האם כופין לגרש בטענת מאיס עלי – טענה מאיס עלי עוד בטרם נישאה – חלה ונרפא קודם הנישואין האם הוי מקח טעות – חלה ונרפא לאחר הנישואין האם הוי מום לענין חיוב וכפייה בגט – מחלת השחפת האם נחשבת מחלה שכופין עליה לגרש – הטוענת שמיאנה צריכה לאמת דבריה – ספק אם היתה גדולה בשעת הקידושין האם יכולה למאן
– האם כופין לגרש בספק קידושין הנ"ל

האשה נישאה לבעל ע"י אמה ודודה בתימן בהיותה יתומה מאביה. ישנם חילוקי דעות באשר לגילה בעת הנישואין האם היתה אז קטנה. כשעלו ארצה חלה הבעל בשחפת, אושפז לזמן ממושך והשתחרר לאחר מכן מבית החולים. הצדדים לא קיימו יחסי אישות מעולם.

האשה טוענת שמאז ומתמיד לא רצתה את בעלה וקרוביה הם שהכריחו אותה להינשא לו ודורשת לכוף את הבעל לגרשה מכח שלושה נימוקים: טענת מאיס עלי, הבעל חולה במחלת השחפת, ומיאון. הבעל טוען שהאשה היתה בת שתים עשרה כשקידשה, כעת הוא בריא ודורש שהאשה תחזור אליו ותראה אם הוא טוב בשבילה, ואם לא, אזי יגרשנה.

מסקנות
א. לדעת רוב הראשונים אין לכוף את הבעל לגרש בטענת מאיס עלי וכן פסק השו"ע, ומדברי הרמ"א נראה שאף באמתלא מבוררת אין לכוף.

ב. טענה מאיס עלי עוד בטרם נשאת לו והדבר מפורסם שעל כרחה נשאת לו נראה שאף החולקים על הרמב"ם יודו שכופין לגרש דהא אין לחשוש שמא עיניה נתנה באחר, אולם לענין מעשה אין להקל בכך (הר"ש בן הרשב"ץ).

ג. טענת מום של צרעת אף אם נתרפאה קודם האירוסין הוי מום כיון דיש לחוש שהמחלה תחזור (ח"מ וב"ש אהע"ז סי' קיז).

ד. כ"ז הוא דוקא כשנולדה המחלה קודם הנישואין ומשום טענת מקח טעות אך אך נולדה לאחר הנישואין ונרפאה ממנה אין לחייב בגירושין בגלל החשש שמא המחלה תחזור.

ה. מה שכתבו הח"מ והב"ש שהחשש שתחזור המחלה הוי מום אינו אלא לענין שתצא שלא בכתובה אך לענין כפיה אף שנחשב מום אין זה אלא מום סתם ולא מהמומים הגדולים שכופין להוציא.

ו. אין כופין לגרש מחמת מחלה רק כשמתקיימים שני תנאים: 1. טענת מיאוס מחמת סרחון. 2. כשיש סכנה בחיי אישות כמו מוכה שחין (שו"ת מהרי"ט בשם הרא"מ).

ז. טוענת שמיאנה בבעלה צריכה להביא שני עדים לאמת דבריה (שו"ע אהע"ז סי קנה ב"ש וט"ז שם).

ח. נתקדשה בהיותה בגיל שתים עשרה שנים אינה יכולה למאן אף שלא נבדקה אם הביאה ב' שערות משום חזקה דרבא.

ט. (1) קטנה שנתקדשה וגדלה אם נבעלה אחר שגדלה אינה ממאנת אפילו בדקו ולא מצאו לה שערות שחוששין שמא נשרו והו"ל ספק קידושין מהתורה.

(2) ה"ה אם לא נבעלה אלא שקדשה בכסף אחר שגדלה אינה ממאנת משום דהוי ספק קידושין מהתורה.

(3) גם אם יש לנו ספק אם הגיעה לגיל שתים עשרה בשעה שנתקדשה ויש כאן ספק ספיקא להיתר אין מועיל בה מיאון ואפילו כשבדקו ולא מצאו שערות (רמ"א אהע"ז סי' קנה סעי' יד בשם הרשב"א).

י. (1) במקום דהוי ספק קידושין והאשה אינה רוצה בבעלה כופין אותו לגרש אף לשיטות שאין כופין לגרש במאיס עלי (מהר"ח אור זרוע בשם הרב מאיר הספרדי).

(2) אמנם כ"ז הוא רק במקום שצריך לקדשה עוד פעם מצד הספק והאשה אינה מחוייבת להתקדש לו ואז כופין אותו לגרשה.

פסק דין
הצדדים הם בעל ואשה.

האשה הגישה עוד בשנת תשי"ד תביעה לגט נגד בעלה.

מטענות האשה: התחתנתי עם הנתבע בתימן בשנת תש"ח כדמו"י אבל זה היה נגד רצוני, הייתי יתומה מאבי, ואמי ודודי הכריחו אותי להתחתן עם הנתבע, אני הייתי עוד קטנה כבת עשר שנה, לא חיינו מעולם חיי אישות, כשבאנו לארץ בעלי חלה והיה בביה"ח הרבה זמן, אמרתי עוד לפני החתונה וגם אחרי החתונה לפני הקרובים שאני לא רוצה בו. כשנסענו לארץ ישראל לא רציתי לנסוע עם בעלי והכריחו אותי לנסוע אתו, וכאן בארץ לא חייתי אתו ביחד, ואני דורשת לחייב את בעלי בגט. אני לא רוצה בו ולא אוהבת אותו.

ב"כ האשה טען שיש כאן ענין של מיאון אחרי שהיא גילתה דעתה גם אחרי הנישואין שהיא לא רוצה בו, ואף אם ביה"ד יחליט על גט, אבל עכ"פ אפשר לכוף את הבעל לתת גט.

בתשובה לשאלת ביה"ד אמרה האשה שהקידושין סידר רב העיר שם והיה גם כתובה.

תשובת הבעל: כשנה לפני שהתחתנתי עם התובעת בקשו ממני הדוד והאמה שלה שאני אקח את האשה, אף שאז היתה עוד קטנה הקדימו לחתן אותה כדי שהערבים לא יכריחו אותה להמיר דתה, מפני שהיתה יתומה מאביה ויש שם חוק שיתומים יהודים קטנים אפשר להכריח לעבור לדתם אם הם לא נשואים. כשעשיתי החו"ק היתה התובעת כבר בת שתים עשרה, את כסף הקידושין נתתי בידה, לא חייתי אתה חיי אשות מפני שהיתה עוד צעירה. זמן קצר אחרי שבאתי לארץ חליתי ושכבתי כשנתיים בבית חולים. כשיצאתי ניסיתי להשפיע עליה שתחזור אלי אבל לא הסכימה. אני עכשיו כבר בריא ואני דורש שאשתי תחזור אלי, אני לא אגרש אותה בשו"א. הבעל הוסיף שקודם עליה לחזור ותברר אם אני לא טוב בשבילה ואח"כ אם אני לא מתאים בשבילה אגרשה.

נתקבל בביה"ד דו"ח בנוגע למחלתו של הבעל מיום כ' כסלו תשט"ו מביה"ח תל-השומר שבו הם כותבים שהמחלה של הבעל היא שחפת הריאות והי' אצלו טפול ממושך, אבל אחרי ששוחרר היה במצב כללי טוב ולפי מצבו אינו מסוכן לסביבתו וחיי אישות מותרים לו.

כן נתקבל מכתב מד"ר אביגדורי מיום י"ז טבת תשט"ו שאחרי בדיקה מצאו שמצב בריאותו משביע רצון ומסיבה זו הוא קובע שהוא אינו מדבק.

ביה"ד בירושלים קבל את קרובי האשה לשם בירור הענין הנידון, ואחד בשם [ס' צ'] דוד האשה מסר שהקידושין היה מרצונה הטוב של התובעת ומרצון האמה שלה – לא היה שום כפיה. התובעת היתה בשעת הקידושין כבת עשר עד שתים עשרה ויתכן שהיתה יותר משתים עשרה. כששה חדשים אחרי הנישואין התחילה להגיד שאינה רוצה בו, וזה כבר הי' כשבאו לארץ.

כן הופיע בפני ביה"ד שם מר [י' צ'] קרוב להתובעת והנתבע, ומסר שהקידושין ביניהם היה מרצונה הטוב של התובעת, היא היתה אז בת אחת עשרה או שתים עשרה שנה.

אם התובעת מסרה שהתובעת היתה בת עשר שנה בערך בשעת הקידושין, כשהבעל חלה כאן בארץ ונלקח לביה"ח נשארה אצל הוריו, כשגדלה קצת החליטה שאינה רוצה בו.

התובעת הוסיפה אחר זה שיתכן שאז הסכמתי מפני שלא הבנתי מה זה חתונה ועכשיו אני לא רוצה אותו, ולא חשוב לי תוצאות הבדיקה שהמחלה אינה מדבקת, אני לא אוהבת אותו ולא רוצה בו.

התובעת הגישה גם תביעה למזונות נגד בעלה (תיק מס' 748/טז).

והנה לפנינו תביעה לגט מצד האשה, ותביעתה היא מבססת על יסוד שלשה נימוקים והם: א. טענת מאוס עלי. ב. שהבעל חולה במחלת השחפת. ג. שהיא היתה קטנה בשעת נישואין ואמה ודודה הכריחו אותה להתחתן, ואחרי הנישואין אמרה בפני הקרובים ועוד אנשים שאינה רוצה בבעלה.

והנה מצד טענת האשה שבעלה מאוס עליה במשך כל הזמן ואינה יכולה לחיות אתו ויש לחייבו לפ"ז בנתינת גט ולכפות עליו בזה, הנה אף שדעת הרמב"ם בפי"ד מהל' אישות שאפשר לכוף לגט בטענת מאיס עלי, אבל רוב הראשונים ז"ל חלקו עליו וכתבו שיש חשש של גט מעושה וחשש ממזרות אם יכופו את הבעל לתת גט, וכן פסק בשו"ע אהע"ז סי' ע"ז ס"א בלי שום חולק וז"ל אם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי אם רצה הבעל לגרשה כו', ויע"ש בח"מ וב"ש שזהו דלא כדעת הרמב"ם דבטענת מאיס עלי כופין ובח"מ העתיק עוד דברי המ"מ שאפילו אם נשאת תצא כו' יע"ש (ועיין בב"י אהע"ז סי' עז). ומדברי הרמ"א שם בס"ג נראה מבואר שאפילו בטענת מאיס עלי באמתלא ברורה אין כופין לגרש רק שאין כופין אותה להיות אצלו, ובנ"ד עוד לא הוכח בפני ביה"ד שיש אמתלא ברורה בטענתה, אשר לפ"ז אין מקום לחייב וכ"ש לכוף על הבעל שיתן גט לאשתו, מצד טענה זו של מאיס עלי.

אלא שעדיין יש לדון למה שהביא הב"י באעה"ז סי' ע"ז בשם הר"ש בן הרשב"ץ על אשה שטענה מאיס עלי שקודם הנישואין איתה מאסה בו, ואמה השיאתה בע"כ דנראה דאפילו לאומר שאין כופין לגרש בטענת מאיס עלי יודו בזה אם הדבר מפורסם שבעל כרחה נישאת לו, נסתלקה חששא זו של עיניה נתנה באחר, דהא ה"ר מאיר כשהיתה נותנת האשה טענה ואמתלא לדבריה כו' היה כופה לגרשה יע"ש.

והנה נ"ד דומה לנידון של הר"ש בן הרשב"ץ לפי טענת האשה שהיא גילתה דעתה גם קודם הנישואין שאינה רוצה בו ואמה חתנה אותה בע"כ, והיה מקום לפ"ז לכוף את הבעל לתת גט בנ"ד.

אמנם נראה דלמעשה א"א לפסוק דין כפיה על הבעל, דמלבד דהר"ש בעצמו כתב שלענין מעשה לא היה מיקל בכך (הובא בב"י שם), עוד נראה דאי אפשר לצרף סברא זו של הר"ש אפילו בתור סניף להקל במקרה דידן, דהא זה נראה פשוט דאם אנו באים לכוף את הבעל לגרש מצד זה שהאשה מאסה בו עוד מלפני הנישואין, ודאי שצריך עדים והוכחות על טענה זו של האשה, דהא אם יתברר אח"כ שמעולם לא טענה טענת מאיס עלי מלפני הנישואין, אז הגט שניתן ע"י כפיה על סמך טענה זו של האשה, הוא גט פסול ובניה ממזרים מבעלה השני – לשיטת רוב הראשונים ז"ל שחולקים על הרמב"ם בדין כפיה בטענת מאיס עלי, וא"כ נמצא לפ"ז דטענה זו נוגע לדבר שבערוה וצריך בירור של עדים שהיא טענה כזאת מלפני הנישואין.

ובאמת מבואר זה בלשון הר"ש בן הרשב"ץ בעצמו שהבאנו לעיל שכתב ז"ל: "אם הדבר מפורסם שבעל כרחה נישאת לו כן", יע"ש. הרי שכתב דוקא שהדבר מפורסם שבע"כ נישאת לו, אבל מה שהאשה עצמה טוענת שבע"כ נישאת לו אינו מספיק כדי לכוף את הבעל לגרש את אשתו.

בנוגע לטענה שהבעל חולה במחלת שחפת ושזו היא מחלה מדבקת.

הנה אף שהנתבע היה חולה במחלה זו זמן ממושך, אבל עכשיו הוא כבר במצב טוב ואינו מסוכן לסביבתו וגם חיי אישות מותרים לו כפי מה שהומצא לנו הדו"ח מביה"ח מהמקום שהנתבע היה מתרפא שם, א"כ אין מקום עכשיו לדון בענין כפיה לגט.

ואף שכתב הח"מ בסי' קי"ז סקי"ב גבי טענת מום של צרעת, דיש לומר אף שנתרפאה קודם אירוסין הוי מום, דיש לחוש שמא תחזור ותהיה מצורעת, וכן נוטה דעת הב"ש שם, א"כ גם בנ"ד יש לחוש שמחלתו תחזור אליו, ובפרט שגם עכשיו כנראה לא נתרפא עדיין לגמרי, רק שמחלתו הוקל עליו במדה כזאת שאינו מסוכן לסביבתו והוא במצב כללי טוב, א"כ לא יצא מחשש חזרת מחלתו, עוד הפעם, וא"כ לשיטת הח"מ והב"ש חשש חזרה הו"ל מום כמו קודם שנתרפא, ויש לדון לפ"ז לחייב את הבעל בגט.

אמנם נראה דנ"ד אינו שייך לנידון הח"מ והב"ש, ומשום דבנידון הח"מ יש שם טענת מום מלפני הקידושין, ויש כאן טענה של מקח טעות שאינו רוצה באשה שיש לה מום כזה, ולכן כתב הח"מ לדון שאף שנתרפאה ממום זה אבל היות שיש חשש שתחזור אליה מחלה זו א"כ שוב לא נפקע עדיין המום מהאשה, וזה גופא שתלוי ועומד אצלה אם מחלתה תחזור אליה או לא הוי מום, ויש כאן טענה של מקח טעות ומשום דאדם אינו רוצה לקחת אשה שיש עליה חשש של מחלות שלא יוכל לסבול, אחרי הנישואין.

אמנם אם המחלה נולדה אצלה לאחר נישואין, ואפילו מחלה כזאת שיש מקום לחייב בגט, אם נתרפאה ממנה, ברור הדבר שאין מקום לתביעה בגט, ומשום דתביעת הגט במקרה כזה הוא, משום דאי אפשר לחיות אתה כשיש לה מחלה זו והו"ל כמום שאי אפשר לסובלו שמחוייבת לקבל גט, אבל אם האשה נתרפאה ממחלתה, ועכשיו אפשר לחיות אתה כמו כל הנשים, א"כ נתבטל סיבת התביעה לגט, ומה שחושש שמחלתה תחזור שוב, אין בזה נימוק כדי לחייבה בקבלת גט, דהא מ"מ עכשיו אין שום טענה נגדה, ואם תהיה חולה שוב, אז יתבע אותה לדין וביה"ד יברר אז את המצב.

ולפ"ז בנ"ד שלא הוכח לנו שהבעל היה חולה לפני הנישואין, ולפי מה ששמענו מהצדדים הנתבע חלה אחרי הנישואין, א"כ אין מקום לדון אם לחייב את הנתבע בנתינת גט, אחרי שעכשיו הוא הבריא, והתובעת יכולה עכשיו לגור ולחיות אתו כמו כל זוג בישראל, ואם ח"ו תחזור אליו מחלתו אז תוכל התובעת שוב לפנות לביה"ד כדי לדון בתביעתה.

זאת ועוד, שכבר כתב הגאון אור גדול בספרו סי' ח דחשש חזרה שסובר הח"מ והב"ש דזה נקרא מום, אינו אלא לגבי הדין דתצא שלא בכתובה, אבל לא לענין כפיה לגט, ומשום דלכפיה לגט אינו אלא במומים גדולים וזהו רק כשהמחלה היא בתקפה, אבל אם נתרפא ויש רק חשש שהמחלה תחזור אליה, אם שזה נקרא מום אבל אין זה מום גדול רק זה נכלל בסתם מומין שאין דין כפיה בהם.

ולפ"ז בנ"ד שהנתבע נתרפא עכשיו אין מקום לכוף על הבעל לתת גט מתוך חשש חזרה לבד.

אמנם בעיקר הנידון אם במחלת השחפת כופין על הבעל לתת גט, עוד לא ברור כלל בזה, ויעויין בתשו' מהרי"ט חאהע"ז סי' י"ד עי' דבריו בשם הרא"ם אין כופין רק במחלה שיש טענת מאיס עלי מחמת סרחון, וגם שיש סכנה בשביל חיי אישות כמו כמוכה שחין, אבל אם חסר תנאי אחד מאלו – לא ברור כלל שכופין. ואדרבא מצד ספק אין כופין, ובנ"ד אם כי מחלה זו גורם שיש חשש סכנה לחיות אתו, וכל התנאים של מאיס עלי מצד מחלה זו יש לדון שאין כאן, שהחולה אינו מעלה סרחון ח"ו, ויכולים לחיות אתו בבית אחד מצד הטענה של מאיס עלי, אחרי שאין סיבה מיוחדת שהנתבע יהא מאוס עליה, ומצד סכנה לבד אין כופין עדיין שאולי הוא יתרפא, ורק במוכה שחין שהוזכר במשנתינו קים להו לחז"ל שלא ניתן לרפוי.

ואשר יש לדון בקשר לטענת ב"כ התובעת שיש כאן ענין מיאון אחרי שגילתה דעתה אחרי הנישואין שאיננה רוצה בו.

הנה אפילו אם נקבל טענה זו שהיה איזה גלוי דעת של התובעת שלא רצתה בו, אבל לא ברור עדיין אם זה היה באופן של מיאון בבעלה ואולי שמתוך איזה קטטה ברחה מהבית ואמרה מה שאמרה, אבל לא התכוונה עוד לנתק את יחסיה עם בעלה.

נוסף לזה, אם אשה טוענת שמיאנה בבעלה, היא צריכה להביא שני עדים לאמת דבריה וכמו שפסק בשו"ע אבהע"ז סי' קנה סע' ד' ובט"ז ובב"ש שם.

זאת ועוד, הרי הבעל עומד וטוען שהתובעת היתה כבר בת שתים עשרה כשנתקדשה א"כ לפי דבריו אין מועיל בה מיאון אף שלא נבדקה אם יש לה שתי שערות, וכמבואר בש"ס נדה מ"ו א' דחזקה שהביאה שערות ולא מועיל בה מיאון, וכ"פ בשו"ע אהע"ז סי' קנה סע' יט, והוכחות לטענת האשה שהיתה קטנה בשעת הקידושין לא היה לפנינו, ואדרבה קרובי האשה מסרו שיתכן שהיתה בת שתים עשרה בשעת קידושין, אם כי זה לא עדות כשרה, אבל מ"מ גם עדים שיעידו היפך זה ג"כ לא היו, ולפ"ז ודאי שאין מקום לטענת ב"כ התובעת בענין מיאון.

ועוד שלפי דברי הבעל שהתובעת היתה בת שתים עשרה בשעת הקידושין א"כ היא מקודשת מן התורה ואין בה דין מיאון, רק צריכה גט כדי להתירה לעלמא, דמיאון אינו מועיל רק בקידושי קטנה דרבנן.

ואף שהתובעת לא נבדקה בשעת קידושין אם יש לה שתי שערות, וא"כ אינה אלא ספק גדולה והו"ל רק ספק מקודשת מן התורה מ"מ מיאון אינו מועיל, וכמו שפסק בשו"ע אהע"ז סי' קנ"ה ס"כ דקטנה שנתקדשה וגדלה, אם בעלה אחר שגדלה אינה ממאנת אפילו בדקו ולא מצאו לה שערות וחוששין שמא נשרו, משום דהו"ל ספק דאוריתא, וא"כ ה"ה כשיש ספק אם היתה גדולה וקדשה בכסף שהיא צריכה גט דוקא ולא מועיל בה מיאון.

ואפילו אם יש לנו ספק אם הגיעה לשתים עשרה שנה כמו בנ"ד שלא ברור לנו דברי הבעל שהתובעת היתה בת שתים עשרה שנה בשעה שנתקדשה ויש כאן ספק ספיקא להיתר, ספק אם היתה פחות משתים עשרה ואפילו אם ת"ל שהיתה בת שתים עשרה אולי לא הביאה שתי שערות, גם כן אין מועיל בה מיאון וכמבואר בתשו' הרשב"א (סי' אלף רסז) (הובא בב"י אהע"ז סי' קנה ולפסק הלכה ברמ"א אהע"ז סי' קנה סעי' יד) ודברי הרשב"א אמורים אפילו כשבדקו ולא מצאו שערות וחוששין שאולי נשרו, וכש"כ כשלא בדקו כלל אם יש לה שערות שודאי מחמירין דיש כאן חזקה דרבא שהביאה שערות (וכמבואר בנדה מו שהבאנו מקודם), וע"ש בב"ש (סי' קנה סעי' יד).

אלא שלכאורה יש לדון אף לפי טענת הבעל שנתקדשה כשהיתה בת שתים עשרה, אבל כבר ביארנו שמ"מ אינה אלא ספק מקודשת ומשום דלא ידעינן ודאי שהביאה שתי שערות, א"כ לפי מה שכתב בתשו' מהר"ח או"ז בסי' קכ"ו וק"ע בשם הרב מאיר הספרדי דבמקום דהוי ספק קידושין והאשה אינה רוצה בבעלה כופין לגרש אפילו לשיטות הראשונים ז"ל שסוברים שאין כופין בטענת מאיס עלי לבד, יע"ש. וא"כ בנ"ד דהוי רק ספק קידושין, והאשה מסרבת לחזור לבעלה, א"כ אפשר לכפות להבעל שיתן גט.

אמנם נראה דז"א דהא הספק אצלנו הוא אם היתה גדולה בשעת קידושין או שהיתה עדיין קטנה, וא"כ ממ"נ היא מקודשת לו שאם היתה גדולה בשעת קידושין הרי היא מקודשת מן התורה ואם היתה קטנה בשעת קידושין, הרי היא מקודשת מדרבנן, שתקנו חכמים קידושין לקטנה, וא"כ ממ"נ מותרת לו בלי שיהא צורך בקידושין נוספים, ואין מקום לפ"ז בכפיה לגט, שזהו רק במקום שהוא מחוייב לקדשה עוד פעם מצד הספק, אז האשה אינה מחוייבת להתקדש לו, וממילא מחייבין אותו לתת גט לשיטת מהר"ח או"ז בשם הר"מ הספרדי, משא"כ בנ"ד שהיא יכולה לחיות אתו בלי קידושין אחרים – ואין צריך עכשיו דעתה שתתרצה להתקדש לו. אין מקום לחייבו בגט.

ומה שלפי דבריה היתה קטנה והיה גם מיאון אחר הקידושין וא"כ היא אסורה לו עכשיו בלי קידושין אחרים, והתובעת הא לא מסכימה להתקדש לו פעם שניה, אבל גם ז"א, משום דאינה נאמנת להפקיע עצמה מבעלה ולאסרה עצמה עליו בטענה כזו, וכיון שהיא עומדת בחזקת א"א שמקודשת להנתבע אינה יכול לאוסרה עצמה עליו, בטענתה שאינה מקודשת לו עכשיו.

לאור כל הנ"ל אנחנו פוסקים:

א. דוחים את תביעת האשה לכוף את הבעל לתת גט.

ב. בנוגע לתביעת האשה למזונות ידון ויפסוק ביה"ד בישיבה אחרת ביום חמישי ט"ו אייר תשי"ז שעה 10.

ג. הוצאות המשפט בתיקי הגרושין והכפיה לגט חלות על התובעת בלבד.

ניתן בנוכחות הצדדים וב"כ האשה ביום ב' באדר שני תשי"ז (5.3.1957).