תוקפן של החלטות בית הדין לאחר הסכם גירושין – פירות נכסי מלוג בבעל מורד – המוציא את חברו מביתו ודר בו – תובע ממון שאינו זכאי לו לפי דין ובית הדין יודע שהנתבע חייב לו ממון אחר – תביעת האשה בגין הסכם עם צד ג' – תביעה להחזר השקעות בדירה שרשומה על שם האשה – זיהוי כתב יד – פשרה במקום חיוב שבועה – טענות בשלב הסיכומים – אשה שהחזירה מטלטלין שרכש הבעל – מתנות שקבלה האשה מהבעל קרוביו וידידיו – דיון בתביעה של צד ג' שאינה תוצאה של זכויות מכח אישות –
תשלום כתובה לאשה שמסכימה להתגרש

בני הזוג נשואים כארבע וחצי שנים. כשנה וחצי לאחר הנישואין הגישה האשה תביעת גירושין. בשנת תשט"ז הגיעו הצדדים להסכם גירושין בכפוף להכרעת ביה"ד בענייני הרכוש. עוד נקבע בהסכם שבמידה וביה"ד יפסוק שהאשה חייבת לשלם לבעל, הבעל יהיה חייב לתת את הגט בכפוף להשלשת הסך שנפסק לחובת האשה בביה"ד, ואם יסרב ישלם לאשה את מזונותיה לפי ראות עיני ביה"ד. אם האשה תסרב לקבל את גטה, תפסיד את כל זכויותיה. בשנת תשי"ז, עת התחלף הרכב ביה"ד, הגיעו הצדדים להסכם נוסף שבו קיבלו את ההרכב החדש, והסכימו שביה"ד יפסוק בהתאם להסכם הגירושין, ושביה"ד יפסוק בין לדין ובין לפשר. טענות הצדדים בענייני הרכוש: הבעל תובע החזר הוצאות לינה בבית מלון, בתקופה שבה לפי החלטת ביה"ד היה מוטל על האשה לאפשר לו להתגורר בדירה הרשומה על שמה. כמו כן תובע הבעל החזר השקעות שהשקיע בדירה. בענין זה מציין ביה"ד שהקבלן שבנה את הדירה התחייב להפחית את ההשקעות שהשקיע הבעל מהמחיר שתשלם האשה עבור הדירה. כמו כן תובע הבעל החזר כספים ששילם במזומן ובשיקים לאשה ואביה עבור הדירה. בענין זה הבעל הציג מסמכים שונים. כמו כן תובע הבעל החזר עבור ריהוט שרכש והאשה החזירה לנגר בלי רשותו. כמו כן תובע הבעל החזר עבור "וילונים", מתנות ותכשיטים שקבלה האשה ממנו ומקרוביו ובכלל זה מקרר שרכש. ביה"ד מציין שהתביעה בענין ה"וילונים" עלתה רק בשלב הסיכומים, ובצורה שגויה. האשה תובעת החזר כספים שקיבל הבעל מהוריה, תשלום כתובתה, וסכום כסף שהבעל נטל. האשה משיבה לתביעות הבעל: בענין הוצאות לינה טוענת האשה שהחלטת ביה"ד בענין מגורי הבעל אינה בתוקף לאחר שהצדדים הגיעו להסכם גירושין. בענין ההשקעות בדירה טוענת האשה שהקבלן החזיר לה את מה שהבעל השקיע בדירה לפי הערכתו, ואת זה האשה מוכנה לשלם לבעל. בענין כספים שהבעל שילם, טוענת האשה על סכום אחד להד"ם, ועל סכום שני ששולם לאביה עבור הוצאות החתונה. בענין זה היה דו"ד בין הצדדים באשר למהימנות המסמכים שהבעל הציג. בענין הריהוט טוענת האשה שהחזירה את הריחוט לנגר בהסכמת הבעל. בענין חפציו של הבעל ובכלל זה המקרר טוענת האשה שנתנו לה במתנה.

מסקנות
א. הסכם גירושין בין בני זוג אינו מבטל החלטה קודמת של ביה"ד שהבעל זכאי להתגורר בדירה הרשומה על שם אשתו, שדין הדירה כדין נכסי מלוג שהקרן לאשה והבעל אוכל פירות.

ב. (1) נחלקו הפוסקים בבעל המורד באשתו, אם מפסיד את הזכות לאכול פירות נכסי מלוג.

(2) אף לפוסקים הסוברים שבעל מורד מפסיד את הזכות לאכול פירות, כאשר בני זוג מתגרשים בהסכמה, אין לבעל דין מורד.

ג. (1) הדר בחצר חברו שלא מדעתו, ואמר לו בעל הבית צא מביתי ולא יצא, חייב לשלם לו את כל שכר הדירה.

(2) אם לא אמר לו בעל הבית דבר, נחלקו הראשונים: לדעת הרי"ף והגאונים, בבית שעומד להשכרה, אף על פי שהדר בבית אינו עומד לשכור בית, חייב לשלם לו כפי שנהנה, מפני שאכל חסרונו של בעל הבית. לדעת התוספות, אינו חייב לשלם על מה שנהנה, והחסרון של בעל הבית אינו אלא גרמא שפטור עליה בדיני אדם.

(3) יש ראשונים שסוברים שאף המגרש את חברו מביתו ואינו דר בבית, חייב לשלם לבעל הבית.

(4) השו"ע פסק כדעת הרי"ף והגאונים.

(5) הבאה"ג כתב שגם כאשר בעל הבית שכר בית לעצמו, הדר אינו משלם לבעל הבית את הוצאותיו אלא רק עבור מה שנהנה מהבית.

(6) הדר בבית של נכסי מלוג שהקרן לאשה והפירות לבעל, באופן שחייב לשלם עבור השימוש שעשה בבית, משלם לבעל עבור ההנאה שנהנה מהשימוש בבית.

ד. (1) התובע ממון שהוא אינו זכאי לו לפי דין, וידוע לבית הדין שהנתבע חייב לתובע ממון אחר, אין בית הדין רשאי לחייב את הנתבע בממון האחר.

(2) לדעת הנתיבות, בית דין שיודע שהנתבע מחזיק ממון אחר של התובע בגזל, חייב להודיע לנתבע על כך.

(3) תבע ממון בטענה שאינה מקובלת, וידוע לבית הדין שהיה זוכה בממון בטענה אחרת, הסתפקו האחרונים האם בית הדין רשאי לחייב את הנתבע בטענה האחרת.

ה. בעל שהשקיע בנכסי מלוג של אשתו שרכשה מצד ג', והוסכם שצד ג' ינכה את ההשקעה של הבעל מהתשלום שתשלם האשה עבור הנכס, ויש דין ודברים בין הבעל ובין צד ג', הבעל טוען שהשקיע יותר וצד ג' טוען שהשקיע פחות, אין הבעל יכול לתבוע מהאשה את ההפרש בין טענתו לטענת צד ג', ועל הבעל למצות את הדין עם צד ג'.

ו. בעל שטוען שהשקיע כספים בדירה שהאשה רכשה ורשמה על שמה, צריך להוכיח את טענתו בראיות ברורות ולא די בסברות ואומדנות, שהאשה היא המוחזקת בדירה, והבעל הוא המוציא ועליו הראיה.

ז. זיהוי כתב יד על ידי השוואה לכתבי יד אחרים, מקובל להלכה בקיום חתימות עדים שחתמו על שטר. בזיהוי שטר בכתב יד על ידי השוואה לכתב יד אחר, דנו הפוסקים אם הוא מקובל להלכה.

ח. (1) מסמך בכתב יד האשה שכתובים בו סכומי כסף ללא פירוט עבור מה ועל ידי מי שולמו, אינו מספיק כדי לחייב את האשה להשיב לבעל התובע את אותם סכומים.

(2) במקום שיש עסק שבועה בין הבעל לאשה, בית דין שמוסמך לפסוק בין לדין ובין לפשרה, רשאי לפשר בין הצדדים על סכומי הכסף שבמסמך כדי לפוטרם מעונש שבועה.

ט. אין בית דין פוסק על טענות שעלו לראשונה בסיכומי הטענות.

י. בעל שרכש מטלטלין, והאשה החזירה את המטלטלין למוכר באישורו של הבעל, בהעדרו, ולא דרשה החזר כספי מהמוכר, אין לבעל עילת תביעה כנגד האשה.

יא. מתנות שקבלה האשה מהבעל, דברים שעשוים להתנאות בהם כגון בגדים ותכשיטים, חוזרים לבעל בשעת הגירושין, ודברים שאינם עשוים להתנאות בהם, הם של האשה.

יב. מתנות וחפצי בית שקבלה האשה מקרובי וידידי הבעל, חוזרים לבעל בשעת הגירושין.

יג. אין בית הדין דן בתביעות שבין הבעל והאשה לצד ג' שאינם תוצאה של זכויות מכח אישות של אחד הצדדים. לפיכך אין בית הדין דן בתביעת האשה שהבעל ישיב כספים שלווה מהוריה.

יד. הסכמת האשה לגירושין אינה עילה להפסד כתובה, שאין לנו אלא העילות שנקבעו בהלכה להפסד כתובה.

פסק דין
זוהי תביעה לסדור העניינים הכספיים בין בני הזוג הנ"ל העומד על סף הגרושין.

המצב העובדתי הוא שהצדדים הנז' נשאו זל"ז כד"ת ביום א' אלול תשי"ג, הבעל כתב לאשה בשעת הנשואין כתובה על סך מאתיים ל"י (מסמך מס' 61).

ביום ז' סיון תשי"ד הגישה האשה תביעה לגרושין. התקיימו כמה ישיבות בי"ד ובהן הודיע הבעל שלא מסכים לגט, ודחה תביעת האשה לגרושין על העילות שבהן.

אין לנו להכנס בבירור התביעה לגט, כי ביום י"ד אייר תשט"ז חתמו הצדדים על הסכם דלהלן:

א. שני הצדדים מסכימים לגט בלי להכנס לדיונים אם חייב הבעל לתת ג"פ, רק מתוך הסכמתם הגמורה.

ב. מוסרים לכב' ביה"ד את כל התביעות הכספיות של שני הצדדים בקשר לגט.

ג. אם לאחר שכב' ביה"ד יוציא פס"ד בנוגע לתביעות הכספיות ואם יפסקו שהאשה מחויבת לשלם להבעל, אזי לאחר שישלישו את הכסף מצד האשה מחויב הבעל לתת ג"פ.

ד. אם הבעל יסרב לתת ג"פ לאחר הפס"ד של ביה"ד אז הבעל מחויב לשלם מזונות לאשה כפי ראות עיני ביה"ד.

ה. אם האשה תסרב לקבל הג"פ אחרי הפס"ד של ביה"ד תאבד כל זכויותיה.

עם השתנותו של הרכב ביה"ד חתמו הצדדים ביום י"ג תשרי תשי"ז על הסכם נוסף שבו נאמר שהצדדים מסכימים שביה"ד בהרכבו הנוכחי ידון בזה בהתאם להסכם שנחתם בין הצדדים ביום י"ב אייר תשט"ז... כן מסכימים הצדדים שבי"ד יוכל להוציא פס"ד בזה בין לדין בין לפשר כפי ראות עיניהם.

בהתאם לסעיף ב' שבהסכם מיום י"ב אייר תשט"ז פירטו הצדדים את תביעותיהם ההדדיות.

התביעות וכן עדויות נשמעו בכמה ישיבות בי"ד. בהתאם לבקשת ב"כ הצדדים הגישו בכתב את סיכום טענותיהם ותביעותיהם. ועלינו כעת לפסוק על התביעות שביניהם.

דבר שאינו שנוי במחלוקת הוא שהדירה שהצדדים גרו בה, רשומה בתור רכושה הבלעדית של האשה, אולם לבעל יש תביעות מסוימות בקשר לכספים שהושקעו בדירה. כן ישנן תביעות בקשר לרהיטים, חפצי הבית, חפצי אחות ומתנות שהבעל נתן לאשה, לאשה ישנה תביעה בקשר לדמי כתובתה ולכספים שהבעל חייב להוריה.

נוסף לתביעות אלו קיימים חלוקי דעות בקשר למה שהצדדים מכנים "הוצאות לינה".

תביעה זו של "הוצאות לינה" מופיעה כתביעה ראשונה בסיכום תביעות הבעל.

תביעה זו מתבססת על החלטות קודמות של ביה"ד. החלטה ראשונה ניתנה בנידון הדירה ביום כ"א תמוז תשי"ז כדלהלן:

אין בידי האשה להוציא את הבעל מהדירה, וכפי הנימוקים שפורשו מהחלטה הנז'.

ביום כ' מרחשון תשט"ו הוציא ביה"ד החלטה נוספת בנידון האומרת:

1. הזכות להבעל-המבקש להכנס ולגור בחדר הימני (מצד הכניסה) שבצידה הנמצאת בחיפה, נוה שאנן, רח' [...] וכן הזכות להבעל להשתמש במטבח וחדר הנוחיות שבדירה הנ"ל. ועל האשה-המשיבה למסור להבעל-המבקש את החדר הימני (מצד הכניסה) שבדירה הנ"ל וכן זכות השימוש במטבח וחדרי הנוחיות.

פס"ד זה אינו נוגע לענין בעלות הדירה אלא לזכות המגורים.

2. אם האשה-המשיבה תמנע מבעלה-המבקש להכנס לחדר הנ"ל ולהשתמש במטבח ובחדרי הנוחיות, יוכל הבעל-המבקש לדרוש מהאשה-המשיבה הוצאות הלינה במקום אחר.

החלטה זו משמשת יסוד לתביעת הבעל ל"הוצאות לינה", וזה תוכנה: לפ"ד הבעל הוציא עבור הוצאות לינה למשך כל התקופה מיום שהוצא מהדירה דהיינו מחדש יולי 1954 ועד 31.3.57 סך 1320 ל"י וזה כפי הפירושים שהגיש וכפי האישור ממלון אורה. כן תובע מיום 1.4.57 ועד מתן הגט בפועל סכום חדשי נוסף של 40 ל"י לחדש.

ב"כ האשה טוען בסיכום טענותיו כי אין ביה"ד יכול כעת להתחשב בהחלטה שניתנה בזמנו ע"י ביה"ד – בזמן שהיתה קיימת תביעה לגט מצד האשה – מאחר שעכשיו דן ביה"ד לאור הסכמתם ההדדית לגט, ולא כל קשר לצווים קודמים.

טענה זו נדחית על ידי ביה"ד, כי הסכמתם לבטל תביעת הגט וההסכמה להתגרש סמוך רצון הדדי, אין בה כדי לבטל את ההחלטה הקודמת שניתנה בזמנה ע"י ביה"ד, וההחלטה הקודמת שאין לאשה להוציא הבעל מהדירה שרירה וקיימת, כי למרות שהבעל הסכים לגט יש לו זכות מגורים בדירה הרשומה על שם אשתו כי דירה זו מהוה "נכסי מלוג" שהקרן שייכת לאשה, והבעל אוכל פירות (ראה שו"ע אהע"ז סי' פ"ה) ואין ההסכמה לגט מבטלת זכות הבעל בפרות. והרי אפי' בבעל המורד על אשתו, רבו הדיעות דיש לו לבעל פירות (ראה שו"ע אבה"ע סי' צ' סעי' ה' ובחלקת מחוקק שם ובס' בית יעקב שם, וראה באוסף פס"ד בתי הדין האזוריים דף 239 ואילך, וראה בכרך ב' חוברת 4 דף 98 בפס"ד מבית הדין הגדול לערעורין), על אחת כמה וכמה בנידון שלנו שהגט הוא מתוך הסכמה הדדית, ואין על הבעל דין מורד, ודאי דלכולי עלמא זוכה הבעל בפירות נכסי מלוג, וזכות הדיור בדירה הן הן הפירות, ומאחר שכן לא היה זכות לאשה להוציא הבעל מדירתם ועליה לשאת באחריות למעשה זו של הוצאות הבעל מהדירה.

ב"כ האשה טוען לחלופין טענה נוספת כי הבעל לא הוכיח טענתו שהוציא הוצאות עבור לינה וכפי הנימוקים שפירטם בסכום טענותיו.

לפני שנחליט בנקודה זו עלינו לבאר עיקר הדין אם בזה שהוציאה את בעלה מהדירה יכול ביה"ד לחייבה לשלם לו הוצאות הלינה

הבה ונראה מהו הדין בא' שהוציא חבירו מדירתו אם חייב לשלם לו ההוצאות שנגרם לו בהוצאה זו.

והנה התוס' בב"ק דף כ. א. בד"ה "זה" כתבו דאם אחד נכנס לגור בחצר חבירו שלא מדעתו אפי' אם הדירה עומדת להשכרה מאחר דהנכנס אינו אדם הזקוק לשכור דירה פטור מלשלם לבעל הדירה, וכפי שכתבו:

"אף על פי שגרם הפסד לחבירו דאפי' גירשו חבירו מביתו ונעל דלת בפניו אין זה אלא גרמא בעלמא."

וברא"ש שם הביא דברי הירושלמי: "המבטל כיסו של חבירו פטור."

אמנם דעת הרי"ף שם הוא דבחצר העומדת להשכרה חייב הנכנס לגור בה שלא מדעת בעה"ב לשלם שכר דירה למרות שאין לו צורך בשכירות דירה, אבל זהו רק בדר בה, אבל כשלא דר בה גם להרי"ף פטור, וכמו שהסביר שם הרא"ש:

"שעל החסרון אין חייב דלא הוי אלא גרמא בעלמא, ואי איכא לחיוביה מהאי טעמא איכא לחיובי שאכל חסרונו של זה, ולא דמי לנועל ביתו של חבירו ולא דר בו וכו' שלא בא לידי כלום מחסרון חבירו, אבל זה אף על פי שלא נהנה שהיה מוצא דירה אחרת בחנם, מכל מקום השתא מיהא קאכל מה שחבירו נפסד."

ובנימוקי יוסף שם הביא דברי הרא"ה ז"ל שכתב:

"שכל הגאונים ז"ל פה אחד אומרים שהוא חייב לשלם (כשדר בה) ולא דמי למבטל כיסו וכו' דהתם גרמא בעלמא אבל בכאן שדר בה ואכל פירותיו חייב תדע שאילו אכל אדם פירות חבירו חייב אף על פי שלא נהנה ומיהו אילו לא דר בה אלא שסגר כל השנה פטור."

בנימוקי יוסף שם הביא גם דעת יחיד והוא דעת הרמ"ה שאף שלא דר בה חייב, ע"ש.

ובשו"ע חו"מ סי' שס"ג סעיף ו' פסק דאם לא דר בה פטור דהוי גרמא ואם דר בה חייב לשלם שכר הדירה אף שאין דרך הנכנס לשכור דירה, וזהו כדעת הרי"ף, ולא כדעת התוס' דס"ל דבאופן זה שאין דרך הנכנס לשכור דירה אף כשדר בה פטור, ולא כדעת הרמ"ה שס"ל – להפך – דאף כשלא דר בה חייב.

וזה לשון השו"ע:

"הדר בחצר חבירו שלא מדעתו שאמר לו צא ולא יצא חייב ליתן לו כל שכרו (היינו שכר דירה כזו שדר בה שלא מדעת חבירו) ואם לא אמר לו צא אם אותה חצר אינה עשויה לשכר אינו צריך להעלות לו שכר אע"פ שהוציא את בעה"ב בעל כרחו מן הבית והוא דר בו... (שאין זה אלא "גרמא" בעלמא, באר הגולה שם) ואם החצר עשויה לשכר אע"פ שאין דרך זה לשכור צריך להעלות לו שכר שהרי חסרו ממון" (וע"ש בה"ז)

ועי' בבאר הגולה שם שכתב:

"ואם הוצרך בעה"ב להשכיר לעצמו דירה נלע"ד שאף שאין דרך הדר לשכור חייב לשלם... מפני שאכל חסרונו של זה."

ומבואר בזה שהמוציא אדם מתוך דירתו אינו חייב לשלם בעד ההיזק שנגרם לו בזה שאינו נמצא בדירתו, אלא אם המגרש דר בדירתו של המוצא עליו לשלם כפי מה שנהנה בזה שדר בדירתו של חבירו, אעפ"י שהדר לא היה מוציא כסף עבור הנאה זו.

לפי זה בנידון שלנו שהאשה הוציאה את בעלה מדירתם שלא כדין אין לנו לברר מה מדת הוצאות הלינה שהבעל הוציא בפועל, אלא יש מקום לחייבה כפי שווי ההשתמשות של האשה בדירה שיש בה לבעל זכות מגורים דמאחר שלבעל יש זכות מגורים בדירה והאשה מנעתו ממנו וגרה בדירה שלה המורכבת משני חדרים ונוחיות, הרי האשה חייבת לבעל עבור שכר השתמשותה בדירה כולה כפי ערך השיווי של השתמשות זו, דהרי נידון זה הוי כדין הנז' "הדר בחצר חבירו שלא מדעתו שאמר לו צא ולא יצא חייב ליתן לו כל שכרו". ואם אמנם הדירה רשומה ע"ש האשה אבל כאמור זכות המגורים היא גם לבעל, והאשה גרה בדירה כולה, זאת אומרת גם בחלק הבעל והבעל הרי דרש שתרשה לו להכנס בדירה, וביה"ד קבע שבחדר אחד יגור הבעל ובחדר אחד תגור האשה, והאשה לא צייתה להחלטה זו, הרי שחייבת לשלם לבעל עבור השתמשותה בדירה.

אמנם על האשה בעצמה מוטלת חובה לשלם לבעל כל מה שהוציא למעשה עבור הוצאות לינה, והבעל זכאי לדרוש זאת ממנה, דאף דהמוציא אדם מדירתו כל מה שיגרם לו הוצאות אגב זה שהוציאו מהדירה אין זה אלא "גרמא" בעלמא, וכאמור לעיל, ואין לחייבו ע"ז בדיני אדם: זאת אומרת שאין בית דין יכול לחייבו בזה בכל זאת על המוציא מוטל חיוב מדיני שמים לשלם למוצא כל מה שנגרם לו אגב הוצאה זו, (עי' ב"ק נ"ו א. ועי' שו"ע חו"מ סי' שי"ב סעיף ז' ובשער משפט שם ועי' שם בפ"ת ובנחלת צבי שם).

לפי האמור יוצא שבנידון שלנו אין לנו לברר נכונות דברי הבעל כמה הוציא בפועל עבור לינה במקום אחר כי הרי אין ביה"ד יכול לחייבה עבור ההוצאות, ואין לחייבה אלא כפי הנאתה בזה שהשתמשה בדירה כולה, ועליה לשלם לבעל כפי ערך השווי של ההשתמשות בזה.

אולם מאחר שב"כ הבעל דרש שביה"ד יחייב האשה בהוצאות "לינה" של הבעל ולא הזכיר מחיוב האשה בהשתמשותה בדירה, אין ביה"ד יכול להוציא פס"ד ולחייבה בזה, כי אין בי"ד יכול לחייב אלא בהתאם לתביעות המוגשות לפניו, ועי' בחו"מ סי' י"ז סעיף יב רמ"א:

"בעל דין שתבע חבירו בעד דבר מועט והדיין רואה שיתחיב לו על פי הדין יותר ממה שתבע, אין לדיין לפסוק יותר ממה שתבע."

וע"ש בש"ך ובסמ"ע ובפ"ת. ובש"ך שם כתב בשם ספר באר שבע:

"שמותר לדיין לפסוק לזכות את בעל השטר אע"פ שבעל השטר לא טען אותו הזכות ולא הרגיש בו כלל והביא ע"ז כמה ראיות וצ"ע קצת."

הנה מבואר דהש"ך מסתפק דאף באותו תביעה אם מותר לדין לפסוק לפי זכויות שלא נטענו על ידי בעל הדין, קל וחומר שאין לדין לפסוק על תביעה אחרת שלא הוזכרה כלל ע"י בעל דין, דאין לדיין לפסוק אלא על התביעות שהוגשו לפניו.

א"כ מאחר שבנוגע לתשלום דמי ההנאה ממגורי האשה בדירה לא נטען כלל ע"י הבעל אין בי"ד יכול להוציא פס"ד המחייבה בזה.

אמנם אף שאין לפסוק בזה, וכאמור לעיל מכל מקום יש לביה"ד להגיד לאשה שהיא חייבת מעצמה להחזיר לבעל כפי ערך השווי של הנאתה ולמדנו זה מדברי ספר נתיבות המשפט בחו"מ שם סעיף י"ב שכתב:

"אבל במקום שהדיין רואה שלפי הדין אף עכשיו הוא גזל ביד חבירו כשלא יחזיר לו רק שחבירו טועה בדין מחויב הדיין להודיע לחבירו שמחויב אתה להחזיר לו כי הוא גזל בידך כי תלינן בטעות ולא במחילה."

ולפי זה גם הנידון שלנו יש לביה"ד להגיד לאשה לשלם לבעלה ערך שווי הנאתה בדירה שגרה בה לבד אחרי שהוציאה את בעלה שלא כדין.

עכשיו נבוא לדון אודות שאר תביעות הבעל והם השקעותיו או תשלומיו בקשר לדירה.

דבר שאינו שנוי במחלוקת הוא כי בעת קניית הבית הוסכם כי הבעל ישקיע בדירה עבודות אינסטלציה והסכום שיושקע ע"י הבעל ינוכה מהתשלומים לקבלן עבור הבית.

גם האשה מודה כי סכום ההשקעה עומד כעת לזכות הבעל והיא מוכנה להחזיר לו את הסכום הזה.

הדבר השנוי במחלוקת הוא מהי מדת הסכום.

הבעל טוען כי הוא השקיע עבודה בשווי סך 1392 ל"י ולכן מגיע לו סכום זה, הבעל אמנם מודה שלמעשה הקבלן לא הכיר רק בסכום 925.050 ל"י אולם לדבריו אין חשובי הקבלן נכונים.

האשה לעומת זאת טוענת כי הבעל זכאי רק לסכומים שהקבלן הכיר בהם למעשה והיינו סך 925.050 ל"י, ואם הבעל טוען שחשובי הקבלן אינם נכונים עליו להפנות תביעותיו כלפי הקבלן.

ביה"ד מחליט לקבל דברי האשה כי הבעל זכאי לדרוש מאשתו עבור השקעה זו רק הסכום שהקבלן ניכה למעשה מתשלומי האשה עבור הבית, ומאחר שהקבלן הכיר רק בסכום של 925.050 ל"י הרי רק זהו הסכום שיש לזקוף כהשקעת הבעל בדירה ע"י עבודות האינסטלציה.

אם הבעל חושב שהקבלן לא צודק בהכירו רק בסך 925.050 ל"י עליו לתבוע את הקבלן בסכום היתר, וכל זמן שהקבלן לא חויב בסכום היתר אין הבעל יכול לתבוע סכום זה מאת האשה.

נעבור לסכומים שהבעל טוען שבהן ההשקעה בדירה במזומנים ובשיקים.

שני הצדדים מודים כי הבעל נתן לידי אבי האשה סך 1100 ל"י לפני החתונה, אולם הבעל טוען כי סכום זה שולם בתשלום חלקי עבור הדירה, והאשה טוענת כי סכום זה היה עבור הוצאות החתונה.

כמו כן טוען הבעל שנתן סכומים נוספים בסך 1900 ל"י ו-518.420 ל"י ששלם עבור שטרות המשכנתא.

ביה"ד מחליט כי מאחר שבנוגע לבעלות הדירה, הדירה היא בחזקת בעלות האשה הדירה רשומה ע"ש האשה וההסכם נחתם רק בין בעה"ב והאשה, ולכן אם הבעל רוצה בתביעתו להוציא סכומי כסף שלפי דבריו נתן עבור הדירה והיא היא המוחזקת הרי הוא המוציא מחבירו ועליו ראיה, ולפי ד"ת הראיות צריכות להיות ברורות וחותכות ולא השערות ואומדנות, ולפיכך כל זמן שהבעל לא הוכיח בראיות חותכות שאינן מוטלות בספק כי הוא השקיע כספים בדירה אין הוא יכול לדרוש להוציא סכומי כסף מאת האשה, ולכן מאחר שהאשה מכחישה שקבלה כספים מאת הבעל עבור הדירה אי אפשר לחייבה בזה.

נוסף לזה אם לחשוב לפי אומרנות כפ"ד הבעל, רגלים לדבר שגירסת האשה היא הנכונה מפני שקשה להשתכנע ולקבל גירסת הבעל שהוא השקיע הרבה כספים בדירה כי איך הסכים שהחוזה וההרשמה וכל העיסקא תהיה רק על שם האשה, כי דבר זה אינו לפי הנוהג המקובל שבזמן שהבעל משקיע סכומים הגונים בדירה תהיה הדירה רק על שם האשה.

ואם כי האשה מודה כי הבעל נתן סך 1100 ל"י הרי היא טוענת כי סכום זה היה עבור הוצאות החתונה ולא על חשבון הדירה, ובודאי שאין לחייב האשה להחזיר לו הוצאות החתונה והבעל לא הוכיח בראיות ברורות כדבריו לכן אין הוא יכול להוציא לפי ד"ת הכספים אלו מאת האשה.

ב"כ הבעל מביא לסיוע לחלק מדבריו את המסמך נ/3 שבתיק שבו מופיעים הסכום אלף ל"י וסכום נוסף של 518.420 ל"י ולפי דברי הבעל נכתב זה בכתב יד האשה, בזמן שהבעל שילם סכומים אלה, האשה מכחישה שזה נכתב על ידה, גרפילוגית שבדקה כתב יד של האשה קבעה בודאות שמסמך זה הוא כתב ידה של האשה, על סמך זה רוצה ב"כ הבעל להסתייע כי הבעל נתן עבור הדירה הסכומים המופיעים במסמך זה.

אין ביה"ד נכנס לברר המחלוקת שבין ב"כ הצדדים עד כמה אפשר לסמוך על הבדיקה הגראפולוגית, אם כי נראה גם לנו מתוך דמוי כתבי יד של האשה, כי זהו אמנם כתב ידה ולפי ד"ת קיימת אפשרות כזאת של דימוי כתב כשיש ספק בזהות הכותב, כאמור בשו"ע חו"מ סי' מ"ו סעיף ז' לגבי קיום שטרות:

"באחד מחמש דרכים מתקיים השטר... הרביעי: שיבואו עדים ויעידו שזה כתב ידם של אלו ויכולין להעיד עדות זה מתוך כתבם ואינם צריכים להעיד בפיהם, החמישי: שיהא כתב ידם יוצא משטרות אחרות ועורכים בי"ד זה הכתב לאותו הכתב שבשטרות אחרות ויראה להם שכתב ידי אלו הוא כתב ידי אלו."

האמור לעיל הוא לענין קיום חתימות עדים.

בנוגע לקיום כתב יד של בעל דין, ראה בטור חו"מ סי' ס"ט מש"כ בשם רב שרירא גאון וראה בש"ך שם ס"ק י"ג, ובש"ך חו"מ סי' פ"ו ס"ק י' ובקצות החושן שם.

אולם בנוגע לענינינו הרי אפי' אם נניח שהמסמך הנז' הנו כתב ידה, הרי לא נאמר בזה מה הן המספרים המפורטים בזה, ומי נתן זה ומתי נתן זה, ואין בזה הוכחה מספיקה לפי ד"ת להוכיח שהבעל נתן סכומים אלו המפורטים במסמך.

ואלם מאחר שישנה הכחשה בין הצדדים בנוגע לכספים שהושקעו בדירה ויש בזה עסק שבועה (ראה שו"ע חו"מ סי' ע"ה וסי' פ"ז) ומאחר שיש בזה עסק שבועה והצדדים קבלו עליהם פס"ד של ביה"ד בין לדין ובין לפשר יש בזה לביה"ד לפשר כדי שלא יבואו לידי שבועה וכדמבואר בחו"מ סי' י"ב:

"ואם חייבו בי"ד שבועה לאחד מהן רשאי בי"ד לעשות פשרה ביניהם כדי ליפטר מעונש שבועה."

וכשבאים לפשר בזה אפשר לקבל את הסכומים המופיעים במסמך הנז' בתור שקול דעת של פשרה על גובה סכום הפשרה.

גם בנוגע לתביעת הבעל עבור "וילונים" בסך 140.250 ל"י שהבעל מסתמך על האמור במסמך הנז' אין בזה הוכחה מספיקה וכאמור לעיל.

ובעיקר שתביעת הוילונים הופיע רק עם הסיכום ולא הוזכר בישיבות הקודמות ולמעשה גם לא מופיע במסמך הנז' המלה: וילונים, אלא "שעונים" ועל "שעונים" לא היתה תביעה כלל.

כעת נדון אודות הריהוט:
הבעל טוען כי הוא שלם 900 ל"י עבור הרהיטים, והאשה החזירה הרהיטים לנגר עפ"י הזמנתה בהעדרו של הבעל ולכן עליה לשלם לבעל הסך 900 ל"י.

ביה"ד מחליט כי אין הבעל צודק בתביעתו זו לתיק צורף מסמך מס' 32 לפיו הבעל הסכים בעצמו להחזיר הרהיטים לנגר אפי' בהעדרו, ולא היה מוטל איפוא על האשה לקבל תמורה מאת הנגר, ואם הבעל חושב שמגיע לו כספים מאת הנגר, הרי זה דין ודברים בינו ובין הנגר ואין האשה אחראית עבור זה.

בנוגע למתנות מחליט ביה"ד:
לפי הדין המבואר בשו"ע אהע"ז סי' צ"ט סעיף ב', אם המתנות שהבעל נתן לאשה אינם תכשיטים הרי הם שייכים לאשה, ואם הם תכשיטים צריכה האשה להחזיר לבעל, ודברים שאחרים נתנו לה אין האשה צריכה להחזיר וזה לשון השו"ע שם:

"הנותן מתנה לאשתו... אע"פ שמגרשה שלא מדעתה אפילו הכי מתנתו שלה... כל שאין דברים שהם מלבושים או תכשיטים העשוין להתנאות בהם ודוקא שעשאן לה הבעל אבל אחרים שנתנו לה תכשיטים בשעת נשואין למתנה גמורה נתכוונו."

וע"ש בח"מ ובפ"ת. וכל חפצי הבית שנתנו מצד קרובי וידידי הבעל אף אותם צריכה להחזיר לבעל, עי' בב"ש שם ובפ"ת. אי לכן מחליט ביה"ד שהאשה צריכה להחזיר לבעל התכשיטים שהבעל נתן לה וכן חפצי בית שניתנו מקרובי וידידי החתן.

בנוגע לשאר המתנות אף שיש דעות בזה, ע"ש בבאר היטב ובפ"ת, מחליטים בתור פשר להשאיר בידי האשה.

בנוגע לתביעת הבעל שתחזיר הפריג'ידר ושאר חפציו, האשה טוענת שניתן לה זה במתנה, הסירוב להחזיר מופיע הראשונה בסיכום, ולא נשמע במשך כל הישיבות, ולהיפך האשה הצהירה במשך מהלך המשפט כי תחזיר את החפצים כולל הפריג'ידר לבעל בהיות שהפריג'ידר נקנה מכספו, וכאמור בפרוטוקול ולכן מחובתה להחזירם לו במצב המניח את הדעת.

עכשיו נבוא לדון אודות התביעות הנוגעות על האשה וכפי שסוכמו בכתב הסיכום.

ביה"ד מחליט שלא לדון בתיק זה אודות הסכומים שהאשה תובעת כחוב שהבעל חייב להוריה, מאחר שתביעה זו נוגעת להורי האשה והבעל ולפנינו מופיעים כצדדים הבעל והאשה, ואין התביעה הנז' תביעה אישות של האשה.

בנוגע לתביעת הכתובה, בסך מאתיים לירות מחליט ביה"ד שהאשה זכאית לכתובה, כי אין אשה מפסדת כתובתה אלא אם היא מהנשים היוצאות בלא כתובה המפורטות במס' כתובות דף עב' א. ובשו"ע אהע"ז סי' קט"ז ומאחר שכאן הגט בא מתוצאה מהסכמה הדדית לא הפסידה האשה כתובתה.

בנוגע לתביעת האשה לסך מאה ל"י שהבעל לקח מהארון, הבעל מכחיש זה ולא הוכח שהוא לקח ושזה היה שלה, ושוב יש בזה עסק שבועה שיש לפשר בזה.

ביום כ"ח סיון הוזמנו הצדדים לשם הקראת פסק הדין, לפני הקראת פסה"ד פנה ביה"ד לצדדים בהצעות פשרה.

לאור הצעת ביה"ד הסכימה האשה לשלם לבעל סך שלשת אלפים וחמש מאות (3500) ל"י, הבעל לא הסכים להצעה זו.

לאור הנימוקים האמורים לעיל החליט ביה"ד שהסכום הנז' הוא הסכום המתאים לפשרה, ושאין לחייב האשה יותר מהסכום הנז'. ביה"ד הודיע החלטה זו לצדדים.

ביה"ד קבע לצדדים שהות של שבועיים לביצוע פסה"ד.

לאור האמור לעיל פוסק ביה"ד:
א. על האשה לתת לבעל סך שלשת אלפים וחמש מאות (3500) ל"י לסלוק כל התביעות ההדדיות סכום זה אינו כולל תביעות הורי האשה כלפי הבעל.
ב. על האשה להחזיר לבעל את הפריג'ידר ושאר חפצי הבעל ואחותו במצב המניח את הדעת.
ג. על האשה להחזיר לבעל התכשיטים שקבלה ממנו, וכן כל חפצי הבית שקבלה מקרוביו וידידיו.
ד. אם עד יום י"ב בתמוז תשי"ז אחד מהצדדים לא יקיים האמור לעיל ידון בזה ביה"ד בהתאם להסכם שנחתם בין הצדדים ביום י"ב אייר תשט"ז.
ה. הוצאות המשפט על שני הצדדים.
ו. כל צד ישא בשכר טרחת עורך דינו.

ניתן ביום כ"ח סיון תשי"ז (27.6.57).


הערות
1. על פסק הדין הוגש ערעור בתיק (רבני גדול) תשי"ז/157. חלק מן הערעור נדחה וחלק אחר הוחזר לבית הדין האזורי עם הוראות (פד"ר ד 175).