שהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה, בזמה"ז שיש חדר"ג – כנ"ל באיש שאינו שומר תו"מ וכשיש קטטה – שהה עשר שנים ויש ילד אחד ואין סיכוי שתלד עוד– טענת "בעינא חוטרא לידא" כשיש בת ולא בן – טענת פו"ר או "בעינא חוטרא לידא" כשיש חשש שלא ישאו בני בנים אח"כ

הבעל מערער על פס"ד ביה"ד האזורי שלא לחייב את האשה לקבל גט. בני הזוג נשואים כארבע־עשרה שנה בלי ילדים משותפים, אך לבעל בת מנישואים קודמים. לדברי האשה, ניהלו חיי נישואין תקינים עד שהכיר הבעל אשה אחרת, מאז היחס הדרדר. לטענתה, חוסר הילדים המשותפים נבע מדחייתו של הבעל עד שהיתה כבר בגיל מבוגר. הבעל תבע גירושין, ומסר שהחיים היו קשים בעטיו של אופיה הרגזני של האשה, ורצונו בעוד ילד לקיים פו"ר. מכחיש שמנהל יחסים עם אשה זרה ושהדחייה בילודה בגרמתו.

מסקנות
א. (1) הרמ"א פסק בשם הריב"ש שמי שהוליד זרע קיימא, אעפ"י שלא קיים עדיין מצות פו"ר, אין כופין אותו להוציא.

(2) אולם, בזקנה שאין לה תקנה, כתב הריב"ש אע"פ שילדה לו, כיון שאין לו בנים כשעור הצריך לקיום המצוה כופין להוציא. וכ"כ הב"ש.

ב. בתשו' הרשב"א כתב שאשה שילדה ילד אחד ולאחר כן נתקלקלה, אם ירצה יקח אשה אחרת על אשתו אם עמדה מלדת, אבל כששהה עמה עשר שנים ולא ילדה כלל יש לו לגרש.

ג. (1) בזמן הזה דאיכא חדר"ג, נחלקו הפוסקים האם כופין אשה שלא ילדה עשר שנים לקבל גט בע"כ. למעשה לא נוהגין לכוף, דלא כב"ש.

(2) מ"מ, רוב האחרונים הסכימו דר"ג לא גזר במקום מצוה ועפ"י דין חייבת להתגרש, רק שלא נהגו לעשות מעשה בחו"ל משום שחששו לפוסקים שתולים בעוון דירת חו"ל.

ד. בא"י יש להתיר עכ"פ בק' רבנים לישא אחרת בשהה עשר שנים ואשתו מסרבת לקבל גט.

ה. נחלקו האחרונים האם במקום קטטה כופים בשהה עשר שנים.

ו. אותה הזכות שיש לאשה לתבוע גט מבעלה בבאה מחמת טענה "בעינא חוטרא לידא" יש גם לבעל, גם אם לא בא מכח מצות פו"ר.

ז. באשה הבאה מחמת טענה "בעינא חוטרא לידא" לא חששו שמא לא תעלה בידה להתחתן או שמא תתן עיניה במי שאינו מסוגל להוליד, כיון שזכותה כעת לדרוש את המגיע לה, ואין לחוש שמא תוותר על זכותה בעתיד. וה"ה בבעל הבא בטענה זו.

ח. (1) פשט לשון רש"י, המ"מ ושו"ע היא שטענת "בעינן חוטרא לידה" היא לבן זכר דוקא, שאינו ברשות אחרים.

(2) אולם הנמוק"י, רדב"ז וב"ש סוברים דגם ע"י בת יש חוטרא לידא, ולכן אין לכפות בכה"ג.

ט. (1) אף במקרה שרצונו של הבעל בילדים אינו נובע מעצם הרצון לקיים המצוה, אלא מרצונות אישיים, מצות עשה של פו"ר מתקיימת גם בלי כוונה לשם מצוה, ויש מקום להיעתר לתביעה זו.

(2) אלא, מתוך דברי הפוסקים משמע שלא רצו להזדקק לטענת הבעל לקיים פו"ר ולחייב אשתו בגט או להתיר נישואים שניים אם לא שיש להניח שישתדל אחרי הגירושין לישא אשה בת בנים.

פסק דין
זהו ערעור על פסק דין שניתן ע"י כב' ביה"ד הרבני האזורי תל־אביב־יפו ביום י"ב אדר א' תשי"ז (13/02/1957) תיק מס' 3121/טז, 3633/טז, לפיו נדחתה תביעת הבעל לחייב את אשתו לקבל גט. נדחתה גם תביעת האשה לחייב את הבעל במזונותיה.

העובדות בקיצור:

האשה היא למעלה מגיל 48 שנה. היא לא הולידה שום ילד במשך ארבע־עשרה שנות נשואי הזוג ואיננה מסוגלת עוד להיכנס להריון. אמנם היא טוענת שהסיבה לכך שלא נכנסה כל הזמן להריון הוא מפני שכך דרש ממנה הבעל, אולם דבר זה הוכחש מפי הבעל. לבעל יש בת מאשתו הראשונה. הבעל הגיש תביעה לביה"ד לחייב את האשה לקבל גט, הואיל וברצונו לקיים מצות פו"ר.

האשה עובדת ומרויחה 145 ל"י לחודש נטו. (כיום היא מרויחה 170 ל"י לחודש).

כב' ביה"ד דחה – כאמור לעיל – את תביעת הבעל לגירושין, וזה על יסוד הנימוקים המפורטים בפסה"ד המעורער והם:

א. הרמ"א בסי' קנד פסק שאם הוליד בן – אע"פ שלא קיים עדיין מצות פו"ר – אין כופין אותו להוציא, והנ"י ביבמות כתב הטעם כיון שקיים עכ"פ מצות שבת. ובנד"ד שיש לו בת, כמו שלא כופין אותו ככה לא כופין אותה.

ב. אף כי לדעת הב"ש כופין את האשה לקבל גט כששהה עשר שנים ולא ילדה גם בזמן הזה דאיכא חדר"ג, אבל בפ"ת (סי' קנד) הביא דעות של הרבה פוסקים החולקים על הב"ש.

ג. גם לדעת הסוברים שבמקום מצוה לא גזר רגמ"ה, בנד"ד תביעת הבעל לגט לא נובע מחרדתו לקיים מצות ה', כי לפנינו איש חפשי שבגד באשתו הראשונה וחי חיי אישות ארבע שנים עם הנתבעת לפני שנתגרש מאשתו הראשונה, ומובן שלא טבלה לנדתה. ואם לבו לא חרד לעברות החמורות – יתאוה לקיים מצות עשה של פו"ר?! גם למה חיכה כל הזמן עד שתגיע לגיל 48? הדבר ברור א"כ כי עילת התביעה לגירושין נובעת מסיבות אחרות, טענת מאיסה עלי, או שהסיבה האמיתית לתביעתו היא פרשת יחסיו לנשים אחרות.

ד. במקום קטטות דעת ושב הכהן דאין כופין אותה לקבל גט שמא מחמת קטטה רוצה לגרשה ואח"כ לא יקיים את המצוה.

אשר לנימוק הראשון, כי באה"ע סי' קנד (סעיף י) פסק הרמ"א: "נשא אשה ושהתה עמו עשר שנים ולא ילדה יוציא ... וי"א דכ"ז דלא הוליד כלל, אבל הוליד זרע קיימא אע"פ שלא קיים עדיין פו"ר אין כופין להוציא" –

הנה הלכה זו העלה הריב"ש בתשובה (סי' טו) וזה לשונו:

"ואף אם נאמר דכל שיש לו ממנה ולד של קיימא אין כופין להוציא, כי כן דעת קצת מפרשים ז"ל, דדוקא קתני מתני' שהתה עשר שנים ולא ילדה – הא אם ילדה ילד של קיימא אף עפ"י שעדיין לא קיים מצות פו"ר מ"מ אין כופין להוציא, היינו דוקא בשהתה עשר שנים שעדיין לא הוחזקה בעקרה ואפשר שתלד לו עוד, שהרי כבר זכה ליבנות ממנה. אבל בזקנה שאין לה תקנה, אע"פ שילדה לו, כיון שאין לו בנים כשעור הצריך לקיום המצוה כופין להוציא."

ועיין בתשובת הרשב"א (ח"ג סי' שלט, הו"ד בב"י אה"ע סי' קנד):

"הא דאמרי' (יבמות דף סח, ב) הפילה וחזרה והפילה הוחזקה לנפלים לא אמרו אלא במי שלא ילדה בן קיימא, הא ילדה ראויה היתה זו אלא שלאחר כן נתקלקלה ... ובאשה זו אם ירצה יקח אשה אחרת על אשתו אם עמדה מלדת, אבל לגרש לא אמרו אלא כששהה עמה עשר שנים ולא ילדה, ומשמע שלא ילדה כלל." (וע' נובי"ת אה"ע סי' קב ד"ה "ולענ"ד דברי הרשב"א לא סתרי וכמ"ש המהרח"ש סי' מ"ו".)

מבואר מכ"ז דבגוונא דנידון דנן רשאי הבעל לגרש את אשתו בעל כרחה, גם אם יש להבעל בת מאשתו הראשונה. וכ"כ הב"ש (שם ס"ק כד): "אין כופין להוציא [כשילדה זרע קיימא] – היינו כשהיא ראויה עוד להוליד אבל כשהיא זקנה כופין להוציא". (ועי' מ"ש הפ"ת (סי' קנד ס"ק כו) בשם תשו' מעיל צדקה).

ובמקרה דנן כולהו איתנהו בה, אף פעם לא ילדה וגם איננה מסוגלת עוד ללדת. הרי אין ענין לזה הלכה הפסוקה ברמ"א סי' קנד הנ"ל.

בנוגע לשאלה אם תקנת רגמ"ה לא לגרש אשה בעל כרחה נוהג גם בשהה עשר שנים ולא ילדה, נאמר בפסה"ד המעורער:

"בית שמואל (סי' א ס"ק ז וסי' קנד ס"ק לה) נראה אפי' בזה"ז דאיכא חר"ג, מ"מ אם לא ילדה עשר שנים יכול לגרשה בע"כ. וע' פ"ת (סי' קנד ס"ק כט) שמביא דעות הפוסקים שחולקים על הב"ש ולא כופין אותה לקבל ג"פ: השב יעקב, נוב"י, ותורת יקותיאל ... ע' באוצה"פ (סי' א, סעיף י, ס"ק סח אות י) שהביא גם פוסקים שסוברים שכן יכול לגרשה בע"כ ... למעשה לא נוהגין לכוף אותה לקבל ג"פ. עיין באוצה"פ בשם נהרי אפרסמון (סי' יח) שכתב בשהה עשר שנים ולא ילדה: לא מלאו לבם של חכמי הדורות שלפנינו להתיר לגרש בע"כ."

הנה לפנינו פרשת התביעה שהוגשה ע"י הבעל האומרת: "הנני תובע לחייב את האשה בקבלת ג"פ". כן כב' ביה"ד האזורי מגיע למסקנה בכוון זה ופוסק: "דוחים את תביעת הבעל לחייב את אשתו לקבל גט".

עלינו אפוא לבדוק אם לפי דעת הפוסקים, אשר כב' ביה"ד האזורי העמיד אותם למנין – כאמור לעיל – לא רק שאין כופין את האשה לקבל גט אלא גם איננה חייבת מצד הדין להתגרש מבעלה.

וזה לשון נובי"ת (אה"ע סי' קב):
"ואחר שהעלינו שמי ששהה עשר שנים ולא ילדה ... שעכ"פ ע"פ התרה מק' רבנים מותר לו לישא אחרת אם אין אשתו מתרצית לקבל גט וכתובה ... וכתבתי שאף שלא אירע כן בזמננו ולא באיזה הדורות הקודמים, כי בדורו של הב"י באמת התיר הב"י בתשו' סי' י"ד לישא אחרת על אשתו ... והסכימו עמו המבי"ט ושאר גאוני זמנו, אבל בדורות הקרובים לזמננו לא שמענו וכתבתי שזהו משום שחששו להפוסקים שסברי בחוץ לארץ תלינן מניעת ההולדה בעוון דירת חו"ל...

וכבר ראיתי על מעשה כיוצ"ב ממש התרה מכ' הכהן הגדול ... בעהמח"ס תורת יקותיאל ... והורה לו שישהה עם אשתו עד כלות עשר שנים ואח"כ כשלא תרצה ליסע עמו לארצה"ק ולא לקבל גט ברצון מותר לצורבא מרבנן ההוא לישא אחרת."
ושם באותה התשובה:

"ומעתה בזו שכבר עברו עשר שנים ועפ"י דין שתתגרש והיא מסרבת מלקבל גט שלא כדת פשיטא שאין לו על הבעל שום חיוב משאר כסות ועונה."

(אמנם זה נראה פשוט כי מ"ש הנוב"י: "ועפ"י דין שתתגרש", יסוד הדין נובע מצד זכותו של הבעל. אף שאיננו רשאי לבצע את מעשה הגירושין בעל כרחה פן ילכד בחרמו של רגמ"ה, לדעת הסוברים שרגמ"ה תקן גם במקום מצוה, מ"מ כששהה עשר שנים בארץ ולא ילדה דינא הוא שתתגרש. אבל לכאורה אין יסוד לומר שהחיוב הוא על האשה להתגרש, מצדה היא, שהרי היא לא מיפקדא אפו"ר).

ועי' תשו' מהרי"א הלוי (ח"א סי' רא) שכתב:

"ולכאורה הי' מקום להתיר בנ"ד לגרש בע"כ (בשהה עם אשתו י"ש ולא ילדה) ומשום דלא עדיפא אשה אחר תקנת רגמ"ה מן האיש דאינו מוציא מה"ת אלא לרצונו ... ומן הדין כופין את הבעל להוציא בשהה י"ש ולא ילדה ... יש לחלק איך נכוף אותה לקבל גט כיון דהמניעה אינו מחמתה כדאמרי' בש"ס וכיון דלא מיפקדא אפו"ר לא מיענשא. אבל הראיתי לדעת דרוב האחרונים הסכימו דר"ג לא גזר במקום מצוה ... אלא שהגאון בעל נוב"י כתב דלדעת הפוסקים דהך דינא דשהה י"ש לא שייך רק בארץ ישראל ולא בחו"ל."

והואיל ובמקרה דנן שהה עשר שנים בארץ ולא ילדה גם איננה מסוגלת להכנס להריון (ראה פרוטיכל דף 9: "האשה: ... והרופאים אמרו ... זה יהיה אפילו סכנה לחיי להיכנס אחרי שנת ארבעים להריון וזהו האמת") הרי משורת הדין על האשה להתגרש מבעלה, והיה מקום לכאורה להעתר לדרישת הבעל לחייב את האשה בקבלת ג"פ.

גם במקום קטטה שדעת הגאון בעל ושב הכהן שאי אפשר לכופה עיין בתשובת הגרצ"ה ז"ל מפיורדא (בסוף הספר ושב הכהן) שהעלה: "וכי משום שהיה קטטה ... פטור הוא ממצות פו"ר?!"

ועיין בתשו' צ"צ (אה"ע סי' קלב) שכתב בענין איש דלא מיתדר ליה עם אשתו וטוען שהיא אשה רעה, ושהה עמה קרוב לכ"ה שנה ולא זכה להבנות ממנה:

"והיא כבר באה בשנים עד שכמעט אינה ראויה עוד לילד שהיא בת מ"ו או מ"ז שנים א"כ בכה"ג שאין לו תקוה עוד לקיים מצות פו"ר על ידה, הרי גבי נשא אשה ושהה עמה י"ש ולא ילדה פסק הב"ש דכופין לגרש. אף שבתשו' שב יעקב סי' א' לא פסק כן, דבריו תמוהים דבנה פסקו על סברא של פוסק אחד נגד כל הפוסקים והטוש"ע. וכבר האריך בזה הגאון מוהרצ"ה מפיורדא חתנו של ושב הכהן והעלה בפשיטות דכופין האשה להתגרש בעל כרחה ... גם שם בחקירה השלישית העלה דרוב הפוסקים ס"ל דבמקום מצוה לא תיקן רגמ"ה כלל."

ברם היסוד המכריע לדחות את תביעת הבעל בנ"ד הוא קביעת ביה"ד האזורי בפס"ד כי תביעת הבעל לגט לא נובע מחרדתו לקיים מצות עשה של פו"ר. עילת התביעה לגירושין נובע מפני שנתן עיניו באחרת ואין לנו שום בטחון שאחרי הגירושין יקפיד להתחתן עם בת בנים.

לכאורה יש מקום דיון בזה, ואנו רואים צורך לצטט כאן קטע מפס"ד לערעורים, ער/תשט"ז/55:

"ומעתה בנ"ד שיש ריעותא בהמשיבה המונע אותה מללדת והבעל טוען "אני הרוצה בילדים", שטענה מעין זו אילו היתה טוענת האשה כלפי בעלה – כשהוא אינו מסוגל להוליד – "בעינא חוטרא לידא..." היו כופין אותו להוציא, הרי לא עדיפא היא מיניה. וזה נראה ברור שאותה הזכות שיש לאשה לתבוע גט מבעלה בבאה מחמת טענה בעינא חוטרא לידא כו' אותה הזכות יש גם לבעל לדרוש את זאת, גם אם לא בא לדרוש גט מכח מצות פו"ר. וכמו באשה הבאה מחמת טענה לא מצינו שחששו מלחייב את הבעל בגט שמא לא תעלה בידה להתחתן או שמא תתן עיניה במי שאינו מסוגל להוליד הואיל ואשה איננה מצווה על פו"ר, כי כ"ז לא מפחיתים ולא גורעים מערכה של טענה זו, כך ה"ה בבעל הבא בטענה זו."

ולכן גם אם אין להניח שאך ורק המצות עשה הכתובה בתורה היא המטרידה את מנוחתו אבל גם, לאידך גיסא, אין אנו רואים סיבה למה לא לקבל את טענת הבעל שהוא רוצה בילד.

אלא שבנ"ד יש להבעל בת מאשתו הראשונה ויש לדון בטענה "בעינא חוטרא לידא..." אם מתקיים דוקא בבן זכר, או גם בבת סגי.

עיין כתובות (דף סד, א רש"י ד"ה חוטרא לידא): "רוצה אני שיהא לי בן שיחזק בידי בזקנותי ואשען עליו."

ובמגיד משנה (פט"ו מהל' אישות ה"י) כתוב: "חוטרא לידא כו' פי' בן שתשען עליו בשעת זקנתה."

וכ"ה לשון השו"ע אה"ע (סי' קנד סעיף ו): "ואם טענה שחפצה לילד כדי שיהיה לה בן שתשען עליו (ואין לה כבר שום בן)".

ובשו"ת זית רענן (ח"ב סי' ג) כתב:

"וגם בילדה אשתו זכר היא הטבה גשמיית כדאיתא בסוף נדרים בעינא חוטרא לידא כו' וכ"ה להדיא בש"ס כתובות פ' אע"פ וע"ש בפי' רש"י דדוקא על בן זכר שאין רשות אחרים עליו."

ובמסכת קנים (פ"ג מ"ו): "האשה שאמרה הרי עלי קן כשאלד זכר" פירש הרשב"ץ (הו"ד ביכין שם): "שהנשים שמחות טפי עם זכר מדהו"ל עי"ז חוטרא לידא."

אולם הנמוק"י יבמות סוף פרק ששי (דף כא, א בדפי הרי"ף) סובר להדיא דגם ע"י בת יש לה חוטרא לידא, עיי"ש שכתב:

"מחמת טענה שאומרת בעינא חוטרא לידא כו' דוקא שאין לה שום ולד ואפי' חד הא אית לה אפילו בת לא כייפינן ליה."

וכן פסק הרדב"ז בתשו' (ח"ג סי' תקעה) זה לשונו:

"שאלה. מעשה באשה ששהתה עשר שנים עם בעלה ולא ילדה והיא באה בטענה בעינא חוטרא לידה ומרא לקבורה ויש לה בנים מאיש אחר, אם שומעין לה וכופין אותו להוציא כו'.

תשובה. אין כופין אותו, ואפילו אין לה אלא בת אחת סגי דהא אית לה חוטרא לידה ומרא לקבורה. וכ"כ ז"ל."

גם הב"ש (סי' קנד ס"ק י) ציין על הלכה הפסוקה ברמ"א "ואין לה כבר שום בן": "בנ"י כתב אפי' בת אם יש לה לא כייפינן ליה".

לפי האמור, אין מקום בנ"ד לכפות את האשה לקבל גט מדין בא מחמת טענה, ומשום דלא עדיפא היא מיניה, הואיל ולפי שיטה הני רבוותא – האמורים לעיל – הרי ע"י הבת אשר לו, מובטח לו "חוטרא לידא ומרא לקבורה", ואין אפוא יסוד לנימוק זה.

הן אמנם, לכאורה, היה מקום לדון לכפות את האשה לקבל גט, ומשום מצות עשה של פו"ר, גם במקרה והדבר ברור בהחלט שאין להבעל – המתלונן שהוא רוצה בילדים – כל ענין בקיום מצוה של פו"ר. כל רצונו בילדים נובע אך ורק מטעם הנאת גופו כי אין הוא רואה את עצמו מאושר אם אין לו ילד. והואיל ולית מאן דפליג דמצות עשה של פו"ר מתקיימת גם בלי כוונה לשם מצוה, תדע, שהרי הלכה פסוקה היא באה"ע (סי' א סעיף ז): "היו לו בנים כשהיה גוי ונתגייר ... ה"ז קיים מצוה זו". וא"כ הרי יתקיים מצוה זו גם בלי כוונה לשם מצוה, ויש, אפוא, מקום להיעתר לתביעה זו.

אלא שמתוך דברי הפוסקים משמע שלא רצו להזדקק לטענה זו של הבעל הטוען שהוא רוצה להקים זרע אם לא במקום שיש להניח שאמנם הבעל ישתדל אחרי הגירושין לקיים את דבריו וישא אשה בת בנים. ועי' עין יצחק (אה"ע ח"ב סי' נז):

"לא ניחוש שלאחר ההיתר לא ישא בת בנים, היות שברור שכוונתו רק לקיים המצוה, וזהו חזקת כשרות אלימתא."

ואין אני רואה מקום לחלק בין גירושין בע"כ לבין היתר נשואין. ובתשו' ושב הכהן (סי' נה) דן בענין כפיה לגירושין במקום שאין לו ילדים, וכתב בתו"ד:

"ואולי לא ישא אשה כלל או ישא אשה שאינה בת בנים ... ובפרט בזה"ז שאין כופין על פו"ר דודאי יש לחוש לזה דאולי אח"כ לא ישא כלל ... ונמצא דהכפיה לזו היא שלא כדין."

ועלינו להקדים כאן מ"ש התוס' (גיטין דף מא, ב ד"ה לא תוהו בראה):

"ולפי"ז בשפחה נמי שייך בה שבת. והא דלא כייפינן בחציה שפחה וחציה בת חורין אלא היכא דנהגו בה מנהג הפקר, היינו משום כיון דלא מיפקדא אפרו ורבו שמא גם לאחר שתשתחרר לא תקיים."

ולכאורה למה אנו נזקקין להבאה מחמת טענה: "בעינא חוטרא לידא כו' כי הא ודאי כפינן" (יבמות דף סה, ב), ואין אנו חוששין כלל שמא אחרי הגט תחזור האשה מדעתה ולא תנשא כלל לאחד שהוא בן בנים? והאשה הרי לא מיפקדא א"פרו ורבו", וקיים החשש שמא לא תתחתן לגמרי וכמ"ש התוס'.

אך הדבר פשוט. כאשר אשה באה בפניו וטענתה בפיה: "בעינא חוטרא לידא..." אשר בטענתה זו זכאית לקבל גט מבעלה, לא שייך בזה לומר אולי לא תאבה האשה אח"כ להיבנות בבנים, היינו שאחרי הגירושין תוותר על זכותה המגיע לה. הכי משום כך שאולי פעם תוותר על זכותה – הפסידה את זכותה כעת לבא ולדרוש את המגיע לה "בעינא חוטרא לידא..."?!

לא כן כשיסוד הכפיה בנוי אך ורק על קיום מצות עשה של פו"ר, בזה יש לדון דבמקום שאבד את חזקת כשרותו, ואין לנו אסמכתא להניח שאמנם הכפיה הזאת תביא לידי קיום המ"ע – הרי להני פוסקים הנ"ל – יש לביה"ד למשוך את ידיו מלכפות את האשה לקבל גט.

אשר לפי"ז יוצא שאם היה מקום להניח שאחרי הגירושין יתחתן עם אשה בת בנים גם במקרה שאין לו כל ענין בקיום המצות עשה של פו"ר לשם מצוה, אבל – כאמור – מצות פו"ר מתקיימת גם שלא לשם מצוה ולכן היה מקום להזדקק ולדון בתביעת הבעל לחייב את האשה בג"פ, וזה באופן שלפי ראות עיני בית הדין יש להניח שאחרי הגירושין ישתדל להקים זרע, מה שבמקרה אשר לפנינו – כפי אשר קבע כב' ביה"ד בפסק דינו – אין לפנינו אסמכתא על זה. ולפי"ד המשיבה הרי האשה הזו, אשר בעלה נתן עינים בה היא בגיל 44, "גרושה ואין לה ילדים" (פרוטיכל דף 23).

אשר לערעור נגד – אין אנו רואים צורך להרחיב את הדיבור, ולפי המסיבות שבנדון הדבר פשוט כי אין מקום לחייב את הבעל במזונות אשתו.

לאור כל האמור אנו פוסקים:

א. דוחים את הערעור והערעור־נגד.

ב. ביה"ד הגדול מוצא שלאור המסיבות הצדדים חייבים לעשות את כל המאמצים כדי לבוא לידי הסכם של גרושין.

אין צו להוצאות.

הודע בפני המשיבה־המערערת וב"כ, ובהעדר המערער המשיב ביום ז' תמוז תשי"ח (25/06/1958).

הרב עבדיה הדאייא

הרב יוסף שלו' אלישיב

הרב בצלאל זולטי

---

---