הוגשה בפנינו ביום י"א במרחשוון תשע"ה (4.11.2014) תביעת גירושין ע"י האישה וכרוכה לה תביעה לחיוב הבעל בכתובה, איזון משאבים שאינו שוויוני וחיוב הבעל בדמי שכירות ולחלופין בדמי שימוש של הדירה המשותפת של הצדדים אשר עתה גר בה הבעל וילדיו.

קודם שנדון בתביעת הגירושין נבהיר את המצב המשפטי בעניין הרכוש.

בחודש 1.2014 הגישה האשה באמצעות ב"כ הקודם תביעת מזונות, משמורת ותביעה לשמירת זכויות בביהמ"ש לענייני משפחה שבמסגרתה עתרה לקבל את כל הרכוש שנצבר לצדדים.

לימים נתגלעה מחלוקת בין האשה לב"כ כוחה ולכן הייצוג הוחלף ועם הדיון הראשון עתרה האשה למחוק את תביעת הרכוש שהוגשה לבית המשפט וזאת לטענתה מאחר ולא הוגשה ולא נוסחה בדרך נכונה. ואז פנתה האישה לביה"ד וכרכה לה את עניני הרכוש, מהלך זה של האשה של ריצה בין שתי ערכאות מעיד על חוסר כנות של העושה כן כי אין במעשיו אלא לנסות את מזלו במקום שלדעתו יפיק תועלת גדולה יותר. בעקבות מהלך זה של האישה ולאחר שנתקבלה תגובת הבעל הוציא ביה"ד החלטה בתאריך 8.2.2015 בה נכתב:

הוגשה לשולחננו בקשה דחופה מטעם האשה בעניין מתן הוראה לבעל לחתום על הקפאת המשכנתא וחיובו בתשלום מחצית תשלומי המשכנתא וכן בתשלום דמי שימוש ראויים. כן הוגשה לשולחננו תגובת הבעל בעניין זה, ולאחריה הוגשה תגובת האשה ולאחר מכן הוגשה תגובת הבעל לתגובת האשה.

מאחר וכאמור בתגובת הבעל, ביהמ"ש כבר החל לדון בשאלת הסמכות, וזאת על סמך בקשות דומות שהונחו בפניו ע"י הצדדים, דבר שלא הוכחש ע"י האשה – ולאור הלכת הכיבוד ההדדי של הערכאות, מן הראוי כי נמתין להכרעת ביהמ"ש בנושא זה.

אין צו להוצאות.

היוצא שלעת עתה אין מה לדון בענייני הרכוש והמסתעף מזה וכל העומד בפנינו היא תביעת הגירושין והכתובה של האשה.

תביעת הגרושין
הצדדים נישאו ביום 18.9.2002. לצדדים שני קטינים. בתאריך 4.11.2014 הוגשה תביעת גירושין של האשה. עיקר טענותיה של האשה אשר בגינם היא תובעת גירושין הם כי היא כל ימיה הייתה המפרנסת העיקרית אם לא היחידה בעוד שהבעל לא עבד ואף בזמן שעבד, תרומתו להכנסות הבית היו מזעריות.

הנה מלבד זאת כי טענה זו כשלעצמה בנידון דידן אין בה כדי לחייב את הבעל בגט שהרי אף האשה כתבה כי הבעל אמנם עבד אלא שניסה במספר מקומות עבודה את מזלו ועבר ממקום למקום ואף ניסו לעבוד בחו"ל. הרי האישה עצמה כתבה בתביעת לשמירת זכויות בבית המשפט לענייני משפחה כי הכנסות הבעל במשך עשר שנות נישואי הצדדים היו 566,602₪ כך שהכנסות הבעל היו כ־ 4700₪ לחודש.

בנוסף, טוענת האשה כי לא רק היא רוצה להתגרש אלא גם הבעל חפץ בגירושין וראיה לדבר כי הבעל פנה ללשכה לסיוע ליעוץ משפטי על מנת לקבל ייצוג משפטי, וזאת עשה כבר בתאריך 15.9.2013 בעוד שתביעת הגירושין של האישה הוגשה רק כשנה ויותר לאחר מכן.

טענת הבעל בסיכומיו כי פניה זו נעשתה כי זו מחשבה שעברה בראשו ואין היא מעלה ומורידה דבר בכנותו להתגרש או לא להתגרש וראיה לדבר טוען הבעל כי כמו שאדם יכול להגיש תביעת גירושין ולחזור בו כן הדבר.

דברים אלו תמוהים למדי ומ"מ היא ראיה כי הבעל חפץ בגירושין שהרי ראייתו מאדם שתובע גירושין וחוזר בו לא בכדי נאמרה כי הבעל עצמו פתח תביעת שלום בית ושוב נסגרה על ידו. אמור מעתה – לשיטתו ־ מה שפתח תביעה לשלום בית זו הייתה רק מחשבה שעלתה בראשו ועתה שהוא סוגר תביעה זו, הרי שהוא חפץ בגירושין.

גם בדיון שהתקיים נשאל הבעל האם הוא מעונין להתגרש אמר הבעל כי הוא לא יחזיק את האשה. וז"ל הפרוטוקול:

האשה: אני עזבתי את הבית ועברתי לגור בכפר יונה.

ביה"ד: מה את מבקשת?

האשה: אני רוצה גירושין.

ביה"ד: ומה הבעל אומר?

הבעל: אם היא עומדת על זה לא אתנגד.

אולם כאן התערב ב"כ הבעל והתנה זאת בוויתור האשה על כתובה וז"ל הפרוטוקול:

הבעל: אם היא עומדת על זה לא אתנגד.

ב"כ א': מתי סידור הגט?

ב"כ ב': בכפוף לוויתור על הכתובה ובהסכמה אנחנו מסכימים.

הבעל כלל לא העלה טענה לשלום בית. כלומר גם הבעל וב"כ כל עניינם הוא הוויתור על כתובתה.

ואת עלית על כולנה ־ הבעל פתח תביעה לפרוק שיתוף של כל הנכסים של הצדדים ובין היתר כתב בתביעה זו:

אין התובע יכול ורוצה בהמשך השיתוף בנכס עם הנתבעת.

לשאלת ביה"ד האם הוא מוכן לסגור את התביעה לפרוק שיתוף לטובת שלום בית, מיאן הבעל לסגור תביעה זו וב"כ הבעל עונה במקומו:

ביה"ד: אז תסגור את התביעה שלך לפירוק שיתוף.

ב"כ ב': זו שאלה משפטית עם כל הכבוד. אני חושב שזו שאלה שלא אמורה להיות מכוונת לבעל דין.

הבעל: המצב קצת יותר מורכב, ואני נמצא בשטח שלא מכיר, ובגלל זה לקחתי עו"ד. בזמנו הגעתי לפה והגשתי בקשה לשלום בית, מיד לאחר זה חטפתי סטירת לחי עם תביעה לביהמ"ש כאשר הבקשה שלי ירדה מהפרק בגלל עניין משפטי. בשביל זה אני מבקש לתת לנציג שלי לענות."

עוד יש להוסיף כי הצדדים החליטו בהסכמה כי כל אחד מהצדדים ילון בחדר שינה שבוע לסירוגין. גם הסדר זה לא צלח ושוב הצדדים נזקקו לשרותיו של בית המשפט והחליטו על הסכם הורות האומר כי האשה תעזוב את הבית בגלל המתחים שהיו בין הצדדים והנזקים שהסבו מתחים אלו לילדי הצדדים והוחלט שבו כל אחד מהצדדים ישהה בבית עם הילדים בימים מסוימים.

היוצא הוא כי מדובר בבעל שפתח תביעה לשלום בית ומיד סגר אותה, הבעל תבע פרוק שיתוף בכל הנכסים השייכים לצדדים ואף תבע כי האיזון לא יהיה בחלקים שווים אלא חלוקה לא שוויונית בגלל השתכרותה הגבוה של האישה. הבעל לא מוכן לסגור את התביעה לפרוק שיתוף. בדיון שהתקיים בביה"ד הסכים הבעל להתגרש אולם בא כוחו התנה זאת בוויתור האישה על כתובה.

מכל הנ"ל יוצא כי הבעל אינו חפץ באשתו, הבעל רוצה להתגרש. אולם מעלה טענות הזויות של שלום בית כדי לשפר את מצבו הכלכלי בעת הפירוד.

טענה ב"כ הבעל "כי ככל שהאישה תתמיד בסירובה להגיע להסכמות אין מנוס מניהול הליך תקין על כל הכרוך ומשתמע מכך", טענה זו לא יכולה להישמע או להיכתב אחרי שניתנה לצדדים האפשרות לסכם והם אכן מסכמים ולא מעלים כל טענה אחרת. הרי בזה נגמר הדיון כי אחרת כל בעל דין אשר לא ימצא חן בעיניו הפס"ד הרי לא ילך לערער אלא יבקש שוב להעלות טענות אלו או אחרות. אלא הסדר הוא שאם יש לו טענות חדשות להעלות בפני ביה"ד שלא היו ידועות לו קודם הרי שעליו לפתוח תיק מתאים יגיש את בקשות ותינתן החלטה האם לשמוע את דבריו. ודאי שאחרי שמגיש סיכומים לא יוכל לכתוב בסיכומיו כי אם לא תתקבל דעתו הרי שהוא רוצה לנהל את התיק מחדש וראה תקנות הדיון תקנה עו.

מנגד האשה תובעת גירושין. האשה אף עזבה את הבית המשותף של הצדדים ואף היא מבקשת לחלוק את רכוש הצדדים ולעשות איזון לא שוויוני משום שלטענתה היא הגיעה עם כספים רבים לנישואין ואף במשך שנות הנישואין היא הכניסה כספים רבים מעבודתה לקופה המשותפת.

עוד טוענת האשה כי מלבד שהצדדים פרודים מעל שנתיים ושנה קודם הפירוד לא היו יחסי אישות בין הצדדים דבר זה לא הוכח ע"י הבעל.

ביחס לטענת ב"כ האישה בסיכומיו כי האישה מואסת בבעל, טענה זו לא עלתה כלל בדיון שהתקיים בפני ביה"ד ואף אמנם שהועלתה בכתב התביעה הרי שבדיון בביה"ד כלל לא נטענה טענה זו, ופלא גדול אם הבעל מאוס בעיני אשתו היה הדבר עולה לדיון, ומכך שלא עלה אף לא ע"י האשה ואף לא ע"י ב"כ הרי כי יש להטיל ספק גדול בטענה זו בלשון המעטה.

עוד יובהר כי מטרת סיכומי הצדדים נועדו אך ורק לסכם את טענותיהם ולבססם בראיות הלכתיות ולא להעלות טענות חדשות.

הדין ההלכתי

בני זוג אשר שניהם רוצים להתגרש וכל אחד מסיבותיו ופרודים למעלה משנתיים ימים ואין בניהם יחסי אישות למעלה משלוש שנים וכל אשר בניהם הוא מלחמה על הרכוש הרי שחל על צדדים אלו דינו של רבינו ירוחם וחייבים להתגרש ונצטט מה שכתבנו בפסקי דין רבים:

כידוע, ביחס לצדדים שאינם חפצים זה בזה אלא שצד אחד מעגן את רעהו, כתב רבינו ירוחם בספר מישרים (חלק שמיני, נתיב עשרים ושלושה) את דבריו וז"ל:

"וכתב מורי ה"ר אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה, והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט, מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא, אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו, לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכל מה דיהיב לה מדיליה, דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה".

בפסקי דין רבניים (יא, 95־89, ביה"ד הרבני האזורי תל אביב בפני כב' הדיינים, הרבנים הגאונים ח' צימבליסט, ע' אזולאי, ש' דיכובסקי) נכתב על פי דברי רבינו ירוחם:

כשהבעל והאשה שניהם מורדים זה בזה, כופין או על כל פנים מחייבים את הבעל לגרשה.

עוד הוסיפו שם (עמ' 95):

הואיל וכאמור אף הוא אינו חפץ בשלום בית ואף הוא מורד בה, אם כן מן הדין הוא חייב לגרשה, וכמו שהבאנו מדברי רבנו ירוחם שבכגון זה כופין אותו לגרשה, ואף אם לא נגיע לידי מדה זו של כפייה, מכל מקום יש לחייבו לגרשה, וכל כהאי גוונא כבר פסק הרמ"א (אבה"ע סימן קנד סכ"א בהגהה) וז"ל: "ובכל מקום דאיכא פלוגתא אם כופין או לא, אע"ג דאין כופין לגרש, מ"מ כופין אותו ליתן כתובה מיד.

יצוין כי הפסיקה היא כי האשה אינה זכאית לעכב סידור הגט בנסיבות אלו, כשהעמדה הברורה של שני בני הזוג היא שאין כל אופציה לשלום בית. אין מקום לטענה שאין לחייב את האשה בגט מאחר שהמצב הנוכחי אירע בעטיו של הבעל וכו'. ככל שהדבר נוגע לחיוב הגירושין, טענה זו אינה מתקבלת, מאחר ולמעשה כעת שני בני הזוג בפירוד ממושך ואינם רוצים זה בזה, וזו עילה מספקת לפסיקת חיוב הגירושין על בן הזוג המעכב את הגירושין, גם בלא להגדירו כמורד.

הגאון רבי נחום פרובר שליט"א, אב"ד תל־אביב, עוסק במאמרו (פורסם בקובץ "כנס הדיינים תשס"ח", עמוד 114) בדינו של רבינו ירוחם ובחיוב גט לבני זוג המורדים ומעגנים זה את זה. לדבריו, טענת עיגון הינה עילה מספקת לחיוב בגט, אף אם הצד המעגן אינו אשם בהפרת שלום הבית. וז"ל:

כפי שכתבנו לענין חיוב גט לפי דינא דרבנו ירוחם, אין הבדל מי הראשון שהתחיל לטעון שרצונו להתגרש, וכמו"כ אין הבדל בסיבת מי המצב שכיום אין צד רוצה את משנהו, והעיקר תלוי אם כיום יש עיגון או לא, דהיינו אם המצב שבפנינו הוא שהבעל לא מעוניין באשה כלל אף אם האשה תרצה לחזור אליו, או לחילופין, כיום המצב הוא שאין האשה מעוניינת בבעל אף אם הבעל ירצה לחזור אליה, זהו מצב שכיום שני הצדדים מעוגנים, ולכן יש לחייב בגט כל צד המעכב את הגירושין, ללא קשר מי גרם למצב הקיים, היות ואין זכות לכל צד לעגן את משנהו.

תביעת הכתובה
האשה תבעה את כתובתה
בנידון דידן האישה תבעה את גירושי הצדדים ובכגון זה נכון שהדין הוא כי תביעתה לגירושין אינה בהכרח להפסד כתובה אולם ומכל מקום מי שתובע גירושין הוא שצריך להוכיח כי תביעת הגירושין היא בגלל מעשיו של הצד השני שגרמו למצב שבו נאלץ האחר לתבוע גירושין.

עקרון זה שתביעת אישה לגירושין שנובעת ממעשיו הרעים המקולקלים של הבעל, אז האשה זכאית בכה"ג לתוספת כתובה כתב גם ה"חזון איש" בהלכות כתובות (סימן סט ס"ק כב) וז"ל:

דיני תוספת, ממאנת ושניה ואיילונית אף על פי שלא הכיר בהן יש להן תוספת כמו שכתב הרי"ף והר"ן ס"פ א"נ, כיון שהיה ראוי לו לחוש ולא התנה עמהן, עע"ד וזינתה והיוצאה משום מומין ונדר אין להן, באה מחמת טענה פלוגתא ר"ח ור"ת בתוספות יבמות ס"ה ב' ומספיקא לא מפקינן מניה, ואלו שכופין אותו להוציא כתובות ע"ז א' לא נתבאר בהדיא בפוסקים, ודעת ב"ש (סי' קנ"ד סק"א) דתליא בפלוגתא ר"ח ור"ת, והאומר א"א אלא כמנהג פרסיים מ"ח א' דאמר יוציא ויתן כתובה נראה דיש להן תוספת וכמו שכתב במורד מתשמיש או אומר אינו זן ומפרנס דמחייבינן ליה לגרש [לבה"ג דפסק כרב ואפילו לרי"ף דפסק כשמואל מכל מקום אם אי אפשר לכופו לזון כיפינן ליה לגרש כמו שכתב הר"ן] יש לה תוספת וכן במדיר את אשתו ע' א' יש לה תוספת דכל שהוא מעיק לה הוי כמוציאה לדעתו, וכ"כ בהגהמ"ר בהדיא, וכן בהיא אומרת שלא לצאת ק"י נראה דיש לה דהא אסור לצאת, מיהו באומרת לעלות אפשר דלר"ח לית לה, ובהגהמ"ר כ' דתליא בפלוגתא אבל לא נתבאר שם אם גם באומר לצאת תליא בפלוגתא.

וכבר הרחבנו בנקודה בפס"ד בתיק מס' 860977/1 פורסם באתרים המשפטיים.

בנידון דידן האישה לא הוכיחה כי סיבת הגירושין היא בגלל מעשיו הרעים והמקולקלים שגרמו לה לתבוע גירושין אלא הוכיחה כי הצדדים אינם רוצים זה את זה ולכן הם חייבים להתגרש אולם אין האשה זכאית לכתובתה דאדעתא דהכי לא התחייב לה כתובה.

נפסק
סוף דבר הצדדים חייבים להתגרש הבעל פטור מתשלום הכתובה.

על המזכירות לקבוע מועד לסידור גט.

אם לא יופיע מי מהצדדים לסידור הגט ביום שיקבע, יש לקבוע מועד להטלת סנקציות.

הנלענ"ד כתבתי וצור יצילנו משגיאות אמן.

הרב מיכאל עמוס – אב"ד

מצטרפים לפסק הדין