לפנינו בני זוג שנשאו לפני כ-30 שנה ולהם 5 ילדים, בת אחת קטינה.

הבעל מבקש לחייב את האישה בגט.

להלן תיאור בקצרה של ההתנהלות המשפטית.

הבעל פתח תיק גירושין ראשון כ-3 שנים לאחר הנישואין וכן פתח עוד מספר תיקי גירושין שכולם נסגרו עקב בקשת הבעל לשלום בית או עקב העדר שיתוף פעולה של הצדדים.

תיק גירושין נוכחי נפתח על ידי הבעל בתאריך- 11/02/2010.

לדברי הבעל שלא הוכחשו על ידי האישה, הצדדים גרים בנפרד מתאריך 6/2012, אך במשך התקופה הזאת, היו 2 ניסיונות לשלום בית, כולל הניסיון האחרון שהיה לפני כ-4 חדשים.

הצדדים היו בטיפול זוגי אצל גב' זיוה קוסטינר שלא צלח.

הבעל מבקש לחייב את האישה בגט. להלן טענותיו:
א. האישה איננה מעוניינת בשלום בית וכל מטרתה להחזיק את הבעל כמשענת כלכלית.

ב. האישה מתנהגת כלפי בעלה באלימות פיזית ומילולית ואף הוציאה את הבעל מהבית מספר פעמים.

ג. האישה מונעת מהבעל יחסי אישות ומתנה קיום יחסים אלו בתמורה כספית. על כן, האישה מורדת בבעלה.

ד. הצדדים גרים בנפרד למעלה מ-י"ח חודש, ומאחר ואין סיכוי לשקם את הנישואין, על כן, לפי הגר"ח פלאג'י יש לכפות על האישה להתגרש.

ה. האישה מחבלת בפרנסת הבעל ומופיעה במקום עבודתו לביישו לעיני כל.

להלן טענות האישה:
א. האישה עומדת על דעתה לשלום בית.

ב. הבעל אינו יציב ופותח וסוגר תיקי גירושין, דבר המעיד שעמדתו לגירושין אינה חד משמעית.

ג. הבעל בקש פעמים רבות שלום בית כולל הניסיון האחרון לפני מס' חדשים כולל יחסי אישות, מה שמוכיח שטענת הבעל שמאס באשתו אינה נכונה.

ד. הבעל עזב את הבית מיוזמתו. מוכחשת הטענה שהוא נזרק מהבית על ידי אשתו.

ה. לא הוכח שהאישה אשמה בהפרת שלום בית ולא ניתן להגדירה כמורדת.

ו. האישה עשתה מאמצים גדולים כולל הודעות דרך הטלפון, בניסיון להחזיר את הבעל לשלום בית.

לאחר העיון בכל החומר שבתיק כולל תיקי העבר וכן סיכומי הצדדים, אין מקום לחייב את האישה בגט. להלן הנימוקים:

א. אין ספק שהצדדים שנים רבות שלא מסתדרים ביניהם ויש הרבה יותר ירידות מעליות, אך אין בכך בכדי להטיל על האישה את האחריות הבלעדית לסכסוך קשה זה.

ב. לאורך כל השנים והדיונים האישה עמדה על דעתה לשלום בית. ביה"ד מתרשם מכנות רצונה של האישה לשלום בית. אמנם אף התנהלותה של האישה לאורך הנישואין לא הייתה תקינה וראויה, אך אין בכך בכדי להטיל דופי בכנות רצונה לשלום בית, בפרט שכאמור, חזרה על כך בכל הדיונים.

ג. טענות הבעל שהאישה מתנהגת כלפיו באלימות פיזית לא הוכחו. אף אם האישה סרטה את הבעל פעם או פעמיים או שברה את משקפיו תוך כדי ויכוח, אין בכך בכדי לקבוע שהאישה אלימה. לאישה טענות כבדות משקל כנגד הבעל שהוא משפיל ומבזה אותה, לא נמצא בבית כל שעות היום וחוזר בשעות מאוחרות מאד וכן שאינו מפרנסה כלל, וכן העלתה במהלך הדיונים את הטענה שהבעל בגד בה עם נשים זרות, ואם תוך כדי ויכוח או עימות שאף לבעל יש אשמה בכך, הרוחות מתלהטות ומדת הכעס גוברת וישנו איבוד עשתונות הגורם להרמת ידיים, עם כל זה שביה"ד אינו מצדיק זאת, אין במעשים אלו לקבוע שיש דפוס שיטתי של אלימות מצד האישה.

ד. טענת האישה במהלך הדיונים, שלא ניתן להוציאה בגט בחוסר כל וללא ביטוח כלכלי, אין בה, בכדי לערער את כנות רצונה לשלום בית. זכות האישה לטעון להבטחת זכויותיה באם לא יהיה מנוס והצדדים יתגרשו.

ה. הטענה שהצדדים גרים בנפרד למעלה מ-י"ח חדשים ואין סיכוי לשלום בית, ולפי הגר"ח פלאג'י, יש לכפות את האישה בגט. טענה זאת נדחית מהסיבות הבאות:
1. במהלך תקופת הפירוד הצדדים חזרו שתי פעמים לגור ביחד כולל קיום יחסי אישות ולא היה פירוד בפועל של י"ח חדשים.

2. שיטה זאת של הגרח"פ יכולה לבוא אך ורק כסניף לטעמים נוספים, אך היא לא התקבלה להלכה כאשר אין טעמים נוספים לחיוב או לכפיה בגט. עיין פד"ר חלק י"ג מבית הדין הגדול בהרכב הרה"ג: וולדינברג, קוליץ, אליעזר שפירא, בעמוד 362, שהביאו את דברי הגר"ח פלאגי בספרו שו"ת חיים ושלום, ח"ב סי' קיב המתייחס למחלוקת ממושכת בין בני זוג וז"ל הגרח"פ: "והנני נותן קצבה וזמן לדבר זה, דאם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו וכבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה, ימתינו עד זמן ח"י חדשים ואם בינם לשמים נראה לבי"ד שלא יש תקנה לשום שלום ביניהם, יפרידו הזוג ולכופם ליתן גט עד שיאמרו רוצה אני כדבר האמור ותמצא כמ"ש בספר החסידים". וכתבו בפד"ר הנ"ל וז"ל:

"ולפי"ז היה מקום, לכאורה גם בנידוננו, שכבר עברו שנים כה רבות שאין שלום בין בני הזוג לחייב את האישה לקבל גיטה, וכפי שכבר השמיעו בפנינו בכמה וכמה מקרים, טוענים רבניים שידעו התשובה הזאת של הגרח"פ, אבל אין להסתמך על תשובה זו, וערבא ערבא צריך, ואחרי בקשת המחילה, הגר"ח פלאגי ז"ל יחידאה הוא בזה, ודבריו תמוהים, כי אפילו במקרים של טענות חמורות שיש בהן ממש, נפסק להלכה שמגלגלים את הזוג שנים על שנים ולא כופין לא אותה ולא אותו לגרש... ומכיוון שלא מצינו כזאת בהלכה לכוף לתת גט בגלל חילוקי דעות וקטטות ומריבות ממושכות בין איש לאשתו, כאשר אין בסיס בהלכה לחייב עבור מריבות כאלה בגט... מסתבר לומר כי גם הגאון הגרח"פ לא כיוון בדבריו לכפיה כמשמעו אלא התכוון לומר שיסובבו את פני הדברים עד שיסכימו לכך וזאת כוונתו במה שכתב "עד שיאמרו רוצה אני", היינו, עד ששניהם יסכימו להיפרד זה מזה בגט...גם ניתן לומר שהמכוון בדברי הגרח"פ הוא רק היכא שבגלל המריבות שביניהם, שני בני הזוג אינם מסכימים להזדקק זה לזה לחיות חיי אישות וכדכותב בלשון "ואם בינם לשמים", וגם הראיה מביא מספר החסידים שמדובר שם היכא שלא יכול להזדקק עם אשתו... אבל היכא שצד אחד מוכן לחיות עם משנהו, ורק השני אין רצונו בכך, בכל כה"ג יודה גם הגרח"פ ז"ל שאין כל מקום לחיוב וכפיה לגט, כל עוד שאין כל עילה ממשית לזאת, ובנידוננו, המערער אין רצונו בשלום, אך האישה דורשת עד היום שלום בית כנה, ובקשה מאתנו מאד שנעשה את הכל למען שלום בית".

נראה שהדברים המובאים בפד"ר הנ"ל ברורים – "אפילו במקרים של טענות חמורות שיש בהן ממש, נפסק להלכה שמגלגלים את הזוג שנים על שנים ולא כופין לא אותה ולא אותו לגרש", ומתאימים מאד למקרה שלנו אף בקל וחומר, שאין מקום לחייב את האישה להתגרש או להטיל עליה הרחקות דר"ת.

ו. עצם הסכמתו של הבעל לניסיונות לשלום בית ואף בתקופה האחרונה כולל יחסי אישות. וזאת בסמוך מאד לטענות "הקשות" שהעלה כלפי אשתו כאמור בסיכומים, יש בכך בכדי להטיל ספק בנחרצותו להתגרש ולטענתו שאשתו מאוסה עליו ביותר.

ז. הטענה שהאישה "זרקה" את הבעל מהבית מספר פעמים אינה מתקבלת. וזאת מהסיבות הבאות:
1. האישה מכחישה זאת וטוענת שהבעל יצא מהבית ביוזמתו.

2. כאמור בסעיף ג. לאישה טענות קשות כלפי בעלה, ואם תוך כדי ויכוח, בקשה האישה מהבעל לעזוב את הבית כאשר יתכן שלבעל אשמה רבה בעצם הוויכוח, אין בכך להטיל את האשמה של עזיבת הבעל את הבית על האישה.

3. הטענה שהבעל "נזרק" מהבית אינה מתקבלת. אף אם תוך כדי ויכוח, ביקשה האישה מהבעל לעזוב את הבית, וכי היה עליו לעשות זאת? וכי האישה איימה עליו? על כן, עזיבתו את הבית היא אף באשמתו ובחוסר יכולתו להתמודד עם הקשיים שנוצרו בין בני הזוג.

ח. לאור כל האמור ומאחר ולא הוכח שהאישה אשמה בסכסוך ובפירוד, על כן, לא ניתן על פי טענות הבעל לחייב את האישה בגט.

ט. אף אם נניח, שלאור הסכסוך הממושך הסיכוי לשלום בית הינו קלוש ביותר, אין בכך בכדי לחייב את האישה בגט. מובא בפסקי דין רבניים ח"א עמ' 161 ואילך מבית הדין בירושלים, בהרכב הרה"ג: אזולאי, וולדנברג, קאפח:

"אמנם נתנה האמת להיאמר שמתוך הטיפול הממושך בבני הזוג, אין ביה"ד רואה תקוה שהזוג ימשיך לחיות חיי אישות כדרך כל הארץ. זה קרוב לתשע שנים מתנהל המשפט בין הזוג ושלשה תיקים נפתחו בעניינם וכולם מלאי תמרורים אחד נגד השני בכל מיני חשדות. מיד עם התביעה הראשונה (9 שנים לפני פסה"ד הנידון ומאז פתיחת התיק, כ-8 שנים שהצדדים גרים בנפרד, כלומר, כ-17 שנים מאז פתיחת התיק הראשון שבו הצדדים בסכסוך כולל 8 שנים שבפירוד מוחלט), אף השכנים שהעידו בפנינו אמרו שבמשך הזמן שחיו ביחד היו רבים תמיד. ברם, אמתלא זו של חוסר תקוה לחיים משותפים, אין בה בכדי להטיל חובה על האישה לקבל גט פיטורין. כל זמן שלא הוכח בהוכחות מספיקות שהאישה אשמה בהפרעת שלום הבית עד כדי שיש לה דין מורדת או כדומה לזה, אמתלא ברורה שהאישה נמאסה עליו, וזאת לא הצליח הבעל להוכיח ולבסס על עובדות ממשיות. אם נבוא להסתמך על טענות סתמיות כאלה של חוסר תקוה לשלום, כל בעל שירצה להפטר מאשתו, יגרום למריבות ביתיות ויזניח את אשתו לכמה שנים, ואחר כך, יבוא וידרוש גט בטענה כי אין סיכויים לשלום, וכבר מצינו בשו"ת דברי מלכיאל ח"ג סי' קמה, שנשאל על אחד שמאס באשתו אחרי היותו עמה כ-5 חדשים באומרו שהיא אשת מדנים ומקללת אותו ואת ילדיו ומבזה אותו וכבר עברו יד שנים ואי אפשר לעשות קירוב ביניהם, והאישה אינה חפצה להתגרש בשום אופן, והשיב באריכות לדחות כל טענות הבעל, ומסיק שמצד מאוסה עליו אין להתיר, שאם כן, כל אחד יאמר ששנואה לו אשתו וחלילה להתיר חרגמ"ה בעניינים כאלה, שאם כן, יהיו בנות ישראל הפקר ופשוט שחייב במזונותיה וכסותה".

ובהמשך הפד"ר הנ"ל:

"יש להמליץ לאישה עצה טובה והוגנת להתגרש מבעלה אחרי אשר יפצה אותה פיצוי כספי מתאים ולא לשבת זמן ממושך כל כך בעיגון בלי שתצמח מכך שום תועלת לקירוב השלום וגם לא לעגן את בעלה מאחר והיא לו למורת רוחו ונפשו קצה בה".

מקרה שלפנינו דומה מאד לעקרון המובא בפד"ר הנ"ל, על כן, כל עוד שלא הוכח שהאישה אשמה וגרמה לסכסוך ולרצון הבעל להתגרש ולפרק את התא המשפחתי, אין מקום לדון בחיוב האישה להתגרש.

י. לאור כל האמור כולל פסקי הדין המובאים בסעיפים ה, ט', אין ביה"ד רואה מקום לחייב את האישה בגט, אך לאור האמור אף בפד"ר הנ"ל בסעיף ט', אם הבעל יעמוד על דעתו הנחרצת להתגרש, ביה"ד ממליץ לצדדים להתגרש תוך הבטחת הזכויות הממוניות של שני הצדדים.

הרב אהרן דרשביץ

לאחר העיון בדברי ידידי הרה"ג דרשביץ שליט"א אשר דחה את בקשת החיוב של האשה לקבל את גיטה וסיים בהמלצה להתגרש, לענ"ד אשה ששפכה על בעלה קפה רותח (לא הוכחש), שברה את משקפי הבעל ושרטה אותו, דחפה את הבעל בפראיות במקום עבודתו בנוסף לביטויים לא הולמים שגם בשעת כעס לא ראוי שיאמרו כגון: "אני מחכה שתמות", "מתי נראה את הראש של בעלי בשקית" וכו'.

לענ"ד מדובר באשה שאכן באמת רוצה שלום אבל משהו עמוק באופייה מוביל אותה פעם אחר פעם לפול בבור של עצבנות ותגובות שלא ניתנות לסליחה ע"י הבעל.

חזרות הבעל בכל פעם בניסיון לשלו"ב מוכיחות שלא מדובר פה "בהעלבות" חד פעמיות שהביאה אותו למסקנה שעליו להתגרש אלא נהפוך הוא, הוא ניסה וחזר וניסה באחריות מלאה לשקם את ביתו ומערכת התגובות של אשתו לא מאפשרת לו את של"ב. יתכן שהתנהגותו של הבעל היא שמביאה את האשה למצבים כאלו, אבל מאחר שלא נמצא דופי מיוחד בהתנהגותו הרי שהמלחמות החוזרות ונשנות יוצרות מצב של אין אדם דר וכו'.

ומה יותר חזק מדברי הגב' קוסטינר שטיפלה בהם ביעוץ זוגי וכתבה כי הפערים גדולים בעיקר בגלל ההשפלות והאלימות הפיזית והרגשית שפלוני חווה במהלך הנישואין ובמיוחד בתקופה האחרונה וכן בגלל חוסר האמון המוחלט של פלונית בפלוני.

סיכומי האשה וב"כ לא משנים את התמונה העגומה. יש בה ניסיון לטעון "האשה לא מורדת" או להתחבא מאחרי פד"ר א' ע"מ 182 "חוסר תקנה לחיים משותפים, אין בה כדי להטיל חובה על אשה לקבל גט פיטורין". גם אם נקבל דברים אלו אין בהם יותר מאשר "תמות נפשי עם פלישתים" מצב שבו האשה מעגנת את עצמה במצב של אלמנות חיות, מצב לא מאפשר לאשה לנסות ולשקם את חייה, ובודאי פוגע בבעל המבקש להתגרש ולנסות לבנות חיים חדשים.

לגבי מה שהעלה ידידי הרה"ג דרשביץ שליט"א, שלא נהגו לפסוק כדברי הגר"ח פלאג'י לגבי כפיה בגט ופרוד של י"ח חודש ללא סיבות נוספות, לדעתי הטענות החמורות של הבעל, דברי היועצת קוסטינר, וגם רבנים נוספים שהיו מעורבים בעבר בין בניה"ז הרימו ידיים, 5 תיקי גירושין (אחד בהסכמה) מעידים כמאה עדים שהמצב חמור.

איני יכול לקבל את דברי הרה"ג דרשביץ שאם "תוך כדי ויכוח" אשה האומרת לבעלה לעזוב את הבית הוא לא חייב לעזוב...

האמירה "תעזוב את הבית" הנאמרת פעמיים ושלוש, וזה לאחר שמנסים לחזור לשל"ב, ברור שהדבר הזה מביא לידי מצב ש"נמאס כבר". אי אפשר לחיות בתרבות כזו של ויכוח. הרי דפוס התנהגות זה גרם שעל כל שלוש שנות פרוד חזרו לחודש...

לענ"ד תיק זה לא מסתמך רק על ר' חיים פלאג'י בלבד, אלא מבוסס דיו בהוכחות מספיקות שהאשה אשמה בהפרת של"ב.

זאת ועוד, לענ"ד לו יהי כדברי חברי, שאין בכל מסכת המרורים שעוברים בני הזוג בכדי לחייב את האשה, ועדיין לא הגענו לדברי ר' חיים פלאג'י שלא רק חייב אלא גם כפה!

יש לציין שפד"ר א' 162 מדבר בענין חדר"ג, ומאחר שבני הזוג שלנו מבני עדות המזרח, הרי שלא חל עליהם חדר"ג.

אין לי ספק שמסכת כזו של מרורים וסכסוכים, לו הייתה האשה תובעת גירושין, הרי שהיו מגיעים למסקנה שיש כאן מאיס עלי באמתלא מבוררת, ואף אם לא היינו מחייבים בגט, בודאי היינו מפעילים הרחקות דר"ת כנגד הבעל, א"כ לא תהיה כהנת כפונדקית, ויש לפחות להפעיל הרחקות דר"ת כנגד האשה בתיק זה.

ומה שטען הרה"ג דרשביץ שליט"א, שאי אפשר להפעיל את דברי ר' חיים פלאג'י בפחות מ- י"ח חודש בגלל שחזרו לתקופה קצרה באמצע, לענ"ד במקרה דנן הפירוד הממושך של שנים רבות, לא יקטע ע"י הניסיון הקצר לחזרה, אדרבה הניסיון לחזור פעם נוספת מוכיח שלא מדובר באיזו קפריזה, אלא באדם שמשפחתו חשובה לו ותש כוחו מלשוב לאותו דפוס התנהגות.

לסיכום: לאור כל הנ"ל יש מקום במקרה זה בכדי לפסוק שעל האשה לקבל את גיטה, אולם מאחר שאין בפני ביה"ד תיק העוסק ברכוש, כל עוד לא טופל העניין הרכושי, ביה"ד לא יזמין את הצדדים להמשך דיונים בנושא הגט, עד לפתיחת תיק בעניני הרכוש והטיפול ברכוש.

הרב אליעזר איגרא – אב"ד

עיינתי במה שכתב ידיד ורעי, אב"ד, הגאון הרב אליעזר איגרא שליט"א, ואין במה שכתב בכדי לשנות את דעתי, מהנימוקים הבאים:

א. מה שכתב שהאישה היא האשמה בסכסוך ובבעל לא נמצא דופי, אינו תואם את המציאות שבה חיו הצדדים והטענות של שני הצדדים אחד כלפי משנהו. לאישה ישנם טענות קשות כנגד הבעל. כפי שכבר נכתב לעיל, שהבעל השפיל וביזה אותה והיה מגיע בשעות מאוחרות הביתה ולא היה מפרנסה, וכן חשדות על בגידות כאשר מדובר בבני זוג חרדים, ובנוסף לכך, טענה האישה שבניסיון האחרון לשלום בית, תוך כדי קיום יחסי אישות, אמר לה הבעל דברים לא צנועים ופוגעניים. האם לכך ניתן לומר שהבעל נקי מכל אשמה והוא טלית שכולה תכלת. אתמהה.

ב. ידוע שאין אדם נתפס בשעת צערו וכעסו. מעשיה של האישה, כגון שבירת משקפיים תוך כדי ויכוח או בקשה מהבעל לעזוב את הבית הנובעים לדבריה מהתעללות נפשית של הבעל כלפיה, וכדומה, אין בהם להטיל את האשמה על האישה אם בשעת כעסה וצערה מתנהגת באופן לא שקול. ועיין בשו"ע אבה"ע סימן קטו סעיף ד' לעניין עוברת על דת שמעיקר הדין יכול לגרשה בעל כורחה, עיין שם בבאר היטב (ס"ק י"ד) בשם הרא"ם, שהיא עוברת על דת רק במקרה שמקללת את בעלה ללא סיבה מטעמו, אבל אם מכה אותה או מצערה הרבה, אין אדם נתפס על צערו. כלומר, אף באישה שיש לה הגדרת עוברת על דת יהודית, כגון מקללת את בעלה, אין זה אלא אם מקללת מחמת תכונותיה והתנהגותה, אך אם קיללה מחמת שבעלה מצער אותה, אף על פי שודאי שאסור לקלל, בכל זאת אינה נקראת עוברת על דת, וכן מובא ברשב"א בשו"ת המיוחסות לרמב"ן סימן קב: אבל אם מקללתו בחינם הדין עמו, משמע, שאם יש סיבה לקללה, הדין עמה.

וכן מובא בבית שמואל (שם, ס"ק יא), מתשובת הרשב"א, שאם הייתה מתקוטטת עמו ומחמת הכעס גלתה זרועותיה, אינה נחשבת עוברת על דת. וכן עיין במשפטי שאול סימן ה, (להגר"ש ישראלי זצ"ל, חבר בית הדין הגדול לשעבר), לעניין אישה שרקדה בריקודים סלוניים שבעקרון נכלל במסגרת עוברת על דת, אם עשתה זאת לאחר מריבה וכעס על בעלה וכתוצאה מהתנהגות הבעל כלפיה, האישה אינה עוברת על דת.

וכן עיין בפד"ר ח"א מביה"ד ירושלים בהרכב הרה"ג: עדס, אלישיב, זולטי, בעמודים 333 ואילך, בעניין טענת הבעל כלפי אשתו ששפכה עליו חומר נוזל כדי להרגו או לעשותו בעל מום, הנוזל פגע בו קשות בעין ושכב בבית חולים ואבד לו כושר הראיה בעין אחת. המשטרה אסרה אותה בגלל פעולה זו והאשימה אותה בעבירה פלילית. האישה טוענת שהבעל התקיף אותה בנוזל החריף והיא התגוננה ואז נשפך עליו הנוזל. לדברי האישה סיבת הסכסוכים ביניהם היא שהבעל נתן עיניו באחרת, לכן הוא רוצה לגרשה ואלו האישה רוצה גם היום שלום. עיין שם בפד"ר שדנים מצד דין עוברת על דת, וכתבו שדין עוברת על דת, הוא רק בעשתה ללא סיבה אך אם עשתה את המעשה כתוצאה מהתנהגות בעלה כלפיה ומחמת כעס וקטטה, אין דינה כעוברת על דת. וז"ל:

"מעתה ניחזי אנן בנידון דידן, אפילו אם נתפוס כגרסת הבעל שהאישה שפכה עליו תמצית החומצה בכוונה תחילה לעוור אותו בכדי להתנקם בו, אבל מכיוון שהבעל היה מורד בה ונתן עיניו באחרת, ולפני המקרה הזה, התחננה לפניו האישה שישלים אתה והוא ענה לה שלעולם לא ישלים אתה, והרי אין לך כעס וקטטה גדולה יותר מזה... אם כן, אם האישה עשתה את המעשה הזה למרות שיש בפעולה זו עוון פלילי ועבירה חמורה, אבל היא לא נחשבת כעוברת על דת, כיוון שעשתה זאת בעת כעסה כל כך גדול שאז הרי היא כשוטה, ועל זה נאמרו דברי הרשב"א הנ"ל: "ועוד שבשעת הכעס היה ובשעת הכעס הרי היא כשוטה ואין השם ומצוותיו כנגדה באותה השעה"... והיינו דעיקר הטעם של עוברת על דת הוא לא משום מעשה העבירה, אלא משום שבמעשיה היא גורמת להפרעה ולקלקול בחיי המשפחה התקינים בינה לבין בעלה.

ולפי זה, במקרה אשר לפנינו, שהדבר ברור שלולא התנהגותו של הבעל כלפי האישה, לא היו מגיעים לדבר כזה שקרה ביניהם, אם כן, אף שעצם המעשה הוא עוון פלילי ועבירה חמורה, כיוון שהאישה טוענת שהיא בכל ליבה רוצה שלום ואנו משוכנעים שבכנות היא אומרת שהיא רוצה בשלום, והדבר תלוי רק בבעל להשלים איתה ואז מובטחים לו חיי שלום בלא שום פגיעה והפרעה מצד האישה, לכן אין דינה כעוברת על דת, ומה שהבעל טוען שלא יכול להשלים עמה כי הוא מפחד שתשפוך עליו פעם נוספת תמצית חומצה, אין בדבריו כלום, כי הלא משוכנעים אנו שהאשה רוצה בשלום, והדבר תלוי רק בבעל להשלים, אתה ואז מובטחים לו חיי שלום בלא שום פגיעה והפרעה מצד האישה".

במקרה שלנו, מעשיה של האישה כלפי בעלה, אף אם נעשו כפי טענת הבעל, הינם קלים ביותר באופן יחסי למובא בפד"ר הנ"ל, וכל שיש לתלות שהאישה עשתה את מעשיה כנגד בעלה כתוצאה מהתנהגות בעלה כלפיה ומחמת כעס וקטטה, אפילו שעשתה מעשים חמורים ביותר כנגד בעלה שאם מעשים אלו נובעים מהתנהגות קשה של הבעל כלפיה, אין להאשים את האישה שאין אדם נתפס בשעת צערו וקל וחומר במקרה שלנו שהתנהגותה של האישה הרבה פחות חמורה.

ג. מה שכתב, שבפד"ר מתייחסים לחדר"ג ואילו במקרה שלנו מדובר בבני עדות המזרח, אינה נראית. מי שמעיין בפד"ר הנ"ל, לא מוצא אפילו רמז שמדובר בבני אשכנז וייתכן שמדובר בתיק בבני עדות המזרח. אמנם הראיה שהביאו משו"ת דברי מלכיאל, מתייחס לחדר"ג, אך אין זאת אומרת שהמקרה המדובר שם עסק בבני אשכנז. כל מטרת הבאת השו"ת הנ"ל הייתה על מנת להוכיח שאין בפירוד ממושך וחוסר סיכוי רב להחזרת הצדדים לשלום בכדי לחייב את האישה בגט, וכל שכן במקרה שלנו, שהפירוד הרבה פחות ממושך ממה שמובא בפד"ר הנ"ל-8 שנים. כמו כן, אף בבני עדות המזרח, אף ללא חדר"ג או שבועה, לא ניתן לחייב את האישה בגט ללא נימוקים הלכתיים ורק על סמך שהצדדים לא מסתדרים ביניהם, ואף אם האישה אשמה יותר במצב שנוצר, ואף בכך (שהאישה אשמה יותר בסכסוך שנוצר), אינני יכול להכריע באופן ברור ומוחלט.

ד. ביחס למה שכתב בעניין הגר"ח פלאגי, הדברים שצוטטו בפד"ר הנ"ל בסעיף ה' מדברים בעד עצמם, ובפרט לפי האמור, שאף בדברי הגרח"פ, נראה לביה"ד הנ"ל שלא מדובר בכפיה לגט אלא אך ורק לדבר על ליבם ולשכנעם שלטובתם ראוי שיתגרשו זה מזה. ועל כן, ודאי שאין מקום לחייב בגט ולהטיל על האישה הרחקות דר"ת.

ה. חו"ד של היועצת גב' זיוה קוסטינר באה לאחר 3 מפגשים בלבד עם בני הזוג, ובכל מקרה, הם ודאי מנציחים את המציאות הקשה שבין בני הזוג, אך אין בכך בכדי לקבוע ולהטיל את האשמה באופן בלעדי על האישה, ובפרט, שבקשת הבעל הייתה לחייב בגט בגלל טענת מאיס עלי באמתלא מבוררת, ולפי האמור, במקרה שלנו אין מקום לקבוע זאת.

הרב אהרן דרשביץ

ראיתי דברי ידידי הרה"ג דרשביץ שליט"א, וברצוני להעיר על דבריו שיש לחלק בין מקרה כפי שהביא מפד"ר ח"א מביה"ד ירושלים בהרכב הרה"ג: עדס, אלישיב, זולטי, בעמודים 333 ואילך, בעניין טענת הבעל כלפי אשתו ששפכה עליו חומר נוזל כדי להרגו או לעשותו בעל מום, הנוזל פגע בו קשות בעין ושכב בבית חולים ואבד לו כושר הראיה בעין אחת. המשטרה אסרה אותה בגלל פעולה זו והאשימה אותה בעבירה פלילית. האישה טוענת שהבעל התקיף אותה בנוזל החריף והיא התגוננה ואז נשפך עליו הנוזל. לדברי האישה סיבת הסכסוכים ביניהם היא שהבעל נתן עיניו באחרת, לכן הוא רוצה לגרשה ואלו האישה רוצה גם היום שלום. עיין שם בפד"ר שדנים מצד דין עוברת על דת, וכתבו שדין עוברת על דת, הוא רק בעשתה ללא סיבה, אך אם עשתה את המעשה כתוצאה מהתנהגות בעלה כלפיה ומחמת כעס וקטטה, אין דינה כעוברת על דת. אע"פ שיש לי להעיר גם על דברים אלו אין המקרה דומה לנדון דידן.

הפד"ר הנ"ל עוסק בשני עקרונות חשובים:
א. במקרה שבעל אשם במריבה, הוא לא יכול להאשים את האישה בקטטות. במקרה בו עוסק הפד"ר הבעל חי עם אישה אחרת שזו סיבת המריבה, ולכן אפילו אם האישה תחזיק במריבה ותמרוד בבעלה, הרי שלא תחשב מורדת, כל זמן שסיבת המריבה ותחילתה נעוצים במעשיו של הבעל הממשיך במעשיו, אפילו אם תחלופנה שנים רבות אי אפשר לחייב את האישה להתגרש.

ב. במידתיות הקטטה בפד"ר שם כתבו:

"אולם נראה דאין לקבוע בזה כללים קבועים, אלא בכל מקרה יש לדון לפי מידת הכעס והצער שגרם לה הבעל, ובמידת התגובה שהגיבה על זה האשה, כגון במקללת את יולדיו לאחר שהוא מכה ומצער אותה דכתב מהרא"ם הנ"ל דלא מקרי עוברת על דת, והיינו משום דמידת התגובה של האשה בשעת צערה וחמימותה מתאימה למידת הצער שגרם לה הבעל, אבל אם במקרה כזה שהבעל מכה אותה ומצער אותה, האשה תשפוך על בעלה תמצית חומצן בכוונה תחילה לעוור אותו בכדי להתנקם בו, בודאי שדינה כעוברת על דת. דוגמא לזה מצינו בשו"ע חו"מ סימן שפ"ח סי' ז' דפסק הרמ"א: י"א דאדם המוכה מחבירו יכול לילך לקבול לפני עכו"ם אעפ"י דגורם למכה היזק גדול, ושם בסעי' ט' אסור למסור לישראל ביד עכו"ם בין בגופו בין בממונו... ואפילו היה מיצר לו ומצערו. הרי שיש הבדל במידת צערו וחמימותו והכל לפי הענין והנסיבות".

העולה מן הדברים שבכדי לפסוק שהאישה מורדת או עוברת על דת צריך מידתיות ואם נראה שהתגובה היא חסרת פרופורציה לא יכולה האישה לטעון, הוא החזיק בקטטה. לכן בנידון דידן לא שמענו שבסכסוך האחרון היו דברים כ"כ חריפים עד כדי כך שהאישה היתה צריכה לגרש את הבעל מן הבית.

כהערת אגב אע"פ שאינה נזקקת לעניננו מה שכתבו:

"מעתה ניחזי אנן בנידון דידן, אפילו אם נתפוס כגירסת הבעל שהאשה שפכה עליו את תמצית החומצן בכוונה תחילה לעוור אותו בכדי להתנקם בו, אבל מכיון שהבעל היה מורד בה ונתן עיניו באחרת, ולפני המקרה הזה התחננה לפניו האשה שישלים אתה והוא ענה לה שלעולם לא ישלים אתה, והרי אין לך כעס וקטטה גדולה יותר מזה, שהאשה מתחננת על נפשה ונפש ילדיה בפני בעלה לחיות בשלום ולא להרוס את הבית והמשפחה, והבעל עונה לה שלעולם לא ישלים אתה, א"כ אם האשה עשתה את המעשה הזה למרות שיש בפעולה זו עוון פלילי ועבירה חמורה, אבל היא לא נחשבת כעוברת על דת, כיון שעשתה זאת בעת כעס כל כך גדול שאז הרי היא כשוטה, ועל זה נאמרו דברי הרשב"א הנ"ל: ועוד שבשעת הכעס היה ובשעת הכעס הרי היא כשוטה ואין השם ומצוותיו כנגדה באותה השעה".

הדברים הנ"ל קשה לקבלם ויתכן שלמעלת קדושתם ודורם כתבו שאם בעל מכה את אשתו מכות נמרצות והיא שפכה עליו חומצה אין זה מן המדה ותחשב כעוברת על דת. מאידך אישה שיודעת זמן רב שבעלה חי עם אחרת ולא רוצה שלום ושפכה עליו חומצה לא תחשב עוברת על דת והדברים צ"ע. וכבר כתבו הפך הדברים שאין זו המידה, בפסקי דין רבניים חלק ט פס"ד בעמוד 200 במקרה דומה ואף קל יותר:

"והנה כשנשאלה האשה בביה"ד האם זה נכון שעמדת על ידו באמצע השינה עם סכין? ענתה: כן. אבל הרקע, אמרתי לו, צא מהבית כאשר אתה חי עם אחרות ואתה מזלזל בי ובבית. וכשנשאלה האשה, האם את מסכימה שהבת תבוא להעיד? ענתה אני לא רוצה."

והעלו שם שהפסידה כתובתה מכאן שלדעתם בגידה אין בה מן הפרופורציה של שפיכת חומצה או שליפת סכין על הבעל. וז"ל:

"אלא גירושו מן הבית ובעיקר האיום עליו בסכין שהודתה בכך בפה מלא בפני בית הדין כנ"ל (ולא בחצי פה כאמור בפסק הדין), הוא מעשה חמור פי כמה ממורדת סתם, מכיון שהיא מנעה ממנו לא רק חיי אישות ושאר חובותיה של האשה כלפי בעלה, אלא השתמשה נגדו בכח להוציאו מביתו, וחזרתו לבית כרוכה בסכנת נפשות לאור התפרצות שלה נגדו בסכין בעודו ישן, ואיני יודע אם כגון זה צריכה היא הכרזת בית - דין וכל הפרוצדורה של מורדת, או שמא בכה"ג שאיימה עליו בסכין אינה יכולה לחזור בה כלל ודינה מיד לגרשה, כאמור ביבמות דף ס"ג ע"ב: אמר רבא אשה רעה מצוה לגרשה דכתיב גרש לץ ויצא מדון וישבות דין וקלון. וכן פסק הרמב"ם בפ"י מהל' גירושין הל' כ"ב: דאשה רעה בדעותיה מצוה לגרשה, ודלא כהטור אבהע"ז בסי' קי"ט, עיין שם בב"י".

אולם חלק זה של אלימות לא נצרך לנדון שבפנינו.

לדעתי המקרה שבפנינו קשור לעניין אחר המבוסס על רב פלטוי גאון הביאו דבריו במרדכי מסכת כתובות פרק שני דייני רמז רעג, שו"ת מהר"ם מרוטנבורג חלק ג (דפוס קרימונה) סימן רצא , הגהות מיימוניות הלכות אישות פרק יב וז"ל:

"וכל מ"ש לוותה ואכלה מעלה לה מזונות מה שלותה ה"מ היכא דארגילו הקטטה איהו ובית אביו אבל ארגלה איהי הקטטה מורדת הויא ולא יהבי לה מזונות אפילו לפי ברכת הבית וכן מצאתי בתשובת רב פלטוי גאון וז"ל והיכא דארגילו קטטה אם היא מרגלת כמורדת הויא ואין לה כלום ואם הוא דארגיל יש לה כל כתובתה ואם מרגילין בני הבית כגון חמותה יש עליו מן הדין להוציאה ממקום למקום אחר דאין אדם דר עם נחש בכפיפה ואם אין מוציאה מגרשה ונותן לה כתובתה וכן מנהג וכן הלכה".

הנה בנדון דידן ברור שזה מצב של דארגילו קטטה וע"פ דברי רב פלטוי גאון אם היא מרגלת כמורדת הויא ואין לה כלום לענ"ד כפי שהארכתי האישה היא זו שאשמה וממילא דינה כמורדת. הדיון כאן אינו בדין עוברת על דת אלא זו מציאות שאי אפשר לגור יחד וכלשונו דאין אדם דר עם נחש בכפיפה. גם אם נאמר שהוא אשם יותר ביצירת הקטטות הרי שלא הפסידה כתובתה.

העולה מדברי רב פלטוי גאון שיש מצב של אריגילו קטטה זהו מצב שלא ניתן לחיות בו ארגילו זה לשון רבים בני הזוג רגילים לריב. כל הדיון הוא האם הבעל חייב בכתובה או פטור אבל ברור שצריכים להתגרש. דבר זה מוכח מהמשך הדברים ביחס לקרובי המשפחה שם קיימת האפשרות להפסיק את המריבות ע"י מעבר למקום אחר אבל אם לא מוציאה ונותן כתובתה. אם כן בזמננו שהבעל יכול לגרש רק מדעתה הרי דינו לפחות כדין האישה שאם הוא רוצה לגרש זכאי לגרשה אפילו אם יש עליו חדר"ג, ק"ו אם אין עליו חדר"ג.

לסיכום העולה מדברי רב פלטוי גאון: כאשר הבית במצב של קטטות בלתי פוסקות זכות כ"א מן הצדדים לדרוש להתגרש. ביחס לזכויות הכתובה ידון ביה"ד ידון ביה"ד לגופו האם זכאית האישה לכתובתה, אבל ברור מן הדברים שאי אפשר להשאיר מצב של קטטות בלתי פוסקות.

יש מקום לדון בשאלה האם גם כשיש קטטות האישה יכולה לחזור בה ולהגיד אני רוצה שלו"ב . אני מסתפק האם הדבר דומה לעוברת על דת שצריך התראה ג' פעמים כדי להפסידה כתובתה ומהי התראה כיום.

לכאורה יש לדון במה שכתבו בפסקי דין רבניים חלק ד פס"ד בעמוד 131 שהשווה הרגילה הקטטה למורדת שיכולה לחזור עד י"ב חודש וז"ל:

"אבל בכל זאת בנדון שלפנינו אף שעזבה את חדר המטות והיא הרגילה הקטטה, כל זמן שבקשה לשוב לשלום וגם הצהירה לפני ביה"ד שמוכנה לבקש סליחה מן הבעל על שפגעה בו ולא באה בשום תנאים לשובה לשלום, לא הי' מקום לדונה כמורדת, לא רק לענין להפסידה מכתו' אלא אף לחייב הבעל במזונותיה, וכפי שנהג אמנם כבוד ביה"ד האזורי, כי גם במורדת שמכריזין עליה שהיא בדין מורדת, אם חזרה בה פסקה מלהיות בדין מורדת, וראה בשו"ע אה"ע סי' ע"ז סעי' ב' דאחר שהכריזו עליה כמורדת שולחין לה ביה"ד פעם שני' אם עומדת במרדה ולא חזרה בה,,, ועיין בח"מ שם סק"ט דאם חזרה בה לא הפסידה כלום, (וראה בשו"ת הרשב"א סי' תתמ"א שנראה מדבריו דס"ל שאף אחר שהכריזו עליה כמורדת גם נמלכו בה אח"כ ולא חזרה ממרדה, אם חוזרת בה אח"כ בתוך תריסר ירחא שתא חייב במזונותיה, דרק בחזרה בה אחר י"ב חודש כותב דאין לה מזונות, ונראה דבדין זה אם יש לה מזונות בחזרה ממרדה תוך י"ב חודש ישנן דעות חלוקות ועיין בב"י סי' ע"ז בדינא דמורדת בד"ה כתב הר"ן אם חזרה ממרדה ובד"מ שם סקי"ח), וכש"כ בנ"ד דכן הוא. אולם גם כשבקשה שלום אם היתה [עמוד 144] מעמידה כתנאי לזה שלא יגורו בבית או בחצר אחד עם ילדיו מפני שמריעין ומצירין לה לא היו שומעין לדבריה אחר דהוכח דהיא שהרגילה הקטטה וכנ"ל".

לענ"ד יש לחלק שכ"ז אם היא עזבה יכולה לחזור ולא הווה מורדת. אבל המקרה שגרשה את בעלה לא נראה שבעלה הוא כחומר ביד היוצר ברצונו מקרב וברצונו מרחק... ומאחר שמקרה שבפנינו הבעל עזב את הבית כבר פעמים רבות ובפעם האחרונה למספר שנים ושב עד שהורחק ע"י האישה ודאי שאינו מורד והאישה שהרגילה את הקטטה חיבת לקבל גיטה.

ונביא מקצת מן מקרי ההרחקה כפי שהועלו בדיונים:
א. בדפי הפרוטוקול בביהמ"ש: "המבקש מתעלל בי. הוצאתי את המבקש מהבית כי הוא מתעלל בי. כל היום יוצא מהבית עד שעה מאוחרת הוא לא נותן לי שקל." האם יציאת הבעל ומחלוקת על כסף זו סיבה להרחקה?!

ב. צו ההרחקה של ביה"ד שהאשה לא תופיע במקום עבודתו של הבעל.

ג. בפרוטוקול ביה"ד מ- 26/11/12 (שורות 5-6) מוסר הבעל: "לאור דרישת הרה"ג דרשביץ שליט"א לחזור לחגים ביטלתי את צו ההגנה אך שלושה ימים בלבד היה שקט. אחר כך נזרקתי מביתי."

ד. בפרוטוקול מתאריך 11/6/12 (שורות 13-16): "יש תופעות מלוות שאני נזרק מהבית... זרקה עלי כוס קפה לא פעם ולא פעמיים."

ה. במרחשון תשע"ד הסכימו הצדדים לשלום שצלח לשבועיים וחצי. והרי תיאור הבעל לסיבת ההרחקה, כפי שנרשם בפרוטוקול מ- 22/1/14 (שורות 10-19):

"הבעל: בדיון האחרון באתי לקראת של"ב ואמרתי שזה יהיה הצ'אנס האחרון והלכנו לטיפול אצל זיוה קוסטינר. היינו מספר מפגשים. בחנוכה היא לא נתנה לנו תשובה אם היא תקבל אותנו. זיוה לא נתנה לנו תשובה מתי יהיה המפגש האחרון והיא אמרה שהיא יכולה לפגוש אותנו יום לאחר נר רביעי של חנוכה.

אשתי שאלה אותי אם לא הולכים ליועצת ואמרתי לה שרק מחר היא תוכל לקבל אותנו. היא אמרה לי שאני לא בן אדם. אמרתי שאני לא מוכן לשמוע את זה ויצאתי החוצה למרפסת. היא הלכה לחברה ואני הלכתי לעבודה. בערב היו הטחות במשך חצי שעה. לאחר מכן אמרתי לה שזה חוצה את כל הקווים האדומים והיא אמרה לי שאני אעזוב את הבית.

שאלתי אותה 3 פעמים אם היא בטוחה והיא אמרה לי שכן."

לסיכום אין ספק שהעצבים וההרחקות של הבעל ע"י האישה זה דפוס התנהגות חוזר ונשנה ולא מידתי לויכוח שהיה בין בני הזוג.

ויש להוכיח את הדבר מדברי הרשב"א חלק א סימן תרצג וז"ל:

"ולמי שהורגל לכעוס ולהוציא את אשתו תמיד שכופין אותו להוציא וליתן כתובה. דגרסינן פרק שילהי המדיר (דף ע') האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה. אזל רבי אלעזר אמרה לשמעתתא קמיה דשמואל. אמר אכסוה שערי לאלעזר עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון. ורב אין אדם דר עם נחש בכפיפה. אלמא מהא שכופין אותו ובהא פליג שמואל. הא במי שמורגל לשלחה תמיד שלא לזונה אפשר דאפילו שמואל מודה. דבהא לא תיקום בהדיה בדינא ודייני ותמות ברעב בינתים. ועוד דכל שמשלחה מביתו הרי הוא כמודר מתשמיש. ואם רצתה מוסיף לה ג' דינרים בשבת כמו ששנינו בפרק אף על פי (דף ס"ג). ואם רוצה יוציא ויתן כתובה. כל שפי' ממנה מתוך הכעס יותר מן הזמנים שנאמרו בפרק אף על פי כל אחד ואחד לפי מה שהוא אדם. שהכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה ועיקר נישואין על דעת כן. ואפילו באומר אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה. כל שכן במובדל ממנה לגמרי דהיינו השמים בינו לבינה. וכדמפרש בירושלמי כמה דשמיא רחוקין מן ארעא ההוא גברא רחיק מינה".

והרמ"א בשולחן ערוך אבן העזר הלכות גיטין סימן קנד הביא להלכה את תשובת הרשב"א וז"ל: וכן איש שרגיל לכעוס ולהוציא אשתו מביתו תמיד, כופין אותו להוציא, כי ע"י אינו זנה לפעמים ופורש ממנה בתשמיש יותר מעונתה והוי כמורד ממזונות ותשמיש (תשובת הרשב"א סימן תרצ"ג).

מדברים אלו עולה שאע"פ שהבעל מוכן להחזיר את אשתו אם הוא רגיל לגרשה יחשב הדבר כמורד וכופין אותו להוציא. ואע"פ שהפתחי תשובה שם ס"ק ח כתב שלא להורות כרמ"א ז"ל:

שרגיל לכעוס כו' כופין אותו להוציא - עיין בס' ג"א סימן מ"ט שכ' דאין להורות כן למעשה מטעם שכתבתי (הובא בס"ק הקודם) וגם דין זה דהרב רמ"א לקוח מתשו' רשב"א סי' תרצ"ג ושם לא כ"כ בהחלט רק בלשון אפשר וכ"כ הב"י בשמו וא"כ פשיטא דלא סמכינן אלישנא דאפשר להוציא אשה מבעלה במקום שיש לחוש דהוי גט מעושה ובניה ממזרים עכ"ד.

ברור הדבר שחומרת הג"א היא בכפית האיש שיש לחוש דהוי גט מעושה ובניה ממזרים אבל במקרה דידן שאפילו חדר"ג אין כאן ברור שיש לפסוק כרמ"א ולחייב את האישה לקבל את גיטה.

אם כן במקרה שבפנינו בו הבעל כבר פתח 5 תיקי גירושין והתקיימו דיונים אין ספור, והבעל כבר הוצא מן הבית כמה פעמים (וספג כמה כוסות קפה בפניו) ואע"פ שלא צריך התראה. במקרה דידן שהבעל חזר אחרי תחנונים הרי שיש כאן התראה אל תתקוטטי... ושוב בעקבות ויכוח האישה אומרת לבעלה לעזוב את הבית. לדעתי יש סוף ליכולת הסבל של הבעל שלא מתדר ליה אין לי ספק שהאישה חייבת לקבל את גיטה.

וב"ה שכיוונתי ומצאתי כעין הדברים בפד"ר שם חלק ט פס"ד בעמוד 200:

"נחזור כעת לראשונות נוסף על מה שכתבנו עד כה לגופו של הערעור מכיון שהיא גרשה אותו מביתו פעמים אחדות כפי המבואר בתיק עפ"י עדים והודאתה, לא עדיפה ממה שמבואר באהע"ז סימן קנ"ד סעיף ג' ברמ"א וכן האיש שרגיל לכעוס ולהוציא אשתו מביתו תמיד כופין אותו להוציא כי ע"י זה אינו זנה לפעמים ופירש ממנה בתשמיש יותר מעונתה, והוי כמורד ממזונות ותשמיש. משמע שבכה"ג גם בלי התראה כופין אותו להוציא. מכיון שלאחר מיכן באיש המכה את אשתו אם רגיל בכך מפורש ברמ"א, שצריך התראה ולפני כן ברגיל לכעוס ולהוציא אינו מחלק בזה, ש"מ שגם בלי התראה דינו כמורד. כל שכן באשה שרגילה לגרש את בעלה מביתו בכח ומונעת ממנו תשמיש בודאי שכופין אותה לקבל גיטה ואין שם משום חדר"ג משום שדינה כמורדת גם בלי התראה, ואינה יכולה לחזור בה לאחר שרגילה לכך".

לסיכום: האישה חייבת לקבל את גיטה, אולם מאחר שאין בפני ביה"ד תיק העוסק ברכוש, כל עוד לא טופל העניין הרכושי, ביה"ד לא יזמין את הצדדים להמשך דיונים בנושא הגט, עד לפתיחת תיק בעניני הרכוש והטיפול ברכוש.

הרב אליעזר איגרא – אב"ד

ראיתי את מה שכתבו חברי כבוד אב בית הדין הגר"א איגרא, והדיין הגר"א דרשביץ שליט"א, ודעתי נוטה כי לרגל הנסיבות, אין אפשרות להחזיק את הבעל במערכת הנישואין הללו בעל כרחו, ועליהם להסדיר ביניהם את ענייני הרכוש. נימוקים מפורטים יינתנו בהמשך. [בתיק 77890/10 המצורף בזה.]



הרב משה בצרי

למסקנה:
א. ברוב דעות הוחלט כי על האשה לקבל את גיטה, ובמקביל עליהם לטפל בענייני הרכוש.

ב. להזמין לסידור גט.

ניתן ביום כ"ט באייר התשע"ד (29/05/2014).