הצדדים נישאו זל"ז בתאריך ג' בטבת תש"ע (20.12.2009), ונפרדו בתאריך כ"ט באב תשע"ד (25.8.2014), ולאחר מכן התגרשו בתאריך ה' בניסן תשע"ה (25.3.2015). הבעל הגיש תביעת גירושין בתאריך י"ב באלול תשע"ד (7.9.2014) וכרך בה את עניני הרכוש. לצדדים שני ילדים משותפים בני 4, 5.

כאמור לעיל, הצדדים התגרשו והשאירו להכרעת ביה"ד את נושאי הרכוש ותביעת הכתובה של האשה. הוגשו סיכומים בשני הנושאים הנ"ל, ועתה מוטל עלינו להכריע בנידון.

נושא הכתובה
מתוך העיון בפרוטוקולים עולה כי מעולם לא התקיימו דיונים בתביעת הגירושין לגופה וזאת משום שכבר בתחילת הדיון הראשון שהתקיים בתאריך ה' מרחשוון תשע"ה (29/10/14) הודיע ב"כ האשה שהצדדים לא יחזרו לחיות יחדיו (שם, שורה 5), כלומר שיש הסכמה עקרונית להתגרש, וכל הדיונים שהתקיימו לאחר מכן, נסובו על עניני הרכוש והכתובה.

על מקרה מעין זה כששני הצדדים הביעו את הסכמתם להתגרש אך האשה לא ויתרה על כתובתה, כתב בספר התשב"ץ ח"ב סי' רצ"ב וז"ל: "אם כתב תוספת מעצמו והיו הגירושין ברצון שניהם, גובה הכל", כלומר שהאשה זכאית לעיקר כתובה וכן לתוספת כתובה.

אמנם ידועים דברי רבינו ירוחם בספר מישרים (נתיב כ"ג חלק ח') שכתב שכאשר שני הצדדים אינם מעוניינים בהמשך חיי הנישואין, באופן זה איבדה האשה את זכאותה לתוספת כתובה, אך המעיין בדבריו יראה שאין דבריו שייכים לנידון דידן וכמו כן אינם סותרים את דברי התשב"ץ הנ"ל, ויש בתחילה להקדים את דברי רבינו ירוחם שם וז"ל:

וכתב מורי ה"ר אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט, מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא וכו', לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכו' דאדעתא למשקל ולמיפק, לא יהיב לה.

שני ביאורים נאמרו בדברי רבינו ירוחם הנ"ל:

האחד מובא בפד"ר כרך ח' עמ' 324, שם מבואר שבכל מקום שמחייבים בעל לגרש את אשתו וק"ו כשכופין אותו לכך, באופן זה פטור הבעל מתשלום תוספת כתובה משום שתוספת זו כתב הבעל ביוזמתו, ומעולם לא היה בכוונתו להתחייב התחייבות זו כשכופין אותו לגרש את אשתו, ולפי"ז מאחר שרבינו ירוחם עוסק במקרה שהבעל מסרב לגרש את אשתו על אף שאינו מעוניין בה וביה"ד נאלץ לכופו לגרשה, על כן, פטור הבעל מתשלום תוספת כתובה.

מעתה לפי"ז, בנד"ד, שאין כופין את הבעל לגרשה, ואדרבא, הבעל הוא שתבע את הגירושין ומעוניין לגרשה, אין כאן כל עילה לפוטרו מתשלום תוספת כתובה.

ביאור שני בדברי רבינו ירוחם נאמר בספר נתיבות משפט (להגר"ח אלגאזי) בביאורו על דברי ר' ירוחם שם כתב שהסיבה שהאשה אינה זכאית לתוספת כתובה היא משום שהאשה תובעת גירושין, ולדבריו, לא בכדי הקדים רבינו ירוחם את דברי האשה שאמרה "יתן לי גט" לתשובתו של הבעל "אנא נמי לא בעינא לך", וזאת משום שהאשה היא זו שתבעה גירושין והבעל השיב לתביעתה שאף הוא אינו מעוניין בה.

אף לפי ביאור זה, אין הנידון שם דומה לנידון דידן, שהרי בנידון דידן הבעל הוא שתבע גירושין, והאשה מעולם לא תבעה גירושין אלא נתנה את הסכמתה לכך, ועל כן, אף לפי ביאור זה, זכאית האשה לתוספת כתובה.

ברצוננו לציין הבדל נוסף בין דברי רבינו ירוחם לבין נידון דידן:

כי הנה רבינו ירוחם עוסק באשה שאמרה "לא בעינא ליה". לשון זו לקוחה מדברי הסוגיא במס' כתובות דף ס"ג ע"ב "היכי דמיא מורדת" אמר אמימר, דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה, אבל אמרה מאיס עלי, לא "כפינן לה", וכתב שם רש"י "אבל אמרה מאיס עלי – לא הוא ולא כתובתו בעינא", כלומר שהאשה האומרת "לא בעינא ליה", כוונתה לטענת מאיס עלי.

טענה זו של מאיסות, באר רבינו המאירי במס' כתובות שם שטענה מעין זו נובעת ממאיסות נפשית שאירעה לפתע "ואף כשהיא סבורה לקבל, אינה יכולה לכוף את טבעה", כלומר שהעילה לטענת מאיסות אינה נובעת ממעשים שליליים של הבעל כנגד אשתו, אלא זו תופעה לבעיה נפשית עמוקה שנוצרה אצל האשה שאינה יכולה נפשית לחיות בקרבתו של בעלה.

במקרה כגון זה, סובר רבינו ירוחם שהבעל פטור מתשלום תוספת כתובה משום שעל דעת שאשתו תמאוס בו במהלך החיים המשותפים ללא כל עוול שעשה לה, לא היה בכוונתו להתחייב לה תוספת כתובה.

ומעתה לפי"ז, במקרים שבהם אין סירובה של האשה לחיות עמו נובע ממאיסות נפשית אלא מחמת מחדליו של הבעל, ודאי שהאשה זכאית אף לתוספת כתובה.

ומלבד שכך היא משמעות דברי רבינו ירוחם כפי שהתבאר, אף הסברא מחייבת להגיע למסקנא זו, שהרי אם נפטור את הבעל מתוספת כתובה אף במקרים שהבעל גרם לסירובה של האשה לחיות עמו, א"כ לא מצינו בת ישראל שתקבל את תוספת כתובתה, משום שכל בעל שירצה להפטר מחיוב זה, ימרר את חיי אשתו עד שתסרב לחיות עמו, ויפטר מתשלום תוספת כתובה, והתבטלה בכך כל תקנת תוספת כתובה.

בנידון דידן, טענה האשה בבית המשפט (עי' פרוטוקול מיום ב' באלול תשע"ד (28.8.2014)) על גידופים, קללות, התקפי זעם, "הוא בועט באופן חפשי ומעקם לי את הידיים", כמו"כ בתסקיר משירותי הרווחה מיום ו' באלול תשע"ד (1.9.2014) מצוטט מדברי מנחת ההורים הגב' [ש' ק'] על אלימות של האב כלפי האם, ובהמשך שם מספרת על האירועים הקשים שתוארו ע"י האם שלא הוכחשו ע"י האב.

אמנם טענות אלו לא הוכחו בביה"ד ובמידה ואכן היו מובאים הוכחות לכך בביה"ד, פשוט וברור הדבר שהבעל היה חייב בתוספת כתובה מאחר שהוא שגרם לסירובה של האשה לחיות אתו.

אך אף שהדברים לא הוכחו בביה"ד, אולם בכ"ז בדברים הנ"ל יש בהם צל כבד והטלת ספק גדול בטענות הבעל לפטרו מחזקת החיוב של תוספת כתובה.

לאור כל האמור לעיל, פשוט וברור הדבר שאין דברי רבינו ירוחם שייכים בנידון דידן ואף אינם סותרים לדברים האמורים בספר התשב"ץ הנ"ל, והמקרה העומד לפנינו הוא המקרה המבואר בתשב"ץ הנ"ל, שכאשר שני הצדדים הביעו את רצונם להתגרש והאשה לא מחלה על כתובתה, זכאית האשה למלוא הכתובה כולל תוספת הכתובה.

הסכום הרשום בכתובה הוא 180,000 ₪, ועל כן מר [פלוני] חייב בתשלום זה לגב' [פלונית].

ביה"ד דוחה את בקשת ב"כ האשה להצמדת הכתובה. כידוע, נחלקו בזה הדעות האם להצמיד את סכום הכתובה למדד. ישנם הסבורים לפשר בנידון, אך גם סברא זו מיושמת אך ורק בכתובות שאבד ערכן עקב הזמן הרב שעבר מאז הנישואין, אך בנידון דידן שהנישואין נערכו לפני כשש שנים, וערכה של הכתובה עדיין סביר וגבוה, על כן ביה"ד משאיר את הסכום הנקוב בכתובה ללא הצמדה.

נושא הרכוש
ב"כ האשה בסיכומיו בסוגיית הרכוש (מיום ל' בסיון תשע"ה (17.6.2015)) מבקש בסעיף ב (1) לקבל ממר [פלוני] מחצית מערך ההשבחה שבוצעה בדירה ברח' [...] בגבעתיים שנבנתה כולה במהלך חייהם המשותפים ונמכרה במהלך נישואיהם, כמו"כ בסעיף ב (2) שם מבקש לתת פס"ד הצהרתי הקובע כי האשה זכאית לקבל מהתובע מחצית התמורה שהתקבלה בגין מכירת הדירה שנבנתה על המגרש ברח' [...].

(אלו שתי התביעות העיקריות בנושא הרכוש. על שאר התביעות המפורטות בסעיפים ב (3), (4), 5, ביה"ד יתייחס לכך בסופו של פסק הדין).

ב"כ האשה מפנה את ביה"ד לחוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג-1973 וכן להחלטת ביה"ד מיום ה' במרחשוון תשע"ה (29.10.2014) שבו נאמר בסעיף 3: "יש לציין כי הצדדים הסכימו על חלוקת זכויות וחובות שווים במה שהצטבר במהלך חיי הנישואין כאשר היום הקובע לפירוד הוא 25 באוגוסט 2014", ועל כן כותב שם ב"כ האשה בסעיף 4 (א) "לפיכך, כל שנצבר במהלך הנישואין ע"י שני הצדדים ו/או מי מהם, הוא משותף לצדדים ושייך לשניהם בחלקים שווים."

בטרם הבהרת דעתו של ביה"ד בנידון ברצונו של ביה"ד לצטט את האמור בסעיף 5 (א) לחוק יחסי ממון, ואלו הדברים שנאמרו שם:

עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן הזוג, זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג, למעט נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין.

רואים אנו בלשונו של החוק שלא כל מה שנצבר במהלך הנישואין מתחלק בני בין הזוג אלא ישנם מקרים שאף שהבעל צבר אותם במהלך הנישואין כגון מתנה או ירושה שנפלו בחלקו, בכ"ז אינם בני חלוקה, וזאת משום שההיגיון העומד מאחורי חוק איזון המשאבים הוא שדווקא נכסים שהבעל צבר בעקבות עבודתו במהלך הנישואין, יש לאשה חלק בהם, וזאת בעקבות הסיוע שהבעל קיבל מאשתו הן ע"י שותפות פעילה בעסקיו והן כשהורידה ממנו את עול הטיפול בצרכי הבית וע"י כך סייעה בידו בעסקיו.

מעתה לפי"ז כל כסף או רכוש שנצבר ע"י הבעל במהלך הנישואין שלא ע"י עבודתו, אינו בר איזון ואין האשה זכאית לחלוקה בו.

לא בכדי הקדמנו הקדמה זו, וזאת משום שב"כ האשה התמקד בסיכומיו אך ורק בנושא התאריכים של הרכישה וההשבחה של הדירות, אך הוא לא התמקד כלל במקורות הכספיים של בניית והשבחת הדירות, וברצוננו להיכנס לאותו ווואקום שהשאיר ב"כ האשה בסיכומיו.

ברצוננו לציין בתחילה עובדות שאין עליהם מחלוקת.

ב"כ הבעל בסעיף 5 לסיכומיו (מיום 28/5/15) טען שכל רכושו של הבעל הוא גלגול של רכוש שהוא ירש מאביו אשר נפטר למעלה מ-25 שנה כאשר התובע היה בן 19 שנים בלבד. נושא זה של הירושה, לא הוכחש ע"י האשה או ע"י ב"כ.

בסעיף 8 לסיכומיו מעלה ב"כ האשה טענה שבתאריך 12/2/07, כלומר כשנתיים לפני הנישואין רכש הבעל זכויות במגרש ברח' [...], ובסעיף 12 שם כותב שהבעל שילם עבור המגרש בטרם הנישואין סך של 259 אלף ₪.

לאחר הנישואים השלים הבעל את יתרת הסכום על המגרש עד לסך של 469 אלף ₪. כמו"כ הבעל בנה את הבניין על המגרש, ולאחר מכן, כשלוש שנים לאחר הנישואין נמכרה הדירה בסך של 1,650,000 ₪ (סעיף 15 שם).

כלומר, אין חולק שלבעל היו סכומים גדולים בטרם הנישואין וכמו"כ השקיע סכומי עתק תוך תקופה קצרה לאחר הנישואין בהשלמת התשלום עבור המגרש וכן בבניית הבניין שעליו.

בסעיף 18 מציין ב"כ האשה שבתאריך 22/9/06 (כלומר כשלוש שנים בטרם הנישואים), רכש הבעל זכויות במגרש ברח' [...], כמו"כ במהלך הנישואין בנה בניין על המגרש.

שוב אנו עדים לכך שהן לפני הנישואין והן בתקופה קצרה שלאחריהן (בתקופה של עד שלוש שנים לאחר הנשואין), החזיק הבעל בסכומי כסף גדולים.

ועתה עלינו להתחקות אחר מקורות הסכומים הגדולים הנ"ל.

בפרוטוקול הדיון מיום ה' במרחשוון תשע"ה (29.10.2014) טען ב"כ הבעל כי "הבעל טרם סיים את לימודי הרפואה, הוא עובד היום בטר"ם ומקבל שכר לפי שעה" (שם, שורות 15, 16), עובדה זו לו הוכחשה ע"י האשה וב"כ.

אף בסעיף 6 לסיכומי הבעל בנושא הרכוש נאמר: "בתקופת הנישואין, לא צבר התובע כל רכוש וגם לא יכול היה לעשות כן כיוון שהיה סטודנט באוניברסיטה ללימודי רפואה וכו', הצדדים הכירו כאשר הבעל היה סטודנט ונפרדו עוד בטרם סיים את כל חובות לימודיו, בתקופת היותו סטודנט, שנמשכה לאורך כל שנות הנישואין, משכורתו של התובע (כשעבד) הייתה נמוכה ושימשה לצריכה שוטפת (ובוודאי שלא לרכישת דירות וכדו')."

אף דברים אלו לא הוכחשו ע"י האשה וב"כ.

מעבר לכך, בדיון שהתקיים בתאריך ח' בשבט תשע"ה (28.1.2015) שאל ביה"ד את האשה: "האם למיטב ידיעתך את יודעת שהוא קנה את הרכוש הזה ממה שעבד? זו הטענה שלך?", ותשובתה של האשה בהמשך חקירתה: "אני רוצה לומר שהדברים התנהלו בהסתר גדול, אני לא יודעת איך הוא ניהל את הדברים, היה לנו כסף ומניות שקיבלנו בחתונה והוא בזבז את הכול, זה לא התנהל בגלוי לפני, ואני אשמח שתבדקו את זה" (שם, שורות 79–80),

ושוב אומרת האשה בהמשך חקירתה: "היה הסתר ואני לא יודעת" (שם, שורה 82), ושוב שואל אותה ביה"ד: "מה מקור הכספים? את יודעת?", והאשה משיבה: "אין לי ידיעה ודאית, זה נעשה בהסתר", (שם, שורות 91–92).

יש לציין שהמדובר הוא באשה משכילה וכשהיא עונה לביה"ד שאינה יודעת מה מקור הכספים הרבים שהיו בידי בעלה הן טרם הנישואין הן בתקופה קצרה שלאחריהם, משמעות הדברים שהיא מודעת לכך שלא ייתכן שסכומי עתק שכאלה הבעל צבר במהלך עבודתו המוגבלת תוך זמן קצר לאחר הנישואין, ויש לראות בכך הודאת בעל דין שאין כל הסבר הגיוני לצבירת סכומי עתק ע"י הבעל עקב עבודתו במהלך הנישואין.

יש להוסיף ולציין שבמהלך הדיונים הועלתה בתחילה תביעה מצד האשה על דירות שנרכשו בגרמניה ע"י הבעל, ואכן ב"כ הבעל בסעיף 23 לסיכומיו מציין שאכן הבעל השקיע באמצעות הירושה שקיבל ברכישת שני בתים בגרמניה. ב"כ האשה בסיכומיו לא הזכיר תביעה זו לאחר שהתברר לו שהרכישה הייתה בשנת 2006, כשלוש שנים לפני הנישואין, אך עובדה זו מהווה הוכחה נוספת על צדקת טענתו של הבעל שהכספים הרבים שהיו בידו, מקורם מהירושה שקבל מאביו.

לאור כל האמור לעיל, יש להניח שהמקורות של הכספים הרבים שהשקיע הבעל ברכישות של המגרשים ובניית הבניינים שעליהם, מקורם בכספי הירושה מאביו, ובוודאי שאין מקורם מעבודתו המוגבלת והקצרה בשלוש שנות נישואין שבמהלכן רכש ובנה את המפורט לעיל, ועל כן האשה אינה זכאית להתחלק בנכסים אלו משום שחלה על כספים אלו ההגבלה המפורטת בסעיף 5 (1) לחוק יחסי ממון הנ"ל.

שאר פריטי הרכוש
ביה"ד מקבל בזה את תביעת ב"כ האשה בעניין התשלום על מחצית החובות, אך ביה"ד מחייב את מר [פלוני] בתשלום סך 16,082 ₪ בלבד (ולא כמפורט בסעיף 22 (ב) לסיכומי ב"כ האשה), וזאת עפ"י החלטות ביה"ד מיום ט' בשבט תשע"ה (29.1.2015) ומיום כ"ט באייר תשע"ה (18.5.2015).

בעניין תביעת ב"כ האשה בנושא הרכב (בסעיף ב (4) לסיכומיו), לא הומצאו לביה"ד כל מסמכים בנידון – האם הרכב נרכש בטרם הנישואין או במהלך הנישואין, אף ב"כ הבעל לא הגיבה על כך בסיכומיה. במידה ואכן יוכח שהרכב נרכש במהלך הנישואין, ועפ"י הסכמת הצדדים לחלוקה שווה ברכוש שנצבר במהלך הנישואין, יש לחלק את ערכו של הרכב בחלקים שווים כאשר התאריך הקובע את ערכו של הרכב הוא תאריך הפירוד שהוסכם על הצדדים כ"ט באב תשע"ד (25.8.2014).

בעניין חלוקת החפצים, אין חולק על כך שהבעל הגיע לבית מגורי האשה ביום י"ח באלול תשע"ה (2.9.2015) ונטל את כל חפציו האישיים וזאת עפ"י החלטת ביהמש"פ לענייני משפחה מיום י"ח באלול תשע"ה (2.9.2015).

מעבר לכך, ביה"ד כתב בעבר בהחלטתו מיום ט"ז בסיון תשע"ה (3.6.2015) שכל חפצים המשמשים זוג נשוי במהלך הנישואים, חזקה עליהם שנקנו במהלך הנישואין אא"כ הוכח אחרת, ועל כן מאחר שבהחלטה הנ"ל הוחלט שמר [פלוני] יקבל את הפריטים שהאשה הסכימה להעבירם אליו כמפורט ברשימה מיום 21/5/15, לכן כפשרה הקרובה לדין, ביה"ד מחליט שהפריטים הנ"ל שהבעל קיבל מהאשה (כאשר פריטים אלו נחשבים כפריטים משותפים) ייחשבו כמחצית חלקו מהפריטים המשותפים ושאר הפריטים שנותרו בידי האשה יישארו בחזקתה.

בעניין בקשת ב"כ האשה להחזר שני כיסאות הבטיחות לילדים, על אף שידוע לביה"ד שהמשמורת על הילדים משותפת ולשני ההורים הזכות להסיע את הילדים ברכבם, אך יש להבהיר כי כסאות בטיחות עבור הילדים בעת שנמצאים במשמורת האשה נחשבים כשאר המצרכים שהילדים נזקקים להם בעת היותם אצל אמם וכלולים בכלל חיוב המזונות שאביהם חייב בהם כשם שחייב בשאר ההוצאות החריגות מעבר למזונות השוטפים, ועל כן חובתו להחזירם לאם או לחילופין לרכוש שני כיסאות בטיחות אחרים ולמוסרם לאם.

לאור כל האמור לעיל מחליט ביה"ד כדלהלן:

א. האשה זכאית למלוא כתובתה בסך 180,000 ₪.
ב. האשה אינה זכאית לאיזון בנכסים הרשומים ע"ש מר [פלוני].
ג. על מר [פלוני] להעביר לאשה באופן מידי שיק ע"ס 16,082 ₪ על מחצית החובות.
ד. במידה והרכב נרכש במהלך הנישואין, זכאית האשה למחצית ערכו עפ"י ערכו ביום הקרע.
ה. לאחר שהבעל קיבל את כל הפריטים המפורטים ברשימה מיום 21/5/15, שאר החפצים יישארו בחזקת האשה.
ו. על מר [פלוני] להחזיר לאם את שני כיסאות הבטיחות לרכב או לרכוש אחרים תמורתם ולהעבירם לאם.

ניתן ביום י"א בתמוז התשע"ה (28/06/2015).