בפנינו תביעת הבעל לגירושין ותביעת האשה למזונותיה.

בתאריך כ"ו בתמוז תשע"ג (4.7.2013) קבע ביה"ד שעל הצדדים להגיש סיכומיהם, ולאור הסיכומים יינתן פסק הדין.

הקדמת פרטים עובדתיים בסיסיים
א. הצדדים נישאו כדמו"י בתאריך 03/09/07.

ב. לצדדים אלו נישואין ראשונים.

ג. לצדדים אין ילדים.

ד. שני הצדדים מצויים באמצע שנות ה-30 לחייהם.

ה. הבעל הגיש תביעת גירושין בתאריך 21/05/12.

ו. הצדדים פרודים כבר שנתיים.

ז. האשה הגישה תביעתה למזונותיה בתאריך 13/06/12.

עיקרי עילות התובע לגירושין
א. הנתבעת סובלת מהפרעות נפשיות מגוונות וחמורות אותן הסתירה במכוון וביודעין מן התובע מהן סבלה עוד קודם והרבה לפני הנישואין.

ב. אי יכולת ללדת ילדים. הנתבעת עברה שתי הפלות, לדברי התובע מחמת המחלה שממנה סובלת הנתבעת אין באפשרותה ללדת ילדים. בנוסף הסיכוי למום מולד בעובר לחולת נפש אשר נוטלת כדורים, הינו גבוה מאוד.

ג. הנתבעת התלוננה במשטרה כנגד התובע תלונה שנמצאה כוזבת.

ד. מעשה כיעור מצד הנתבעת, זאת התברר על פי החומר הרפואי שהתקבל במעקב פסיכוטרפי החתום... מתואר מצבה של הנתבעת לפי תאריכים, ונתינת עיני הנתבעת באדם אחר מצוינים באופן שלא משתמע לשתי פנים.

ה. הנתבעת אינה חפצה בשלום בית, מאחר ולא הגישה תביעה לשלום בית אלא טענה זאת מהפה ולחוץ במסגרת תביעתה למזונות ומדור.

עיקרי תגובת הנתבעת וב"כ
א. התובע היה מודע למצבה הנפשי של הנתבעת עוד טרם הנישואין שכן התובע אף לקח את הנתבעת לביקורת למרפאת "פרומקין" אחת לחצי שנה לד"ר שפק, ואף נכנס איתה לרופא והיה מודע כי היא נוטלת כדורים.

ב. טענת הבעל בדבר אי יכולת ללדת ילדים, לאשה אין שום בעיה של פוריות, אשה בעלת בעיות פוריות אינה מצליחה כלל להיכנס להריון, האשה נכנסה פעמיים להריון והפילה הפלה טבעית בגלל לחצים שהפעיל הבעל מכך שאינו חפץ בהריון.

כמו כן לא ניתנו שום הוכחות לטענות שהועלו על ידי הבעל וב"כ בדבר סיכויים למום בעובר לאשה שסובלת מבעיות נפשיות. מצו"ב חוו"ד מפרופ' א. אור נוי וכן חוו"ד של ד"ר שפאק הכותבים שאין סיכון למומין מולדים עקב נטילת הכדורים אותם נוטלת האשה.

ג. טענת התובע בדבר תלונת שווא שהתלוננה הנתבעת למשטרה כנגד התובע, הנתבעת הוציאה צו הגנה לאחר שהבעל ואחיו נכנסו לבית ואיימו והפחידו את האשה... הבעל דחף את האשה, וכתוצאה מהאירוע הנ"ל האשה פנתה למשטרה, וכתוצאה מזה הבעל ואחיו ברחו כפושעים. מי שלא עושה כלום אינו צריך לברוח.

כמו כן הנתבעת ביקשה לאחר סיום צו הגנה שהבעל ישוב הביתה אך הוא סירב.

ד. לאחרונה מצבה של האשה התאזן. אין כעת ביטויים של בעיה נפשית פעילה. כפי שמצויין במסמכים הרפואיים שהומצאו לביה"ד. היא ממשיכה בטיפול תרופתי מניעתי.

ה. באשר לטענת התובע שהאשה לא הגישה תביעה לשלום בית, האשה לא הגישה תביעה לשלום בית משום שהתביעה לשלו"ב הינה תביעה וליצור שלו"ב בתביעה הינו דבר והיפוכו והאשה לא רצתה כי ייראה כמלחמה על כן העדיפה לומר זאת בפני הדיינים בע"פ כי היא אוהבת את בעלה וחפצה בשלו"ב.

ו. כמו כן האשה ויתרה על מזונותיה רק בשביל להשכין שלום בית, אולם אם לא ניתן לבצע שלו"ב, האשה תובעת את מזונותיה אשר הבעל התחייב בהם בנישואיו עם האשה.

ז. לחילופין ורק אם טענות האשה לא תתקבלנה ע"י ביה"ד, תעתור האשה לפסוק לה את כתובתה בסך 100,000 ש"ח וכן פיצויים.

מבוא לפסק הדין
הציר שעליו סובבת תביעת הגירושין במקרה זה, הוא הבעיה הנפשית ממנה סובלת הנתבעת כפי שאובחנה ע"י הרופאים. בעיה זו מכונה O.C.D שפירושה אובססיבי קומפולסיבי.

התופעה המאפיינת את הסובלים מהפרעה זו היא, שהחולה אינו מפסיק לעשות פעולה מסויימת, כגון רחיצת ידיים בלתי פוסקת, חזרה הביתה לבדיקה חוזרת שוב ושוב של נעילת הדלת, תיאורטית חולה שכזה יתקשה לעולם לעזוב את הבית. כמו כן יכולה להיות תופעה נפוצה אם מדובר באדם שנוהג להתפלל יחזור על פסוק בתפילה אין ספור פעמים. החולה מודע למצבו וגם מבין את האבסורד בפעולות החוזרות כל הזמן, אלא שאינו מסוגל לעזור לעצמו.

אמנם ה- O.C.Dזה ליקוי נפשי, אבל לא יותר מכך. כלומר אין החולה מנותק מהמציאות, ואף מודע לבעייתו ולמחלתו הנפשית. יכולת שיפוט מציאות החיים של חולי O.C.D בדרך כלל תקינה. הם יכולים להשתלב בחיי חברה ובמסגרת עבודה ככל אדם נורמטיבי.

לסיכום, חולי O.C.D סובלים מעשיית פעולות כפייתיות (כפי שזה מוגדר בספרות) המשתלטות על חיים, וכמובן מפריעה לתפקודם השוטף, אבל אינה בהכרח מונעת מהם להשתלב בקהילה.

לכן על אף שאין קבוצת חולי O.C.D מסווגות בקבוצה של מחלות נפש, הרי שההתבטאויות של הפרעות התנהגות כגון אלו הנ"ל הנובעות מבעיית ה-O.C.D עלולות להכביד מאוד על חיי משפחה שלווים ועשויות לשמש מקור לסבל רב של בן/בת הזוג אשר גורמים לסובל/ת לעתור לביה"ד בתביעה לגט.

א) תולדות מחלתה של הנתבעת על פי המסמכים הרפואיים שהומצאו לביה"ד הם כדלהלן:

סיכום טיפול מתאריך 3/3/11- 13/2/11 של פסיכיאטר מטפל במסגרת טיפול יום במחלקה הפסיכיאטרית קהילתית, לדבריה מגיל 15 סובלת מדיכאונות שהחמירו מגיל 17 עם המעבר לבי"ס תיכון. באותה תקופה הרגישה לבד, מרוחקת עצבנית יתר על המידה והרבתה לבכות. מגיל צעיר "אני מתעצבנת על כל שטות... אני חוזרת על אותם הדברים כל הזמן עוד ועוד... היו ספיקות מבדיקות חוזרות אם הדלת נעולה, אם האור כבוי וכו', ידעתי שעשיתי אבל אם אני לא בודקת אני משתגעת... כל הגוף שלי נהיה חם... זה נורא הפריע לי... גם בעבודה... וגם עכשיו מאוד מפריע לי שאני חוזרת על אותם הדברים... כל זה התחיל מגיל ההתבגרות, הייתי רודפת אחרי ההורים שלי, ששמעו אותי, רודפת ומסבירה... זה קורה לי עם ההורים שלי ועם בעלי... זה קורה לי עם הקרובים לי."

"לפני כ-10 שנים על רקע מצב רוח ירוד, O.C.D ועצבנות יתר ירדה בצורה משמעותית במשקל, סבלה מהקאות, והיא אושפזה על פי יוזמתה במחלקה להפרעות אכילה בתל השומר. שהתה כשלושה חודשים מאז התחילה לקבל טיפול תרופתי... משנת 2001 המשיכה במעקב בתחנה לבריאות הנפש נתניה. המשיכה לסבול מדיכאונות ושינויים חדשים במצב רוח, המשיכה לסבול מסימני O.C.D, מציינת שגם סימני ה-O.C.D אינם יציבים ויכולים שלא להופיע באותם מצבים."

בסיום הסיכום כותב הפסיכאטר:
"בת 33 נשואה ללא ילדים... מוכרת למערכת הפסיכולוגית כסובלת מ-O.C.D מגיל צעיר. קיים רקע פסיכיאטרי במשפחתה, עברה אשפוז לפני כ-10 שנים. התקבלה למחלקתנו עקב מצב של החמרה לאחר מס' הפלות והפסקת הטיפול. בבדיקות חוזרות היה רושם לדלות בתכני החשיבה, לאורך שנים קיים חוסר יוזמה ולקוי תפקודי משמעותי. לכן הועלו סימני שאלה לגבי האבחנה של O.C.D, יתכן ומדובר בתהליך של סכיזופרניה."

ב) בשנת 2001 היתה הנתבעת מאושפזת בתל השומר על סמך אבחנה של Eating Disorder, דהיינו הפרעת אכילה. בסיכום המחלה נכתבה סיבת ההפניה:

"הופנתה למרכזינו ע"י עו"ס מטעם קופ"ח לאומית על רקע הפרעת אכילה מסוג אנורקסיה נרבוזה. מחלה ממנה סובלת מספר שנים והחריפה בחודשים האחרונים. משקלה ירד באופן דרסטי ל-38 ק"ג ונשקפה סכנה לחייה.

מצב רוחה היה דיכאוני, והביעה משאלה למות ואף איימה לקפוץ מהחלון, בעלת סף תסכול נמוך, התפרצה על בני משפחתה ללא כל סיבה"...

בסיכום ביניים במהלך אשפוזה מתאריך 18/07/01 נכתב:
"מדובר בבחורה בת 23 שנה רווקה אושפזה לראשונה במרכזנו בשל הפרעת אכילה בלתי ספציפית, ממנה סובלת מזה שנים רבות, אם כי התרשמנו שסובלת באופן סמוי מאנורקסיה נרבוזה, אך בשל הופעות מחזור ווסת והכחשת פחד מהשמנה הוחלט לאבחנה כהפרעת אכילה בלתי ספציפית גם אם דווח על ריטאליות... אלו לא באו לידי ביטוי במהלך האישפוז אלא יותר סימפטומים דיכאוני וחרדתי... מאושפזת כחודש בזמן הזה עלתה במשקל..."

ג) התובע הגיש את תביעתו בכתב ידו, בה הוא מתאר שהוא נשא את האשה לפני כ-5 שנים מבלי שידע ואף אחד גם לא גילה לו שלבחורה הזו יש בעיות נפשיות קשות. במשך השנים הוא גילה שלבחורה יש חולי נפשי חמור וחייו הפכו לגיהנום. הבחורה לדבריו שאיתה התחתן חולה בדיכאון עמוק ובמניה דיפרסיה, והיא אושפזה מספר פעמים בבית חולים לחולי נפש ב"תל השומר."

הבחורה את רוב חייה מעבירה במיטה וספונה בדירה שלנו. לדבריו מחלת הנפש שלה מתבטאת באובססיה שקשה לו וגם לסביבה שלו ומלווה בהתפרצויות זעם, צרחות אלימות ובכי בלתי פוסק. מה שהכי גרוע, כותב התובע בכתב תביעתו, שהבחורה לא יכולה ללדת ילדים בגלל המחלה שלה, היות והיא לוקחת כדורים שגורמים לכך שלא תוכל להחזיק את ההריון.

כיום אני בן 35 ואני רוצה לבנות את החיים שלי מבחינת אשה וילדים.

החיים שלי עם הבחורה הזו הם גיהנום, אני לא אוהב אותה ונמאס לי מחיי הזוגיות האלה אשר ממיטים עלי אסון ולא יכולים לתת לי המשכיות. יש ביננו מריבות קשות כל יום כתוצאה ממחלת הנפש שהיא סובלת ממנה. אני מרגיש מרומה שלא ידעתי על המחלות הנפשיות שיש לבחורה הזו לפני שנישאתי לה, כי ברור לי שאם הייתי יודע את זה לא היה סיכוי בכלל שהייתי מתחתן אתה.

ד) בדיון שהתקיים בתאריך 27/06/12 נשאל הבעל על ידי ביה"ד:

כמה זמן הכרתם לפני החתונה?

בעל: הכרנו שנתיים וחצי לפני החתונה, חצי שנה לפני החתונה חיינו ביחד, הסתירו ממני שהיא חולת נפש, יש לה בעיית ocd והפרעות נפשיות, היא מנסה לשכנע אותי על כל דבר היא חוזרת על כל מה שהיא אומרת היא טוחנת לי את המח כל פעם מחדש אני אומר לה די! הבנתי מה אמרת והיא חוזרת שוב ושוב אני מגיע גמור מהעבודה רוצה את השקט שלי את הפינה שלי והיא משגעת אותי.

ביה"ד: זה לא היה לפני כן?

בעל: זה החמיר במהלך הנישואין ההפרעות הנפשיות, היא מטופלת עם כדורים.

אשה: אני לא לוקחת אותם.

ביה"ד: כשחייתם ביחד לא ידעת?

בעל: לא, לא שמתי לב שהיא לקחה כדורים

ביה"ד: לא ידעת שהיא לוקחת כדורים?

בעל: כן, אני עובד במשמרות ולא נכנסתי לזה לא היה לי מושג. המצב החמיר ונהיה מריבות וצעקות וויכוחים בלי סוף...

ביה"ד: איפה היא מטופלת?

בעל: בפרומקין היא אושפזה גם בתל השומר, גם בית ריעים לאשפוז יום והיו שם שיחות בקבוצות עם פסיכיאטרים, לקחתי אותה לפסיכיאטרים שיחליפו לה כדורים והיא לוקחת כדורים להפרעות ואני לא יכול יותר ואני חייב גירושין.

בהמשך הפרוטוקול שואל ביה"ד את האשה:

"הוא ידע לפני החתונה שאת לוקחת כדורים?

אשה: וודאי."

גם בחקירה שנחקרה האשה ע"י ב"כ הבעל עונה האשה בתשובה לשאלתו המצוטטת בפרוטוקול הדיון מתאריך 03/01/13:

ש: הוא ידע על הטיפולים בבית פרומקין?

ת: הוא ידע וגם לקח אותי ברכב לשם ואם הוא אומר שלא, הוא משקר. אני מוכנה להיבדק בפוליגרף.

ת: חורה לי שהוא אומר שהוא לא ידע, הוא ידע הכול.

ש: לאיזה רופא?

ת: ד"ר שפק. וזה היה לפני 7 שנים וזה היה בפרומקין.

ש: הוא נכנס איתך לרופא?

ת: כן

ש: בעלך טוען שהסתרת את כל הדבר הזה ממנו?

ת: לא הסתרתי.

בירור הלכתי:

ה) בשולחן ערוך אבן העזר סימן קי"ז סעיף ד' מובא:

"וכן הכונס אשה סתם ונמצאו בה מום ממומי הנשים שנתבארו בסימן ל"ט ולא ידע הבעל במום זה, תצא בלא כתובה לא עיקר ולא תוספת."

ובסעיף ה' שם:

"אם יש מרחץ בעיר והיו לו קרובים שם אינו יכול לומר לא ידעתי מומין אלו ואפילו מומין שבסתר מפני שהוא בודקה ע"י קרובותיו וחזקתו ששמע ונתרצה."

פירושה של הלכה זו היא כפשוטה. בזמנם היה בית מרחץ משותף לכל בני העיר, ושם היו באים לרחוץ עצמם תושבי העיר כי לא היה קיים חדר רחצה בבית מגוריהם.

לפיכך גם איש נושא אשה ובמקום מגורי האשה יש לאיש קרובי משפחה, כך שיש באפשרותו לבקש מקרובותיו בשעה שהן מגיעות לבית המרחץ שיבדקו האם לאשה שהוא אמור לשאת קיימים מומים בגופה, ומאחר וכאמור יש באפשרותו של האיש לבדוק אם לאחר נישואיו יבוא האיש ויטען שהוא מצא בה מומין בגופה שהוא לא ידע עליהם, לא יהיה נאמן, מפני שזהו הליך מתבקש שכל איש הבא לקשור את גורל חייו עם בת זוג יברר עד היכן שידו מגעת, מי האשה שעמה הוא אמור לחלוק את חייו, לכן אנו בטוחים שהוא ביקש מקרוביו שיבדקו את האשה האם היא נקיה ממומין, והוא ודאי ידע מהמומין כאשר המומין הם מאותם המומים שהיו לה קודם שנשאת.

כמובן שהבדיקה בין כותלי בית המרחץ, יכולה להיות רלוונטית רק למומין חיצוניים שבגוף, אבל לא למחלות גופניות פנימיות, או מחלות נפש.

בימינו המציאות שלכל אחד בבית מגוריו יש בית מרחץ פרטי בביתו, ואנשים אינם הולכים לרחוץ את הרחצה היומיומית בבתי מרחץ עירוניים.

אולם יחד עם זאת בציבור הכללי קיימת היום תופעה ידועה ומקובלת שבני זוג המתכננים לבנות עתיד משותף ולהינשא זל"ז, הם בעצמם עושים בדיקה אישית מקיפה ויסודית טרם בואם בברית נישואין. דהיינו הם חיים ביחד חיי זוגיות תקופה מסויימת פעמים ארוכה ופעמים קצרה, ובוחנים את ההתאמה הזוגית ביניהם, הן מהבחינה החיצונית והן מהבחינה הפנימית.

מתוך דברים אלו נפנה למקרה בו אנו עוסקים.

המדובר בבני זוג שהכירו זה את זה שנתיים וחצי קודם שנישאו, ומתוכם שנתיים של קשר חברותי כנראה שוטף והדוק, וחצי שנה שהם חיו ממש ביחד כבני זוג.

יתירה מזו הבעל כבר קודם הנישואין התלווה לאשתו לטיפולים פסיכיאטריים, ולא יתכן שבמהלך התקופה של חצי שנה שגרו ביחד הוא לא היה מודע לכך שהאשה נוטלת כדורים עקב בעיות נפשיות.

זאת ועוד הבעל הגיש את תביעתו לגירושין רק לאחר ארבע וחצי שנות נישואין, האם במשך כל שנות הנישואין הוא לא הבחין בכל הבעיות שלדבריו סובלת מהם האשה. אם בעיותיה של האשה כה מציקות לו מדוע עיכב את הגשת התביעה לגירושין זמן כה ממושך? כפי שכותב החלקת מחוקק בשולחן ערוך אבהע"ז סימן ל"ט ס"ק ט':

" נראה דמיירי מיד כשרואה המום מקפיד ואינו חפץ בה, אבל אם שותק כשנודע לו המום... אף דצווח לבסוף הוי קידושי ודאי."

כך שהדבר ברור שהתובע ידע מכל בעיותיה של האשה קודם נישואיו עמה, ונשא אותה לאשה מתוך ידיעה זו. אף לאחר נישואיו עמה המשיך לחיות איתה עוד מספר שנים, כך שהדבר נעלה מכל ספק שהבעל ידע מכל בעיותיה של האשה, ואין הוא יכול לבוא היום ולומר לא ידעתי.

ו) יתר על כן, הבעל לא קיים יחסי אישות עם אשתו בדרך המקובלת. הדברים מכוונים כלפי מה שמצוטט בפרוטוקולים באריכות.

בפרוטוקול מתארך 27/06/12 מספרת האשה:

"אני רציתי להכנס להריון והוא לא רצה. הוא אמר את לא מסוגלת.

ביה"ד: היה יחסי אישות כמו כל בני זוג?

אשה: אני יזמתי הוא לא כ"כ רצה והוא השתמש בקונדום ואפילו מיד אחר החתונה הוא השתמש בקונדום.

ביה"ד: לא שאלת אותו למה הוא לא רוצה לקיים יחסים באופן רגיל?

אשה: לפני החתונה היה עם קונדום

ביה"ד: לא שאלת למה?

אשה: לא יודעת אמרתי אולי אחרי החתונה יהיה באופן רגיל משום שהוא לא רוצה שאכנס להריון. אך כשחזרנו מהחתונה הוא אמר שהוא לא רוצה בצורה רגילה ומתחמק עם תשובות

ביה"ד: הלכתם לייעוץ על הנושא הרי זה לא סביר?

אשה: הוא אמר יום אחרי החתונה יהיה ילדים והוא שיקר.

ביה"ד: אז למה הוא לא רוצה לקיים יחסים בצורה רגילה?

אשה: אני רודפת אחריו והוא מתחמק והוא אומר יהיה בסדר.

ביה"ד לבעל: האם זה נכון שקיימתם יחסי אישות רק עם קונדום?

בעל: היא נכנסה להריון והיא הפילה 2 הפלות טבעיות כי הגוף שלה לא בנוי לזה, את זה היא לא סיפרה משום מה...

ביה"ד: היית בהריון?

אשה: כן, אחרי לחץ שהפעלתי עליו.

ביה"ד: למה לא אמרת את זה?

אשה: כי חוץ מפעמיים שקיימנו יחסים בצורה רגילה כל הזמן היה עם קונדום.

ביה"ד: למה עם קונדום?

בעל: בגלל הבעיות הנפשיות שיש לה.

ביה"ד: למחרת אחרי החתונה הייתם עם קונדום?

בעל: כן, כי לא קיבלנו החלטה לילדים.

ביה"ד: כמה זמן כך?

בעל: 2-3 שנים.

ביה"ד: למה חייתם כך?

בעל: כי לא קיבלנו החלטה.

בהמשך אותו פרוטוקול מגיבה האשה לדברי הבעל שטען כי האשה נכנסה להריון פעמיים והיא הפילה הפלות טבעיות, מאחר והגוף שלה לא בנוי לזה.

האשה מכחישה את דבריו.

"אשה: זה לא נכון מה שהוא אומר רק לאחר שהופעל לחץ והוא הפעיל לחצים שאני אפיל."

לדברי האשה ההפלות שנעשו בשני ההריונות היו בעקבות הלחץ שהפעיל הבעל עליה שתפיל.

בהמשך אותו פרוטוקול טוען ב"כ הבעל:

"יש לה אחוזי נכות מלאה הוא גילה אחרי הנישואין והוא הבין שאי אפשר יותר ואין לו ילדים ויש כאן מקח טעות...

ביה"ד: אבל הם המשיכו לחיות ביחד לאחר מכן."

כמו כן בתביעת האשה למזונותיה כותבת האשה כדלהלן:

בסעיף 13: "המריבות שלנו היו בעיקר בגלל אי הבנות שנוצרו וחוסר תקשורת. הרצון שלי לילד גם הוסיף למתחים בינינו. הבעל לא רצה שאני אכנס להריון."

בסעיף 15: "הבעל כל הזמן היה ועדיין אומר לי שאני לא יכולה ולא מסוגלת לגדל ילד. אני מוצאת את עצמי הרבה פעמים מתחננת שננסה להיכנס להריון. יש לציין שנכנסתי פעמיים להריון והפלתי. הבעל לא היה מרוצה מזה שנכנסתי להריון. הוא היה אומר לי שאני לא בסדר ושהמצב הנפשי שלי לא יציב למרות שהרגשתי בסדר גמור. בשני ההריונות הוא הכניס אותי ללחצים איומים ולמתחים נוראיים. הוא רצה שאני אפיל את הילד וכשאמרתי לו שאני משאירה אותו הוא אמר שהוא רוצה להיפרד ושהוא לא רוצה להכיר בילד הזה ושאני אגדל אותו לבד.

הוא פתאום התחיל להמציא תירוצים למה הוא לא רוצה שניכנס להריון."

בסעיף 17: "דרך אגב כל תקופת הנישואין למעט 2 הריונות אנחנו השתמשנו באמצעי מניעה. כל השנים האלו הבעל השתמש בקונדום, רוב הפעמים הוא השתמש אפילו בשני קונדומים בטענה ש"יותר נעים לו."

אמרתי לו: אתה ממש מת מפחד שאני אכנס להריון??? מה זה השטויות האלה והתירוצים האלו הרגשתי שהוא עושה ממני צחוק."

בסעיף 18: "אני לא הפלתי את העובר בגלל "מחלה" שיש לי, או בגלל הכדור שאני נוטלת אין קשר כלל. הכדור הזה בטוח ללקיחה בזמן הריון והרופאים אפילו ממליצים להחליף את הכדור לכדור הזה בזמן הריון. מה גם שבזמן ההריון לא לקחתי את הכדור הזה בכלל."

בסעיף 19: "אני כבר הרבה זמן לא לוקחת את הכדור הזה ואני מרגישה מאוזנת. אז איזה תירוץ יש לו הפעם???...למה משכת אותי 5 שנים???"

בסעיף 20: "אתה היית מודע לזה שאני מטופלת בכדור בתחילת הקשר, אז מה ישתנה עכשיו??? אתה יודע שיגיע היום שנצטרך להביא ילדים לעולם לא???"

בסעיף 21: "יחסי האישות שלנו גם לא כמו שהיו פעם. כבר 3 שנים אנחנו מקיימים יחסים פעם... איך אפשר להיכנס להריון ככה???

גם כשהכל היה טוב בינינו יחסי אישות היו לעתים רחוקות.

הרבה פעמים אני זו שצריכה ליזום וגם אז אין חדירה בכלל. הוא פשוט גומר בחוץ."

הארכנו מאד בציטוטים מהחומר המצוי בתיק על מנת שניתן יהיה להוכיח באופן הכי ברור שאין מקום לטענת הבעל שהוא לא ידע מהבעיות הנפשיות שהאשה סובלת מהם.

ז) כמו כן, הרתיעה הכל כך גדולה של הבעל שמא האשה תיכנס להריון ותביא ילדים נובעת מתוך היכרותו של הבעל את מצבה הנפשי של אשתו, ומתוך כך ניהל את חיי האישות שלו עם אשתו במשנה זהירות הן לפני הנישואין והן לאחר הנישואין. לכן לבוא היום בפני ביה"ד ולהיתמם ולומר שהוא לא ידע מהבעיות הנפשיות שאשתו סובלת, זו היתממות שלא רק פוגעת קשה באשה, אלא גם פוגעת באינטליגנציה של ביה"ד. בנוסף לכך, התנהגותו של הבעל בחיי האישות שכה פחד מכניסת האשה להריון, מוכיחה שהאשה יכולה להיכנס להריון ולהביא ילדים לעולם, ולא כפי שטען הבעל בתביעתו שהאשה אינה יכולה ללדת.

ח) ניתן לסכם ולומר שהבעל נכנס לנישואין אלו בעיניים פקוחות וידע היטב את אשר לפניו. יתר על כן לאחר הנישואין המשיך הבעל להיות עם אשתו מספר שנים, למרות שכפי הנראה לא ראה בנישואין אלו את עתידו לכל חייו, ולכן נקט בכל מיני פעולות מניעה בקיום יחסי אישות מחשש שהאשה תיכנס להריון ועם הבאת ילד לעולם הוא עלול להישאר כבול לאשה זו [יתכן וקיימות סיבות נוספות להתנהגותו של הבעל בקיום יחסי אישות, אבל אין ספק שזו אחת הסיבות, כך שיש מקום לדון האם הבעל לא נהג בחוסר הגינות כלפי האשה, היות וכבר קודם נישואיו עמה קינן אצלו ספק, האם זו האשה שעמה הוא רוצה להזדקן, ולעומתו האשה ראתה בבעל זה את עתידה].

לפיכך ניתן לקבוע בוודאות שטענת הבעל שהוא "מרגיש מרומה" שלא ידע על המחלות הנפשיות שיש לבחורה לפני שנשא אותה כפי שכותב בכתב תביעתו, אינה אמת.

ט) אמנם מצינו בתלמוד מקור לכך שאף אם האשה ידעה קודם נישואיה שבעלה סובל ממחלה מסויימת ומתוך ידיעה זו היא נישאה לו, יכולה היא לטעון לאחר הנישואין שהיא אינה יכולה לחיות עם בעלה בגלל מחלתו.

המקור הוא במשנה במסכת כתובות דף ע"ז. העוסקת בדיני מומין ומחלות שבמידה והבעל סובל מאחד מאותם מומין המנויים שם כופין אותו ליתן גט לאשתו. והמשנה הולכת ומונה סוגים שונים של מומים ועל כל אותם המומים אומר רבי מאיר:

"אעפ"י שהתנה עמה יכולה היא שתאמר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשיו איני יכולה."

כלומר לדעת ר' מאיר גם אם הבעל הודיע לאשתו קודם הנישואין שהוא סובל ממום מסויים, והאשה הצהירה שהיא מסכימה לקבל על עצמה להינשא לו ולספוג את הסבל הנובע מהמום דהיינו שיש מצידה של האשה מחילה על העתיד שלא תוכל לתבוע גט בגין מום זה, למרות זאת סובר ר' מאיר יכולה היא לומר לאחר הנישואין סברתי שאוכל לסבול מומין אלו, ומסתבר שאינני יכולה לסבול.

חכמים חולקים על ר' מאיר וסוברים:

"מקבלת היא על כרחה."

כלומר אם האשה ידעה על מומין אלו קודם הנישואין והוא התנה עמה עליהן אינה יכולה לטעון היום שאינה יכולה לסבול, אלא בעל כרחה היא תאלץ לסבול ואין כופין את הבעל לגרשה.

ברם בדעת חכמים הדברים אינם כפשוטים היות ונחלקו בדעתם הראשונים.

הר"ן שם על דברי המשנה כותב:

"ואיכא מ"ד דכי אמרי רבנן מקבלת היא על כרחה דוקא בשהתנה עמה, אבל ראתה אותן יכולה היא לומר סבורה הייתי לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל. ואחרים אומרים דאם איתא דיכולה למימר הכי כי התנה עמה מאי הוי, אלא ודאי כיון דכשהתנה לא יכלה למימר הכי, כי ראתה נמי מקבלת על כרחה. וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ה מהלכות אישות."

פירוש מחלוקתם של הראשונים הוא כדלקמן:

הראשונים נחלקו בדעת חכמים הסבורים שאין האשה יכולה לטעון סבורה הייתי שאני יכולה להתמודד עם מומין אלו וכיום אני רואה שאיני יכולה, האם חכמים חלקו על ר' מאיר רק כאשר הותנה במפורש בין הבעל והאשה קודם הנישואין שהאשה נשאת לאיש על דעת מומין אלו, דמאחר והיה תנאי מפורש לא יתכן שהאשה תוכל היום לבוא בטענה שחשבתי שאוכל לסבול ומסתבר שאינני יכולה. אבל אם לא היה תנאי בין הבעל והאשה קודם הנישואין, אלא שהאשה ידעה מהמומים ושתקה יש ראשונים הסוברים למרות שהאשה ידעה, הסכמה שבשתיקה לא שוללת ממנה את הזכות לטעון לאחר הנישואין סברתי שאוכל לסבול וכיום אני רואה שאיני יכולה לסבול (זו דעת הרשב"א בחידושיו על המשנה, וכן דעת הריטב"א בחידושיו על המשנה הנ"ל).

לעומתם סוברים ראשונים אחרים בדעת חכמים שאין הבדל בין אם התנה עמה בעלה במפורש קודם הנישואים או שידעה קודם הנישואין, אם ידעה קודם הנישואין, הרי שהיא קיבלה על עצמה להתמודד עם מום שכזה ואינה יכולה כיום לבוא ולומר חשבתי אחרת (זו דעת הרמב"ם וכן דעת הרמ"ה המובא בטור).

נפסק להלכה כדעת חכמים וכך מובא בשולחן ערוך אבן העזר סימן קנ"ד סעיף א':

"אלו שכופין אותו להוציא וליתן כתובה, מי שנולד לו ריח הפה או ריח החוטם..."

ומגיה הרמ"א:

"ואם ידעה בהם קודם שנשאת, אין כופין להוציא, דסברה וקיבלה" (טור בשם הרמ"ה).

י) יש לדעת שהמשנה הנ"ל עוסקת בסוגי מומין מהקשים ביותר, ולכן המשנה פותחת ב"אלו שכופין אותו להוציא וליתן כתובה". כלומר אלו מומין כה גדולים שהאשה בשום אופן לא יכולה לסבול אותם, ומשום כך האשה זכאית לכוף את הבעל למתן גט יחד עם קבלת כתובתה. ועד כדי כך שכאמור לדעת ר' מאיר אפילו אם הותנה במפורש קודם הנישואין שהאשה מקבלת על עצמה את אחד מהמומים המנויים במשנה יכולה היא לטעון "כסבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל."

וכאמור לעיל אף בדעת חכמים סוברים חלק מהפוסקים גם אם האשה ידעה קודם הנישואין באחד מאותם מומים המנויים במשנה שיש אצל בעלה, עדיין עומדת לה הזכות לאחר הנישואין לטעון טעיתי כשסברתי קודם הנישואין שאוכל לסבול את הקשיים הנובעים מחמת המום שיש לבעלי וכופין את הבעל להוציאה בגט.

כל זה אמור דווקא במומין הנזכרים במשנה. אך במומין אחרים גם אם מדובר במומין קשים ביותר אלא שאינם נזכרים במשנה אם ידעה ממומים אלו קודם נישואיה אינה יכולה לטעון לאחר נישואיה סברתי שאוכל לסבול ואיני יכולה, כפי שהדברים יבוארו בהמשך.

יא) כאמור בכל המומים גם הקשים שאינם נמנים בין המומים המפורטים במשנה כאשר אדם מקבל על עצמו ערב נישואיו כמו במקרה שאנו עוסקים בו להתמודד עם מום או מחלה או בעיה בריאותית שסובל ממנה בן הזוג, פירוש הדבר שהוא יודע להעריך נכונה את הקשיים הנובעים ממום שכזה, ואת יכולותיו האישיות להתמודד עם קשיים אלו, שהרי מדובר בהתמודדות יומיומית במסגרת חיי הנישואין שבהם הוא קושר את גורל חייו עם בן זוג הסובל ממחלה או מום, ואין הוא יכול לבוא לאחר מעשה בטענה רק עכשיו התברר לי שטעיתי בהערכתי ולא ידעתי להעריך נכונה ואיני יכול להמשיך להתמודד עם מום שכזה. בניגוד למומים בדיני נישואין, אנו מוצאים בדיני נזיקין מקרים דומים אולם הדין בהם שונה. הנה מובא במסכת בבא בתרא דף כ"ג. שאם ראובן היה נוהג להשתמש בחצירו של שמעון תשמיש המזיק דהיינו גורם סבל לשמעון, ושמעון שתק במשך תקופה של מספר שנים ולא מחה בראובן על כך שגורם לו סבל, אם כן ראובן יצר חזקה לשימוש זה, אעפ"כ יכול שמעון לחזור בו מהסכמתו, מפני שאין דיני חזקה בנזקים. מוסיף שם התוספות (ד"ה אין חזקה) בשם רבנו תם, וזו לשונו.

"אומר ר"ת דאפילו הקנה לו בעדים, יכול לחזור בו, דקנין בטעות הוא דסבור היה שיכול לקבל ועכשו אין יכול לקבל "

ביאור דברי ר"ת. המקרה שם זהה לנושא הנדון בפנינו, ובמקרה של חזקה לתשמיש הגורם נזק אפילו אם נעשה קנין ע"י שמעון בו הוא מקנה לראובן זכות להשתמש בחצירו שימוש שיגרום לו סבל, דהיינו שמעון מחל באמצעות קנין על הסבל שיגרם לו. יכול שמעון לחזור בו מהסכמתו בטענה סברתי שאוכל לקבל את הנזק ועכשו אני רואה שטעיתי ואיני יכול לקבל, טענתו מתקבלת מאחר והקנין נחשב כקנין בטעות. מדוע לפי ר"ת שונה הדין בדיני נזיקין שאם נעשה קנין מפורש שהניזק מסכים לקבל את הסבל שיגרם לו שיכול לחזור בו, ואילו בדיני אישות אם היתה הסכמה מפורשת קודם הנישואין של אחד מבני הזוג שהוא מקבל על עצמו את הסבל הנובע מהמחלה של בן הזוג השני אפילו אם מדובר במום קשה אין הוא יכול לחזור בו בטענה סברתי שאני יכול וכו' כדעת חכמים במשנה ? החילוק בין הדינים מוכיח את מה שכתבנו לעיל. אין מקום להשוואה בין הסכמה להתמודד במסגרת חיי הנישואין עם סבל הנובע ממחלתו של בן הזוג, להסכמה לסבול את הסבל הנגרם כתוצאה ממעשיו של השכן בחצרו. היות והסבל שאמור לסבול אחד מבני הזוג מבן זוגו החולה כרוך בקשיים מרובים מפני שהוא נעשה עם הנישואין שותף מלא למחלת בן הזוג וסבלו, לבנות חיים משותפים באופן שכזה אנשים שוקלים ומבררים היטב מה גודל התמודדות הנדרשת מהם כיום ובעתיד, ואם בכל זאת ניתנה הסכמה היא ניתנת לאחר שיקול דעת יסודי, ולכן קשה לקבל לאחר זמן את טענתו של בן הזוג שלא ידעתי או סברתי אחרת.

לעומת זאת בכל מקרה אחר שאדם מסכים לספוג סבל שהשני גורם לו ואפילו אם הסבל הוא יומיומי וההסכמה מעוגנת בקנין כמו במקרה הנ"ל שראובן עושה בחצירו של שמעון שימושים המציקים לשמעון, שמעון אינו מתייחס להסכמתו כהסכמה גורלית{כמו כאמור בני זוג ערב נישואיהם}, לכן אין זה בלתי סביר שלאחר זמן שמעון הניזק בא בטענה חשבתי שאוכל לסבול וכיום אני רואה שאיני יכול לסבול.

יב) כדי להוכיח עד כמה ההלכה מחמירה עם אותם אלה שידעו ערב נישואיהם מהבעיה שקיימת אצל בן או בת הזוג שאינם יכולים לטעון לאחר הנישואין חשבתי שאוכל לסבול ומסתבר שאיני יכול.

הנה הלכה נוספת מופיעה שם בשולחן ערוך סעיף ה' ומקורה בתשובת הרא"ש כלל מ"ג סעיף ג':

"איש המשתטה מידי יום יום ואומרת אשתו אבי מחמת דחקו השיאני לו וסבורה הייתי לקבל ואי אפשי כי הוא מטורף ויראה אני פן יהרגני בכעסו, אין כופין אותו לגרש, שאין כופין אלא באותם שאמרו חכמים."

מפשטות ההלכה משתמע שהסיבה שבמקרה שכזה אין האשה יכולה לטעון סבורה הייתי שאוכל לקבל את מחלתו של בעלי כאשר נשאתי לו ועכשיו אני רואה שאיני יכולה לקבל, למרות שלדברי אשה היא מצויה בסכנת חיים, היות ומום חולי נפש לא נמנה בין המומים במשנה הנ"ל, אין מקבלים את טענתה (לכאורה כל הרואה הלכה זו בודאי תמה, הכיצד יתכן שאשה המצויה בסכנת חיים, אין יכולה לטעון "סבורה הייתי"... רק מפני שחולה נפש אינו נמנה בין המומים המנויים במשנה, יש לכך הסבר פשוט שלשם כך צריכים להיכנס לפרטי תשובתו של הרא"ש שהיא כאמור המקור להלכה זו ולא כאן המקום והזמן).

הגר"א בביאורו על הלכה זו שם בס"ק י"ז מעיר (כדרכו במילים ספורות) וכך לשונו:

"ועיין בסעיף ג' בהגה"ה."

עתה נפענח את דבריו של הגאון ז"ל. הגר"א מקשה על הלכה זו ממה שנתבאר בסעיף קודם סעיף ג' בדברי הרמ"א:

"וכן איש שרגיל לכעוס ולהוציא אשתו מביתו תמיד כופין אותו להוציא, כי ע"י זה אינה זנה לפעמים ופורש ממנה בתשמיש יותר מעונתה, והוי כמורד ממזונות ותשמיש."

וממשיך הרמ"א שם וכותב מקרה נוסף:

"וכן איש המכה אשתו עבירה היא בידו כמכה חבירו, ואם רגיל הוא בכך יש ביד בי"ד ליסרו... ואם אינו מציית לדברי הבי"ד יש אומרים שכופין אותו להוציא."

אם כן שואל הגר"א מה ההבדל בין ההלכות שבאיש אלים כופין אותו לגרש את אשתו, לבין איש המשתטה שאין כופין אותו לגרש.

מיישב הגר"א:

"יש לומר כיון שידעה אין אומרים סבורה הייתי לקבל כמש"כ בסעיף א'."

פירוש דבריו: הגר"א מתרץ שבדין איש המשתטה מאחר ומדובר שהאשה ידעה קודם הנישואים שהאיש סובל מחולי נפשי, אינה יכולה לומר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשיו אני רואה שאיני יכולה, ולכן אין כופין אותו לגרשה. מה שאין כן על המקרים הנזכרים שם בשולחן ערוך בסעיפים קודמים, מדובר באשה שלא ידעה קודם הנישואין שהבעל סובל מאותם בעיות כמו אלימות.

המתבאר מדברי הגר"א שבדין איש המשתטה מידי יום אין מקבלים את טענת אשתו שסברתי שיכולה אני לקבל את הקשיים עם מחלתו הנפשית של בעלי ועתה אני רואה שאינני יכולה כי הוא מטורף יותר ממה שסברתי, או שמצבו הנפשי החמיר, עד כדי כך שאני פוחדת שמא יהרגני מתוך טירוף. הסיבה לכך, מפני שהאשה ידעה קודם הנישואין שהאיש חולה נפש כאמור לעיל, פירוש הדבר שהיא ידעה להעריך את מהותה של המחלה ואת ההשלכות העתידיות שעלולות להתפתח, כמו כן האם היא מסוגלת להתמודד עם הקושי הכרוך בזה. לכן כיום לאחר הנישואין אין מקבלין את טענתה שסברתי אחרת, שהרי ידעה היטב שהיא קושרת את גורלה עם איש חולה נפש.

לפי זה, הטעם שכתב השולחן ערוך "שאין כופין אלא באותם שאמרו חכמים" אינו כסיבה לדחיית טענתה של האשה כפי שהבנו בתחילה, אלא יתכן והרא"ש (שהוא כאמור המקור להלכה זו) סובר כאותם ראשונים המובאים לעיל שסוברים בדעת חכמים במשנה, שאימתי חכמים חולקים על ר' מאיר שאין מקבלים את טענתה של האשה סבורה הייתי שאני יכולה לקבל וכו', רק כאשר קודם הנישואין התנו ביניהם בני הזוג במפורש, שהיא מקבלת על עצמה מום זה, אבל אם לא היתה התנאה מפורשת ביניהם, למרות שהאשה ידעה מקיומה של המחלה קודם נישואיה, גם חכמים סוברים כר' מאיר שיכולה היא לומר סבורה הייתי שאני יכולה וכו', ולכן מוסיף הרא"ש שאם מחלת נפש היתה מוזכרת בין המומים המפורטים במשנה ניתן היה לומר שלמרות שהאשה ידעה קודם הנישואין שהבעל חולה נפש נקבל את טענתה "שסבורה הייתי שאני יכולה וכו'" כל עוד לא נעשה תנאי מפורש ביניהם. אולם מאחר ומחלת נפש אינה מופיעה בין המומין שבמשנה, לא נתחדשה לגביה ההלכה שהאשה יכולה לטעון סבורה הייתי שאני יכולה וכו' כאשר ידעה על המחלה קודם הנישואין.

עד כאן ביאורה של ההלכה באיש המשתטה לפי הגר"א.

יג) נמצינו למדים מכל האמור מחלות נפש שכידוע בחלקם הגדול הם אינם מחלות עם אופי יציב אלא עם אופי משתנה, דהיינו המחלה יכולה להתפתח ולהחמיר.

למרות זאת כאשר אחד מבני הזוג יודע קודם הנישואין ממחלת נפש ממנה סובל השני, אין הם יכולים לטעון לאחר הנישואין סברנו שנוכל לסבול ולהתמודד עם המחלה וכיום אנו רואים שאין אנו יכולים לסבול.

יד) אלא שבניגוד לגישה זו, מוצאים אנו השקפה אחרת בכל הקשור למחלה שבמהותה אינה מצב קבוע אלא משתנית ומתפתחת וכמובן לרעה.

כאמור לדעת חכמים החולקים על ר' מאיר וסוברים שאם הבעל הודיע לאשה קודם הנישואין מהמום הקיים בו והתנה עמה שהיא מקבלת על עצמה (או לפי חלק מהראשונים די בכך שידעה האשה קודם הנישואין) להינשא לו למרות המום, אינה יכולה לבוא לאחר הנישואין בטענה שסבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל.

מביאה המשנה הנ"ל במסכת כתובות שיש מום שאע"פ שידעה והתנה עמה קודם הנישואין יכולה היא לטעון לאחר הנישואין שאינה יכולה לסבול אף לדעת חכמים כלשון המשנה:

"חוץ ממוכה שחין, מפני שממקתו."

פירושו של טעם זה, מבואר בשיטה מקובצת בשם תלמידי רבנו יונה וזהו לשונם:

"והכי קאמר חוץ ממוכה שחין שיכולה היא לומר עכשיו איני יכולה לקבל לפי שבכל יום ויום הולך ומכביד עליו חוליו... מה שאין כן באחרים השנויים במשנה דבעינן אחד עומדים וכיון דסברה וקבילה ההיא שעתא תו לא מצי למימר מאיס עלי."

כלומר אם מדובר במומין או במחלה שהיא קבועה ואינה מתפתחת שייך לומר סברת וקבלת, משא"כ במחלה כמו מוכה שחין שהיא הולכת ומחמירה בפרט ע"י תשמיש, וכן בכל מחלה שאין מצבה קבוע אלא משתנה מעת לעת ועלולה להשתנות לרעה לא שייך לומר סברה וקיבלה.

לפי"ז יוצא שבמחלות נפש שבחלקם הם מחלות בלתי יציבות, והגיל ועוד כל מיני אלמנטים משתנים גורמים להחרפת המחלה, במקרה שכזה גם אם האשה נישאה לאיש הסובל ממחלת נפש ידעה זאת קודם נישואיה עמו, ואף הסכימה במפורש קודם הנישואין לקבל על עצמה להתמודד עם נישואין לבעל חולה, יכולה האשה לאחר נישואיה לבוא ולטעון סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל את הסבל הנגרם לי כתוצאה ממחלת בעלי.

טו) מקרה מסוג כזה מופיע בשאלות ותשובות הרי בשמים מהדורה תנינא סימן ע"ב. בחור שנשא אשה שדעתה מטורפת עליה, לשון התשובה הוא כדלהלן:

"ונודע הדבר שגם בהיותה בתולה וכמעט רוב ימיה היא מטורפת ורק לעתים מועטות היא שפויה בדעתה וכפי הנראה ידע הבעל קודם הנישואין שדעתה קלושה, אבל לא שהיא בגדר שוטה, ולאחר הנישואין בראותו עניני שיגעון ממנה נחמו אותו חותנו ובני ביתו, באמרם אליו שהרופאים הגידו שלאחר שתלד תתרפא משגעונה והוא נתן אמון לדבריהם ודר עמה, ותהר ותלד בת, אמנם לא עלתה לה ארוכה אדרבה חולי השיגעון מתגבר אליה כפעם בפעם וכל היום היא מדברת אל לבה דברי שגעון בדמיונות כוזבות בלי הפסק, קורעת בגדיה מעליה... ואשתקד נתנו אותה בבית החולים משוגעים... ולא מצאו הרופאים מזור ותרופה למכתה וכולם כאחר החליטו כי לא תוכל להרפא עוד..."

בעל הרי בשמים מאריך שם בתשובתו וכותב שם מספר נימוקים להתיר חדר"ג ולגרשה בעל כרחה, ובין שאר נימוקיו הוא כותב:

"ועוד נראה לפי עניות דעתי דהך סברא דסבור וקיבל לא שייך רק במום כזה שהוא תמיד במצב ומדריגה אחת. משא"כ בחולי השוטה שמשתנה מעת לעת א"כ אפשר שבאותו מעמד שראה קודם הנישואין סבור וקיבל והשגעונות שנולדו בה אח"כ אי אפשר לו לסובלן ולא שייך בזה לומר סבור וקיבל."

מדברי תשובתו של שו"ת הרי בשמים אנו למדים, מחלה אשר ממנה סובל אחד מבני הזוג כמו מחלת נפש שאינה יציבה ומצבה של המחלה שהיה ערב הנישואין אינו כפי שהוא כיום לאחר הנישואין, למרות שהיתה הסכמה מפורשת קודם הנישואין בין בני הזוג, אין זה מונע מבן הזוג השני לבוא אחר הנישואין ולטעון שהסכמתי קודם הנישואין כשהמחלה היתה ברמה נמוכה יותר, כיום המחלה ברמה חמורה יותר על זה לא הסכמתי.

גם בשו"ת דברי חיים (לאדמו"ר מצאנז) חלק א' סימן נ"א הביא שאלה:

"באיש אחד שהיה בקשרי תנאים עם בתולה אחת בעוד ששניהם היו קטנים, וסיפר אבי הכלה לאבי החתן שלפעמים הילדה נחלשת אך שאין לו מה לחשוש כי היא עייפה וזה נובע מתשישות גופנית, ואח"כ שגדלה היתה לפעמים מתעלפת ומשפחת החתן חששה שמא היא סובלת ממחלת הנכפים (אפילפסיה [לא במקור]) ועוד פעם אמר אבי הכלה שאין לה מה לדאוג זהו רק ענין של תשישות, והחתן ואביו האמינו לדברי אבי הכלה, ונשא החתן את הבחורה ולאחר הנישואין במשך הזמן החולי התגבר עד שהיה נראה לבעל בבירור שזה חולי "נכפה" ועזב את האשה ונסע למשפחתו, והוא רוצה לגרשה והיא אינה רוצה לקבל גט והשאלה אם יכול ליתן לה גט בעל כרחה, או לישא אשה אחרת עליה ע"י היתר מאה רבנים."

עד כאן השאלה. הדברי חיים מאוד מאריך בתשובתו ובתוך דבריו הוא כותב:

"ואין לומר דמחל כיון ששהה עמה דזה אינו, דעד השתא קודם שנתברר החולי הוו אמרי שאינו נכפה כלל כמבואר בשאלה, אבל בראותו שהוא נכפה תיכף פירש ממנה ולא הוי מחילה כלל, וכן מבואר בהדיא בבני יעקב שאלה ח' וזה לשונו, אבל בנדון דידן שעשוי להשתנות ובתוך החמש שנים לא היה חוליה חזק ולא היה בא עליה אלא לעתים רחוקות, ועתה הכביד עליה חוליה לבוא כפעם בפעם איכא למימר דלא שייך מחל, דדילמא לא מחל אלא מה שעיניו רואות בכגון זה שאינו תדיר, אבל עתה כי גדלה הכאב תכופות זו לזו ואינו יכול לסובלה איכא למימר דבכה"ג לא מחיל עכ"ל."

אם כן גם מתשובתו של ה"דברי חיים" מתבאר שהסכמה של אחד מבני הזוג להינשא מתוך ידיעה שהשני סובל ממחלה אינה מהוה מחילה כאשר מדובר במחלה שאינה יציבה ומשתנה לרעה. מפני שהמחילה היתה בזמן שהמחלה במצב מסויים, אבל כיום שמצבה השתנה לרעה על זה לא היתה כוונה למחול.

בשו"ת אמרי יושר (לגאון ר' מאיר אריק) חלק ב' סימן קי"ט כותב תשובה העוסקת בהתרת חדר"ג כאשר נמצאו באשה מומין, ובתוך תשובתו כותב שם כדלהלן:

"ועוד נראה דמומין כאלו כפי דברי הרופאים, הוא ענין חולת העצבים והמוח, וידוע שמחלה זו מתחזקת בכל פעם ביותר. א"כ לא שייך בזה סבר וקיבל, אף בידע בשעת נשואין כמבואר מדברי השיטמ"ק כתובות דף ע"ז. בהא דאמרו שם במוכה שחין דאף שידעה כופין אותו להוציא משום דממיקתו, וז"ל חוץ ממ"ש שיכולה לומר עכשיו איני יכולה לקבל לפי שבכל יום הולך ומכביד עליו חוליו לפי שכשהיא משמשת עמו והולכת וממיקה את בשרו, משא"כ באחרים השנויים במשנה דבענין אחד הם עומדים וכיון דסברה וקיבלה האי שעתא ל"ש מאוס עלי ועיי"ש.

ומוכח מדבריו דדווקא במום שייך לומר סברת וקיבלת, שהדבר על מום אחד משא"כ במחלה כמו מוכה שחין שמתגבר ע"י תשמיש, וה"ה בכל ענין מחלה כידוע שמחלה נושנת בכל עת מתחזקת ול"ש כלל סברית וקבלית כי הדבר נשתנה לרוע, וכה"ג מביא בתשובת דברי חיים אבהע"ז חלק א' סימן נ"א בשם תשובת בני יעקב."

אם כן ה"אמרי יושר" הולך בעקבות תשובת ה"דברי חיים" הנזכרת. והעולה מדברי שניהם שכאשר בן זוג עומד להינשא למי שסובל ממחלה שיש לה תהליכים משתנים מתקופה לתקופה, למרות שהמחלה היתה ידועה ערב נישואי הצדדים, ואף אם אחד מבני הזוג הסכים במפורש לנהל חיי נישואין כאשר ברקע קיימת מחלה של בן הזוג השני, ועם הזמן חל שינוי לרעה במצב המחלה אין ההסכמה של בן הזוג מחייבת אותו גם לאחר שחל השינוי להמשיך את חייו הזוגיים בנתונים שהתפתחו בעקבות השינוי לרעה.

טז) כאמור בפשטות ההגיון העומד בבסיס השקפתם של הפוסקים הנ"ל הסוברים בסוגי חולי שאינם יציבים ועלולים להשתנות ולהחמיר, והסכמה אפילו מפורשת של אחד הצדדים ערב הנישואין להינשא לאדם הסובל ממחלה שבמצבה הנוכחי היא יחסית קלה, אינה מחייבת אותו לעמוד בהסכמתו כאשר עם הזמן חל שינוי לרעה במצב המחלה ונעשה קשה יותר. שהרי במקביל גם קשיי ההתמודדות הן של חולה והן של סביבתו הקרובה הנובעים מחמת השינוי דורשים הקרבה יתירה, לעומת מה שהיה ערב הנישואין. מכאן נובעת הזכות של בן הזוג לומר שהסכמתו היתה רק כאשר המחלה היתה במצב קל יותר, אבל במצב המחלה כפי שהוא כיום הוא לא היה מסכים להיכנס לחיי נישואין כאלו.

קיימת אפשרות להסביר את גישתם של הפוסקים הנ"ל באופן אחר. מחלה המתפתחת ומצבה משתנה מעת לעת, יש לומר שהדבר דומה למי שנולדה לו מחלה נוספת לאחר הנישואין, שאז פשוט לא יעלה על הדעת לומר, שמאחר ובן הזוג הסכים לקבל על עצמו מחלה אחת ערב הנישואין, זו הסכמה גורפת שמחייבת אותו לקבל גם מחלות נוספות שיתווספו לאחר הנישואין לבן זוגו. הגדרת ההבנה באופן זה מצאתי בספר "ברכת רצה" (לרבי צבי הירש אורנשטין בנו של מחבר הספר "ישועות יעקב") בסימן ק"ט, תשובה שעוסקת בענין אשה שנשתטית.

בתוך תשובתו הארוכה כותב הוא כדלקמן:

"אמנם כאשר התבוננתי מהעתק המעב"ד הכביד חוליו עליו זה כשנתיים, וא"כ פשיטא אצלי דלא שייך לומר דסבור וקבל אחרי שנשתנה לגריעותא, דכל שיש שינוי יכול לומר שעתה אינו יכול לקבל, דגם בגופים מחולקים אמרינן דיכול לומר לאחיך הייתי יכולה לקבל, ולך איני יכולה לקבל, עיין ש"ס כתובות ע"ז: גבי שני אחים בורסים עיי"ש."

גם מתשובה זו מתבאר אותו יסוד כפי שהבאנו מהתשובות לעיל, שמחלה אשר במהותה אינה קבועה אלא משתנית לרעה גם לדעת חכמים (החולקים על ר' מאיר) יכולה היא לומר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל היות ומצב המחלה ערב הנישואין היה קל יותר, וכיום שמצבה החמיר איני יכולה לקבל.

אך המעניין בדבריו של ה"ברכת רצה" הוא המקור שמביא ליסוד זה. ממה שנאמר שם במשנה במסכת כתובות שאשה שהיתה נשואה לאיש הסובל ממום מסוים, והיתה מוכנה לסבול את המום של בעלה, ומת הבעל ונשארה האשה אלמנה ללא ילדים, כך שהיא חייבת ביבום ע"י אחיו של הבעל, אחיו של הבעל סובל מאותו המום בדיוק, הדין שיכולה האשה לומר ליבם, אמנם עם אחיך (בעלי) הייתי מוכנה לסבול מאותו המום, אבל אתך איני מוכנה לסבול מאותו המום.

ההסבר לזכות הסירוב של האשה להתייבם ליבם הסובל ממום זהה של אחיו מובא בשיטה מקובצת בשם תלמידי רבנו יונה. תוכן ההסבר הוא, שגם אם המומים של שני האנשים זהים לחלוטין במהותם, אולם יכולת ההתמודדות עם המומין משתנה בהתאם לבעלי המומים, ולענין זה הרי הם כמו שני סוגי מומין שונים שאין להשוות את הקשיים של מום זה למום אחר.

לכן יכולה האשה שתאמר ליבם אמנם יש לך מום בדיוק כפי שהיה לבעלי, אבל עם תכונות אישיות כמו שהיה לבעלי ניתן היה יותר בקלות להתמודד עם המום. לעומתו עם אופי כמו שיש ליבם שהוא ערך מוסף על הקשיים הנובעים מהמום איני מוכנה להקריב, או לחילופין תכונותיו של היבם מגבירים את קושי ההתמודדות עם המום.

לפי זה סובר ה"ברכת רצה" שמחלה המשתנית ומתפתחת, קשיי ההתמודדות עם המחלה משתנים בהתאם, והמחלה במצבה הנוכחי לאחר שהחמירה היא מחלה אחרת לעומת המחלה במצבה הקודם. לכן יכולה האשה שתאמר, הסכמתי ערב הנישואין לשאת את הסבל של מחלה מסויימת, אבל איני מוכנה לסבול את הסבל של מחלה אחרת שנוצרה כיום לאחר הנישואין.

בספר "משפטי שמואל" (הגרש"ב ורנר זצ"ל אב"ד ת"א) נקט בפשטות כהסבר באופן השני. המקרה שהוא דן בו, מדובר באשה שהיתה חולה קודם הנישואין, ולאחר הנישואין חלה התדרדרות קשה במחלתה וזהו לשונו המאד מפורשת:

"ולזאת אף אם הבעל וויתר ומחל בתחילת המחלה, הרי אז לא היתה המחלה במצב חמור כהיום, ועל מצב קריטי כזה ומחלה כה חמורה, לא וויתר מעודו והרי השינויים בהרעת מחלתה דומים כאילו חלתה מחלה נוספת על הראשונה, האם נאמר שהואיל וויתר על מחלה אחת מחל גם על עוד מחלות."

ההבדל בין ב' ההסברים בהגדרתה של מחלה משתנית יוצר נפקותא שלא כאן המקום להאריך בה.

יז) מתוך האמור נשוב לבעיה הנידונית בפנינו שנקראת O.C.D ממנה סובלת הנתבעת, האם יש לתובע מקום לטעון טענה שמה שידעתי ערב הנישואין ביחס למחלה של הנתבעת אינו מה שקיים היום (טענה שבפועל לא הועלתה ע"י התובע וב"כ, אלא שעל ביה"ד לברר האם יש מקום לטענה זו).

התשובה לטענה זו במקרה דנן, שאין לה מקום, מהטעמים הבאים:

א. כבר כתבנו לעיל שמחלת O.C.D אינה מסווגת בקבוצה של מחלות נפש אלא זו הפרעה נפשית, והפרעות נפשיות ברובם הם במצב סטאטי.

ב. מהותה של מחלת O.C.D שיש בה אובססיביות לדבר מסויים או אפילו לכמה דברים מסויימים, שהיא מובילה לפעולות באותם דברים מסויימים, כך שגם ההפרעה הטורדנית וגם ההפרעה הכפייתית שהיו ערב הנישואין נשארים ללא שינוי גם לאחר הנישואין.

על אחת כמה וכמה במקרה כמו שלנו, בו הבעל לא רק שידע מהבעיה שממנה סובלת האשה, אלא הוא חי אתה ביחד אתה הבעיה הזו קודם הנישואין במשך תקופה ארוכה והיה באפשרותו מספיק זמן להכיר את הבעיה והשלכותיה, והמשיך לחיות עם האשה עוד כמה שנים נוספות לאחר הנישואין, התנהגותו מוכיחה שלא רק שהוא ידע מהבעיה, אלא שהוא היה מוכן לקחת על עצמו את כל הקשיים הכרוכים בנישואין אלו בעקבות הבעיה הנפשית שקיימת אצל האשה.

יח) זאת ועוד, במקרה הנדון בפנינו הבעיה הנפשית ממנה סובלת האשה, דוקא כיום נמצאת במצב של נסיגה או לפחות במצב של איזון, דהיינו לעומת העבר מצבה של האשה השתפר, כפי שעולה מהמסמכים הרפואיים שהומצאו לביה"ד.

בתעודה הרפואית שנכתבה בתאריך 11/02/13 לביה"ד ע"י "המרכז לבריאות הנפש", בו מטופלת האשה במשך למעלה מעשור שנים, כותב הפסיכיאטר ד"ר יורי שפאק:

"הנ"ל נמצאת במעקב במרפאתנו משנת 2001. אובחנה כסובלת מהפרעת חרדה והפרעה אובססיבית קומפולסיבית. בעבר אובחנה גם הפרעת אכילה. ההפרעה לא פעילה כעת.

במהלך השנים אורית טופלה תרופתית וטופלה בשיחות. לאחרונה מצבה הנפשי התאזן, אין כעת ביטויים של בעיה נפשית פעילה, הנ"ל ממשיכה ליטול טיפול תרופתי מניעתי וממשיכה במעקב במרפאתנו."

יט) כמו כן הטענה שטוען הבעל על אי יכולתה של האשה ללדת, כותב הפסיכאטר ד"ר יורי שפאק במכתב מתאריך 03/07/12:

"לאחרונה בתקופת מתח עקב כוונת בעלה להתגרש למרות זאת מחזיקה מעמד... אין סימני בעיה נפשית פעילה. מתפקדת נוטלת טיפול תרופתי באופן סדיר, משתפת פעולה לא מוגבלת, קיבלה הסבר שכן יכולה להיכנס להריון ללא סיכון"...

גם ללא המכתב הנ"ל כבר כתבנו לעיל שהתנהגותו של הבעל בחיי האישות מעידה על כך שהוא ידע היטב שאשתו מסוגלת ללדת.

סיכום
סיכומו של דבר, כל הטענות והעילות שהעלה הבעל וב"כ בתביעתו לגירושין שיסודם הוא בטענת מקח טעות חסרות בסיס הלכתי או עובדתי. לפיכך אין לחייב את האשה להתגרש.

לאור האמור הבעל חייב במזונות אשתו מיום הגשת תביעתה.

יחד עם האמור, שומה על ביה"ד במתן פסק דין לא רק להוציא לאור את הצדק ההלכתי והעובדתי, אלא פסק הדין צריך שיכלול גם הוראות תכליתיות, בהתאם למציאות שנוצרה עקב התביעה הנידונית שלא תמיד תואמת את מסקנותיו של פסק הדין.

אי לכך בנפרד מפסק הדין המציאות הזוגית שנישואין אלו חסרי כל סיכוי את זאת צריכה להבין האשה עם כל רצונה {ואולי גם תקוותה} להחזיר את הבעל לחיים משותפים עמה, ולמרות האמור שלבעל אין עילה המחייבת את האשה בקבלת גט, אולם מאי חיוב גט לא נוצר שלום בית כל עוד הבעל מביע חוסר אהבה חריף כלפי האשה, לכן ביה"ד ממליץ לאשה עם כל הקושי הכרוך בכך מבחינתה להתעלות ולהסכים לקבל גיטה. מאחר שהמציאות הנוכחית היא בבחינת "גם לי גם לך לא יהיה."

הרב אברהם מייזלס

מצטרף למסקנות.

הרב שלמה שפירא – אב"ד

מצטרף למסקנות.

הרב רפאל י' בן שמעון

מסקנות
א. ביה"ד דוחה את תביעת הבעל לגירושין.

ב. הבעל חייב במזונות אשתו.

ג. על הבעל לשלם למזונות אשתו סך 1000 ₪ לחודש. החל מתאריך 13/6/2012.

ד. ביה"ד ממליץ לאשה להסכים לקבל את גיטה.

ה. במידה ולא תיעשה פעילות בתיק הגירושין, הוא יסגר לאחר 60 יום ממתן פס"ד.

ניתן ביום כ"ח באלול תשע"ד (23/09/2014)