מבוא
בפנינו מחלוקת בין הצדדים בענין מקום הדיון בתביעת האשה לגירושין.

הצדדים אזרחי ישראל ונישאו בישראל בשנת 2006 ולהם שלושה ילדים קטינים. הורי הבעל גרים ברחובות והורי האשה גרים בטורונטו שבקנדה.

כשנישאו הצדדים הם גרו בתחילה בירושלים, עברו לבית שמש, אח"כ עברו לישוב הסמוך לצפת ואח"כ גרו כשנתיים בצפת. באמצע שנת 2012 היו הצדדים תקופה קצרה בבית הורי הבעל, והאשה בחודש 7/2012 עזבה לבית הוריה בקנדה. האשה גרה כיום בקנדה. הבעל גר בירושלים וכתובתו במשרד הפנים אף היא בירושלים. האשה הגישה תביעת גירושין בביה"ד ברחובות. הבעל הודיע שהוא מתעתד להגיש תביעה לשלום בית וטען שמקום הדיון הוא בביה"ד בירושלים.

דיון באמצעות תכנת הסקייפ
התקיים בביה"ד ברחובות דיון מקדמי בשאלת הסמכות המקומית. נכחו בדיון הבעל וכן ב"כ האשה. באישור מראש של ביה"ד, האשה היתה בזמן הדיון בקנדה והשתתפה בדיון באמצעות תוכנת הסקייפ.

[בשולי הדברים נציין שאיכות הציוד שהובא לדיון לא היה מתקדם, האשה התקשתה לשמוע והיה צריך כל פעם לכוון את המכשיר ולקרבו למי שדיבר (הדיינים, הבעל וב"כ האשה). בדיון המקדמי, לא היתה כ"כ חשיבות לאיכות הציוד, מאחר שכמעט ולא היו מחלוקות עובדתיות. (המחלוקת העובדתית היחידה בין הצדדים, אינה רלוונטית לדעת ביה"ד, בהכרעה המקדמית על מקום הדיון וכפי שיבואר להלן.) בהתדיינות לגוף התביעה, ודאי שחשובה ההתרשמות. כדי שההתרשמות באמצעות תוכנת הסקייפ תהיה קרובה ככל האפשר להתרשמות בין כתלי בין הדין, רצוי במידת האפשר, שהציוד יאפשר לבעל הדין שאינו נוכח כל הזמן, לראות את כל הקשורים לדיון (שלושת הדיינים, בא כוחו, הצד השני ובא כח הצד השני). במקביל, הציוד אמור לאפשר לכל הקשורים לדיון הנ"ל, לראות ולשמוע דרך תוכנת הסקייפ בכל רגע נתון מהדיון את בעל הדין שאינו נוכח, לבחון את טיעוניו התנהלותו ותגובותיו.

האמור לעיל הינו נקודת המבט של ביה"ד ברחובות לאור הדיון המקדמי שהתנהל בפנינו. כמובן, שההחלטה על נהלי הדיון בהמשך, בשמיעת התביעה לגופה, מסורה לביה"ד שבסמכותו המקומית לדון בתביעה, והוא יחליט אם לאפשר דיון באמצעות תוכנת הסקייפ והאם להציב דרישות (או להמליץ) בענין הציוד הנדרש לשם כך].

טענות הצדדים
בדיון התברר שיש מחלוקת עובדתית לגבי השהות ברחובות לפני עזיבת האשה לקנדה. האשה טענה שמדובר במגורים קבועים בבית הורי הבעל לתקופה של חודש. הבעל טוען שבאותו חודש הם לא גרו בקביעות ברחובות. הם שהו אצל הורי הבעל לצורך ביקור אצל אדמו"ר במרכז הארץ, הם חזרו ונסעו, חלק מהזמן שהו ברחובות וחלק בצפת, היו שבוע שבועיים ברצף בצפת ואז האשה נסעה לחו"ל.

הבעל טוען שלפי תקנות הדיון התובע הולך אחר הנתבע ולכן מקום הדיון הוא בירושלים. הבעל מוסיף שמקום המגורים המשותף האחרון של הצדדים אינו רחובות, שם הם שהו באופן ארעי בלבד. הבעל מוסיף שיש סיבה נוספת שלא לדון ברחובות. הורי הבעל הינם מהקהילה ברחובות והתדיינות שלו עם אשתו בביה"ד ברחובות תגרום להוריו אי נעימות והלבנת פנים.

ב"כ האשה טוענת שהכלל שהתובע הולך אחר הנתבע אינו רלוונטי בהתדיינות בין בעל ואשה ושם קובע מקום המגורים אחרון. ב"כ האשה מוסיפה שהשהות ברחובות נחשבת כמקום המגורים האחרון של בני הזוג ולכן מקום הדיון הוא בביה"ד ברחובות. האשה מציינת שגם לפי גירסת הבעל, שרחובות אינה מקום המגורים האחרון ושהותם שם חלקית וארעית, מקום מגוריהם האחרון הוא בצפת. לכן, אם יוחלט שהסמכות המקומית אינה לביה"ד ברחובות, היא מסורה לביה"ד בצפת ולא לביה"ד בירושלים. הבעל מציין שהוא גר שנים רבות בירושלים וקשה לו להגיע לדיונים לצפת.

הנושאים לבירור
הצדדים חלוקים בענין מקום הדיון. קיי"ל שהתובע הולך אחר הנתבע. לפי תקנות הדיון בבתי הדין הרבנים (להלן גם: "תקנה"ד"), מקום הדיון בין איש לאשה הוא במקום מגוריהם האחרון. יש לברר כמה דברים:

א. מדוע התובע הולך אחרי הנתבע? האם זה מכח תקנה או מכח הדין? מה גדר הזכות מכח הדין, והנפ"מ הנובעת מכך.

ב. מדוע לפי תקנה"ד קובע מקום המגורים האחרון וההשלכות כתוצאה מכך.

ג. מהם ההגדרות לפיהם נקבע מקום המגורים האחרון (משך התקופה וסוג המגורים)?

ד. האם מקום המגורים האחרון קובע גם כששניהם אינם גרים שם?

ה. בדיקת האפשרות לחריגה מתקנה"ד.

מדוע התובע הולך אחר הנתבע
קיימא לן שלענין מקום הדיון הדין הוא שהתובע הולך אחר הנתבע. דין זה נפסק ברמ״א חו״מ סי' יד ס"א. בביאור גדר הדין ישנה שאלה בסיסית – כיצד מתיישב הכלל שהתובע הולך אחר הנתבע, עם דברי הגמרא בסנהדרין (לא, ב) שבוויכוח על מקום הדיון קי״ל שעבד לוה לאיש מלוה וידונו לפי רצון המלווה. וכ״פ הרמב״ם (פ״ו מהל' סנהדרין ה"ו) ובשו״ע (חו׳׳מ ריש סי' יד), ולא רק בהלוואה אלא גם בתביעות נוספות. מדוע פסק הרמ״א שלנתבע עדיפות לענין מקום הדיון, כאשר לפי הגמרא והפוסקים יש עדיפות לתובע.

בביאור גדר הדין של התובע הולך אחר הנתבע וישוב הסתירה הנ״ל בין זכות התובע לזכות הנתבע, ראה מה שכתבתי באריכות ב"כתלנו" (ט״ו עמ' 383 ואילך). העולה משם שהכלל שהתובע הולך אחר הנתבע נובע משתי סיבות עיקריות:

א. זכות הנתבע מעיקר הדין:
(1) כי הוא מוחזק בממונו (בעל העיטור אות ב׳ בירורין ע״פ הירושלמי, גר״א וכ״נ בחכם צבי ובשער המשפט).
(2) כי הוא מוחזק בגופו ואין לחייבו ללכת לדון במקום אחר (שו״ת שיבת ציון סי' צח).

ב. זכות הנתבע נוצרה כתקנה שאינה מעיקר הדין. יסוד התקנה:

(1) לטובת הנתבע – מפני הרמאין ומחשש לתביעת סרק (לבוש וכנה״ג).
(2) תקנה לטובת התובע (או לטובת הצבור) שהנתבע יהיה ״ציית דינא״ (מהריב״ל ח״ג סי' צז וכן מבין האג״מ חו״מ ח״א סי' ה בדעת הגר"א).
(3) תקנה (לטובת הצבור) למנוע קטטות היכן בי"ד חשוב יותר (מהרשד״ם).

ונציין מקורות נוספים שדנו בגדר הדין של התובע הולך אחר הנתבע (בחלקם התייחסות גם לזכות התובע שבגמרא ולתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים):

ערוך השולחן (חו"מ סי' יד ס"ק ג), שו"ת מנחת אלעזר (ח"ב סי' ב), שו"ת יביע אומר (ח"ב חו"מ סי' ד וח"ז חו"מ סי' ד), פד"ר ו (עמ' 265 ואילך), פד"ר טז (עמ' 17 ואילך), תחומין לד (עמ' 287 ואילך), פסה"ד בביה"ד הרבני בחיפה (תיק 921689/1 מיום ב' תמוז תשס"ט 24/6/2009) (פורסם), החלטת הגר"ש שפירא בביה"ד הרבני נתניה (תיק 934569/1 מיום ט"ו אב תשע"ג 22/7/2013) (פורסם), ומקורות רבים נוספים בספר סדר הדין בביה"ד הרבני (פרופ' אליאב שוחטמן) פרק שלישי.

מסקנת הדברים היא שאם התובע והנתבע גרים במקומות שונים, ההלכה היא שהתובע הולך אחר הנתבע. הלכה זו הובאה ברמ"א ולא הובאה בשו"ע. אולם גם הספרדים נוהגים כך וכפי שכתב מרן ביביע אומר (ח"ז חו"מ סי' ד), וז"ל:

"והנה מה שפסק הרמ"א שהתובע הולך אחר הנתבע, אפילו אם הב"ד שבעיר התובע יותר גדול, אמנם כן הסכימו גדולי האחרונים הספרדים, וכמ"ש הכנה"ג (סי' יד הגה"ט אות כא), שכן כתבו המהריב"ל ח"ג (סי' צז). והרב המבי"ט ח"ג (סי' לג). ומהרשד"ם (חיו"ד סי' רכ). ומהר"א ששון (סי' מד). ועוד. ע"ש. ובשו"ת המבי"ט שם כתב בסוף התשובה, שמרן מהר"י קארו ושאר החכמים חתמו והסכימו לדבריו. ע"ש. והכנה"ג בשו"ת בעי חיי חו"מ (סי' עו דף פד ע"א) כתב, ולפי מה שכתבנו בכוונת הרשב"א, יצא לנו סיוע במנהגינו במתא קושטא ובכל המקומות אשר שמענו שמעם, התובע הולך אחר הנתבע, זולת בארץ המערב. ע"ש. וכתב בספר חשק שלמה (הגה"ט אות ז) שכן כתבו בשו"ת פרח מטה אהרן ח"ב (סי' פג). ובשו"ת עדות ביעקב (סי' מא). ע"ש. וכ"כ הגינת ורדים (בחחו"מ כלל ה סי' יז), וכן דעת מרן החיד"א בברכי יוסף חו"מ (סי' ג ס"ק ג), ושכן כתבו הרב משאת משה (חו"מ סי' ח) והרב נחפה בכסף (חו"מ סי' כז). ע"ש. וכ"כ המהרי"ט אלגאזי בשו"ת שמחת יום טוב (סי' ל דף קיג ע"ב). ובשו"ת צל הכסף ח"ב (חו"מ סי' ו דנ"ב ע"ג). ובשו"ת תפארת אדם (חו"מ סי' ח). ובשו"ת חקקי לב (חו"מ סי' ג ד"ו סע"ג). ובשו"ת הון יוסף (סי' כה). ועוד."

וגם בח"ב (חו"מ סי' ד סס"ק ב) כתב מרן שדין זה נוהג בארץ ישראל מצרים ואגפיה, וז"ל:

"והנה מבואר בהרמ"א חו"מ (סי' יד) שאע"פ שבעיר התובע הב"ד יותר גדול התובע הולך אחר הנתבע. ולכן אף בנ"ד אין התובע יכול לטעון שברצונו לדון כאן מהאי טעמא. וע"ע בשו"ת חקקי לב (חחו"מ סי' ד) שהביא שכן פסק הסמ"ג. ושם (ד"ו ע"ג) הביא דברי הגינת ורדים, דס"ל דהאי דינא דהתובע הולך אחר הנתבע הוי ג"כ מנהג א"י ומצרים ואגפיה. ע"ש."

על דברי הרמ"א שהתובע צריך לילך אחר הנתבע כתב הגר"א (חו"מ יד ס"ק יח), וז"ל:

"התובע צריך כו' אא"כ יכול. ב"ק מ"ו ב' מאן דכאיב כו'."

כוונת הגר"א לדברי הגמרא בב"ק (מו, ב), וז"ל:

"א"ר שמואל בר נחמני: מניין להמוציא מחבירו עליו הראיה? שנאמר: מי בעל דברים יגש אליהם, יגיש ראיה אליהם. מתקיף לה רב אשי: הא למה לי קרא? סברא הוא, דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא! אלא קרא לכדר"נ אמר רבה בר אבוה, דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: מניין שאין נזקקין אלא לתובע תחלה? שנאמר: מי בעל דברים יגש אליהם, יגיש דבריו אליהם."

לפי הגמרא המקור לדין המוציא מחבריו עליו הראיה נובע מהפסוק: "מי בעל דברים יגש אליהם", או מסברא: דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא.

האגרות משה (חו"מ ח"א סי' ה) מבאר הדין של התובע הולך אחר הנתבע וכותב, וז"ל:

"וצריך לומר שהוא מטעם דכתב הגר"א (סי' יד ס"ק יח) מהא דמאן דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא. ושמעינן מזה גם דין זה דהוא צריך למיזל להאסיא שיכול יותר לרפאות, וכיון שהוא במקום אחר צריך לילך לאותו המקום שנמצא שם הנתבע, שהם יוכלו יותר להביאו לדין לפניהם מב"ד שבמקום המלוה."

האגרות משה מבין את כוונת הגר"א, שהדין שהתובע הולך אחר הנתבע יסודו בסברא שבמקומו של הנתבע יותר קל להביא את הנתבע לביה"ד. סברא כעין זו מובאת במהר"י בן לב (ח"ג סי' צז) שדנים במקום הנתבע כי שם הנתבע יותר ציית דינא. וז"ל המהר"י ן' לב:

"מנהג קבוע בכל המקומות שיש קהלות מרובות שהתובע הולך אחר הנתבע, ואינם מחלקים בין שיהיה הנתבע עשיר או עני או אוהב או שונא לנתבע, משום דכך הסכימו והוה ליה כאילו קבלוהו עליהם. והתקנה הזאת נראה שתקנוה משום שהיחיד הוא מוכרח ונכנע לפני הב"ד של הקהל שלו, מה שלא יכנע אם יגזרו עליו זולתם."

בדברי האגרות משה לא מבואר אם זו סברא לתקנה או שזה סברא מעיקרא דדינא (כעין הסברא בגמ' לגבי הממע"ה). ויותר נראה שזה סברא לתקנה. במהר"י ן' לב כותב שזו תקנה. יש קצת הבדל בין סברת המהריב"ל לסברת האגרות משה. סברת המהריב"ל שהנתבע יכנע לפני הבי"ד של הקהל שלו למה שיגזרו אליו, דהיינו יציית לפס"ד. סברת האגרות משה שהנתבע יסכים יותר להתדיין במקום שבו הוא גר, דהיינו יותר קל להביאו לדין.

[בשו"ת קנין תורה בהלכה (ח"ב סי' יב ס"ק ז) מבאר הגר"א בדומה להבנת האגרות משה וכותב: "הבי"ד שבעיר הנתבע המכירים ויודעים בו יבינו יותר כיצד לטפל בו להוציא העושק מתחת ידו". ההבנה שלו היא שכוונת הגר"א בבי אסיא דומה להבנת האגרות משה בדעת הגר"א, אך ההדגשה שלו היא יותר על הוצאת העושק שתחת ידו. וכעין זה כתב גם בספרו קנין תורה בשמעתתא (משפטים סי' יג)].

יש לכאורה נפ"מ בין סברת המהריב"ל (אכיפת פסה"ד), לסברת האגרות משה (הסכמה להתדיין). במציאות ימינו בבתי הדין בישראל, כאשר מדובר בבתי הדין הרבניים בנושאים שבהם יש להם סמכות שיפוטית, אין כלל הבדל בין בתי הדין במקומות השונים ביכולת האכיפה של פסה"ד וביכולת האכיפה לבוא ולהתדיין (באמצעות צו הבאה וכדו'). יכול להיות הבדל לפי סברת האגרות משה ביכולת השכנוע לבא להתדיין (כשמדובר בשכנוע ולא באכיפה), בין מקום התובע למקום הנתבע.

כשמדובר בבתי הדין שתוקפם החוקי הוא מכח חוק הבוררות (לאחר חתימה על שטר בוררות), יתכן ויש מקרים שבהם הנתבע יקבל יותר בהכנעה את פסה"ד של ביה"ד המקומי. אז ימנע הצורך בהליכי אכיפת פסה"ד שבהם אין לרוב הבדל בין בי"ד שבמקום התובע לבי"ד שבמקום הנתבע. (באכיפה באמצעות הרחקות "דתיות" מסוג הרחקות דר"ת וכד', יתכן ולביה"ד שבמקום הנתבע השפעה רבה יותר על הציבור לגבי קיום ובצוע ההרחקות.) לגבי עצם ההסכמה להתדיין אין כלל יכולת אכיפה חוקית, ובכך אין הבדל בין מקום התובע למקום הנתבע. אולם יש הבדל לגבי יכולת השכנוע לבוא ולהתדיין בין ביה"ד שבמקום הנתבע לבין ביה"ד שבמקום התובע. לגבי זה סברת האגרות משה שייכת גם במציאות ימינו. אמנם זוהי שאלה בפני עצמה, האם כאשר בטל הטעם בטלה התקנה או שנאמר שלא פלוג בתקנה.

דוגמת אכיפה בביה"ד שבחורבת רבי יהודה החסיד
מן הראוי לציין שישנה דוגמה מאד ייחודית של סברת המהריב"ל שהנתבע יותר ציית דינא באתריה, אך לא מכח רצונו ויראתו של הנתבע מביה"ד שבעירו, אלא מכח יכולת האכיפה הייחודי שלהם.

בשנת תשע"ד יצא לאור (הוצ' מכון הרב פראנק) הספר: "פנקס ביה"ד בחורבת רבי יהודה החסיד מיסודו של מרן הגאון רבי שמואל סלנט זיע"א." בספר זה הובאו פסקי דין משנים תרס"ב-תרפ"ח. במציאות ששררה אז בירושלים רוב הציבור קיבל תמיכה ("חלוקה") מהמוסדות ("כוללים"). כאשר ביה"ד פסק שהנתבע חייב כסף לתובע, פעמים רבות הורה ביה"ד לכולל שממנו הנתבע מקבל תמיכה, להעביר ישירות את כספי החלוקה לתובע (או במקרים מסוימים לעקלם עד לבירור וכדו').

כדוגמא נציין הוראות שניתנו בפס"ד דלהלן: קטו, רט, רכ, רכח, רנב, שעא, שצז, שצט, תיב, תטו, תכא, תמח, תנ, תס ו-תקב. ההוראות ניתנו לכוללים: הולנד-דאטשלנד, קארלין, ורשא, אוסטרייך, אונגרין, ואהלין ו-גאליציען.

ההוראות היו להעביר (או לעקל) את כספי החלוקה מהנתבע לתובע. (ובפס"ד תיט ניתנה הוראה לגבאי "שערי חסד" לבטל עיקול ולהעביר בעלות של נחלה שבניהולם).

שיטת הירושלמי (לפי גירסת העיטור)
כאמור, לפי האגרות משה, כוונת הגר"א שהבי"ד שבעיר הנתבע הם הבי אסיא הטובים יותר.

אמנם בפשטות נראה יותר, שכוונת הגר"א למצוא מקור לדין שהתובע הולך אחרי הנתבע מדברי הגמרא בב"ק (מו, ב). בעקבות הסברא שמאן דכאיב ליה כאיבא אזיל בי אסיא, לומדת הגמרא מסברא שהמוציא מחבירו עליו הראיה.

מאד מסתבר שכוונת הגר"א היא, שכשם שהנתבע מוחזק ואין להוציא ממנו ממון מכח הכלל שהממע"ה, ה"ה שהנתבע מוחזק בכך שלא יכפו אותו להתדיין בעירו של התובע והוא יכול לדרוש שהדיון יערך בעירו של הנתבע. לפי הסבר זה מדובר בסברא שמעיקר הדין ולא מכח תקנה.

יתר על כן, בבעל העיטור (אות ב בדיני בירורין, בסופו) כתב, וז"ל:

"ירושלמי... ומנין שהתובע צריך לילך אחר הנתבע שנ' מי בעל דברים יגש אליהם."

לפי גירסת בעל העיטור בירושלמי, ישנו מקור מהתורה לכך שהתובע הולך אחרי הנתבע. המקור הוא הפסוק: "מי בעל דברים יגש אליהם" שעליו דורשת הגמ' בב"ק (מו, ב): יגיש ראיה אליהם, דהיינו המוציא מחבירו עליו הראיה. לפי מקור זה אי אפשר לומר שמדובר בסברא שהבי אסיא באתריה דנתבע טוב יותר. הכוונה היא שהנתבע מוחזק גם לגבי מקום הדיון כשם שהוא מוחזק לענין הוצאת ממון דהממע"ה.

מסתבר מאד שזוהי גם כוונת הגר"א שהביא המשך הגמ' שלומדת דין הממע"ה מסברת בי אסיא. לפי זה כוונת הגר"א שהתובע הולך אחר הנתבע מכח היותו מוחזק. (יתכן שלגר"א היה את המקור מהירושלמי או מהעיטור, או שאמר זאת מסברתו.) [אפשר אולי לומר שהאגרות משה העדיף לבאר את הגר"א בדרך אחרת, כי אם הגר"א היה סובר כהעיטור והירושלמי, היה צריך להביא את הפסוק "מי בעל דברים" ולא רק את הסברא שאזיל לבי אסיא. יותר נראה שגם לגר"א זוהי סברא מכח מוחזקות.] העיטור והירושלמי הדגישו את סברת המוחזקות מכח הפסוק, והגר"א הדגיש את סברת המוחזקות מכח הסברא של "דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא".

[ניתן גם לפלפל ולדון האם יש הבדל בין מוחזקות מכח הפסוק למוחזקות מכח הסברא של "דכאיב ליה כאיבא" והאם יש לכך השלכות לענין התובע הולך אחר הנתבע, ואכמ"ל.]

יש להעיר שמצינו שימוש בסברת "דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא" לענין מחלוקת בין תובע לנתבע לענין סדרי הדין. כך נכתב בשו"ת הרמ"א (סי' קד), וז"ל הרמ"א:

"ונראה דאם חלוקים בדבר וכל אחד רוצה לדחות דיין חבירו, נראה דיד הנתבע על העליונה, והתובע צריך לברור לו דיין אחר כדי שיוציא את שלו, דמאן דכאיב ליה כאיבא אזל לבי אסיא."

אמנם הרמ"א שם לא מדבר על מקום הדיון האם בעיר התובע או בעיר הנתבע, אלא בזבל"א שהדיין שבחר הנתבע קרוב לדיין שבחר התובע, מי מהם נדחה. יתכן ויש מקום לחלק בין שתי השאלות, (וברמ"א עצמו שם דן בהבדלים בין דייני זבל"א לויכוח על מקום הדיון, ואכמ"ל).

[בשו"ת שיבת ציון (סי' צח) מביא את דברי השואל, שציין שקרבן העדה על הירושלמי כתב שכלל גדול בדין שהתובע הולך אחר הנתבע. לא מצאתי דברים אלו בקרבן העדה. (יש בירושלמי (יבמות פי"ב ה"ו) התייחסות לכך שהיבמה הולכת אחר היבם, אך בקרבן העדה שם לא מובאים הדברים הנ"ל).

אולם אם מקור זה קיים, הוא יתאים לדברי הירושלמי עפ"י גירסת העיטור, שהמקור לזכות הנתבע יסודו בפסוק: "מי בעל דברים יגש אליהם", שהוא המקור בגמרא בב"ק לכלל גדול בדין שהממע"ה].

הדעות שהדיון במקום הנתבע מכח תקנה
ישנן שיטות נוספות ולפיהם יסוד הדין שהתובע הולך אחר הנתבע יסודו בתקנה ונציין מקצתן:

ללבוש (חו"מ סי' יד סעי' ה) וכנסת הגדולה (חו"מ סי יד הגה"ט ס"ק ד וס"ק כא) זוהי תקנה מפני הרמאים (למנוע תביעות סרק כלפי עשירים שימנעו מלטרוח להגיע לבי"ד במקום אחר ויעדיפו להתפשר).

במהרשד"ם (חו"מ סי' ז) כותב שזכות הנתבע לבחור אחד משני בתי הדין שבעירם כדי למנוע קטטות ומחלוקות איזה בי"ד חשוב יותר. בכנה"ג (שם ס"ק ד) מבין שסברת המהרשד"ם שייכת גם כשגרים בשני מקומות שהתובע הולך אחר הנתבע.

יש לציין שבמהרשד"ם (יו"ד סוס"י קסב) מביא פסק המהרי"ק שהתובע הולך אחר הנתבע, ובתחילת דבריו אינו מביא לו טעם, וז"ל:

"והנה מהרי"ק (שורש א) כתב וז"ל דמי הוא שיטעה לומר שהתובע יכריח את הנתבע ללכת לבית דין, אלא או בעירו דוקא לדברי בעל ה"ג או לב"ד הגדול לדברי ר"ת... וסוף דבר האריך שם והכריח שאפי' בעניני מסים, שהדין הוא שהרבים מוחזקים וכופין ליחיד, אפי' הכי כיון שאינו נתבע בעירם אין לכוף אותו לדון בעירם לפניהם."

ובהמשך דבריו כותב שמקום הדיון אצל האלמנה הנתבעת כי היא מוחזקת בנכסיה, וז"ל:

"הדבר פשוט מכח הטעם הראשון שאין להם כח לכוף לאלמנה שתלך למקומם לדון לפני ב"ד שבעירם כיון שהיא מוחזקת בנכסיה, ר"ל דבכל מקום דקיימי בחזקתה ובחזקת יורשיה קיימי, והם אנשי ספרד ק"ק פירארה תובעים ורוצים להוציא ממון מחזקתו."

אפשר לומר שהוא רומז כאן לטעם של המוחזקות. אך אין הכרח לכך, ואפשר לומר שכוונתו להבהיר שהאלמנה היא הנתבעת משום שהיא מוחזקת בנכסיה וקיי"ל שהתובע הולך אחר הנתבע, אך הטעם לכך אולי מכח התקנה למנוע קטטות כפי שהבין בדבריו הכנסת הגדולה.

כאמור, ישנם כמה טעמים לבאר הדין שהתובע הולך אחר הנתבע מכח תקנה:
א. כדי שהנתבע יהיה ציית דינא.
ב. למנוע תביעות סרק.
ג. למנוע קטטות ומחלוקות.

הטעם של ציית דינא הוא טעם לתקנה שנתקנה לטובת התובע (שהנתבע יקיים הדין). הטעם למנוע תביעות סרק הוא טעם לתקנה שנתקנה לטובת הנתבע. הטעם למנוע קטטות ומחלוקות איזה בי"ד חשוב יותר הוא גם טעם לתקנה כללית (לטובת הציבור שימנעו קטטות ומחלוקות איזה בי"ד חשוב יותר). כמובן שיתכנו נפ"מ בין טעמי התקנות (כגון: האם יכול התובע או הנתבע לומר אי אפשי בתקנה שלטובתי וכדו'), ואכמ"ל.

הנפ"מ אם זכות הנתבע מעיקר הדין או מכח תקנה
מהאמור לעיל עולה שהדין שהתובע הולך אחר הנתבע יסודו או מעיקר הדין או כתקנה. הנפ"מ לכך היא כשיש ספק. אם זכותו של הנתבע מעיקר הדין לדון בעירו, אזי גם בספק ישאר דין זה. אך אם מעיקר הדין אין זה זכות של הנתבע אלא תקנה, אזי בספק יחזור המצב לעיקר הדין וידונו במקום התובע. וכך עולה מדברי מרן ביביע אומר (ח"ב חו"מ סי' ד וח"ז חו"מ סי' ד).

וז"ל בחו"מ (ח"ז שם):

"והן אמת כי בשו"ת הרי בשמים תנינא (סי' צ) כתב שמכיון דהא דקי"ל התובע הולך אחר הנתבע תקנתא היא ולאו מדינא, במקום ספק מי נקרא נתבע, הו"ל ספק בתקנה דמוקמינן לה אדין תורה ללכת אחר התובע. ע"ש. אולם בשו"ת אמרי יושר (ח"א סי' לח) הביא דברי הרב הרי בשמים, וכתב עליו דליתא, כי גם התובע מעיקר הדין אינו יכול לכוף את הנתבע לבוא להתדיין בעירו וכו'. ע"ש."

וכעין זה עולה ממש"כ בח"ב (חו"מ סי' ד), וז"ל בס"ק ד:

"ועי' בספר כסאות למשפט (דמ"ז ע"א) שכתב דבאיש ואשתו הדבר שנוי במחלוקת אם האשה תלך אחר בעלה התובע. ע"כ. ולכאו' במחלוקת וספיקא דדינא בכה"ג יש לומר המע"ה והתובע הולך אחר הנתבע. וע' בשו"ת אהלי יעקב למהריק"ש (ס"ס י). ע"ש. וע' בשו"ת לבושי מרדכי (תרצ"ז, ס"ס פז) וכתב בשם שו"ת הרי בשמים (ח"ב סי' צו) בענין קשר שידוכין, כי מהגמ' (סנהדרין לא:) משמע דהנתבע הולך אחר התובע, דעבד לוה לאיש מלוה, ואין זה רק תקנת פוסקים אחרונים. ע' בכנה"ג שכן המנהג והתקנה לילך אחר הנתבע. ובקשר שידוכין הו"ל ספק אם המבטל חשוב נתבע או המקיימו, ובכל ספק תקנה הדרינן לדין תורה, ואמרינן המבטל הוי כנתבע. ע"כ. וע' בשו"ת הון יוסף זאמירו (סי' כה) ודו"ק."

זכות הנתבע מעיקר הדין כמוחזק, האם מוחזקותו היא בגוף או בממון והנפ"מ
לפי הירושלמי (עפ"י גירסת העיטור) והגר"א התובע הולך אחר הנתבע מכח מוחזקותו.

בשו"ת שיבת ציון (סימן צח) כתב וז"ל:

"אבל היכא שבתי דינין שוים ואין כח ב"ד יפה מחבירו ואינן גדולים בחכמה ובמנין זה מזה, גם מדינא דגמ' אין כח להתובע לכוף את הנתבע שילך אחריו לב"ד אחר אשר הוא שוה לב"ד של הנתבע בלי טענה ואמתלא, ובזה בודאי הנתבע מוחזק בעצמו ובגופו, ואין כח ביד התובע להטריח את הנתבע לטלטל בטלטולא דגברא הקשה, וגם מדינא דש"ס ומדינא דאורייתא צריך התובע לילך אחר הנתבע, מאחר שבתי דינין שוים בתואר ובקומה ואין יתרון לב"ד זה מב"ד אחר, ובזה לא שייך לומר עבד לוה לאיש מלוה, שיהיה כח ביד המלוה להתל בהלוה לטלטלו ממקום למקום, ואם שיש עליו תביעות ממונו ומשועבד לו, מ"מ אין עליו שיעבוד גופו שילך אחריו ... א"ו אם הבתי דינין שוין אין כח התובע עדיף מהנתבע אף מדין תורה."

מדברי השיבת ציון עולה, שגם כשהנתבע משועבד לתובע שיש לו עליו תביעות בממונו, אין לנתבע שעבוד הגוף שיצטרך ללכת לדון אחרי התובע. נראה מדבריו שיסוד המוחזקות של הנתבע שבגינו התובע הולך אחר הנתבע, יסודו במוחזקותו של הנתבע בגופו שלא יטריחוהו להטלטל לדון במקום אחר. (אמנם השיבת ציון דיבר במקרה ששני בתי הדין שוים.)

הגדרה דומה שלנתבע יש מוחזקות בגופו לענין מקום הדיון כתב בשו"ת אבני חפץ (סי' קה ס"ק א), בעקבות דברי המהרי"ט לגבי שבועה. בשו"ת מהרי"ט (ח"ב אה"ע סי' כז) כותב, וז"ל:

"ונראה דהיינו טעמיה ז"ל דלעולם מספקא לא מחייבינן שבועה, כגון בספקא או בפלוגתא דרבוותא כדכתב הרא"ש ז"ל ובס"פ הכותב דכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא לא משבעינן ליה מספקא, וטעמא דכשם שהאדם מוחזק בממונו ואין להוציאו אלא בדבר הברור כך אדם מוחזק בגופו שאינו נשבע אלא א"כ הוא דבר ברור שחייב בשבועה."

לפי המהרי"ט הנתבע מוחזק בגופו לענין שלא ישביעוהו בספק. [על דברי המהרי"ט יש להאריך טובא, שדבריו קשורים למה שדנו האחרונים בגדרי שבועה, האם יש לנתבע חיוב להשבע או שהוא מחויב ממון עם אפשרות להפטר ע"י שבועה, ויש לקשר זאת גם לחקירות נוספות שהועלו בגדרי שבועה, ואכמ"ל.]

בשו"ת אבני חפץ כותב שע"פ דברי המהרי"ט י"ל שהנתבע מוחזק בגופו לענין מקום הדיון.

אמנם, בפשטות נראה שניתן להבין את יסוד המוחזקות באופן אחר. יסוד המוחזקות נובע מהכלל שהממע"ה שיסודו הוא מוחזקות בממון. אפשר לומר שהירושלמי והגר"א הוסיפו שהמוחזקות בממון אינה רק לענין שאין להוציא ממון ללא ראיה, אלא גם שאין התובע יכול לכוף את הנתבע להתדיין מחוץ למקומו של הנתבע. לפי זה, היסוד הוא מכח המוחזקות בממון ולא מכח המוחזקות בגוף.

יתכן ויש לכך כמה נפ"מ.

בשו"ת מהרש"ם (ח"ד סי' טו) דן בדברי השואל שסבר שאם התובע תפס מהנתבע ידונו במקום הנתבע, כי אין התפיסה הופכת את התובע למוחזק.

בסברא אפשר לומר שהדבר תלוי מכח מה נובעת המוחזקות. אם מדובר על מוחזקות בממון, בדרך כלל תפיסה אינה נותנת לתופס דין של מוחזק.

אך אם היסוד נובע ממוחזקות בגוף, לכאורה יש לומר שמאחר וכיום התובע תפס, אמנם הנתבע מוחזק הלכתית בממון, אך הוא עכשיו דורש רכוש מהתובע והתובע מוחזק בגופו שלא יטלטלוהו (דהיינו תפיסה אינה נותנת דין של מוחזק בממון אך תפיסה יוצרת מציאות שבגינה התובע מוחזק בגופו).

יתכן מאד ויש לכך נפ"מ גם בצבור שתובע יחיד. המהרי"ק (שורש א ושורש ב) דן במוחזקותו ההלכתית של הציבור כלפי היחיד וההשלכות לכך לענין מקום הדיון. דנו הפוסקים בדבריו (מהרשד"ם יו"ד סי' קסב, רמ"א חו"מ ד, סמ"ע שם ס"ק ה, ש"ך שם ס"ק ט, פ"ת שם ס"ק ו, שו"ת חכם צבי סי' יד, שער משפט סי' יד ס"ק ב, ועוד).

בשער משפט (סי' יד ס"ק ב) מביא בקצור את דברי החכם צבי (סי' יד), וז"ל:

"התובע צריך לילך אחר הנתבע אם הוא בעיר אחרת. בתשו' חכם צבי (סי' יד) פסק בקהל שתובעים ליחיד, אף שאינו מבני עירן, כיון שהיחיד צריך ליתן להם משכון קודם שירד לדין כדאיתא בסי' ד', א"כ הם חשיבי כמוחזקים והנתבע צריך לדון בעירם לפני דייני העיר, וגם אין יכול הנתבע לומר איני רוצה לדון לפני דייני העיר מפני שאימת הפרנסים על הדיינים, כמו בעשיר מוחזק בעירו שמוציאין אותו לדון בעיר אחרת, דיש חילוק בין יחיד לרבים, דרבים לא חשידי. ע"ש שהאריך בזה וכל דבריו נכונים."

מדבריהם עולה שגם יחיד שעזב את העיר ואין לו נכסים בעיר, חייב להתדיין עמם במקומם, כי הוא מחוייב ליתן להם משכון קודם שירד עמם לדין, לכן היחיד נחשב כתובע (ומשמע שלצבור דין מוחזק גם קודם שנתן המשכון).

אפשר היה לומר שכחלק מהתקנה לטובת הצבור שנתנו להם "דינים של מוחזק" משום "קידרא דבי שותפי", נתנו להם כפרט נוסף בתקנה גם את הזכות שלא יטריחו את נציגי הצבור להטלטל לדון במקום אחר.

סברא זו נרמזת בדברי החכם צבי תוך כדי דבריו כטעם נוסף. החכם צבי כתב, וז"ל:

"ועוד דאי מצרכת להו לרבים להרחיק נדוד בעניני עירם אין תקנה לצבור לעולם, כדאמרינן בעלמא 'קדרה דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא'."

אך עיקר תשובתו מתייחסת לדין "המוחזק" של הצבור. נראה מדבריו שזכותם לענין מקום הדיון הוא פועל יוצא של מוחזקותם (ולא כתקנה נוספת). יש להבין מדוע דין המוחזקות של הצבור משפיע על מקום הדיון.

ואפשר לומר שאם מדובר על מוחזקות בגוף, דין המוחזקות שניתן לצבור לא ישפיע על מוחזקות היחיד הנתבע שמוחזק בגופו (אא"כ נחדש זאת כתקנה מיוחד וכדלעיל). אך אם יסוד המוחזקות לענין מקום הדיון נובע ממוחזקות בממון, אפשר לומר שהציבור קיבל דין מוחזק בממון וזה מועיל גם לגבי מקום הדיון. [אמנם השב יעקב (סי' ג והו"ד בפ"ת סי' ד ס"ק ו) כותב שמוחזקות הצבור לגבי היחיד לא תועיל לשלול מהיחיד טענת קים לי, ואכמ"ל.]

הנפ"מ בין מוחזקות בגוף למוחזקות בממון לגבי מקום הדיון בבעל ואשה
(והקשר לשאלה אם תביעת גירושין היא שאלת "איסור והיתר" או שאלת "חו"מ – טוען ונטען")
לענ"ד לשני ההסברים הללו (מוחזקות בגוף ומוחזקות בממון) ישנה גם נפ"מ בהתיחסות לשאלת מקום הדיון בתביעות שבין בעל ואשה.

אם הדין שהתובע הולך אחר הנתבע יסודו בכך שהנתבע מוחזק בגופו ואין לטלטלו למקום אחר, יש לומר שזה שייך בכל נתבע שהוא, ולכן בכל תביעת שלום בית וגירושין שבין בעל לאשתו, מעיקר הדין התובע הולך אחר הנתבע.

אך אם הדין שהתובע הולך אחר הנתבע יסודו בכך שהנתבע מוחזק בממונו, יש לומר שזה שייך רק בתביעות ממוניות שבהם לנתבע יש דין "מוחזק", אך בתביעות גירושין ושלום בית, הדבר אינו פשוט.

קיימת שאלה בסיסית לגבי תביעת גירושין של בעל או של אשה מהי גדרה. אפשר לומר שזו שאלה של "איסור והיתר" (ששייכת לכאורה לחלק "יורה דעה" שבשו"ע), קיי"ל שאין לגרש בעל כורחו של הבעל (וה"ה שלאחר חדר"ג אין לגרש אשה בעל כורחה), אפשר לומר שתביעת גירושין באה לברר האם במקרה דנן בטלה המניעה שקיימת בגירושין בע"כ.

אך אפשר לומר ששאלת הגירושין אינה רק שאלה של איסור והיתר אלא שאלה של זכויות הקשורה לטוען ונטען ו"חושן משפט". לבעל יש זכות של "חושן משפט" שלא יכפוהו לגרש את אשתו (וה"ה שלאשה לאחר חדר"ג, יש גם זכות של "חושן משפט" שלא יגרשוה בעל כורחה).

השאלה האם תביעת גירושין שייכת ל"איסור והיתר" או ל"טוען ונטען" היא שאלה מאד מורכבת שהארכתי בה בעבר, ואכמ"ל. מסקנת הדברים היא שמאד מסתבר שתביעת הגירושין אינה רק שאלת "אסור והיתר", אלא שאלה אם ניתן להפקיע זכות הבעל או האשה להמשך חיי הנישואין והזכויות הנובעות מכך, ושלא יגרשו אותם מבן זוגם, ויש בה גם פן של "חושן משפט".

לשאלה זו ישנה השלכה לענין מקום הדיון. אם נאמר שזכות הנתבע לדון במקומו נובעת ממוחזקותו הממונית, זכות זו קיימת כאשר יש לו דין של "מוחזק". אם שאלת הגירושין היא שאלה רק של "איסור והיתר, לכאורה אין לנתבע דינים של "מוחזק" בשאלה זו, ואין לו בגינם את הזכות לגבי מקום הדיון. אך אם לבעל ולאשה יש זכויות בחיי הנישואין שלא יגרשום בעל כורחם, זוהי מעין זכות ממונית שנותנת להם דין של "מוחזק" לגבי תביעה זו, ולכן גם בה יחול הכלל שהתובע הולך אחרי הנתבע.

לסיכום: בתביעות גירושין ושלום בית לגבי מקום הדיון: אם זכות הנתבע נובעת ממוחזקות בגוף, היא קיימת גם כאן ותועיל לו לענין מקום הדיון. אם זכות הנתבע נובעת ממוחזקות ממונית, הדבר תלוי בשאלה אם שאלת הגירושין היא שאלת "איסור והיתר" או שיש בה גם זכות של "חושן משפט". אם שאלת הגירושין היא שאלת "איסור והיתר", לנתבע אין מוחזקות ממונית ואין לו זכות לענין מקום הדיון. אך אם שאלת הגירושין יש בה גם זכות של "חושן משפט", יש לנתבע מוחזקות ממונית שתועיל לו לענין מקום הדיון.

שיקולים נוספים לענין מקום הדיון בין בעל ואשה
לגבי מקום הדיון בתביעות שבין איש לאשתו ישנם שיקולים נוספים שהובאו בפוסקים, כגון: זה שעזב הוא מורד בצד השני ומשועבד לו, חיוב האשה לכבד את הבעל וחיוב הבעל לחייב את האשה, כל כבודה בת מלך פנימה, הקושי בטלטולא דגברא, קושי האשה המטופלת בילדים להטלטל ועוד. (וראה מש"כ בענין זה באגרות משה הנ"ל, מרן ביביע אומר הנ"ל, דברי מנחם (כשר) (ח"א שו"ת סי' כח) ובספר סדר הדין בביה"ד הרבני הנ"ל.)

יש לציין שאם יסוד זכות הנתבע נובעת ממוחזקותו בגופו שלא יטלטלוהו, השיקולים של חיוב בכבודו ובכבודה והשיקולים הנוספים, עומדים ישירות כנגד הסברא שהוא מוחזק בגופו ולא יטלטלוהו. אך אם יסוד זכות הנתבע מכח מוחזקות בממון, סברות אלו הינם שיקולים חיצוניים שיש לדון אם בכוחם לגבור על מוחזקותו בממון.

אם יסוד זכות הנתבע יסודה בתקנה, יש לדון האם התקנה שייכת בתביעות שבין איש ואשתו. וראה מש"כ בזה בתחומין (כרך לד הנ"ל). יש לענ"ד גם מקום לחילוק עקרוני בין זכות נתבע שנובעת מכח עיקר הדין לבין זכות נתבע שנובעת מכח תקנה. כאשר מדובר בתקנה, יש לדון האם במקרים שבהם סיבת התקנה פחות שייכת, האם גם אז תיקנו משום לא פלוג, או שבמקרה כזה לא תקנו. סברת לא פלוג שייכת כשמדובר על תקנה, כאשר מדובר על זכות מעיקר הדין, פחות שייכת סברת לא פלוג. יותר נראה שצריך לבחון כל מקרה לגופו, כי לא מדובר בתקנה אלא בזכות מעיקר הדין, שיש לבדוק אם היא קיימת במקרה הספיציפי.

האם במציאות ימינו יש נפ"מ מכח הדין "מה שקנתה אשה קנה בעלה"?
בשו"ת קנין תורה בהלכה (ח"ב סי' יב בתשובה משטראסבורק תשל"ד בס"ק ה וס"ק ו) מתייחס לדברי החכם צבי והשער משפט שהצבור נחשב כמוחזק לגבי היחיד ולכן הנתבע היחיד ידון במקום של הצבור. וכותב בשו"ת קנין תורה, וז"ל:

"וא"כ ה"ה בריב שבין אשה לבעלה, דכל מה שקנתה אשה קנה בעלה, א"כ הבעל הו"ל תמיד מוחזק וממילא דצריכה לילך אחריו אפי' אם הבעל התובע ... וכולם לא העירו מהסברא דהבעל נחשב למוחזק ע"י דמה שקנתה אשה קנה בעלה, ודמי לקהל לגבי היחיד."

בקנין תורה בהלכה טוען, שכשם שהצבור מוחזק לגבי היחיד לענין מקום הדיון, ה"ה שבתביעות שבין אשה לבעלה הבעל מוחזק לענין מקום הדיון מכח הדין שמה שקנתה אשה קנה בעלה.

ולענ"ד יל"ע בזה טובא. כשמדובר בתביעה ממונית שבין איש ואשתו, כגון לגבי נכסי מלוג, יש לדון האם זכות הבעל בנ"מ של אשתו נותנת לו דין של "מוחזק" בהם, ונפ"מ למקום הדיון. כשמדובר בתביעות ממוניות אחרות שבהם אין לו זכות של נ"מ, צע"ג אם שייך לומר שהבעל מוחזק מכח הדין שמה שקנתה האשה קנה בעלה.

יתר על כן, זכות הבעל מכח הדין שמה שקנתה אשה קנה בעלה שייכת בתביעות ממוניות. כשמדובר בתביעות שאינן ממוניות, כגון תביעת שלום בית, גירושין, משמורת וסדרי ראיה וכיוצ"ב, שם ודאי שאין מקום להחיל על הבעל דין מוחזק מכח מה שקנתה אשה קנה בעלה.

דברים אלו מקבלים משנה תוקף במציאות ימינו בבתי הדין הרבניים. בידוע שכיום לבתי הדין הרבניים יש סמכות על פי החוק לדון בתביעות הממוניות שבין איש ואשתו (כגון חלוקת רכוש ומזונות), וכן בעניני המשמורת וסדרי הראיה כאשר הם נכרכו לתביעת הגירושין. הדיון בנושאים אלו לפי החוק האזרחי נגרר אחרי הדיון בתביעת הגירושין. ללא כריכה זו, אין לבתי הדין סמכות לפי החוק לדון בתביעות אלו. לפי זה יוצא, שלגבי התביעה המקורית שהיא תביעת הגירושין לא ניתן להחיל את הכלל של מה שקנתה אשה קנה בעלה (וכדלעיל), וממילא אין להתחשב בכך לגבי מקום הדיון בתביעה זו.

כל שאר התביעות, לרבות התביעות הממוניות, נגררות לפי החוק לתביעת הגירושין מכח "כללי הכריכה". ממילא, מקום הדיון בהם יהיה במקום הדיון של התביעה העיקרית. (כמובן שגם לא שייך לעשות פצול, שהגירושין ידונו במקום אחד והרכוש במקום אחר.) מכאן, שכיום עקב ההגבלות החוקיות, לא ניתן יהיה לכו"ע להשתמש בבתי הדין הרבניים בסברא של "מה שקנתה אשה קנה בעלה" לענין מקום הדיון בתביעות הממוניות שנכרכו לתביעת הגירושין.

[יש גם לציין שלפי נוסח תקנה י' לתקנה"ד תשנ"ג, כשמדובר בתביעת אישות, מקום הדיון הוא במקום מגוריהם האחרון. ומסתבר שהוא הדין בתביעות שנכרכו לתביעת הגירושין. משמע מכך שאם תוגש תביעה ממונית בין איש ואשה שלא נכרכה בתביעת גירושין וביה"ד ידון בה מכח חוק הבוררות (כגון: בתקופה שלפני שהבג"ץ מנע זאת מבתי הדין), אין היא נכללת בתקנה י'. מקום הדיון בה יהיה לפי הכלל שהתובע הולך אחרי הנתבע. לא יתחשבו במקום המגורים האחרון ולא בכלל ש"מה שקנתה אשה קנה בעלה". נוסח התקנה מובא להלן].

לפי תקנות הדיון תשנ"ג, קובע מקום המגורים האחרון. מדוע?
והשוואה לתקנות הדיון תש"ך ותקנות הדיון תש"ג
כל האמור לעיל מתייחס לקביעת מקום הדיון לפי דעות הפוסקים וכמפורט לעיל. כיום בבתי הדין הרבנים בישראל ישנם תקנות הדיון שמחייבות את בתי הדין הרבניים שבישראל. יש לבחון את מקום הדיון לפי תקנות אלו.

התקנות התקפות כיום הם תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל התשנ"ג. להלן נוסח התקנות הנוגעות לנידון דידן:


לפי תקנות הדיון בבתי הדין, מקום הדיון בין איש לאשתו הוא מקום מגוריהם האחרון. בספר עטרת דבורה (לגר"א לביא חו"מ סי' ה וריש סי' ט) כותב, שהמקור לתקנה זו הוא סברת המהרשד"ם לגבי עיסקה. למהרשד"ם (חו"מ סי' קג, שפו) כשנעשה עסק בין אנשים, מסתמא הסכימו שאם תהיה התדיינות בקשר לעסק, הוא יערך במקום העסק. בעטרת דבורה כותב שזה הטעם לתקנה שמקום הדיון בין איש ואשה יהיה במקום המגורים האחרון. כשנישאו האיש והאשה הם מסתמא הסכימו שההתדיינות תהיה במקום בו הם גרים. כל פעם שהם עוברים לגור במקום אחר, זה כמו פתיחת עסק במקום חדש שמסתמא הסכימו שמקום הדיון יהיה במקום החדש. [אפשר גם להגדיר זאת שכשנישאו הם פתחו מעין "עסק" שמעצם טיבעו הוא עשוי לשנות מקום, ומסתמא הסכימו שההתדיינות תהיה במקום האחרון שבו היה העסק.]

ההקשר בין סברת המהרשד"ם לגבי עיסקה, לבין התקנה בענין מקום המגורים האחרון, נזכר גם ברבים מהמקורות שעוסקים במקום הדיון שצויינו לעיל.

בספר סדר הדין בביה"ד הרבני עמ' 273 מציין, שגם בתקנות הדיון תש"ך איפשרו לתובע להגיש התביעה כנגד בן הזוג במקום מגוריהם האחרון ומציין שמקור התקנה הוא בהצעת הרב יואל קלופט בפני הועדה לתקנות הדיון בבתי הדין בשנת תשי"ב ובהצעתו התבסס על המהרשד"ם הנ"ל. עכת"ד.

יש להבהיר שקיימים מספר הבדלים בין תקנות הדיון תש"ך לתקנות הדיון תשנ"ג. להלן נוסח תקנות הדיון תש"ך:



לפי תקנות הדיון תש"ך, כל תביעה בין איש ואשתו אפשר להגיש גם במקום הנתבע וגם במקום המגורים האחרון, לפי בחירת התובע. ואילו לפי תקנה"ד תשנ"ג, תביעת אישות בין איש ואשה תוגש רק במקום המגורים האחרון (והתובע אינו יכול לבחור בין שתי האפשרויות).

[כמו כן, לפי המצב הנוכחי שתקפות תקנות הדיון תשנ"ג, עולה שתביעות שלא נכרכו בתביעות בעניני האישות, כגון בבוררות ממונית (באם זה אפשרי, וכדלעיל), מקום הדיון יהיה במקום הנתבע. ואילו לפי תקנה"ד תש"ך ניתן להגישם גם במקום המגורים האחרון.]

בתקנה"ד תשנ"ג נוספה גם בסעיף י(2) אפשרות לחרוג מהכללים אם ניתנו נימוקים ולפי שקול דעת של ביה"ד.

כמו כן יש לציין שלתקנה"ד תש"ך נוספו בסופם מקורות.

לסעיף י"ב המתייחס למקום העיסקה צויינו המקורות: ריב"ש (סי' שנד), מהרשד"ם (חו"מ קג, שפו), רמ"א (חו"מ סי' עג), ובתומים ואורים (שם ס"ק מ). (במקורות הנוספים מדובר במקרה שגרו במקום אחד והניח שם ממונו, שידונו במקום שבו גרו ושם המעות, ואכמ"ל.)

הגרא"צ שינפלד (שורת הדין י"ז עמ' שפו הע' 2) מתייחס לסברא שהמקור לתקנה י' שהדיון יהיה במקום המגורים האחרון נובע מהמקורות דלעיל (מקום העיסקה וכו'). הוא מציין שבתקנות הדיון תש"ך לא צויין מקור הלכתי לתקנה י' (וכותב שנראה שטעמה אחר ויפורט להלן). עכת"ד.

יש להעיר שהמקורות דלעיל (שמתייחסים למקום שגרו ומקום העיסקה) צויינו בתקנה"ד תש"ך כמקור לתקנה יב' שמדברת על מקום העיסקה, ולא צויינו כמקור לתקנה י' בדבר מקום המגורים האחרון של בני זוג. ניתן היה לדייק שהשמטת המקורות הנ"ל מתקנה י' מדגישה שהמקור לתקנה זו אינה מכח המקורות הנ"ל. אך נלע"ד שניתן לדחות זאת.

בדפי המקורות שצורפו לתקנה"ד תש"ך ישנה הערת שולים המתייחסת לכותרת: מקורות. בהערת השוליים נכתב: "אחדים, לצורך הדגמה בלבד".

מאחר ומדובר במקורות חלקיים, נראה שאין כ"כ מקום לדייק מכך שמקורות אלו לא הובאו בתקנה י'. הם הובאו כמקור לתקנה יב' ומדובר במקורות חלקיים ולכן הם לא הובאו פעמיים. ויותר שייך להביאם כמקור לתקנה יב' כי שם מדובר ישירות על עיסקה, ואילו לגבי תקנה י' מדובר על השוואה ודמוי מילתא למילתא בין איש ואשה לבין עיסקה.

אך יתכן ויש נימוק אחר לקבוע שהמקור לתקנה י' אינו נובע ממקום העיסקה (לפחות לגבי תקנה"ד תשנ"ג). לגבי מקום העיסקה, תקנה יב' מאפשרת לתובע בחירה בין מקום הנתבע למקום העיסקה. אפשרות הבחירה קיימת גם בתקנה"ד תש"ך וגם בתקנה"ד תשנ"ג. ואילו לגבי תביעות שבין בני זוג המצב שונה. בתקנה"ד תש"ך ניתנה לתובע אפשרות לבחור בין מקום הנתבע למקום המגורים האחרון, ואילו בתקנה"ד תשנ"ג בוטלה אפשרות הבחירה והדיון הוא במקום המגורים האחרון (אא"כ החליט ביה"ד לחרוג מכך לפי שיקול דעתו).

אילו מקור התקנה לגבי בני זוג מקורו במקום העיסקה, היה מן הראוי "שלא תהא כהנת כפונדקית". דהיינו אם המקור הוא בעיסקה, ושם אעפ"כ ניתנת לתובע בחירה שלא לדון במקום העיסקה, מדוע לגבי בני זוג, שרק מדמים למקום העיסקה, לא ניתנת לתובע בתקנה"ד תשנ"ג הבחירה הנ"ל.

הבאנו לעיל שבספר סדר הדין בביה"ד הרבני ציין שהמקור לתקנה י' בתקנה"ד תש"ך הוא ההצעה משנת תשי"ב שמדברת על מקום העיסקה.

ברם, לענ"ד יש מקום לדחות זאת. תקנות הדיון תש"ך לא חוברו כדבר חדש, קדמו להם תקנות הדיון בבתי הדין בארץ ישראל תש"ג. בתקנה"ד תש"ג לשון התקנות הוא כדלהלן (סעיף ח):

(1) התובע הולך אחר הנתבע, ולפיכך הוא צריך להגיש את משפטו לבית הדין המוסמך של אותו המקום שבו גר הנתבע.

(2) אך אם רוצה התובע, רשאי הוא לתבע את הנתבע:

א) במקום שבו מנהל הנתבע את עסקיו, או

ב) במקום שבו נעשתה ההתחיבות של הנתבע, או

ג) במקום שנועד במפורש או מכלל למלוי ההתחיבות, או

ד) במקום שבו נעשה המעשה אשר עליו קובל התובע.

(3) משפט בין איש לאשתו אפשר להגיש גם במקום מגוריו האחרון של הזוג.

כבר בתקנה"ד תש"ג נקבע בתקנה ח(3) שמקום הדיון בין איש ואשה הוא גם במקום מגוריהם האחרון. ממילא קשה לומר שהנימוקים שצויינו בהצעה משנת תשי"ב הם המקור לתקנות בשנת תש"ך, כאשר כבר בתקנות משנת תש"ג היתה תקנה זו.

[לתקנה"ד תש"ג לא צורפו מקורות. המקורות צורפו רק לתקנה"ד תש"ך ולא צורפו לתקנה"ד תשנ"ג. בתקנה"ד תש"ג ישנה הערה כללית בתחילת התקנות בה נכתב: "התקנות האלה ברובן מקורן בשו"ע ושאר הפוסקים. מקצתן הותקנו על ידי מועצת הרבנות הראשית לארץ ישראל לשם הסדר הדיון בבתי הדין בארץ ולתקנת הרבים."]

[יש לציין שלגבי איש ואשה נוסח תקנה י' בתקנה"ד תש"ך זהה בלשונו לנוסח תקנה ח(3) בתקנה"ד תש"ג. לגבי מקום העיסקה – בתקנה"ד תש"ך זה הובא כתקנה נפרדת – תקנה יב', ואילו בתקנה"ד תש"ג זה נכלל כחלק מתקנה ח(2) בשנויי לשון (מקום המעשה, עשיית ההתחייבות או המקום למלוי ההתחייבות).]

הגרא"צ שינפלד (בשוה"ד הנ"ל) כותב בהערתו לגבי התקנה בדבר מקום המגורים האחרון:

"ונראה שהיא מכח יעילות הדיון, כאשר יש צורך להביא עדים על אירועים במהלך הנישואין ויקשה להביאם לעיר אחרת."

לענ"ד יש ספק רב אם זוהי הסיבה לתקנה י'. כאשר המטרה היא יעילות הבאת הראיות, היה מקום לבחון לא רק מהו מקום המגורים האחרון, אלא גם היכן גרו הצדדים בתקופה היותר ממושכת. ויותר היה מקום לבחון היכן גרו הצדדים בתקופה שבה היו ביניהם מריבות וכדומה. לפעמים גם העדים היותר רלוונטיים נמצאים במקום שבו גרו הצדדים תקופה קצרה. כמובן, שלא ניתן בנקל לקבוע בתקנות הדיון קריטריונים שיתאימו לכל מקרה ומקרה. משום כך ניתן באופן עקרוני לומר, שמשום "לא פלוג" קבעו לצורך כך את מקום המגורים האחרון, אך גם מאד יתכן, שזה אינו הטעם לתקנה.

באוסף פסקי דין של הרבנות הראשית (בעריכת ר"ז ורהפטיג, ח"ב עמ' 42 ואילך) מובא פס"ד מתאריך ג' אדר תש"י שכתב הגרבצמ"ח עוזיאל זצ"ל והסכים עמו הגריא"ה הרצוג זצ"ל. בפס"ד זה יש התייחסות לתקנה ח' לתקנה"ד תש"ג (שתביעות שבין בעל לאשה אפשר להגיש במקום הנתבע או במקום המגורים האחרון). בפס"ד זה נקבע שמקום המגורים האחרון בת"א היה קצר ועראי ולנסיון, וספק רב אם אפשר לראותו כמקום המגורים האחרון. ושנית, וזהו העיקר, הצדדים נישאו בירושלים וכאן התחייבו לגור זע"ז וגם גרו שם כחצי יובל שנים, והבעל רשאי להגיש התביעה בירושלים.

בפס"ד זה ישנה יותר הדגשה לחשיבות מקום הנישואין והמקום בו גרו שנים רבות. אך מסתבר שדברים אלו נכתבו בהתחשב בכך שלא היה מקום מגורים אחרון אחר קבוע. אם היה לצדדים מקום אחרון אחר קבוע, יתכן ומסקנת הדברים היתה שונה.

מרן בשו"ת יביע אומר (ח"ב חו"מ סי' ד קהיר תש"ט) כותב בס"ק ה, וז"ל:

"אולם נלע"ד שאע"פ שהדין דין אמת, דאף גבי בעל ואשתו אמרינן התובע הולך אחר הנתבע (אף על פי שהבעל הוא התובע), מ"מ אם נישאת לו בעירו וחיו זמן מה ושוב נתגלע ריב ביניהם, ועזבה האשה את בעלה, והיתה רדופה לבית אביה בעיר אחרת, בכה"ג האשה צריכה ללכת אחר בעלה התובע. וכמ"ש כיו"ב הכנה"ג (סי' יד) בשם מהרשד"ם ח"מ (סי' קג ושפו) שאם המשא ומתן נעשה בעיר התובע ואח"כ הנתבע פשט לו את הרגל והלך לעיר אחרת, פשיטא שאם יש יכולת ביד ב"ד להביאו למקום התובע יביאוהו. וכן הובא בס' אורח משפט (סי' יד הגה"ט אות ד), ושכן פסק ה' משחא דרבותא ח"א (דקמ"ט ע"א), ע"ש. (ונ"ל כדמות ראיה לזה ממאי דקי"ל באה"ע (סי' קסו ס"א) היבמה הולכת אחר היבם במקום שהוא שם, וכ' הרמ"א בהגה ודוקא שהיבם במקום לידתו, אבל אם הלך למקום אחר אין כופין היבמה לילך אחריו, ע"ש ודו"ק). וכן מצאתי עוד בשו"ת צל הכסף ח"ב (חחו"מ סי' ו, דף נג ע"א) שפסק כד' מהרשד"ם הנ"ל. ע"ש. וא"כ ה"נ כשנישאו זל"ז בעיר אחת והלך אחד מהם לעיר אחרת, כופים אותו לדון בעירו. ולו יהא אלא ספק, ג"כ יש לפסוק כן. וכמ"ש בתשו' הרי בשמים הנ"ל, שבכל ספק תקנה הדרינן לעיקר דינא, דעבד לוה לאיש מלוה. (וכן מבואר באה"ע (סי' קיח ס"ו) שכל ספק בתקנה יש להעמידו על דין תורה. ע"ש.). והנלע"ד כתבתי".

בתשובה זו גם כן ניתנת חשיבות למקום הנישואין ועפ"י המהרשד"ם בענין מקום העיסקה, אין בה התייחסות למקרה שבו שני בני הזוג עברו למקום אחר (מקום מגורים אחרון), האם גם במקרה זה מקום המגורים המשותף האחרון קובע לענין מקום הדיון.

ביביע אומר ח"ז (חו"מ סי' ד ירושלים תש"מ) דן בתושבי ירושלים שהתגרשו והאשה עזבה לחיפה וכותב, וז"ל:

"אלא דלכאורה יש מקום להצדיק את טענת המערער בנ"ד, לפי מ"ש המהרשד"ם (בחו"מ סי' קג), שעד כאן לא אמרו הפוסקים שהתובע הולך אחר הנתבע אלא כשהעסק של המשא ומתן נעשה זה במקומו וזה במקומו, אבל אם היו שניהם במקום אחד ואח"כ הנתבע הרחיק נדוד, פשיטא שאם יש כח בידי בית דין להביא את הנתבע למקום התובע שיביאוהו להתדיין שם... ולפ"ז כאן שהאב והאם כל ימי נישואיהם היו גרים בירושלים, ונולדו להם הילדים שלהם, ורק לאחר הגירושין האם הרחיקה נדוד לחיפה, צריכה להתדיין בענין מזונות הילדים עם האב בבית הדין האיזורי בירושלים. וכבר העירותי בכיו"ב בשו"ת יביע אומר ח"ב (חחו"מ ס"ס ד) ע"פ דברי מהרשד"ם הנ"ל... אולם נראה דשאני הכא שהאשה באה בטענה צודקת שהיא מטופלת בילדים קטנים שלהם, ואין לה איפה להניחם כשהיא מחוץ לעיר ואי אפשר להשאירם לבדם..."

גם בתשובה זו מסתמך מרן ביביע אומר על המהרשד"ם בענין מקום העיסקה לגבי מקרה שבו "כל ימי נישואיהם היו גרים בירושלים" ולאחר הגירושין האם עברה לחיפה. במקרה זה הכרעתו שמעיקר הדין מקום הדיון הוא במקום שבו גרו כל השנים (אא"כ האשה מטופלת בילדים וכו'). אין כאן התייחסות למקרה שבו מקום המגורים האחרון אינו המקום שבו גרו מתחילת הנישואין.

[יש לציין שבשתי התשובות הנ"ל יש התייחסות למקום הדיון ע"פ השו"ע והפוסקים, אין התייחסות לתקנות הדיון. התשובה בח"ב נכתבה בקהיר שבה מלכתחילה לא היה תוקף לתקנה"ד תש"ג. התשובה בח"ז נכתבה בשנת תש"מ בירושלים בתקופה שבה היו בתוקף תקנה"ד תש"ך. תשובה זו הינה בעקבות ערעור על מה שכתב ביה"ד האזורי בירושלים. אין בפנינו את ההחלטה של ביה"ד האזורי, ולא ידוע אם בהחלטתם ישנה התייחסות גם לתקנות הדיון.]

סיכום הדברים הוא שלפי תקנה"ד מקום הדיון הוא במקום המגורים האחרון. ישנם כמה הסברים מדוע נתקנה התקנה. קשה להכריע האם אכן אלו טעמי התקנה. בכל מקרה, כאשר מדובר על הכרעה שנובעת מעיקר הדין, יש לבחון האם המקרה הנדון נכלל בכלל שנובע מעיקר הדין או לא. כאן מדובר בתקנות. בין אם יש להן סיבה ובין אם אין אנו יודעים את סיבת התקנה, ההתייחסות היא אחרת. טיבם של תקנות נועד לקבוע מסגרת כלשהי, כל עוד במסגרת התקנות לא נעשו חילוקים והבחנות, יותר נראה להתייחס לתקנות כפי שהן נכתבו, ומשום "לא פלוג" לנהוג לפי התקנות "ככתבם וכלשונם". לפי התקנות התקפות כיום (תקנה"ד תשנ"ג), תביעה בעניני אישות תדון במקום המגורים האחרון של בני הזוג.

מגורים קצרים וארעיים לענין "מקום המגורים האחרון"
עלינו לבחון מהי ההגדרה של "מקום המגורים האחרון". האם מדובר במגורים קבועים לתקופה ארוכה, או שגם מגורים לתקופה קצרה נחשבים כמקום מגורים אחרון.

באוסף פסקי דין הנ"ל (ח"ב עמ' 45) נכתב:

"לאור העובדה שמגוריהם של בעלי הדין בת"א כאיש ואשה לפני חמש שנים היו קצרים ועראיים, ושכל עקירתם שמה לא היתה אלא בדרך נסיון... ספק גדול מאד אם אפשר לראות את ת"א כמקום מגוריו האחרון של הזוג."

דהיינו, מגורים קצרים וארעיים ובדרך של נסיון, קשה לראותם כמקום מגורים אחרון לענין מקום הדיון. אין בפס"ד זה פרטים כמה זמן היו המגורים הקצרים.

בספר סדר הדין בבתי הדין הרבניים מביא מקור זה, ומביא פס"ד נוספים וכן שותי"ם שעסקו בהגדרות הקשורות למקום המגורים האחרון. (יש לציין שהשותי"ם לא מתייחסים למציאות שבה תקפים תקנות הדיון.)

שם (עמ' 274 הערה 19) מובא פס"ד של ביה"ד הרבני הגדול משנת תשנ"ד, ולפיו מגורים משותפים בבית הורי האשה במשך ימים ספורים לא מועילות לענין מקום הדיון.

ושם (עמ' 277 ובהערה 228) מובאת החלטת ביה"ד הרבני הגדול משנת תשנ"ו, ולפיה מגורים בשכירות למשך שמונה חודשים כשהבעל מצא שם עבודה נחשבים כמקום המגורים הקבוע. ההבחנה היא בין מגורים לשם מגורי קבע לבין מגורים זמניים לתקופה מוגבלת וקצרה.

ושם (עמ' 278 ובהערה 231) מובא שו"ת ברכת שמים (ח"ג חו"מ סי' ב) ושו"ת עמק התשובה (ח"ב סי' קיא) שבהם נפסק שאם הזוג גר בארה"ב, ובעקבות הקטטות גרו בישראל כשנה בנסיון לשלום בית והנסיון לא צלח, שמקום הדיון הוא בארה"ב כי דעתם לא היתה להשתקע בישראל.

ושם (עמ' 278 הע' 233) מובאת החלטת ביה"ד הרבני הגדול משנת תשנ"ד, ולפיה אם אזרחי ישראל נסעו לחו"ל מתוך כוונה להשתקע שם ותוך זמן קצר התבטלה התכנית, מקום השיפוט הוא בישראל. כי כוונה להשתקע לכשעצמה בלא שבפועל קבעו שם את מקומם הקבוע, אינה הופכת את המגורים באותו מקום למגורי קבע. ביה"ד פסק שצריך לפחות חצי שנה או שנה לגור בארץ החדשה כדי שהיא תחשב כהשתקעות של קבע ומגורים של חודש וחצי אינם נחשבים כעקירה סופית.

ממקורות אלו עולה הצורך להבחין בין מגורי קבע למגורים ארעיים לענין מקום הדיון, והובאו דוגמאות למגורי קבע ודוגמאות למגורים ארעיים.

בעטרת דבורה (הגר"א לביא חו"מ סי' ה וסי' ט) מציין שיש הלכות בתורה ולפיהם אחרי מגורים של שלושים יום הוא נחשב מיושבי העיר (כגון לגבי עיר הנידחת והמודר הנאה מיושבי העיר), ואילו כדי להחשב כאחד מבני העיר ולהתחייב בחיובי הממון של בני העיר מובא במסכת ב"ב זמן של י"ב חודש. לדעתו, לענין מקום הדיון, בפחות מחודש הם נחשבים כאורחים, אלא אם כן הם עשו מעשה המוכיח שכוונתם להשתקע באותו מקום.

גם הגר"ש שפירא (בהחלטת ביה"ד בנתניה הנ"ל) סבור שאם גרו בבית הורי האשה שלושים יום זוהי קביעות לענין מקום הדיון, ולכן הוא קבע במקרה בו הוא דן, שכאשר הם גרו בבית הורי האשה ארבעה חודשים, שזה משפיע על מקום הדיון.

אך נראה שגם לסוברים שסגי בשלושים יום כדי להחשיב הקביעות לענין מקום הדיון, מסתבר מאד שיש להתחשב בנסיבות. במקרה הראשון המובא בעטרת דבורה מדובר שהצדדים עברו לגור לישוב אחר לאחר שהבעל מצא שם את פרנסתו, והם גרו בדירה שלהם ולא בבית ההורים. אין להקיש מכאן לגבי המקרה דנן שבו לא מצאו הצדדים עבודה במקום החדש ואף גרו בבית הורי הבעל ולא בדירה משלהם.

במקרה השני שם, הם אמנם גרו בבית הורי האשה. אך שם מדובר במקרה שבו הם היו חייבים לפנות את ביתם שבעיר הקודמת ואף חיפשו בעיר החדשה מקום עבודה לבעל ודירה לשכור עבורם. אין להקיש מכאן לגבי המקרה דנן, שבו הם לא חפשו עבודה ולא חפשו לשכור דירה עבורם במקום החדש. ולגבי המקרה שנדון בבית הדין בנתניה, מדובר היה במגורים בבית הורי האשה לארבעה חודשים. יש הבדל גדול בענין הארעיות, בין מגורים של חודש למגורים של ארבעה חודשים.

יש לציין שישנם מקרים שבהם מצוי שבני זוג (אף עם ילדים) גרים בבית אחד מהורי הצדדים, כגון אצל עולי רוסיה בעיקר בשנים תש"ן-תש"ס היתה שכיחה מציאות שכזו. כך גם היה שכיח בעיר רחובות, אצל העולים החדשים מתימן שעלו בשנים האחרונות. אבל אלו מקרים חריגים, במרבית החברה בישראל זוהי תופעה שהרבה פחות מקובלת. לפעמים מקובלת שהות זמנית של כמה שבועות בבית ההורים (כגון כשצריכים לעבור דירה והדירה החדשה אינה מוכנה או פנויה, לאחר לידה וכדו'). גם שהות שכזו, שכיחה יותר בבית הורי האשה מאשר בבית הורי הבעל.

במקרה דנן מדובר לכל היותר בשהות של חודש בבית הורי הבעל. בחברה אליה משתייכים בני הזוג זוהי אינה תופעה מקובלת, שזוג עם שלושה ילדים יגור באופן קבוע בבית הורי הבעל. כל עוד אין מעשה המוכיח על כוונתם לעקור לעיר רחובות (כגון חיפוש דירה למגורים ו/או חיפוש מקום עבודה קבוע באזור וכדומה), אין להחשיב זאת כמגורים של קבע.

בתשובת הר"ן (סי' י, יא) כתב, וז"ל:

"ולענין מה שבא בשאלה אם יהודה מוכרח לקבל ב"ד קהל גירונה או אם יכול לשאול להם ב"ד אחר... שכל שעושה מעשה מוכיח שהוא רוצה להתיישב באותה העיר נקרא לאלתר מבני העיר אע"פ שלא שהה לשם, כדתנן (ב"ב דף ז, ב) אם קנה שם בית דירה הרי הוא כאנשי העיר מיד."

לפי הר"ן קניית דירה נחשבת כמעשה המוכיח לענין שיחשב כבני העיר.

לגבי מציאות ימינו יש להדגיש שזה אמור בקניית דירה לצרכי מגורים. כאשר מדובר בקניית דירה לצרכי השקעה, כמובן שזה לא יחשיב אותו כאחד מבני העיר לענין מקום הדיון (אא"כ הויכוח הוא על הדירה עצמה, שאז יש לדון אם להחשיבה כמקום העיסקה).

השוואת הגדרות קביעות המגורים להגדרותיהם במעבר מיהודה לגליל
לענ"ד יש מקום לבחון השוואה בין הגדרת מקום המגורים לענין מקום הדיון, לבין הגדרת מקום המגורים לענין מגורים ביהודה וגליל שדנו בכך הפוסקים.

הב"ח (אה"ע סימן עה ד"ה ומ"ש ונראה) כותב בביאור סברת הטור בדעת מהר"ם, וז"ל:

"דכי היכא דכשקידשה בגליל אמרינן מסתמא לא קידשה אלא ע"ד שתלך אחריו ליהודה, הכי נמי בשג"כ כנסה בגליל מסתמא לא היתה דעתו אלא שתלך אחריו ליהודה. מיהו דוקא כשרוצה מיד אחר הנישואין לילך ליהודה צריכה לילך אחריו, אבל אם נתעכב בגליל ודר שם אחר הנישואין, ולאחר זמן בא לילך ולהתיישב ביהודה, התם הוא דקאמר בירושלמי דאין כופה לצאת אחריו ליהודה."

לפי הב"ח, כשהבעל רוצה לכפות את האשה לגור ביהודה, יש חילוק אם הוא רוצה לעשות זאת מיד לאחר הנישואין, או כשהם גרו בגליל ולאחר זמן הוא רוצה לכופה לגור ביהודה.

וכתב על כך בשו"ת ברך משה (גאלאנטי, סי' יא), וז"ל:

"והרב ב"ח ז"ל יישב לשון הטור וחילק בין נתעכב לאחר הנישואין ללא נתעכב יעש"ב. וכתב עליו כת"ר וז"ל אינו נראה בעיני... לי הדיוט נלע"ד דברי הרב"ח נכונים בטעמם... ומ"ש לא פורש בדברי מהר"ם עד מתי נקרא מיד וכו', הלא זה הדבר תלוי בראות עיני הדיין, יכיר יכירנו לאחרים אם קבע דירה אם לא".

לפי הברך משה ההבחנה בין מיד לבין לאחר זמן לענין קביעות מקום המגורים ביהודה וגליל תלויה בראות עיני הדיין.

בשו"ת מהר"ם אלשיך (סי' נה) מתייחס למקרה שבו הזוג גר שנה במקומה של האשה, ומכריע המהר"ם אלשיך שאין הבעל יכול להוציאה למקומו (אא"כ התנו וכיוצ"ב). מדבריו עולה, שמגורים של שנה הם ודאי מגורי קבע לענין מגורים ביהודה וגליל. (אין בדבריו התייחסות למגורים קצרים יותר.)

בשו"ת הרשב"ש (סי' שלז) דן לגבי אדם ששהה במקום מגורי אשתו, האם הוא יכול להוציאה למקומו שעל דעת שיחזור למקומו נשאה, או שאינו יכול להוציאה כי שהה שם ועל דעת כן נשאת לו. וכותב הרשב"ש (בד"ה ואחר שנתברר זה), וז"ל:

"אלא שבזה ג"כ צריך לעיין אם כשנשאה שם העתיק דירתו מכל וכל למקום שנשאה או שלא העתיקה מכל וכל, שאם העתיקה מכל וכל ונשא באותו מקום, שוב אינו יכול להוציאה מאותו מקום למקום שיצא משם, שהרי לא נשאת לו אלא לדעת שכבר נעתק מאותו מקום ושהתה שם, ביתו במקום שהיא דרה, ואם לא נעתק מכל וכל יכול להוציאה, שהרי כבר ידעה היא שלא נעתק מכל וכל ואדעתא שיחזור למקומו נשאה. ועוד, אפילו לא העתיק מכל וכל ונשא סתם וקבע דירתו במקום שנשא שנתעכב שם שנה תמימה, שהוא הזמן הארוך בדר בעיר להתחייב בכל מה שהם חייבים כדאיתא בפ"ק דבתרא, הרי חזר להיות מאותה העיר ושוב אינו יכול להוציאה למקומו."

לפי הרשב"ש, קביעות מקום המגורים לענין יהודה וגליל נקבע ע"י "שהעתיק לעירה מכל וכל" או כשנתעכב בעירה שנה תמימה. כדוגמאות למקרים שיוגדרו "העתיק מכל וכל" נראה לומר שמציאת מקום עבודה קבוע, קנית דירה למגורים (לא להשקעה), שכירות דירה לטווח ארוך, הם דוגמאות טובות לכך. הם מעין ההגדרה שבשו"ת הר"ן על מעשה המוכיח על שנוי מקום המגורים.

הרשב"ש קובע גם אפשרות שניה להגדרה של קביעות במקום החדש, מגורים של שנה תמימה "שהוא הזמן הארוך בדר בעיר" להתחייב בחיובי בני העיר. מדבריו עולה שמגורים לתקופה של פחות משנה לא יחשבו כמגורי קבע לענין יהודה וגליל אא"כ "העתיק מכל וכל", עשה מעשה המוכיח על שינוי מקום המגורים. לפי זה מגורים של כחודש במקום החדש לא יחשבו כקביעות.

באוצר הפוסקים (אה"ע סימן עה סעיף א ס"ק ד אות ז הע' לג) מובאים דברי הרשב"ש בקיצור. לגבי הקטע על מגורים שנה תמימה שכתב הרשב"ש: "שהוא הזמן הארוך" (להתחייב בחיובי בני העיר), כתבו באוצה"פ שאולי במקום "הזמן הארוך" צ"ל "הזמן האמור".

לענ"ד אין הכרח להגיה את הרשב"ש והגירסא "הזמן הארוך" נכונה. יתכן אף שהרשב"ש בא להדגיש בדבריו שלגבי בני העיר ישנה הגדרת זמן של שלושים יום וישנה הגדרת זמן של י"ב חודש (וכפי שהוזכר לעיל בעטרת דבורה). יתכן והרשב"ש בא להדגיש שלגבי קביעות מקום לענין יהודה וגליל, צריכים את ההגדרה של שנה תמימה – י"ב חודש ולא את ההגדרה של שלושים יום. ולכן הדגיש הרשב"ש ששנה תמימה זה הזמן הארוך, לאפוקי מחודש ימים שהוא הזמן הקצר כדי להחשב מיושבי העיר.

אם אכן הרשב"ש התכוון להדגיש זאת בדבריו, יש בדבריו הנחיה מפורשת שחודש אינו נחשב לענין יהודה וגליל. אך גם אם הרשב"ש לא התכוון להדגשה זו, עדיין מפורש בדבריו שלצורך קביעות לענין יהודה וגליל צריך שנה תמימה (או מעשה המוכיח – "עקר מכל וכל"). וודאי הוא שמגורים של חודש לא יחשבו כקביעות לענין זה.

בסמ"ע (סי' קסג ס"ק ה) מתייחס לזמן של י"ב חודש המחייב את הדר זמן זה בעיר בחיובי העיר. וכותב הסמ"ע, וז"ל:

"וכל הדר בעיר כו' לתיקון החומה כו'. דקדק ופרט הני וכל כיוצא בהן דצריך ליתן להו אחר שדר בעיר י"ב חודש, אבל למילי דצדקה ומצוה אית לה שיעור אחרינא כדאיתא בגמרא, והוא ל' יום לתמחוי, (י"ג) [ג'] חדשים לקופה, ששה חדשים לכסות, תשעה חדשים לקבורה, י"ב חדשים לפסי העיר, וכמ"ש הטור והמחבר ביו"ד סימן רנ"ו ע"ש."

הסמ"ע מדגיש שזמן הקביעות בעיר משתנה לפי הענין ומציין למה שנפסק בהלכות צדקה. ובשו"ע שם (הלכות צדקה יו"ד סי' רנו סעי' ה) כתב, וז"ל:

"מי שישב במדינה ל' יום, היו כופין אותו ליתן צדקה לקופה עם בני המדינה. ישב שם ג' חודשים כופין אותו ליתן (לתמחוי, ישב שם ו' חדשים כופין אותו ליתן) צדקה בכסות שמכסים בה עניי העיר. ישב שם ט' חדשים כופין אותו ליתן צדקה לקבורה שקוברים בה את העניים ועושים להם כל צרכי קבורה. במה דברים אמורים בבא לגור ואומר שאינו רוצה להשתקע, אבל אם בא לעיר כדי להשתקע, כופין אותו מיד."

וכתב ע"כ הרמ"א:

"וכן בני עיר חדשה כופין זה את זה מיד (מהרי"ק שורש יז). וי"א דבזמן הזה משערים לכל בשלשים יום (טור בשם הרא"ש וסמ"ק וכל בו)."

ובש"ך שם (ס"ק יא) כתב, וז"ל:

"וכן בני עיר חדשה כו' – כלומר דהבאים לדור בעיר חדשה כיון שהם יודעין שדעתן להשתקע כופין מיד לכל דבר."

מדברים עולה שישנם כמה דרגות זמן לגבי חיוב הצדקה. לפי זה יתכן והרשב"ש דקדק בדבריו. לגבי קביעות מקום לענין מעבר מיהודה לגליל, צריך את הזמן הארוך של י"ב חודש, ולא את הזמנים הקצרים יותר שנאמרו בחיוב הצדקה. ולכן כתב הרשב"ש את הבטוי "הזמן הארוך", ואין צורך להגהה שכתבו באוצר הפוסקים בהערה.

מהאמור לעיל עולה שלענין יכולת האדם לכוף את בן הזוג לעבור לגור במקומו (מיהודה לגליל וכדו'), מגורים של חודש אינם נחשבים כקביעות מקום. יש לדון האם ניתן לדמות מילתא למילתא, ולומר כלל זה גם לגבי קביעות מקום לענין מקום הדיון.

בשו"ע חו"מ (סי' קסג סעיף ב) כתב, וז"ל:

"וכל הדר בעיר י"ב חדש או שקנה בה בית דירה, נותן עם בני העיר בכל הדברים הצריכים לתיקון החומה, ודלתות ושכר הפרשים והשומרים את המדינה וכיוצא בדברים אלו ששומרים העיר."

וברמ"א שם כתב, וז"ל:

"ודוקא בסתם, אבל אם ידענו שרוצה לקבוע בעיר, מיד הוי כאנשי העיר. ויש אומרים דאם שכר בית דירה, כל ששכרה לי"ב חדש, הוי כאנשי העיר מיד (ריב"ש סימן תעה). ויש אומרים דבעינן קנה דוקא להשתקע (מרדכי פ"ק דב"ב), ויש אומרים אפילו לגור."

ובסמ"ע שם (ס"ק ז) כתב, וז"ל:

"שרוצה לקבוע בעיר. וכתב הר"ן בתשובה (סי' יא) מי שנשא אשה במקום אחד אינו הוכחה שרוצה לדור שם, [ו]אינו כבני העיר לכופו לדון שם לפני ב"ד שבעיר עד שיעשה הוכחה שירצה לדור שם."

והביאוהו הש"ך (שם ס"ק ג) והנתיבות (שם חידושים ס"ק ו).

הנושא הנדון שם הוא קביעות המקום לגבי התחייבות האדם להשתתף בחיובי בני העיר. הסמ"ע שם מביא את דברי הר"ן בתשובה שלגבי מקום הדיון צריך מעשה המוכיח לגור שם. הר"ן שם בתשובה עושה השוואה בין קביעות מקום לענין מגורים ביהודה וגליל, קביעות מקום לענין חיובו בחיובי בני העיר, וקביעות מקום לענין מקום הדיון. (והר"ן טוען שמקום הנישואין אינו מורה על קביעות מקום, ואילו קנית דירה מוכיחה קביעות מקום אף אם לא שהה שם.)

מדברים אלו עולה שיש מקום להשוואה בין הגדרות קביעות המקום לגבי חיובי בני העיר לבין קביעות המקום לענין מקום הדיון. (מסברא נראה שההשוואה בהגדרות קביעות מקום בין מקום הדיון לבין כפיה לעבור לגור מיהודה לגליל, אף קרובה יותר מההשוואה שבין מקום הדיון לבין החיוב בחיובי העיר.)

לפי זה יצא שכשם שלפי הרשב"ש חודש אינו קביעות מקום לענין מעבר מיהודה לגליל, ה"ה שזו לא תהיה קביעות מקום לענין מקום הדיון.

לטעמי התקנה השלכות לגבי הגדרתה.
הבאנו לעיל את הדעות שלפיהם הבסיס לתקנת הדיון שמקום המגורים האחרון קובע לענין מקום הדיון בין בני זוג, נובע מהמהרשד"ם לגבי מקום העיסקה, שעל דעת כן הם התחייבו זה לזה ועל דעת כן נישאו. לפי הסבר זה, נלע"ד שיש סברא חזקה לדמות בין הדברים (השוואה בהגדרות קביעות מקום בין מקום הדיון לבין כפיה לעבור לגור מיהודה לגליל). גם הדין של עקירת מקום מיהודה לגליל יסודו בסברא שעל דעת כן נישאו זל"ז. ממילא יש מקום להשוות גם את ההגדרות של קביעות מקום בשני ענינים אלו. לפי סברת דמוי זאת ולאור דברי הרשב"ש, יצא שמגורי חודש לא יחשבו כקביעות לענין מקום הדיון ללא מעשה המוכיח.

הבאנו לעיל הסבר נוסף מדוע לפי תקנות הדיון דנים במקום המגורים האחרון. הטעם הוא שכאשר צריך להביא עדים ושכנים וכדו' על המריבות, יותר קל להביאם לבי"ד שבמקום מגורי העדים, לכן דנים במקום המגורים האחרון. לפי טעם זה, ודאי הוא שחודש המגורים האחרון אינו הזמן העיקרי שלגביו יובאו העדים כאשר מדובר בסכסוך שנמשך כמה שנים.

במקרה דנן, לפי טעם זה, עיקר העדויות אמורות להיות משכנים באזור צפת, שם גרו הצדדים מספר שנים, ולא משכנים מרחובות, שם הם גרו תקופה קצרה ביותר. [היה אף מקום באופן תיאורטי לבדוק אם עיקר העדויות הם מאזור צפת או מאזור ירושלים ששם הם גרו מספר שנים לפני שעברו לצפת. קשה כמובן לבדוק זאת לפני התחלת הדיונים. (כל צד גם יוכל לטעון באופן מלאכותי שעיקר העדים הם באזור שבו הוא מעונין שתהיה ההתדיינות.) לא מסתבר שבכל ויכוח על מקום הדיון, יהיה בירור ראשוני מהיכן יבואו העדים העיקריים, ו"נתת דבריך לשיעורין".]

מסקנות לענין מקום מגורים אחרון ארעי
סיכום הדברים הוא, שלפי תקנות הדיון מקום הדיון הוא במקום המגורים האחרון של הזוג. בתקנות עצמם אין הגדרה כמה זמן של מגורים נחשב כמקום המגורים לענין מקום הדיון. מהאמור לעיל עולה, שמאד מסתבר לומר שאם ישנם הוכחות נסיבתיות על כוונה להשתקע במקום החדש, כגון: חיפוש או מציאת מקום עבודה קבוע באותו אזור, קניית דירה (למגורים ולא להשקעה), שכירות דירה לתקופה ארוכה (כגון לשנה), אזי גם מגורים קצרים של חודש, בדירה משלהם (בקניה או בשכירות), יחשבו כמקום המגורים לענין מקום הדיון.

כאשר בני הזוג גרים בדירת הורי האשה וכ"ש כאשר הם גרים בדירת הורי הבעל, בדרך כלל נראה שאין להחשיב זאת כמקום מגורים קבוע לענין מקום הדיון. כאשר יהיו הוכחות נסיבתיות על כוונה להשתקע במקום החדש, כגון: חיפוש דירה למגורים (בקניה או בשכירות), חיפוש מקום עבודה קבוע באותו אזור וכדומה, ניתן יהיה לראות זאת כמקום המגורים לענין מקום הדיון.

במקרה שמדובר באוכלוסיה חברתית שבה מקובל שבני הזוג גרים תקופה ממושכת אצל ההורים (בדומה לדוגמאות שהובאו לעיל), ניתן יהיה לראות במגורים של כחודש אצל ההורים כמקום מגורים קבוע לענין מקום הדיון (אם ישנה סבירות שתכננו להשאר שם). כאשר מדובר באוכלוסיה רגילה שאינה רגילה לרוב לגור אצל ההורים, אם אין הוכחות נסיבתיות על כוונה להשתקע במקום החדש, מסתבר שרק שהות ממושכת יותר של מגורים בבית ההורים תיחשב כקביעות מקום לענין מקום הדיון.

ההשלכות למקרה שבפנינו
במקרה דנן, לפי גירסת הבעל הם שהו בבית הוריו כאורחים בחלק מהתקופה של החודש האחרון המשותף ובחלק מהזמן שהו בצפת. לפי גירסתו ודאי שמקום המגורים האחרון של בני הזוג אינו נחשב ברחובות אלא בצפת. לפי גירסת האשה הם גרו בצפת ורק בחודש האחרון הם גרו בבית הורי הבעל ברחובות. לא הובאו בפנינו הוכחות נסיבתיות על כוונה להשתקע ברחובות (ואף לא נטען כך).

לאור כל מה שבררנו לעיל עולה שמגורים אלו לא יחשבו מקום מגורים קבוע לענין מקום הדיון.

משום כך אין גם צורך לברר עובדתית כיצד יוגדרו המגורים בחודש האחרון המשותף, האם כגירסת הבעל או כגירסת האשה. לפי שתי הגירסאות המסקנה זהה, מקום המגורים האחרון של בני הזוג הוא בצפת, ולפי תקנות הדיון שם הוא מקום הדיון.

האם כששניהם עקרו עדיין קובע מקום המגורים האחרון
אלא שעדיין יש לבדוק נקודה נוספת. לפי תקנות הדיון לגבי עיסקה, כשהנתבע עזב את מקום העיסקה יכול התובע להגיש התביעה במקום העיסקה אם העיסקה עדיין מתקיימת. (התייחסות ופרשנות לגבי התנאי שהעיסקה עדיין מתקיימת ראה הג"ר אברהם שפירא בתחומין (כרך כ עמ' 16), שו"ת עטרת דבורה (חו"מ סי' ו) וסדר הדין בביה"ד הרבני (עמ' 304 הערה 332).)

יש לדון האם ישנה הגבלה מעין זו לגבי התקנה שמקום המגורים האחרון של בני הזוג הוא מקום הדיון. האם כאשר שני הצדדים כבר אינם גרים באותו מקום, האם גם אז מקום הדיון יהיה היכן שגרו הצדדים.

לשאלה זו השלכה ישירה למקרה דנן. מקום המגורים האחרון של הצדדים היה בצפת. כיום שני הצדדים אינם גרים בצפת והבעל הנתבע גר בירושלים. אם מקום המגורים האחרון קובע גם כששניהם אינם גרים שם – מקום הדיון בצפת. אם כששניהם אינם גרים שם לא מתחשבים במקום המגורים האחרון, אזי מקום הדיון בבית הדין בירושלים, שם גר הנתבע. וזאת לפי הכלל ההלכתי שהתובע הולך אחר הנתבע וכפי שנקבע בתקנות הדיון תקנה ז'.

מלשון התקנה בתקנה"ד תשנ"ג עולה שאין הגבלה כזאת. מקום המגורים האחרון הוא הקובע גם כששניהם אינם גרים שם. כך גם נוקט בעטרת דבורה (חו"מ סי' רס"י ט תחילת עמ' 738).

בסברא היה מקום לדון בכך, אם טעם התקנה של מקום המגורים האחרון נובע מדמוי לעיסקה, היה מקום לשקול השוואת הדברים בבני זוג לבין עיסקה. דהיינו אם שני בני הזוג כבר לא גרים באותו מקום, "העיסקה" אינה מתקיימת, ועל דעת כן לא הסכימו ששם יהיה מקום הדיון. אמנם אפשר גם לומר אחרת, שכל עוד אין הסכמה חדשה על מקום אחר, נשארת ההסכמה הקודמת בתוקפה. [אפשר גם לפלפל ולומר שבעיסקה כשאחד עזב, העיסקה לרוב עדיין מתקיימת באותו מקום. בבני זוג, כשאחד עוזב המקום, השאלה האם "העיסקה" עדיין מתקיימת אינה חד משמעית והיא גם תלויה בנסיבות.]

כמו כן, לפי הטעם שהובא לעיל, שאולי סיבת התקנה היא כדי לאפשר המצאת עדים בנקל, ודאי שמקום המגורים האחרון יקבע גם כששניהם לא גרים שם. בנוסף יתכן וטעם התקנה אחר, ואז אי אפשר לקבוע שרירותית שיש לבטל התקנה כששניהם לא גרים שם. ישנה אכן כיום הצעה לשנוי תקנה י' לתקנה"ד, באופן שמקום המגורים האחרון לא יקבע את מקום הדיון כששניהם אינם גרים שם. אם אכן ישונו תקנות הדיון כפי הצעה זו, ודאי שכך יהיה צריך לנהוג. אך כיום כשאין בתקנות הדיון הגבלה זו, נראה יותר לומר מעין "לא פלוג בתקנה". יש לנהוג לפי התקנה "ככתבה וכלשונה" ומקום הדיון נקבע לפי מקום המגורים האחרון גם כששני בני הזוג אינם גרים שם.

[ע"ד הפלפול אפ"ל גם שיש כאן מעין ספק ספיקא "משולש". אפ"ל שלא פלוג בתקנה. גם את"ל שאזלינן בתר טעמא, אולי הטעם אחר (יכולת להביא עדים, או טעם אחר שאיננו יודעים, ואז הטעם קיים גם כששניהם אינם שם). וגם את"ל שהטעם הוא שהסכימו ודומיא דעיסקה, אולי ההסכמה תקפה גם כשאינם שם וכדלעיל כל עוד לא הוסכם אחרת. והעיקר נראה לומר שיש ללכת לפי לשון התקנה כלשונה.]

מסקנת האמור לעיל, שלפי תקנה"ד הנוכחיות מקום הדיון הוא במקום המגורים האחרון גם כששני בני הזוג אינם גרים שם. אמנם הספיקות דלעיל יכולים אולי לשמש כמעין "צירוף" לאפשרות לחריגה מכללי תקנות הדיון וכפי שיובהר.

האפשרות בתקנות הדיון לחריגה מהכללים
בתקנה"ד תשנ"ג בתקנה י(1), (2) נכתב:


לפי תקנה י(2) רשאי ביה"ד לחרוג לפי שיקול דעתו מהכלל של מקום המגורים האחרון.

[יש להעיר שלפי תקהנ"ד תש"ג ותקנה"ד תש"ך התובע יכול לבחור להגיש התביעה במקום הנתבע או במקום המגורים האחרון. לפי תקנה"ד תשנ"ג לא ניתנת לתובע הבחירה כנ"ל. אולם מאידך, ניתנה לו אפשרות להגיש תביעה שלא במקום המגורים האחרון וביה"ד יכריע לפי שיקול דעתו בענין מקום הדיון. מלשון התקנה נראה קצת יותר שאין התובע מוגבל להגיש התביעה דוקא במקום המגורים האחרון או במקומו של הנתבע כפי שהיה לפי תקנה"ד הקודמות. הוא רשאי לתבוע גם במקום אחר (מקומו של התובע או אף מקום אחר שאינו קשור לאף אחד מבני הזוג, ויש לנמק מדוע צריך להגיש התביעה דוקא שם), וביה"ד יכריע לפי שקול דעתו בענין מקום הדיון.]

כאשר שני בני הזוג אינם גרים במקום המגורים האחרון, נראה שלפי תקנות הדיון, גם במקרה זה מקום הדיון הוא במקום המגורים האחרון. אך אולי הספיקות שהובאו לעיל (בענין מקום מגורים אחרון קצר ו/או זמני) יכולים להיות מעין "צירוף", כאשר ביה"ד לפי שיקול דעתו מחליט האם לחרוג מתקנות הדיון ויש לבחון כל מקרה לגופו.

האם יש הצדקה במקרה דנן לחרוג מהכללים שנקבעו בתקנות הדיון
במקרה דנן האשה הגישה תביעתה בביה"ד ברחובות. טענתה שזה מקום המגורים האחרון לא מתקבלת ע"י ביה"ד וכדלעיל. נשאלת השאלה האם יש במקרה דנן סיבה לחרוג מהכללים לפי שיקול דעת של ביה"ד. יש לציין שבמקרה דנן הבעל מתנגד שהדיון יהיה ברחובות. לטענתו הוריו משתייכים לקהילה ברחובות וההתדיינות שלו עם אשתו בביה"ד ברחובות תגרום להוריו אי נעימות והלבנת פנים.

כאשר ישנה בקשה לחרוג מכללי מקום הדיון שעל פי התקנות בנימוק של הלבנת פנים ואי נעימות להורי המתדיין, ודאי שקשה מאד לקבל טיעון שכזה ולחרוג מהכללים. במקרים רבים מאד ההתדיינות נעשית במקום המגורים של הורי הבעל ו/או הורי האשה (הזוג גר פעמים רבות בעיר של הורי אחד מהם). כמובן שלא ניתן בכל המקרים הללו לשנות מהכללים בגין חשש לאי נעימות והלבנת פנים.

ברם, במקרה דנן אין אנו עוסקים בשאלה האם לחרוג מהכללים בגלל השיקול הנ"ל. אנו עוסקים בשאלה אחרת. לפי הכללים מקום הדיון בצפת. ביה"ד ברחובות יכול לפי שיקול דעתו לחרוג מהכללים ולהסכים שההתדיינות תהיה בביה"ד רחובות. גם אם היו שיקולים המצדיקים חריגה שכזו, ודאי הוא שיש לתת משקל לטיעוני הבעל כסיבה שלא לחרוג מהכללים. [דהיינו הנימוק לחשש להלבנת פני ההורים אינו סיבה לחרוג מהכללים, אלא סיבה להשאר לפי הכללים ולנטרל סיבה אחרת שאולי קיימת לחרוג מהכללים.]

מסקנה
לפיכך המסקנה היא שמקום הדיון שבין הבעל והאשה יהיה לפי הכללים שנקבעו בתקנות הדיון. מקום המגורים האחרון שלהם היה בצפת וכפי שהתבאר, לפיכך מקום הדיון שלהם הוא בביה"ד צפת.

בתקנה"ד תשנ"ג בתקנה כא(1) נכתב:


לפיכך יש להעביר החלטה זו אל כב' נשיא ביה"ד הרבני הגדול.

הרב יהודה שחור

לאור כל הנימוקים הנ"ל מחליט ביה"ד ברחובות:
א. מקום הדיון בתביעת הגירושין של האשה [פלונית] מהבעל [פלוני] הוא בביה"ד בצפת.
ב. החלטה זו תישלח לצדדים. כמו כן היא תישלח לאישור אל כב' נשיא ביה"ד הרבני הגדול מרן הראשל"צ הגאון רבי יצחק יוסף שליט"א בהתאם לתקנה כא(1) לתקנות הדיון תשנ"ג.
ג. מותר לפרסום בהשמטת פרטי הזיהוי של בעלי-הדין.

ניתן ביום כ"ח בתמוז התשע"ה (15/07/2015)