בפנינו בקשת ב"כ נאמני נכסי העדה הגורג'ית ירושלים, להורות על החלפת נאמנים בהקדש בית כנסת בשכונת אשל אברהם, רח' הנביאים 8/14 ירושלים.

לפני שנתייחס לבקשה עצמה נקדים מעט רקע.

בשנת 1999 שכרה עמותת 'מיישבי ציון' ע"ר 58־033־589־1 ירושלים, נכס מהאפוטרופוס הכללי, כאשר בהסכם השכירות צויין שהוא מושכר מטעם "הקדש הכורדים".

בעקבות כך הוגשה לביה"ד בקשה על ידי עמותת 'מיישבי ציון', לאשר קיומו של הקדש דתי על הנכס הנמצא ברח' הנביאים 8/14 ירושלים, הידוע כגוש 30055 חלקה 44, וכן למנות נאמנים להקדש. הנכס שימש כבית כנסת של יהודי כורדיסטאן – העדה הגורג'ית בשכונת אשל אברהם, ירושלים.

רישום הנכס אינו מוסדר, אולם במסמכי מס רכוש (מיסוי מקרקעין) הוא רשום על שם "הוואקף התורני השלום" מיום 9/1938 כבית כנסת.

ביה"ד נענה לבקשה ומינה ביום ו' בכסלו תשס"א (3.12.00) את ה"ה יצחק מאמו, יעקב זלצמן ואברהם חיימסון לתקופה של שלוש שנים.

בעקבות פסק הדין, פנו הנאמנים לאפוטרופוס הכללי על מנת לשחרר את נכס מטיפולו והעברתו לניהולם על מנת להחזירו לייעודו המקורי.

תשובת ב"כ האפוטרופוס היתה, כי הם שוקלים את הבקשה, ונעשים ניסיונות למצוא את שטר ההקדש לפיו הוקדש הנכס. עוד טען ב"כ האפוטרופוס הכללי כנגד סמכות ביה"ד לדון בעניין ההקדש.

ביום ב' בסיון תשס"ב (13.5.02) דחה ביה"ד את הטענה על העדר סמכות. ב"כ האפוטרופוס הכללי הגיש ערעור על ההחלטה לביה"ד הגדול.

ביה"ד הגדול החליט (בכ"ד סיון תשס"ד), כי השגותיו של ב"כ האפוטרופוס הכללי מחייבות לקיים דיון נוסף בביה"ד האזורי, ו"בינתיים פסק הדין שריר וקיים."

התקיימו כמה דיונים בפני ביה"ד האזורי בהם נשמעו עדים והוגשו מסמכים נוספים, אלא שהחלטת ביה"ד התעכבה בגלל השיהוי הרב בהגשת הסיכומים על ידי ב"כ האפוטרופוס הכללי ושינויים בהרכב ביה"ד להקדשות.

מעיון בסיכומים התברר שנוספו מסמכים אשר חיזקו את פסק הדין הראשון ומאשרים שהמדובר בהקדש דתי שבסמכות ביה"ד ללא שום ספק.

ביום כ"א באייר תשע"ד (21.5.14) ניתנה החלטה בה נאמר:

"דוחים טענות עו"ד פורת ב"כ האפוטרופוס הכללי כנגד סמכות ביה"ד לדון בהקדש בית כנסת העדה הכורדית (הגורג'ית) הנמצא ברח' הנביאים 8/14 ירושלים הידוע כגוש 30055 חלקה 44".

על החלטה זו לא הוגש ערעור.
במהלך הדיון החוזר עם ב"כ האפוטרופוס הכללי השתתף גם ב"כ נאמני נכסי העדה הגורג'ית, והובהר לו, שבשלב זה לא יתייחס ביה"ד לבקשתו להחלפת הנאמנים שהגיש, אלא רק לשאלת הסמכות שהעלה ב"כ האפוטרופוס הכללי.

עתה, לאחר שניתנה החלטה בעניין הסמכות ולא הוגש עליה ערעור והיא חלוטה, עלינו לדון בבקשה להחלפת הנאמנים.

נציין, שאין מחלוקת בין הצדדים שהנכס הוא בן שתי קומות וכי הקומה העליונה שימשה לפני מאורעות תרפ"ט כבית כנסת של יהודי כורדיסטאן – העדה הגורג'ית בשכונת אשל אברהם, ירושלים, כאמור בפרוטוקול מיום י"א אייר תשע"ה.

עד שנת 1923 היו יהודי גרוזיה מאוגדים במסגרת ועד העדה הספרדית, ובשנת 1923 הוקם ועד נפרד לעדה הגורג'ית (ראה מכתב מזכיר העדה לוועד עדת הספרדים ירושלים מיום 20.8.33, נספח ג' לבקשת עו"ד תוסיה כהן מיום 24.1.12).

כיום הנכס מושכר למגורים, הואיל ואין בשכונה מספיק תושבים יהודים להחזקת בית כנסת פעיל.

לטענת ב"כ נאמני נכסי העדה הגורג'ית יש להחזיר את ניהול הנכס לידי נאמני העדה לה הוקדש הנכס, וכאשר יהיה אפשר לנהל בו בית כנסת, הם יעשו זאת. ובינתיים הם מבקשים להשתמש בהכנסות לצורך בתי כנסת אחרים של העדה.

לטענתו הכספים שהתקבלו עד היום מהשכרת הנכס הוצאו למטרות אחרות של השכונה כולה ולא למטרות ההקדש עצמו. ונאמני ההקדש לא הגישו דו"חות כנדרש מהם על הכספים שגבו מן הדיירים.

הוא צירף לסיכומיו כמה פסקי דין המלמדים שעל פי ההלכה יש להעדיף ניהול נכסי הקדש על ידי נאמנים מבני העדה לה הוקדש הנכס.

הוא גם דוחה את הטענה שוועד עדת הגורג'ית זנח את ההקדש ולא טרח לשחררו מידי האפוטרופוס הכללי, והוא מציין, שכבר בשנת 1996 הם פנו לאפוטרופוס הכללי בעניין זה אך נדחו בין השאר בנימוק שמתקיים הליך משפטי מול הנאמנים הנוכחיים.

לעומתו טוען עו"ד כוחי ב"כ הנאמנים (בתגובתו מיום 19.2.14 ובסיכומיו מיום 25.6.15), שכלל לא הוכח שהנכס הוקדש אך ורק לטובת העדה הגורג'ית. שכן בשכונה התגוררו גם בני עדות אחרות, כמו חלבים ובבליים (שהוא שם כולל ליוצאי עיראק לרבות כורדים). כמו כן לטענתו, הנכס הוקדש למטרת בית כנסת ולא כנכס נדל"ן לטובת בני העדה הגורג'ית. ובעניין זה הוא שואל: האם ועד העדה הגורג'ית פועל לישוב מחדש של השכונה בבני העדה, שבית הכנסת ישמש אותם לתפילה?

הואיל ולמיטב ידיעתו, לא מתגוררים יהודים מבני העדה בשכונה, הרי שספק רב אם בית הכנסת ישמש את בני העדה כמקום תפילה.

לעומת המחדל של ועד עדת הגורג'ים לשחרור הנכסים מידי האפוטרופוס הכללי וגאולתם מתושביהם הערביים, הרי הנאמנים מטעם עמותת 'מיישבי ציון' שמונו על ידי ביה"ד השקיעו ממון רב לחידוש הישוב היהודי בשכונה, הוצאו כספים רבים על הליכים משפטיים כנגד הפולשים הערבים, על שיפוץ המקום והכשרתו למגורים (בשלב זה), ולכן אין מקום להחלפת הנאמנים שעשו עבודתם נאמנה.

(עו"ד כוחי מעלה כמה טענות מקדמיות. אולם עתה לאחר שניתן פסה"ד הסופי, כאמור, ולא הוגש עליו ערעור, אין טעם לעסוק בטענות אלה).

כמו כן הוגש ע"י הנאמנים דו"ח הכנסות והוצאות לשנים 2012־4, ביום ט' אייר תשע"ה.

בדברי ההסבר לדו"ח, מפרטים הנאמנים את ההוצאות לשיפוץ המבנה העתיק והרחבתו לשתי דירות בקומה התחתונה. הצבת מצלמות אבטחה, עמדת שמירה ושירותים לשומרים ועוד.

לאחר העיון בטענות הצדדים ובכל החומר שבתיק, אין לנו כל ספק ביושרם ובנקיון כפיהם של מר צחי מאמו וחבריו ב"עמותת מיישבי ציון".

אנו גם משוכנעים, שלולא פעולתם הנמרצת בגאולת נכסי יהודים באזור ירושלים העתיקה, ויישובם על ידי משפחות היהודיות שגרות שם במסירות נפש, היו בניינים רבים נשארים בהחזקת נכרים, ושכונות שלימות היו נשארות 'נקיות' מיהודים, ודי להזכיר את פעילותם המבורכת בשכונת שמעון הצדיק הסמוכה.

עוד ברור, שבגלל מיקומו של ההקדש, לא ייתכן להציל את הנכס לבדו ולשקמו בלי להתייחס למצב השכונה באופן כללי, כי איזה ערך יש לבית כנסת בלב שכונה ערבית עויינת? לכן, השימוש בהכנסות לצורך חיזוק האחיזה היהודית בשכונה, לרבות הפעילות הציבורית להבאת המודעות לידיעת הגורמים שיכולים לסייע בגאולת הנכסים, הוא צורך ההקדש עצמו, ואין להעביר את הכנסות לצורך החזקת בית כנסת בשכונה אחרת.

מעיון בדו"ח שהגישו המשיבים, לרבות דברי ההסבר אנו סבורים שהם נהגו נכון ובשיקול דעת בכספים שהתקבלו מדמי השכירות גם אם חלקם הוצא לטובת כלל השכונה, כאמור. ובוודאי שיש לדחות את הטענה על העלמת כספים.

כבר אמרו חז"ל (בבא בתרא ט ע"א):

"תנו רבנן, אין מחשבים בצדקה עם גבאי צדקה ולא בהקדש עם הגזברין, ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר (מלכים ב יב, טז) ולא יחשבו את האנשים כי באמונה הם עושים".

ופרש"י:

"שהפועלים מרובין למלאכות הרבה לגודרין ולחוצבי האבן ולכתפים ולחמרים ולקנות אבני מחצב ואי אפשר לעמוד על החשבון...."

[וראה בספר 'בשערי בית דין, הקדשות ומוסדות ציבור' (לרב פישל אדלר שליט"א ח"ד עמ' 92־4) שמבאר מפני מה הביא רש"י טעם נוסף, ולא הסתפק במה שמבואר בכתוב "כי באמונה הם עושים"].

וכן פסק בשו"ע (יו"ד, סימן רנז, סעיף ב).

ועיין שו"ת מהר"י וייל (סימן קעג), שדן בפרנס שהתמנה על הציבור וקראו עליו ערער ונדרש להגיש חשבון, וכתב בתחילה שאינו צריך לעשות להם חשבון, ואח"כ הוסיף וז"ל:

"אם קוראים עליו תגר שלא נהג כשורה וחושדין אותו ששלח יד בממון הצבור שלא כדין בדבר שראוי להסתפק בו לפי ראות עיני הדיין, אז פשיטא שצריך לעשות חשבון... והחשבון לא יעשה לפני כל מערער עליו, דידוע הוא שכמה דברים שצריכים להוציא ממון הצבור שאין לגלות אלא לצנועים. אלא הציבור יבררו אנשים נאמנים לפניהם יעשה חשבון. ואם אין שם צבור אז הדיין יברר אנשים נאמנים שיעשה חשבון לפניהם, והדיין ידקדק על כל צידי צדדין להוציא הדבר לאמתו ולאורו ולהעמיד העולם על הדין ועל האמת."

דברי המהרי"ו הובאו בחלקם בש"ך (יו"ד, סימן רנז ס"ק ג) ויש להשלים כמובא לעיל, וכן כתב בנודע ביהודה (מהדורא תניינא, יו"ד, סימן קנז).

וראה גם בספר 'בשערי בית דין, הקדשות ומוסדות ציבור' (ח"ג, עמ' 80).

ב"כ המבקשים הביא כמה פסקי דין המלמדים שעל פי ההלכה יש להעדיף ניהול נכסי הקדש על ידי נאמנים מבני העדה לה הוקדש הנכס.

הדברים מקובלים גם עלינו באופן עקרוני, אולם יחד עם זאת יש נסיבות בהם מאבד ממונה את זכות השררה והגבאות שהיתה לו. ראה על כך באריכות בספר 'קהילות יעקב' לגרי"י קנייבסקי זצ"ל, בבא קמא (מהדורה שניה) סימן מד.

הדבר נכון במיוחד כאשר בשלב זה לא ניתן להחזיר את הנכס לייעודו המקורי – בית כנסת, כל עוד אין בשכונה די משפחות יהודיות. ופעילות זו עושה עמותת 'מיישבי ציון' בהצלחה רבה.

לכן מן הראוי להשאיר את המינוי שלהם בתוקף, עד אשר ניתן יהיה להפעיל במקום בית כנסת כראוי, ולצרף אליהם נאמן נוסף מטעם העדה הגורג'ית.

בשולי הדברים נציין, שבין המסמכים הרבים שצירף ב"כ נאמני נכסי העדה הגורג'ית לסיכומיו (18.5.15) בנספח ה' (הפניות לאפוטרופוס הכללי) לא מצאנו שום מכתב שמתייחס לנכס עליו אנו דנים, הידוע כגוש 30055 חלקה 44.

משמעות הדבר, שאין בפנינו הוכחה שהמבקשים אכן ניסו לפעול בשנת 1996 לשחרור נכס זה, וייתכן שהוא כלל לא היה ידוע להם, אלא בעקבות פעילותה של עמותת 'מיישבי ציון'.

לאור האמור פסקנו:
א. דוחים בקשת נאמני נכסי העדה הגורג'ית ירושלים להחלפת נאמנים בהקדש.

ב. על המבקשים להודיע את מי הם מבקשים לצרף כנאמן ההקדש מטעמם.

ניתן ביום כ' בתמוז התשע"ה (07/07/2015).