העובדות כפי העולה מהחומר שבתיק

הצדדים הם זוג נשוי ולהם שלוש ילדים בגירים, ופרודים מזה כשלוש עשרה שנה בפועל. שני הצדדים הם בעלי זכויות שוות בנחלה במושב [ט'].

האשה פתחה בתביעה למדור ספציפי לפני קרוב לחמש שנים.

בדיון הראשון שהתקיים בתאריך ט"ז טבת תשע"א 23/12/10, טענה האשה בביה"ד שבעלה החל להשתנות ונעשה אגרסיבי כבר משנת 2002 עד כדי שעורר בה חשד שהוא מקיים קשר עם אשה אחרת, מה שהתברר כנכון לאחר שהאשה הוציאה ממנו הודאה, ומאז נאלץ לצאת מהבית לדרישת הבן, תוך שעשו הסכם "הפרדת כוחות" בשנת 2007 למשך שנה, ולאחריו – כאשר הבעל לא השיב לבקשותיה לחזור הביתה, היא ביקשה לערוך הסכם ממון בשנת 2009 שקיבל תוקף פס"ד בבהמ"ש. ומאז התברר לה שאיננו רוצה לחזור הביתה ושמשך כספים מהמשפחה לממן את האשה הנשואה הזרה שחי עמה.

"לסיכום, קשה שיהיה לי אימון בו. אני כרגע לא מעונינת בגירושין... אני תובעת כעת מגורים לפי הסכם הממון בו התחייב שהוא משלם כל הוצאות הבית."

הבעל השיב כי מה שגרם להליכתו לאשה אחרת, זו התקשורת הלקויה ו"חומות האיבה" כלשונו, שהיו ביניהם, שהיו מורכבות מהרבה דברים קטנים, עד כדי שהיו מסוגלים לנסוע באוטו שעתיים מבלי לדבר מילה. עוד לפני 2002 היו בייעוץ זוגי כי לא היה ביניהם קשר, וכשהגיע תורה לעשות שיעורי בית, היא הפסיקה את הטיפול. כמו כן היתה מקנטרת אותו בענייני עבודתו.

"כשהייתי צריך להחליף את אחי בעסק, אשתי היתה טוענת כנגדי שאחי בסדר ואני לא בסדר... אמרתי לאשתי: היום עשיתי עיסקה ב-100,000 ₪ והגיבה "לא תרויח כלום". לא היה שום עידוד ממנה. ראינו שיש לנו נישואין רק על הניר. גם במכתב ששלחה לא היתה מסוגלת לכתוב שהיא אוהבת אותי. באופן טבעי התפתח קשר. יש לנו ילד שסובל ממחלה. אני רוצה היום שנתגרש... הבית הוא קר ומנוכר כולל עם הילדים. אם בא מישהו לבית היא אומרת אל תעשו את זה ולא את זה. היא הלכה חמש שנים לריקודי עם והצעתי לה שנלך לרקוד יחד, בהתחלה היה בסדר, ואחר כך טענה "תראה איך פלוני ופלמוני רוקדים". אמרתי לה מה זה מעניין, העיקר איך אנחנו יחד. אחר כך התחלתי לרקוד עם אחרת וגיליתי פתאום שיש מישהי שאני יכול לדבר אתה..."

בענין הסכם הממון השיב: "אני הסכמתי להסכם כי גם רציתי את זה עקב כך שהרגשתי כמו בבית הסוהר. לא היה כלום". עוד אמר הבעל: בין השיחות שהיו לנו, אשתי סיפרה לי: "גם אני הכרתי מישהו, והקשר לא המשיך."

האשה הכחישה את טענת הבעל שהיא אמרה לו שהיה לה קשר עם מישהו. ראה פרוט' (תאריך טז טבת תשע"א 23/12/10) שורה 53. ומשמע מזה, שרק זה הכחישה, ולא כל דברי הבעל שנאמרו מקודם, וכן הודגש הדבר בפרוטוקול שרק הנאמר שם בשורה 51-50 היא הכחישה.

באת כח הבעל הוסיפה כי האשה יזמה את הסכם הממון, ואחר כך הוסף בהסכם בכתב יד שאם יהיה למי מהצדדים קשר עם צד ג' לא יהיה חלק לצד השני בבית. הנוסח הזה מתייחס גם כלפי האשה. ומזה רואים שזה הדבר היחיד שהיא רואה. אין שום סיכוי לשלום בית ביניהם וכל מטרתה של האשה, היא רכושית. הנחלה של הצדדים במושב שווה הון רב באופן שגם לאחר חלוקה, יהיה לכל צד די והותר. שלום בית לא יהיה כאן.

בא כח האשה השיב כי "התוספת הנ"ל נכתבה ע"י בית המשפט ולא ע'י האשה. האשה כתבה עוד לאחרונה לבעל שהיא אוהבת אותו. עצם הענין שהבעל לא הגיש תביעת גירושין, זה מראה שהוא רוצה יעוץ ולא גירושין. האשה לא תובעת גירושין ומגיע לה להתגורר בבית כל ימי חייה".

יצויין כי הבעל הגיש תביעה לפירוק שיתוף בביהמ"ש ובהמ"ש קיבל את תביעתו, ובסמוך לכך הגישה האשה תביעה למדור ספציפי בביה"ד. בפועל מאז ועד היום האשה מתגוררת בנחלה והבעל לא מימש את פסק הדין לפירוק שיתוף מתוך התחשבות באשה.

בהחלטת ביה"ד מאותו היום נאמר:

"לביה"ד נראה כי גם האשה אינה רוצה שלו"ב וכל הבקשה היא רק נגד הבקשה של הבעל לפירוק שיתוף שהוגש בביהמש"פ הגישה בקשה למדור ספציפי ביה"ד הציע לצדדים להתגרש האשה לא התנגדה ולפיכך לביה"ד לא נראה לתת צו למדור ספציפי ועל הצדדים לנהל מו"מ להגיע להסכם גירושין לטובת שני הצדדים."

על החלטה זו הוגש ערעור ע"י האשה לבה"ד הגדול ובה"ד הגדול דחה את הערעור וחיזק את החלטת בה"ד האזורי, שאין מקום למדור ספציפי כשנתפרדה החבילה ופרצה קטטה בין שותפים, וציין לחזו"א בדעת הר"י מיגש והרא"ש שנשאר בצ"ע והכריע ע"פ מהרי"ט ח"ג (סי' כד) שבזה אמרינן גוד או אגוד, ובפרט שהבעל מאס באשתו באמתלא מבוררת ולהרא"ם פטור ממזונותיה ומדורה כשמוכן להשליש גט, ומה גם "שנראה שאין פני האשה לשלום כעולה מהסכם הממון בו מעגנת זכויותיה אם יהיה לה שותף לחיים". משפט זה מצביע בבירור שאין פניה לשלו"ב ומקעקע מהיסוד תשתית לבנית שלו"ב". ועוד בה שכלל לא תבעה שלו"ב, שעל זה צריכה להיות מושתתת בקשה למדור ספציפי. עוד הוסיף בה"ד הגדול להבהיר כי "המכוון בהסכם הוא, שאופיו הוא הסכם ביניים עד הגירושין, שזכות המגורים קיימת לאשה כל זמן שאין תביעת צד אחד לפירוק" ושלל ביה"ד הגדול את פרשנות ב"כ האשה שכל עוד אין הסכמה למכירת המשק, מגיע לאשה בו זכות מדור.

דעה נוספת בביה"ד הגדול העמידה במרכז ההנמקה של דחיית הערעור את עצם נימוקו של בה"ד האזורי ולפיו כיון שהפירוד ישן מאוד ושלו"ב לא יכון, ונראה שאין פני האשה לשלו"ב אמתי אלא להשגת רכוש, לפיכך די בכך כדי שביה"ד ישאר פסיבי ולא יתערב לתת הסעד המבוקש. עוד כתב בדה"ג פרשנות לביה"ד האזורי שאף שהבעל לא היה בסדר שהלך לאשה אחרת, ניתן לקבל זאת בהבנה בהתחשב בנסיבות, ויוצא מדברי בידה"ג שנימוק זה הוא עכ"פ מסמר נוסף בארון קבורת שלום הבית.

כמו כן הבליט בידה"ג בפרשנותו את העובדה שהאשה לא פנתה לבקש מדור ספציפי אלא בסמוך וכתגובה לבקשת הבעל לפירוק שיתוף. עוד ציין לכך שהאשה לא התנגדה להצעת בה"ד להתגרש. נימוק נוסף של בדה"ג הוא שהאשה במו ידיה מנעה את זכותה למדור ספציפי כשחתמה על הסכם הממון שמשמעותו היא הסכם ביניים עד שאחד הצדדים ידרוש את פירוק השיתוף. ע"כ תמצית פסק בית דין הגדול.

יצויין שחיזוק מפתיע או לא מפתיע לקביעת ביה'ד האזורי והגדול התקבל דוקא מב"כ האשה שטען בדיון שהתקיים בביה"ד הגדול (ד' אייר תשע"א): "לדברי חברתי, המשק שוה ששה מיליון, אם מרשתי תקבל מחצית, היום תעזוב האשה את המשק". על כך השיבה ב"כ הבעל: כאן רואים שהכל מס שפתיים.

אחר הדברים האלה, הגיש הבעל תביעה לגירושין וביה"ד בהחלטתו מתאריך ב' שבט תשע"ב (26/1/12) קיבל את תביעתו ונימק כדלקמן:

לביה"ד נראה כי גירסת הבעל נכונה יותר, אשר לפי זה יש מקום לחייב את האשה בגט פיטורין מכיון שדינה כדין מורדת. אך בינתיים לא נשמעו הוכחות ברורות במרידת האשה, ולפיכך ביה"ד קובע באופן חד משמעי כי על האשה לקבל את גיטה לאלתר, ונושא הרכוש נידון בביהמש"פ. יש לציין כי הצדדים כבר הגיעו בעבר להסכם חלוקת ממון בביהמ"ש, דבר שמראה שגם האשה אין פניה לשלו"ב ורק לקבל נתח גדול יותר ברכוש. יש לקבוע תאריך נוסף לפי היומן ולהזמין את הצדדים, והבעל יוכל להוסיף הוכחות לטענתו על מרידת האשה, וכן האשה תביא הוכחות, וביה"ד יחליט בהתאם בבקשה לחיוב ובבקשה לסנקציות על האשה.

כבר עתה יצויין שמכמה סיבות לא התקיימו כל דיוני הוכחות לא לכאן ולא לכאן.

לאחר מכן התפתח פולמוס סביב אמירת הבעל באחד הדיונים כי אם לא תרצה האשה לשחררו כי אז הוא מוותר על הגירושין וכו'. האשה התלוננה על ביה"ד בפני נציב התלונות על שביה"ד המשיך בדיוני הגירושין חרף בקשת הבעל למחוק את תביעתו וטענה שהתלונה נמצאה מוצדקת. ביה"ד הבהיר שלא זאת היתה כוונת הבעל¹, ושממילא כבר ניתנו פסקי דין לגירושין וכו'. ב"כ הבעל הבהירה בתשובתה שלא בנקודה זו נמצאה התלונה מוצדקת ושהיתה כאן הטעיה מכוונת של האשה. האשה ביקשה בשל הנ"ל לפסול את מותב ביה"ד. ב"כ הבעל הגיבה שהאשה טועה מטעה וגורמת לעיגון הבעל וכו'. האשה ערערה על אי פסלות מותב ונדחתה כעולה מכת"ב ב"כ הבעל להטלת סנקציות על האשה שהוגש ב29/1/15.

על בקשת ב"כ הבעל להטלת סנקציות נגד האשה הגיב ב"כ האשה שאין עדיין פס"ד לחיוב גט, ושהאשה תיאות להתגרש לאחר שיקבע שהינה זכאית לכתובה כדרישתה. ביה"ד קבע דיון שהתקיים בתאריך כ"ז ניסן תשע"ה ובו העלה ב"כ האשה דרישה לכתובה בסך 300.000 ש"ח, ונכונות להביא עדים על בגידת הבעל. ב"כ הבעל טענה שביה"ד פסק חיוב גט ולא היה על כך ערעור במועד ושאין האשה זכאית לכתובה, ושמסמכימה לקבל ולכבד כל פסק של ביה"ד.

ועד כאן סיכום העובדות העולות מהתיק.

והנה אף שב"כ האשה ביקש להביא עדים, אין ביה"ד מוצא שיש צורך בדבר. הסיבה לכך, לפי שהבעל הודה בדיון האחרון שהוא חי חיים כפולים, ומשכך אין כבר צורך בעדים על כך. הבעל מצידו לא דרש להביא עדים לטענתו שאשתו מרדה בו וגרמה לו לתת עיניו באחרת, ואף הסמיך את ביה"ד לפסוק על פי החומר שבפניו כעולה מדברי ב"כ בסוף הדיון האחרון. לפיכך ידון ביה"ד לפי החומר שבתיק.

והנה גם אם בדיון האחרון בו השתתף הח"מ לראשונה בתיק זה, ההתרשמות היתה כי הבעל אשם לגמרי במצב, מחמת בגידותיו שהודה עליהן לראשונה בפה מלא, ואילו ההתרשמות מהאשה היתה כי לא נמצאה בה כל אשמה, ועפ"ז – ומתוך שביה"ד לא איתר תחילה את כל יתר החומר שבתיק הנוגע לדיונים מראשית התיק לרבות פסיקת ביה"ד הגדול שעד היום לא הוכנסה לתיק, ושרק אגב החיפוש בכתבי-בי דין נודע לח"מ כי קיימת פסיקה מביה"ד הגדול, ולבקשת הח"מ נשלחה אליו מביה"ד הגדול באמצעות המייל – נכתב פסק דין מנומק באריכות שכל כולו לטובת האשה ובו זיכה הח"מ את האשה במלוא כתובתה המוצמדת למדד.

[ויש להצטער כי לעתים – בעידן התיקים הממוחשבים – יכולות תקלות כאלו להתרחש, מחמת הקושי לרכז, בתיקים מורכבים, את כל החומר בבת אחת "מול העיניים" כבעבר, עת היו התיקים פיזיים].

מכל מקום אין מותב זה – ששמע רק את הדיון האחרון – רשאי להתעלם מהתרשמותו של ביה"ד בהרכבו הקודם ששמע את הצדדים בראשית הדיונים בשערי ביה"ד משנת תשע"א, ואשר החליט כי עיקר האשמה באשה וכבר כמעט דן אותה כמורדת, ואף החליט על דיון להוכחות ומתן סנקציות כנגדה, וכבר דחה על הסף את בקשתה למדור ספציפי. נוסיף לכך שגם ביה"ד הגדול חיזק את פסק דינו של ביה"ד האזורי ביתר שאת, כמובא לעיל.

בבואנו כעת לדון בנושא הכתובה, השאלות העומדות בפנינו לבירור הן איפוא:
1. האם גם את הכתובה יש לשלול מהאשה מאותם טעמים שמחמתם שלל ביה"ד את זכאותה למדור ספציפי, שהרי גם אם הבעל הודה שבגד, מכל מקום הרי טען שהיא גרמה לו במרידתה, ואם לא הוכיח טענתו זו, מכל מקום הדבר תלוי בשאלה מי מוחזק בכתובה. מאידך, נראה כי בדיון הראשון עדיין לא הודה הבעל בפה מלא בבגידה, אלא רק אמר שמחמת התנהגות אשתו, "רקד עם אחרת שמצא אצלה אוזן קשבת ובאופן טבעי התפתח קשר", סתם ולא פירש מה טיב הקשר, משא"כ בדיון האחרון שהודה בפה מלא שניהל חיים כפולים ללא ידיעתה, ובגד בה ממש. ואילו הודה כבר בראשון במה שהודה באחרון, יתכן שהיתה זכאית גם למדספ"צ, ועכ"פ זכאית היא לכתובתה אחר שהבעל הודה בבגידתו, ואילו הוא לא הוכיח מרידה לכאורה.

2. בנוסף, יש לדון אם זכאית לכתובתה בהתחשב בעצם כריתת הסכם הממון שעליו חתמה ושקיבל תוקף פס"ד בבהמ"ש, בהתחשב ברכוש ובממון שמקבלת בהסכם הממון, ובהתחשב בהנאת שימושה בנכס המשותף גם לאחר שנפסק פירוק שיתוף ושעליה להתגרש, שיש עכ"פ לבצע קיזוז.

3. אם נאמר שהיא זכאית לכתובתה, עדיין יש לדון אם סכום הכתובה יהיה צמוד, אחר שהסכום הנקוב בה הוא במטבע הל"י שכבר נפסל. כמו כן יש לדון אם זכאית גם לתוספת פיצוי מלבד הכתובה.

ונדון על ראשון ראשון בס"ד:

האם הבעל חייב לשלם כתובה
לכאורה יש לומר שלא הרי דין מדור ספציפי כהרי כתובה. ויתכן שגם אילו הודה הבעל בפה מלא גם בדיון הראשון על חיים כפולים, מכל מקום כאשר לביה"ד ברור שלא יכון שלום, והמדור הספציפי רק יסרבל את פתרון משבר בני הזוג, וכפי שנוכח ביה"ד בנדוננו, שכבר הצדדים גרים בפירוד ובאיבה זמן רב ושגם האשה לא התנגדה לגירושין, זו כבר סיבה לשלול את המדור הספציפי, ואחת לי אם הבעל אשם או האשה. וכזו היתה סברת ביה"ד הגדול בהחלטתם בתיק זה, שלאורך התיק התבררה כנכונה, שהרי גם לאחר שרישמית לא קיבלה את מבוקשה בדמות צו למדספ"צ, מכל מקום ישיבתה במדור בפועל היא זו שעד היום מונעת את הגירושין וגורמת לעיגונו הממושך של הבעל.

משא"כ בזכאות לכתובה, יש לברר בשלמי הרעה הזאת, שאם הבעל גרם ע"י בגידתו לפירוק הבית, דין הוא שישלם במיטבא. ואם יתברר שהאשה הדיחה אותו במעשיה ובהקנטותיה לחפש מנוח אשר ייטב לו בשדות זרים, יתכן ובנסיבות מסוימות יהיה פטור מכתובתה, שהרי היא נתנה אצבע בין שיניה.

וכבר כתבנו במקו"א בענין זה דהיכא דמספקא לן אם המאיסות קדמה להליכה לאשה אחרת או איפכא, ומהם נדפס בספרי שו"ת בדבר משפט חאהע"ז ח"א (סי' מז עמ' תמח) ושם הבאנו את מ"ש בפד"ר (יא' דף 205-206) שכאשר יש להסתפק אם המאיסות קדמה לנתינת עינים באחר/ת או להיפך, ה"ז כמאיסות ללא אמתלא מבוררת ולכן אין לפוטרו מחיוב שאר וכסות, ותמהנו עליו מדברי ה"בית יעקב" (ר"ס ע"ז) ו"בני אהובה" (פי"ד מהל' אישות הט"ו) שכתבו היפך מזה, ושגם הב"ש בסי' עז (ס"ק כז וכח) שכתב דבלא אמתלא מבוררת אם תפסה מהני, מוכח דס"ל כדברי הבית יעקב הנ"ל ואכמ"ל. וציינתי שראיתי בגליון הפד"ר של הגרח"ש שאנן שליט"א (אב"ד נתניה ות"א לשעבר) שציין לשו"מ קמא ח"ג סי' מו ד"ה ובזה (השלישי) שכתב שכשהוכחה המאיסות, אין מפריע שענ"ב. עכ"ל. וש'בר מן דין' נלע"ד שכשם שאמרו באשה, אם היא זנתה כליה מי זנאי (כתובות קא:) ונפסק באהע"ז (סי' קטו ס"ה) אף שגרמה להרס הבית בזנותה, כ"ש שיש לומר כן בבעל. עכתו"ד שם.

ובפרט בזוג שאינם שומרי תורה ומצוות ברמה של הצדדים בתיק זה, שאינם רואים בסיטואציה כזו מעשה בגידה ולא חמיר להו אפילו איסור אשת איש, וכפי שקרה בנדון זה ממש שכאשר הבשילו התנאים ל"הסכם ממון", שני בני הזוג יחד חתמו על אפשרות שכל אחד מהם יכניס בן/בת זוג לחיים שלו בטרם סידור גט ביניהם. אילו רצתה, יכלה האשה לחתום על נוסח כזה: "האשה מצהירה כי לא תכניס בן זוג אחר אלא לאחר שיסודר גט. אם הבעל יביא בת זוג כו', לא יהיה לה חלק בנחלה". או "למען הסר ספק לא יהיה לכל אדם אחר פרט לבעל ולאשה חלק בנחלה", או, להשאיר את הנוסח הקודם לפני שהעבירו עליו קו, ופירטו "ברחל בתך הקטנה" למה הכוונה. והטענה שנטענה ע"י ב"כ האשה שהשופט הוא שכתב, מוטב לה שלא נטענה. (עי' ש"ע חו"מ סי' ס סי"ב וב"י אה"ע סוף סי' סו). ואף שהאשה בחתימתה 'שחררה' את הבעל להביא בת זוג אחרת, והאיש הוא זה שבחתימתו 'שחרר' את האשה להביא בן זוג אחר, מ"מ מזה נבין שכבר לא רצתה בו יותר, שהרי אין אשה מתקנא אלא בירך חברתה (ילקוט אסתר תתרנג), וזו שכבר אינה מתקנא, ש"מ שכבר אינה מרגישה אשתו.

לפי זה, בנדוננו שהבעל הקדים את ההסכם, ועשה מעשה לחיות עם אשה אחרת לפני הגט – לטענתו באשמת אשתו שהיתה מקניטה אותו ומתרחקת ממנו וכו', הרי שאילו הוכיח טענתו זו באופן מלא, יתכן היה לפוטרו מכתובתה בשופי, שהרי לפי נורמות זוג זה, אין איסור לחיות עם בן זוג אחר בטרם ביצוע גט, ומה שנקרא "בגידה" בעיניהם הוא רק "חיים כפולים" מאחורי גבו של הצד השני בעוד היחסים ביניהם תקינים. דא עקא שלכאורה לא הוכיח הבעל את טענתו בבירור, אם כי קיימים סימנים בחומר שבתיק לטענת הבעל גם בדברי האשה עצמה שכתבה במכתבה לבעל: "...עם תיקונים הנדרשים מצידי... יש הרבה דברים חשובים יותר מאשר ויכוחים טיפשים...".

ויש לדון מה הדין כשקיימת הכחשה ביניהם ואין הוכחה למרידה שקדמה לבגידה², האם יוכל הבעל לטעון שהוא מוחזק בממונו, וברי לו שהיא גרמה. ובכלל, האם טענה זו שהיא גרמה - יש בה לפוטרו, או שנאמר שכיון שהודה שבגד, ומאידך גיסא לא הוכח לגמרי שמרדה, דין הוא ששלם ישלם, שאדרבה בידי האשה יש שט"ח וא"י לומר פרעתי. ועוד, דשמא גם אילו הוברר שמרדה בו וכו' עדיין לא הותר לו לבגוד, אלא היה לו להגיש תעצומותיו לביה"ד על מרידתה, דאטו מי שהזיק את חבירו היזק חמור בגופו, יוכל להצטדק כי חברו התחיל... שהעליב אותו? [ובכלל יש לחקור עוד אם עצם המרידה נחשבת לקלקול האישות, כך ש"בית חרב החריב" הבעל, ו"קמח טחון טחן". ועוחל"מ].

השפעת שיהוי התביעה לענין כתובה
והנה בשו"ת חכם צבי (סי' קלג) כתב וז"ל:

ששאלת, ראובן שבא על אשת איש וחוזר בתשובה ואשתו תובעת ממנו גט וליתן לה כתובתה כדאיתא בש"ע עכת"ד. ואני אומר: נשתקע הדבר ולא נאמר לכוף איש כי ינאף את אשת רעהו להוציא את אשתו בגט ואפי' במומר לכה"ת איכא פלוגתא וכבר נודע דבמקום פלוגתא לא כייפינן. ואף לדברי האומרים דכופין לגרש במומר לכה"ת, אין זה ענין לנ"ד, ודברי חדושי אגודה שהביא הרב רמ"א אינם ענין לכאן, דהתם ברועה זונות ומוחזק לכך ועומד במרדו, ומטעם שכתב בעל האגודה דרועה זונות יאבד הון, וסופו לא יהיה בידו לפרנסה. ואף שאין דעתי נוחה בטעם זה שיהא נידון על שם סופו כבן סורר ומורה, דחידוש הוא ולא גמרי' מיניה, מ"מ אפי' לדברי האגודה אין הדברים אמורין אלא במוחזק לכך.

ולענ"ד הוא צריך ג"כ התראה אפי' לדעת בעל האגודה, לא מיבעיא לענין הכתובה דצריך התראה, דלא יהא זה חמור מעוברת על דת להפסידה כתובתה בעיא התראה כדמסקי' בפ' ארוסה, והדברים ק"ו, ומה התם דלהחזיק ממון ומקולי כתובתה שנינו בכל מקום, אעפ"כ צריכה התראה, הכא דלהוציא כתובה מיד הבעל, עאכ"ו דצריך התראה. ולא עוד אלא דאף אם רצונה לצאת בלא כתובה, אין כופין אותו כלל לגרש אלא אחר התראה, דלא יהא איסורא קל מממונא, וז"ב בעיני אף לפ"ד בעל האגודה.

ואיך שיהיה, אין נ"ד דומה לדברי בעל האגודה, דהתם מיירי במוחזק ורגיל בכך ועוד דלא היתה כאן התראה. ועוד שהרי שב בתשובה ורוצה לקבל עליו דברי חברות, ואפילו אם היה מומר גמור, אם לא כפוהו עד ששב לדת ישראל, ודאי שאף האומרים לכוף למשומד יודו, כיון שלא כפוהו בעודו בהמרתו, כיון שחזר בו, שוב אין לכופו. ומכ"ש ברועה זונות שבא לשוב בתשובה, שאף בעל האגודה מודה שאין כופין, אם לא בשעבר על קבלתו פעם ושתים. ודבר פשוט הוא שאין לך דבר העומד בפני תשובה, וגם חוזר לכשרותו לכל דבר תכף כשיקבל עליו דברי חכמים לשוב בתשובה שלמה. סוף דבר המעשה בנ"ד ליתן גט, הוא שלא כדין ועתיד ליתן את הדין. ולהיות הדברים ברורים וגם שאני טרוד מאוד, לא הארכתי ושלום כנפש הצבי אשכנזי ס"ט." עכ"ל.

ומכאן נלע"ד ללמוד לנ"ד, שאילו באה האשה לבה"ד לתובעו לשוב לשלו"ב כשהחל המשבר וגילתה שהוא בוגד בה, ולא היה שב אליה, היה מקום לתת לה כל הסעדים הנדרשים, מחיוב או כפיית גט ועד כתובה. אבל כעת שלא פנתה לביה"ד להתרות בו ולהשיבו לשלו"ב, הרי שמלבד שלא היתה כאן התראה בזמן הנכון כדי להפסידו כתובתה וכמ"ש החכם צבי שחייבים להתרות בו, זאת ועוד שכעת שלא פנתה האשה לבקשת שלו"ב ולא זו בלבד אלא שעשתה את ההיפך הגמור: הסכם הפרדת כוחות, והסכם ממון שכל כולו אינו אלא שלב נוסף בדרך לגירושין גמורים אחר שחתמה בו על אופציה להכניס בן זוג אחר לחייה ועוד לפני הגט, הרי ששוב לא ניתן לתת לה סעדים כמי שבעלה בגד בה וחטא ואשם באופן חד-צדדי.

והטעם לזה, לפי שזהו ממש כדברי החכם צבי "שאף האומרים לכוף למשומד יודו, כיון שלא כפוהו בעודו בהמרתו, כיון שחזר בו, שוב אין לכופו". ואמנם בנדונו דן החכ"צ בכפיה למומר ורוע"ז שחזר בתשובה, משא"כ בנדוננו שעומד בדעתו לגרש אלא שמבקש לפטור אותו מכתובתה, מ"מ הסברא לפטור אותו ע"פ דברי החכ"צ שרירה וקיימת גם כאן, שכיון שלא דרשה את חזרתו הביתה "בעודו בהמרתו", קרי: בעוד היתה ידה על העליונה אילו תבעה חזרתו הביתה כשלא הסכימה עדיין להפרד ממנו, מה שהיה מזכה אותה בקבלת תביעתה לכתובה, אלא עוד התקדמה אתו לעבר גירושין מרצונה הטוב, ואף הסכימה היפותטית להכנסת אדם זר לחייה לפני הגט, מה שהיה סותם את הגולל על חזרה לחיים משותפים עם בעלה לכל הפחות מהבחינה ההלכתית שעל פיה אנו דנים ומתבקשים לפסוק כתובה, הרי חזר הדין להיות כעין מה שכתב החכ"צ ש"כיון שחזר בו, שוב אין לכופו."

ולענייננו כיון שאיחרה המועד וחזר המצב להיות ששניהם מורדים זה על זה ואינם רוצים זא"ז, ונראה שהוברר הדבר או עכ"פ סביר הדבר שהוכיח סופם על תחילתם שלא רצו זא"ז מתחילה, הרי זה ג"כ בבחינת ש"אי אפשר שוב לכופו" כדברי החכ"צ, ואם אינו ענין לכפיה לגט שהרי רוצה הוא לתת גט, תנהו ענין לכתובה שא"א לכפות עליו לשלם כתובה בנסיבות אלו, שהרי לא יתכן לבא בתביעה על הבעל על שלא הגיש תעצומותיו לביה"ד על מרידת אשתו, ובו בזמן לא לבא בתביעה כזו ממש כנגד האשה על שלא הגישה תביעתה לביה"ד להשבת בעלה הביתה, אלא החליטה "להסתדר לבד" כמו בעלה ע"י הסכמי ממון כנ"ל, מה שהכניס אותה להגדרה של "הוכיח סופה על תחילתה" שלא רצתה בו, ולכל הפחות לספק הוכיח סופה כו', כאשר הבעל טוען שמרידתה גרמה, ואף קיבל חיזוק לטענתו מפסקי הדין של האזורי והגדול, וממילא המע"ה.

במלים אחרות, משהגיעו הצדדים למצב שהם מורדים זה בזה גם דה-פקטו וגם כפי העולה מטענותיהם בדיון הראשון שתוכנו הובא בראשית פסק זה, וכפי שהתרשמו והחליטו גם ביה"ד האזורי וגם ביה"ד הגדול, ויש להוסיף: לרבות מדברי האשה עצמה במכתב ששלחה לבעלה ושהוכנס לתיק מטעמה, לטענתה כדי להחזירו הביתה, ולטענתו כדי להכשיר את הקרקע לדרישת כתובתה, שכתבה שהיו ויכוחים טיפשים וכו', שיש בדברים אלו כעין הודאה לדברי הבעל שאכן התנהגותה תרמה ג"כ לריחוק שבסופו של דבר הביא אותו לחפש מי שתתאים לו ותקשיב לו, א"כ לא יתכן שתבא עכשיו ותטען שהוא גרם ע"י בגידתו ותדרוש כתובה, כי למעשה לא ניתנה נבואה לביה"ד כדי לדעת מה האמת המוחלטת בדברים שבחדרי חדרים, ומי גרם לקלקול הנישואין, ורק השי"ת הוא היודע ועד אם יסתר איש במסתרים וגו', אלא שאנו כבי"ד כוחנו בפינו לבא בטענה כנגד הבעל הטוען שהאשה התחילה במרידתה וגרמה לבגידה, ולומר לו שאין זו דרך מוציאתו מידי עבירה, שהרי היה עליו לבא לביה"ד לתבוע, ולא היה לו לעשות דין לעצמו, בפרט כשאין בידיו הוכחה של ממש שהיא מרדה, ואילו על בגידתו הרי הודה.

וא"כ כשאותה טענה עצמה רובצת לפתחה של האשה, שכבר גם היא עשתה דין לעצמה והחליטה להפרד, גם אם לטענתה משום שלא הצליחה לשכנע את בעלה לחזור וכו', הרי גם לה אין הוכחה של ממש על כך, והרי הבעל טוען כל בתר איפכא והוא אומר שבאמת איננה רוצה אותו, וכל מטרתה היא הפקת הטבות רכושיות שאינן מגיעות לה, ויש גם בזה הודאת בעל דין של האשה שחתמה על אפשרות של הכנסת אדם זר לחייה ואשה זרה לחיי בעלה, א"כ כאשר היה לה להגיש בזמנו תביעתה לשלו"ב ולא הגישה, הרי איחרה את המועד והגיעה בפנינו במצב של "מורדים זב"ז" ולא תוכל כעת להחזיר את הגלגל אחורה, וכסברתו של החכ"צ. ובפרט שהרי החמיצה את המועד שהיה ניתן להתרות בבעל בטרם מחייבים אותו לשלם את כתובתה.

ואין לומר, הרי כאן האשה ג"כ "חוזרת בתשובה" ממרידתה, ומבקשת שיחזור הביתה, וא"כ כשם שהחכ"צ כתב שמקבלים את הבעל, כך יש לקבל את האשה בתשובה, זה אינו, שעד כאן לא אמר החכ"צ אלא שלא לכפות את הבעל לגרש כשחזר בתשובה, לפי שחומרת כפיה על הגט שלא כדין, מחייבת לתת לו הזדמנויות, משא"כ בנ"ד שהבעל מגרשה לרצונו, והוברר שלא רצתה אותו, שחתמה מרצונה וכו', והרי היא כבר מאוסה עליו אחרי פירוד ממושך כ"כ מחמת מעשיה [ומחמת הפירוד הממושך שנגרם גם משום שלא פנתה לביה"ד במועד הראשון בעוד המכה טריה, שאז אולי היה מקום להשיבו], ולא יתכן להאכיל אדם את השנאוי עליו, ורק אילו באה תכף בראשית המשבר היתה עליו טענה אם לא היה חוזר בו, זאת מלבד שהתרשמות ביה"ד היתה כי מעשה מפיק מידי מחשבה, שמעשיה מראים שאיננה רוצה אותו. ולענין כתובה, דינם כאמור כשאינם רוצים זא"ז.

כשהגירושין מחמת רצון שניהם, מתי חייב בכתובה
בשיטת רבנו ירוחם במורדים זה על זה לענין כתובה
אלא שהיא גופא אם באנו לדון מחמת שאינם רוצים זא"ז, לכאורה עדיין יש מקום לחייבו בתשלום כתובתה, שהרי זה לשון התשב"ץ (ח"ב סי' רצב): "אם כתב תוספת מעצמו והיו הגירושין ברצון שניהם, גובה הכל". אלא שאולי יש לומר שכוונת התשב"ץ היא למקרה ששניהם רוצים להתגרש מבלי שפשעו זה בזה, אלא שלא היתה ביניהם התאמה, דמכל מקום תקנת חז"ל שייכת גם בזה שלא תהא קלה להוציאה ולכן גובה את הכל. משא"כ בנ"ד שטוען עליה שהיתה מורדת בו ומקניטה אותו וגרמה לו לעזוב אותה, ואינה ראויה לקבל כתובתה, ובנוסף ביה"ד התרשם שאיננה רוצה אותו והוי כעין רגל"ד לדברי בעלה, והוכיח סופה על תחילתה שהסכימה להסכמי הממון וכו', ובעלה מוחזק בממון, אפשר שלא בזה דיבר התשב"ץ.

אלא שאכתי יש לכאורה להביא ראיה מהגמרא ביבמות (סג:) "נתנני ה' בידי לא כו' זו אשה רעה וכתובתה מרובה", ומהתוס' בגיטין (מח:) ד"ה וכתובת, שכתבו שהטעם שתיקנו שכתובת אשה מהזיבורית, שמא תקניטנו שיגרשה ותגבה כתובתה, הרי שגם כשידוע שהיא קשה ומקניטה וכו', אין בכך כדי להפסידה כתובתה אא"כ מרדה בו ונתקיימו בה דיני מורדת והיא תובעת גירושין, או זנתה עליו וכו'. ומ"מ מתוס' זה אין כ"כ ראיה, דשמא מקניטתו בסתר. ועכ"פ מהגמ' דיבמות שפיר הוי ראיה לכאורה.

ומכל מקום נראה שנ"ד שאני, שכבר עשתה מעשה וחתמה על הסכם פירוד גמור שקיבל תוקף פס"ד בערכאות, ובעצם מבחינתה זה היה הסכם גירושין לכל דבר אחר שהותר לה גם לחיות עם אדם זר וכל הממון חולק ביניהם, ואף כתבו שאין להם יותר כל טענה ממונית זה על זה, ואילו לא דרש בעלה פירוק שיתוף למימוש ההסכם, נוח היה לה להשאר במצב זה עד 120, כשהיא "מפתו תאכל ומכוסו תשתה ובביתו תישן", ואף עם בן זוג אחר תחיה, ועל זה כתבה שאין לה יותר טענות כספיות, לשיטתה – בתמים או שלא – שההסכם היה שא"א לחלק את הרכוש אלא בהסכמת שניהם, ורק כאשר הובהר לה בהחלטת ביהמ"ש, ואפילו ע"י ביה"ד, שמשמעות ההסכם היא: כל עוד לא דרש אחד הצדדים חלוקת הרכוש, או אז החליטה לדרוש בתמורה לגט את הכתובה.

במצב זה נראה פשוט שלא בזה דיברה הגמ' יבמות הנ"ל וכו' שחייב עדיין בכתובתה, וזאת מכמה טעמים:
א. בגמרא הנ"ל מדובר בזוג החיים יחד אלא שמקניטתו, ולכן אין זו עילה להפסידה כתובתה, לפי שיש עדיין דרך לטפל ולמנוע את הקנטותיה ולהחזירה לשלום, ואם תכף רוצה לגרשה בגלל הקנטותיה, הרי זו בכלל מי שקלה בעיניו להוציאה, ועכ"פ הוא בחזקת חייב, דנתת דבריך לשיעורין, ומאן מפיס מה שיעור ההקנטה שכבר לא תהיה בגדר "קלה" להוציאה. משא"כ כאן שכבר הסכימה להפרד ונפרדה לכל דבר בערכאותיהם, וקיבלה רשות בעלה לחיות עם אדם זר, וכמעט יש לומר על מי שעשתה כן שאסור לנו להשתדל להחזירם לשלום בית, שמא כבר היא אסורה עליו, א"כ לא בזה דברו שלא הפסידה כתובתה מחמת הקנטה.

ב. כיון שהם מורדים זה על זה, פטור הוא מתוספת כתובתה ע"פ מה שהעלו בפד"ר כרך ח (עמ' 324-325) בפס"ד של הגרי"ש אלישיב הגר"ב זולטי והגר"מ אליהו זצ"ל שדנו בחידוש דינו של רבנו ירוחם ומסקנתם בזה"ל:

והואיל והמקרה אשר בפנינו, הוא, שלכל אחד יש דין מורד כלפי השני, לכן אין הבעל חייב בתוספת כתובה כי אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה, והואיל וב"כ הבעל הצהיר בפנינו שהוא מוכן לתת לאשה עם מתן הגט אלפיים ל"י ע"ח כתובתה, הרי אין לחייב את הבעל במזונות האשה. כפי האמור לעיל, נראה מתוך מרשם ביה"ד האזורי שאין בידי האשה להוכיח טענותיה כלפי בעלה שהוא מרביץ לה וכו'. גם בעצם הטענות הנ"ל יש לציין כי כל השנים שחיו יחד - בטרם עזב הבעל בית האשה - לא שמענו שהאשה התלוננה על בעלה, ולא הגישה שום תביעה לביה"ד. עכ"ל.

ודון מינה ואוקי באתרין, שמורדים זב"ז וגם כאן לא שמענו שהאשה התלוננה על בעלה בטרם עזב את הבית ולא הגישה שום תביעה לביה"ד על בגידתו, שאין לה תוספת כתובה. ואף שנאמרו פירושים אחרים ברבנו ירוחם, הרי הבעל המוחזק יכול לטעון קים לי. ולענייננו, הרי הבעל ג"כ יוכל לטעון שאם אינה רוצה לקבל גט ללא כתובה, הוא ג"כ לא צריך את הגט ותוצרר אלמנות חיות אחרי שכבר זכה בתביעתו בחלוקת הרכוש, וכבר בעצם טען כן עד שביה"ד לא קבל את העדים של האשה מחמת זה כנז' לעיל, ממילא הגט הופך לתועלת שניהם, ולפ"ז גם לשאר הפירושים ברבנו ירוחם שהביא ידידנו הגר"י גולדברג שליט"א, חבר ביה"ד ירושלים במקום אחר (ירושלים תיק 742863/4), יש לומר דבכה'ג הוא פטור מהתוספת.

ג. אילו הוברר שגם אילמלא היה רועה זונות לא היתה האשה מעוניינת בבעל, ברור שלא היה ניתן אפילו לחייבו בגט, וכפי שהעלו בפד"ר כרך א (עמ' 141) בפס"ד של הגר"י עדס והגר'י"ש אלישיב והגר"ב זולטי זצ"ל וז"ל:

"במקרה שהאשה מורדת בבעלה ולא רוצה לחיות אתו בגלל איזו סבה שהיא, ואחרי זה נהיה הבעל רועה זונות אף שיש עבירה בידו, מכל מקום אין לחייבו משום זה לתת לה גט, כיון שהיא מורדת בו הרי הוא פטור ממזונותיה ושוב אין החשש שרועה זונות יאבד הון ולא יהיה בידו לפרנסה, וגם אין הטעם שברועה זונות הדבר נוגע לה שהוא גורע מעונתה וגם יש חשש סכנה לחיות אתו, דהלא היא מורדת בו ולא רוצה בכלל לחיות אתו." עכ"ל.

וע"ע בשו"ת עטרת שלמה קרליץ (ח"א סי' מג) ובשו"ת לב אריה הורוביץ (סי' יג) שהעלו כיו"ב, הבי"ד בס' אמרי משפט ח"א (סי' יד עמ' קכ) לידידנו הגר"י אלמליח שליט"א ראב"ד ת"א. ובנד"ד גם אם לא נאמר שהתברר הדבר כל צרכו, מ"מ רגל"ד יש ויש, ועכ"פ מספק הרי הוא מוחזק והמע"ה. וע"ע שם בעמ' קכא שהביא שו"ת הרשב"א (מיוחסות סי' קכ) שבעל המכה אשתו בטענה שמקללתו הצריכה הרשב"א עדים שמכה אותה חינם, הא לאה"כ אינה נאמנת על כך לחייבו להוציאה. עכת"ד.

ד. לאור הסכמת האשה לראות בהסכם הממון סוף פסוק לתביעות הכספיות הנובעות מקשר הנישואין והשותפות הממונית שביניהם, יש לומר שזה כולל גם את הכתובה אף אם לא הוזכרה בפירוש, לא מיבעיא לפרשנות הנכונה שניתנה להסכם ע"י בהמ"ש וגם ע"י בה"ד האזורי והגדול ולפיו איננו כי אם תחנת מעבר לקראת הגירושין ופירוק השיתוף לכשידרוש זאת אחד הצדדים, שלפי זה כבר נודע בעת עריכת וחתימת ההסכם שהוא ההסכם שמסיים סופית את טענותיהם הממוניות מכל סוג גם למקרה חלוקת רכוש ופירוד סופי, ומטבע הדברים כולל הוא גם את הכתובה השייכת להגדרה זו של "מכל מין וסוג", ובודאי שהוא מהדברים שבלבו ובלב כל אדם שכוונתו לכל סוג ממון כולל הכתובה. אלא שגם להבנתה המוטעית של האשה בהסכם, שלא תתבצע חלוקת רכוש אלא בהסכמת שניהם, הרי לשיטתה נועד ההסכם להשאירה בבית לצמיתות עד סוף ימיה עד 120, ולולא תבע הבעל פירוק שיתוף, היא לעולם לא היתה 'נזכרת' לתבוע שלו"ב וכתובה, נמצא שכוונתה בהסכם על ויתור על כל טענה מכל סוג, כללה גם את הכתובה גם להבנתה. אלא שרק כאשר ראתה שביהמ"ש קיבל את תביעת הבעל לפירוק שיתוף, היא הזדרזה לתבוע את הכתובה שעליה כבר ויתרה בלב שלם.

ואם תאמר: סוף סוף, כשהתברר לה שטעתה בהבנתה, א"כ היתה זו מחילה בטעות על כתובתה, יש לומר שהיא גופא עליה להוכיח שטעתה בתום לב בהבנתה, שהרי לשון ההסכם ואופיו מראה בבירור שפרשנותו היא: עד לזמן שירצה אחד הצדדים לחלק את הרכוש, כי אין כל הגיון שצד אחד יוותר לצמיתות על זכויותיו חינם, מבלי לפרש זאת בהסכם בפירוש. ולשיטתה נצטרך לומר שבעצם הוא נתן לה את חלקו בנחלה לכל ימיה מבלי להשאיר לעצמו מקום מגורים, זאת בזמן שעל שאר הממון באו חשבון לפרטי פרטים. דבר זה איננו מתקבל על הדעת. לפיכך הינה בחזקת שהבינה את ההסכם לאשורו, והיה ויתורה כולל כל טענות מכל מין וסוג גם למקרה חלוקת רכוש ופירוד סופי שאין ממנו חזרה, כאשר הותר לה לחיות עם בן זוג אחר לפי ההסכם, במלים אחרות: גם למקרה גירושין, בפרט ש'דה-פקטו' הם היו כבר חיים בנפרד זמן רב. ועיין בקובץ 'שורת הדין' כרך י"ב עמ' (רלז-רמז) שדן בכיו"ב באריכות בראיות נכונות והעלה כדברינו, אלא שלפע"ד לא היה שם כל צורך להסתמך על כפילות סעיפים כדי להחליט כן, אלא גם כשיש רק סעיף אחד בלבד על הוויתור מכל מין כו', יש לומר שהוא כולל גם את הכתובה.

בנדוננו הדבר ברור עוד יותר שהכוונה גם לויתור על הכתובה, שהרי כל בר דעת יודע שהכתובה נתקנה ע"י חכמי ישראל, והם אמרו שהעוברת על דת אין לה כתובה, וכיצד תחשוב לקבל כתובה ע"פ אותו ההסכם בו היא חתמה על אופציה לחיות עם אדם זר לפני הגט שאין לך עע"ד גדולה מזו, והרי זה כעושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפינחס. ועל כרחך שהויתור על כל תביעות מכל מין שהוא כלל את הכתובה.

ה. האשה קיבלה בהסכם ממון שנעשה ע"פ החוק האזרחי מה שלא זכאית לו ע"פ דין תורה, וממילא זה נחשב כתשלום כתובתה: דין תורה, מתקנת חז"ל, שמעשה ידיה לבעלה תמורת מזונותיה, ואין לאשה זכות במעשי ידי בעלה. בהסכם הממון שכרתו הצדדים ביניהם ואושר ע"י בהמ"ש כאמור, מקבלת האשה ע"פ חוק איזון משאבים ויחסי ממון, נתח מהפנסיה וקרנות השתלמות של הבעל הנובעים ממעשי ידי בעלה, שלא ע"פ דין תורה. לפי זה יש להחשיבם ע"פ ד"ת כפירעון כתובה גם לו היתה זכאית בודאות בכתובתה, והרי כבר התקבלה כתובתה. ואף שהאשה ג"כ עבדה והשתכרה, מ"מ פרנסת הבית היתה בעיקר על חשבון הבעל, וגם לאחר שעזב את הבית, המשיך לפרנס ולשלם את אחזקת הבית כאמור בהסכם, ואילו עיקר מעשי ידיה נשמרו לעצמה כעולה מהסכם הפרדת הכוחות באופן ברור וגם בהסכם ממון באופן חלקי.

החלק שקיבלה האשה בנחלה שבמושב: ואמנם חלקה שקיבלה האשה בנחלה שבמושב, זכתה בו גם ע"פ דין תורה, הן מדין שותפות, והן מדין מתנה שקיבלה מבעלה כשנרשמה הנחלה בחלקים שוים ע"ש שניהם, ובפרט שגם הבעל לא היה יכול כלל לקבל את הנחלה ללא נישואיו לאשה, וא"כ הרי היא שותפה מן הדין, שתרמה לשותפות את עצם השתתפותה ע"י הנישואין, ואין לראות בקבלתה חלק בנחלה, פירעון כתובתה. מכל מקום בקבלתה נתח מחלקו בפנסיה וכו', בודאי התקבלה כתובתה כאמור.

ומה שהביא עמיתנו הרה"ג שליט"א בשם ספר ערוך השלחן (חו"מ סי' ס' סע' כא וסי' סב סע' ו) ש"בזמנינו" אין ראיה מה שנכתב ע"ש שניהם כי לפעמים עושים כן "מפני איזה טעמים" כו'. הנה דברי ערוה"ש צ"ב, דהיכי נימא ש"בזמן חכמי התלמוד" לא היו כותבים לפעמים "מפני איזה טעמים", והלא גמרא ערוכה היא בסוגיא דמברחת (כתובות עט.), וא"כ אין הכי נמי שגם בזמנינו אם יתברר שהיה הרישום רק משום הברחה דהיינו שבאמת מעיקרא היתה הקרקע שלו ורק מחמת סיבה נאלץ לרושמה ע"ש האשה ג"כ, ניחא, אבל בנ"ד שמעולם לא היתה הנחלה שלו ולא זכה בה אלא גם משום היותו נשוי לאשה, שפיר דינה כשותפה, וזהו דינא דמלכותא, שמי שנתן – היינו המדינה - נתן על דעת כן שירשם ויחשב כשייך לשניהם מבלי להתחשב ממי בא הממון אא"כ נכתב אחרת בהסכם ממון שביניהם, שבזה יש לדון בדבר.

ועוד שהנה הבעל עצמו אמר הטעם "כדי לקבל הנחלה" ולא טען שיש לו טעם עלום, וא"כ מה מנע ממנו לכתוב תנאי עם האשה שבהיות והממון בא ממנו תתחלק הנחלה בחלקים לא שווים, וא"כ במה הוא שונה מבעל שקנה דירה מממונו וכתבה ע"ש שניהם שדינו כנותן מתנה כיון שלא התנה, והלא כך נוהגים כל בתי הדין בימינו אף שא"א לרוב הזוגות לקנות דירה אלא בעזרת משכנתא וא"א לקבל משכנתא אלא מי שנשוי (כך היה עכ"פ לפני כמה שנים ולא ידוע מה הנוהג היום), וכי יוכל הבעל לטעון שכיון שהוא הביא הכסף ולא היה אפשר לקנות בלי להיות נשוי לכן נרשמה הדירה ע"ש שניהם ולכן יש לחלקה באופן יחסי לפי השקעה? זאת לא שמענו מעולם, אלא הרישום קובע (כמ"ש בחו"מ סי' ס סי"ב) כל עוד לא הותנה אחרת, דאמרינן מתנה נתן לה, ולא בזה דבר הערוך השולחן, אלא על כגון רישום לצורך עקיפת חוק המס או הברחה מנושים וכיוצא. ועכ"פ יש עוד לברר מה דיני ה"נחלות" (של המושבים וכו') ע"פ החוק, אך לא נראה שיהיה בזה לשנות את האמור.

ו. בר מן דן, הרי האשה ממשיכה לגור בנחלה וליהנות מתשלומי האחזקה השוטפת שלה, גם לאחר שהבעל תבע וזכה בתביעתו בפירוק השיתוף, וגם לאחר שביה"ד פסק עקרונית שעל האשה להתגרש, וגם הטבות אלה שממשיכה האשה לקבל שלא ברצון הבעל ושלא כדין, דינם עקרונית להתקזז מתשלומי כתובתה גם לו היינו פוסקים שזכאית לכתובתה, שגם אחר שהבעל וויתר מטוב לבו והשאירה להתגורר עוד זמן ארוך בנחלה, מ"מ היה זה בתמורה ובתנאי לכך שתיאות להתגרש לאלתר, וכעת שעודנה מעכבת הגירושין, אדעתא דהכי לא וויתר.

ז. יודגש שע"פ ההלכה הבעל נחשב מוחזק בכתובה, שכך כתב בב"י (אה"ע סי' צח אות ב) וז"ל: "וכתב רבנו (הטור) כחומרי כל הפירושים... משום דכיון שהבעל מוחזק בכתובה, לא מפקינן מיניה אלא בדבר הברור לדברי הכל. עי' במרדכי וכו'. עכ"ל. ועיין בפתחי תשובה (אה"ע סי' קנד סק"ו) וז"ל:

וע' בס' ב"מ שכתב כבר כתבתי (ע"ל סק"ג) דלענ"ד י"ל הבעל חשוב מוחזק בכתובה ויכול לומר קים לי דיש לה דין מורדת אך עמ"ש ר"ס ע"ז עכ"ל. ושם כתב בזה דלפי דברי הב"ש דאתי עלה מטעם קים לי הי' נראה דאם הוא עשיר וזנה בפחות מהראוי וגלל כן אינה רוצה לדור עמו יש לה דין מורדת דהא בכה"ג גם להטור אין כופין לגרש אלא לזונה כראוי (עבה"ט בסי' ע' סק"ה). אבל לע"ד בלא קים לי אינה מורדת בכה"ג שאינה מורדת כדי לצערו כ"א לכופו לזונה כראוי. דהא קיי"ל בח"מ סימן ד' עביד אינש דינא לנפשי' וא"כ מי יכריחנה לילך לב"ד לכופו אם היא תוכל לכופו במרדה וכן מורה הלשון סי' ע"ז ס"ב ואם מרדה כדי לצערו מפני שעשה לי כו' וכיוצא בדברים אלו משמע דוקא כיוצא באלו שהם אך נקמה על העבר אבל לכופו על העתיד במה שהדין עמה אינה מורדת כו' עכ"ד ע"ש." עכ"ל.

הרי שנקט בפשיטות שהבעל מוחזק בכתובה. ומ"ש שמורדת כדי לכופו לאו שמה מורדת מדין עביד איניש דינא לנפשיה, הנה בנ"ד נמי חזינן דלאו כדי לעשות דין לעצמה ולאלצו לשוב היא מרדה בו, שמלבד שכתבה במכתבה שהיו ויכוחים טפשיים, הרי גם בהמשך נוח היה לה להיות פרודה ממנו מיד שהובטח עניינה הממוני ע"י הסכם, וכלל לא פנתה לביה"ד להחזירו לבית.

גם בשו"ת יביע אומר ח"ג (חאה"ע סי' כא) דן במי שתבע להפסיד את אשתו כתובתה בטענה שאינה נוהגת בצניעות, והתברר שגם הבעל לא איכפת לו מהצניעות, שאף שיכול הבעל שהוא מוחזק בכתובה לטעון קי"ל כמ"ד שאינה צריכה התראה, והביא דברי הברכ"י חו"מ (סי' יב סקט"ו) שאף שיש לה שטר כתובה מצי הבעל לטעון קי"ל, ולא אמרי' שטר העומד לגבות כגבוי דמי, ודלא כב"ח, [והביא עוד פוס' רבים כד' הברכ"י], מ"מ כשאינו טוען כן בתום לב, אינו יכול להפסידה כתובתה. עכתו"ד. וא"כ בנ"ד הוכחנו דאדרבה האשה שאינה מוחזקת בכתובתה היא זו שאינה טוענת בתום לב, כי עינינו הרואות שאיננה רוצה אותו ורק טוענת לשלו"ב כדי לקבל ממון, כהתרשמות בה"ד האזורי והגדול ופסיקתם בראשית התיק, ולאור הסכמי הממון וכו', ק"ו שאין להוציא ממנו כתובה.

אם בנדוננו יש להצמיד את הכתובה ולהוסיף פיצויים
כאמור לעיל, תחילה, לפני שנודע לנו כל החומר הישן שבתיק, כתבנו שיש לחייב את הבעל לשלם לאשה את מלוא כתובתה כשהיא צמודה למדד, ודלא כעמיתנו הרה"ג שליט"א שכתב שלא נוהגים להצמיד, ואף שלאחר מכן עלה בידינו שלפי החומר שבתיק שנגלה לעינינו מאוחר יותר, נראה שאין האשה זכאית לכתובתה מעיקר הדין, מכל מקום נצרף את דברינו שכתבנו בענין הצמדת הכתובה מפני דברים שהתחדשו בהם בס"ד.

והנה אם להתבסס רק על דברי הצדדים בדיון אחרון, היה נראה כאמור שהבעל אשם בלעדית בפירוד שנגרם לצדדים, שהרי הודה שחי חיים כפולים. ואף שטען ש"עשיתי את זה לאחר שעשינו הסכם ממון", מ"מ הרי בפרוט' שם בשורה 70 אמר: "זה נכון שחייתי חיים כפולים ללא ידיעתה". הרי שעוד לפני הסכם הממון בגד בה, שאם לא כן לא היה אומר "חיים כפולים ללא ידיעתה" אחר שנטל ממנה רשות כביכול בהסכם. ודבריו מתקעקעים עוד יותר נוכח תשובתו בדיון מתאריך 14/5/12 (שורה 38-39) שאמר: לא נכון שהתחלתי לבגוד בשנת 02. בגדתי לפני מועד "הסכם הפרדת הכוחות". ההסכם נכתב כתוצאה מזה שאשתי גילתה שאני בוגד.

בדיקת החומר שבתיק מגלה על נקלה כי תאריך הסכם הפרדת כוחות היה: 30/9/07, ואילו תאריך הסכם ממון היה: 10/8/09. הרי הודאת בעל דין כמאה עדים שהחל לבגוד לפני הסכם הממון, והוחזק כפרן. ואף שניסה הבעל לתרץ בעקיפין שעד אז רק היה שוכב ליד אותה האשה ללא יחסי אישות וכו', נראה לביה"ד שאלו דברים בעלמא, שכבר העידו חז"ל (סנהדרין לז.): אפשר אש בנעורת ואינה מהבהבת? וממי היה לו לפחד, כשכבר הגיע עד למיטתה, להמשיך הלאה? והרי יראת ה' לא היתה נגד עיניו אם הוא היה מסוגל לחתום על הסכם ממון המתיר לו וכו'. ועוד שלשון "בגדתי" שאמר, משמעותו הברורה והקונבנציונלית היא: בגידה גמורה.

לפי זה היה מקום לחייבו בכתובתה ותו"כ. אלא שבאחד הדיונים טען ב"כ האשה שהסכום הנקוב בכתובה הוא 50000 ל"י, שהוא מטבע שנפסל, ויש לדון אם יש להצמידו, ואת"ל שיש להצמיד, כיצד יש להצמיד.

והנה סוגיא זו דשו בה רבים, וכבר הארכנו בזה במקומות אחרים, ומסקנת דברינו, שהכל לפי ראות עיני הדיין, שכיון דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר, ומנהג בתי הדין איננו אחיד, לפיכך יש לדיין להטות את הכף לטובת עשיית הצדק הטבעי, שמי שנמצא אשם והתחייב לפצות את שכנגדו, דין הוא שתפעל ההצמדה לרעתו, ובדרך זו מתקיימת כוונת חז"ל שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ואין זה מצד קנס שהרי אין דנין היום דיני קנסות, אלא כפיצוי ראוי שיש לו סימוכין בתקנת חז"ל שתיקנו כתובה וע"פ פסיקתם של גדולי הפוס' בזמננו. ורק כשהכף נוטה לטובת הבעל, שלא היה אשם או שלא התברר הדבר אלא נשאר כספק השקול, בזה אמרינן המוציא מחברו עליו הראיה ולא מצמידים.

וראה בשו"ת בדבר משפט (סי' מ"ב עמ' שפ"ז) מה שכתבנו שם בשם מרן הגרע"י זצ"ל, שעל זה סומכת דעתה של האשה בכתובה בזמנינו, שביה"ד יעמוד על זכויותיה בבא העת, וכן הביא בשמו בספר משפט הכתובה (כרך ז פרק סא אות ז עמ' קמ) [לענין שבדיעבד שנפסלה הכתובה והוא שעת הדחק - שאינו נחשב לבע"ז מה ששוהה עמה בלי כתובה כיון שבדורנו יש כח בידי ביה"ד למנוע גירושין שרירותיים. עכ"ד. ולפ"ז צ"ל שגם מרן הגרע"י לא אמר אלא דוקא בא"י, ובמקומות שבחו"ל שכח בי"ד יפה בזה, כגון במרוקו שעד היום הסמכות נתונה לביה"ד הרבניים בענייני ירושות וגירושין והכרוך, משא"כ בשאר מקומות, ועיי"ש בפנים שהביא סימוכין לדבריו מדברי הפוס' שגם חדר"ג מהני להציל בכה"ג, ושכן גם דעת הציץ אליעזר (חי"ט ס"ס ט"ל) והגרי"ש אלישיב זצ"ל (הבי"ד בשו"ת ישיב משה טורצקי עמ' קצג), ולפ"ז אפשר שבכל מקום הדין כן], ובפרק עה כרך ח' עמ' קצט).

ועד כאן לא נחלקו אלא בנפחת המטבע, אבל בנפסל לגמרי כבנדוננו במעבר מהל"י לש"ח, הרי כבר פסק מרן (חו"מ סי' ע"ד ס"ז) להדיא שנותן לו כמטבע היוצא באותה שעה "וכן בכתובה". עכ"ל. והארכנו בזה במקו"א ובס' בדבר משפט (שם). וז"ל שם:

"...וכיון שמטבע הל"י נפסל לגמרי, הרי פסקו הרמב"ם והש"ע (חו"מ סי' עד ס"ז) שבכה"ג "משלם במטבע היוצא באותה שעה, וכן בכתובה". ע"כ. וכ"פ בפד"ר כרך יח. ואין נדוננו קשור למה שפוסקים חלק מחברי בדה"ג שאין להצמיד הכתובה, שלא אמרו זה אלא כשהמטבע קיים אלא שנפחת והוזל, אבל בנפסל, כבר נפסק דינו בש"ע לכו"ע כאמור לעיל. וגם בהופחת, הבאנו בשם מרן הגרע"י (נר"ו) [זצ"ל] שדעתו שיש להצמיד לפי הענין כדי לחזק תקנת וכוונת חז"ל שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, בפרט כשניכר שהבעל פשע וכו', והבאנו כדמות ראיה לזה ממ"ש הגמרא (ב"ק צו:) יעו"ש."

ומ"ש עמיתנו הרה"ג שליט"א שאין ראיה ממרן בחו"מ שם אלא רק לענין שיש להמיר את הסכום למטבע החדש, ולפ"ז בנ"ד שנכתב בכתובה סך 50,000 ל"י כדברי ב"כ האשה באחד הדיונים, יש לחייבו בסך 50,000 ש"ח, ואין הכרח שדעת מרן להצמיד לגמרי, ולא נזכר בראשונים דבר זה, הנה אמנם יש שכתבו (עי' ס' משפט הכתובה כרך ח' עמ' קעג) ששיטת החזו"א (ב"ק סי' יז אות לא), היא שיש להפוך את מטבע הל"י לש"ח ולא להצמיד למדד, ועוחל"מ לתת הדעת אם אכן זו היתה כוונת החזו"א ומנא אמר לה, אבל כבר הבאנו בס' בדבר משפט הנ"ל דעת גדולי דורנו שכתבו שיש להצמיד לערך המחיה.

וכעת נוסיף מה שהביא בספר משפט הכתובה הנ"ל כ"ח (עמ' קעב-קעו) שכן העיד הגר"ח איזירר שליט"א שאמר לו הגרי"ש אלישיב זצ"ל ושכ"ד הגרצ"פ פרנק זצ"ל. ושוב מצאתי להגרצ"פ פראנק שכ"כ בפשיטות בשו"ת הר צבי חו"מ ח"ו (סוף סימן מ"ה) וכתב "שכן הוא שורת הדין". וכבר נפתח בגדולים המהרשד"ם (חו"מ סי' עה) וסיעתו. וכן ראיתי בשו"ת מעיין אומר ח"ט (כתובות סי' ו) ששאל את מרן הגרע"י זצ"ל בזה"ל:

שאלה: כתובה שהסכום שכתוב בה הוא בלירות ישראליות כפי המטבע שהיה נהוג אז וכעת הוא מטבע שחלף מן העולם. בנוסף כיום סכום הכתובה בלירות לא שווה למאתים זוז של בתולה, האם צריך לעשות כתובה חדשה?

תשובה: מכיוון שכתוב תאריך, זה כאילו צמוד למדד." עכ"ל.

ובהמשך:

שאלה: כתובה שהסך שכתוב בה הוא ל"י האם היא כשרה או פסולה כיון שאנו משתמשים בש"ח והל"י אין לה ערך?

תשובה: כשרה שפשוט שהכוונה צמוד." עכ"ל.

ובאמת מנהג העולם יוכיח שמעולם לא שמענו מי שהלך לאחר שינוי המטבע ע"י השלטון להחליף את כתובתו למטבע חדש והרי בפחות ממאתים זוז לא יתכן, א"ו סמכו על ההצמדה שהיא "שורת הדין" כלשון הגאון הר צבי. ואין לומר שסמכו על כך שעיקר כתובה יש לה מתנאי בי"ד, שא"כ מדוע מקפידים לחדש כתובה כשנפסלה הראשונה או אבדה, אלא ודאי שכיון שאמרו חז"ל שאסור לאדם לשהות עם אשתו ללא כתובה, לכן חייבים לכתוב כשאבדה או נפסלה ולא אמרינן שיש לסמוך על כך שיש לה מחמת תנאי בי"ד, ואילו מחמת שחיקת המטבע לא מצאנו שחייבו או שנהגו לחדש כתובה, אלא ודאי משום שבלבו ובלב כל אדם הוא שהכתובה צמודה וכמשי"ת בהמשך בע"ה. וכ"מ ממ"ש בשו"ת שבט הלוי (ח"ו סי' רלב) וכן ראיתי במאמר בקובץ שורת הדין ח"ט שהעיד הגר"נ שיינין שליט"א אב"ד ת"א לשעבר משמו של הגר"ש ואזנר זצ"ל שהכתובה צמודה, שאם אין אתה אומר כן נמצא שאפילו עיקר כתובה אין כאן, ועכ"ל שבעין יפה כתב שתמיד תשאר הכתובה בערכה כתקנת חז"ל. הרי שהבינו כל גדולי דורנו שכוונת מרן כפשוטה "וכן בכתובה" שנותן ממטבע היוצא באותה שעה, היינו לפי הערך של המטבע של שעת ההתחייבות, ולא רק לאותו סכום הנקוב רק שנותן ממטבע החדש.

ובאמת שמלבד שהסברא נותנת כאמור, ו"שורת הדין" כן היא, שאין הדעת סובלת שהמלוה יפסיד כל כך כשהמטבע התרסק ממש, והתינח כשיש רק מעט זולא של המטבע (עי' בנתיבות המשפט ביאורים סי' עד סק"ה), אבל כשאבד כמעט רוב ככל ערכו ואצ"ל כשנפסל, והוחלף במטבע אחר, שאם ישלם הלוה אותו סכום שהתחייב רק במטבע חדש, יפסיד המלוה טובא, מנין הסברא והצדק להפסידו כ"כ, ואדרבה פשטות לשון הפוס' הרמב"ם והטור והש"ע היא שמשלם לו מטבע היוצא באותה שעה לפי ערך ההלואה שנטל.

ומ"ש עמיתנו הרה"ג שליט"א שלא מצא בדברי הראשונים ז"ל מי שיפרש שההצמדה היא הצמדה גמורה, הנה לאחר החיפוש בדברי הראשונים ז"ל אשר מפיהם אנו חיים, עזרני השי"ת ומצאתי בדבריהם ז"ל דברים ברורים כמ"ש. זה יצא ראשונה שו"ת הרשב"א ח"ב (סי' קכה) וז"ל:

ולענין המלוה את חברו ונפסל המטבע, ועשו מטבע אחר גרוע או יפה, אם דינו כדין האמור בפרק הגוזל, בהוסיפו עליו, דאזלינן בתר נסכה או בתר פירות, כדאיתא התם, אם לאו. כך הדברים פשוטין בעיני: דדא ודא אחת היא. וכל הוסיפו נמי חלופין נינהו. דקמא נפסל ונתחלף לגמרי." עכ"ל.

וכוונתו שגם בהחליפו לגרוע או יפה, נותן לו ממטבע היוצא באותה שעה ובלבד שלא יהא בו רבית³. הרי שגם בהחליפו המטבע בגרוע ממנו עדיין יש לחשוש לרבית אי אזלינן בתר נסכא, ואם איתא שמ"ש נותן לו מטבע היוצא באותה שעה פירושו כמ"ש בשם החזו"א שנותן לו אותו סכום ממטבע חדש, א"כ איך יתכן רבית מחמת הנסכא כשהמטבע החדש גרוע מהישן והוא נותן בדיוק אותו סך מטבעות, אלא ודאי כיון שעכ"פ צריך להשלים לו את הערך הממוני שלוה ע"י שיתן לו יותר מטבעות ממה שלוה, בזה יתכן רבית אם סך כל הנסכא שמחזיר בכוחו לקנות יותר פירות ממה שיכל לקנות בסכום שלוה.

עוד יש להביא ראיה ברורה שלא ראיתי שהוזכרה בפסקי הדין, ממ"ש בשו"ת הרא"ש (כלל קג סי' א) וז"ל:

... ומה שכתבת, שנפלה מחלוקת בין המפרשים, כשהמלך גזר על המטבע, לפחות או להוסיף, אם דינא דמלכותא דינא, או לא. לא ידענא מה שייך להזכיר בכאן דינא דמלכותא; אם המלך עשה מטבע חדש שיצא במלכותו במשא ומתן במקח וממכר, ופסל את הראשונים, בשביל זה לא גזר להפסיד למלוה שהלוה מטבע טוב, שיקבל מטבע גרוע. המלך אינו מקפיד אלא שיהא מטבע הראשון נפסל ומועבר מן העולם, ויהיה משא ומתן במטבע אחרון, ואינו חושש אם יפרעו למלוה כפי ערך מטבע הראשון, כי בזה אין המלך מפסיד כלום. והמחלוקת שראית שהוא בין המפרשים, זהו מה שכתב [רב אלפס] בההוא דהגוזל קמא (צז:), בההיא דהמלוה את חברו על המטבע ונפסל המטבע, ועשו מטבע חדש והוסיפו עליו, ומיבעיא אם יש בו משום רבית אם ניתן לו ממטבע החדש; ומסיק, דעד עשרה בשמונה אין בו משום רבית, והוא דלא זילי פירי מחמת תוספת. וכתב רי"ף: וה"ה למלוה את חברו ופחתו ממנו עד החומש, אם לא נתיקר השער מחמת הפחת, אז יקבל מטבע החדש, ואם לא, יתן לו ממטבע הראשון שהלוהו. [והראב"ד כתב: דוקא שהוסיף על המטבע, מספקא ליה לגמרא אם יטול מן החדש, משום רבית, אבל אם פחתו, פשיטא דלעולם יתן מן המטבע הטוב שהלווהו, דלמה יפסיד המלוה], הילכך יתן לו מן המטבע הטוב שהלוהו... עכ"ל.

הרי דברים ברורים ומחוורים כשמלה שאין להפסיד המלוה כשנפחת המטבע, ושהראב"ד כתב דעדיפא מינה, שכשנפחת המטבע אין לחוש כלל לרבית, "דלמה יפסיד המלוה". ודברי הרא"ש הובאו בש"ך (סי' עד ס"ק כח) ובנתיה"מ הנ"ל, ובתומים שם (ס"ק יג). [ואגב ראיתי מ"ש בפ"ת סק"ו בשם החת"ס וילע"ד ועוחל"מ ואכמ"ל]. גם מהמרדכי רפ"ט דב"ק ושאר ראשונים שדנו בסוגיא מטעם רבית חזינן דצריך להחזיר ממטבע היוצא עכשיו כדי כל חובו שהרי חששו לרבית, ואם איתא, הרי לא יגיע לרבית וכנ"ל במ"ש ברשב"א.

וכ"כ המאירי (ב"ק צז:) וז"ל:

המלוה את חברו על המטבע, ר"ל שמסר לו פרקמטיא וקצץ עמו ליתן לו כך וכך ממטבע פלוני ונפסל אותו מטבע אם יש מדינה בעולם שיהא זה יכול להוציא אותו מטבע לשם ויש לזה המלוה דרך לאותה מדינה הרי זה נותן לו ואומר לו לך והוציאו במקום פלוני ואם אין לו דרך לשם נותן לו ממטבע היוצא באותה שעה "ודבר זה כשהמטבעות שוים בערכם אלא ששינה את הצורה ופסל את הראשונים" הא אם נפחת או נתוסף יתבאר ענינו למטה...[ובהמשך ביאר: אם הוזלו הפירות מחמת אותו התוספת, מנכה לו כשיעור אותו התוספת וכו']...

וכתב עוד המאירי: "ועל דרך זה אתה דן במלוה את חברו על מטבע ופחתו משקל המטבע וכן הדין בכתובה וכן הדין לדעתי בניתוסף ערך המטבע או פחת אף על פי שלא נתוסף במשקל". ולעיל מינה בגוזל מטבע ונפסל כתב וז"ל: "הא פסלתו מלכות מכל וכל עד שאינו יוצא בשום מקום הרי זה שנוי ומשלם "כשעת הגזלה". עכ"ל. הרי שתשלום במטבע היוצא, היינו כשעת הגזלה, וה"ה להלואה⁴ שהפי' כשיעור שהיה שוה בזמן ההלואה, וכן בנפחת המטבע, ולא רק שיתן לו אותו סך מטבעות אף שאינו שווה.

מנהג גדולי דייני הדור: והנה אף שנחלקו בדורות האחרונים בבתי הדין אם להצמיד הכתובה, הלא בספרתם, ויש שאומרים שמנהג בתי הדין שלא להצמיד, [ולענ"ד אין כל הוכחה שכך המנהג אלא יש שנהגו כך, ואדרבה מתברר שגדולי דייני הדור, מרנן ורבנן הגרצ"פ פרנק והגריש"א והגרע"י והגר"ש ואזנר זצ"ל נהגו להצמיד], ולכאו' היה לנו לומר המוציא מחבירו עליו הראיה, ובפרט שיש אומרים להצמיד רק לדולר, [והיום כבר לא מתחשבים בדולר אלא חזר להיות הכל נקוב במטבע ישראלי, ולכן מ"ש בשו"ת מגדל צופים ח"א (סוף סי' נ"ד) ⁵ לא שייך בימינו], מ"מ אנן בדידן לאחר שנלע"ד שמדברי הראשונים ז"ל שהבאנו עולה שיש לשלם כערך הממון שהיה בשעת ההלואה, ולאחר שגדולי הדור המפו' שבדורנו דפקיע שמייהו ושבית ישראל נשען עליהם נקטו שיש להצמיד לערך מדד יוקר המחיה כמ"ש, [וידוע שמרן הגרע"י זיע"א היה מפליג בשבחו של מרן הגרצ"פ פרנק זצ"ל שהוא היה גדול הפוס' בדורו וכו'], ופשטות לשון הש"ע משמע כוותייהו, ואמרו רבותינו ז"ל (ר"ה כה:) אין לך אלא שופט שבימיך, מה גם היותם ענקים בחכמה ומנין הרבה יותר מכפי ערך הדור, להם אנחנו שומעים, שהמושכל הראשון שלהם הוא תורה, ולכן כך נראה לפסוק, ולא אמרינן בכה"ג המע"ה.

ובפרט בבעל שפשע, שיש לבי"ד לחייבו כתובה משמעותית שבזה תתקיים תקנת חז"ל שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, שאל"כ יאמרו מה כח בי"ד יפה, ולא מבעי לן למהוי כקטלי קני באגמא, ולפע"ד זהו צורך ותקנת הדור שבעוה"ר נפרצו בו הגדרים עד שגם מחוגי היראים פונים לעש"ג בטענה שלביה"ד אין כח להוציא ממון כראוי וכו'. ורק כשהבעל לא פשע ואעפ"כ נאלץ לשלם הכתובה, בזה יש לומר לפי הענין שהמע"ה ויד בעל השטר על התחתונה לקבל כשיטות המקילים על החייב.

ואגב אציין שראיתי בס' משפט הכתובה (ח"ח עמ' קצו-קצז) שהביא בשם אבוה"ק אמ"ז הגאון ר' יעקב בירדוגו זצ"ל בס' שו"ת עדות ביעקב (אה"ע סי' כו) ומטי בה משם אמ"ז המלאך ר"ב זיע"א (תורות אמת יו"ד סי' קסב ס"א) [ולא כפי שנרשם בטעות שם ובס' עדות ביעקב סי' קכב], שכתב וז"ל:

... גם שאלת, באופן פרעון סכי הכתובה, אם מספר כתובתה נלמד שכתוב בו שהיא נושה בו סך ב' וא"כ תפרע בסך הנז' לערך שבו הדורו עובר לסוחר היום במחנה קדשנו דרך משל קי' ליהי' או אם יש צד לומר שלא תפרע בסך הנז' כ"א לערך הסך שבו היה הדורו עובר לסוחר בזמן הנישואין. והשיב: ולענין פרעון סכי כתובה כיצד יהיה אם צריך לפרוע לה רייאליס או מתקאלים, נראה שהעיקר בזה הוא לשון השטר שאם כתוב בו רייאליס יפרע רייאליס ואם מתקאלים יפרע מתקאלים, ואע"פ שהוקרו רייאליס, וכן אנו דנים והולכים מעשים בכל יום בכל הכתובות והשטרות. וגדולה מזו כתב הרה"ג אמ"ז בנימוקי יורה דעה (הוא ספרו הק' תורות אמת) סי' קסב, וז"ל: מעשה באחד שנתחייב לחבירו כ"ו דורוס מצד סחורה שמכר לו ועשו אותה דורוס לערך מה שהיה ועברו ימים רבים שוה והוקרו בזמן ההוא יו' בי' לא' והוקר הדורו י"ו גית' לא' ותובעו שיפרע הדורוס שנכתבו בשטר. נראה שאין טענתו טענה, דעם היות שיכול ללות דורוס ע"ד ליקח דורוס ואפי' הוקרו צריך לשלם חשבון הדורוס וכדאמרי' בגמ' מציעא דף מ"א דרב אוזיף דינרי מברתיה דר' חייא לסוף אייקור דינרי אתא לקמיה דר' חייא א"ל זיל שלים לה טבין ותקילין וכו' ע"כ. והם דברי הש"ע חוץ ממטבע כסף היוצא בהוצאה וכו', מ"מ נראה פשוט דההיא דוקא כשהלוה דינרין בעין ע"ד לפרוע דינרין בעין דאמרינן טבעא כדקאי קאי והמעות הם שהוזלו וכמו שפירש"י שם, אבל המוכר סחורה ועשאה דורוס, כשמשלם אינו משלם אלא לערך מה שהיו שוים הדורוס שהרי לא הלוה דורוס רק סחורה, ומפני שעשאם דורוס לא יתחייב לשלם ביוקר, ומה שעשאם דורוס לא היתה כוונתו אלא שיפרע לו מטבע העובר לסוחר שהוא חריף בהוצאה. ומ"מ לא יפרע לו אלא אחר שיעשה הדורוס מעות בסך י"ו בי' לדורו וככה יפרע לו. עכ"ל (התורות אמת). ונראה פשוט דאף לדעת החולקים דס"ל שאם עשאם דורוס שחייב לפרוע דורוס בנדון זה מיהת יודה כיון שלא עשאם דורוס אלא מתקאלים ואינו משלם כשעת היוקר. וקרוב אצלי שהוא הרב כנה"ג שכ' להדיא שאם כתוב בשטר מתקאלים לא יפרע אלא מתקאלים לפי העת והזמן, אלא שאיני זכור באיזה מקום. עכ"ל הרב עדות ביעקב.

וכתב על זה בס' משפט הכתובה שמכאן ראיה שנהגו בתי הדין שלא להצמיד הכתובה "אע"פ שירד או עלה הרבה ערך הדורו". ובמחכ"ת, לא נזכרו מלים אלו בעדות ביעקב ולא בתורות אמת, וגם לו נזכרו, עדיין אין משם ראיה לנד"ד, חדא כי התורות אמת דן בשטרי הלואה מחמת הלכות רבית דקאי בהו, וגם העדובי"ע שלמד מזה לכתובה, מ"מ הם לא דנו אלא בפיחות המטבע אך לא כשהוזל ביותר באופן שכבר אין לו ערך או נותר ממנו ערך מזערי ביחס למה שהתחייב כבנ"ד. וכבר הבאנו דברי הפוס' (נתיה"מ ועוד) שחילקו בכך.

וכעת ראיתי פס"ד חדש מביה"ד בצפת, שדנו בהצמדת הכתובה, והעלו שיש להצמידה, ואסכם נימוקיהם בקציר האומר: תחילה הביאו פס"ד שמהם נראה שבתי הדין חלוקים בענין (פד"ר כרך יח עמ' 308 וכרך יג עמ' 37) ושבחוברת "כנס הדיינים – תשע"א" עמ' 251 כ' שיש לפשר, ושדעת גדולי הדיינים בבית הדין הגדול נ"ע, מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל והראשל"צ הגאון מרן רבי עובדיה יוסף זצ"ל, הייתה לחייב כתובה בהצמדה, וכי כך נהגו בזמנו בבית הדין הגדול. ושכ"כ בספר "מעשה בית דין" להרה"ג מרדכי טולידאנו שליט"א, דיין ביה"ד ירושלים בחלק א' חלק חו"מ סי' ו' שהביא דעת חותנו מרן רבי עובדיה יוסף זצ"ל שהשיב לו וזתו"ד:

כשישבנו בביה"ד הגדול היינו גובין כתובה לפי הצמדה, ושזה פשוט כי סברא היא שלא תקבל האשה אותו סכום דאז, כי לא ישאר אפילו סכום מינימלי לכתובה דהיום. ולפני שנים ג"כ שאלתי אותה שאלה, ואמר לי שהיו מצמידים חלק מהכתובה ולא הסביר מהו החלק ומהם הנימוקים לכך." עכ"ל.

ומאי דמספקא ליה לידידנו חתדב"נ כמוה"ר הגר"מ טולידאנו שליט"א בדעת חותנו הגדול מרן זיע"א, לענ"ד פשוט הדבר ומסייע לדברינו דלעיל ושכתבנו בספרנו הקטן בדבר משפט הנ"ל, שי"ל שדנו בבה"ד הגדול לפי הענין ברוחב בינתם, שאם כי "שורת הדין" להצמיד הכתובה כאמור לעיל, מ"מ זהו כשהחוב ברור, שהבעל פשע והתחייב מדינא לשלם כתובתה משלם, אבל כשאין החיוב מחמת פשיעתו, אלא שנאלץ לגרש שלא בפשיעתו, לכן הצמידו רק חלק מהכתובה באופן שתיטול רק עיקר כתובתה צמודה או מעט יותר לפי אומדן וראות עיני ביה"ד. והן הם הדברים שהביאו בה"ד בצפת בפס"ד הנז' בשם ספר "אורות המשפט" להרה"ג יצחק צבי אושינסקי שליט"א, דיין בית הדין בחיפה, חלק ג' עמ' רצ"ה שכתב שמרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל [וכבר הבאנו שכ"כ בשמו גם בס' משפט הכתובה] נשאל שאלה זו והשיב שיש להצמיד את הכתובה, אך ביחס לטיבה של ההצמדה השאיר הדבר לשיקול דעת בית הדין, ע"ש. ולאמור שיקול הדעת הוא לפי נסיבות התיק, שאף שעקרונית שורת הדין היא שיש להצמיד, מ"מ פעמים שאין להצמיד כאמור. עוד הביאו בפס"ד הנ"ל בשם ספר עיונים במשפט להרה"ג ח.ש. שאנן שליט"א חלק אה"ע סי' כז שגם כשלא נכתב שהכתובה צמודה, זהו בגדר אחריות טעות סופר. [ובמקו"א כתב בתוקף שאין להצמיד, וכבר הערנו ע"ד בס' בדבר משפט הנ"ל, וגם בדה"ג השיגו על דבריו עיי"ש].

ובהסברת הטעם שיש לחייב ההצמדה, הביאו בבה"ד דצפת את דברי הירושלמי (כתובות פ"ה ה"א) שנקט שהתחייבות הכתובה היא בתמורה לקבלת הנאה ולא התחייבות ערטילאית כסתם מתנה, ועל כן דין הוא שתהיה צמודה ולא יוכל לטעון שהתכוון רק למטבע כפי שהוא בשעת ההתחייבות, שזה יכל לטעון אילו היה בגדר נותן מתנה בעלמא, משא"כ כשהוא נותן בתמורה לחיבת ביאה וכיו"ב כנז' בירוש'. ושכ"כ להדיא בספר פני יהושע כתובות (קב:) וז"ל: "נמצינו למידין דאף למאי דסבר הירושלמי דאין אדם אחר יכול לחייב במה שאינו חייב אפ"ה בחיובא שבין איש לאשתו מחייב דלא מיקרי דבר שאינו חייב ואף בשעת נשואין." ושכ"כ רש"י שם (קא.) וז"ל: "אבל תוספת יש לה, דמתנה בעלמא יהיב לה בחיבת ביאה." וכ"ד הרמב"ם (פכ"ד מאישות ה"ג) שאיילונית או אשה מחייבי לאוין שלא הכיר בה יש לה תוספת ואין לה עיקר כתובה, מטעם שהעיקר שהוא תקנת חכמים כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה, הואיל ולא הכיר בה אין לה עיקר. אבל התוספת חייב עצמו בה כל זמן שתרצה ותעמוד לפניו, והרי היא עמדה בתנאי שלה".

עוד הביאו בפס"ד הנ"ל מש"כ הריב"ש (סי' קכז) ועוד פוסקים, שלא נאמרה ההלכה של "תליוהו וזבין זביניה זביני" בגירושין מאחר ש"אין דמים לאשה", ואם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו. ע"כ. ומהא דגירושין בעל כרחו נלמד שערך הזכיה שלו באשה גדול כ"כ שברור שהסכום שהתחייב בכתובה הוא נמוך לאין ערוך מערך זכייתו באשה, וממילא אין כאן דיני מתנה אלא התחייבות של ממש ומינה שההתחייבות היא לתשלום הערך הממוני שעליו התחייב.

גם ציינו למש"כ בשו"ת בית אפרים חלק חו"מ סי' ד (ד"ה ונלענ"ד) ובשו"ת שבט הלוי חלק ו (סי' רלב) שיש אומדנא דמוכח שהחתן התכוון להתחייב כולל הצמדה וזו אומדנא בגדר "בלבו ובלב כל אדם", שאילו היה החתן המתחייב נשאל מתחת לחופה על מה הוא מתחייב אם יפסל המטבע, ודאי היה משיב שמתחייב צמוד ולא בסכום אפסי שאינו מכבד אותו ואת הכלה, כי החתן ביום חתונתו וביום שמחת לבו אינו דומה לסתם לוה המבקש להקטין את התחייבותו ככל האפשר, (אלא אדרבה כאותה שאמרו הן הן דברים הנקנים באמירה מחמת שמחת החיתון. ד.ב.) וציינו לדברי החזו"א חלק אה"ע סי' עט ס"ק טז בהבנת הלכה זו של אומדנא, שכתב וז"ל:

"אע"ג דבאמת כל האומדנות אינו מחשבת הקונה והמקנה בשעת הקנין והמעשה, מ"מ מידת סתמא שתלוי במשפט החכמים מה חשיב תנאי ומה לא חשיב תנאי, תלוי בחוזק החשק של הענין שעושה ובחוזק ההפסד של החשש העתיד המסופק."

ועפ"ז העלו כי:

"מחלוקת מהרשד"ם (חו"מ סי' עה) ומהרש"ך (חלק א' סי' סב, עב, קיא, וח"ב סי' נג) וכן מח' הפוסקים בדורות שלאחריהן, מתייחסת לפיחות או ייסוף של אחוזים בודדים או אף כמה עשרות אחוזים עקב שינויי ערך המטבעות, ודנו אם יש מקום להצמדה, ויש שכתבו לפשר (מהר"י באסן סי' סג ופני משה ח"ב סי' צו), ויש שהתנגדו לפשרה במקום שאין מנהג ידוע לפשר בין הצדדים (חקרי לב מהדורא בתרא חו"מ סי' ט' ופרח שושן חו"מ כלל ד' סי' א). אבל באותן נסיבות שבלא ההצמדה ערך הכתובה נשחק כמעט לגמרי, אין זו רק שאלת ההצמדה השנויה במחלוקת הפוסקים אלא מלבד זאת קיימת האומדנא הנזכרת שבוודאי אין רצונו של החתן להתחייב בסכום כסף שכעבור שנים רבות יישאר מזערי ביותר." עכ"ל.

ודבריהם נאמנו מאוד, וכבר הבאנו בס"ד סימוכין לזה ממקו"א. [ועי' בקובץ מוריה נ"ד (עמ' סט) מ"ש בזה לחלק בין אם יישאר כדי עיקר כתובה או שלא יישאר וכו'. וילע"ד. ועוחל"מ].

עוד כתבו (בביה"ד צפת בנימוקי המיעוט) שיש לחייב הצמדה כשלא קיבלה האשה תמורה לכתובתה ממקום אחר כגון חוק יחסי ממון, ע"פ האמור בחו"מ (סי' ב) שיש ביד בי"ד שהמחום רבים עליהם להפקיר ממון וכו', ופירש הסמ"ע (שם, ט): "רצה לומר, שהמחום הציבור לבית דין עליהם". ובתי הדין הרבניים בכלל זה, ושכבר נהגו בתי הדין בקום המדינה לחייב פיצויים אף ביותר מגובה הכתובה, אלא שכיום שמקבלות ע"י חוק יחסי ממון לא נשאר מקום לפיצויים, אבל כשלא מקבלת והכתובה במטבע שנפסל או הופחת עד שאבד ערכו, יש כח ביד בי"ד לחייב מהטעם הנ"ל. עכתו"ד. אולם עוחל"מ לדון בנימוק זה.

למסקנת בירור זה עלה בידינו בס"ד שכאשר הוכח שהבעל אשם בלעדית, יש לחייבו בכתובה צמודה למדד יוקר המחיה. בנד"ד לאור הנאמר בביה"ד בדיון האחרון, היה נראה בבירור שהבעל לבדו אשם שהרי הודה שבגד וחי חיים כפולים, אלא שפעם טען שהיה זה משנת 2009 ופעם (בדיון קודם משנת 2012) טען שהיה זה בשנת 2007 ולא מ2002 כטענת האשה.

ומכל הנ"ל היינו סבורים לחייב את הבעל במלוא הכתובה כשהיא צמודה ליוקר המחיה בטרם ראינו את החומר הנוסף שבתיק כאמור. אלא שלאחר מכן נגלו לעיני ביה"ד פרוט' הדיון הראשון משנת תשע"א 2010 ובו גולל הבעל באריכות את טענותיו על אשתו, והחלטות ביה"ד הגדול וכו' והסכמי הממון וכו' ועפ"ז קבלנו שכר על הפרישה וחזרנו לפטור את הבעל מעיקר הדין מכתובתה.

פש גבן לברורי ענין הפיצויים
והנה עמיתנו הרה"ג שליט"א בדעת המיעוט, דבק במשנתנו הראשונה ולפיה האשה זכאית למלוא כתובתה מכיון שבעלה בגד בה, והוסיף לחייבו אף בפיצויים, ומביא ראיה ממאמרו של הרה"ג אברהם שרמן שליט"א חבר בית הדין הגדול לשעבר בקובץ שורת הדין כרך י' (עמ' קכד-קלו), ששם העלה שבמקרה כנדוננו זכאית האשה לפיצויים בנוסף לכתובה כדי שתיאות לקבל גט שלא מן הדין. עכת"ד.

לאחר העיון במאמר הנ"ל, ולאור מה שהתברר בדברינו לעיל, נראה לענ"ד שאין נדוננו דומה למה שנאמר שם שפעמים שזכאית לפיצויים.

ותחילה נסכם את המאמר הנ"ל. הנה עיקר דבריו הם שיש לחלק בין פיצויים מסוג א' כשהבעל דורש או מבקש מהאשה שתיאות לקבל גט ללא סיבה מוצדקת, רק משום שמאס בה ללא סיבה (תעלומות לב אה"ע ח"ב סי' א ע"פ הריב"ש סי' צח וצט והרדב"ז ח"א סי' שכז), או שתסכים לו לשאת אשה שניה בניגוד לשבועתו (רדב"ז הנ"ל), או כעצה ותושיה לסיים מצב שבו אין שלום בית בפשיעת האשה ע"י הוספת פיצויים על כתובתה (משפטי עוזיאל אה"ע תניינא סי' צו עמ' ש"פ), או שרוצה לגרשה משום שלא נפקדו בילדים כשהאשה מוכיחה שהכל תקין מבחינתה (ישכיל עבדי ח"ה סי' ה), וגם בזאת כתב הריב"ש שיש רק להציע לבעל ולא לחייבו, ובתעלומות לב נימק זאת גם בכך שזו טובת הבעל להנצל מהרהורי עבירה וטובת האשה שלא תשב גלמודה, ובשו"ת גבעת פנחס לבעל ההפלאה (סי' ב) כתב ג"כ לחייב כשעי"ז יוכל הבעל לקיים מצות פו"ר, ובספר פדה את אברהם פלאג'י נימק זאת משום הבושת הנגרמת לאשה מעצם הגירושין,

לבין פיצויים מסוג ב' כשהאשה תובעת פיצויים במסגרת הגירושין על חלקה ותרומתה בהשבחת נכסי ועסקי הבעל (פס"ד בדה"ג אוסף ורהפטיג, פד"ר א' עמ' 129-139), וכתב בספר ויען אברהם פלאג'י (אה"ע סי' א) משום שאפשר שמזלה גרם לו להתעשר, וסוג זה של פיצויים נקבע לאחר שביה"ד מעריכים את יכולת הבעל וכו', ומצאו לכך סימוכין בש"ע אה"ע סי' סו סע' יא וכמ"ש בזה בביאור הגר"א שם (סקמ"ח) ובשו"ת ר"א מזרחי (סי' טו) ומהרשד"ם (אה"ע קלד). והאריך להוכיח שהמנהג לחייב בפיצויים מסוג ב' לא פשט בכל בתי הדין של מערכת בה"ד הרבניים (וציין לפד"ר א' 113; ב 46; ד 131; ה 306; ח 17 ועוד, שלא חייבו בפיצויים כאלו) ושמחוצה לה, ושכן השיב לו הגרי"ש אלישיב זצ"ל שרק פיצויים מסוג א' יש לפסוק ולא מסוג ב', ושכך נראה מפסקי הגריש"א בפד"ר ו 257; ז 111; ח 36; ט 65. ובהתאם לכך, כיון שבש"ע אה"ע (סי' סו סי"ח) הנ"ל נפסק שרק מנהג שפשט בכל ישראל מחייב ללכת אחריו, יוצא שאין לחייב בפיצויים מסוג ב' שלא פשט המנהג לחייב בהם את הבעל בכל בתי הדין, בפרט שע"פ ההלכה אין כל מקור לכך שהאשה – גם אם היא עוזרת לבעלה בעסק שלו – הופכת לשותפה ברווחיו, אא'כ התנו על כך בפירוש. עכתו"ד.

ועתה הבא נבא לנ"ד. ונראה שאין להגדיר את הבעל בנדוננו כמי "שהוא חפץ לגרשה ללא סיבה מוצדקת" שדן בו התעלומות לב, אחר שגם ביה"ד בהרכבו הקודם וגם ביה"ד הגדול מצאו את האשה אשמה במרידה, ושהיא ג"כ אינה רוצה את הבעל ולא התנגדה לגירושין. נוסיף לכך את הסכם הממון שעליו חתמה וכל מ"ש לעיל בזה. גם אין הבעל בנ"ד מבקש טובות לשאת אשה שניה, אלא רק מבקש בצדק - מחמת מה שעבר ביניהם והפירוד הממושך שהיה גם ביוזמתה - שתשחררו מעגינותו אחר שקיבלה את חלקה ברכוש ביד נדיבה וויתרה על כל תביעה נוספת מכל מין וסוג. האשה עשתה גם "תרגילי השהייה ועכבות" כשהתלוננה לנציב התלונות על שופטים, וטענה בביה"ד דברים לא נכונים שכביכול התלונה היתה מוצדקת מהותית על אי-סגירת התיק וכו', ובכך גרמה לעיגונו ולבזבוז כספו של הבעל שלא מן הדין ולשהיה ממושכת בחלקו שבנחלה מבלי לשלם דמי שימוש. גם עצם הדבר שחתמה על אפשרות לחיות עם בן זוג אחר לפני קבלת גיטה מציב אותה במעמד שלא תוכל עוד לומר "אני לא חייבת להתגרש". גם מ"ש הישכיל עבדי, הוא - כשאין עילה לחיוב האשה בגט, והרי כאן יש לו עילה גם אם לא הוכחה באופן מלא.

הרי שאין נ"ד נוגע לפיצוי מסוג א'. ולאמיתו של דבר גם לסוג ב' אינו נוגע, שהרי האשה מודה שמעולם לא השקיעה בעסקיו של הבעל ובמוניטין שלו, אלא כל טענתה היא על נזק שנגרם לה, והרי השיב הבעל לדבריה שהיא גרמה לעצמה, ומספק אין לחייבו, שהרי הוא מוחזק, מלבד שנראה כי פיצוי נזק נכלל ג"כ בהגדרה של סוג ב' שלא נהגו בו כל בתי הדין, וממילא גם למ"ש בשורת הדין שממנו הסתייע חברנו הרה"ג שליט"א אין ראיה לנ"ד ואדרבה יש ראיה לאידך גיסא שאין לחייבו. ואמנם האשה נחזית בנדוננו כמי שמציגה טענה שתסכים לגט שאינה חייבת לקבלו אם תקבל פיצוי כו', אך לאמתו של דבר זהו חזיון תעתועים, שהרי כאמור הריב"ש והרדב"ז דנים בבעל שמבקש טובה מהאשה, וקונה את הטובה ע"י מתן פיצויים, משא"כ בנ"ד יש די והותר סיבות לפסוק על גירושין גם ללא הסכמת האשה, באשר כדברי ביה"ד בהרכבו הקודם ובדה"ג, אין האשה מעוניינת בשלום אלא ברכוש, ודינה כמורדת וחייבת להתגרש.

כשהסכימו הצדדים לדון ע"פ חוקי הערכאות בדברים שבממון, והפך הענין למעין מנהג מדינה,
האם הותר לדון ע"פ מנהג זה גם לפי דין תורה
ולעצם דברי הגר"ש שרמן שלא נהגו בפיצויים מסוג ב', יש לעיין מה יהיה הדין בזמננו שחלק גדול מציבור המתגרשים, ואולי הרוב הגדול שבו, מציגים לביה"ד הסכמי גירושין לאישור ביה"ד, ומבקשים לאשרם בביה"ד דוקא ע"פ חוק יחסי ממון ואיזון משאבים וכו', מלבד אלו שמאשרים את ההסכם בביהמ"ש ג"כ ע"פ החוקים הנ"ל, האם נאמר שכיון שהוא דין ערכאות שלא כד"ת, א"כ נשאר הדבר שאין לנו לדון על פיו, וא"כ אין לתת פיצויים מסוג ב' גם היום, שעניינם הוא מתן סעד ע"פ העיקרון שבבסיס החוקים הנ"ל, ובפרט בהתחשב בכך שהמנהג השתרש בעיקר מחמת שב"כ המתגרשים הם הגוררים אותם לנוהג זה מחמת שיקולים שונים וכו'. או נאמר שחזר הדין לכפי שנהגו לפני קום המדינה שדנו לתת פיצויים גם מסוג ב' כפי שכתב הגר"א שרמן עצמו במאמר הנ"ל שבקובץ שורת הדין, שהרי החוקים הנ"ל במהותם מעניקים פיצוי לאשה על חלקה בהשבחת משאבי הבעל. ואף שזה הדדי, שגם הבעל מקבל בנכסי האשה, מ"מ לענייננו מה שנגד ד"ת הוא בעיקר מה שהאשה מקבלת, וא"כ כיון שהציבור מסכים ומקבל זאת על עצמו, לא רק בבהמ"ש שם החוק האזרחי מחייב זאת, אלא גם בביה"ד הרבני, הם מקבלים מיוזמתם את החוקים הנ"ל עליהם, א"כ אולי אפשר לראות זאת כמנהג מדינה שהתקבל, וע"פ מ"ש באה"ע סי' סו סי"א הנ"ל, הרי שיש לדון על פיו, בפרט שבזמננו יש גם מדת יושר ברוב המקרים באיזון המשאבים כאשר האשה עובדת לא פחות מהבעל ובנוסף מחזיקה את משק הבית וכו', שלא כבזמן חז"ל שרק הבעל היה מפרנס, ולכן תקנו לו באופן חד צדדי מעשי ידיה תחת מזונותיה.

ואמנם אמת נכון הדבר שגם כיום יש לדון זוגות החיים רק על משכורת הבעל כפי הדין המקורי שבש"ע, עכ"פ באותם זוגות שפרנסת הבית מתבססת על שתי המשכורות ולעתים משכורת האשה גדולה משמעותית מזו של הבעל⁶, היה מקום לדונם לכתחילה כרצונם לפי החוקים הנ"ל שהפכו למנהג מדינה בדומה לדיני ממונות שדנים גם ע"פ מנהג מדינה שהתקבל ע"פ חוק, ואפשר שגם על כיו"ב אמרו (ירוש' ר"פ השוכר את הפועלים) מנהג מבטל הלכה. וכבר ראיתי מאמר בנוי על הנ"ל, בקובץ תחומין כרך כב עמ' 129 בשם "מבנה המשפחה המודרנית" יעו"ש. ועי' בחוברות כנס הדיינים (תשס"ח תש"ע ותשע"א) מאמרי הדיינים בזה, ועוחל"מ ב"נ לעיין בזה.

ועי' בשו"ת הריב"ש (סימן תעז) שדן אם ניתן לחייב אדם פרטִי בממון, ע"פ תקנה שלא היה שותף לה או ע"פ מנהג העיר, וכתב וז"ל: ומ"מ, מאחר שאין זה מן הדין, ולא מתקנת הקהל, אלא מצד המנהג לבד, וגם המנהג אינו בנוי על קו היושר, אין לדון בו אלא בדומה ממש, למה שנהגו. וכל שיש קצת התחלפות מן הנדון אל המנהג, אין הולכין אחריו". עיי"ש. הרי שמנהג הבנוי על קו היושר שקיבלוהו אנשי העיר עליהם, הולכים אחריו. וע"ע בתה"ד (סי' שמב). וכן מצאנו במרוצת הדורות שתיקנו חכמי ישראל לפי מצב הדור תקנות שלא לפי דיני התלמוד, מפני שהיושר חייב כי בהשתנות המציאות ישתנה גם הדין, וכך היא לדוגמא תקנת הבחירה שתיקן אמ"ז הר"ב זלה"ה המובאת בספרו תורות אמת (עמ' פד), מלבד תקנות טוליטולא הנזכרות בגוף הש"ע (אה"ע סי' קיח) ע"פ שו"ת הרא"ש.

דעת גדולי הדור בהנ"ל:
ונראה שעצם הדבר שגדולי הדור וגדולי הדיינים זצ"ל בדור הקודם מישתק שתקי ולא מחו על כך שנוהגים לפי החוקים הנ"ל (יחסי ממון וכו'), ולא הורו לתלמידיהם הדיינים שלא יזדקקו להסכמים שנעשו ע"פ החוקים הנ"ל, יש מכך ראיה לכאורה להיתר. ושמעתי מהגר"ב אטיאס שליט"א הרה"ר וראב"ד פ"ת, ששאל את מרן הגרע"י זיע"א מספר פעמים אם מותר לדיינים לפסוק ע"פ חוקים אלו בהסכמת הצדדים, ולא השיבו הרב לשלילה ולא לחיוב, אלא ברכו "ה' יתקנך בעצה טובה". עכת"ד.

ולכאורה יש להוכיח מתגובה זו של מרן זצ"ל, שהוא סבר שאין איסור בדבר, שאילו היה סבור שיש בכך סרך איסור, לא היה נמנע מלהודיע דעתו דעת תורה ברמים כדב"ק כדי לאפרושי מאיסורא. ומה שלא השיב להדיא להתיר, אפשר משום שעדיין לא התברר לו שפשט הדבר כ"כ שייקרא "מנהג מדינה", ונפ"מ כעת שפשט המנהג ביותר, אפשר שהיה מורה להדיא להיתר, או שחשש שיבואו לפרוץ גדר להתיר גם בכיוצא בנדון הרשב"א שיובא לקמן בסמוך, ולטעם זה לא תליא מילתא במה שפשט המנהג יותר. ולטעם זה אתי שפיר טפי שבירך שה' יתקנו בעצה טובה, והיינו לדעת מתי לקרב ומתי לקרב, כי לא כל העתים שוות. ואפשר שגם לטעם הראשון, התכוון שה' יתקן בעצה טובה לדעת מתי נחשב הדבר שכבר פשט המנהג.

גם הגר"ד דומב שליט"א דיין ת"א לשעבר אמר לנו בביה"ד שכמדומה ששמע מהגר"א צימבליסט שליט"א חבר ביה"ד הגדול לשעבר, שגם הגאון ר"י קניבסקי זצ"ל בעל קהלות יעקב היה אומר על כיו"ב (כמדומה תקנת הרבנות הראשית לחיוב במזונות הילדים עד גיל 18 שנה) שהוא כמו מנהג מדינה, ומי שנישאו לאחר תקנה זו, על דעת כן נישאו. עכת"ד.

ונפ"מ מכל זה, שאפשר שיש מקום בזמננו לדון על פיצויים מסוג ב' גם לפמ"ש בשוה"ד הנ"ל. ומה שהגריש"א זצ"ל אמר שאין לדון בזה, אפשר משום שבזמן שנשאל על זה, עדיין לא פשט כ"כ הנוהג בביה"ד לבקש אישורי הסכמים ע"פ החוקים הנ"ל, משא"כ בזמננו השתנה הדבר כאמור, והרי מהות החוקים הנ"ל הם פיצויי סוג ב'. ומכל מקום יש להתיישב עוד בדבר, דמצד שני אולי הסכמתם נובעת מהידיעה שאין ברירה, כשם שהיורשים "מסכימים" לתת חלק בירושה לבנות, משום שאין להם ברירה, כי החוק יחייב אותם בהעדר הסכמה, וא"כ הוא הדין לחוק איזון משאבים כו', ובפרט שכאמור יד באי הכח באמצע שעורכים הסכמים לפי הרגלם בבהמ"ש ובדיניהם.

והנה ידועים דברי מרן הבית יוסף בחושן משפט (סוף סימן כו) שכתב וז"ל:

כתב הרשב"א (ח"ו סי' רנד) שנשאל על אחד שמתה בתו ותבע את חתנו בערכאות הגוים שיחזיר לו כל הנדוניא בטענה שאף על פי שבדיני ישראל הבעל יורש את אשתו (ב"ב קח.) כיון שהכל יודעים שהם הולכים בדיני הגוים הרי כל הנושא אשה שם, כאלו התנה כן וכמו שאמרו (כתובות סז.) גמלי דערביא אשה גובה פורנא מהן לפי שסומכת עליהם. והשיב: כל דבר שבממון תנאו קיים (כתובות נו.) ובאמת אמרו (ירושלמי כתובות פ"ט ה"א) שמתנין בכענין זה אבל לנהוג כן מפני שהוא משפט הגוים באמת נראה לי דאסור לפי שהוא מחקה את הגוים וזהו שהזהירה התורה לפניהם ולא לפני גוים ואף על פי ששניהם רוצים בכך והוא דבר שבממון שלא הניחה תורה את העם שהוא לנחלה לו על רצונם שייקרו חוקות הגוים ודיניהם ולא אפילו לעמוד לפניהם לדין אפילו בדבר שדיניהם כדיני ישראל והמביא ראיה לזה מגמלי דערביא טועה וכו'. עכ"ל.

ולכאורה גם לענייננו י"ל שאין לדון בחוקים הנ"ל לפי שהם שלא כדין תורה.

חילוק בין נידון הרשב"א לנ"ד:

ומכל מקום נראה שיש לחלק, דהתם דין הערכאות היה מנוגד מכל וכל לד"ת ולא חל כל שינוי במציאות שנאמר שבהשתנות המציאות ישתנה הדין, שהרי בדיני ירושת הבעל שעליה דן הרשב"א לא חל כל שינוי, שהתורה קבעה את הלכות הירושה (רשב"ג בכתובות פד.), וגם לחכמים שם שירושת הבעל דרבנן וכך הלכה (רמב"ם פ"א מהל' נחלות ה"ח), מ"מ לא תלו זאת חכמים בסיבה⁷, והתורה לא תשתנה בשום זמן ח"ו, ולפי שעכ"פ היה מקום לומר שאעפ"כ הדבר מותר לפי שהוא דבר שבממון ותנאם קיים, לפיכך השיב הרשב"א שלא יועיל מה שהוא דבר שבממון כיון שכל כולו הוא דין ערכאות היפך דין תורה, והמציאות לא השתנתה, ויש בזה זלזול לתורה ויקור העש"ג. משא"כ בענייננו דזיל בתר טעמא שהרי חז"ל הם שתיקנו חלוקת הממון שבין איש ואשתו לפי טעם והגיון, מעשה ידיה תחת מזונותיה (אה"ע סי' סט), וכעת השתנה המצב, שברוב המקרים אין האשה חיה על פרנסת הבעל, ואדרבה יש חשש גזל לקחת מהאשה מעשה ידיה כשאיננה זקוקה לפרנסת הבעל, ועוד יותר כשהיא המפרנסת העיקרית, לכן אין חוק זה נגד דין תורה, ואין בו כל זלזול בתורה, בפרט כאשר מקפידים לנסח את ההסכם באופן שלא יהיה בו משום יקור עש"ג, ושפיר מהני בו תנאי כדבר שבממון. ועוחל"מ להאריך בזה ב"נ, ובמ"ש בזה בחוברות כנס הדיינים הנז' לעיל.

אשר לנימוק שהובא שם בקובץ שורת הדין, שיש פוס' שחייבו את הבעל לשלם לאשה פיצויים כאשר טובת הבעל להתגרש 'כדי' שלא יחיה בחטא, הנה זה נכון כאשר אין כל טעם לחייב את האשה להתגרש, ועוד זה נכון בבעל ששומר את עצמו שלא יקרב לאשה אחרת כל עוד הוא נשוי לאשתו, ואילו בנ"ד אין זה המקרה, שהרי שנים רבות הוא חי עם אשה אחרת, ואף מא"א לא נרתע, נמצא שגירושי אשתו לא יצילוהו מהחטא שהוא שקוע בו מכבר, וימשיך בו גם לאחר גירושיה רח"ל, ואילו הפוס' שהביא בשוה"ד כיוונו לחטא ההרהור וכו' במי שאין לו פת בסלו בהיתר, אך עכ"פ עוד לא שלח ידו במלאכת רעהו חלילה.

ועכ"פ הרי נשאל הבעל בכמה יהיה מוכן לפצות את אשתו ואמר שיחשוב על זה. ובשו"ת משפטי עוזיאל הנ"ל כתב שגם "אשה רעה", אינו רשאי לגרשה בלי לשלם כתובתה, עיי"ש מ"ש שכך נהגו. ועכ"פ בנ"ד, מלבד שאין להגדירה כ'אשה רעה' חלילה, מ"מ מאידך גיסא, כבר התבאר שאיננו חייב מן הדין, מכיון שכבר התקבלה די והותר בחלוקת הממון שלא טרחה בו, מלבד כל יתר הנימוקים שהתבארו באורך.

בסיכום
אמנם מהדיון האחרון שהתקיים בביה"ד עלה כי הבעל הודה שניהל חיים כפולים ומשכך היה מקום לחייבו בכתובה מלאה וצמודה, והבאנו מקור ברור להצמדת הכתובה בדברי הרא"ש שלא ראיתי שהוזכר בפסקי הדין, אך לאור החומר שבתיק שנגלה לעינינו בשלב ב' ובעיקר בפרוט' הדיון הראשון בביה"ד האזורי ובבדה"ג, והחלטות ביה"ד האזורי והגדול שבעקבותיהם, ולאור הסכמי הממון שנחתמו בין הצדדים, וחלוקת הרכוש וכו', יוצא שאין מקום לחייב את הבעל מן הדין לא בכתובה ולא בפיצויים. ורק ממליץ ביה"ד לבעל לתת לאשה סכום כפי אפשרותו לפנים משורת הדין.

ויש להצטער שבניגוד לזמנים עברו עת היה ביה"ד מתנהל עם תיקים פיזיים ידניים, ניתן היה לראות מידית את כל החומר פרוש לעיני הדיינים בבואם לכתוב פסק דין בתום הדיונים והסיכומים, באופן שלא היה קיים חשש ל"שכחת" חלק מהתיק, הנה כעת עם כל התועלת שמביאה בכנפיה המערכת הממוחשבת, קורה שחלק מהותי מהתיק לא נלקח בחשבון מחמת הקושי לאתר ולפתוח כל מסמך דיגיטלי כפי שקרה בתיק זה, שביה"ד לא ראה חומר מהותי וקריטי מהדיונים הקודמים וכבר כתב פסק דין לזכות צד אחד עד שלפתע מאחד המסמכים שבתיק עלה שהתקיים דיון בביה"ד הגדול שהפרוטוקול שלו כלל לא היה בתיק ועד היום איננו בתיק. עכ"פ קיבלתי את החומר מביה"ד הגדול דרך המייל ומשם התקבלה תפנית מהותית בפסק הדין שהפכה את הפסק לטובת הצד השני.

ומכאן תצא קריאה ובקשה להנהלת בתי הדין לתיקון המצב ע"י התקנת אופציה בתוכנת שיר"ה להדפסת כל התיקים ברצף על כל מסמכיהם לפי סדר תאריך לקראת כתיבת פסק דין, וכן להכנסת איתות שקיים חומר הנוגע לתיק בביה"ד הגדול, כדי שלא יהיה חשש שייעלם מן הדיינים בזמן כתיבת פס"ד שום חומר מהותי.

לאור האמור יש לענ"ד לפסוק:
לאחר שביה"ד שמע את הצדדים וב"כ, ולאחר העיון בכל החומר שבתיק, פוסק ביה"ד ברוב דעות כדלהלן:
א. התביעה לכתובה ופיצויים נדחית.
ב. יחד עם זאת, ביה"ד פונה לבעל שייתן מרצונו הטוב ולפנים משורת הדין סכום מסוים לפי שיקול דעתו שיביא לשיתוף פעולה לסיום מהיר של ההליכים, להשגת מחילה הדדית ולקראת פתיחת דף חדש וחלק בחיים. ביה"ד ממליץ על סכום של 50,000 ₪.
ג. אם האשה תסרב גם לזאת, ידון ביה"ד ע"פ מה שיתבקש, אם לחייבה בגט עם אופציה לסנקציות, או למתן היתר נישואין לבעל.

החלטה זו ניתנה ברוב דעות.

לדעת המיעוט
היות ובמקרה דידן, הבעל הוא האשם בפירוק הנישואין והראיה שיש לו בת זוג שנים רבות, וכל הניסיונות שנעשו לשלו"ב לא עלו יפה, באשמתו של הבעל, וכפי שהתברר בביה"ד שתקופה בה בני הזוג היו בתהליך של ייעוץ נישואין, הבעל קיים מערכת זוגית ללא ידיעת האשה עם בת זוגו. וממילא לא ניתן לחייב את האשה להתגרש ללא מתן פיצוי הגון לאשה.

וכן מצינו במאמרו של הרה"ג אברהם שרמן שליט"א חבר בית הדין הגדול בדימוס בקובץ שורת הדין כרך י' (עמ' קכד-קלו), שהעלה שם במקרה כנדוננו שהאשה זכאית לפיצויים בנוסף לכתובה כדי שתיאות לקבל גט שלא חייבת לקבל מן הדין.

היות שב"כ האשה הסכים לכך שהאשה תתגרש בכפוף שתקבל סך של 300,000 ₪, יש להעתר לבקשתו. ולכן יש לחייב את הבעל בתשלום בסך של 300,000 ₪ בכפוף לסידור הגט, וכפי שהצהירה האשה בדיון כי לא תחזיק את בעלה בכח.

מוחלט כדעת הרוב.

ניתן ביום ט"ו באלול התשע"ה (30/08/2015).




הערות
1 נראה שכוונת ביה''ד היתה שהבעל לא אמר כן ברצינות אלא רק כהבעת תיסכול וחוסר אונים.
2 ועכ"פ מה שלא נעשה לה סדר מורדת אינו מעכב למנהגנו, עי' ספר תורות אמת לאמ''ז המלאך ר''ב זיע''א (סי' עז ס''ב) שמעולם לא שמענו כו', וגדולה מזו כתב בשו"ת יבי''א ח''ג (חאה''ע סי' טו, באמצע פרק יז) שלא נהגו עכשיו בהתראה והכרזה ע''פ הגמ''י והב''ח. יעו''ש.
3 ולענין כתובה, אי חיישינן לרבית בכה''ג, ראה מ''ש בס' ברית יהודה (בלוי), בפי''ט, בהערה (אות כז) וז''ל: ובשו"ת מהרי"ט אהע"ז (סי' ב) דן במקום שצריך לנכות אם הוא רק משום איסור רבית או גם מצד דיני ממונות. ובשו"ת הר המור (סי' לז אות ו ואות ח) דן בדברי הטו"ז אהע"ז (סי' סו) שכתב שבכתובה שאין בה משום רבית אין צריך לנכות בהני, והגר"מ בנעט שם הוכיח שגם מדיני גזל צריך לנכות. אמנם בשו"ת לחם רב (סי' י' וסי' יג) משמע כדברי הטו"ז שלסברתו שבמכירה אין בו משום רבית כתב שאין צריך לנכות כי אם בהלואה שיש בה משום איסור רבית. עכ"ל.
ולהלן בריש פכ''א כ' עוד בס' ברית יהודה וז''ל: ועי' שו"ת מהרי"ט אהע"ז סי' ב' שהאריך בדין תקנות ופשרות בעניני כתובה ועי' טו"ז אהע"ז סי' סו וסי' ק' ובב"ש שם וכתב הטו"ז שם לחלק בין עיקר כתובה שאין בהם משום רבית ולכן במקום שחששו משום איסור רבית לא שייך חשש זה גבי כתובה משא"כ בנדוניא שהכניסה לו ובתוספת שמוסיף מצד המנהג יש בזה משום רבית ודינו כהלואה וע' עוד שו"ת חת"ס אהע"ז ח"א סי' קכו ושו"ת הר המור סי' לג ובשו"ת מהר"מ אלשיך סי' עט מפרש בדברי הרמב"ם במה שכתב ופירש משקלו וונתו לחלק בין חוב הלואה לחוב שמתחייב לו עתה ומכל מקום משמע מדברי הפוסקים דה"ה בכל חוב שמתחייב לו עתה דינו ככתובה עי' שו"ת חת"ס חו"מ סי' עד ועי' עוד בכנה"ג חו"מ סי' עד ויו"ד סי' קסה כמה פרטים בדין חיובים שונים לענין שנוי המטבעות. עכ"ל.
ולהלן בפכ''א סע' י''א וי''ב כ' עוד שנוהגים לפשר בשינוי המטבעות ורה''פ נהגו ללכת לפי דינא דמלכותא בזה כשהמלך גזר בפירוש על צורת הפירעון. ובהערות שם הביא מדברי הפוס' שאין חוששים לרבים בפשרות אלו וז''ל (סקט''ו): ומה שנהגו ותקנו לפשר ולא חששו לאיסור רבית והרי קיי"ל שבכל מקום שיש חשש רבית אסור לפשר עי' פרק א שהבאתי מדברי האבנ"ז (חו''מ סי' כג) שבמקום שיש חשש דיני ממונות מותר לפשר שהרי אינו נותן אלא משום שרוצה לצאת מספק ממון שאינו שלו ולא בתורת רבית וכן משמע בשו"ת פתחא זוטא יו"ד (סי' מה). עכ''ל. וע''ע מ''ש בס' משפט הכתובה (פרק עה אות יג עמ' קפח).
4 שוב ראיתי חיזוק לדברינו ממ''ש החכמת שלמה קלוגר וערוך השלחן שהשוו הלוואה לגזלה כמ''ש, וכן חיזוק לדברינו שגם בהתמעט המטבע עד שנפסל - ולא רק בנפסל בבת אחת - דינו כנפסל, ודלא כמ''ש חלק מהפוס' לחלק בזה, (הבי''ד בס' משפט הכתובה סי' עה ע''פ מ''ש בשם החזו''א הנ''ל). הבי''ד בשות מגדל צופים (ח"א סי' נד) וז''ל: שאלה: אדם התחייב בכתובה סכום של למעלה ממליון ל"י ואח"כ נפסל המטבע והפך לשקל ישן ואח"כ נפסל שוב ונקבע שם מטבע שקל חדש האם חייב לשלם הערך של הכסף לפי הזמן שהתחייב בו או שנאמר שיש כאן דין הוזלו המעות. תשובה: בשו"ע חו"מ סי' ע"ד סעיף ז' וז"ל המלוה את חברו על המטבע ונפסל אם יכול להוציאו במדינה אחרת ויש לו דרך לאותה מדינה נותן לו ממטבע שהלוהו ואומר לו לך והוציאו במקום פלוני ואם אין לו דרך וכו' נותן לו המטבע היוצא באותה שעה וכן בכתובה עכ"ל.
ולכאורה היה מקום לטעון שהשו"ע איירי באופן שהמעות לא הוזלו אלא נפסלו ולכן חייב ליתן ממעות היוצאות עתה, אולם בנדוננו שמקודם שהוחלף הל"י היה הולך ומוזל עד שנפסל לגמרי, ולכאורה יש מקום לטעון שמכיון שהוזל המטבע הוזל גם חובו, ואח"כ כשנפסל והותקן מטבע חדש חל עליו חוב כפי שהיה שוה המטבע בעת שנפסל, ולא בעת שנתחייב, ולא דמי לגזלן שיכול להחזיר חמץ שעבר עליו הפסח ואם נאבד החמץ שעבר עליו הפסח חייב להחזיר כשעת הגזילה כמובא בשו"ע סי' שס"ג, ומובאים שם דעות פוסקים שגם במטבע שנפסל יכול הגזלן לומר הרי שלך לפניך. ויש לחלק, דהתם כל זמן שהגזלה בעין יכול להחזירה כמות שהיא, אך כאשר מתחייב מטבע ונפסל, הרי אינו יכול ליתן חספא במקום מטבע.
ובהגהות חכמת שלמה להגר"ש קלוגר ז"ל על השו"ע כתב, נשאלתי וכו' בנדון באנקנאטען שהוזלו איך ישלמו הלווין. וכתב ששמע מהגאון מו"ה משלם (נ' שהוא הג"ר משולם איגרא) מפרעסבורג זצ"ל שכתב דאין דינו כמטבע רק כשטרות, ובלוה שטרות ונפסלו, צריך לשלם דמיהן. רק רו"מ כתב דאפשר רק בנפסלו לגמרי ולא בהוזלו. והנה הטיב אשר דבר רו"מ בזה וכו' עכ"ל.
ובערוך השלחן חו"מ סו''ס ע"ד ז"ל: וכן אם לוה אקציעס הנהוגים עתה במדינות שאין עומדים תמיד על מקח אחד והוזלו או הוקרו, משלם לו אותם שלוה. ואם נפסלו לגמרי, כגון שהחבורה פשטה את הרגל, צריך לשלם לו המעות כפי המקח שעמדו בשעת ההלואה. ומפורש בערוך השלחן, שכאשר לוה מניות ופשטו הרגל, משלם כפי הערך שבשעת ההלואה הגם שאם הוזלו משלם כשעת הזול, ובדרך כלל מניות לפני שפושטות את הרגל נעשות זולות, ובכל זאת כתב הערוך השלחן שחייב, לא כשעת הזול אלא כשעת ההלואה, וכן משמע מהגר"ש קלוגר ז"ל. ורואים שזה דומה לדיני גזלן. וכל זמן שהמטבע או המניות בעין, יכול לומר לו הרי שלך לפניך, אולם כאשר נפסלו, אין סברא שיתן לו כשעת הזול, כי החיוב נעשה בשעת ההלואה, ובכתובה בשעת ההתחייבות, וכאשר אינו יכול לומר הרי המטבע שלך לפניך, חייב לשלם כפי ערך המטבע שבשעת ההתחייבות. עכ''ל. ולענ''ד כבר יש ראיה לזה מהראשונים ז''ל הנ''ל שהבאנו. ודו''ק.
5 וז''ל שם באות ב: עוד יש לדון למה צמודה המטבע למדד או לדולר והיות ועתה ההצמדה לדולר יותר זולה מההצמדה למדד יד בעל השטר על התחתונה כמובא בשו"ע סי' מב סעיף ז ולכן אינו חייב יותר מגובה ההצמדה לדולר עוד יש מקום לומר שהרגילות בכה"ג להצמיד לדולר ההתחייבות ולא למדד והולכים לפי מנהג המדינה. עכ''ל.

6 וכד דייקינן, נמצא שכמעט רק זוגות כאלו שיש לאשה משכורת חשובה ואינה תלויה במשכורת הבעל לפרנסתה, הם המזדקקים באמת לחוקים אלו, לפי שאכן יש להם משאבים לאזן, משא''כ שאר זוגות - אם משאבים אין, איזון מנין, ואינם מזכירים את החוקים הנ''ל בהסכם אלא כשיגרא דלישנא וכדי להיות "מכוסים".
7 ועיין פרישה אבן העזר סימן סט אות יד) שכתב וז''ל: וכן אם התנה עמה אחר שנושאה [שלא ירשנה].... והוא דעת הרמב"ם שלא יכול לסלק עצמו מן הירושה אחר שנישאת כמו שהבן אינו יכול לסלק עצמו מירושת אביו ע"ש. מ"ו (מהרש"ל בביאורו לטור). עכ"ל. הרי שגם להרמב"ם שירושת הבעל דרבנן, לענין סילוק דינה כד''ת. ורק ירושת כתובתה תיקנו תחת קבורתה, ואעפ"כ לא יוכל לטעון לא אירש ולא אקבור.