לפנינו תביעה לקביעת מזונות קבועים לשלושה קטינים הנמצאים במשמורת האם (להלן: "התובעת). הצדדים התגרשו בי"א בתמוז תשע"ד (9/7/14) ולהם שלושה ילדים משותפים בני 4, 6, ו־8. פסיקה זמנית ניתנה ערב סידור הגט ביום י' בתמוז (8/7) בסך 3,700 ₪ שמתוכם 1,000 ₪ הם דמי מדור. בנימוקי ההחלטה נכתב כי קביעה זו באה "לאור החומר שהוצג אז לפני ביה"ד ולאור הצהרתו של הבעל, בין היתר, כי הוא אינו עובד, ובהתחשב בטענת ב"כ האישה לפיה הבעל עובד בעבודתו בלתי מוצהרות אם כי אינו יודע כמה בדיוק הוא משתכר בפועל."

מאחר שמדובר בפסיקה זמנית שניתנה בטרם בירור העובדות לאשוּרָן, נקבע לצדדים דיון הוכחות ליום ז' בשבט (26/10/14). הנתבע לא הופיע לדיון ולזה שלאחריו ביום ה' בניסן (25/3/15) הוא הופיע בגפו ללא ייצוג משפטי. בלהט הדיון התפרץ הנתבע על הצד השני, הפריע למהלך הדיון, ולאחר מכן עשה דין לעצמו ועזב את אולם הדיון ללא קבלת רשות מבית הדין.

בתום הדיון האחרון הורינו לצדדים להגיש סיכומים ואסמכתאות לצורך מתן פסק דין. בבקשה מאוחרת יותר שהוגשה על ידי בא כוחו של הנתבע, הובע צער על מעשיו של מרשו, ובנשימה אחת הוא ביקש לקבוע דיון הוכחות נוסף. בקשתו נדחתה, אך ניתן פרק זמן נוסף לנתבע כדי שיסכם את טיעוניו וימציא את ראיותיו בצורה מסודרת. סיכומי באי כוחם של שני הצדדים הומצאו אלינו.

טענות התובעת
התובעת באמצעות בא כוחה הגישו תביעה להגדלת מזונות הקטינים. באמצעות צווים משפטיים שניתנו על ידי ביה"ד הצליחה התובעת להשיג את תדפיסי חשבון הבנק של הנתבע המלמדים על מצבו הכלכלי המשופר של הנתבע. דפי החשבון של הנתבע בבנק ירושלים מראים תנועות כספים בסדר גודל משמעותי: 50,000 ₪ כספי ביטוח שהופקדו לזכותו ביום 12/2/14; סכום נוסף שהתקבל מהביטוח בסך 216,096 ₪ ביום 12/3/14; 10,858 ₪ קבלת החזר מס (23/4/14) ; הפקדה עצמית של 10,904 ₪ (12/8/14). עוד מציין ב"כ התובעת להודעת הנתבע לבית הדין מיום 12/5/15 לפיה הנתבע עובד ומשתכר.

בנוסף לכך הפנה בא כוח הנתבעת את תשומת הלב לפרט מעניין. בכתבי בקשותיו ותגובותיו האחרונים של ציין הנתבע את מקום מגוריו ברחוב [...] בנתניה. כותב ב"כ התובעת כי דירה זו נמצאת באחד מאזורי היוקרה של נתניה (בנין "[ס']"), הממוקמת מול [...], ומשקיפה אל הים. להערכתו, עלות שכירת דירת יוקרה זו היא כ־7000 ₪ לחודש, ויש בכך כדי להעיד על מצבו הכלכלי הטוב של הנתבע. בתגובת התובעת לסיכומי הנתבע שהיא הגישה לבית הדין לאחרונה ביום 17/8 תיארה התובעת את חיי המותרות שהיו לה עם הנתבע במהלך שנות הנישואין, היא ציינה בהרחבה את דירות היוקרה שבהן הם התגוררו במהלך השנים־ את מיקומן ורמתן הגבוהה; שבכל שנות הנישואין היא לא עבדה, והנתבע הוא שכלכל ופרנס את המשפחה. לדבריה גם היום היא מתקשה למצוא עבודה קבועה בשל קשיי השפה, מלבד עבודות מזדמנות והכנסתה מעטה, בהתאם. בעבר גרה הנתבעת עם הילדים ברחוב [...] בנתניה ושילמה 5,800 ₪ דמי שכירות חודשית; והנתבע גר בבית אמו ברחוב [...] שבשכונת דורה בנתניה. על סמך נתונים אלה נתבעו ונפסקו בשעתו דמי המדור ואחזקתו בפסיקה המזונות הזמניים.

בדיון ההוכחות שנערך לאחר מכן בב' חשוון (26/10/14) הצהיר בא כוחה של התובעת כי מרשתו החליפה דירה אותה היא שוכרת כעת ב־4500 ₪ (שורה 48 לפרוטוקול). יש לציין, כי גם מבדיקת חוזה השכירות שעמד בבסיס תביעת המזונות של התובעת היה החוזה הישן נוכחנו שמדובר בחוזה ישן שכבר הסתיים ביום 28/2/14 דהיינו טרם הגשת תביעת המזונות של התובעת ביום־20/5/14... ויש להצר על הטעיית בית הדין במסמך לא רלוונטי.

בהחלטה מיום 20/6/15 דרשנו לתקן את כתב התביעה, ולהמציא חוזה שכירות והוצאות אחזקה מעודכנים. בא כוחה המציא לנו את הנתונים המעודכנים: התובעת מתגוררת עם הילדים ברמת פולג [...] בדירת 5.5 בשכירות חודשית בסך 4,500 ₪; והוצאות החזקת הדירה (בסכומים דו חודשיים) הם: חשמל – כ־1500 ₪ בממוצע לחודש; ארנונה 1260 ₪; מים כ־130 ₪, מלבד הוצאות נוספות כמו כבלים, ועד בית, ועוד. התובעת דורשת דמי מזונות קטינים בסך 1,700 ש"ח עבור כל ילד (=5,100 ₪ עבור שלושתם), ועוד סך 4,000 ₪ עבור המדור והוצאותיו, ובסך הכול 9,100 ₪ לחודש.

טענות הנתבע
הנתבע כותב שהוא משתכר כ־7000 ₪ ₪ לחודש והמציא על כך תלושים. בא כוחו של הנתבע המציא תגובה מסודרת מלווה במסמכים, ובין השאר הוא מציין שביום 18/3/14 הוא העביר סך 140,000 ₪ בהעברה בנקאית מחשבונו האישי בבנק ירושלים לחשבונה של התובעת בבנק דיסקונט – והתובעת העלימה זאת בְּמוּדָע מבית הדין. הנתבע מציין שיש לו קושי לעבוד ולהשתכר בגלל מצבו הרפואי, והוא מוכר על ידי הביטוח הלאומי כבעל נכות בשיעור 28% בשל מחלת עור שממנה הוא סובל. הוא כותב כי כפסיקת מזונות מעבר ל־3,600 ₪ תגרום לו לקריסה כלכלית. לדבריו, התובעת מבוססת מבחינה כלכלית מאחר שאביה האמיד (שבבעלותו מספר חנויות אופטיקה בפריז) תומך בה ובילדים ביד רחבה ונדיבה. בא כוחו בסיכומיו המציא תדפיסים מחשבון הבנק של התובעת המראים יתרות כספים של עשרות ומאות אלפי ₪, כספים שהועברו אליה מאביה.

הקדמה
בחיוב האב במזונות ילדיו, אלה שמתחת לגיל שש ואלה שמעל גיל זה (בגדרי תקנת אושא ובתקנת הרבנות הראשית משנת תש"ד) כבר הארכנו בפסק דין בתיק 290277/7 (מפי כבוד האב"ד הרה"ג מיכאל עמוס שליט"א) ואין צורך לחזור ולכפול את הדברים.

הכלל, חיוב מזונות בקטני קטנים – עד גיל שש – הוא חיוב גמור של האב כלפי ילדיו, שלא כדעת הר"ן הסובר שחיוב מזונות הקטנים הם בכלל מזונות האישה (והנפקות היא כשאין חיוב מזונות אישה כמו בגרושה שאז לדעתה הר"ן החיוב הוא מדין צדקה – ראו פד"ר ז' 136 באורך, ובספר "משפטי שמואל" (הגרש"ב ורנר סימן ט'). לאחר גיל שש חייב האב מתקנת אושא שלדעת רש"י חיובו הוא מדין צדקה וכופין את האב כשהוא אמיד, אך לדעת הרמב"ם זוהי תקנת חכמים גמורה אך לא יורדים לנכסיו אלא כשהאב אמיד. כשאיננו אמיד כופין אותו בדברים (פד"ר ז' בביאור דברי הרמב"ם ויישוב קושיית הגר"א עליו). בהתאם לתקנת הרבנות הראשית משנת תש"ד יש לאב חיוב מזונות עד גיל חמש עשרה (ואם יש לקטינים רכוש משל עצמם (כמו ירושה) אין לחייב את האב לפרנסם (פד"ר חלק ד' עמד 7 – כמו בתקנת אושא כשהאב אמיד שאין לחייבו לזון כשיש לקטנים רכוש [ב"ש ע' סק"ב]; ויש הסוברים שיש לחייב גם כשיש להם רכוש־כמו בקטני קטנים).

תביעת המזונות שלפנינו איננה רק מכאן ולהבא, אלא גם למפרע. לדברי התובעת הנתבע לא שילם מזונות מדי חודש אלא למקוטעים ובאופן חלקי. לדברי הנתבע הוא שילם סך של 140,000 ₪ כארבעה חודשים לפני הגירושין (שהם כחודשיים לפני עזיבתו את הבית) כשהם כבר היו בעיצומו של הסכסוך, ובנוסף לכך אביה האמיד של התובעת מזרים לה כספים רבים המכלכלים אותה ואת הילדים.

באי כוחם של הצדדים לא הציגו נימוקים הלכתיים ולא באו בשערי המשפט העברי, ולכן שומה עלינו לבוא בשעריו ולומר כי יש לתת כאן את הדעת בשני נושאים ובשתי סוגיות: האחת, בסוגיית פורע חובו של חברו (כתובות ק"ו ונדרים ל"ג, ו'חושן משפט' סימן קכ"ח) מאחר שאביה של התובעת זן אותה ואת הילדים בהרחבה בעבר ובהווה, ויש לדון אם יש לראות בכך כתשלום חוב המזונות בו חייב חתנו לילדיו, בכלל דין 'פורע חובו של חברו', וכפי שפסק המחבר (אבה"ע סימן ע', ח') –

"עמד אחד מדעת עצמו וזנה משלו אין הבעל חייב לשלם לו והרי זה איבד מעותיו."

(והיא סוגיה ערוכה בכתובות דף ק"ז וב'חושן משפט' סימן קכ"ח בפרטי הדינים).

והנושא השני, מאחר שמדובר כאן באבי הָאֵם הזן את בתו ונכדיו, לכאורה ישנה כאן אומדנה לפיה יש לומר שהוא זן אותם בתורת מתנה – כדרך שכתב שם הרמ"א (ונכפל גם בחו"מ סימן רמ"ו, י"ז, ומקורו ב'תרומת הדשן' שי"ז), – "ואם אביה עמד ופרנס בתו עם חתנו שא"צ לשלם רק מזונות שלו ולא של בתו", (משום שעל מזונות בתו הוא מחל או שנתן אותם כמתנה).

בחינת העובדות
נפתח בבחינת העובדות. מעיון בתדפיסי חשבונות הבנק של התובעת ושל הנתבע ניתן לראות כי מדובר בשני אנשים מבוססים מבחינה כלכלית. נתונים בדבר מצבו הכלכלי של הנתבע ומקום מגוריו היוקרתי כבר הובאו בסקירת טענות התובעת, אך גם מצבה הכלכלי של התובעת איננו כפי שהיא ציירה לפנינו, וכפי הנראה אף משופר ממצבו של התובע. בא כוחו של הנתבע תדפיס בנק על המראה העברה בנקאית בסך 140,000 ₪ מיום 18/3/14 מחשבונו של הנתבע בבנק ירושלים [...] לחשבונה של התובעת בבנק דיסקונט [...].

למרות סכום העתק שהועבר לה, חודשיים לאחר מכן (ביום 22/5/14) הגישה התובעת לבית הדין תביעת מזונות ובמילוי הרצאת הפרטים בכתב התביעה בסעיף 8 כמענה לשאלה "כמה שילם האב למזונותיה ולמזונות הילדים לפני הגשת התביעה", כתבה התובעת בכתב ידה: 30,000 ₪.

בנוגע להכנסותיה היא כתבה שהיא לא עובדת ואין לה הכנסות. גם בדיוני בית הדין הצהירה התובעת שהיא לא עובדת ולא משתכרת, ובא כוחה אף הוסיף בלהט כי "מדובר באישה הסובלת חרפת רעב"!

ברם, מבחינת חומר הראיות עולה תמונה אחרת. בסיכומי בא כוחו של התובע הומצאו תדפיסי בנק מחשבונה של התובעת (לתובעת שני חשבונות – בבנק דיסקונט סניף [...]; ובבנק הפועלים סניף [...]). בנוגע לחשבון בבנק הפועלים: ניתן לראות בתדפיסים אלה תזרימי כספים גבוהים מאוד שנכנסו לחשבונותיה: ביום 23/7/14 היו בחשבונה 138,958 ₪; ביום 21/8/14 (דהיינו, כשבוע לאחר סידור בגט) נכנס לחשבונה סכום של 290,000 ₪. בחודשים שלאחר מכן (יולי אוגוסט) ויתרת הזכות בחשבון נעה בממוצע סביב ה־ 120,000 ₪, וניתן להיווכח בפעילות ערה בחשבון־משיכות וכניסות של סכומי כסף בסדר גודל של עשרות אלפי ₪. כפי שטען הנתבע, ובצדק, אביה האמיד של התובעת הזרים לחשבונה כספים רבים ובכך כלכל אותה ואת הילדים בהרחבה רבה. בתגובתו לסיכומי הנתבע (מיום 17/8) לא התייחס בא כוחה של התובעת לעובדות אלה, והתמקד בתיאור רמת החיים הגבוהה בה חייתה המשפחה במהלך נישואיהם, וחזר שוב על טיעוניו בדבר יכולתו הכלכלית הגבוהה של הנתבע גם היום.

אשר לחשבונה של התובעת בבנק דיסקונט: תדפיס הבנק מראה על העברת 140,000 ₪ שהעביר הנתבע מחשבנו (בבנק ירושלים סניף 92) ביום 18/3/14 לחשבונה של התובעת בבנק דיסקונט – כפי שטען הנתבע. כאמור, בהרצאת הפרטים בכתב ידה של התובעת – חודשיים לאחר העברת הכספים הנ"ל – כתבה התובעת כי הנתבע שילם לה למזונות הקטינים 30,000 ₪ בלבד. כלומר הפער בין הצדדים גדול מאוד. הנתבע מוכיח העברת 140,000 ₪ ואילו התובעת מצהירה על סכום נמוך בהרבה, ולא ברור מדוע היא העלימה את שאר הכספים. הרצאת הפרטים של התובעת נעשה בכתב ידה, אך גם לאחר מכן כשהייתה מיוצגת על ידי עורך דין לא מצאנו בסיכומיו התייחסות או הסבר לפער זה.

הספיקות הנולדים והעלמת הנתונים
לכאורה דבריה של הנתבעת מוכחשים עובדתית, מאחר שמסמכי הבנק מראים על העברת ה־140,000 ₪. מאידך יש ללמד סנגוריה ולומר שאולי חלק הארי מסכום זה בוצע במסגרת חלוקת הרכוש המשותף. כאמור, הנתבע קיבל מהביטוח פיצוי בגין העסק שנשרף בגובה של 216,000 ₪, וכן והחזרי מס בסך 10,000 ₪. אם נניח שמחצית מסכומים אלו מגיעים לתובעת (113,000 ₪) – והנתבע כאמור העביר לה 140,000 ₪ – נמצא שהסכום העודף מגיע ל־30,000 ₪. אולי לסכום זה התכוונה התובעת שציינה שהוא שולם לה כמזונות, כשכוונתה מעבר למגיע לה בחלוקת הרכוש.

אך יש לסייג ולומר שדברים אלה הם רק בגדר השערה, ובאי כוחם של הצדדים נדרשים לתת הסברים מפורטים בנושא. המציאות המשפטית בנושא בעייתית במקצת: התובעת לא פתחה תיק רכוש ולא הגישה תביעה לחלוקת רכוש (מלבד תביעה שולית למכירת הרכב המשותף ולהתחלק בכספי התמורה), לכן טרם הוברר לפנינו אם לתובעת יש זכות לקבל מחצית מכספי הביטוח או לא. מקורותיו הכספים של העסק שנשרף לא נידון בביה"ד ולא ברור אם העסק בר איזון.

ייתכן והצדדים העדיפו לסיים ביניהם את חלוקת הרכוש בצורה שקטה מבלי לנהל על כך מאבק משפטי, וזהו פשר העברת הכספים הנדיבה של הנתבע. כך או כך, נושא זה קשור ישירות לנושא תשלום המזונות – בשאלה זו גופא: האם מדובר בתשלום מזונות נטו ־כפי שכותב בא כוחו של הנתבע בסיכומיו, או שחלקו האי של הסכום נוגע לחלוקת הרכוש ולא למזונות.

בא כוחה של התובעת בסיכומיו לא התייחס להעברת כספים זו, ובעצם התעלם ממנה בפן העובדתי. גם לאחר שהעובדות נחשפו בסיכומי בא כוחו של הנתבע, התעלם מהם בא כוחו של התובעת בשנית־בכתב התגובה לסיכומי הנתבע שהוא שלח לאחר מכן. התעלמות זו וחוסר השקיפות המאפיינים את תביעת התובעת מעידות על חוסר כנות, ויש להצטער על כך.

במקביל, גם עמדתו המשפטית של הנתבע ובא כוחו איננה נקייה מחוסר כנות. ביום 20/5/14־יומיים לפני שהתובעת הגישה את תביעת המזונות שלה, פתח הנתבע תיק מזונות וביקש מבית הדין לקבוע את סכום מזונות הקטינים ל־2,500 ₪ בגלל חוסר השתכרות. יובהר, הנתבע עזב את הבית כארבעה חודשים לפני סידור הגט שהם כחודשיים לפני מועד הגשת תביעות המזונות ההדדיות. נמצא אפוא כי הנתבע בעצם הגשת תביעת המזונות שלו הודה, הלכה למעשה, כי הוא חייב לשלם מזונות לילדיו ממועד הגשת תביעתו ולכאורה יש בכך כסתירה למה שכתב בא כוחו לאחר מכן בסיכומיו שהעברת סך 140,000 ₪ הוא שילם מזונות.

הואיל ועניין זה של פסיקת מזונות העבר – ממועד הגשת התביעה ועד היום – עדיין לוט בערפל, כאמור, לכן לעת עתה נשאיר אותם על גובה המזונות הזמניים שפסקנו בראשית ההליך, ונתמקד בגובה המזונות הקבועים מכאן ולהבא. לאחר שנקבל את הבהרות באי כוחם של הצדדים בעניין העברת הכספים שביצע הנתבע נוכל להכריע אם יש מקום להגדיל אותם גם למפרע. במסגרת הבהרות אלה יואיל גם בא כוחו של הנתבע לפרט בצורה מסודרת את סכומי הוצאות וקבלות התשלום ששילם למזונות ילדיו, לדבריו, ואותם הוא רצה להציג באותו דיון ש 'פוצץ' על ידו.

ברם, מלבד הצד העובדתי והשלמת הבירור בו, הנושא המרכזי שיש לדון בו לפי המשפט העברי בתיק זה הוא בנושא פורע חובו של חברו, כפי שהזכרנו. מאחר שאביה של התובעת זן ופרנס את הילדים, השאלה העולה כאן היא אם יש לראות בסבא כפורע חובו של חברו, קרי את חוב המזונות שחב הנתבע לילדיו.

דיון הלכתי
הזן את אשת חברו
תמצית ההלכה: שנינו במשנה בכתובות ק"ז – "מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו, חנן אומר איבד מעותיו, נחלקו עליו בני כוהנים גדולים ואמרו יישבע כמה הוציא וייטול". נפסקה ההלכה כחנן. לדעת רבנו תם (תוספות ד"ה חנן) זהו דין מסוים במזונות אישה "לפי שיכולה לצמצם ולהתפרנס בדוחק ולא בשאר פורע חובו של חברו". להלכה נפסק שבכל פורע חוב של חברו הוא פטור משום שאין זה אלא כמסלק היזק מחברו ולא כמי שמרוויחו בידו (חו"מ קכ"ח). כלומר יש הפרש בין הבאת תועלת לבין סילוק נזק. הזן את אשת חברו אין הבדל בין אם אדם זר זן אותה או אם אבי האישה זן אותה (הלכה כרבי יוסי בירושלמי, ראו אבה"ע סימן ע' בח"מ ס"ק כ"ט) ; ואם האישה לוותה ואכלה חייב בעלה לפרוע את מה שלוותה (אבה"ע ע', ח').

בטעמו של חנן שאיבד מעותיו, פירש רש"י במשנה משום שיכול הבעל לומר לזה שזן את אשתו "שלא אמרתי לך הלוויני ואני אפרע, אבל אם הלווה את האישה למזונותיה על מנת שתשלם לו הוא תובעה והיא תובעת את הבעל וישלם". ר"ת חולק וביאר משום שהאישה הייתה יכולה לצמצם או למצוא מי שימציא לה מעות. מלבד המחלוקת העקרונית הנוגעת לחוב רגיל (אם פורע חובו של חברו חייב או פטור), כתבו האחרונים שיש בכך נפקות בעניין מזונות קטנים שלטעמו של רש"י (משום שלא הרשהו) פטור, ולר"ת חייב לשלם לו משם דקטנים לא ספקו כמבואר בגמ' (ראו 'אוצר הפוסקים' ע' ס"ק מח, א).

לדעת הרשב"א (בסוגיה המקבילה בנדרים ל"ג, והביאו הר"ן בכתובות שם) גם מי שזן את אשת חברו בסתם חייב הבעל לשלם לו מה שהוציא, ודין התלמוד לא נאמר אלא במי שזן את האישה ואמר לה שהוא זן במקום חוב בעלה החייב במזונותיה (וכ"כ הרשב"א בתשובותיו ח"ד תשובה ס"ח; ח"ה תשובה פ', ובתשובות המיוחסות לרמב"ן תשובה י"ד). אחת מראיותיו של הרשב"א שמפרנס את חברו בסתם אינו מפרנס בתור מתנה אלא בתור הלוואה היא מהסוגיה בגיטין נ"ב ביתומים שסמכו על בעל הבית (דהיינו שהוא האפוטרופוס שלהם) שזן אותם משלהם ואם הוציא משלו לא הניח מעותיו על קרן הצבי ונוטל את הוצאותיו (וכדברי הרשב"א בדין היתומים פסק השו"ע חו"מ ר"צ, כ"ה שמקבל הוצאותיו).

רוב הראשונים חלקו על הרשב"א (ה'נימוקי יוסף' בנדרים; הר"ן בנדרים ובכתובות; הרב המגיד בפרק י"ב מהלכות אישות הלכה י"ט, ועוד). הר"ן והרב המגיד הסכימו עקרונית עם הרשב"א בעיקר הדין – שהנותן לחברו בסתם דעתו על דעת הלוואה ולא על דעת מתנה (ולכן נפסקה ההלכה ב'אכול עמי' שחייב לשלם – חו"מ רמ"ו), אך בנוגע למי שזן את אשת חברו בסתם – חלק על הרשב"א וכתב שגם הזן אשת חברו בסתם דעתו על הבעל ולא על האישה משום שהפרנס יודע שאין לה ולכן ודינו כפורע חובו שפטור. (ולפי"ז כאשר יש לאישה נכסים שאין לבעל רשות בהם אז הפרנס ייפרע ממנה והיא תפרע מבעלה, כ"כ הרדב"ז ח"ג אלף מ"א בדעת הר"ן).

הרב המגיד חלק על הרשב"א וכתב ש"יש חילוק בין סילוק נזק להבאת תועלת". כלומר המאכיל אשת חברו בוא בבחינת סילוק חובו של הבעל ופטור, ולא כנותן הנאה שחייב.

בכוונת דברי הרב המגיד ביאר ה'משנה למלך' שבהכרח הוא סובר כדעת הר"ן שהזן את האישה נחשב כמהנה את הבעל ולא את האישה. כלומר החיוב הוא על הבעל ולא על האישה, שאם לא כן יחול כאן דין שעבודא דרבי נתן שיתבע את האישה שקיבלה ממנו דבר בעין והיא תתבע את הבעל.

מאידך דברי הרשב"א מוקשים, כפי שהקשה ה'משנה למלך': מאחר שהרשב"א בתשובתו (הביאו גם הריב"ש תפ"א) סובר שגם אם יש לאישה פיקדון או חוב ביד זה שזן אותה – גם כן אין דינו אלא על הבעל – מוכח אפוא שזה נחשב כתשלום ישיר לבעל ואין לו כל תביעה על האישה, אם כן מה ההפרש בין אם הוא זן בסתם (שחייב) לבין אם הוא מפרש שהוא נותן עבור חוב הבעל (שפטור) ? וראו בזה ביאור נכון באבני מילואים (אבה"ע ע'). כאמור, רוב הפוסקים חלקו על הרשב"א, ולהלכה נפסק שלא כדעת הרשב"א, ראו ב"ש בסימן ע' ס"ק כ"ה.

הזן את בן או בת חברו
הבית יוסף בתשובה (אבן העזר דיני כתובות סימן ח') נשאל על אב שפרנס את בתו בחיי בעלה לאחר שזה עזב את ביתו והלך למדינת הים. לאחר מות הבעל רצה האב לתפוס את עזבון הבעל עבור המזונות שנתן לבתו ולנכדותיו. השיב הבית יוסף שמאחר שהבעל היה פטור מלשלם בחייו, לא ניתן לגבות זאת מעיזבונו מכמה טעמים־

"נראה שחלק מזון בנות בתו שהן יתרות על שש פשיטא שאינו חייב לשלם שהרי אינו חייב לזונם (=כלומר רק מתקנת אושא ולא יורדין לנכסי האב), ואפילו בחלק מזונות בתו (=דהיינו אשת הבעל) נראה שיש לדון בדבר שאינו חייב לשלם מה שהיה שולח לה מעצמו דהיינו עמד ופרנס דהניח מעותיו על קרן הצבי, ולא מחייב אלא במה שהייתה שולחת לשאול ממנו שישלח לה. אלא אם כן נאמר שמה שבקשה ממנו בתחילה לשלוח לה מזונות מהני לכל מה ששלח לה אח"כ, דכל מה ששלח לה בתר ההיא בקשה ראשונה גריר, והוי כאילו בכל פעם הייתה מבקשת ממנו שילח לה והוה ליה לוותה ואכלה דחייב לשלם."

כלומר הבית יוסף עורך הבחנה בין אם האב זן אותה מיוזמתו שהבעל פטור כדין הזן את אשת חברו שהניח מעותיו על קרן הצבי, לבין אם הבת בקשה ודרשה מאביה שיפרנסנה שאז דינה כאישה לוותה למזונותיה שבעלה חייב לשלם.

לאחר מכן הוסיף הבית יוסף חמישה טעמים נוספים לפטור את הבעל מלשלם לאבי אשתו – או משום שאין עדים שידעו מהו שווי המזונות שהאב שלח לה ויש לחשוש לקנוניא; או משום שבאשת איש כל שלושה חודשים אין לה מזונות אפילו בלוותה משום שאינו מניח ביתו ריקם (כתובות ק"ו), ועוד טעמים עיי"ש.

ויש לתמוה על תשובת הבית יוסף שלכאורה היא עומדת בסתירה לדברי הר"י מיגש (בתשובה ע"א – ראוי לציין כי תשובת הר"י מיגש התבארה באורך בשני פסקי דין חשובים – בפד"ר חלק ב' עמוד 161 – בהרכב הרבנים הגאונים הרשל"צ הרב נסים, הרב אלישיב והרב ז'ולטי; ובפד"ר חלק ה' עמוד 345 – בהרכב הרבנים הגאונים הרב גרז, הרב דביר והרב אברהם שפירא).

המקרה שבו עסק הר"י מיגש היה בראובן שגירש ועזב את אשתו ואת בתו הקטנה והלך למקום אחר, והסבתא־אֵם האישה זנה וכלכלה את בתה ונכדתה. לאחר זמן בא ראובן ורצה לקחת את הבת למשמורתו, ולפטור את עצמו מלשלם לחמותו (לשעבר) עבור הוצאות הכלכלה של בתו. פסק הר"י מיגש שאין האב יכול לקחת את הבת, ועליו לשלם לה את כל הוצאות המזונות שהיא הוציאה עבור בתו. וזה נוסח השאלה –

"ראובן גירש את אשתו והיה לו ממנה בת ארבעה שנים (=כלומר בגיל ארבע) והלך לעיר אחרת ונתעכב שם זמן והניח את בתו בלא מזונות, וזנה אותה לאה אמה כל ימי היותו שם, וכשבא רצה ליקח את בתו מאת לאה אמה ולהניחה אצלו או במקום אחר בטוח לו או להוליכה עמו למקום שהולך. ולאה אומרת לא אתן אותה לך להרבה סיבות: מהם, שהקטנה היא בת שש שנים ולא נתת לה מזונות, ואני מתיירא שמא תתכשל בה, ומהם, שבתי אינה רוצה ללכת מאצלי וכמו שזנתי אותה מעודה ועד עתה כן תישאר אצלי עד שאכניס אותה לחופה, ואתן לה נכסי בנדוניא ואתחייב עצמי בזה בפני עדים. ואתה אין לך יכולת לזון אותה, כ"ש להשיאה, ואני תובעת ממך מה שכבר הוצאתי עליה בהיותך בארץ אחרת שלא זנתי אותה אלא דרך הלואה לך, הואיל ולא היה אפשר לי להניח אותה בלי מאכל וכסות והבת אינה רוצה להיפרד מאמה בשום אופן בעולם. וכשזוכרים לה (=כשמזכירים לקטנה) דבר זה היא בוכה, וראובן אומר הנה אבי נתחייב בקניין לזון אותה בהיותי חוץ לעיר ושיכניסנה לחופה. יורנו רבינו דרך האמת ואם תוכל האם לתבוע המזונות מן האב."

תחילת תשובתו של הר"י מיגש נוגעת בעניין תביעת המשמורת. הר"י מיגש דחה את תביעת האב והשאיר את הבת הקטנה במשמורת אמה. לאחר מכן דן הר"י מיגש בנוגע לתביעת המזונות של חמותו, וכתב את הדברים הבאים –

"ואמנם ההוצאה שהיא אומרת שהוציאה על בתה בתורת שלאה הלוותה לראובן אביה הואיל וראובן אינו טוען בזה כי אם שאביו נתחייב בקניין לזונה וזה הקניין שטוען בו בלתי קיים כפי הדין להיותו קנין דברים, ולהיות שראובן יכול לומר אולי אבי הוא שהוציא עליה משלו והוא נתרצה מדעתו להשלים ייעודו וזן אותה, שאם היה הדבר כן לא הי' יכול לחזור בו מה שכבר נתן, על כן יש לראובן להחרים חרם סתם על מי שטוענת שהוציאה על קטנה זו משלה בדרך הלוואה לראובן זה והיא לא הוציאה עליה וטוענת שקר ולא תודה ואח"כ יתחייב לפרוע לה מה שהוציאה עליה בזמן שהלך ראובן זה אביה וכך הדין."

כלומר הר"י מיגש חייב את האב לשלם את כל ההוצאות שהוציאה חמותו עבור הבת הקטנה (לאחר שהיא תשבע ותקבל בחרם על סך ההוצאות שהוציאה).

ויש לתמוה שלכאורה תשובת הר"י מיגש הזו עומדת בסתירה לתשובת הבית יוסף הנ"ל. ואין לחלק בין מזונות אישה לבין מזונות הבת, מאחר שבדין פורע חובו של חברו לא מצאנו כל חילוק בין סוגי החוב שנפרע – בין אם זה חוב הלוואה, מזונות אישה או חוב בתו הקטנה (קטני קטנים שגם הוא חיוב גמור), וצריך ביאור.

זאת ועוד, בפד"ר (חלק ה' 345) כתבו לבאר את דברי הר"י מיגש על פי מה שכתב המהרש"ם בתשובת (ח"ב רל"ו) שהואיל ומעיקר הדין יש לאם זכות להיות המשמורנית של הילד, לכן לא גרע דינה מדין אפוטרופוס שהוציא הוצאות על קטן שאין בו דין פורע חובו של חברו כמבואר במסכת גיטין דף נ"ב, ונוטל את כל הוצאותיו. כך גם אישה שפרנסה את הילדים היא זכאית ליטול את כל הוצאותיה מהאב.

וכך גם פסקו בפד"ר (חלק ב' 161) הלכה למעשה שיש לפסוק מזונות קטינים גם למפרע עוד קודם מועד הגשת התביעה על ידי האם (שלא כמו במזונות אישה שיש לחייב רק מזמן התביעה), משום ש"אין כאן עניין לדין פורע חובו של חברו שהניח מעותיו על קרן הצבי משום שיש לאם דין אפוטרופוס שהוציא הוצאות על יתומים שחוזר וגובה אותן מהם כדין מלווה, ואין היא כפורעת חוב מזונות האב". והוכיחו שהדבר גם מפורש בדברי ה'הפלאה' בקונטרס אחרון סימן פ' אות י"א בדין אישה מינקת שהבעל חייב להוסיף על מזונותיה לצורך ההנקה, וכתב שם ה'הפלאה' שאם היא הוציאה משלה חייב הבעל לשלם לה כל הוצאותיה משום שהיא כבעלת חוב של הבעל לעניין זה, ודינה כמי שלוותה ואכלה שגובה מהבעל, עיי"ש.

אם כן, מתחזקת אפוא התמיהה על דברי ה'בית יוסף' בתשובה הנ"ל – שפטר את האב מלשלם לחמיו עבור הוצאות כלכלת בתו, והדברים טעונים ביאור.

דיון בתשובות ה'בית יוסף'
זאת ועוד, תשובת הבית יוסף' – בדיני כתובות סימן ח' הנ"ל – עומדת לכאורה גם בסתירה לתשובה אחרת שלו – בדיני כתובות סימן ט"ז. ה'בית יוסף' נשאל בבעל שאשתו השתטית מחמת לידה ובעקבות זאת הוא ברח למדינה אחרת. ואביה ואחיה של אותה אישה נטלו אותה אל ביתם, טיפלו בה זנו אותה, והוציאו עליה הוצאות רפואיות. לאחר ארבע שנים הם תבעו את הבעל עבור כל ההוצאות שלהם הוציאו. חכם העיר פסק שהבעל פטור ואחד מנימוקיו – שהלכה כחנן במשנה (כתובות ק"ז) ש'הזן אשת חברו איבד מעותיו'. אחיה של אותה אישה התווכח והשיב על ראיותיו, והפולמוס ביניהם הובא להכרעת ה'בית יוסף', וזו לשון השאלה והתשובה השייכים לענייננו –

"שאלה: ראובן נשתטית אשתו מחמת קושי לידה, ושלחו לומר לו אביה ואחיה שיוליכנה לעיר שהם דרים בה והם יטפלו בה וכל מחסורה עליהם, והוא (=ראובן) לא הטה אוזן לדבריהם ולקח כל נדונייתה והלך אל ארץ אחרת, וכששמע אביה כן הלך והביאה אל עירו ואספה אל ביתו והוציאו אביה ואחיה עליה הוצאות למזונותיה ורפואתה. וראובן הנזכר לא שב עוד אל אשתו, ולא פקדה זה ארבעה שנים, ובכן שלח אחיה לגבות ממנו מה שהוציא עליה. וחכם עירו שלח לאמור שאין להם דין ודברים עמו... ועוד דהא קיימא לן דמי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו חנן אומר איבד מעותיו וקיימא לן כוותיה...

השיב ה'בית יוסף' –

"הדין עם אחי האשה... גם מה שהשיב (=אחי האישה שהשיג על חכם עירו) על מה שטען לפטור עצמו מדקיימא לן כחנן דאמר איבד מעותיו – מפני שבנידון דידן שעל פי בית דין הוציאו מה שהוציאו מודה חנן – טענה טובה היא, דהוה ליה כאילו ב"ד לוו ממנו (=מאחי האישה) והוציאו עליה דהא שליחותא דבית דין קא עביד, וב"ד יגבו מן הבעל וישלמו לאחיה. ונמצא דההיא דחנן על עמד אחד ופרנס את אשתו אינה ענין לכאן."

כלומר, ה'בית יוסף' קיבל את טענת האח שאין כאן דין פורע חובו של חברו מאחר שהוצאות הטיפול והמחייה לאותה אישה היו על פי בית דין, ובית הדין עצמו נחשב כמי שלווה את הוצאות הטיפול מקרוביה של האישה. ביאורם של דברים: בית דין הוא אביהם של יתומים ואישה שוטה זו בכללן, שהרי מעמידין גם אפוטרופוס לשוטים. לפיכך, כשהדבר נעשה בדרך של הלוואה אין דין של פורע חובו של חברו (כמו באישה שלוותה למזונותיה).

המשיך ה'בית יוסף' וחידש –

"ואפילו אם לא היו מודיעים (=אביה ואחיה) לבית דין הדברים, חייב הבעל לשלם מה שהוציא אחי' עלי' משום דאחיה שסמכה עליו הוה ליה אפוטרופוס דלא גרע מב"ה (=מבעל הבית) שסמכו יתומים אצלו דהוי כאפוטרופוס כדאיתא בפרק הניזקין (גיטין נ"ב) ושוטה מעמידין לו אפוטרופוס, כשם שמעמידין לקטן כמבואר בדברי הרמב"ם סוף פ"י מהל' נחלות (ה"ח). ומאחר שאחי' הוא אפוטרופוס כל מה שיוציא עליה חייב הבעל לפרוע לו משום דקיימא לן אפוטרופוס שהוציא על היתומים אינו כדין פורע חובו של חבירו דפטרינן ליה משום דהוי מבריח ארי. שהרי כתב הרשב"א בתשובה (ח"א תרמ"ד) ואינו יכול לפטור עצמו מדין מבריח ארי מנכסי חברו לפי שהפרנסים כאפוטרופסים או ממונים הם. ובתשובה אחרת (ח"ד סימן ס"ח) כתב: יתומים שסמכו אצל בעל הבי' אם הוציא משלו לא הניח מעותיו על קרן הצבי וזה מבואר ואפי' לחנן עכ"ל. וכן כתב בתרומת הדשן סימן שמ"ח שהרחיב הדיבור בזה...

הכלל העולה בנדון דידן, שמאחר שנכסי נדוניית' בידו חייב לפרוע מה שהוציא אחי' עליה, וכן חייב מכאן ואילך להוציא עליה מנדוניית' למזונותיה ורפואת' עד שתכלה נדונייתה, ויטפל הוא בה או ימנה מי שיטפל בה ואולי קודם שתכלה נדונייתה ירחמו עליה מן השמים ותשתפה וירווח להם. זה הוא מה שנראה לי בעניין זה. הצעיר יוסף בכמהר"ר אפרים קארו זלה"ה."

כלומר ה'בית יוסף' דן כאן את קרובי האישה הזו כדין אפוטרופוסים הזכאים לקבל את הוצאותיהם שאין בהם דין פורע חובו של חברו – ומדוע אפוא בתשובה הקודמת־בסימן ח' פסק ה'בית יוסף' בעניין דומה (במי שזן את בתו) כדין פורע חובו של חברו שאיננו מקבל הוצאותיו?

הבחנה בין אפוטרופוס המפרנס, לבין אדם אחר המפרנס
נראה שהחילוק הוא ברור וחד. יש לערוך הבחנה בין ההלכה של פורע חובו של חברו לבין ההלכה של יתומים שסמכו אצל בעל הבית (דין אפוטרופוס). ה'בית יוסף' בתשובתו השנייה עסק באישה שוטה שאביה ואחיה טיפלו בה והיו למעשה האפוטרופוסים שלה, ולכן דין ההוצאות שלהם מוגדר כהלוואה, ודינם כמי שהלוו לבעל החייב במזונות וריפוי אשתו שנוטלים הוצאותיהם.

זו גם הבנת דברי הר"י מיגש בתשובתו הנ"ל. המדובר בקטנה בת ארבע שהייתה סמוכה על שולחן אֵם אִימָּה שפרנסה אותה ואת בתה בכל צרכיהן, לאחר שהאב־הבעל עזב אותן לנפשן והלך לעיר אחרת. במקרה זה חידש הר"י מיגש שלמרות שהאֵם של אותה קטנה טיפלה וחינכה את הבת והייתה בעצם המשמורנית שלה על פי דין (ובגלל זה האב לא הורשה לקחת את הבת אתו־כפי שכתב שם הר"י מיגש), מכל מקום לסבתא יש דין אפוטרופוס ביחס לאותה קטנה מפני שהיא זנה וכלכלה אותה ולכן דין הקטנה כדין "יתומים שסמכו אצל בעה"ב" כלשון המשנה (גיטין נ"ב) שהוא דין אפוטרופוס. לפיכך, כל ההוצאות שהסבתא הוציאה על הקטנה דינן כהלוואה (כדין אישה שלוותה למזונותיה) שחייב, ולא כדין פורע חובו של חברו, שפטור.

לעומת זאת התשובה הראשונה של ה'בית יוסף' (בדיני כתובות סימן ח') עסקה באב "שהיה שולח לה מביתו קמח ושאר מיני מזונות". כלומר הן אינן סמוכות על שולחנו אלא רק נתמכות על ידו, ואלו הן ההלכות הרגילות של ה'זן את אשת חברו' ושל ה'פורע חובו של חברו'.

ביאורו עומק הדבר, הלכה היא שאין מעמידין אפוטרופוס לגדולים (ב"מ דף ל"ט, חו"מ ר"צ כ"ו) ולכן כשם שהאֵם איננה מוגדרת כ"סמוכה על שולחן בעל הבית", דהיינו שאין לאביה עליה דין אפוטרופוס למרות שהוא זן ומכלכל אותה, כך גם אין להחשיב את האב כאפוטרופוס על הקטנה מפני שהיא נמצאת אצל אימה והיא זו שדואגת לה. לפיכך, מציאות זו של תמיכה מוגדרת שייכת לסוגיית 'זן אשת חברו' שבמסכת כתובות, ולא לסוגיה של אפוטרופוס שבמסכת גיטין. משום כך פסק ה'בית יוסף' לפטור את הבעל מהוצאות הסבא כדין ה'זן את אשת חברו' שהניח כספו על קרן הצבי. למרות זאת חידש ה'בית יוסף' שאם יש הוכחה שהאישה תבעה מאביה שיפרנס אותה אזי יש לדון אותה כדין לוותה ואכלה שחייב הבעל לשלם מה שלוותה.

יש לציין כי שאלה זו הופנתה גם את המבי"ט. (שו"ת מבי"ט בחלק ב' סימן כ'). כמו ה'בית יוסף' גם המבי"ט פסק לטובת האח וזיכה אותו לקבל את כל ההוצאות שהוא הוציא על מזונות וריפוי האישה, אם כי ביחס לטענת חכם העיר (שסבר שיש לפטור את הבעל מדין הזן את אשת חברו) כתב המבי"ט טעם אחר והסתמך על שיטת הרשב"א (שהובאה לעיל) שגם במי שזן סתם גובה מהבעל. והוסיף, שגם לדעת הראשונים שחולקים עליו שגם במפרנס סתם איבד מעותיו, כאן יש לחייב את הבעל משום שקרובי האישה שלחו לקרוא לו לחזור ולפרנס את אשתו השוטה ולטפל בה "הרי כפירשו שלא יפרנסו אותה אלא על מנת שיפרע להם", עיי"ש בדבריו. על נימוק זה תמה בשו"ת 'פני משה' (בנבנישתי, ח"ג סימן כ"א) כי מה בכך ששלחו לו והלוא הבעל לא הסכים לדבריהם ולהיות להם לווה, עיי"ש מש"כ לבאר דבריו).

יש להעיר כי ה'בית יוסף' בתשובה הראשונה כתב לפטור את הבעל מלשלם לחמיו על מזונות בתו מאחר שהיא הייתה מעל גיל שש שאין בו חיוב מזונות אלא מתקנת אושא מדין צדקה. יש להעיר שכיום לאחר תקנת הרבנות הראשית משנת תש"ד לחייב את האב במזונות ילדיו עד גיל 15 – תקנה שפשטה והתקבלה, אם כן יש לדון לחייב גם מעבר לגיל שש כאשר הדבר לא נעשה בדרך של פורע חובו של חברו, כאמור.

המקרים השונים – תמיכה ואפוטרופסות
בספרות השו"ת נפרש כר נרחב בהלכות אלה, יש בהן סתירות ודקויות ושומה עלינו לעיין ולעמוד על משתיתן והגדרותיהן. נפתח בדברי הרי"ף בתשובתו – הובאה ב'ספר התרומות' בשער ס"ה (חלק ב' סימן ב') וזה לשונו –

"נשאל הרי"ף וזה טופס השאלה: ראובן הכניס יתום לחצרו והיה לאותו יתום קרקע שעולה פירות בשנה עשרה זהובים, והיה נוטלם ראובן זה ומוסיף עליהם משלו בכדי פרנסתו וכסותו, והוא היה מתכוין למצווה, וכשהגדיל היתום תבעו ראובן במה שהוציא עליו ואמר כי בתורת הלוואה הוציא מה שהוציא, והשיבו היתום כל מה שהוציא עלי יותר משלי לא הוציא אותם על דעתי, וראובן טוען לא כי בתורת התוואה היה דעתי, יורנו רבנו."

תשובה: אין לראובן זה מן הדין שייטול מן היתום כלום לפי שלא אמר אוציא עליך משלי בתורת הלוואה, וכיוון שלא אמר לו כן, לא נתן לו אלא לגמילות חסדים, כמו שאמרו (כתובות ק"ז) במי שהלך למדינת הים והלך אחר ופרנס את אשתו שהניח מעותיו על קרן הצבי."

ה'בית יוסף' (ביו"ד הלכות צדקה סימן רנ"ג) וה'דרכי משה' (הארוך שם ס"ד ד') הביאו את דעת רבנו ירוחם (תולדות אדם וחוה ני"ט ח"א) שכתב ש"אפילו מי שפרנס דרך חסד ונתן לו די סיפוקו, כיוון שלא היו לו נכסים באותו שעה אין צריך לשלם, אמנם אם היו לו נכסים או קרקעות אפילו ביד אדם אחר חייב לשלם לו אם חברו תובעו, זולתי ביתום עני כמ"ש בספר התרומות משם הרי"ף שהזן יתום ויתומה בתוך ביתו אין לו עליהם שום תביעה ואפילו יש להן, אם לא שבתורת הלוואה זן אותם אבל בסתם לא."

הלכה זו של הרי"ף בזן יתום, נקבעה להלכה בשו"ע יו"ד רנג סעיף ה', והרמ"א שם קבע להלכה את דברי רבנו ירוחם שחילק בין מפרנס יתום בסתם שגם כשיש ליתום נכסים כוונתו לזונו בתורת צדקה, לבין אם זן אדם אחר שיש לו נכסים שבתורת הלוואה הוא זן אותו.

וכבר האריך ה'גידולי תרומה' (שם אות ב') לתמוה על הלכה זו מדברי הרשב"א (בנדרים ל"ג) שהוכיח שהזן את חברו בסתם דעתו בתורת הלוואה אלא אם כן התנה ואמר שנותן לו במתנה, כלומר נדרש גילוי דעת והתניה של מתנה כדי להיפטר מלשלם, ודברי הרשב"א האלה הביאם המחבר להלכה בסימן ר"צ, כ"ה –

"יתומים שסמכו אצל בעל הבית וזן אותם משלו לא הניח מעותיו על קרן הצבי". (ומקור ההלכה בב"י מתשובות הרשב"א, וכאמור, בנקודה זו לא נחלקו עליו הר"ן והרב המגיד).

ה'גידולי תרומה' פלפל בקושיה זו, והניחה בצריך עיון, ונמצאו לכאורה גם פסקי המחבר בשו"ע יו"ד (שפסק כרי"ף) ובחו"מ (כרשב"א) כסותרים זה את זה, וצ"ע. ויוער כי שבשו"ת מהר"ם אלשיך סימן ע' כתב כי דברי הרשב"א והרי"ף חלוקים.

בתשובת הגאון רבי עקיבא איגר (פסקים קמ"ז) כתב ליישב שדברי הרשב"א עוסקים בדין אפוטרופוס "שמשתדל בכל צרכם" ולכן חייבים הם לשלם לו כל מה שהוציא בהוצאות מזונות היתומים, וכן מורה סמיכות ההלכות בחו"מ סימן ר"צ – שבהלכה הקודמת (סעיף כ"ה) הובא דין המשנה ביתומים שסמכו מעצמם אצל בעה"ב שדינו כאפוטרופוס לכל דבר, ובסעיף שלאחריו (כ"ו) קבע המחבר את דינו של הרשב"א, וסיים רעק"א ש"אין כאן סרך קושיא."

גם בחידושיו לשולחן ערוך (חו"מ ר"צ, כ"ה) הביא רעק"א קושיה זו בשם בעל 'כנסת הגדולה' (חו"מ קכ"ח, הגהב"י אות כ"א) וכתב ליישב כדבריו בתשובתו –

"ולענ"ד נראה דסמכו עליו עדיף, וכ"כ להדיא בשו"ת תרומת הדשן ס"ס שי"ח (צ"ל שמ"ח) ", עכ"ל.

אך דברי רעק"א טעונים תוספת ביאור, מדוע במקרה של הרי"ף במי שהכניס יתום לחצרו וזן אותו אין דינו כאפוטרופוס?

כדי לבאר את הדברים יש לדקדק בלשונו של הרי"ף שכתב שמדובר ב"מי שהכניס יתום לחצרו". המינוח "חצר" משמעותו מתחם של דירות וחדרים הפתוחים לחצר אחת, כמבואר בתלמוד. אם כן, לא מדובר כאן במי שהכניס את היתום ל"ביתו", אלא לדירה הסמוכה לדירתו ובכלל חצרו של בעל הבית היא.

לפי המבואר לעיל, הגאון רעק"א פירש את דברי הרי"ף שמציאות זו מוגדת רק כתמיכה מדין ה'זן את חברו' ואין להגדירה כאפוטרופסות. למרות שבעל הבית ריחם על היתום, הכניסו לחצרו וזן וכלכל אותו – מכל מקום אין כאן אפוטרופסות שדינו כמלווה לקבל הוצאותיו אלא כפרנס. כלומר, יידרש כאן תנאי של משמורת גמורה דהיינו שיהא הקטן סמוך ממש על שולחנו – מאוכלי שולחנו וגר בביתו, אולם במקרה של הרי"ף לא מדובר בדרך של משמורת אלא ביתום הגר בדירה משלו וניזון ממי שפרנס אותו.

זאת ועוד. מלשון הרי"ף מבואר שלאותו יתום היה פרדס שנתן פירות בשווי "עשרה זהובים לשנה שאותן ראובן היה נוטלן ומוסיף עליהם משלו בכדי פרנסתו" – ניתן להבין כי ראובן לא היה נותן לו מזונות אלא כסף, דהיינו שהיה מוכר את הפירות בעשרה זהובים והוסיף עליהם משלו כדי שיספיקו ליתום לפרנסתו ולכסותו (ואולי בכלל מדובר בתמיכה חד שנתית מאחר שהוא הוסיף על מכירת הפירות השנתית). ברור אפוא שלא ניתן להגדיר מציאות זו כאפוטרופסות. אפוטרופוס שנתמנה מעצמו ("יתומים שסמכו מעצמם אצל בעה"ב") ייתכן רק כשהיתומים סמכו מעצמם על שולחנו (או כשהאבא שלהם או בית הדין מינו אותו במפורש שאז אין צורך שהם יהיו סמוכים על שולחנו), ולא כשאותו יתום רק נתמך על ידי בעל הבית.

נמצאנו למדים שהזן ומפרנס מעצמו יתום כדי שיקבל מעמד של אפוטרופוס עליו לדאוג לו לכל צרכיו ולא רק לתת לו סיוע ותמיכה למזונות ולמדור. לכן גם דינו של האפוטרופוס כדין בעל חוב הגובה את מה שהוציא, בין אם היו אז ליתום נכסים ובין אם לא.

לעומת זאת אם הוא רק מפרנס אותו ודואג לו לכל צרכיו בתמיכה כספית ומסדר לו מדור, דינו כדין ה'זן את חברו'. למרות שגם הזן את חברו בסתם אין דעתו למתנה אלא להלוואה, כפי שכתב הרשב"א, אך כאשר מדובר ביתום אומדים אנו את דעת הנותן שכוונתו הייתה לשם צדקה ולא לשם הלוואה. בנוגע למפרנס עני שאיננו יתום חילק רבנו ירוחם (שברמ"א ביו"ד רנ"ג) בין אם יש לו נכסים לאין לו. כשיש לו נכסים אנו אומדים את הנותן שדעתו להשתלם מנכסיו לאחר מכן ולכן הוא זן אותו בתורת הלוואה ולא בתורת צדקה.

כפי שציין רעק"א בחידושיו לחו"מ הדבר מפורש גם בתשובת ה'תרומת הדשן' בסוף סימן שמ"ח שכתב –

"ואם אין להם אפוטרופוס נראה דמילתא דפשיטא היא דלא הניח מעותיו על קרן הצבי דמשנה שלמה בפרק הניזקין (גיטין נ"ב) דיתומים שסמכו אצל בעה"ב יש לו כל דין אפוטרופוס עליהן."

נמצאו אפוא דברי רעק"א וה'תרומת הדשן' עולים בקנה אחד עם דברי ה'בית יוסף' (בתשובתו השנייה־דיני כתובות ט"ז) הנ"ל.

מפרנס קטנים ופורע חובו של חברו
ה'תרומת הדשן' בסימן שמ"ח דן במי שזן יתומים ופרנס אותם אם הניח מעותיו על קרן הצבי, והפסיד הוצאותיו או לא, והסיק שנוטל את הוצאותיו. הוא הביא את דעות התוספות והמרדכי (ב"ק נ"ח וכתובות ק"ו) שהפורע חובו של חברו פטור משום שאינו מצילו מן ההפסד גם כשבעל החוב דוחק את הלווה, ושני טעמים נאמרו בעניין: האחד, משום שלא היה לו לפרוע במקום הלווה מאחר שהלווה חייב מן הדין לשלם והוא לא התבקש לפרוע במקומו, ואם כן עשה זאת כמתנה, ואין זה כמציל מן הארי ומן ההפסד שנאמר שדעתו הייתה ליטול את הוצאותיו.

לפי טעם זה כתב התרוה"ד שהמפרנס יתום "נוכל לומר שלא היה יכול לראות בעוני וחסרון היתומים, והוציא עליהם על מנת לחזור וליטול מהם". גם לפי הטעם השני שכתב ר"י, שהפורע חובו של חברו פטור (גם בבע"ח דוחק) משום שיכול הלווה לטעון שהיה מוצא הרבה אוהבים שהיו מרחמים עלי ופורעים עבורי את החוב – טעם זה לא שייך במפרנס יתום משום "דלא אמרינן שהיו מוצאים (=היתומים) הרבה אוהבים שהיו מפרנסים אותם בחינם ומכיוון שיש לעצמם די, למה יפרנסם אחר מנכסיו הא איתא בפרק מציאת האישה (כתובות ס"ז) דלרבן ביש לו ואינו רוצה להתפרנס אין נזקקין לו וכו'."

להלכה כתבו המהר"ם אלשיך (ע') המהרשד"ם (שמ"ה) ורעק"א (קמ"ז) שמאחר שדברי תרוה"ד סותרים את תשובת הרי"ף שכתב שיש אומדנה שהוא זן אותם בתורת צדקה, לכן דברי התרוה"ד אינם להלכה. עם זאת יש לסייג ולומר שדברי התה"ד נדחו מההלכה רק במפרנס יתום, ולא כשסמכו על שולחנו ונעשה עליו אפוטרופוס שהלכה היא נוטל הוצאותיו.

האם דין קטן שאביו אינו מפרנסו כדין המפרנס יתום
לאור דברי תשובת הרי"ף וה'תרומת הדשן', יש לדון בנוגע קטן הנמצא במשמורת אמו ואביו לא זן מפרנס אותו, ועמד אדם זר וזן ופרנס אותו – אם דינו יהיה כמו המפרנס יתום שלדעת הרי"ף אומדים את דעת הנותן שעשה כן בתורת צדקה ולא ייטול הוצאותיו; או מאידך יש לומר שהיות ולקטן יש אבא שחייב במזונותיו ויכול לדאוג לו לכן יהא דינו כמו הפורע חובו של חברו שפטור.

בנוסף יש לדון אם שייכים כאן טעמיו של בעל ה'תרומת הדשן'. לפי הטעם הראשון שהמפרנס נידון כמציל ולא כפורע משום ש"לא יכול היה לראות בעוניו" אולי הדבר שונה כשידוע שיש לאותו קטן אבא (התרוה"ד עסק ביתום). גם לפי הטעם השני שהקטן לא היה מוצא לו אוהבים שירחמו עליו, יש להסתפק היות ואותו קטן יש לו אבא ואיננו יתום, אולי רחמי האב יתעוררו והוא יזון את בנו, ונוכל לומר שגם לקטן זה "יש אוהבים ומרחמים" היכולים לזון אותו. (ויש להסתפק אם האב הלך למדינת הים).

כלומר, לפי הטעם הראשון שכתב ה'תרומת הדשן' שיוכל המפרנס לטעון שהוא לא יכול היה לראות את עוניו וחסרונו של הקטן ולכן דינו כמציל מן ההיזק שייטול הוצאותיו – יש לומר שדין הקטן כדין היתום שהרי חסרון שניהם שווה, ובשניהם יכול המפרנס לומר שהוא לא היה יכול לראות בעוניים ובמחסורם, ולכן ודינו כמציל מן ההיזק ולא כפורע חובו של חברו וייטול הוצאותיו.

מאידך גיסא, ניתן לומר שמאחר שהקטן נמצא במשמורת אמו, לכן לא ניתן לדון את המפרנס כמציל מהיזק (אלא כפורע חובו של חברו) מפני שביד אמו ללוות ולתבוע לאחר מכן את האב.

מעיון בסופה של תשובת ה'תרומת הדשן' נראה כי יש לפשוט את הספקות הנ"ל מהאמור שם. כתב שם התרוה"ד שגם ביתום שיש לו אפוטרופוס "נוכל לומר שחייב לשלם, אם שיוכל (=המפרנס) לברר (=להוכיח) שלצורך הוציא, כיוון דברירנא (=שביררנו) לעיל דלא הוי כמבריח ארי משום דלהציל אותו מן ההפסד שהרי היו חסרים לחם ושמלה. ומה בכך אם יש להן אפוטרופוס, לאפוטרופוס גופא אם היה אחד מצילו מן ההפסד בלא ידיעתו היה חייב לשלם". מבואר שה'תרומת הדשן' תפס את הטעם הראשון כעיקר – שהמפרנס יתום הוא כמצילו מן ההפסד מאחר שלא היה יכול לראות את הקטן בעוניו, ולכן גם אם יש ליתום או לקטן אפוטרופוס זכאי הוא לתבוע את הוצאותיו. ואם כן הוא הדין בקטן הנמצא תחת משמורת האם כשהאב איננו זן ומפרנס אותו, ועמד אדם זר ופרנס אותו משום שלא יכול היה לראות בעוניו יוכל לאחר מכן לתבוע מהאב וליטול ממנו את הוצאותיו.

אך יש להעיר שגם לפי דברי התרוה"ד, שומה עלינו לסייג ולשקול כל מקרה לגופו ולברר מתי יש להגדיר את אותו קטין או יתום כ"מחוסר לחם ושמלה" (שאז דינו של המפרנס כדין מציל, ולא כדין פורע חובו של חברו). אם לאחר הבירור יימצא כי לקטן יש את הצרכים ההכרחיים לקיומו (שהרי האב אינו חייב במזונות בנו אלא לפי צורכם בלבד) ועמד אחד ופרנס את הקטן או היתום בהרחבה יתרה, יהיה דין המפרנס כפורע חובו של חברו ולא ייטול מה שהוציא.

מחלוקת הרשב"ש והתרוה"ד
על ה'תרומת הדשן' שחידש לחייב מי שפרנס יתומים, מצאנו חולק. הרשב"ש (תשובה שי"ט) נשאל על ראובן שנפטר והניח אישה ובת, והיו לו גם בנים מאשתו הראשונה. אלמנתו של ראובן עבדה ופרנסה את הבת, ולאחר שאותה בת נפטרה, באה האלמנה לתבוע את מה שהיא הוציאה לזון ולפרנס את הבת.

הרשב"ש האריך לדון בדברי תשובת הרי"ף והרשב"א (המחייב בזן את חברו) הנראים לכאורה כחולקים, ויישב את דבריהם, ולאחר מכן סיים הרשב"ש את התשובה וכתב –

"ובנידון הזה ברור שלא עלתה על דעת שהאלמנה תזון את הבת, וכשתמות יבואו אויביה בני האישה האחרת (=הבנים מהאישה הראשונה) וייטלו נכסיה והיא תפסיד, יאכלו אנהו וחדו (=יאכלו וישמחו, ע"פ ב"ב קע"א), אם כן תלקה שורת הדין.

ומיהו כל זה אני אומר אם היה היורש הנשאר נקבה שכולן היו יורשות כאחת, והנכסים בחזקתן. או אפילו היורשים האחרים זכרים והיו בת נכסים ממקום אחר. אבל בזו שהיורש הוא זכר ואין לבת הזו שמתה נכסים, ולא היתה הבת ניזונית אלא מנכסי אביה בתקנת חכמים והנכסים בחזקת היורשים, והאם הזו פרנסה בתה ואל תבעה ליורשים כלום אבדה זכותה שכך כתב א"ז הרמב"ן ז"ל בפרק אלמנה ניזונית (כתובות צ"ו,א', ד"ה אלמנה) גבי אלמנה ששהתה ב' וג' שנים ולא תבעה אותם אבדה אותם... וכן בזו אם הנכסים בחזקת היתומים הזכרים שהרי אם מכרו אותן אין לה מזונות כדאיתא בפרק נערה שנתפתתה (צ"ל: בפרק מציאת האישה, כתובות ס"ט, א'), והיא לא תבעה כלום ויתרה והוי כפורעת חוב שעל היתומים דאין לה עליהם כלום אלא אם כן התנית בפני עדים שבתורת הלוואה הייתה זנה אותם."

כלומר, הרשב"ש מחלק בין שני מקרים: כאשר לבת יש זכות לקבל מזונות הבנות בתנאי כתובה מנכסי האב אם כן יש לדון את אימה כדין הפורע חובו של חברו, וכשם שבתנאי כתובה של מזונות האלמנה יש לה זכות לתבוע עד שלוש שנים, כך גם ביחס לזכותה לתבוע את מזונות הבת מהירושה מדין תנאי כתובה. שונה הדבר כשלאותה בת יש נכסים משל עצמה, או שיש לה חלק בירושת האב (כשכולן בנות) שבמקרה זה יכולה האלמנה ליטול את הוצאותיה משום שעל דעת נכסים אלה היא זנה אותה ופרנסה אותה.

מדברי הרשב"ש מבוארים מספר חידושים: האחד, הרשב"ש חולק על רבנו ירוחם שכתב בדעת הרי"ף שגם ביתום עשיר שיש לו נכסים אומדים את דעת המפרנס שבתורת צדקה פרנס אותו. הרשב"ש חולק ולדעתו אם יש ליתום נכסים גובה המפרנס נכסיו את הוצאותיו משום שעל דעת נכסי היתום הוא פרנס. להלכה פסקו הב"י הרמ"א כרבנו ירוחם ביו"ד סימן רנ"ג.

החידוש השני, שקיים דין פורע חובו של חברו גם במי שזן קטן – שלא כדברי 'תרומת הדשן' שחייב בהוצאות המפרנס.

כדברי הרשב"ש מצאתי גם בתשובת נכדו־בעל ה"יכין ובועז" (בתשובה חלק א' סימן ל"ח) שנשאל בעניין מי שזן את אשת חברו ובנו ופסק לפטור את הבעל מלשלם לאותו פרנס את הוצאותיו כדין פורע חובו של חברו שהניח את מעותיו על קרן הצבי, למרות שבפשטות מדובר גם בקטני קטנים מתחת לגיל שש־שהאב חייב במזונותיהם, שאם מדובר בקטנים שמעל גיל שש היה על ה"יכין ובועז" לפטור מהטעם הפשוט שגם לאב אין חיוב לזון מעל גיל זה – וכפי שכתב ה'בית יוסף' (דיני כתובה סימן ח') שהבאנו לעיל.

תשובות גדולי האחרונים
מתשובות גדולי האחרונים מבואר שביסוד הדין אין דין פורע חובו של חברו בזן קטנים כפי שכתב ה'תרומת הדשן', מלבד במקרים שבהם יש אומדנה שעל דעת גמילות חסדים הוא זן כפי שכתב הרי"ף בתשובתו במי שזן יתום, ואציין חלק מהתשובות.

המהר"י בן לב (חלק א תשובה ע"ז) נשאל על ראובן שנשא אלמנה ולה ילד קטן, והוא גידל ופרנס את הילד והוציא הוצאות על חינוכו עד הגיעו לגיל חמש עשרה וכשהיה אותו נער בן עשרים הוא נפטר. ראובן תבע את הוצאותיו מנכסי אותו נער (שירש והרוויח בעצמו). המהריב"ל הביא את תשובת 'תרומת הדשן' (סימן שמ"ח) שלא אומרים כאן הניח מעותיו על קרן הצבי, אך לאחר מכן כתב שיש לפטור משום שיש להניח שהוא זן את בת אשתו כפי המנהג והרגילות וכשהיה הנער חי מעולם הוא לא ביקש ממנו שיפרע לו עבור הוצאות החינוך שלו, ולכן יש לתלות ולומר שמחל לו עליהם – כפי שכתב ה'תרומת הדשן' בתשובה נוספת (שי"ז) בעניין מי שזן את בתו וחתנו מעבר לשנים שקצב להם ובעקבות קטטה הוא תבע לאחר מכן את הוצאות המזונות המעבר למה שהתחייב, שם פסק התרוה"ד שאם היה המנהג במדינה שהעשירים נותנים שנה או שנתיים מעבר למה שהם התחייבו לזוג, ועוד שניכר שבגלל הקטטה הוא בא לתבוע, יש לתלות שהוא כבר מחל. – יוער כי המהריב"ל לא העיר על תרוה"ד מתשובת הרי"ף כפי שהעירו אחרונים אחרים.

המהר"ם אלשיך (תשובה ע') כתב שדברי ה'תרומת הדשן' אינם עולים בקנה אחד עם תשובת הרי"ף, ואילו היה רואה את דבריו היה חוזר בו. משמע שרק משום טעם המחילה שכתב הרי"ף שאנו אומרים שהוא זן את היתום בתורת צדקה, אך לא שנסתר עיקר דינו של התרוה"ד בדין פורע חובו של חברו בזן קטן.

דיון בתשובות המהרשד"ם
המהרשד"ם (תשובה שי"ב) דן בעניין מי שפרנס את אלמנת אחיו ויתומיו לאחר פטירת "שהיו מן הקהל שאמרו לו שהניח מעותיו על קרן הצבי". המהרשד"ם הביא את דברי ה'תרומת הדשן' שכתב שהואיל ואין אדם יכול לראות בעוני יתום ולשתוק לכן אין למפרנס דין כמי שפרע חוב חברו שהפסיד מעותיו, אלא כמציל מהיזק שנוטל הוצאותיו, והוסיף וכתב שאם באיש זר נאמרו דברי תרוה"ד, קל וחומר כשמדובר בקרוב משפחתו של אותו קטן; ובלשונו –

"כי איככה יוכל לראות באבדן מולדתו ומקרא מלא דיבר הכתוב "וייאכל חצי בשרו" (במדבר י"ב, י"ב) כי בראות האדם את אחיו או אחותו בצער הרי הוא עצמו בצער. גם שאין טעם לומר שאחרים היו מפרנסים אותם בחנם ומי הכניסו לזה להוציא מעות על מנת להשתלם וכהא דאמרינן הפורע חובו של חברו כו', דהרי כתב הרב הנזכר שטעם זה אינו מועיל מאחר שיודעים שיש להם במה להתפרנס אין נזקקים להם. ובנידון דידן נמי כל שכן וקל וחומר שלא היו נזקקין להם אחר שיש להם משלהם, ועוד שיש להם דוד אח אביהם עשיר מי יזקק להם אם הוא לא יזקק כל זה שהזכיר הרב הנזכר ז"ל היה באיש נוכרי שהוציא מעותיו משלו ואח"כ תובע המעות ובא להוציא מבי"ד או מן האפוטרופוס ומסיק שראוי ומחויב מן הדין לשלם מעותיו."

לעומת זאת בתשובה אחרת (שמ"ה) נשאל המהרשד"ם על ראובן שפרנס את שמעון אחיו, למרות ששמעון היה עובד ומשתכר. לאחר שמטה ידו של ראובן, הוא בא לתבוע את הוצאות המזונות משמעון. בתשובתו הביא המהרשד"ם את דברי הרשב"א והר"ן שמי שזן את חברו בסתם יכול לתבוע ממנו את מה שהוציא עליו; ולאחר מכן הביא את דברי 'תרומת הדשן' (שמ"ח) שגם מי שזן יתומים נוטל מה שהוציא עליהם, אך הביא את תשובת הרי"ף במי שזן יתום העומדת בסתירה לדבריהם –

"אבל עומד בפנינו תשובת הרי"ף ז"ל שוודאי אם היה אחד מן הפוסקים ז"ל היינו יכולים לומר שראוי לפסוק ככל הני רבוותא אבל הרי"ף ז"ל מי יוכל לעשות מעשה להוציא ממון נגד סברתו ז"ל שנהגו לפסוק הלכה כמותו במקום שאין התוספות חולקין עליו כמ"ש מהרי"ק ז"ל, וכ"ש שהיה אפשר לומר שאם היה סברת הרי"ף ז"ל הנזכרת באה בחיבורו המפורסם, ועכ"ז היו אלו חולקים עליו היינו יכולים לומר דהלכה כבתראי דהרי אינהו ראו סברתו ולא נראו דבריו אליהם אינהו ידעי ביה טפי מינן אבל השתא דסברת הרי"ף ז"ל לא ראה אלא בתשובה שאלה שאפשר שאלו האחרונים לא ראו דבריו שאלו ראו אולי היו מודים לו. א"כ היה אפשר לומר שהלכה למעשה סברינן כוותיה וכמ"ש מהרי"ק ז"ל שרש צ"ד בענין זה יעו"ש."

(יצוין שגם המהר"ם אלשיך [תשובה ע'] כתב כדברים אלה שאילו בעל התרוה"ד היה רואה את דברי הרי"ף הוא היה חוזר בו).

למרות זאת, הסיק המהרשד"ם בסוף תשובתו שראובן לא יוכל ליטול משמעון מה שהוציא עליו משום ששמעון אחיו היה עובד ומשתכר, ולא כתב הרי"ף את דבריו אלא ביתום קטן שאין לו מזונות (למרות שהוא עשיר ויש לו נכסים שירש מאביו כפי שכתב רבנו ירוחם).

ויש לתמוה, שלכאורה שתי תשובותיו של המהרשד"ם נראות כסותרות זו את זו: בתשובה הראשונה (שי"ב) הוא הסתמך על דברי תרוה"ד (שמ"ח) ופסק לטובת הדוד את ההוצאות שזן את אלמנת אחיו ובנה היתום. אך בתשובה השנייה (שמ"ה) הוא דחה את דברי התרוה"ד בגלל שהיא סותרת את דברי הרי"ף. והדברים צריכים ביאור.

יישוב הסתירה
ביישוב הסתירה נראה שמהרשד"ם הבין את תשובת הרי"ף במי שזן יתום שמדובר שהוא הכניס את היתום לתוך ביתו וזן אותו על שולחנו, ולכן יש לאמוד את דעת הנותן שבתורת צדקה הוא עשה כן. כפי הנראה במקרה דומה עוסק המהרשד"ם בתשובתו השנייה (שמ"ה, במי שפרנס את שמעון אחיו), דהיינו שהוא הכניס את אחיו לביתו והיה מאוכלי שולחנו.

לעומת זאת בתשובתו הראשונה (שי"ב) מדובר במי שזן את אלמנת אחיו ויתומיו, וכפי הנראה הוא לא הכניסם לביתו, הם המשיכו לגור היכן שגרו עד שמת האב (ואולי גם בשל איסור ייחוד היה מן הנמנע להכניס את גיסתו־האלמנה לביתו). במקרה זה האומדנה של הרי"ף לא קיימת ויש לדון אותו כדין שמפרנס את חברו שנוטל הוצאותיו כפי שכתבו הרשב"א והר"ן פרנס בתורת צדקה ולא כהלוואה.

כדברים אלה מצאתי מפורש בתשובת הרשב"ש (תשובה שי"ט, נדפסה מכתב יד בהוצאת "מכון ירושלים").

בתשובתו הביא הרשב"ש את דברי הרשב"א (נדרים ל"ג) שהזן את חברו בסתם גובה ממנו משום שבתורת הלוואה נתן ולא בתורת מתנה, ולאחר מכן את תשובת הרי"ף, וכתב –

"נראה שאין תשובה זו חולקת על מה שכתבתי בשם הרשב"א ז"ל, שהרי"ף לא דיבר אלא ביתום שאין לו כלום באותה עת דעני הוא באותה שעה, ואפילו תמצא לומר שאף ביתום בעשיר פטר הרי"ף יש לחלק בין יתום לזן אשת חברו... מכל מקום נראה ברור שלא פטר הרי"ף אלא במכניסו לביתו ממקום אחר שגילה דעתו שלא הכניסו אלא בתורת גמילות חסדים, אבל אם כבר הוא אצלו כבר כגון שמת אביו והניחו ברשותו נראה שחייב לשלם, ואינו צריך להתנות בפירוש דלא מוכחא מילתא שבתורת גמילות חסדים הוא זן אותו ועל היתום להביא ראיה שבתורת גמילות חסדים הוא זן אותו.

ולשון הרי"ף ז"ל כך הוא מוכח שלא כתב 'הזן יתום' אלא 'המכניס יתום' לתוך ביתו וכו', ואף מכניסו לביתו נראה ברור שלא פטר הרי"ף אלא ביתום עני, ואפילו העשיר אח"כ פטור כאותה ששנינו במסכת פאה פ"ה... אבל אם היה היתום הקטן עשיר וזן אותו סתם נראה שחוזר וגובה ממנו שיגדל, שאין לומר בזה שבתורת צדקה זן אותו, שלא זנו בתורת גמילות חסדים. וכן אם היו לקטן נכסים שאינם ידועים וזן אותו בפירוש בתורת גמילות חסדים, ואחר כך נודע לבעל הבית שיש ליתום נכסים, חוזר וגובה מהם, שזו מתנה בטעות הייתה, שאילו היה יודע שיש לו נכסים הוא זן אותו בתורת גמילות חסדים אינו חוזר וגובה ממנו כלום."

כלומר הרשב"ש צמצם את דברי הרי"ף בתשובתו למקרה מסוים בלבד – במי שהכניס יתום לתוך ביתו והאכילו על שולחנו מברכת הבית שאז יש אומדנה שבתורת צדקה הוא זן אותו. לעומת זאת הזן את היתום בביתו של היתום, או שהיתום כבר היה אצלו מקודם, יש לקבוע שבתורת הלוואה הוא זן אותו וייטול מה שהוציא עליו.

ומצאתי כן גם בשו"ת 'שער יהושע' (בנבנישתי [אחיו של בעל 'כנסת הגדולה'־הרב החבי"ב] חלק יו"ד תשובה כ"ד) שכתב ליישב את דברי 'תרומת הדשן' (שמ"ח, יובאו לקמן) עם תשובת הרי"ף וחילק בין אם הכניס את היתומים לביתו "דכיוון דברכת הבית ברוכה לא קפיד איניש על כך, ולגמילות חסדים נתכווין" לבין אם הוציא עליהם בביתם. וראו גם מה שכתב בן דודו־המהר"ם בנבנישתי בשו"ת 'פני משה' ח"ב סימן פ', תשובה שנדפסה גם בח"א סימן צ"ג.

תמיהות על יישוב זה
אך גם אם דברינו צודקים ביישוב תשובות המהרשד"ם, יהיה מקום להקשות מיניה וביה בתשובת המהרשד"ם השנייה (שמ"ה) שכתב לדחות את תשובת ה'תרומת הדשן' מכוח דברי הרי"ף, והלוא לפי החילוק הנ"ל אין כל סתירה בין הדברים – וכפי שכתב זאת בעל ה"שער יהושע, ועדיין צ"ע.

זאת ועוד, אם נפרש שתשובת הרי"ף עוסקת במי שהכניס את היתום לביתו ממש וזן וכלכל אותו על שולחנו – מדוע לא יהא דינו של המפרנס כדין אפוטרופוס (כמו בסמכו יתומים אצל בעל הבית) הנוטל מה שהוציא כפי שפסקו הרשב"א והתרוה"ד, ונקבע כן להלכה בחו"מ ר"צ, כ"ה, וצ"ע.

ויתרה מזו יש גם לתמוה על דברי האחרונים הנ"ל מדברי הרי"ף עצמם. הרי"ף בתשובתו כתב להוכיח את דינו שהמפרנס יתום דעתו לעשות כן בתורת צדקה ולא בתורת הלוואה – מדין המשנה במי שפרנס אשת חברו שהניח מעותיו על קרן הצבי – ולכאורה ראיה זו תמוהה מאוד, שהרי במפרנס את אשת הוא פטור כדין מבריח ארי מנכסי חברו שהוא סילוק היזק, ולא משום אומדנה שפרנס אותה לשם מתנה וצדקה, ומהי אפוא ראיית הרי"ף? (וכבר התקשה בזה הגידו"ת שער ס"ה).

ביאור נכון בדברי הרי"ף מצאתי בשו"ת "שרידי אש" (ווינברג, ח"ג סימן ס"ד). הרי"ף מחלק בין חיוב הבעל לבין חיוב האישה ביחס לזה שפרנס אותה. הבעל פטור משום דין מבריח ארי ככל פורע חובו של חברו אך הרי"ף התקשה מדוע לא תתחייב האישה לשלם לזה שפרנס אותה מדין 'נהנה' והיא תתבע אח"כ מבעלה (כמו בלוותה ואכלה) ? אמנם הר"ן ביאר משום "שהמפרנס נותן על דעת הבעל ולא על דעת האישה כי אין לה ממה לשלם לו, ולא עולה בדעתו שהאישה תוכל לתבוע את בעלה שיוכל אח"כ לתבוע ממנה", אך לרי"ף לא ניחא ליה בתירוץ זה שנתלה את הדין בחוסר ידיעתו של המפרנס.

אלא סובר הרי"ף שהטעם ש האישה פטורה לשלם למפרנס הוא רק משום שהיה עליו להתנות עמה שתתחייב שאלמלא כן היא הייתה יכולה לטעון נגדו שבתורת צדקה הוא זן כי היא הייתה יכולה להצטמצם או ללוות מאחרים. מאחר שהוא לא התנה עמה מוכח שעל דעת הבעל הוא זן ולא על דעת האישה – ומזה הוכיח הרי"ף לדין היתום שגם שם היה עליו להתנות עמו מפני שיש אנשים שמפרנסים יתומים בחינם, ובגלל שהוא לא התנה עמו מוכח שבתורת צדקה הוא נתן. אם כן ראיית הרי"ף איננה ממה שפטור הבעל לשלם, אלא ממה שהאישה פטורה מלשלם לו.

אם כן, לאור הוכחת הרי"ף וביאורה הנ"ל, נסתרו דבריהם, שהרי גם בזן את אשת חברו לא מדובר שהוא מכניס אותה לביתו, אלא זן אותה במקומה, ואם כן כך גם ביתום גם כשזן אותו במקומו ויסוד הפטור בשניהם משום שהיה לו להתנות עמם, כנ"ל.

ובפשטות נראה יותר כפי שהבאנו למעלה מדברי תשובת רעק"א (בתשובה קמ"ז ובחידושיו לחו"מ ר"צ) שהבין את תשובת הרי"ף שמדובר דווקא שלא הכניס את היתום לביתו ולא סמכו על שולחנו, ולכן אין דינו כאפוטרופוס הדואג לו לכל צרכיו.

הזן קטן ויתום שנוטל הוצאותיו
למרות שגדולי האחרונים דחו מההלכה את דברי 'תרומת הדשן', חשוב לסייג ולומר כי דברי ה'תרומת הדשן' לא נדחו מיסודם, ובעיקר הדין הלכה כמותו. דבריו נדחו מההלכה רק במקרים שבהם ניתן לתלות שהמפרנס פרנס את היתומים בתורת צדקה וגמילות חסדים, אולם במקרים שבהם ברור לנו שהוא לא פרנס אותם בתורת גמילות חסדים, ותתעורר לנו שאלה מדין פורע חובו של חברו – יעמדו דברי 'תרומת הדשן' להלכה.

(במאמר המוסגר, חשוב להדגיש: למרות שבדין הזן את אשת חברו והפורע חובו של חברו הלכה פסוקה היא שהוא פטור גם כשהוא אומר במפורש שהוא איננו מוחל [ראה 'אוצר הפוסקים' אבהע"ז סימן ע', ס"ק מ"ח אות י'] אין זה נוגע לאמור בדברי 'תרומת הדשן'. הפורע חוב חברו הוא מסלק היזק ואיננו מהנה את חברו ומעיקרא לא נוצר כלפיו חיוב. שונה הדבר במי שזן את חברו או הזן יתום שהוא מהנה אותו ומעיקר הדין ראוי הוא ליטול את הוצאותיו אלמלא האומדנה שכתב הרי"ף שאומדים את דעתו שמחל ובתורת צדקה הוא זן, ולכן יועיל כאן גילוי דעת שהוא לא מוחל על הוצאותיו).

ניתן לכך כמה דוגמאות: מי שפרנס פרנס קטן בעל נכסים (כגון שירש מאבי אמו) והמפרנס הצהיר בפני עדים או בי"ד שהוא מפרנס על דעת לגבות מנכסיו בעתיד את הוצאותיו – כאן לא סברת הרי"ף בדבר מחילה וצדקה איננה קיימת, ויחזור הדין למקומו כפי שפסק ה'תרומת הדשן' שאין במפרנס קטן דין פורע חובו של חברו.

וציור נוסף – במקרה הדומה לנידון שלפנינו – כשהָאֵם המשמורנית הגישה לבית הדין תביעת מזונות קטינים בגלל שהאב לא מפרנסם. במקרה זה לא ניתן לומר שאָבִי האֵם שזן ופרנס אותם בתקופה זו עשה זאת בתורת צדקה וגמילות חסדים. מאחר שכבר הוגשה בבית הדין תביעה כנגד האב בוודאי שלא עלה דעתו של הסבא למחול על הוצאותיו ולפרנס בתורת צדקה. אך יש לסייג ולומר ששיעור ההוצאות שסבא רשאי ליטול הוא רק כשיעור המזונות שבהם האב חייב, דהיינו כפי צרכן ולא לפי כבודו ורמת חייו של האב (שלא כבמזונות אישה), ולכן אם הסבא פרנס אותם בהרחבה יתרה לא ניתן לחייב את האב בהוצאות היתרות.

ודוגמה נוספת: כאשר בית הדין פסק לקטינים מזונות זמניים נמוכים כסעד זמני, והאם תובעת מזונות בשיעור גבוה יותר ולאחר מכן בית הדין הגדיל את שיעור המזונות. בתקופה זו־בין פסיקת המזונות הזמנית לקבועה פרנס הסבא את הילדים. גם כאן אין לראות אותו כמי שמחל ופרנס בתורת צדקה, ולפי דברי ה'תרומת הדשן' הוא יוכל לתבוע את הוצאותיו.

וראו באורך את תשובתו של בעל ה"שרידי אש" (ח"ג תשובה ס"ד) שנשאל בבעל שעזב את אשתו השוטה ופרנסוה אחיה עד שהתרפאה ובשוב הבעל לביתו הם תבעו אותו שישלם להם את הוצאותיהם. מסקנתו שיש לחייב את הבעל משום שאין כאן מבריח ארי משום שלא יכול היו לראות בקלקלת אחותם (סברא שהוזכרה בירושלמי ובתרומת הדשן הנ"ל) ; ועוד שסברת הרב המגיד לפטור בזן אשת חברו משום שלא חידש לה כלום כי יש לה מי שיפרנס אותה, לא שייכת באישה שוטה כי הבעל עזב אותה לנפשה כשהיא שוטה ולא יכולה ללוות מאחרים, וגם סברת ר"ת שהיה לה לצמצם לא שייכת בשוטה, עיי"ש שהאריך וכתב שאח"כ מצא כן בתרוה"ד (שמ"ח) בעניין קטן.

גביית הוצאות למפרע
אך כאן יש להסתפק: מאחר שמזונות קטינים נגבים למפרע (שלא כבמזונות אישה) יש לדון אם הסבא יוכל לתבוע למפרע את הוצאות המזונות שהוא זן את הילדים (נכדיו) עבור התקופה שהוא זן לפני למועד הגשת התביעה (דהיינו מהמועד שבו האב הפסיק לשלם מזונות ולפרנס את ילדיו) ; או שלומר שהוא זן אותם בתורת צדקה ומחל על הוצאותיו.

נראה כי יש לפשוט זאת מתשובה אחרת של ה'תרומת הדשן' (שי"ז, וקבעה הרמ"א להלכה בחו"מ ס"ס רמ"ו, ובאהע"ז ע', ח') ; ומתשובת המהריב"ל (ח"א עז) שהרחיב וביאר את דברי התרוה"ד.

ה'תרומת הדשן' נשאל במי שזן את חתנו ובתו שנתיים מעבר לתקופה שקצב לזון אותם, ולאחר שנפלה מחלוקת בין אבי האישה והחתן, בא החותן ותבע את חתנו שישלם לו עבור הוצאות המזונות שהוציא עליהם באותן שתי שנים. פסק התרוה"ד שהחתן חייב לשלם עבור מזונותיו אך פטור מלשלם עבור מזונות אשתו כדין פורע חובו של חברו, אך והוסיף וכתב שיש לדון מצד מחילת מזונות –

"אמנם נראה אם ראובן איניש אמוד הוא בנכסים, ורגילות הוא בעשירים שבאותה מדינה שנותנים לחתנם ולבתם שנה או שנתיים מותר על הקצבה שמקבלין עליהם, והדברים נראה שאם לא היה לו כעס ומריבה עם חתנו לא היה תובע ממנו כלום – אם כן אומדנא דמוכח היא שמחל לו כל המזונות עד שנולדה מריבה ביניהם. כה"ג ודאי פטור שמעון החתן לשלם, דכיון דמחל פעם אחת שוב אינו יכול לחזור ולתבוע. אבל אי לאו בדרך זה חייב שמעון לפרוע לחמיו תשלום מזונות שנתן לו לפי ברכת הבית, ולא מהני ליה למימר דהואיל ונתן כבר מזונות לחתנו הראשון בחנם יותר ממה שקבל עליו מסתמא גם לו בחנם נתן, דמשנה שלימה פ' מציאת האשה (כתובות ס"ו ע"א) הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו אמרו חכמים יכול הוא שיאמר לאחיך הייתי רוצה ליתן לך אי אפשי ליתן, ותני עלה בגמ' אפי' הראשון עם הארץ והשני ת"ח, וה"ה נמי בנ"ד למפרע וק"ל."

כלומר, אם הרגילות והמנהג אצל עשירי אותה מדינה להרחיב את תקופת המזונות שקצבו לחתנם ולבתם, וגם יש לתלות שבגלל המריבה המאוחרת נולדה אותה תביעה להחזר הוצאות – יש לפטור את החתן מלשלם עבור המזונות שהוא אכל באותן השנים.

בתשובת המהר"י בן לב (ח"א ע"ז) חידד את הדברים וכתב ששני תנאים אלה מעכבים. לכן, אם אין מנהג כזה אך נולדה אחר כך קטטה; או כשיש מנהג אך לא נולדה אחר כך קטטה – במקרים אלה זכאי החותן לקבל את הוצאות המזונות שהוא הוציא על חתנו. את דברי המהריב"ל הבאנו לעיל, וכאמור השאלה שם הייתה בעניין בראובן שנשא אלמנה והוציא הוצאות למזונות חינוך בנה הקטן עד שהגדיל, ולאחר פטירתו בא ראובן לתבוע את הוצאותיו מנכסי הנער, ולאור דברי תשובת תרוה"ד הנ"ל, כתב המהריב"ל שיש לדון מדין מחילה, וזה לשונו –

"ומתוך דברים אלו היה נראה לכאורה ולפום ריהטא (=בפשטות) דהוא הדין בנדון דידן שזה האיש ראובן מעולם לא שאל מהנער כלום, אם כן נראה שמחל אלא שראה אח"כ שמת הנער ועזב לקרוביו חֵילוֹ חשב בלבבו מחשבות להיפרע מההוצאות שהוציא על הנער. ולפי דברי הרב הנזכר (=התרוה"ד) היה נראה לכאורה דלאוו כל כמיניה כיון שמחל פעם אחת (=שאינו יכול לתבוע כי כבר מחל לו).

וכד מעיינן שפיר אשכחי' דלאו מילתא היא דאמרי (=אחר העיון נראה שאינו כך) משום דהרב ז"ל תרתי בעי (=שני תנאים): חדא, שיהיה רגילות ומנהג באותה המדינה שהעשירים שנותנים מזונות לחתנם שנה או שנתיים יותר על הקצבה שקצבו להם; ועוד שנולד כעס ומריבה ביניהם. הא חדא לחוד – או שנולד כעס ומריבה ביניהם ולא היה רגילות באותה העיר מהעשירים כנזכר, או שהיה רגילות ומנהג העשירים כנזכר ולא שנולד כעס ומריבה ביניהם – לא היה אומר הרב ז"ל דכיוון דמחל פעם אחת שוב אינו יכול לחזור ולתבוע.

וא"כ בנידון דידן שלא יש (=שאין) רגילות ומנהג בעיר שיפרנס האדם את בן אשתו כל כך ימים ושנים, ובפרט בהיות לו לנער על מה שיסמוך (ממון הקרובים) לא אמדינן דעתיה לומר דמחמת שמת ונשארו הנכסים לקרובים חשב בלבו לקחת ההוצאות שהוציא באומרו הלא טוב הם לו משיאכלו זרים כוחו, דודאי הרב ז"ל תרתי בעי (=את שני התנאים צריך) ובמעט התבוננות יראה המעיין דהדין עמו, וצדקו דבריו דבחדא מנייהו לא אמדי' דעתיה (=שבתנאי אחד לא אומדים את דעתו שמחל) ודברים אלו ברורים הם."

כלומר המהריב"ל פסק שייטול הוצאותיו משום שאין רגילות לפרנס בן אשתו עד גיל מבוגר (כנידון השאלה), וגם לא מסתבר שתביעתו נולדה בגלל מות הנער. וששני התנאים לא מתקיימים לא ניתן לומר שהייתה כאן מחילה על המזונות.

נראה שיש בדברים אלה כדי לפשוט את מה שהסתפקנו ביחס למזונות העבר שהסבא נתן. אם שני התנאים מתקיימים, יש לדון שהייתה כאן כאן מחילה של הסבא והוא לא יוכל לתבוע את הוצאותיו עבור התקופה שקדמה למועד הגשת תביעת המזונות. לכן, אם מדובר באדם אמיד שדרכו לתמוך ולפרנס את משפחת בתו והיה ממשיך לעשות כן אלמלא סכסוך הגירושין שנולד בין בתו לחתנו – במקרה זה לא ניתן לתבוע את הוצאות מזונות העבר שהוא הוציא.

ומן הכלל אל הפרט למקרה שלפנינו
מהעובדות שהתבררו לפנינו עולים שני נתונים: האחד, הנתבע שילם סך של 140,000 ₪ חודשיים לפני הגשת תביעת המזונות, ונטען על ידי בא כוחו כי מדובר בתשלום למזונות. מנגד התובעת שהוא שילם לה רק 30,000 ₪ למזונות הקטינים. נדרשת הבהרה אם שאר הסכום שהועבר לה היה במסגרת של חלוקת רכוש, או שמדובר בתשלום נטו של מזונות כטענת בא כוחו של הנתבע.

יש לציין כי גם שני הצדדים פתחו תיק למזונות קטינים. ביום 22/5/14 תבעה התובעת סך 10,000 ₪ לחודש למזונות קטינים; ויומיים לפני כן (20/5/14) תבע הנתבע להעמיד את סך מזונות הקטינים על 2,500 ₪ לחודש. כלומר קיימת הסכמה בין הצדדים כי החל ממועד זה – סוף חודש מאי 2014 יש לשלם מזונות לילדים. גם לא ברור אם לפי דברי התובעת סך ה־30,000 ₪ ששילם הנתבע הוא כמקדמה מחודש מאי 2014 ואילך או על החודשים שלפני כן. בנקודות אלה נדרשות הבהרות על ידי באי כוחם של הצדדים, ולחילופין אם ברצונם לקיים דיון יש להגיש בקשה מסודרת במזכירות בית הדין.

אשר לתמיכתו של אבי האם: עקרונית, כפי שכתב בעל ה'תרומת הדשן' אין לראות במי שזן קטן או יתום כדין פורע חובו של חברו אלא כמצילו מן ההיזק משום שלא יכול לראות בעוניו וצרתו, וכתב המהרשד"ם שקל וחומר כשמדובר בקרוב משפחתו, וגובה את הוצאותיו.

לפיכך, במקרה שלפנינו שהנתבע העביר לתובעת סכום גדול על חשבון המזונות, ברור שאין כאן דין 'מצילו מן ההיזק' משום שהאב־הנתבע כבר הניח לתובעת ולילדים סכום משמעותי מעבר לצורכן לפני הגשת התביעה. במהלך הנישואין התובעת והקטינים חיו ברמה גבוהה והיו רגילים לחיי רווחה ומותרות אך בעקבות משבר הגירושין ועזיבת האב הם נאלצו לרדת ברמת החיים וכאן נחלץ לעזרתם הסבא־אבי האם שהזרים לחשבונות התובעת סכומי עתק. במצב זה אין אפילו נדון של פורע חובו של חברו מאחר שהאב איננו חייב לזון את הקטינים לפי רמת החיים שלו אלא רק לפי צורכם, כך שאין כאן חוב שכביכול נפרע (וכפי שכתב ה'בית יוסף' בדיני כתובה סימן ח').

הרב אריאל ינאי
אנו מצטרפים לפסק הדין.

נפסק:
1. הנתבע חייב במזונות סך 5,600 ₪ דמי מזונות ומדור, לחודש. שני הצדדים יישאו בשווה בהוצאות רפואיות או חינוכיות חריגות.
2. חיוב זה הוא הוא מכאן ולהבא.
3. מזונות העבר מיום 20/5/14 עד היום. לעת עתה שיעור המזונות יישאר בגובה המזונות הזמניים שנפסקו עד כה עד לקבלת הבהרות באי כוחם של הצדדים בנוגע להעברת הכספים שהנתבע העביר לתובעת קודם הגשת תביעתה.

על באי כוחם של הצדדים להבהיר ולסכם אם הסכום שהעביר הנתבע הוא סכום נטו ששולם למזונות הקטינים, או שחלק הארי שבו ניתן כחלוקת רכוש. ההבהרות יומצאו לנו בתוך 30 יום ולאחר מכן יוכרע אם יש מקום להגדיל את שיעור המזונות גם למפרע.
4. כל צד יישא בהוצאות שכר טרחת עורך דינו.

ניתן ביום כ"ד באלול התשע"ה (08/09/2015).