לפנינו ערעור הבעל המתחלק לכמה עניינים שכולם קשורים בפס"ד של ביה"ד האזורי מיום י' באדר תשס"ד.

ענין הדירה: טענתו העיקרית של המערער היא כי הדירה נקנתה בסיוע כספים שקבל מהוריו בסך 224,485 שקל שהיו בשעת נתינתם שוים כ- 60,000 דולר. הדירה נקנתה בסך כולל של 125,000 דולר 20% מהתשלום עבור הדירה נתקבל ממשכנתא שלקחו הצדדים על עצמם והיתרה מכספי הצדדים. ביה"ד האזורי פסק שכיון שהדירה רשומה ע"ש הצדדים בשוה לכן תחולק ביניהם בשוה.

בכתב הערעור נטען שהכספים ניתנו ע"י ההורים כהלואה ובזמן שהצדדים חיו יחדיו נפרע ע"ח ההלואה סך 10,000 שקל להורי הבעל. טוען המערער כי ברור שההורים לא נתנו הלואה ע"מ שהצדדים יפרדו כעבור זמן קצר או שכעבור זמן קצר תיטול האשה את החלק שנקנה בדירה בכספי ההורים ותפטר מלשלם את התמורה ולדעתו יש בזה אומדנא דמוכח שע"ד כן ניתנה ההלואה.

בדיון נקט הבעל לשון מתחלפת פעם ניסח את נתינת הוריו כמתנה על תנאי ופעם כהלואה אולם מ"מ ברור לו שהכספים ניתנו ע"מ שיוחזרו במקרה של פירוד.

עלינו לבחון את צדדי ההלכה בנדון.

כבר בדיון גופו נגענו בשאלה אם היתה כאן הלואה. עדין אין אנו יודעים מי הוא הלוה מן ההורים ועל מי הטילו ההורים את פרעון ההלואה. יתכן שמלכתחילה הנאמן והאחראי בעיניהם על החזרת ההלואה היה בנם (המערער) ואין מקום לתבוע את האשה.

אמנם גם אם הבן הוא הלוה, מ"מ הוא קנה את הדירה בכסף ההלואה שהוא שלו ומכיון שרשם את הדירה בחוזה ובטאבו הרי יש כאן מתנה מצד הבעל לאשה.

כפי שכתבנו בתיק "חרמון" ובתיק "זלצמן", המתנה לאשה היא בכספים שפרע עבור התחייבותה למוכר הדירה, אבל הדירה עצמה נקנתה בחוזה שנערך בין הבעל והאשה מול המוכר, והבעל והאשה שניהם נכנסו בהתחייבות למוכר. כיון שלפי ההלכה ולפי החוק האשה היא מחויבת כמו הבעל כלפי המוכר, א"כ המוכר מכר הדירה לשניהם תמורת התחייבות בחוזה, ולא שייכת כאן הסברא שהמוכר מכר לבעל המעות.

אמנם עדיין שייך לומר שהכספים שניתנו ע"י הבעל כפרעון למוכר עבור התחייבות הצדדים הם במחציתם פרעון התחייבותה של האשה והם יכולים להחשב כמתנה לאשה. קשה להחשיבם כהלואה כיון שלא היה שום שטר או אמירה בע"פ שהם להלואה לאשה. אולם גם אם הם כהלואה לאשה ברור שהם בהלואה ללא גבול של זמן.

והנה אם הכספים ניתנו כפרעון חובה של האשה וניתנו במתנה, הרי קי"ל שמתנות שנתן הבעל לאשתו אינן חוזרות אלא א"כ נקבע שהיא מורדת, וכאן ביה"ד לא קבע כלל שהיא מורדת. לפי הטענות שלפנינו האשה נטשה את הבית בגלל התנהגות קשה ובוטה של הבעל וגם אם נטיל ספק בכך הרי האשה מוחזקת בממונה ומספק אינה צריכה לפרוע לבעל.

אולם אם הכספים ניתנו לאשה כהלואה אזי גם אם לא נקבע זמן לפרעונה אבל ברור שברגע שיש פרוד או לכל המאוחר עם הגרושין בודאי הגיע זמן הפרעון. ואין לגבי הלואה תנאי של מורדת.

אולם למעשה קשה לראות בפרעון הכספים למוכר הלואה לאשה, מכיון שלא היה כאן שום אמירה או סימן להלואה - ואדרבה היה כאן רשום מלא בטאבו ללא הערת אזהרה בטאבו על חיוב השבה.

יתרה מזו, הבעל ובא כוחו לא טענו אלא בשם ההורים וטענת הלואה או טענת מתנה שבפיהם היא שההורים נתנו מתנה על תנאי או הלואה. לענין טענות ההורים ביה"ד האזורי לא יכל לדון כלל, כי תביעתם היא בכספים והם לא הגישו תביעתם לבית הדין, ואף שאין אנו זקוקים לדון בתביעתם שלא הוגשו בנדון, בכל זאת מה הדין אילו תבעו ההורים החזר הכספים כמתנה או כהלואה ישירות לשני בני הזוג - אם נדון במתנה הרי החלק הניתן לאשה דינו בהלכה כמו מתנות שנתן הבעל לאשתו שחוזרים רק במורדת. וכבר כתבנו שמדין מורדת אי אפשר להפסיד כספים לאשה. ואם מצד הלואה הרי יתכן כפי שכבר כתבנו, כי אם ההורים נתנו הכספים בהלואה יתכן שהם הלוו זאת לבעל ואין להם זכות תביעה לאשה.

אלא שאז עלינו לדון מה משמעות הכספים שהבעל פרע עבור התחייבות הצדדים בחוזה לרכישת הדירה ובאם הם מתנה לאשה הרי שמתנות חוזרות רק כאשר נקבע שדינה של האשה כמורדת וכאן אינה דינה כמורדת כלל או כספק מורדת ומספק לא נוציא ממנה.

הנקודה היחידה שיש לדון בה היא, באם הכספים ניתנו לבן כהלואה והבן פרע את חלק אשתו בדירה ונאמר שיש כאן מצדו הלואה שזמן פרעונה בפרוד הצדדים או בגרושין ולמה לא נדמה זאת לאומר אכול עמי ודור עמי, שמחייב לשלם ונותן למרות שלא היה הסכם החזרה ביניהם. התשובה לכך ש"בדור עמי" "אכול עמי" הוא משלם מצד "נהנה" וכתנאי לחיוב בתשלומי נהנה אין צורך בהסכם בין ה"מהנה" ל"נהנה". לעומת זאת, אם באנו לחייב את האשה בהחזר מחצית הסכום שפרע עבורה בתורת הלואה היה צורך בהסכמתה להיות לווה ולקבל על עצמה את ההתחיבות להחזר ואת השעבודים לכך. אמנם בשותפות בעלמא קי"ל שאם שותף פרע חובות השותפות לבדו הוא יכול לתבוע החזר משאר השותפים. התם היינו טעמא משום שע"ד כן נשתתפו וההתחייבות להחזר מונחת ביסוד הסכם השותפות. אבל בשותפות שבין בעל לאשה לא מונחת התחייבות זו בשרש הסכמתם להינשא. לפיכך כל שפרע עבורה כספים אנו רואים זאת כמתנה ולא כהלואה. מכיון שכך דין המתנה לחזור רק בהיותה מורדת וכאן לא הוכרזה האשה כמורדת. אמנם גם אם ירצה הבעל לגבות תשלומי הנאה עבור השימוש בדירה שנים אחדות לא יוכל. דכיון שנתן לה הכספים במתנה נמצא שהבית עצמו שלה (בחציו) ולא נהנתה מגוף נכסי הבעל ולכן אין כאן מקום לתשלומי הנאה. כל מה שכתבנו מסביר ג"כ מדוע בכל פסקי הדין בענין רשום ע"ש שני בני הזוג כאשר צד אחד השקיע את הכספים, דנו רק מצד החזר מתנה ולא מצד הלואה ולא מצד תשלומי הנאה.

הערעור בענין השבת כספי בנק מרכנתיל שהועברו בחלקם לאשה נדחה משום שהאשה מכחישה שהכספים בחשבון המשותף היו לבעל מלפני נשואין וטוענת שהם מכספי מתנות נשואין. בנוסף לזה אין חולק שהאשה עבדה והמשכורות שלה וכן שאר הכנסות המשפחה במשך 3 שנים נכנסו לקופה זו בבנק מרכנתיל ויתכן שגם אם היו כספים לבעל מלפני הנשואין הם נאכלו מזמן והחוב להשבתם על הבעל וכל יתרת הכספים היא מכספים שנולדו מעשיה משותפת של הצדדים. ואמנם יכול היה הבעל לטעון כי כספים שהשתכרה הם שלו מדין מעשי ידים. ואז יכלה האשה לטעון שאלו מעשה ידים שע"י הדחק. עכ"פ הענין לא נדון ולא נטען.

יתרה מזו המערער משתמש במסמכי הבנק לגבי הסכום של 32,400 שקל באופן מטעה. ונסביר זאת:

הוא מציין שיש בנספחים מסמך מהבנק על העברה מתכנית חסכון מ - 8.5.00 בסך 34,000 שקל ואלו כספי הצדקה. אולם במסמכי בנק מרכנתיל עו"ש אין העברה בתאריך 8.5.00 בסכום זה אלא רק ב - 2.5.00. והסכום של 32,400 נזקף באותו דף חשבון מס' 5 (מיום 17.5.00) לסך כולל של 173,803 שקל. אנו מוצאים אותו סכום כהעברה מדף לדף ובראשו של דף 6 לאותו חשבון עו"ש (דף שהונפק ב - 23.6.00) מופיע הסכום 173,803. סכום זה נמשך כמעט בשלמותו (למעט 3,000 שקל) באותו יום ב - 2.5.00. ביום שלמחרת נכנס לבנק סכום של 224,000 שקל שהמערער טוען שזהו שיק של הוריו הוה אומר שמה -32,000 נותרו אולי 3,000 שקל וגם זה ספק. יתכן ג"כ שכל ה - 170 אלף שנמשכו ב - 2.5.00 חזרו והופקדו ב - 3.5.00 בתוך ה - 224,000 והם נתבעים ככספי הדירה.

כללו של דבר טענותיו של המערער בנושא והוכחותיו מעוררות תמיהה רבה. מכתבו של הגבאי אינו מוכיח מאומה לגבי קיומם של כספים שנאספו ע"י הבעל.

לענין המכונית: המערער תובע את האשה בכתב הערעור המקורי את ההפרש בין 20,000 שקל שהוא שויו של הרכב לבין המחיר שבו נמכר 800 דולר. טענתו היא כי האשה סירבה לתת לבעל יפוי כח לשם בצוע טסט לרכב, ולפיכך הוא עמד מושבת כשנה וחצי ומשום כך נגרמו לו נזקים ופחת מ - 20,000 שקל ל - 800 דולר. נראה שגם אם נכונה טענתו של הבעל הרי זה בבחינת גרמא. ויותר שנראה שאפי' גרמא אין כאן כיון שגם אם הרכב מושבת ואינו נוסע אפשר לתחזק אותו ולשמור אותו כראוי בתוספת הסכומים טען ב"כ הבעל שמלוא ה - 800 דולר שייכים לבעל בגלל שהבעלות היא שלו כי הרכב נקנה מכספו. אבל גם הוא מודה שרשם ע"ש האשה כדי שתקבל תוספת שכר ממקום עבודתה ותוספת שכר זו עולה בהרבה על 400 דולר, והיא נכנסה לחשבון המשותף.

לענין כספי הבטחת הכנסה: לא הוכח שהבעל זכאי לכספי הבטחת הכנסה ומ"מ גם זה גרמא דגרמא.

בענין כספי גמל של האשה אין לפנינו פסיקה של ביה"ד האזורי בנושא.

לאור הנ"ל נדחה הערעור של הבעל על כל חלקיו.

אין צו להוצאות.

(-) חגי איזירר

זהו ערעור הבעל על פס"ד שניתן בביה"ד האזורי בירושלים ביום י' באדר תשס"ד.

לאחר שמיעת טענות הצדדים ועיון בחומר שבתיק החלטנו שלא להתערב בפסק דינו של ביה"ד האזורי והערעור נדחה ללא הוצאות.

(-) משה טופיק          (-) שלמה בן שמעון

לאור האמור לעיל מוחלט כנ"ל.

ניתן היום, ח' כסלו תשס"ה (21.11.04).

(-) משה טופיק - דיין         (-) שלמה בן שמעון - דיין          (-) חגי איזירר - דיין

---

---