א) הופיעו בפנינו [פלוני] ו[פלונית] בבקשה לאישור הסכם גירושין.

הצדדים נישאו בשנת 2006 ונרשמו לנישואין ברבנות כפר סבא.

האישה הינה ילידת בריה"מ. בתעודת הזהות רשום ששם הוריה אנדריי וקלבדיה.

כאשר נרשמו לנישואין לא נשלחו הצדדים על ידי רבנות כפר סבא לבית הדין לצורך בירור יהדות, כפי שמחייבות תקנות רישום נישואין את רשמי הנישואין.

לצערנו, תקנות אלו לא מבוצעות במקומות רבים, וכתוצאה מאי עמידה בתקנות, משיאים ברבנויות שונות בני זוג כשאחד מהם אינו יהודי, וכפי שאנו נוכחים לעתים בבני זוג הבאים לפנינו להתגרש.

להלן חלק מהתקנות הנוגעות לנידון דידן:

14. ב. בהתאם לסעיף 3 לחוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965, הפרטים בדבר הלאום, הדת, המצב האישי ושם בן זוג אינם
מהוים הוכחה, אף לא לכאורה, לאמיתותם, על כן על הרב המורשה לאמת את כל הפרטים להנחת דעתו.
15. תייר הנרשם לנישואין יציג את דרכונו על מנת שישמש במקום תעודת זהות; על התייר הנרשם לנישואין להמציא אישור על יהדותו ותעודת רווקות מבית דין רבני מוסמך או מרבנות בחוץ לארץ מוכרת על ידי הרבנות הראשית לישראל. (על המסמכים להיות מקוריים ולא תצלום)
36. היה אחד מבני הזוג עולה מחו"ל מקהילה שאין בה רב מוכר ע"י הרבנות הראשית יופנה בן הזוג לבית דין רבני מוסמך כדי לקבוע את כשרותו לנישואין.

בנידון דידן המבקשת נולדה בברה"מ, והוריה לא נישאו כדמו"י ובוודאי לא בפני רב מוכר, שהרי במקום בו נישאו בברה"מ לא היה רב כלל.

במועד הדיון שנערך בה' שבט תשע"ד (6/1/2014) אמר ביה"ד, ככתוב בפרוטוקול:

"יש לי ספק אם נוכל לסדר גט היום, אין לי שום מסמך שמוכיח יהדותה, על פי החלטת בג"ץ אין בסמכותנו להתיר נישואין אם אחד הצדדים אינו יהודי.
...
נכון לעכשיו יש לי ספק לעניין הסמכות. על פי תקנות רישום נישואין חובה על מועצה דתית בעת רישום הנישואין לשלוח לביה"ד לבירור יהדות, יש מועצות דתיות שחושבות שיודעות לערוך בירורי יהדות ועושות זאת בעצמן שלא כמו שרשום בתקנות, במקרה שלפנינו לא נטען שנערך בירור יהדות וברור שלא נערך בירור יהדות כנצרך על פי תקנות הרישום.
...
אנו נענה לבקשתכם נוציא פס"ד לגירושין וגם נסדר גט אך אני מדגיש שסמכותנו תלויה בבירור יהדות של האישה ולא יוצאו תעודות גירושין עד שתברר יהדותה ונוכל לקבוע בודאות את סמכותינו.

אני מדגיש שכל המשך התהליך קרי הוצאת תעודות גירושין ואישור ההסכם מותנה באישור יהדותה של המבקשת."

ביה"ד אישר את ההסכם בין הצדדים וסידר גט במועד זה.

לאחר מכן הזמין ביה"ד את תיק הנישואין של הצדדים ממועצה דתית כפר סבא ותיק המבקשת והוריה ממשרד הפנים.

ב) בתיק רישום נישואין ברבנות כפר סבא נמצאת הצהרת הנישואין, ובחלק הכלה נכתב:

"המבקשת [פלונית] בת אנדריי... המתגורר בברה"מ והאם... קלבדיה ז"ל בת ורה וניקולי [...]".

העדים שהובאו להעיד על רווקותה ויהדותה היו אליהו אבירן אברהם ויעקב אייל (העדים שהעידו גם על הבעל), אינם ילידי ברה"מ וודאי לא היו יכולים לדעת בדבר יהדותה, ולפיכך הצהרת יהדותה נסמכת על הצהרתה בלבד, ללא ראיות נוספות.

הרב רושם הנישואין פעל בניגוד לתקנות הקובעות שהרישום "יהודי" בת.ז. אינו מהווה ראיה אף לכאורה, ולא עשה המוטל עליו לשולחה לביה"ד, שהרי המבקשת ילידת ברה"מ והוריה לא נישאו ברבנות מוכרת.

ביה"ד הזמין את המבקשת להצגת מסמכים המורים על יהדותה.

בדיון שנערך בי"א אייר תשע"ד (11/5/14), הופיעה המבקשת ואמרה שאין בידה תעודות או מסמכים כלשהם להוכחת יהדותה. המבקשת עלתה לארץ בשנת 1990 בהיותה בת 14, אמה נפטרה כשהיתה בת 20, ולדבריה אין לה קשר עם אביה.

שם הורי אביה שרה ויורי, וסבתה שרה היתה יהודיה.

לדבריה שם אמה קלרה, אך לשאלת ביה"ד הודתה ששמה בברה"מ היה קלבדיה, ובארץ שינתה שמה לקלרה.

לדבריה, שם הורי אמה היה ניקולאי וורה, ועכ"פ ורה היתה יהודיה, אך אין לה ראיות על כך. אין היא יודעת דבר לגבי הורי אמה, ואין לה שום מסמך ושום תמונה שיש בה ראיה ליהדותה. לדבריה היא בת יחידה, ולאמה היה אח שנפטר. בסיום דבריה אמרה שברוסיה היו עושים פסח והיתה מדליקה נרות עם אמה.

לכשנמצה הדברים המבקשת טוענת שהיא יהודיה, מודה שאין לה ראיות כלשהן על יהדותה, אמה נפטרה בארץ לפני שנים רבות, ואין לה קרוב ממשפחת אמה. אין ספק שהמבקשת שיקרה שהדליקה נרות עם אמה בברה"מ, שהרי המנהג של הדלקת בנות הוא מנהג חב"די שהתחדש בדור האחרון. ובוודאי מי שהיה ברוסיה באותן שנים לא עשה כן.

שם אמה קלבדיה הוא שם נכרי מובהק, וכן השם ניקולאי, שמו של אבי האם. אמנם שם אם האם, ורה, היה שם שנהג בין ביהודים בין בנוכרים. מכיוון שהמשפחה הגיעה מלנינגרד, ובמקום זה היה קשה להתנהל עם שם יהודי, אין ראיה שמי שנשאה את השם קלבדיה אינה יהודיה. עם זאת, אין בפני ביה"ד אפילו בדל ראיה ליהדותה של המבקשת, ואין לנו אלא דיבורה והצהרתה, והלא ידוע שאין אפשרות לסמוך על הצהרה כזו, מבלי הצגת תעודה או מסמך כלשהו, שהרי כל דפריש מרובא פריש, ורוב הנמצאים ברוסיה הינם נוכרים. ועכ"פ ליהודים שהגיעו משם היו תעודות או מסמכים כלשהם שיש בהם לתמוך בטענת יהדות.

לפיכך הזמין ביה"ד תיקי משרד הפנים כדי לבדוק על סמך מה נקבעה זכאותה של משפחת המבקשת והמבקשת לעלות, והאם יש ראיה בתיק זה ליהדותה.

ב) בתיק משרד הפנים ישנה תעודת לידה "דיז" של אבי המבקשת - תעודה משנת 90', שהחליפה את תעודת הלידה המקורית ביוזמת השלטונות. בתעודה כתוב שאבי האב יורי... רוסי, ואם האב שרה פייביש יהודיה. כמו כן בתיק ישנה תעודת לידה מקורית של הסבתא ק. סורה בת פייביש. יש לציין שבתיק יש מסמכים רבים המורים על יהדותה של הסבתא, ולפיכך באם יוכח הקשר בין שרה לאנדריי אבי המבקשת, יש לקבוע שהאב הינו יהודי.

לעומת זאת אין תעודה כלשהי של האם, גם לא תעודה "דיז", אף שוודאי שהאם והאב יצאו יחדיו מברה"מ וגם לאם היתה צריכה להיות תעודה כלשהי, בתיק משרד הפנים אין תעודה כלשהי.

עם הגעתה לארץ ביקשה אם המבקשת לשנות שמה מקלבדיה לקלרה, וכן ביקשה לשנות ברישום הלאום והדת, בו לא היה רשום דבר, ליהודי. ולפיכך אין ספק שרישום אם המבקשת יהודיה נעשה על פי הצהרתה. כמו כן לא נמצא בתיק משרד הפנים תעודה כלשהי המורה על יהדות המבקשת.

לאחר פטירת אשתו (אם המבקשת) חזר האב לרוסיה ונשא בפטרבורג בשנת 2004 אשה נוצריה בשם [...]. עם נישואיהם ביקש האב להביא את האשה לארץ, עקב כך ערך משרד הפנים בדיקה לגבי זכאותו וזכאותם לעלייה של אשתו המנוחה קלבדיה ובתה [פלונית], המבקשת שלפנינו.

מסתבר שהטעם שלשכת הקשר בדקה אז זכאותו וזכאות אשתו הראשונה ובתו הינו בגין הנוהל שנהג במשרד הפנים בתחילת שנות ה- 90. המבקשת עלתה לארץ בליווי הוריה ביום 16/3/90, באותה תקופה הגיעו עולים רבים מברה"מ מבלי שנבדקה זכאותם ע"י השגרירות והקונסוליות בברה"מ. מכיוון שבאותה תקופה לא נערכו בדיקות הגיעו לארץ עולים רבים שלא הציגו תעודות ולא היו יהודים, משרד הפנים רשם אותם כיהודים על פי הצהרתם. באותה עת לא פעלה עדיין לשכת הקשר בברה"מ, ולפיכך אין תיעוד וצילומי תעודות בלשכת הקשר משנים אלו. לפיכך בשנים מאוחרות יותר, כשאחד העולים משנות ה- 90 ביקש להביא קרובי משפחה נוספים, החליטה לשכת הקשר לערוך בדיקה בדיעבד, לבדוק האם הנ"ל והמשפחה שעלו עמו זכאים לעלות לארץ, ואם כן – על פי איזה סעיף לחוק, סעיף 4.ב כיהודי או סעיף 4.א כקרוב של יהודי.

מכיוון שבתיק משרד הפנים לא נמצאו תעודות של אם המבקשת והמבקשת, הוזמן האב למשרד הפנים. וז"ל התצהיר שנתן ביום 18/9/06:

"אשתי הראשונה המנוחה קלרה הגיעה לישראל ללא תעודות לידה היות והתעודה הלכה לאיבוד ולא היה ניתן לשחזרה, היא טענה כי במשפחתה היו יהודים – סבים וסבתות, אך לא היו מסמכים המוכיחים זאת. במשרד הפנים ברמת גן, לשאלה האם היא יהודיה השיבה בחיוב. לא נשאלו שאלות אחרות וגם לא היו טענות."

תורגם טלפונית ע"י רון שכטר מלשכת הקשר.

במסמך נוסף מאותו יום נאמר כדלהלן:

"שיחה טלפונית עם רון.

אין ספק לגבי יהדותה של אימו. אשתו הראשונה אינה זכאית. לבקש מאנדריי להביא הוכחות לקשר עם אימו – שרה: תמונות משותפות, מסמכים של אמא וכו'.

יש להזמין את בתו [פלונית] לתיקון זכאות – 4 א בת.

חתם על תצהיר שאישתו הראשונה, אמא של [פלונית] אינה יהודיה.

להמשך טיפול בסטטוס הבת ע"י לביאה."

למחרת, ביום 19/9/06 נכתב מזכר במשרד הפנים, שזו לשונו:

"לביאה,

לבקשת רון שכטר יש להזמינה לתיקון דת ולאום.

הנ"ל 4 א בת ולא 4 ב'.

מצ"ב הצהרת אביה... אנדרי."

ביום 21/9/06 פנתה לשכת משרד הפנים בכפר סבא למבקשת כדלהלן:

"נא לפנות ללשכתנו לתיקון פרטי דת ולאום.

לבירורים נוספים ניתן להתקשר לטלפון 09-7630202."

בתגובה לפנייה זו השיבה המבקשת במכתב מתריס מיום 28/10/06 למשרד הפנים, להלן סעיף 4 ממכתב זה:

"על-מנת שאוכל להתייחס לפנייתכם, שכרגע נראית כשגיאה משעשעת או כפתיח לספר של קפקא, אבקש לברר את הפרטים הבאים:

א. מי הגוף או האדם המזמין אותי, להיכן אני מוזמנת ולאיזה מועד בדיוק?

ב. מתוקף איזו סמכות חוקית הנני מזומנת?

ג. מה פירוש "תיקון פרטי דת ולאום", מדוע יש לבצע בהם "תיקון", כלשונכם וכן לאיזו דת ולאיזה לאום חפצה אותה ישות המזמנת אותי שאשתייך?

ד. במידה ויסוד הפניה אלי איננו בטעות, אבקש לברר על מה נשענת הפניה ואיזה רקע עובדתי ומשפטי יש לדרישה הנ"ל שהפנה משרדכם אלי."

ביום 11/2006 פנתה סגנית מנהלת לשכת משרד הפנים בכפר סבא במכתב לאתי שרון הממונה על מרשם ודרכונים במשרד הפנים, שזו לשונו:

"הנדון: [פלונית]

הנ"ל עלתה לארץ ביום 16.03.1990 כקטינה עם הוריה:... אנדריי,... קלרה (שנפטרה ב- 1996) נרשמה כיהודיה.

על פי הצהרת האב שנתקבלה בלשכתנו השנה, אשתו הראשונה (אמה של [פלונית]) הגיעה לישראל ללא תעודת לידה היות והתעודה הלכה לאיבוד ולא ניתן היה לשחזרה. כשנשאלה אם היא יהודיה – ענתה בחיוב ולכן נרשמה כיהודיה.

על פי שיחה טלפונית עם רון שכטר מלשכת הקשר היא אינה יהודיה ועל כן גם הבת – [פלונית] אינה יהודיה. שלחנו לה מכתב זימון להגיע ללשכה לתיקון פרטי הדת והלאום.

בעלה שהוא עו"ד שלח לנו מכתב המצ"ב...

כשדברנו איתו בטלפון הבהיר ועמד על כך שדרישתנו אינה חוקית כי זה אינו בסמכותנו."

בתשובתה ענתה לה הגב' אתי שרון:

"יש לפנות ללשכת הקשר ולבקש את הממצאים שיש בידיהם על מנת שנוכל לפנות לבית משפט. ללא ראיות אין אפשרות לטפל בתיקון הדת."

בתיק משרד הפנים אין תיעוד מה היו תוצאות הפניה לרון שכטר, והאם נעשתה פניה לבית המשפט.

ג) עם זאת, חובה עלינו לפסוק בעניין העומד בפנינו.

מתוך החומר שבתיק עולה שהורי המבקשת לא הציגו בפני משרד הפנים או רשות כלשהי את תעודת האם ואת תעודת המבקשת. לטענת האב תעודת האם אבדה ולא היה ניתן לשחזרה. לא נאמר דבר לגבי תעודת הבת. לכשעצמה טענה זו אינה מובנת, שהרי אף אם התעודה אבדה, ניתן להכין תעודה חוזרת על פי הרישומים בספר הרישום, בין לתעודת האם ובין לתעודת הבת. כמו כן המשפחה עלתה בתחילת שנות ה- 90, בתיק משרד הפנים נמצאת תעודת "דיז", תעודה שהוחלפה ביוזמת השלטונות בעת היציאה, תוך דרישה להחזיר התעודה המקורית. הנוהל היה שאחד מבני המשפחה הולך למשרד הרישום, נותן התעודות הישנות ומקבל תעודות חוזרות "דיז". וגם אם לא היתה תעודה ישנה, היתה מופקת תעודה "דיז". ולפיכך מסתבר מאוד שגם במקרה שלפנינו היו בידי המשפחה בעת עלייתם מלבד תעודת האב גם תעודות האם והבת, אך דברינו הם השערה על פי הנוהל הקבוע, ואין לנו ראיה שאכן היו תעודות שלא הוצגו.

בין כך ובין כך אין בפנינו מסמך או ראיה כלשהי שהמבקשת יהודיה. על פי מה שהוצג לנו, רישומה של אם המבקשת והמבקשת כיהודיה היתה על פי הצהרת האם, דבר שלא גובה במסמכים. לעומתה ישנו תצהיר של האב המצהיר שאם המבקשת אינה יהודיה, ולפיכך נדון מהו תוקפו ההלכתי של תצהיר זה.

שקלנו להזמין את האב לביה"ד לשמוע דבריו, אך הגענו למסקנה שלא תהיה תועלת הלכתית לעדותו, שהרי אין ספק שאין בידי האב תעודה המוכיחה את יהדותה של אם המבקשת או של המבקשת, שהרי אם היתה תעודה כזו, היה מציגה במשרד הפנים. ומעתה, אף אם יבוא בפנינו ויצהיר שאם המבקשת יהודיה וממילא המבקשת יהודיה, אין אנחנו יכולים לסמוך על הצהרתו,

ללא הצגת מסמך או ראיה כלשהי התומכים בהצהרתו. שהרי אין ספק שרוב הנמצאים ברוסיה הינם נוכרים, ויש לנו לילך אחרי הרוב.

במקרה שלפנינו אבי המבקשת הינו בן ליהודיה ולאב רוסי, נשותיו השניה והשלישית היו נשים נוכריות, ואין לנו ראיה כלשהי שאשתו הראשונה היתה יהודיה, ושוב ניזל בתר הרוב. וברור שעלתה לארץ לא על פי זכאות אישית אלא כאשתו של האב, שהרי זכאותה האישית לא הוכחה, אדרבה לפי קביעת משרד הפנים, זכאותה היתה על פי סעיף 4.א כאשה של יהודי ושל בתה כבת של יהודי. אי הצגת התעודה במקרה שלפנינו בטיעון קלוש שלא ניתן לשחזרה, מהווה גם היא ריעותא, שהרי לפי הנוהל ונסיבות העניין מסתבר מאוד שניתנה תעודת "דיז" לאם המבקשת ולמבקשת, אך כאמור בין כך ובין כך לא נוכל לסמוך על דבריו לקביעת יהדות המבקשת.

ה) אך לכאורה היה מקום להזמינו כדי לשמוע דבריו ומדין תורה ניתן להאמין לו, באם יאמר שאם המבקשת אינה יהודיה. שהרי האמינתו תורה, וכדאמרינן בקידושין ע"ח, ב:

"האומר בני זה ממזר אינו נאמן ואפילו שניהם מודים על עובר שבמעיה ממזר הוא אינם נאמנים. ר"י אומר נאמנים."

והנה לענין הלכה פסקינן כר"י שהאב נאמן, כדכתיב "יכיר – יכירנו לאחרים", כדאיתא בגמ' שם ובעוד מקומות. ומהאי טעמא שנאמן להכיר שבנו הוא בכור, נאמן לפוסלו לומר שהוא בן גרושה והוי חלל, והוא הדין שנאמן לומר שהוא ממזר. ולפי זה יש לעיין האם נאמן לומר שבנו (או בתו) אינם יהודים. שהרי אם אומר שאשתו (או מי שהיתה איתו) אינה יהודיה, הרי זה כאילו אומר שבנו אינו יהודי.

אלא שיש לעיין האם אפשר ללמוד מדין יכיר לדין אומר "הילד שלי בן של אינה יהודיה". שהרי אם האשה אינה יהודיה, הבן הולך אחריה ואין הוא יהודי, ולפיכך אין הוא מתייחס אחרי האב, ואין הוא נקרא בנו ההלכתי אף שהוא בנו הביולוגי. ומכיוון שכך, מאן לימא לן שגם בכה"ג נאמר דין יכיר, דדין המשנה מיירי באומר על בנו שהוא בנו ההלכתי אלא שהוא פסול, כגון בן גרושה שהוא חלל, או בנו ממזר שהוא בנו אלא שפסול לבוא בקהל. ולגבי האומר שהבן שילדה אשתו ממזר מכיוון שאינו בנו, בזה נתנה לו התורה נאמנות. ועיין במחלוקת הראשונים בזה.

ועכ"פ לאומרים שנאמן בכהאי גוונא, הוא מפני שנאמן לומר שהבן שילדה אשתו אינו בנו, אך בטוען שהוא בנו הביולוגי אך אינו בנו ההלכתי, צריך לדון אם נכלל בכלל דין יכיר, שאם יהיה נכלל בהך דינא, אף בנידון דידן, ואם יאמר שאשתו לא יהודיה נאמיננו, דהרי בדין יכיר איכא שני דינים באומר בני זה בן גרושה, הוא נאמן לגבי הבן שהוא בנו וקובע את מעמדו, האם הוא כשר או חלל, וכן באומר בני זה ממזר שנולד מממזרת הרי הוא קובע את איכות בנו שהוא בנו, ומעמדו הוא ממזר הפסול לבוא בקהל. ובאופן נוסף האומר על בן אשתו שאינו בנו, באמירתו הוא קובע שאין הוא בנו, וממילא מכיוון שנולד מאשת איש דינו כממזר אבל אין הוא קובע אלא שאינו בנו, ואין לו נאמנות לעניין איכותו, שהרי אינו בנו. ולא יהיה נאמן לומר אינו בני והוא בנו של פלוני ישראל, שבזה קובע ממזרותו, אלא כל נאמנותו שאינו בנו. וממילא לגבי איכות הבן, בזה נימא שאם מישראל נולד הרי הוא ממזר ואם נולד מנכרי אין הוא ממזר, ועכ"פ אין הוא קובע איכותו. אמנם בטוען בני זה הוא בני מן הנכרית, הוא קובע לכאורה תרתי: א. שאינו בנו מכיוון שבן מן הנכרית אינו מתייחס אחריו; ב. איכותו שהוא נכרי ואינו ישראל.

והרי לא מצינו שנאמן לומר גם שאינו בנו וגם איכותו.

ו) ונראה להביא ראיה להאי דינא ממה שנינו ביבמות מ"ז, א דאיתא התם:

"מעשה באחד שבא לפני רבי יהודה ואמר לו נתגיירתי ביני לבין עצמי... א"ל יש לך בנים, א"ל הן, א"ל נאמן אתה לפסול את עצמך ואי אתה נאמן לפסול את בניך. ומי א"ר יהודה אבנים לא מהימן והתניא יכיר יכירנו לאחרים, מכאן א"ר יהודה... נאמן לומר בני זה בן גרושה הוא... א"ר נחמן בר יצחק ה"ק ליה לדבריך עובד כוכבים אתה ואין עדות לעכו"ם. רבינא אמר הכי קאמר ליה יש לך בנים א"ל הן יש לך בני בנים א"ל הן א"ל נאמן אתה לפסול בניך ואי אתה נאמן לפסול בני בניך..."

והקשו הראשונים לדעת רב נחמן בר יצחק, שאמר לו ר"י לדבריך נכרי אתה ואין עדות לנכרי, מאי קאמר, ומה אכפת לן שהוא נכרי, דהרי אף אם הוא נכרי ואף אם הוא נאמן, הכל תלוי מי אשתו, שאם אשתו ישראלית אף אם הוא נכרי בנו ישראל, ואין הוא פוסלו. ואם אשתו נוכרית מה אכפת לן אם הוא ישראל או נכרי ומה אכפת לן שהתגייר בינו לבין עצמו, בכל אופן אזלינן בתרה והילד נכרי. והתוס' תירץ שמיירי שאשתו ישראלית, ולכן ודאי הילד ישראל, אלא שר"י סבר כמ"ד נכרי הבא על בת ישראל הולד פסול, והנפק"מ אם נאמן לפסול ילדו מישראלית.

וכן כתב הרמב"ן בתירוצו השני וכן כתבו הרשב"א והריטב"א בתירוץ אחד.

אך בתחילת דבריו מביא הרמב"ן דברי הרב אב בי"ד וז"ל:

"...דגר וגיורת הוו שבאו לפני רבי יהודה, והיו מוחזקים לנו כישראל מעליא. וקשיא לי, שהרי לדבריו הכל תלוי בגירותה של אשה, ואין האב נאמן לפסול את האשה, ולא האשה נאמנת לפסול בנה, ולמה היה צריך לומר לדבריך גוי אתה. ואם תאמר הוא נאמן על הבנים והאשה על עצמה, והלא כיון שהבן נפסל בדבורה של אשה, אף על עצמה אינה נאמנת, וכן האב אינו נאמן על הבן לומר אמו שפחה במקום שפוסל את אמו, כדאמרינן לענין יכיר [בסוגיין] ואינו נאמן על בנו גדול. ולא קשיא, דכיון דאמרי נתגיירנו שנינו בינינו לבין עצמנו והיא מודה לדבריו, ונאמנת על עצמה בשאין לה בנים, והוא נאמן על בנו לומר מן השפחה נולד לי, הרי עדותן מצטרפת לפסול הכל."

ומבואר מדבריו שגם בכה"ג אמרינן יכיר, היכא שאומר שהבן הוא בנו מן השפחה או מן הנכרית. אף שבאמירתו זו הוא אומר שהוא אינו בנו כיוון שלא מתייחס אחריו, ומוכח מתוך דבריו דאם אומר על אשתו שהיא נכריה, בדיבור זה הוא מעיד גם עליה שאין היא יהודיה וגם על הבן הנולד ממנו, ובכהאי גוונא אין הוא נאמן, שכיוון שאינו נאמן לפסול את אשתו לא מהימנינן ליה לפסול את בנו, דדווקא לגבי בנו נתנה לו תורה נאמנות להכירו, אבל כשלבנו יש בנים מכיוון שאינו נאמן לפסול בני בנים הוא הדין שאינו נאמן גם לגבי בנו, וה"נ אם בדיבורו פוסל את אשתו ואת בנו, מכיוון שאינו נאמן לגבי אשתו לא מהימן לגבי בנו. וכתב שהיות שהאשה אומרת על עצמה שהיא נכרית (שנתגיירה בינה לבין עצמה), שאין צריך לאמירתו לפסול את האם שהרי היא פסלה את עצמה, שוב יהיה מהימן לגבי בנו, דבאמירתו אינו פוסל אלא את בנו.

והוא הדין שהאשה גרידא אינה נאמנת לגבי עצמה לולי אמירת הבעל, שהרי באשה לא נאמר יכיר, ואינה נאמנת לגבי בנה, וכיוון שאינה נאמנת לגבי בנה אינה נאמנת לגבי עצמה. אבל בשניהם אומרים שהיא נכרית, היא יכולה לפסול את עצמה ולא את בנה והוא את בנו ולא את אשתו ומתוך דברי שניהם נפסול האם והבן. ולהכי אם האב לא היה אומר נתגיירתי ביני לבין עצמי, אלא שהאב הוא יהודי, יש לו נאמנות מדין יכיר ופוסל בנו שהוא בן הנכרית ומהימן לגביו מדין יכיר, אלא במקרה זה שהאב אמר נתגיירתי ביני לבין עצמי אמר לו ר"י לדבריך עכו"ם אתה, וכיוון שאינו נאמן לגבי הבן, שוב גם האם אינה נאמנת לגבי עצמה שבזה תפסול את הבן.

ועכ"פ חזינן שמפורש בדברי הרב אב בי"ד שדין יכיר נאמר גם לגבי בנו מן הנכרית שנאמן לגבי הבן, אם באמירתו הוא פוסל רק את בנו, אבל לא כשפוסל את האשה. ולדבריו יש לומר דהוא הדין כשאומר בני זה בן גרושה שבאמירתו הוא פוסל את אשתו, לא יהיה נאמן אלא כשהיא מודה שהיא גרושה, או שאינה קיימת כגון שנפטרה אשתו. ועיין בנתיבות המשפט סימן רע"ט סק"ד, ובקצוה"ח שם ס"ק ד, ובאור שמח ה' יבום וחליצה פ"ג ה"א, ובשערי יושר שער ו' פי"ג, ואכמ"ל.

והנה מתוך דברי הרב אב בי"ד, שכתב שהיות שהאב והאם אומרים שהיו נכרים, מהימנינן לתרוויהו, לאם מאמינים על עצמה ולאב על בנו, ונאמן שהוא נכרי, משכחת לה פתרי למה שהקשה התויו"ט במשנה בקידושין שהבאנו לעיל, דאיתא שם ואפילו אביו ואמו אומרים על עובר שבמעיה אינם נאמנים, ור"י אומר נאמנים, והקשה התויו"ט מדוע צריכים לומר נאמנים, דמה לנו לאמירת אמו, והרי באמירת אב סגי, דדין נאמנות מטעם יכיר נתנה תורה לאב ולא לאם. עיי"ש מה שנדחק, ולדברי הרב אב בי"ד אתי שפיר דיש לומר דהתם מיירי באומר על בנו שהוא ממזר מכיוון שאשתו ממזרת ומעתה נהי דנאמן לגבי בנו מדין יכיר, אינו נאמן לפסול את אשתו, ומכיוון שאינו נאמן לגבי אשתו שוב אינו נאמן לגבי בנו וכדכתב הרב אב בי"ד. אמנם אם שניהם אומרים שהיא ממזרת ומכיוון שנאמנת לגבי עצמה, נהי שנאמנת לגבי עצמה, אבל לא נאמנת לגבי בנה. וכן האב נאמן לגבי הבן ולא לגבי האם, אך כשהיא מודה אין הוא פוסלה, וממילא נאמן לפסול את הבן, מפני שהאם פסלה עצמה. ואכמ"ל, והארכנו בזה יותר מדי.

ועיין בשו"ת רעק"א סימן רנד אות ג' מש"כ הגר"ש איגר בביאור סברה זו ומה שכתב רעק"א שם סימן רנה אות ח', ואכמ"ל.

עכ"פ אי נימא כסברה זו שהאב נאמן לפסול את בנו אם אומר שהוא בנו מן הנכרית במקרה שאינו פוסל את האם, אף בכהאי גוונא היה מקום לומר שאם יבוא האב לבית הדין ויאמר שאם המבקשת נכריה, נאמין לו מדין יכיר, שמכיוון שהאם נפטרה ואין נפק"מ לגביה, ועתה אין אנו דנים אלא לגבי המבקשת, ובכהאי גוונא יש לומר דנאמן מטעם יכיר.

אך באמת זה אינו, דמכיוון דלמבקשת יש ילדים, ואם יאמר שהיא נוכרית שוב יפסלו גם ילדיה, שוב לא מהימנינן ליה גם לגבי בתו, וכדאמרינן ביבמות שם, שאם יש בנים לבניו אינו מהימן. ולהכי בנידון דידן, אף אם יאמר שאם המבקשת אינה יהודיה, לא יהיה נאמן מדין יכיר, ולפיכך הזמנת אבי המבקשת לביה"ד לא תועיל, שהרי אין לו נאמנות הלכתית.

ז) ועתה נבוא למצוי הדברים.

המבקשת עלתה לארץ בלוויית הוריה בשנת 90, תעודת הלידה של המבקשת ותעודת הלידה של אמה לא הוצגו במשרד הפנים, המבקשת וכן אביה בהופיעו במשרד הפנים טען שתעודת האם אבדה ולא היה ניתן לשחזרה. טענה זו אינה טענה מהימנה, שהרי אם המבקשת נולדה בשנת 1954, בשנים אלו היה רישום במקום הלידה. ואף אם תעודה אבדה ניתן להוציא תעודה חוזרת על פי הכתוב בספרי הרישום. שחזור תעודה אינו על פי התעודה הישנה, אלא על פי ספר הרישום. ולפיכך טענה זו אינה טענה הגיונית. מלבד זאת, בעת היציאה מברה"מ באותה תקופה, השלטונות דרשו החזרת התעודה הקודמת ונתנו תעודת "דיז", שהיא תעודה מוחלפת ביוזמת השלטונות. כל תעודות המשפחה הוחלפו באחרות, לאב יש תעודת "דיז" ולפיכך מסתבר שגם לאם וגם למבקשת, ילידת 1976, ניתנה תעודה מוחלפת "דיז". התעודות לא הוצגו בעת עלייתם, ומסתבר שיש דברים בגו. אם כי, אין אנו יכולים לקבוע מסמרות בדבר.

נוסיף ונאמר, שמה של האם קלבדיה בת ניקולאי, הינו שם נכרי מובהק, עם זאת כפי שאמרנו לעיל, על פי השם בלבד לא נוכל לקבוע שהאם נכרית, כיוון שבמקום מגוריה לנינגרד היה נוח להשתמש בשם זה. עם הגעתה לארץ שינתה האם את השם מקלבדיה לקלרה, וטענה שזה שמה המקורי, אך אין ראיות כלשהם לדבר זה. והנה אין ספק שסבה של המבקשת, אבי האב, הוא רוסי, וכמו שמוכיחה גם תעודת הלידה של האב, ולפיכך אין ספק שבפספורט הרוסי של האב היה רשום שלאומו רוסי, וכפי הנהוג שהבן לוקח את לאומו של אביו. כמו כן מסתבר שגם אבי האם ניקולאי אינו יהודי שהרי גם שם זה הוא שם נכרי מובהק. ולגבי לאום האם אנו יכולים לשער שמכיוון ששם זה מובהק, ולפיכך מסתבר מאוד שגם בפספורט של האם היה רשום לאום רוסי או אוקראיני וכו'. ולפיכך מסתבר מאוד שבתעודת הלידה של המבקשת היה רשום שלאום שני הוריה אינו יהודי. אך כאמור דבר זה הינו השערה, אף שהדבר מסתבר מאוד למי שמכיר הנוהל שנהג בארצות שהיו בברית המועצות. לפיכך, אף אם היתה מוצגת תעודת הלידה "דיז" של המבקשת והיה רשום בה שלאום שני הוריה אינו יהודי, לא היה בדבר משום הוכחה חותכת שהיא לא יהודיה, שהרי יש אפשרות שאמה יהודיה. עם זאת, תעודה כזו מועילה להחזיק המבקשת בחזקת אינה יהודיה, ובפרט שרוב הנמצאים בברה"מ אינם יהודים. ומעתה נימא כל דפריש מרובא פריש, והיא בחזקת אינה יהודיה.

והנה, מתוך המסמכים הנמצאים בתיק משרד הפנים עולה שאין ספק שסבתה של המבקשת, אם האב שרה בת פייביש וולקוב היא יהודיה. משרד הפנים ביקש הוכחות מהאב שאכן הוא בנה של שרה, ומסתבר שהוצגו הוכחות להנ"ל. ולפיכך, יש לקבוע שאביה של המבקשת הינו יהודי בן לאב נוכרי, ולפיכך היה זכאי לעלות לפי סעיף 4.ב לחוק השבות, זכות עליה כיהודי.

לעומת זאת, לגבי אמה של המבקשת, אין ראיה ואפילו בדל ראיה להוכחת יהדותה, היא אף הגיעה לארץ כששמה במסמכים קלבדיה בת ניקולאי וורה [...]. האם לא הציגה תעודות ומסמכים כלשהם במשרד הפנים, וגם הגישה בקשה לשנות שמה מקלבדיה לקלרה והצהירה שהיא יהודיה. בשנת 90', בתקופה בה עלתה המשפחה, נרשמו פרטי הלאום על פי הצהרה בלבד. כפי שכתבנו לעיל, המבקשת הצהירה בפנינו שלאם לא היו תעודות. גם האב הופיע במשרד הפנים בשנת 2006 והצהיר שלאם לא היו תעודות, ורישום הלאום והדת היה על פי הצהרה. בתצהיר שנכתב בשנת 2006 בכתב ידו (תצהיר שמצוי בתיק משרד הפנים), אומר האב דברים עמומים שלדבריו אשתו טענה שהיו במשפחתה "יהודים – סבים וסבתות, אך לא היו מסמכים המוכיחים זאת". אין בדבר ראיה כלשהי ליהדות האם, שהרי הוא אומר במפורש שאין מסמכים המוכיחים טענה זו. כמו כן, הטענה שהיו סבים וסבתות יהודים לא מגדירה האם מדובר בסבים וסבתות מצד אביה או מצד אמה, וכמובן שעל פי זאת לא ניתן לקבוע יהדות.

עם זאת, אין בדברי האב אמירה מפורשת שאם המבקשת לא יהודיה. אם אכן היתה נאמרת אמירה מפורשת כזו בתצהיר, יכול להיות שהיינו יכולים להיסמך על תצהיר זה שנעשה בשנת 2006, כהכרה של האב שבתו אינה יהודיה, שהרי באותה עת עדיין לא היו לה ילדים, וכבר כתבנו בפס"ד מיום 19/7/10 בתיק 763274/1 שיש דין יכיר גם באמירה בכתב. אך כאמור דבר זה לא נכתב בתצהיר.

בתיק משרד הפנים נכתב בשמו של רון שכטר שהאב מסר תצהיר שאשתו הראשונה לא היתה יהודיה, אך אין אנו יודעים אם היה תצהיר נוסף או שהדברים נאמרו בעל-פה. אך כפי שכתבנו במה שהוצג בפנינו ובשאר המסמכים ממשרד הפנים אין לנו ראיה חותכת שהאב אמר שקלבדיה אינה יהודיה וממילא גם בתה המבקשת אינה יהודיה. עם זאת, דעת הגורמים במשרד הפנים שאכן קלבדיה אינה יהודיה וגם המבקשת אינה יהודיה, ולכן רצו לשנות הזכאות לעליה של קלבדיה והמבקשת מ- 4.ב – "יהודיה" ל- 4.א "אשה ובת של יהודי". המבקשת לא שיתפה פעולה עמם, ואין אנו יודעים האם משרד הפנים פנה להליכים משפטיים לשינוי הרישום.

בין כך ובין כך, המבקשת ואמה ילידות ברה"מ שרובם אינם יהודים, ועולות הוכחות נסיבתיות שהאם קלבדיה בת ניקולאי אינה יהודיה. אין ספק שהאם הצהירה שהיא יהודיה, אך אין כל חיזוק ואישוש להצהרה זו. בפני ביה"ד לא הובאו מסמכים ו/או ראיות כלשהן שהמבקשת הינה יהודיה, ולפיכך ביה"ד אינו יכול לקבוע שהמבקשת הינה יהודיה. עם זאת, אין אנחנו יכולים לקבוע בוודאות שהיא אינה יהודיה. ומשכך יש להכניס את המבקשת לרשימת מעוכבי חיתון עד שיוצגו בפני ביה"ד מסמכים או ראיות להוכחת יהדותה.

ח) והנה כפי שכתבנו לעיל, המועצה הדתית בכפר סבא נהגה ברשלנות פושעת, ולא ערכו רישום הנישואין לפי תקנות רישום נישואין. המבקשת ו[פלוני] נישאו בחופה וקידושין, והנה אם המבקשת יהודיה, הנ"ל אכן היו נשואים על פי דין תורה וצריכים ג"פ להתירם. ולפיכך משניתן הגט בביה"ד הצדדים גרושים זה מזו. אך אם המבקשת אינה יהודיה, אין תפיסת קידושין ונישואין בין יהודי למי שאינו יהודי.

הסמכות לדון ולהחליט לגבי גירושיהם של בני הזוג שהינם יהודים במדינת ישראל, היא סמכות ייחודית של ביה"ד הרבני. כפי שקובע סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953:

"עניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי דין רבניים".

ולפיכך גירושין של בני זוג יהודים במדינת ישראל בין שנישאו במדינת ישראל כדמו"י ובין שנשאו מחוץ למדינת ישראל, בין בנישואין אזרחיים, המצריכים נוכחות שני בני הזוג, שנעשו כחוק המדינה ממנה עלו בני הזוג, או של בני זוג שנסעו לחו"ל לצורך עריכת נישואים. וכן בני זוג שנישאו בנישואי מכסיקו או פראגווי נישואין שנעשו ע"י שליחת מסמכים של עורכי דין ואינם דורשים נוכחות הצדדים. הינם בסמכותו הייחודית של ביה"ד.

המחוקק לא קבע אופן הגירושין והתרת הנישואין אם ע"י ג"פ או באופן אחר, ודבר זה גם הוא בסמכות ביה"ד שהוא הקובע אופן הגירושין והתרת הנישואין בכל מקרה לגופו.

יש לציין שהנישואין של יהודים על פי חוק במדינת ישראל הינם כדמו"י בלבד, ולפיכך כל מי שנישא במדינת ישראל כדמו"י, יש לנישואין אלו תוקף הלכתי ותוקף חוקי. לעומת זאת, נישואין כדמו"י בחו"ל יש להם במקום עריכת הנישואין תוקף הלכתי בלבד ולא תוקף חוקי.

נישואין אזרחיים רגילים או נישואי מכסיקו או פראגווי הינם בעלי תוקף חוקי בכפוף לתנאי המשפט הבינלאומי הפרטי. אמנם לעניין תוקפם ההלכתי דן ביה"ד בכל מקרה לגופו.

מכיוון שלדעת חלק מהפוסקים יש לנישואין אזרחיים גם תוקף הלכתי (לכל הפחות של ספק קידושין), נוהג ביה"ד לסדר ג"פ לבני זוג שנישאו בנישואין אזרחיים בלבד בארץ מולדתם.

בנישואי פראגווי או מכסיקו לא מצינו בפוסקים מי שחושש לנישואין הלכתיים ולפיכך נוהג ביה"ד להתירם בלא ג"פ.

ברוב הפעמים ביה"ד מתיר בין את תוקפם ההלכתי ובין את תוקפם החוקי של הנישואין ולפעמים ביה"ד מוסמך להתיר את הנישואין מצד אחד בלבד דהיינו תוקפם ההלכתי או תוקפם החוקי של הנישואין, ביה"ד קובע בכל מקרה לגופו את צורת התרת הנישואין.

ט) והנה בעבר נהגו בתי הדין להורות על התרת נישואיהם של בני זוג גם אם אחד מהם אינו יהודי, באם נישאו בנישואין אזרחיים בחו"ל והגישו בקשה לגירושין בבית הדין.

ברם כיום, גם כשבית הדין מגיע למסקנה כי אחד המבקשים שבפניו אינו יהודי, נבצר מאתנו להורות על כך, על אף הסכמה של המבקשים, וזאת לפי פסיקת בית המשפט העליון ב-בג"ץ 9476/96 מאיר סרגובי נ' בית הדין הרבני האזורי ירושלים [פדאור (לא פורסם) 06 (20) 796]. פסק דין זה קובע, במקרה שאחד הצדדים אינו יהודי, החוק אינו מסמיך את בית הדין לדון בהתרת הנישואין. במקרה שכזה אף אם שני הצדדים הסכימו לסמכות בית הדין, ואף אם בית הדין התיר את הנישואין, להתרת נישואין זו לא יהא תוקף חוקי.

ולפיכך אם היינו קובעים שהמבקשת אינה יהודיה, בית הדין היה מנוע מלעסוק בעניין הגירושין מפני שהוא משולל סמכות חוקית לדון בגירושין של בני זוג נשואים שאחד מהם אינו יהודי. ולפיכך קביעת בית הדין שבני הזוג גרושים והוצאת תעודת הגירושין, תהייה ללא סמכות חוקית. ולא יהיה תוקף לתעודת הגירושין שתוצא בבית הדין.

אך לאמיתו של דבר, דברים אלו אמורים בבני זוג שאחד מהם אינו יהודי, ונישאו בחו"ל בנישואין אזרחיים, שבמקום זה לנישואין אלו ישנו תוקף חוקי במקום בו נערכו. ומכיוון שהם נשואים על פי הדין הבינלאומי, יש להתיר נישואיהם באופן חוקי, והערכאה שיפוטית שלה הסמכות להתיר נישואין אלו הינה בית המשפט לענייני משפחה.

י) אך בנידון דידן הדברים שונים. אם היה מתברר לבית הדין שהבעל יהודי והאישה אינה יהודיה, ולפיכך נישואי הצדדים אינם נישואים על פי דין תורה. כמו כן, מכיוון שאחד הצדדים יהודי ומשנהו נוכרי, אין אפשרות חוקית במדינת ישראל לעריכת נישואין בין יהודי ללא יהודי. חוק נישואין וגירושין קובע שנישואין של יהודים יהיו בסמכותם של בתי הדין הרבניים, על פי דין תורה. הנישואין שנערכו בין הצדדים שהיו נישואין כדמו"י, אין להם תוקף הלכתי, שהרי אין תפיסת קידושין ונישואין בין יהודי לנכריה. ומשאין להם תוקף הלכתי אין להם גם תוקף חוקי.

לא נערכו נישואין אזרחיים בין הצדדים מכיוון שנישואין כאלו אינם אפשריים במדינת ישראל. ולפיכך נישואי הצדדים שנרשמו ברבנות כפר סבא ונערכו כדמו"י אם נקבע שהם משוללים תוקף הלכתי משכך יהיו משוללים גם תוקף חוקי. ומשכך תעודת הרווקות הושגה במרמה, הנישואין נערכו במרמה וגם רישום הצדדים כנשואים נעשה במרמה.

ולפיכך אם היה נקבע שהצדדים לא היו נשואים זה לזו, בין על פי דין בין על פי חוק, אין צורך להפנות את הצדדים להליך "התרת נישואין" לפי חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים וסמכות בינלאומית), התשכ"ט-1958.

כמו כן, אם היה מתברר שהצדדים יהודי ונכריה, רבנות כפר סבא שבה נישאו הצדדים, הייתה מנועה הלכתית מלהשיאם. ולפיכך היא משוללת גם סמכות חוקית להשיאם. שהרי סמכותה הינה רק לגבי בני זוג יהודים ולא בין יהודי לנכריה.

והנה בבג"ץ גיתיה (בג"ץ 359/66 בנימין גיתיה נ' הרבנות הראשית והמועצה הדתית ירושלים, פ"ד כב (1) 290), נכתב שסמכותו וחובתו של רושם הנישואין לבדוק יהדותו של מגיש הבקשה לנישואין באם לא ניתן פסק דין של בית דין רבני בנושא זה. ולפיכך מוטל עלינו להביע חוות דעתנו בנוגע ליהדותה של האישה ולקבוע באם היה ניתן להשיאה, ובאם השיאוה, מה תוקפם ההלכתי של נישואיה, דבר המשליך על מעמדם החוקי של נישואים אלו.

לאור הדברים לעיל, מכיוון שבנדון דידן ספק אם האשה יהודיה, יש ספק אם הצדדים נשואים. ואם הם אינם נשואים, אין להתיר נישואין שאינם נישואין. כמו כן, גם ביהמ"ש לא יוכל להתיר נישואין אלו, שהרי אם נקבע שהמבקשת אינה יהודיה, לא היו נישואין ואין מה להתיר. ואם כן התרת הנישואין נצרכה רק באם שני הצדדים יהודים, ואז הסמכות הינה של ביה"ד. לפיכך יש לקבוע שמכיוון שיש ספק אם נישואי הצדדים היו נישואין, מפני שספק אם המבקשת יהודיה, ביה"ד יוציא פסק-דין לגירושין שבו ייקבע שאם המבקשת יהודיה ונישואי הצדדים צריכים התרה, מכיוון שהמבקשת נרשמה לנישואין ברבנות כפר סבא ונערכו להם נישואין בחופה וקידושין, ביה"ד מתיר את נישואיהם של הצדדים.

הרב שלמה שפירא – אב"ד
א) עיינתי במה שכתב ידידי אב"ד הגר"ש שפירא שליט"א, ואני מסכים למסקנותיו, אולם הנני רוצה להעיר בחלק ההלכתי של דבריו.

הנה מה שדן האם קיים דין יכיר כאשר האב המעיד על בנו הוא רק אביו הביולוגי ואין הבן מתייחס אחריו, כגון במקרה דנן שהאב מצהיר שבתו נולדה מאשתו הנוכריה, שאמנם היא בתו הביולוגית, אבל אינה מתייחסת אחריו, וממשיך הגר"ש שפירא ודן האם כאשר הוא אינו בנו כמו במקרה שהאומר על בן שילדה אשתו שאינו בנו, דהיינו שנולד מזנותה עם איש אחר (לאותם ראשונים הסוברים שגם במקרה כזה חל דין יכיר), אמנם הוא נאמן שאינו בנו, אבל אינו יכול לקבוע את מעמדו האישי של הבן באופן מוחלט האם הוא ממזר או שמא אינו ממזר במידה והאשה זינתה עם נוכרי. אם כן מצינו שנאמן לומר שאינו בנו, אבל שיהיה האב נאמן לומר "אינו בני" כמו במקרה דנן שלדברי האב הבת היא אינה בתו מאחר ונולדה מאשה נוכריה, ויחד עם זאת הוא גם קובע את מעמדה האישי כנוכריה, זאת לא מצינו.

עד כאן תוכן דבריו, ומכאן אומר את דבריי.

ראשית, יש להבחין בין אב שאומר "אינו בני אלא נולד מאיש אחר", לבין אב שאומר "בני הוא אלא שנולד מאשה נוכריה". כאשר האב אומר "אינו בני" פירושו שאשתו זינתה ונתעברה מאיש אחר, ולכן הנולד אינו בנו כלל. ואילו במקרה שהאב אומר שהוא בנו אלא שנולד מאשה נוכריה, היינו שהוא אביו הביולוגי.

לכן השאלה שצריכה לעמוד לבחינה היא, האם קיים דין יכיר גם באב שהוא ביולוגי בלבד, מבלי שהבן מתייחס אחריו על פי דין.

כאמור בסוגיית הגמרא הנזכרת (יבמות מ"ז, א), מובא מקרה שבא אדם לפני רבי יהודה ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי... ופסק רבי יהודה:

"נאמן אתה לפסול את עצמך, ואי אתה נאמן לפסול בניך".

ובהמשך שם מקשה הגמרא:

"והתניא יכיר יכירנו לאחרים מכאן א"ר יהודה נאמן אדם לומר... בני זה בן גרושה הוא..."

פירוש, מדוע לפי ר' יהודה אין הוא נאמן לפסול את בניו ולומר שאינם יהודים, הרי ר' יהודה סובר שהאב נאמן מדין יכיר לפסול את בנו. מיישבת הגמרא:

"א"ר נחמן בר יצחק הכי קאמר ליה לדבריך עכו"ם אתה ואין עדות לעכו"ם."

פירוש: מאחר וגוי אינו כשר לעדות אין הוא גם בתורת יכיר.

כותב שם על אתר תוספות חד מקמאי:

"ומיירי שנתגייר הוא ובניו, דאם נתגייר הוא לבדו ובא ובא אח"כ על הגיורת או על בת ישראל הרי בניו כשרים, דקיי"ל עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר".

פירוש דבריו: התוס' חד מקמאי התקשה באותה קושיא שמתקשים תוספות שם (כפי שכבר הזכיר הרב שפירא בדבריו), לדעת ר' נחמן בר יצחק אותו אדם שבא ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי, ממה נפשך אין נפקותא בגיורו של האב. דאם אשתו נכריה אם כן אף בנו נכרי, ואם אשתו ישראלית, אף אם גיורו של האב לא חל, בנו הוא ישראל כאמו.

מיישב את הקושיא התוס' חד מקמאי, שהמדובר במקרה שהוא נתגייר יחד עם בניו, ומעיד על עצמו ועל בניו שהגירות היתה פסולה.

לכאורה לפי דברי התוספות חד מקמאי עדיין קשה, ממה נפשך אם הגירות שנתגייר הוא עם בניו חלה הרי כידוע ההלכה היא גר שנתגייר כקטן שנולד וממילא אין הבן מתייחס אחריו כבנו, אלא הוא רק בנו הביולוגי, אם כן שמא אין דין יכיר בכהאי גוונא, ואם גירותם של האב עם בנו לא חלה, הרי שהבן לא רק בנו הביולוגי, אלא אף מתיייחס אחר אביו היות ויש ייחוס לעכו"ם, אלא שאין דין יכיר לעכו"ם.

מוכח מדברי התוס' חד מקמאי, דנאמנות האב על בנו מדין יכיר אינה תלויה ביחוס ההלכתי, אלא בעובדה שהוא אביו הביולוגי.

ההסבר לדברי התוס' חד מקמאי שדי בכך שהאב הוא ביולוגי כדי שיהיה נאמן מדין יכיר, הוא על פי ביאורו של תוספות הרא"ש בגמרא בקידושין ע"ד, א:

"שלשה נאמנין על הבכור. אלו הן, חיה אביו ואמו. חיה לאלתר אמו כל שבעה אביו לעולם".

פירוש: על פי הדין שלשה נאמנים לקבוע את מעמדו האישי של העובר: יולדת, אביו ואמו. אלא שהחילוק ביניהם שנאמנותה של היולדת הוא רק תיכף ובסמוך ללידה ולא מעבר לכך. נאמנותה של האם מוגבלת לשבעה הימים הראשונים ללידה, והאב כידוע נאמן לעולם מדין יכיר.

כותב התוס' רא"ש:

"חיה לאלתר ואמו כל ז'. כולהו ילפינן להו מדחזי שהאמינה תורה לאב להעיד על בנו ובכור אע"פ שהוא קרוב, לפי שרגיל האב להכיר בבנו יותר מאחר, ילפינן מיניה להאמין חיה לאלתר, ואמו כל ז', לפי שאין רגיל לידע אחר שהוא לשם".

כלומר, לדברי התוס' רא"ש יסוד נאמנותה של היולדת מיד לאחר לידת הילד הוא מדין יכיר כמו אביו, אע"פ שליולדת אין שום קשר ביולוגי או כל קשר אחר עם הולד, נאמנת היא מדין יכיר.

הסיבה לכך מסביר התוס' רא"ש, מאחר וטעם הנאמנות שנתנה התורה לאב ע"י יכיר, מפני שהאב מצוי אצל בנו ויודע להכיר את ייחוסו, כמו כן היולדת מצויה מיד לאחר לידת הולד ויודעת להכיר את ייחוסו של הולד.

יוצא לפי סברת התוספות רא"ש, שאין מקום לחלק בין אב שהוא רק אב ביולוגי, לאב שבנו אף מיוחס אחריו, שהרי בשניהם האב מצוי אצל בנו ויודע להכירו, ולכן גם באב ביולוגי כמו מקרה דנן קיים דין יכיר.

ב) האם אב רשע שפסול לעדות נאמן מדין יכיר - עיין בתוספות רעק"א על המשניות יבמות פרק ב' אות כ"ו, וכן בתוספות רי"ד על הגמרא ביבמות מ"ז, א, וכן בריטב"א גמרא בבא בתרא קכ"ז, ב, רש"ש בבא בתרא קכ"ז, ב.

הרב אברהם מייזלס
מצטרף למסקנות.
הרב רפאל י' בן שמעון
המסקנות העולות מכל האמור לעיל הינן כדלהלן:
א. הצדדים ערכו נישואין בחופה וקידושין בשנת 2006.

ב. אין הוכחה כלשהי ליהדותה של האשה, ולפיכך ביה"ד אינו יכול לאשר יהדותה.

ג. המבקשת אינה רשאית להינשא עד שתוכח יהדותה.

ד. באם המבקשת הינה יהודיה לביה"ד נתונה הסמכות להתיר נישואי הצדדים, באם המבקשת אינה יהודיה אין צורך בהתרתם, לפיכך מכיוון שהצדדים רשומים נשואים במרשם האוכלוסין יוציא ביה"ד תעודת גירושין.

ה. במעשה בית דין המצורף לתעודת הגירושין ירשם שהמבקשת אינה רשאית להינשא עד שתוכח יהדותה.

ו. ביה"ד מורה לרב אליהו מיימון, ראש ענף בירורי יהדות, להכניס המבקשת לרשימת מעוכבי חיתון.

ז. למבקשת שני ילדים: [פלוני ופלונית]. אם המבקשת אינה יהודייה, הדבר משליך גם על יהדותם של ילדיה. לפיכך ביה"ד מצרף את הילדים כצד לתיק. ההורים, האפוטרופסים הטבעיים של הילדים, רשאים להתייחס לשאלת יהדותם לעניין נישואין.

ללא תגובה תוך 30 יום, ייתן ביה"ד החלטה לעניין מעמדם האישי של הילדים.

ניתן לפרסם בהשמטת שמות הצדדים.

ניתן ביום י"א באב התשע"ה (27/07/2015).