לפניי בקשה למתן רשות ערעור על כשרותו של גט שסודר ונמסר כדמו"י בבית הדין הרבני האזורי ירושלים ביום ט' בשבט התשע"ה (29/01/2015).

הבקשה שלפניי הוגשה לראשונה ביום י"ח באייר תשע"ה (7.5.2015), ולמעשה לא היה מקום להגישה לבית הדין הגדול, מאחר שהגט סודר בהסכמה בבית הדין האזורי ואין מגישים ערעור על פסק דין מוסכם, ומה גם שהטענות שהועלו בבקשה כלל לא נדונו בבית הדין האזורי.

על פי תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים, התשנ"ג, תקנה קלח, מועד הגשת ערעור הוא שלושים יום ממועד מתן פסק הדין. בחלוף מועד זה רשאי בית הדין הגדול להאריך את המועד אם מתקיימות נסיבות מיוחדות ולאחר שניתנה האפשרות לכל בעלי הדין להביע דעתם על כך. בנימוקי הבקשה להארכת המועד יש להסביר מדוע לא הוגש הערעור במועד.

ביום א' בסיון תשע"ה (19.5.2015) החלטתי כי על המבקש להגיש את טענותיו בפני ביה"ד האזורי ולאחר שתתקבל החלטה יוכל לשוב ולעתור בפני ביה"ד הגדול וביה"ד ישקול אם להיענות לבקשה.

אמנם המבקש פנה לבית הדין האזורי, אולם לא ניתנה שם החלטה לגוף הטענות, והמבקש חזר וחידש את בקשתו בבית הדין הגדול. עמיתי הרב ציון בוארון שליט"א הפנה את הבקשה אלי, ולאחר ששבתי ועיינתי בבקשה החלטתי לדחות את בקשת רשות הערעור היות שמגמת הבקשה ברורה – לנסות להחזיר את הגלגל לאחור על מנת "לשפר עמדות". אין הצדקה לקבל את בקשת הרשות לערער, לאור הסיכויים הקלושים לקבלת הערעור.

ראשית דבר, חזקה על דייני בית הדין הרבני שהם יודעים את המוטל עליהם בכל הליך סידור הגט ומודעים לכל הנושאים שעליהם מערער ב"כ המגרש. חזקה על ביה"ד שבודק את שמות המתגרשים כולל התייחסות לשמות נוספים, כגון כינוי ושם מעריסה.

טענות ביחס להטעיה אינן עומדות במבחן ההלכה. "הסכמי גירושין" רבים נחתכים לאחר דיונים רבים, זה מהותו של דין ודברים בנושא רגיש זה. לאחר שההסכם נחתם אי אפשר לבא בטענות כלפיו, מה גם שהרי טרם מתן הגט המגרש מצהיר שאת הגט הוא נותן בהסכמה מלאה ומבטל בפני ביה"ד את כל המודעות ושהוא נותן את הגט ללא כל תנאים. גילוי דעת לפני כתיבת הגט, אבל בזמן כתיבת הגט ונתינתו לא גילה דעתו שעל דעת תנאי קודם נתנו, אין בכך להטיל דופי על כשרות הגט. (ראה לדוגמא מהר"ם אלשיך בתשובה סי' ע"ד ובשו"ת מהר"י בירב סי' כ"א).

ביטול גט למפרע אינו דבר של מה בכך. בכל סידור גט מבהירים לצדדים באופן חד-משמעי שהוא סופי ואינו ניתן להתניה. גם אם לדעת המערער לא נסתיים הליך חלוקת הרכוש בין הצדדים אין בכך עילה כלשהי לבטול הגט.

יש להדגיש שהפרוטוקול אינו מסמך שממה שלא נכתב בו ניתן להסיק מסקנות.

ידועים דברי ר"ת המובאים במרדכי בסוף גיטין כנגד המוציאים לעז על גיטין וחוששני מאד שהערעור הנדון הוא בגדר האיסור הזה.

אולם, מכיוון שבקהילות מסוימות עלול הלעז להישמע חלילה, למרות מה שכתבתי ראיתי לנכון להתייחס לעיקר טענותיו של הבעל כפי שנכתבו על ידי ב"כ ולבארן. טענותיו הן:
א. הגט ניתן בכפייה שלא כדין.
ב. שלא ע"פ בי"ד.
ג. מבלי לשמוע את הבעל מה בפיו.
ד. אינו זוכר שציווה לעדים לחתום על הגט.
ה. אמר שנותן גט מרצונו כאשר השכנה [שהיא זו שאיימה עליו לתת גט] הייתה נוכחת בביה"ד.
ו. חסר בגט שם מעריסה שנקרא בו עד היום [א'].
ז. הבעל גילה דעתו שאינו חפץ בגט לפני כתיבת הגט בפני עדים.
ח. טוען שאחד העדים נפסל לעדות בגלל שראה אותו מחטט בזבל.
ראשית יש לציין שהבעל אינו נאמן בשום טענה מטענותיו, אלא אם כן מביא ראיה לדבריו, או לכל הפחות במקום שיש רגלים לדבר, כמו שכתב הר"ן בתשובה סי' מד [הובא בב"י סי' קלד] :

עמדתי על ענייני ערער שערער הבעל על שליחות הגט, וראיתי שערער ואמר שביטל שליחות הגט במקומות רבים, אך לא הוכיח דבריו בעדים ולא בשטר ובכיוצא בזה. הדבר ברור שאין לחוש לדבריו וערעורו בטל... והא ודאי לאחר נתינת הגט ליכא למימר גילויי מילתא בעלמא היא, שהרי אין הדבר בידו, וכיון שכן הדבר ברור שאין לו נאמנות על מודעתו ולא על ביטוליו, כל היכא דלא ידעינן בהו... שלאחר נתינת הגט אין חוששין לערעור הבעל כלל... ומכל מקום הרי אנו רואים דכל היכא דליכא רגלים לדבר, אף על גב דאמר בעל אני ביטלתי השליחות, אין משגיחין בדבריו כלל.

בנדון שלפנינו אין לכאורה אפילו רגלים לדבר לטענות הבעל, ולכן ברור שאין לו נאמנות לערער על הגט בלא ראיה.

אמנם לאחר העיון בטענות הבעל כפי שנכתבו בערעור, נראה שאפילו אם יצליח הבעל להוכיח את טענותיו, אין בהן בכדי לפסול את הגט.

לשם בירור העניין נתייחס לטענותיו אחת לאחת.

א. הגט ניתן בכפייה
הבעל טוען שהגט ניתן בכפייה, וזאת משום שדרכונו נגנב, וכן נלחץ על ידי כמה גורמים לחתום על הסכם הגירושין, וכן בהמשך להסכים למסירת הגט לאשה.

לאחר העיון בטענות הבעל, נראה שלא נמצא בכל טענותיו שום דבר שגורם לכך שהגט יחשב כגט שנמסר בכפייה.

תחילה צריך להבהיר שדבר פשוט וברור שניסיון לשכנע את הבעל שעדיף לו לגרש את אשתו ושאם לא יעשה כך יפסיד ולא ירוויח אינה כפייה, ופשוט ששכנוע ע"י שכנה או עו"ד אשר אין בכוחם לפגוע בבעל בצורה משמעותית, וגם לא צוין בדברי הבעל שהם איימו עליו בדבר מסוים אשר מצדיק הסכמה לגרש את אשתו, וגם אם כן אין שום ראיה או סימן לכך שיש להם כוח לפגוע בו, ולכן מצב כזה אינו נחשב לכפייה כלל.

כך כתב המהרי"ק שורש סג [הובא בב"י סי' קלד]:

על דבר הגט שמתחלה נאסר הבעל ולבסוף הותר וגירש בביטול מודעות, לפי דעתי באנו למחלוקת שני גדולי הדור בימים שעברו וכו', והיכא שהאנס מאנס לעשות דבר אחד ושוב מתיר מאותו אונס ולמחר מבקש ממנו לעשות אותו מעשה עצמו אשר עליו אנס אותו מתחלה, מאן לימא לן דלא חשיב אונס כיון שבידו לחזור ולאנס אותו כבתחלה, וכל שכן באיסור אשת איש החמור. ואמנם שמעתי שיצא הדבר בהיתר על פי רוב חכמי אשכנז אשר היו בימים ההם, ובאולי לא היה מעשה כזה ממש כי אני בעניותי לא ראיתי לפום ריהטא ראיה ברורה שיוכלו לסמוך עליה על מעשה כזה להתיר איסור כזה וזה שהתיר בודאי שלבו גס בהוראה מאד

אשר שאלת היכא שאנסו לאחד ליתן גט ויהיה מאותם שאין כופין להוציא ואח"כ נתפייס ליתן גט אם מחמת ממון אם מחמת יראה ומכירין אנו שמגרש לאנסו במה יודע שנסתלק האונס. נראה לי דודאי עומד הוא בחזקתו הראשונה, עד שיתברר לנו שנשתנה העניין, כלומר שאין ביד האנס לאנסו כבתחלה, דאז אין לתלות ולומר מחמת אונס הראשון עשה, כיון שנשתנה העניין חשיב כדברים שבלב (קידושין מט:) אם באנו לתלות ולומר שעוד ירא פן יאנסנו פעם אחרת כיון שסיבה ראשונה הלכה לה. ואף על גב דאפשר לומר שעדיין יש כח ביד האנס לאנסו, מכל מקום כיון שתשש כחו בקצת אין לנו לבדות מלבנו אונס אחר כדי לבטל המעשה הנעשה בפנינו, דחשיב כדברים שבלב.

העולה מדבריו שכל הנידון הוא במקום שברור לכל רואה שיש כאן איום סמוי מצד האנס, שכבר אנס אותו באותו עניין פעם אחת, ואפילו במקרה כזה כתב שאם תשש כוחו במקצת הבעל אינו יכול לטעון שגירש באונס מכיוון שיש כאן מצב חדש שלא היה לפנינו עדיין.

קל וחומר במקרה שלפנינו שלא ראינו שום צד של אונס שהשכנה או העו"ד או איזשהו בן אדם אנס את הבעל, שטענת הבעל שגירש באונס אין לה שום בסיס, ואין אלו אלא דברים שבלב לומר שנאנס לגרש.

כמו כן טענות הבעל שהוא זומן לביה"ד בדחיפות ונכתב בהזמנה שאם לא יבוא יאלצו להביאו [ע"י המשטרה] דבר שגרם לו לבהלה, וכן שהדיין ציווה עליו בקול סמכותי לומר שמסכים לגט וכו', כל הטענות הללו אינן מצדיקות הסכמה לחתום על הסכם גירושין, וכל שכן לא הסכמה לגרש את אשתו, שברור לכל אדם שאחראי למעשיו מה המשמעות של הדברים הללו. וכי בשופטני עסקינן שאינו יודע שאם הדיין אומר לו תאמר אני מסכים וכו', הוא יכול להגיד אני לא מסכים.

וכן כל דקדוקי ב"כ הבעל באופן ההזמנה לביה"ד, ושנכתב שהבעל הסכים ובאמת הוא רק חתם על הסכם, ושנכתב שהוא מוזמן לביה"ד ובאמת היה רק דיין אחד, ועוד טענות ממין אלו, ברור ופשוט שאין בהן שום עילה לפסול את הגט, גם אם נאמר שהיה פגם בסדרי ביה"ד [שגם קביעה זו מוטלת בספק].

גם גניבת הדרכון של הבעל, אינה נחשבת כפייה, שהרי יש בידו להתלונן במשטרה או בביה"ד, ואין שום צד שכל אדם שנגרמה לו איזשהי עוולה יוכל לומר שבגלל זה גירש את אשתו בעוד שאינו ממצה כלל את האפשרויות האחרות לפתור את בעיותיו.

לרווחא דמילתא אוסיף את דברי התורת גיטין סי' קלד שכתב:

וכן מעשים בכל יום שהאשה מצירה לבעל בגזילת ממון ובשאר דברים, ומחמת זה מגרש, ואין מי שחשש לגט מעושה.

גם החולקים על התו"ג בזה, ודאי אינם חולקים אלא במקום שיש קשר ברור בין הגזילה לנתינת הגט, ונראה לעין כל שהבעל לא היה מסוגל להשיב את הגזילה בדרכים אחרות, משא"כ במקרה שלפנינו שלא ראינו שום ראיה לזה אין כאן כפייה לגרש.

בודאי שאין לחשוש כלל לגט בכפייה כאשר הבעל מתייצב בפני הדיין שלפניו מונח הסכם גירושין שהבעל חתום עליו, ואומר שמסכים לגרש וכפי הנוסח המובא בפוסקים, וכ"ז בגלל האיום מחמת הימצאות השכנה בביה"ד, בלי לתת שום הסבר ממה נובע הפחד הנורא שיש לו משכנה זו, שלכל היותר לטענתו מסיתה את אשתו נגדו [דבר שגם הוא כאמור לא הוכח כלל]. ואלו הם דברים שאין להם שחר.

כמו כן טענת הבעל שכשהדיין הורה לו לומר שמסכים לגרש לחש בינו לבין עצמו שאינו מסכים, ואחר כך אמר בקול שמסכים, אין אלו אלא דברים שבלב שאינם דברים, ואין להם שום משמעות הלכתית כלל.

כאמור כל זה בהנחה שכל טענות הבעל הן אמת, אבל בלא"ה אין לבעל נאמנות על שום דבר שטוען בלא שיוכיח את טענותיו, וכמדומה שרוב הטענות הנ"ל אינן ניתנות להוכחה.

החשש היחידי שעולה מטענה זו של הבעל, הוא שהבעל עבר על החרם שהחרימו רבינו תם ותלמידיו על כל הנמצאים במעמד הגט שלא להוציא לעז על הגט, ומאחר שאת כל הטענות האלו יכול היה הבעל לטעון לפני כן, יש כאן צד גדול שהוא עבר על החרם הנ"ל. ועליו לעשות שאלת חכם כיצד עליו לנהוג בעניין זה.

ב. הגט נמסר שלא ע"פ בי"ד
גם טענה זו אין בה בכדי לפסול את הגט, שהרי דעת רוב הפוסקים שאין כלל צורך בבי"ד למסירת גט, אלא צריך שהדבר יעשה על ידי חכם שבקי בדיני סידור הגט, וכמבואר בסדר הגט ס"ד:

אם הסופר או החכם המסדר הגט נוטלים שכר הרבה יותר מכדי בטלה, י"א שצריך שלא יהיו העדים קרובים להם. והר"ר עובדיה בפירוש המשנה בפרק ד' דבכורות קרא תגר על הרבנים מסדרי הגט הנוטלים יותר מכדי שכר בטלה. הגה: ולא נהגו כמותו. גם טעמו אינו כלום, כי הוא מדמה דבר זה למה שאמרו הנוטל שכר לדון דיניו בטלין, ואינו ראיה, כי סדור הגט אינו דין, אלא למוד בעלמא.

אמנם בפ"ת שם הביא את שיטת הנודע ביהודה שחולק וסובר שצריך למסור את הגט דווקא בבי"ד, אבל הביא שם כמה אחרונים שחולקים עליו. ויש בעניין זה מנהגים שונים בין בתי הדין אם לחשוש לחומרא זו של הנו"ב, ולכתחילה לכאורה ראוי לחשוש לדבריו, אולם בדיעבד ניתן לסמוך על רוב הפוסקים שמכשירים את הגט בכל מקרה.

טענות ב"כ הבעל שגט מעושה צריך להיות רק בבי"ד, אינן שייכות לנידון שלפנינו, שכאמור ברור שלא היה כאן גט מעושה, ופשוט שהדיין שלפניו היה מונח הסכם גירושין שהבעל חתום עליו, והורה לו לומר שמסכים לגט, לא העלה בדעתו לכפות את הבעל לגרש, אלא הבין שהוא מגרש בהסכמתו המלאה, ואם כן אין כאן אלא גט רגיל שדינו תלוי במחלוקת שציינתי.

ג. הגט ניתן מבלי לשמוע את הבעל מה בפיו
כאמור הבעל חתם על הסכם גירושין לפני הגעתו לביה"ד, ובמקרה כזה אין לדיין מה לשמוע מה בפיו, ואם היה לו מה להשמיע הרי שהיה עליו לבקש מהדיין שישמע את טענותיו, או לבקש דחיה כל שהיא בדיון. וכל עוד לא נהג כך אין לצפות מהדיין שיבין מעצמו שיש לבעל טענות ואינו רוצה לגרש.

ד. אינו זוכר שציווה לעדים לחתום על הגט
כאמור הבעל אינו נאמן בטענותיו לפסול את הגט, ובפרט לא כשאינו טוען טענת ברי אלא שאינו זוכר, ובודאי חזקה על הדיין מסדר הגט הרב סלומון שליט"א שציווה עליו למנות עדים לחתום כדין.

ה. אמר שנותן גט מרצונו כאשר השכנה [שהיא זו שאיימה עליו לתת גט] הייתה נוכחת בביה"ד
כבר ביארנו לעיל שטענה זו אין לה שחר.

ו. חסר בגט שם מעריסה שנקרא בו עד היום [א']
גם טענה זו אין בה בכדי לפסול את הגט, שהרי גם על פי טענת הבעל כעת ברור שהשם העיקרי שלו הוא [י'], והשם [א'] אינו אלא שם טפל, וכבר פסק הרמ"א [סי' קכט ס"א]:

לא כתב אלא שם האחד, אפילו הוא שם הטפל, וגירש בו, כשר.

בב"ש שם ס"ק ג חולק ופוסל בכותב שם טפל לבדו, אולם משמע מדבריו שגם הוא מכשיר בכותב שם עיקר לבדו. וכן כתב בפתחי תשובה שם:

עבה"ט מ"ש ב"ש העלה דנראה עיקר דפסול כו' ומשמע דבשם העיקר מודה למ"ש הרמ"א דכ"ש אם כתב עיקר השם לבד דכשר, וכן דעת הב"ח והט"ז. אך בס' ג"פ סק"ח וי"א כתב להחמיר אפילו בעיקר השם לחוד, לחוש לקצת מפרשים שפירשו כן דעת הרמב"ם, וכשיטת הריא"ז בשה"ג פ' השולח, דפסל להדיא בעיקר שם לחוד. אמנם סיים להכשיר בעיקר שם לחוד במקום דחק ואי אפשר להשיג גט אחר (ר"ל בקל רק ע"י טורח רב), ובשם הטפל לחוד כתב להכשיר במקום דחק ועיגון גדול ע"ש.

אם כן גם לדעה המחמירה ביותר אין להחמיר אלא אם אפשר להשיג גט אחר בקל, אבל מעיקר הדין ברור שהגט כשר.

בנוסף יש לציין שבכתבי טענות הבעל עצמו מבואר שנושא זה עלה בפני הדיין מסדר הגט, אשר החליט כנראה משיקול כזה או אחר שלא לחשוש לשם זה, ומסתמא יש לתלות שנהג כדין.

ז. הבעל גילה דעתו שאינו חפץ בגט לפני כתיבת הגט בפני עדים
לגבי טענה זו יש להקדים שמצאנו כמה מיני ביטול בגט:

א. הביטול הפשוט הוא, בעושה שליח לגרש את אשתו ומבטל את שליחותו, ביטול זה נדון בגמ' בגיטין לד, ושם נחלקו אביי ורבא אם מועיל גילוי דעת לביטול זה, והלכה כאביי שגילוי דעת בגט אינו כלום, וכמו שנפסק בשו"ע סי' קמא סס"ב:

בד"א שהוא בטל, כשביטלו בפירוש. אבל אם לא ביטלו בפירוש, אף על פי שגילה דעתו שחפץ בביטולו, כגון שא"ל השליח: לא נתתיו לה עדיין, ואמר: ברוך הטוב והמטיב, וכיוצא בזה, אינו בטל. ולא עוד אלא אפילו היה מחזר לרוץ אחר השליח לבטלו, ולא הספיק להגיע אליו עד שתגיע לידה, אינו בטל. הגה: וכן אם אומר לשליח: החזר לי גט זה ואני נותן לך גט אחר, אינו אלא גילוי דעת ואינו בטל.

עכ"פ ביטול זה אינו שייך בנדון שלפנינו, שהבעל מסר את הגט בעצמו.

ב. ביטול הגט עצמו לאחר שנכתב כדין, בביטול זה נחלקו הראשונים אם ניתן בכלל לבטל את הגט, לדעת הרמב"ם הבעל יכול לבטל את הגט עצמו לאחר שנכתב, ויש ראשונים שחולקים וסוברים שאינו יכול לבטל. ולהלכה פסק השו"ע שאם ביטל בפירוש את הגט וגירש בו האשה ספק מגורשת:

השולח גט ביד שליח וביטל הגט, ה"ז חוזר ומגרש בו כשירצה, שלא בטלו מתורת גט אלא מתורת שליחות. לפיכך אם היה הגט ביד הבעל ובטלו, כגון שאמר: גט זה בטל הוא, אינו מגרש בו לעולם. וכן אם פירש בעת שבטלו, והוא ביד השליח, ואמר: גט ששלחתי הרי הוא בטל מלהיות גט, אינו מגרש בו. ואם גירש, הרי זו ספק מגורשת.

ג. הבעל יכול לבטל את שליחות הסופר והעדים, וכמו שיכול לבטל את השליחות של השליח להולכת הגט. ואפילו לסוברים שאין צורך בשליחות גמורה אלא בציווי הבעל לכתוב כדי שהגט יכתב לשמה, מ"מ נראה שהבעל יכול לבטל את ציוויו ולאחר הביטול אין הם רשאים לכתוב את הגט וכמו בלא ציווי הבעל כלל¹.

ויש להדגיש שבביטול השליחות לכתיבת הגט או לחתימה, וכן לדעת הרמב"ם שמועיל ביטול על הגט עצמו לא מועיל ביטול מודעות שנעשה אחר כך בשעת מסירת הגט. ומטעם זה נהגו להקפיד שהבעל לא יצא לאחר הציווי על כתיבת הגט ממקום הכתיבה, וכמו שכתב בסדר הגט סכ"ג :

טוב שיהיה הבעל אצל הסופר והעדים עד שיכתב הגט ויחתם וינתן, כדי שלא ימסור מודעא. (גם שלא ידבר מעניני הגט עד אחר הנתינה, כדי שלא ידבר דברים המביאים לידי ביטול הגט).

הוסיף בביאור הגר"א שם ס"ק מא:

טוב כו'. דאפילו אם יבטל בשעת הנתינה לא מהני כיון שביטל שליחותם, וכן אפילו אחר הכתיבה לדעת הרמב"ם וש"פ דהגט בטל ג"כ.

אמנם גם לדעת הרמב"ם שמועיל ביטול הגט עצמו, כבר כתב הריב"ש סי' קכז :

אך נראה ברור כי אפי' הרמב"ם שסובר שיכול לבטל הגט לאחר כתיבה, זהו כשאומר בפירוש שהוא מבטל גופו של גט, ואומר יהא כחרס או יהיה בטל וכו', אבל זה שלא אמר לשון ביטול הגט עצמו, אלא אמר על הנתינה שהוא נותנו בכח, אפי' היה אומר בפירוש שאונסים אותו על נתינת הגט, אין זה ביטול על הגט עצמו שלא יוכל לחזור ולגרש בו, אלא מסירת מודעה היא על הנתינה, וגופו של הגט אינו בטל, שכשם שאם הגט ביד השליח ואמר הבעל יהא בטל, אנו תולין לומר שלא ביטל הגט עצמו אלא שליחות השליח וחוזר ומגרש בו, כרב נחמן דקי"ל כוותיה (בגיטין לב:), ה"נ בשאינו ביד שליח אין הגט בטל אא"כ ביטלו בפירוש בלשון שיהא מבואר שכוונתו על הגט עצמו, אבל כל היכא דאיכא למתלי שלא ביטל גוף הגט תלינן ויכול לחזור ולגרש בו.

כן כתב בשו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ח"ב סי' קנה:

וכשאני לעצמי לפענ"ד אין כאן בית מיחוש כלל, דבאמת רוב הפוסקים הסכימו דאינו יכול לבטל גוף הגט רק הרמב"ם דעתו דיכול לבטל הגט וחידוש הוא שחידש הרמב"ם כמ"ש כל הפוסקים לתמוה עליו וא"כ אין לך בו אלא חדושו כמו שביאר הרמב"ם בהדיא רק כשאמר גט זה בטל הוא איני מגרש בו לעולם א"כ דוקא כשאמר גט זה בטל הוא ולא כשאמר לא אתן ואף שנסתפק אם אמר שלא אתן הגט בהא הידיעה מ"מ מאן יימר לן שרצה לבטל הגט רק שלא רצה ליתן.

כעין זה כתב גם בשו"ת דברי מלכיאל לגבי האפשרות של ביטול השליחות לכתיבת הגט:

אבל באמת נראה דמה שאמר שלא יגרש ולא יתן גט אינו ביטול... אבל בנ"ד שלא אמר לסופר כלום הרי לא ביטל שליחות הסופר והעדים, והוי רק כגילוי דעתא בגיטא דלאו מילתא הוא, וכהא דגיטין (דף ל"ד) שאמר הטוב והמטיב. והא דכתב הר"ן בתשובה סי' מ"ג הובא בש"ע סי' קמ"א שאם כתב שלא יתן הגט הוי ביטול, היינו כשכתב לשליח שביטל בזה את שלוחתו יעו"ש, אבל לא כשאמר זה לאשתו, די"ל שבכ"ז רוצה שיגמרו הגט כדי שיהא מוכן לו אם יחפוץ אח"כ לגרשה. וכן מוכח מלשון הרמב"ן והר"ן שכתבו בגיטין (דף פ"ח) ונמלך הבעל וחזר בו ומנעו מלהשלים הגט, ואי נימא שאם אומר שאינו חפץ לגרשה הוי ביטול ציוויו להסופר, א"כ למה האריכו לכתוב שמנעו מלהשלים דהא סגי בחזר בו לחוד, ועכצ"ל דלא בטל עד שיאמר להסופר שלא יכתוב עוד.

בנדון שלפנינו גם אם נקבל את טענת הבעל שהוא אמר בפני שני עדים: אני לא אמור להיות פה, אני חושב שזה הכל מיותר, למה עושים לי את זה, למה הגעתי לכאן, איזה בושות, אני לא מעוניין, וכו', כל הלשונות הללו בוודאי אינם יותר מאשר הלשונות המובאים בפוסקים, שאינם מועילים לא לביטול הגט עצמו וכן לא לביטול השליחות של הסופר, ובפרט שהדברים נאמרו שלא בפני הסופר ולא בפני ביה"ד.

עוד יש צד גדול לומר שדברים כאלו אינם מראים כלל על רצון לביטול הגט או השליחות ואינם אלא לשון של התאוננות על העוול שנגרם לו לדעתו, ולכן נראה שאין לחשוש לזה כלל.

ומה שטען ב"כ הבעל שלפני כתיבת הגט מועיל גם גילוי דעת, זו היא אכן שיטת הב"ח בסי' קלד, שמועיל גילוי דעת בגט לפני הכתיבה משום שיש בזה מסירת מודעא שמגרש באונס, וכך כתב הב"ח שם:

ואי לאו פירושם הייתי מפרש כפשוטו, דאע"פ דגילוי דעת לאו מילתא בגיטין כאביי, היינו גילוי דעת לאחר מעשה כתיבת הגט, דאין כח בגילוי דעת לבטל מעשה, דאפילו דיבור אינו מבטל מעשה כל שכן גילוי דעת. אבל קודם מעשה כתיבת הגט, מהני אפילו גילוי מילתא בעלמא, דמגלה שיהא עושה מעשה כתיבת הגט באונס², כל שכן כשהוא מוסר מודעא בפירוש מקמי מעשה כתיבת הגט דמועיל לבטל הגט אף על גב דלא ידעינן באונסו.

אמנם הב"ח עצמו מסיים:

ולפי זה הפירוש שהוא פשוטו, דאפילו לא מסר מודעא אלא גילה בדעתו שיהא עושה מעשה כתיבתו באונס בטל גיטא, צריך לבטל גם גילוי דעת זה בתוך ביטול המודעא, וכך נוהגין ליזהר שיבטל כל מה שהוא גורם שיהא ביטול הגט מחמתו, שבזה כולל אף גילוי הדעת שגילה מקמי כתיבת הגט שיהא עושה הכל לפי שהוא אנוס דגם את זה מבטל.

א"כ הרי שגם אם נקבל את טענת הבעל הרי בשעת מסירת הגט שעושים ביטול לכל מה שגורם לביטול הגט, בטלה מודעא זו שמסר.

יתר על כן דברים אלו אינם אלא שיטת הב"ח, אבל בב"ש שם ס"ק א כתב:

משמע מכל הפוסקים דוקא כשמוסר מודעא להדיא אבל גילוי דעת למסירת מודעא לא מהני.

בפתחי תשובה שם ס"ק א הוסיף בביאור הדברים:

עוד האריך בפתחי תשובה שם להוכיח כדעת הב"ש מדברי הפוסקים המאוחרים יותר.

בנוסף לכך במקרה שלפנינו ספק רב אם ניתן להתייחס לדברי הבעל [גם לו יצויר שיוכיח שאכן כך אמר] אפילו כגילוי דעת לביטול הגט וכנ"ל.

אם כן נראה שגם טענה זו של הבעל אין בה ממש.

אדגיש שוב, כל האמור כאן אינו אלא בהנחה שהבעל אכן אמר בפני עדים את מה שהוא טוען, אבל בלא גביית עדות מהם אין לו שום נאמנות לערער על הגט בטענות כאלו.

וגם בעניין זה, אם הבעל אכן התכוון לביטול הגט, הרי היה עליו לומר זאת לפני הדיין מסדר הגט, לפני מסירת הגט, ומכיון שלא עשה כך וכעת הוא בא לערער על הגט, הרי יש כאן חשש חמור ביותר של עבירה על חרם דרבינו תם ותלמידיו.

ח. טוען שאחד העדים נפסל לעדות בגלל שראה אותו מחטט בזבל
גם אם חיטוט בזבל פוסל לעדות [דבר שמן הסתם אינו נכון], שום אדם אינו נפסל לעדות אלא על ידי עדות של שני עדים המעידים לפוסלו, ובנוסף לכך העדות צריכה להיות על הזמן שלפני שהעד חתם על הגט, ולכן כל עוד לא התקיימו שני התנאים הללו, לא ראוי כלל להתייחס לטענת הבעל, ואין כאן אלא הוצאת לעז על אדם כשר.

מכל הנ"ל הנני מחליט לדחות את הבקשה למתן רשות ערעור.

מותר לפרסם לאחר השמטת פרטי הצדדים.

ניתן ביום כ"ד באב התשע"ה (09/08/2015).

הרב דוד ברוך לאו


הערות
1. וכן מבואר מדברי הגר"א שיובאו בסמוך.
2. בפ"ת שם ס"ק א כתב על דבריו אלו: נראה דר"ל מעשה המוטל על הבעל לעשותו, דהיינו, הצווי לסופר לכתוב ולעדים לחתום.

---

---