בני הזוג נשואים שבע שנים, פרודים כשלש שנים. הבעל תבע גירושין, האשה תבעה שלום בית ולחלופין גירושין, ומזונות אשה. האשה מאשימה את הבעל ביחס קשה, הבעל מאשים את האשה שהיא אשת מדנים ונוטה להיסטריה, ושבגלל התנהגותה חלה בלבו. בין הצדדים יש דין ודברים גם באשר לכספי הנדוניא שמסרה האשה לבעלה, ובאשר לזכויות הבעל בחברה שבבעלות משפחת האשה. כמו כן תובעת האשה החזר תשלומים ששלמה עבור טיפול שקיבל הבעל בזמן שהיה מאושפז בביה"ח, והחזר תשלומים ששלמה עבור טיפולי שיניים שלהם היתה זקוקה.

מסקנות
א. בני זוג שפרודים כמה שנים וגבה טורא ביניהם ומסכימים עקרונית לגירושין, צריכים להתגרש.

ב. דין מטלטלין שנרכשו מכספי נדוניא של האשה כדין נכסי מלוג, שחוזרים לאשה בשעת הגירושין כפי שהם, ואם ערכם פחת או עלה, ההפסד והרווח לאשה.

ג. גם כאשר יש הסכמה עקרונית מצד האשה להתגרש, אם הבעל דרש את הגירושין והאשה היתה מוכנה להשלים, ביה"ד מחייב את הבעל לשלם לאשה פיצויי גירושין עובר לסידור הגט. גובה הפיצויים נקבע לפי ראות עיני ביה"ד.

ד. כמו כן, האשה זכאית למזונותיה עד סידור הגט ובכלל זה החזר הוצאות רפואתה.

פסק דין
יחסיהם ההדדיים של המתדיינים הנ"ל, שהם בעל ואשה בגיל העמידה ואשר נדונים בתיקים אלה, מעסיקים את בית דיננו זה למעלה משנתיים וחצי.

מלכתחלה הוגשו בפנינו תביעה מצד האשה נגד בעלה לתשלום מזונותיה ודרישה לחייבו לשוב אליה, אולם במשך מהלך הדיון בהן נהפכו תביעות אלה לבירור בעיה אחת ויחידה, והיא, מה וכמה יהיה על הבעל לשלם לאשתו למקרה של הפרדם באופן סופי, בגט פטורין, כדת.

וכאן יש למען האמת לקבוע, כי הדרישה לגרושין במוצא יחידי מסבך בעיותיהם אם אמנם שהועלתה בפנינו באופן מפורש רק ע"י הבעל, מ"מ ובכל זאת היא כבר נזכרה כדרישה אלטרנטיבית גם בכתב תביעתה המקורי של האשה.

והנה, פרשת התביעה וסדר מהלך הדיון:

הצדדים נישאו זל"ז בשנת 1948.

לאחר שהתובעת – לפי דבריה – סידרה את בעלה־הנתבע, (אדם שעלה ארצה באחת מאניות ה"מעפילים" כגברא ערטילאי ומחוסר כל אמצעים), בעבודה קבועה בבית חרושת השייך למשפחתה, ואחרי שהקימה אותו על רגליו גם ע"י העברת כספים ורכוש שונים לרשותו, נעשה יחסו אליה קשה ומוזר ולפעמים גם אכזרי. יחס רע זה הלך ונמשך עד שסמוך לפסח תשי"ב עזב הנתבע את התובעת לחלוטין.

הנתבע – כרגיל במקרים אלה – הכחיש את ההאשמות שהוטחו כלפיו ע"י אשתו והאשים אותה מצדו הוא בהאשמות שונות, כגון, שהיא אשת מדנים, נוטה להיסטריה ושפגשה אותו תמיד בפנים זועפות. אולם לכל לראש האשים אותה בגרימת מחלתו, מחלת לב רצינית, שקיבל – לפי דבריו – כתוצאה מהתרגזויותיו אתה.

בשעת מהלך הדיון בנדון שמענו עדים מספר על אופי יחסיהם ההדדיים של הצדדים, וכן טענות ועדויות הן על הכספים שמסרה התובעת לנתבע בתור נדוניא והן על הסכומים שהושקעו על ידי הנתבע בביח"ר לפקקים "[ק']" ועל חלקו במניות של החברה, בעלת ביח"ר זה.

ביום י"ח חשון תשט"ו מצאנו לנכון, אחרי שיקול כל הטענות והעדויות ואחרי העיון בדינם של בני הזוג, להציע להם לנהל מו"מ ביניהם בכוון להסדר סופי של ענינם. יחד עם זה גם קבענו ופסקנו לתובעת מזונות מבעלה בסך 50 ל"י בכל חודש. וזה נוסף לסכום של 50 ל"י חדשית שמקבלת מאחיה גם לפי הודאתה היא כדמי שכירות בשביל שימוש על ידיהם במכונות אשר לפי טענות הבעל הנן רכושו הפרטי.

הצדדים לא הגיעו בעצמם לידי עמק השוה בדבר תנאי התגרשותם.

לעומת זה התדיינו בפנינו בינתיים בדרישה חדשה של האשה בדבר תשלום הוצאות ריפויה בחמי טבריה וכן בדרישתה לתשלום הוצאותיה בעד ריפוי שיניה ובתשלום סכום של 600 ל"י שהוציאה לפי דבריה על אישפוז ודמי ריפוי בשביל בעלה בביה"ח "אסותא" בתל אביב, כאשר שכב שם חולה לפני שנים אחדות.

פסקנו לה אז דמי ריפוי עבודה בטבריה והחלטנו לדון ולהחליט בנוגע ליתר שתי תביעותיה אחרי המצאת קבלות וחשבונות מתאימים ובשעת מתן פס"ד סופי בנדון.

לעצם הענין דרשנו וקיבלנו מהצדדים סיכומים בכתב של טענותיהם ושל הפרטים שהוכחו על ידיהם בעדים או בהודאות בעל דין על דבר רכושם וכספיהם, שהבעלות לגביהם היתה נתונה במחלוקת ביניהם.

בית דיננו עבר בעיון רב על סיכומי טענות אלו ואחרי המו"מ בינינו על הצד ההלכתי של פרטי הנדון הוצאנו והודענו לצדדים ביום י"ח אייר תשט"ז את פסק דיננו דלקמן:

א. הצדדים, שגבה טורא בינייהו ושהסכימו באופן עקרוני לכריתות גט ביניהם, יתגרשו בגט פטורין כדת בתוך שלשים יום מהיום.

ב. על הנתבע להחזיר לאשתו התובעת עם סדור הגט ביניהם את כל אותן המכונות שהכניסה לו בשעתו כנכסי מלוג שלה (ושגם הבעל הודה שנרכשו מכספי נדוניתה) ואשר נמצאות למעשה ברשות אחי האשה, המשתמשים בהן נגד דמי שכירות שמשלמים לזכותו של הבעל. מכונות אלה חוזרות לרשותה של התובעת במצב שהן. בהתאם לדין של נכסי מלוג, אשר אם פיחתו, פיחתו לה.

ג. הואיל ובית דיננו מצא, כי עיקר הדרישה לגט היתה מצד הבעל, לעומת האשה שהפגינה כל פעם את רצונה להשלים, לכן מגיעים לה עם התגרשותם זמ"ז, כנהוג בבתי דין במקרים כאלה, פיצויים, אשר את גובהם הננו קבועים בהתאם למצבו של הבעל במחצית ערכם הממשי והעכשוי של 12 וחצי אחוז המניות של חברת "[ק']", המוחזקים ע"י הבעל־הנתבע.

לשם שימוש החלטה זאת יש לשום ע"י מי שנהנה מאימונם של שני הצדדים את ערכם העכשוי של מניות אלה ואחרי שייקבע כמה הן שוות למכירה יהיה על הנתבע להשליש בקופת ביה"ד את המחצית מסכום שוויים הכולל לזכות אשתו התובעת והסכום ישולם לה עם קבלת גטה ממנו.

ד. כמו"כ הננו מחייבים את הנתבע פלוני לשלם לידי התובעת פלונית את הסכומים דלהלן:

1. סכום של 420 ל"י שהוציאה לפי קבלות שנרשמו על שמה בעד אישפוז וריפוי בעלה בשעתו בבי"ח.

2. סכום של 200 ל"י בעד ריפוי שיניה (סידור שניים תותבות).

3. מחייבים את הנתבע לשלם לתובעת החל מיום גמר תקפו של פסק דיננו הקודם למזונותיה, היינו, החל היום ט"ז אייר תשט"ז ואילך ועד שיגרשנה בהתאם לסעיפים הקודמים, סכום של ששים ל"י (60) בכל חדש למזונותיה.

ה. הוצאות המשפט חלות על שני הצדדים בחלקים שוים, והמשלם זכאי לגבות החצי מהצד השני.

ניתן בנוכחות הצדדים ביום ז' אייר תשט"ז (18.4.1956).


הערות
1. על פסק הדין הוגשו ערעורים בתיק (רבני גדול) תשט"ז/43 ובתיק (רבני גדול) תשט"ז/122, והם התקבלו בחלקיהם העיקריים (פד"ר ב 289).