר מדין תורה. ועיין מה שפלפלו בזה השו"מ וה"דברי חיים". ועכ"פ פשיטא להו שכופין הצדדים לחתום על שטר זה, שאם לא כן לא יתאפשר לבית הדין לכוף את פסק דינם, ולא יבואו אנשים לדון לפני בית הדין, ומשכך כל המסרב לחתום הוא כמסרב לדין תורה.

ועיין עוד בשו"ת רמ"ץ (ח' חו"מ סי' ו') בבעלי דין שבררו להם בי"ד, ואחר כך לפני שנחתם שטר הבוררות, ביקש אחד הצדדים להתנות תנאי לחתימתו על השטר, שיתחייבו הדיינים למסור נימוקים לפסק הדין, וכתב על זה וזה לשונו:

"ומה שטוען שקודם שחתם על הקאמפרמיס אמר שרוצה שיתנו לו הטענות והשליש אמר שיתן לו כפי הדין תורה.
...
אך גם אם נפרש הלשון כפשוטו אין צריך לתת לו הטענות דהוי פטומי מילי כיוון דכבר בחרו מרצונם את הב"ד עפ"י הכתב והקנין. אם כן היה מחויב לחתום גם הקאמפרמיס הנכתב עפ"י נימוסיהם בהוצאות התובע וכן מורין ודנין כעת בכל בתי דינים (ובתשובה ביארתי הטעמים לד"ז) אם כן יכול הדיין לומר שהטעה אותו כדי שיקיים כפי הדין.
...
ואין בזה שמץ מחוסר אמנה אחרי שרואה שבעל דין היה הולך בעקבה ובמרמה וכל כוונתו אך להשמיט את עצמו מהדין ולעשוק את שכנגדו ואינו רשאי לותר בשל חבירו. והבל הביא הבעל דין טענתו שרק על תנאי זה חתם א"ע על הקומפרמיס דהרי היה מחויב לחתום על הקומפרמיס אחרי שכבר בחר מרצונו בב"ד הזה בכתב ובקנין באוהי"מ עפ"יד תורת הקודש כמש"ל וגם הלא גם בלי קומפרמיס עפ"י הנימוסים בדא"ה מחויב לקיים הפסק עפ"י דין תורה וז"פ וברור."

וכן כתב גם הגר"ש קלוגר בשו"ת "האלף לך שלמה" (חו"מ סי' א') וז"ל:

"הנה מי שאינו רוצה לחתום בקאמפרמיס הוי כלא ציית דינא דבשלמא להשליש מעות בזה יש לו קפידא דאולי אין לו מעות ואף אם יש לו, אולי צריך להם לישא וליתן. אבל במניעת החתימה על הקאמפרמיס, מה איכפת ליה והוי מחשבתו ניכר שאם יתחייב הדין לא יקיים ולכך הוי עתה כלא ציית דינא.

גם בתשובה אחת כתבתי דזה תלוי בעיני הדיין לענין להשליש המעות דבשלמא הש"ך מיירי בזמנם שהיה ביד ב"ד להחרים ולנדות למי שמסרב ולכתוב אדרכתא אז לא הוי צריך עתה להשליש. אבל בזמן הזה דאין בידינו שום כח לכוף על הדין אם קרוב הדבר שלא יציית, יכול הב"ד לומר שישליש המעות ולא גרע ממ"ש בסימן ב' דב"ד מכין ועונשין לצורך שעה ומכ"ש בזה."

חזינן מדברי כל הנך רבוותא שמנהג בתי דין הוא להחתים את המתדיינים על שטר בוררות וזאת בכדי שיהיה אפשר לממש את פסק דינו של בית הדין גם על פי חוק המלכות. ולפיכך מי שאינו מוכן לחתום על שטר בוררות, מיקרי לא ציית דינא ומסרב לדין תורה. וכן עמא דבר בכל בתי הדין בכל תפוצות ישראל.

ויש לעיין האם חיוב ומנהג זה לחתום על שטר בוררות, הוא חובה רק כשאחד הצדדים דורש חתימה על שטר זה כדי שיוכל לממשו על פי חוק. אבל באינו תובע, לא חיישינן להא מילתא, ובית דין לא יעוררו הדבר. או שמנהג זה הוא מנהג בתי הדין לדרוש מהצדדים שיחתמו על שטר בוררות אף שאין אחד מהם מעלה תביעה זו. וטעמא דמילתא דחובת הבי"ד לדאוג שפסק דינם יהיה לו תוקף, ושלא יוכל אחד מהצדדים להשתמט מלקיימו.

והנה מתוך דברי האחרונים שהבאנו, משמע שדין זה הוא חובת בית הדין להקפיד על הדבר, והוא משני טעמים:

(א) כדי שלא ניגע לריק. וכמו שכתב ה"נאות דשא."

(ב) שאם לא נחתימם על שטר בוררות והבעל דין לא יכול לכוף לקיימו, ימנעו בעלי דין מלדון על פי דין תורה.

עד כאן הארכנו בחובת בית הדין לדאוג לדרכי אכיפת פסק דינו, בין במקום שיש לו סמכות מצד הרשויות ובין במקום שאין לו סמכות על ידי הרשויות. ולפיכך אין ספק שהיות שיש לנו סמכות שיפוטית, חובה עלינו לדאוג לאכוף פסקי דיננו והחלטותינו. והנה, הגמ' בסנהדרין ז', ב', אומרת:

"ואלה המשפטים אשר תשים אשר תלמדם מיבעי ליה, אמר רבי ירמיה ואיתימא רבי חייא בר אבא אלו כלי הדיינין. רב הונא כי הוה נפק לדינא אמר הכי אפיקו לי מאני חנותאי מקל ורצועה ושופרא וסנדלא. ואצוה את שופטיכם בעת ההיא אמר רבי יוחנן כנגד מקל ורצועה."

וברש"י שם:

"רצועה למלקות. מקל למכת מרדות עד שיחזור בו. שופר לשמתא ונידוי... ואצוה כל צואה לשון זירוז... ועל מה זירז על המקל ועל הרצועה שיהו מטילין אימה על הציבור לשם שמים."

מבואר מדברי הגמ' שהדיין צריך רצועה מקל ושופר, ולהשתמש בהם כדי לאכוף בעלי הדין לבוא להתדיין וכדי לקיים את פסק דינו. וזאת מלבד השוטרים שתפקידם לאכוף את פסק הדין. והנה אין ספק שכלי הדיינים בכל דור ודור משתנים לפי הדור והזמן. ולפיכך בזמן הזה שאין נהוג ואין אפשרות לאכוף הדין כמו שהיה בזמן חז"ל ובאמצעים הנזכרים לעיל, אמצעים שהיו יעילים לקיום סמכות בית הדין על אתר, יש לנו להשתמש בכלים המודרניים לאכיפת המשפט על בעלי הדין, והוא השימוש בחיוב בהוצאות משפט לאוצר המדינה, וכן כפיית קיום פסקי הדין באמצעות החוקים שהקנה לנו המחוקק בפקודת ביזיון בית משפט ובחוקים השונים שנקבעו, חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), ומניעת הפרעה.

ומעתה יש לומר שחובת בית הדין לאכוף ההופעה בפניו, בכל האמצעים שניתנים לו על ידי המחוקק. והנה אופן הזמנת בעלי דין לדין מבואר בב"ק קי"ב, ב, קי"ג, א, ובשו"ע חו"מ, ומבואר שם שמי שהוזמן לדין ולא בא יש רשות לבית הדין לנדותו ולהחרימו.

והנה מלבד הנ"ל, שנינו במו"ק ט"ז, א, שבית הדין יכולים לקנוס את המסרב להופיע בפניהם ולחייבו ממון, מטעם שהפקר בי"ד הפקר. ומקור הלכה זו הוא מהאמור בעזרא י', ח':

"וכל אשר לא יבוא לשלשת הימים כעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה."

ולמדו מפסוק זה שבית הדין רשאי להחרימו ולקנוס ממונו.

והנה זהו למעשה מה שקרה במקרה שלפנינו. המבקש הוזמן לבוא לבית הדין, הותרה שאם לא יבוא יחויב בהוצאות, למרות זאת לא הופיע, ולפיכך חייבו בית הדין בהוצאות. ולפיכך יש לקבוע שלמרות שלמבקש היה ברור שיחויב בהוצאות (ובפרט בפעם השנייה שידע שבית הדין לא רק מתרה אלא גם מקיים), ואם כן ההוצאות בדין הוטלו ואין מקום לבטלם.

המבקש שהתנהל לאורך כל הדרך ביהירות, התעלם מאשתו, התעלם מבית הדין ועשה כרצונו, תוך הסבת נזק וצער גדול לאשתו, ולפיכך ודאי חויב כדין בהוצאות.

יד) עתה מבקש הלה לבטל ההוצאות שהוטלו עליו כדין. וחובתנו לשקול אם יש מקום להיענות לבקשתו.

התנהלות זו של הגרוש היא התנהלות הקורה לפעמים בין הבאים בשערי בית הדין, וחובת בית הדין למגר תופעה זו. חובתנו להעיר שתופעה זו מועצמת בבאים בפני בית הדין בחושבם שבית הדין ינהג כלפיהם ביד קלה, לא יחמיר עמם, ויתן להם למשוך התנהלות הדיונים ולדחות קיום פסק הדין.

גם במקרים בהם מוטלים על המסרבים והמתנהגים שלא כהוגן חיובי מזונות ולא הוצאות, הנ"ל בטוחים שבסופו של דבר, כשיבוא הדבר לידי סידור גט ימחלו להם על חובותיהם ועל מעשיהם, מתוך הדאגה למניעת עיגונו של בן הזוג ובעיקר בכדי למנוע עיגונה של אשה, שהוא חמור וקשה יותר.

במקרה שלפנינו הבעל החליט להתגרש מאשתו, הצדדים חיו בנפרד, שניהם ידעו לאן פניהם מועדות. אך מטרתו של המבקש הייתה להכניע האשה לדרישותיו, דרישות שלא היו ברורות לאשה וגם לא לבית הדין. האשה שאלה את בית הדין באחד הדיונים האם עליה להיכנע לגחמותיו של המבקש, ובית הדין הבהיר לה שאין מקום שתוותר על מה שמגיע לה בדין. בסופו של דבר הבעל עיכב את סידור הגט עד למתן החלטת ביהמ"ש בתביעות שהוגשו שם, כשכל מטרתו לקבוע מי הוא השולט ומי הוא המכתיב את התנאים.

חובתנו להבהיר – תופעה זו שבה בני זוג עומדים להתגרש והגירושין מתעכבים ללא סיבה, היא תופעה שחובת בית הדין למגרה בכל עוז. משבר הגירושין הוא משבר קשה העובר על כל אחד מהצדדים, והמומחים מגדירים אותו כהתמודדות עם מצב של אובדן בן משפחה קרוב. בעקבות הגירושין אדם עובר תהליך הדומה לתהליך של אבל, בו עליו לעבד רגשותיו ולהתאושש מהמשבר שחווה. הליך זה הוא אחד מגורמי הדחק הכי משמעותיים, בין היתר כאובדן של סטטוס ושל תפיסה עצמית. אנו שומעים לא אחת מהבאים בשערינו: "אני לא אנשא פעם נוספת", וזאת מפני שבבואם לפנינו הצדדים נמצאים בעיצומו של תהליך האבל. אין ספק שמניעת הגירושין, כשהדבר מוחלט על ידי שני הצדדים, מהווה פגיעה נפשית קשה המחריפה את הצער והשבר ללא צורך.

טו) כבר ציוותה התורה שברגע שאדם החליט שלא להמשיך החיים עם אשה עליו לגרשה. וכמו שנאמר בפ' כי תצא בפרשת גירושין:

"והיה אם לא תמצא חן בעיניו... וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו."

ועיין עוד שם, פ' כ"א פס' י"ד, בפרשת אשת יפת תואר, שאדם לוקחה כדי לשאתה לאשה, ואם אינו רוצה בה ציוותה התורה:

"והיה אם לא חפצת בה ושלחת לנפשה ומכור לא תמכרנה בכסף לא תתעמר בה תחת אשר עיניתה."

הרי שאסרה התורה על מי ששבה אשת יפת תואר במלחמה להתעמר בה אם אינו רוצה לשאתה, אלא חייב לשלחה מיד, ועיין בפירוש החזקוני שכתב:

"ושלחתה לנפשה ולרצונה מאחר שאין אתה רוצה לישאנה די לך ממה שעניתה."

והיינו שאף שנהג כמו שציוותה עליו התורה, אין ספק שהתנהגות זו וחזרתו מרצונו לשאתה לאשה מהווה התעללות נפשית ויש לו לשחררה מיידית ולשלחה לנפשה בגין הדברים שעינה אותה.

ואם לגבי מי שאינה בת ישראל ורוצה לשאתה לאשה וחוזר בו חייבה התורה לשחררה ולשלחה מיידית, ק"ו במי שנשא בת ישראל והקים עמה את ביתו, ולאחר זמן נפל משבר ביניהם ושניהם רוצים להתגרש, חובה עליו לגרשה מיידית ולא להתעמר בה בעיכוב הגירושין.

ויותר מזה מצינו בפרשת אמה עבריה, שהסיבה העיקרית למכירתה היא כדי שהאדון ישאנה או ישיאנה לבנו. ולכן בפרשה זו נזכרו חיובי האישות של איש לאשתו. ואמרה התורה בשמות, כ"א, ח':

"אם רעה בעיני אדוניה אשר לא יעדה והפדה"

וביאר שם הרמב"ן בנימוקיו:

"... וע"ד הפשט אם תיטב הנערה בעיניו ותשא חסד לפניו אבל יקחנה לו לאשה כרצונו ואם רעה בעיני אדוניה אשר יעדה להיות לו לאשה כי הקונה בת ישראל לקחתה לו לאשה יקנה אותה והנה היא מיועדת לו מן הסתם ועתה אם לא יחפוץ בה אדוניה והפדה האב הנזכר כי אסור לו להניחה עוד ביד אדון מעת שיאמר לא חפצתי לקחתה."

ומבואר מדבריו שכיוון שעיקר המכירה של אמה העבריה הוא כדי שישאנה לאשה, ברגע שהחליט סופית שאין הוא רוצה לשאתה, אין להשאיר מצב זה ועל האב לפדותה מיידית, כדי שתוכל להמשיך את חייה וכדי שתמצא מי שירצה להינשא לה. וטעמו של דבר ברור, שאין להמשיך מצב שבו הבת קשורה לאדון שאינו רוצה לשאתה לאשה.

והוא הדין וק"ו בבני זוג שמערכת יחסיהם נסתיימה ואין לה תקנה ושניהם רוצים בגירושין, אין לעכב הגירושין וחובה על הבעל לגרשה מיידית.

ועיין לשונו הזהב של הרמב"ם בפי"ד ה"ח מה' אישות בדין האשה האומרת על בעלה שהוא מאוס עליה, ולדעתו כופין הבעל לגרשה, ונתן טעם לדבר: "לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה."

ואף ר"ת ושאר הראשונים הנחלקים על הרמב"ם לא חלקו על עיקר סברתו אלא מפני שחששו שמא עיניה נתנה באחר, או שלא מצינו דין כפייה בזה. ולכן לר"ת מרחיקים הרחקות שיסודן מניעת טוב, והיא כפייה עקיפה. ועכ"פ חובתנו להקפיד שלא ליתן לבעל שאינו רוצה באשתו להחזיקה כשבויה, בין כדי להתעמר בה ובין מטעמים אחרים. והדברים פשוטים, ואכמ"ל.

ולפיכך במקרים כאלו אשר הבעל לא נוהג כן, ומעגן האשה ללא סיבה, חובה עלינו להפעיל סמכותנו בכל צורה שנוכל, כדי להפסיק קיום העוול המתמשך.

אין אנו יכולים להתעלם מהעובדה שמצבים אלו גורמים להתמרמרות של הצדדים הנפגעים ושל הציבור, דבר המוביל להוצאת לעז על תורת ישראל ועל הדיינים, כאילו הם מתעלמים ממצוקות בני זוג שמעוגנים על ידי הצד השני (ובפרט בנשים מעוגנות).

טז) נוסיף ונאמר שאף שפעמים רבות התלונות על בתי הדין והדיינים לא מוצדקות, אין זה פוגם בתחושת העוול אותה מרגיש בן הזוג המעוגן על ידי משנהו. המחוקק איפשר לבתי הדין להטיל צווי הגבלה, הטלת צווי הגבלה אלו תלויה בנסיבות כל מקרה לגופו. חובת בית הדין לבדוק שצווי הגבלה אלו לא יביאו לידי כפיית הבעל במקום שאין מקום על פי דין לכפותו, צווי ההגבלה בעיקרם בנויים על הרחקות דר"ת, דהיינו שהציבור נמנע מלתת הטבות למסרב לקיים את פסק הדין, ורק הטלת מאסר יש בה משום כפייה (וכבר נסתפק הגרי"א הרצוג זצ"ל אם הטלת עונש מאסר בבית הסוהר של ימינו יש בה משום כפייה, ואכמ"ל). אמנם לצערנו חלק גדול מצווי ההגבלה אינם אפקטיביים במקרים רבים, שהרי הצורך להגיע לידי הטלת צווי הגבלה אינו במקרים נורמטיביים. במקרים אלו, כאשר ניתן פסק דין, מי שיצא חייב בדין יקיים את פסק הדין ולא יימלט ממנו, ובית הדין לא יצטרך להגיע למצב של הטלת צווי הגבלה.

במקרים היותר קשים, בהם נצרך בית הדין להטיל צווי הגבלה, צווים אלו פעמים רבות אינם יוצרים לחץ על המסרב לקיים את פסק הדין. במקרה שלפנינו בית הדין שלל את רישיונו של הבעל, אך הלה התעלם מהחלטת בית הדין, נסע ללא רישיון, סיכן את בתו, והסיכויים שייתפס וייענש על מעשים אלו קלושים. המבקש לא התרשם גם מההגבלה של ישיבה במאסר, והוא זה שיזם הטלת צו הגבלה זה. הלה החציף פניו ואמר "בוא נגמור את הדבר מיידית, תכניסו אותי למאסר". בשלב אחר אמר שלא אכפת לו לשבת במאסר כל חייו. ולפיכך חובה עלינו להילחם בתופעת סרבנות זו, שאף שאינה מצויה, כשהיא מתרחשת קשה מאוד למגרה.

יש לציין שגם כשבעל יושב במאסר בגין סירוב לתת גט, הוא יושב במאסר בחברת אסירים המואשמים בעבירות דומות, בבתי כלא שהתנאים בהם נוחים יחסית. והרבה פעמים הוא מושם עם סרבן גט אחר, כש"איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק."

יש גורמים בציבור המנסים לקדם חתימתם של הסכמי קדם נישואין. אין ברצוננו להתייחס לבעיות ההלכתיות שיכולות להיווצר מהסכמים אלו (אף שניתן לדעתי לפתור בעיות הלכתיות אלו). הסכמים אלו בנויים על חיוב תשלום מזונות כנגד הצד המעכב הגירושין. אינני רואה תועלת רבה בהסכמים אלו (אולי מלבד ערכם ההצהרתי), שהרי אם ייקבע שחובה על הבעל לגרש על פי דין, אם יש אפשרות לגבות מזונות בית הדין יטיל מזונות אלו בין כה וכה, ולפיכך מי שבאמת אינו מעוניין באשתו יגרש את אשתו. אך ברוב המקרים לא ניתן לממש גביית מזונות אלו, בין מזונות שנקבעו על ידי בית הדין ובין מזונות שנקבעו או ייקבעו בהסכם. ולפיכך חובת מזונות אלו נצברת כחוב על המעכב, וברוב המקרים במקרה שיבואו לידי גירושין התנאי יהיה ויתור על מזונות שנצברו. במקרים רבים (ואולי ברוב ככל המקרים) הצד המעוניין בגירושין יוותר על חוב המזונות שאין לו אפשרות לגבותו, או שקשה מאוד לגבותו, כדי לקבל את גיטו. ולפיכך דבר זה אינו מהווה איום ממשי על המסרב לתת גט, מפני שיודע שבסופו של יום חובות אלו יימחקו, מפני שהאשה תוותר על זכויותיה.

יז) אף בנידון דידן המבקש התנה סידור הגט בוויתור האשה על מזונות מעוכבת מחמתו שפסק לה בית הדין. והאשה שהייתה מעוגנת זמן רב אכן ויתרה על חלק ניכר מהחובות שהתחייב לה הבעל בגין מעשיו. בית הדין לא התערב בנושא זה. בית הדין לא המליץ לאשה, אך בסופו של דבר אחרי מו"מ מחוץ לאולם, מו"מ שנערך באמצעות גיסו וב"כ של הבעל, האשה ויתרה על חלק מהמזונות שהיה חייב לה. בית הדין לא יכול להתערב ולמנוע מהאשה לוותר על זכויותיה אם ברצונה לוותר ולמחול על זכויותיה. והנה אף שכתבנו שבית הדין אמר לאשה שאין היא חייבת לוותר על זכויותיה, בית הדין לא מנע ממנה לערוך את שיקול הדעת ולא מנע ממנה להיכנע לסחיטתו של הבעל. דהרי אף דקיימא לן בגיטין מ"ה, א:

"אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם"

כבר כתב התוס' בכתובות נ"ב, א, שבמה דברים אמורים לגבי הציבור שלא יפדה יותר מכדי דמיו, ואף לא אדם אחר (שאינו מטיל על הציבור), כדי שלא יתרגלו לשבות שבויים, אבל לא תקנו שלא יוכל האדם לפדות את עצמו אפילו יותר מכדי דמיו, שהרי:

"עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו."

והכי נמי בנידון דידן בית הדין לא יכול להשיא עצה לאשה הנמצאת במצוקה קשה שלא לוותר לבעל ולמנוע הצלתה ממצוקתה ומידי הבעל המעגן, ולכן כשהסכימה, בית הדין לא מנע ממנה הדבר. לבית הדין אין ספק שהבעל בסירובו לסדר גט הניח שבסופו של דבר האשה תוותר לו על מה שמגיע לה, ולכן הציב דרישותיו בעזות פנים ורצה להתנות סידור הגט בוויתורה על זכויותיה.

אך דברים אלו הינם לגבי בן הזוג, שבן זוג אחר יכול ללחוץ על משנהו, ובפרט בהכירו את בן זוגו שייכנע בסופו של דבר לדרישותיו, ומשכך אינו נמנע מלעגן את הצד השני. בעל כזה ניזון לפעמים מסיפורים המתפרסמים באמצעי התקשורת מקרים שבהם נאמר שצד אחד שילם למשנהו סכומי כסף בתמורה לקיום מה שהוא חייב לעשות. מצב זה גורם לבני עוולה להמשיך בעוולתם, ומצב זה הוא סכנה גדולה ותקלה לציבור, ביודעו שאחר שעשה מה שברצונו, הזיק, הציק והתעלל בצד השני לא שילם דבר בגין מעשיו.

יח) אך בנידון בפנינו, בקשת הגרוש לוויתור על ההוצאות שחויב בגין מעשיו. אין ספק שצורת הצגת הדרישה לבית הדין, בהודעתו על נכונותו לסידור ג"פ, בדיון שלפני סידור הגט ובבקשות שהוצגו לאחריו, מורים שזו הייתה מחשבתו מלכתחילה: "אני אעשה מה שארצה ובסופו של דבר לכשאחליט שאני מוכן לסדר גט לאשה, בית הדין והאשה יוותרו לי על כל ההוצאות שחויבתי בהם". ולפיכך במקרה כזה אינו ראוי ואסור לבית הדין לוותר ולמחול לבעל על ההוצאות שנפסקו לו. שהרי אם יעשה כן, מה כוח בית הדין יפה. ואדרבה, ויתור על תשלום ההוצאות יחזק עושי עוולה, שיאמרו בליבם: "אני אעשה מה שברצוני ובסופו של דבר בית הדין יוותר לי". ולפיכך דבר זה כשלעצמו מהווה סיבה שלא לוותר למבקש מלשלם מה שהוטל עליו.

ויש להביא כדמות ראיה לדבר זה ממה ששנינו במשנה ביומא, פ"ה, ב':

"האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה. אחטא ויוהכ"פ מכפר אין יוהכ"פ מכפר."

ופירשו המפרשים בטעמו של דבר שכיוון שהאדם מסתמך בעשותו את העבירה על האפשרות שתינתן לו למחוק עבירה זו, בתשובה או בכפרת יוהכ"פ, דברים אלו לא יכפרו לו, מפני שכפרה זו מהווה למעשה מאיץ וסיבה לחטא בידיעה שלא יאונה לו אוון מחטאו. ואף בנידון דידן, אם בית הדין יוותר לו על ההוצאות שנפסקו לו בגין מעשיו, דבר זה עלול להיות מאיץ לשכמותו לעשות מה שברצונם, להתעמר בנשותיהם, ולא לחשוש מהוצאות שיוטלו עליהם, מתוך הנחה שבסופו של דבר יוותרו להם על חובות אלו, ובזה תאבד ההשפעה של כלי הדיינים הללו.

ויש להוסיף בנידון דידן על פי מש"כ הרמב"ן בדברים י"ט, י"ג, דכתיב שם גבי רוצח "לא תחוס עינך", וכן נכתב לשון זה באשה המבזה מי שרב עם בעלה ובעדים זוממים, וכתב על זה הרמב"ן:

"מפני כי הפתאים יהללו אותה בהיותה עוזרת לבעלה... או מפני שתקלתם מרובה... כי הרחמנות על הרוצחים שפיכות דמים מידי הרוצחים ומידי אחרים המתפרצים."

וביאור דבריו שיש עבירות שקלות בעיני המון העם, יש עבירות שמצויות ותקלתן מרובה, ויש מקרים שאי עשיית הדין גורמת לזלזול בהתנהלות הציבורית ונזק לרבים. לפיכך ציוותה התורה "לא תחוס עינך", מפני שהרחמנות במקרים אלו על מי שלא התנהג כהוגן מהווה נזק ותקלה לציבור בכללו, ובוודאי במקרה הפרטי. ואף אנו נאמר, תופעה זו של עיגון בן הזוג ללא סיבה וללא צורך מהווה תקלה ונזק לרבים, וחובה עלינו להילחם עד חורמה בתופעה זו. ולפיכך ויתור על ההוצאות שהטיל בית הדין על המבקש ישדר לציבור שאדם יכול לעשות מעשי עוולה, מבלי שיצטרך לתת דין וחשבון ולהיענש על מעשיו, דבר שיגרום לאחרים לנהוג כמותו.

אין בכל מה שאמרנו בכדי למנוע מאדם למצות זכויותיו. אין ספק שאם מוגשת תביעת גירושין, התביעה צריכה להתברר. ואם נכרכות בה תביעות אחרות חובת בית הדין לתת פסיקה בכל מה שהוגש בפניו ובהקדם. עם זאת, התמשכות הליכי משפט לא יכולה להיות סיבה לעכב מה שנפסק על ידי בית הדין, ולכן במקרה שההליכים נגמרים בפני בית הדין, או אף במקרה שעדיין לא כל ההליכים הסתיימו, אבל ברור שפני הצדדים לגירושין, אין לעכב סידור הגט עד לגמר ההליכים שיכולים להימשך חודשים ולפעמים אף שנים. ולפיכך יש לסדר גט מיידית, כדי לאפשר לצדדים לעבור תהליך של עיבוד המצב החדש אליו הגיעו וכדי לאפשר לכל אחד מהצדדים להתחיל בדרכו החדשה.

לאור כל האמור לעיל בית הדין קובע:

א. דוחים בקשת הגרוש לבטל החלטת בית הדין מיום ט' תמוז תשע"ד, 7/7/14, שבה חויב בהוצאות לטובת האשה והוצאות לאוצר המדינה.

ב. דוחים בקשת הגרוש לביטול החלטת בית הדין מיום כ"ג חשון תשע"ה, 16/11/14, המטילה עליו הוצאות לאוצר המדינה.

ג. לאור ויתורה של האשה על חלק ממזונות מעוכבת מחמתו שנפסקו לטובתה, בית הדין קובע שעל הגרוש לשלם לאשה סך של 10,000 ₪ למזונותיה. עם תשלום זה ייפטר הגרוש מתשלום יתרת חוב המזונות.

ד. צווי ההגבלה שהטיל בית הדין על המבקש בוטלו על ידי בית הדין ביום סידור הגט.

ה. על המזכירות לשלוח מסקנות החלטה זו למרכז לגביית קנסות במשרד המשפטים לצורך ביצוען.

הרב שלמה שפירא – אב"ד

מצטרפים למסקנות.


לאור כל האמור לעיל בית הדין קובע:

א. דוחים בקשת הגרוש לבטל החלטת בית הדין מיום ט' תמוז תשע"ד, 7/7/14, שבה חויב בהוצאות לטובת האשה והוצאות לאוצר המדינה.

ב. דוחים בקשת הגרוש לביטול החלטת בית הדין מיום כ"ג חשון תשע"ה, 16/11/14, המטילה עליו הוצאות לאוצר המדינה.

ג. לאור ויתורה של האשה על חלק ממזונות מעוכבת מחמתו שנפסקו לטובתה, בית הדין קובע שעל הגרוש לשלם לאשה סך של 10,000 ₪ למזונותיה. עם תשלום זה ייפטר הגרוש מתשלום יתרת חוב המזונות.

ד. צווי ההגבלה שהטיל בית הדין על המבקש בוטלו על ידי בית הדין ביום סידור הגט.

ה. על המזכירות לשלוח מסקנות החלטה זו למרכז לגביית קנסות במשרד המשפטים לצורך ביצוען.

מותר לפרסום בהשמטת שמות הצדדים

ניתן ביום ח' בתמוז התשע"ה (25/06/2015).