בעל שנרדף על ידי אדם חמוש שמבקש להורגו – בעל שטבע במים שאין להם סוף – בעל שיוצא ליהרג בדיני עכו"ם – גוי מסיח לפי תומו שהבעל מת – המעיד מפי גוי מסיח לפי תומו – גוי העיד כדי להזהיר אחרים מפני הסכנה – אשה שמעידה בשעת מלחמה מפי עצמה או מפי גוי שבעלה מת ונקבר – גוי שמסיח לפי תומו שהבעל מת, ולא אמר שנקבר – עדות על מת שלשה ימים לאחר המיתה – עדות על מת שלא
ידוע מתי מת – בעל שאבד זכרו.

התובעת עגונה מבעלה שמונה שנים. התובעת מסרה בעדותה שבשנת 1943 התחבאה עם בעלה וילדם בבונקר ביער. כאשר יצאו מהבונקר התגלו על ידי שוטרים אוקראינים משתפי פעולה עם הנאצים ימ"ש, שרדפו אחרי הבעל עם כלי יריה. היא וילדם התחבאו ונצלו, והבעל ברח והאשה שמעה מהכוון שאליו רדפו השוטרים אחרי הבעל קול יריה. בלילה הגיע אליה גוי ממכיריהם שסיפר במסיח לפי תומו שמצאו את הבעל מת ביער, והפשיטוהו וקברוהו. בישיבה הראשונה של ביה"ד האשה העידה שהגוי אמר לה שבא כדי להזהירה שלא תצא מהמחבוא שלהם, בישיבה השניה של ביה"ד האשה אמרה שלא התכוונה לומר שהגוי אמר דברים ברורים אלא שזו ההשערה שלה לסיבת בואו. מאז אותו היום בשנת 1943 נאבד זכרו של הבעל.



מסקנות

א. בעל שנרדף על ידי שוטרים אוקראינים – נאציים שכלי יריה בידם, בזמן המלחמה, שידוע שכל יהודי שנתפס אחת דתו להמית, ונשמעה יריה, וידוע שאפשרויות ההצלה באותו מקום ובאותו זמן היו מועטות, על פי רוב הבעל נהרג.

ב. בעל שטבע במים שאין להם סוף, שעל פי רוב הוא מת, אשתו מותרת מהתורה ואסורה מדרבנן. וחכמים החמירו באיסור זה, שחכם שהורה להתיר את האשה לכתחילה, מנדים אותו.

ג. מחלוקת בגמ', ביוצא להיהרג בדיני עכו"ם, ללישנא קמא הוא בחזקת מת, וללישנא בתרא נותנים עליו חומרי חיים וחומרי מתים, שחוששים שמא דייני עכו"ם נטלו שוחד ושחררוהו. השו"ע פסק כלישנא בתרא.

ד. במקום שאין חשש שהעכו"ם קבלו שוחד, לדברי הכל הבעל בחזקת מת. ונחלקו האחרונים, לדעת הח"מ הבעל בחזקת מת לענין גט שמסר לשליח, שאין ליתנו לאשה, ולענין אכילת תרומה, ולדעת הב"ש הבעל בחזקת מת גם לענין להתיר את אשתו.

ה. בנדון דידן, אין חשש שהשוטרים הנאצים נטלו שוחד, מפני שיכלו גם לרצוח את הבעל וגם ליטול את ממונו, לפיכך אם היה ידוע שהבעל נתפס על ידם, דינו היה כדין מי שיוצא להיהרג בדיני עכו"ם שהוא בחזקת מת, אלא שלא ידוע שהבעל נתפס, לכן יש לכל היותר רוב שמת, והדין הוא כבעל שטבע במים שאין להם סוף.

ו. גוי המסיח לפי תומו שהבעל מת וקברו, נאמן. וכן ישראל שמעיד מפי גוי מסל"ת, נאמן ומתירים לאשה להינשא על פיו. ואפילו האשה העגונה עצמה שמעידה מפי גוי מסל"ת, נאמנת.

ז. (1) גוי המסיח לפי תומו שהבעל מת, ויש לו אמתלא – סיבה טעם – מדוע עושה כן, אינו נאמן.

(2) גוי המסיח לפי תומו כדי להזהיר את השומעים מסכנה, דעת חכמי דורו של המהריב"ל שזו אינה אמתלא, והגוי נאמן, וכן משמע מתשובת המבי"ט, והמהריב"ל חשש להקל למעשה.

(3) במקום שלא ידוע שהגוי הזהיר את השומעים במפורש, ויש רק חשש שעשה כן, אין חסרון במסל"ת, והגוי נאמן.

ח. יש אחרונים שסוברים שבמקום שיש עדות כשרה שהבעל טבע במים שאין להם סוף, מקבלים עדות שמת גם מפי גוי שאינו מסיח לפי תומו.

ט. (1) בשעת מלחמה, אשה שמעידה שמת בעלה אינה נאמנת, מפני שחוששים שאומרת שמת כמו שמתו רבים אחרים במלחמה, אף על פי שאינה יודעת בבירור - בדדמי.

(2) באשה שמעידה שבעלה מת וקברה אותו, נחלקו הראשונים, לרמב"ם אינה נאמנת, ולרשב"א באומרת שקברה את בעלה אין חשש שאומרת בדדמי, ונאמנת. בטעם הרמב"ם, יש שכתבו שחוששים שהאשה משקרת ואומרת שקברה את בעלה מתוך כך שמשוכנעת שמת, ויש שכתבו שחוששים שמשקרת מפני שאין דרך לקבור את מי שמת במלחמה. השו"ע הביא את שתי הדעות. ורבו המתירים כדעת הרשב"א.

(3) לשני הטעמים, באשה שמעידה מפי גוי מסיח לפי תומו שהבעל מת ונקבר, לא חוששים שמשקרת ומוסיפה על הדברים ששמעה מהגוי.

י. (1) גוי המסיח לפי תומו שהבעל מת וקברתיו, יש סוברים שגם בזמן מלחמה נאמן.

(2) גם לסוברים שגוי המסיח לפי תומו בזמן מלחמה אינו נאמן, בזמן שאין סכנה לגויים רק ליהודים – כמו בנדון דידן – לדברי הכל הגוי נאמן.

יא. יש סוברים שגוי מסיח לפי תומו שהבעל מת ואינו אומר קברתיו, אם אינו מכיר את הנרצח ולא הזכיר שם המת, אינו נאמן גם בזמן שלום.

יב. (1) לאחר שלשה ימים מהמיתה, אין מעידים על זהות המת, שמא אחר הוא והשתנה מראהו כמראה הבעל.

(2) מצאו מת ולא יודעים מתי נהרג, נחלקו הראשונים, יש סוברים שמעידים עליו ויש סוברים שלא מעידים עליו, ורבים מכריעים שמעידים עליו, ויש שכתבו בטעמם, שהחשש שמא אחר הוא, אינו מהתורה אלא מדרבנן, וספק דרבנן לקולא. וכתבו אחרונים שכך פשט המנהג.

(3) אף הסוברים שאין מעידים עליו, לא הכריעו בדבר לגמרי וכתבו שהדבר צריך תלמוד.

(4) אף לסוברים שאין מעידים עליו, כתבו הרבה אחרונים שבעד מפי עד מעידים עליו, שיש לומר שהעד שראה את המת יודע שהוא תוך ג' ימים מהמיתה.

(5) אף לסוברים שאין מעידים עליו במקום ספק ואפילו בעדות של עד מפי עד, במקום שהאשה יצאה מחזקת אשת איש דאוריתא, מעידים עליו.

יג. לכל הטעמים הנ"ל יש להוסיף, שאבד זכרו של הבעל ולא נשמע ממנו דבר במשך שמונה שנים.

פסק דין
האשה העגונה מסרה בעדותה, שבשנת 1943 בהיות היא ובעלה וילדם מסתתרים בבונקר ביער סמוך לכפר טטליובקא מחוז טרנופול בגליציה, יום אחד אחרי שיצאו היא ובעלה וילדם מהבונקר שהיו נחבאים בו לתוך היער הרגישו בהם שוטרים אוקראינים ימ"ש והתחילו לרדוף אחרי הבעל שברח מפניהם והיא וילדה התחמקו מהמקום ושמעה מהכוון שרדפו אחרי בעלה יריה, וזה היה בבוקרו של היום ובאותו היום בערב בא אליה גוי אחד ממכיריהם מכפרם בשם איוואן ומסר לה שמצאו ביער את בעלה, שהכירוהו היטב נרצח ומת והפשיטו את בגדיו וקברוהו, ולא שאלה את הגוי ע"ז, אלא הוא מעצמו ספר לה ע"ז וכונתו היתה להזהירה שלא יצאו ממחבואיהם. וכ"ז היה מלפני כשמנה שנים ומאז נאבד זכרו של בעלה הנ"ל. והכל כמפורט בקבלת עדותה בי"ח לאלול תשי"א ובי"ד לחשון תשי"ב. שתכנה שמורה בתיק.

והנה בראשונה יש לדון בעדות האשה עצמה, שמסרה שראתה שאחרי שהשוטרים האוקראינים - הנאצים ימ"ש הרגישו בהם התחילו לרדוף אחרי בעלה בכלי יריה בידיהם ושמעה שירו אחריו ומאז לא ראתהו עוד ונאבד זכרו, ולכאורה אחרי שהשוטרים הנאצים רדפו אחריו במיוחד בכלי יריה בידיהם וגם שמעה שירו אחריו ומאז לא ראתה אותו יותר, מסתבר מאד שהשיגוהו כיון שהיה יחיד שרדפו אחריו וכן הרוב אומר דכשהשיגוהו הרגוהו, דכל יהודי שהיה אז בידי הרשעים הנאצים היתה אחת דתו למות, ובפרט במקומות שנשארו בחיים רק הנחבאים בבונקרים שכשמצאו יהודי שיצא מהבונקר היו הורגים אותו, וכל אחד כשפגשוהו, ובפרט כשידוע שרדפו אחריו וגם שמעה שירו אחריו, הוי בדין היוצא ליהרג, ואמרו בגיטין (כח ע"ב) ללישנא קמא דבי"ד של אומות העולם כיון דגמיר ליה דינא לקטלא מיקטל קטלי ליה ונותנין עליו רק חומרי מתים, דהוי בחזקת מת, וגם לאיכא דאמרי שם דאדרבא בבי"ד של אומות העולם דנטלו שוחדא (עי' רש"י שם) נותנין עליו גם חומרי חיים, וכן דעת השו"ע בסי' קמ"א סע' ס"ט ובסימן י"ז סע' ל"ו סתים הדבר וע"ש, כאן לא שייך לומר דנטלו שוחדא דממה נפשך היו יכולים ליטול מה שרצו וגם להרגו, ובפרט במקרה זה שרדפו אחריו ללא מקום קבוע בודאי לא שייך לומר דנטלו שוחדא והניחוהו בחיים.

ובח"מ שם (סי' יז) ס"ק ס"ו כותב דמה שחלקו ביוצא ליהרג בין דיני עכו"ם לדיני ישראל איירי רק לענין גט ותרומה ולא לענין להשיא את אשתו יעו"ש, וטעמא דאיך יהיה יוצא ליהרג עדיף מנפל לגוב אריות וממגויד וצלוב וטבע במשאל"ס. ועיין ב"ש שם ס"ק ק"ח שחולק עליו בזה ומוכיח מדברי הרא"ש בגיטין שם דאין חלוק בדבר בין גט לתרומה לענין להתירה להנשא, ויש טעם בדבר לומר דכאן עדיף כיון דאמרי' דודאי קטלי ליה, ומסיק שם ובדין יוצא ליהרג דאיתא פלוגתא בפוסקים אם להלכה יש חלוק בין בי"ד של עכו"ם לבי"ד של ישראל י"ל דאזלינן לקולא. עכ"פ היכא דהוי ודאי בדין יוצא ליהרג דודאי מקטל קטלי ליה לדעת הב"ש הוא עדיף ממים שאין להם סוף.

ובנדון דידן שאינו דומה לגמרי ליוצא ליהרג, דשם הוציאו אותו וכאן רק רדפו אחריו ואולי בכ"ז מצא בברחו מקום מקלט, וא"כ אפשר דאף להסוברים וכיוצא ליהרג הוא עדיף ממשאל"ס בנדון דידן אינו עדיף, אבל ודאי יש לדון שגם אפשרויות ההצלה היו רק מיעוט וע"פ רוב הוא מת הוי בדין דטבע במים שאין להם סוף דאיסור דאורייתא נפק מכח הרוב רק מדרבנן החמירו ולכתחלה לא תנשא ואם נשאת לא תצא וכמבואר ביבמות פ' האשה בתרא (קכא ע"א) ובשו"ע שם סע' ל"ד וראה בריב"ש סי' שע"ט ומובא בב"ש שם ס"ק ק"ב דלאו דוקא בטבע במים שאין להם סוף אלא בכ"מ שע"פ רוב הוא מת, אלא דאף אם נימא כן דבנדון שלפנינו ע"פ רוב הוא מת והוי בדין משאל"ס, הרי לכתחלה לא תנשא ובאיסור חמור ואמרו בגמ' ע"ז ומובא להלכה בשו"ע שם סעי' ל"ד וחכם שהורה להשיאה לכתחלה מנדין אותו.

ונבא כעת לצד היסודי להיתר בנדון שלפנינו, שהאשה מסרה בעדותה מי"ד למרחשון תשי"ב שהגוי איוואן מכפרם הודיע לה באותו היום שנאבד אחרי שרדפו אחריו השוטרים, שמצאו את בעלה נורה ומת וכנ"ל.

והנה עיקר דין זה דעכו"ם מסל"ת נאמן בעדות אשה מבואר בגמ' והלכה ומובא בשו"ע שם סימן י"ז סע' ג', וא"כ אם העכו"ם עצמו אומר לפנינו במסל"ת מת וגם קברתיו נאמן לכל הדעות לעדות אשה להתירה להנשא וכן נאמן ישראל ששמע מעכו"ם המסל"ת ותנשא האשה על פיו, וכמבואר בשו"ע שם סעי' י"ד. וכן האשה בעצמה כיון דנאמנותה בעדות אשה שוה לשל אחר, וכמבואר שם בסעי' מ"ג והיא משנה מפורשת ביבמות, וא"כ כמו כן נאמנת מה שאומרת בשם גוי מסל"ת.

ואף דהאשה אמרה בעדותה לפני בי"ד בי"ח אלול תשי"א דהגוי סיפר לה על הריגת בעלה כדי להזהירה שתדע לשמור על עצמה, ולכאורה יש לדון אם לא נחשב דהוי אמתלא ולא הוי מסל"ת וכדמוכח בשו"ע שם סע' י"ד, בכ"ז בנדון שלפנינו שלא היה לו עצמו שום ענין בזה אם גם בא להזהירה רבים הסוברים דלא מגרע המסל"ת, ועיין בקונטרס עגונות מתשובת הרב בן לב דין מ"ב בדומה לזה באם אמר הגוי אל תצא מביתי שלא יהרגו אותך ותמות כדרך שמת פלוני דיש פנים לכאן ולכאן ואין להקל, והוא סלק ידיו מן הדין והותרה ע"ד שאר חכמי הדור ועיין שם דמובא בקצרי פסקי תשובות המבי"ט דין רי"ט בעכו"ם א' שאמר ליהודי אל תכנס בבית זה כי בבית זה נהרגו שני יהודים שם כל א' אברהם כו' דיש לצדד היתר באשה זו כו' ואינו מעיר כלל מזה שיש כאן חסרון בגדר דין דמסל"ת. וכ"ז שיש שמסתפקים בדבר הוא בענין שהגוי הזהירם במפורש ובנדון דידן רק היא חשבה כן ובעדותה בי"ד חשון תרצה דבריה שלא אמרה כלל ברורות אלא דברה השערה בעלמא ע"ס כ"ז י"ל דלא נמצא כאן גרעון במסל"ת של הגוי.

ועוד דמטעם הנ"ל דמחמת עדות האשה עצמה הוי בדין דמים שאל"ס אפשר לבא בטעם נוסף להקל גם בנדון שלפנינו אף באינו מסל"ת, דלפי המובא בק"ע בדין רכ"ט בשם מהרי"ט היכא דיש כבר יהודי המעיד על טביעת פלוני במשאל"ס וא"כ יצאה אשה זו מחזקת א"א דאורייתא ובדרבנן אפשר לסמוך על העכו"ם אף שאינו מסל"ת.

ויש עוד לדון בזה, כיון דבמצב ששרר בסביבה ההיא בטרנופול שבגליציה שהרשעים בכח הממשלה הנאצית הרשעה רדפו אחרי יהודים ורצחום, הוי כמו מת במלחמה, ואז באה האשה היתה אומרת מת בעלי וקברתיו ישנן שתי דעות אי נאמנת במלחמה וכמבואר בסי' יז שם בסמ"ח, ודעת הר"מ דהיא הדעה הא' במחבר דאינה נאמנת, ודעת הרשב"א והריטב"א דהיא הדעה השניה דבאו' קברתיו נאמנת משום דבזה לא שייך בדדמי וכל מה דאינה נאמנת במלחמה הוא רק משום דאומרת בדדמי, וא"כ אם נחוש לדעת הר"מ לכאורה במלחמה גם באומרת בשם גוי דאמר לה במסל"ת דמת וקבר אותו לא תועיל עדותה. אבל אין לומר כן דכל טעם הסוברים דבמלחמה אינה נאמנת אף באומרת וקברתיו אף דבזה לא שייך בדדמי משום דאמרינן דאחר שראתה אותו בין אחרים שנהרגו וחזתה בלבה ודמיונה שגם הוא נהרג כבר משקרת ואומרת וקברתיו, או כפי שהביאו מתשובת הר"ן משום דאין דרך להמתין במלחמה ולקבור אותו ומשו"ה באשה עצמה חיישינן ומשקרה, ועיין במפרשי השו"ע שם ובב"ש ס"ק קמ"ו, וכ"ז לא שייך במוסרת מה שאמר לה הגוי דאין לנו לומר דבמלחמה משקרת בברור בכל דבריה ומוסרת בשם הגוי מה שלא מסר לה.

ואין מקום לומר שמוסיפה על דבריו ונאמין לה מה שאומרת בשמו שמת ולא על מה שאומרת בשמו שקבר אותו. ועוד דיש הסוברים דבגוי מסל"ת אף במלחמה א"צ כלל שיאמר וקברתיו כמובא בסי' יז שם בס"נ בהגה"ה, ועיין בגר"א שם.

ובנדון דידן יש עוד לומר דכלפי הגוי לא היה כלל מלחמה דהגוים היו בטוחים וכל הרדיפות והרציחות היו על היהודים ולכו"ע יש לומר דהגוי אינו צריך כלל לומר קברתיו וכן המוסר בשמו.

כן אין לבא מכח זה דלדעת הר"מ בעינן בגוי מסל"ת וקברתיו אף בימי שלום וכדמובא שם בסי"ז דזהו רק היכא שלא הכיר הגוי להנרצח ואינו מזכיר שם המת ועיין בהגה"ה ובגר"א שם.

וכ"ז לרווחא דמילתא, דכפי שכתבנו גם אם בעינן שהגוי יאמר וקברתיו אין טעם לומר דכשמוסרת בשם הגוי מה שאמר לה נאמין על מה שאומרת בשמו דמת ולא על וקברתיו. ובעצם הענין דהאשה בעצמה כשאומרת מת וקברתיו במלחמה ג"כ רבו המתירים הלכה למעשה כדעת הי"א.

אלא דיש כאן עוד לדון אם יש לסמוך על עדות הגוי שהכיר אותו דשמא היה יותר מג' ימים ואין מעידין עליו אלא בתוך ג' ימים וכמבואר במשנה יבמות ק"כ ומובא להלכה בשו"ע שם סעי' כ"ו, ויש לחשוש שמא בעלה ברח ונשאר בחיים וזה שראה אותו הגוי מת היה אחר וכבר עברו עליו ג' ימים ונשתנתה צורתו לצורת בעלה ונדמה שזה בעלה אמנם יש לטעון גם בזה להקל דמדברי האשה בשם הגוי יוצא שהגוי אמר שראה את בעלה מוטל מת אחרי שידע שרק באותו היום היה חי וא"כ בודאי שאינו ודאי שעברו על הנרצח הזה המוטל שם מת ג' ימים דאל"כ לא היה חושבו לבעלה אלא דנאמר דהוי בדין ספק שעברו עליו ג' ימים, ובספק מובא בשו"ע שם סעי' כ"ז יש אוסרין ויש מתירין ורבים המכריעים כדעת המתירים בספק ג' ימים, ומהריב"ל בקונטרס עגונות דין ל' כותב כבר פשט המנהג להקל כדעת ר"ת בלא נודע אם הוא תוך ג' ימים, ובתשובות רע"א סימן ק"ז בסמכו על דברי המהרח"ש כותב דקי"ל דבספק ג' ימים מעידין ומשום דקיימינן דג"י דאין מעידין הוא רק מדרבנן ובספק מקילין, וכן הוא ברשב"א בחדושיו לסוף יבמות בטעם המתירין, והרשב"א עצמו אף דרבים מביאים דדעתו ברורה לאסור ומונים דעתו בין הי"א לאיסור נראה מדבריו שם דמסתפק בדבר ולבסוף מסיק דהדבר צ"ת.

ובמהריב"ל שם דין ל"א כותב עוד דבעד מפי עד כו"ע מודו דתלינן להקל שזה שהגיד לו נתברר לו שהיה תוך ג' ימים כו' ובבהי"ט שם ס"ק פ"ח כותב לדבר פשוט דבעד מפי עד תלינן להקל והביא כן בשם בה"ג, ועיין בפת"ש ס"ק כ"ג שהביא רבים הסוברים כוותיה דמהריב"ל בזה וגם להאוסרים בספק ג' ימים וגם לא ס"ל כוותיה דמהריב"ל בענין עמפ"ע כאן דמכח עדות אשה בלבד יש לדון דיוצאה מאיסור א"א דאורייתא והוי בדין מים שאין להם סוף, ומה שדרוש אח"כ לעדות העכו"ם הוא רק להסיר האיסור דרבנן בזה כו"ע יודו דבספק ג' ימים מעידין לכה"פ היכא דהוי עמפ"ע.

מחמת כל הנ"ל, ובצירוף זה שכבר נאבד זכרו זה שמנה שנים ואחרי שהוברר לנו שהשאיר ילד שהוא יחד עם אמו ואין חשש של יבמה לשוק התרנוה להנשא לכל מאן דבעיא.

במותב תלתא ב' דינא כחדא הוינא והתרנו הגב' פלונית בת אלמוני להינשא למי שתבחר אחרי שגבינו עדות שבעלה פלוני בן אלמוני נהרג בכפר טטליובקא במחוז טרנפול ונשאר ילד ממנו בשם אלמוני ועי"ז נותנים לה היתר נשואין היום הנ"ל ומקום הנ"ל.

ניתן ביום י"ד חשון תשי"ב (13.11.1951).