בפני בית הדין תביעת האשה לגירושין ולתשלום הכתובה.

הצדדים נשואים שבע שנים ולהם בן אחד, ונמצאים בפירוד ארוך של שנתיים ושלושה חודשים, לאחר שהאשה עזבה את הבית. למעשה במשך תקופה זו קיים נתק ממשי בין בני הזוג, מלבד בכל הקשור לבן המשותף, וכן מתנהלים הליכים בבית המשפט בתביעות ממון.

הרקע לעזיבה היה סכסוך קולני בין הצדדים שלא הצדיק את פירוק הנישואין, אך במהלך הסכסוך האשה עזבה את הבית ולא שבה אליו יותר.

ביחס לתביעת הגירושין לגופה, יצוין להחלטה מיום י"ג ניסן תשע"ה (02/04/2015) שקבעה שלא לחייב את הבעל בגירושין ובאותה החלטה בית הדין הבהיר את הרקע לקביעה זו. פסק הדין הנוכחי ניתן כהמשך להחלטה הנזכרת, אך בעת הזו נראה לבית הדין שהבעל כבר אינו רוצה את אשתו ואינו מעוניין בשלום בית עמה, וזאת לאחר שתקופה ארוכה שלא נראתה מצדו כל יוזמה לשלום בית. התנהלות שני הצדדים מביאה למסקנה ששניהם כבר אינם רוצים זה בזה, וכי כל שנותר להם הוא המאבק המשפטי המתנהל בבית הדין ובבית המשפט.

הצדדים הופנו להליך יעוץ נישואין אצל גורם מקצועי, אברהם כ"ץ, ומהדו"ח שהוגש מטעמו לבית הדין, דו"ח מיום י"ג טבת תשע"ה (4.1.2015), עולה כי מצד אחד נדחתה הטענה לייחס לבעל מעמד של בעל אלים, ושעקב כך אין מנוס מגירושין, אך מנגד עולה תמונה ברורה של התרשמות כי העיכוב בגירושין נעוץ בהליכים המשפטיים המתנהלים בבית המשפט. אמנם לא היה מקום שבמסגרת דו"ח זה היועץ יביע המלצה ביחס להתנהלות המשפטית בין הצדדים, אך דו"ח זה מחזק את הקביעה שמצד שני הצדדים אין כל יוזמה או הבעת נכונות לבחינת חזרה לשלום בית, וכי שניהם מתמקדים בהליכים המשפטיים והרכושיים התלויים ועומדים ביניהם.

בעל ואשה שאינם רוצים זה את זה
בטרם נתייחס לנידון שבפנינו, יש מקום להקדים ולברר את ההלכה ביחס לבני זוג שכבר שניהם אינם רוצים זה את זה.

בנסיבות אלו שכעת כבר שניהם אינם רוצים זה בזה, יש לחייב בגירושין את הצד המסרב להתגרש או המעכב את הגירושין ללא הצדקה. וזאת מאחר שכעת שניהם כבר אינם רוצים בשלום בית, נכון לדון ביחס לבני זוג אלו, את דינו של רבינו ירוחם (בספר מישרים נתיב כג ח"ח) הקובע את חיוב גירושין בנסיבות ששני בני הזוג אינם רוצים זה בזה. רבינו ירוחם כתב:

"אשה שאמרה לא בעינא ליה, יתן לי גט וכתובה, והוא אמר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט, מסתברא דאין דנים אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא, אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא דילמא הדרי בהו, לאחר שנה כופין אותו לגרש."

לכן גם אם היוזמה לגירושין היא של האשה כפי שבנידון ברבינו ירוחם, לאחר ששניהם כבר אינם רוצים זה בזה, יש לחייב את הבעל בגירושין.

אך ביחס לתשלום הכתובה, כאמור בדינו של רבינו ירוחם האשה אינה זכאית לתוספת הכתובה. אך יש להדגיש כי בנסיבות המתוארות בדינו של רבינו ירוחם, היוזמה לגירושין היא מצד האשה, וכתוצאה מיוזמה זו, גם הבעל כבר אינו רוצה בה, על כן אנו קובעים שהגירושין יצאו ממנה ולכן האשה אינה זכאית לתוספת הכתובה. לא כן כשהיוזמה לגירושין היא מצד הבעל שמרד באשתו, ולאחר שהאשה נוכחת שהבעל כבר אינו רוצה בה, היא נאלצת להסכים לגירושין, ואף לתבוע גירושין כשהבעל מעכב את הגירושין ללא הצדקה. בנסיבות אלו לא התקיימה עילה לשלול את זכאותה בתשלום הכתובה, וכפסיקת השו"ע אה"ע סי' עז סעיף א' ביחס לבעל המורד באשתו:

"ואם היא רוצה, כופין אותו מיד להוציא וליתן כתובה".

ובחזו"א אה"ע סי' סט ס"ק כב הוסיף:

"במורד בבחירת לב, כמו מדיר ונעשה מקמץ, ודאי יש לה תוספת."

באותן נסיבות שהבעל מרד באשתו וכבר אינו רוצה בה, לא ייתכן לדונה כמורדת. מאחר שמרידה משמע מרידה מבעל המוכן לדור עמה כראוי, אך לא כשאין אצלו נכונות לכך. כבר הארכנו בבירור הלכה זו בהנמקה רחבה בפסק דין שנכתב בתיק אחר, ופורסם בספר עטרת דבורה ח"ב סי' פט.

יצוין לפסק דין של בית הדין הגדול מיום י"א אב תשע"ה (27/07/2015) בתיק תיק ‏847350/3 שפורסם ע"י הנהלת בתי הדין, וגם לפי דרכם אין מקום לתשלום הכתובה כשבית הדין נוכח ששני בני הזוג אינם רוצים זה בזה. אך אין דבריהם מחוורים במה שכתבו לדון דין מורדת ביחס לאשה שתבעה להתגרש ואינה רוצה את בעלה לאחר שבעלה מרד בה ולאחר שהבעל כבר תבע גירושין, ומרידתו ותביעתו קדמו לתביעת האשה לגירושין. בנקודה זו כבר התבאר בפסק הדין הנזכר מספר עטרת דבורה שלילת קביעה זו. סתימת פסיקת השו"ע סי' עז ס"א הנזכר, שהורה במורד שכופין אותו להוציא וליתן כתובה, מוכיחה שאין מקום לחלק בין סוגי המקרים, כפי שסברו בפסק הדין של ביה"ד הגדול.

וכן מסתבר שאין יסוד לקביעת מורדת ביחס לאשה שאין לה בעל המוכן לדור עמה. לכן באותם מקרים שהזוג בפירוד כתוצאה מכך שהבעל עומד על תביעתו להתגרש, אין משמעות למרידתה של האשה שבאה לעולם כתוצאה ממרידתו של הבעל, ואין להפסידה את זכותה לכתובה בלא עילה המבוארת בהלכה.

לאחר שהבעל מרד באשתו, פשיטא שתביעתה לגירושין היא תביעה כדין, היינו כדין המבואר בשו"ע סי' ע"ז ס"א. ומה חילוק בין תובעת גירושין בטענת גבורות אנשים שהסכימו בפסק הדין הנ"ל שאינה מפסידה תוספת הכתובה מאחר שתביעתה כדין (עיין ב"ש סי' קנד ס"ק יט-כ'), לתובעת גירושין מפני שבעלה מרד בה וכבר קודם להגשת תביעתה, הבעל ביקש להתגרש, גם בנסיבות אלו תביעתה זו היא תביעה כדין, ואין יסוד להפסידה כתובתה בגין הגשת התביעה.

הן רבינו ירוחם, והן הרשב"א בתשובה ח"א סי' אלף רלה, שבספר נתיבות משפט על רבינו ירוחם באר שדברי רבינו ירוחם תואמים למבואר בתשובת הרשב"א, והובאו בפסק דינו של בית הדין הגדול, כתבו דבריהם רק במקרה שבו המרידה החלה מהאשה, ובזה כתב הרשב"א ש"אם הוציא מרצונו", שאינה מקבלת תוספת כתובה מפני "דאדעתא למשקל ומיפק לא יהיב", היינו כשלאחר המרידה של האשה הבעל רוצה לתת גט ואינו מבקש שיכריזו עליה. ולאחר מכן כתב הרשב"א "אם לא רצה להוציא מדעת עצמו אלא מחמת מרדן" וכו', ובזה כתב שנוהגים כהלכות בקבועות במורדת, עי"ש. והיינו כשהבעל בבקשתו להכריז עליה כמורדת, מבקש להביע את רצונו שתשוב לשלום בית, ואם לבסוף הדבר לא עלה בידו, ולאחר ההכרזות יינתן הגט, זהו מתן גט מחמת המרד. אך אין בדברי הרשב"א ורבינו ירוחם התייחסות למקרה שהפירוד החל מהבעל שמרד, ושכתוצאה מכך ורק לאחר מכן גם האשה תובעת גירושין, שבנסיבות אלו לא עלה על דעתם להפסידה תוספת כתובה. וזאת מפני שהאומדנא "דאדעתא למשקל ומיפק לא יהיב", לא תֵאָמר בנסיבות אלו שהבעל הוא הגורם לגירושין, והגירושין הן מחמתו וכתוצאה מכך שלא מילא את חובתו בנישואין, ועיין פד"ר ח"א עמ' 220–221 שבארו גדר הלכה זו.

בפסק הדין של בית הדין הגדול הנזכר כתבו:

"באמת ההבדל ברור, אישה שמורדת ואומרת שגם אם יפסיק למרוד אינה רוצה בו, הרי שכעת תביעתה לגירושין אינה בגלל שהבעל לא ממלא את חובותיו כלפיה אלא בגלל שאינה רוצה בו. אבל אישה שתובעת גירושין בגלל שהבעל מורד, תובעת בעצם שיפסיק למרוד ויתן לה את זכויותיה כאשה ואם לאו שיגרש... איש ואישה שמרדו זה על זה והתגרשו, אין לאישה תוספת כתובה, שעל דעת כן שתתבע גירושין, לא התחייב לה בתוספת כתובה מעיקרא, ואין נפקא מינה מי מרד ראשון, אם שניהם כיום לא מעוניינים אחד בשני... בעל שמרד באשתו, והאשה תובעת גט, וידוע שגם אם הבעל יחזור בו ממרידתו, האשה לא תרצה בו, דינם כדין איש ואשה שמרדו זה על זה", עד כאן קטעים מפסק דינם.

אך הדברים אינם יכולים להתקבל: ראשית, כיצד יכול להיות ידוע לבית הדין שגם אם הבעל יחזור ממרידתו האשה כבר לא תרצה בו. מהיכן הוציאו יסוד זה שמוטל על בית הדין לבחון כליות ולב ולהעריך ולשער מאובנא דליבא מה תהיה עמדתה של האשה בנסיבות היפותטיות שהבעל ישוב ממרידתו. יתרה מזו, גם אם האשה תאמר בפה מלא שמאחר שבעלה מרד בה, גם היא כבר אינה רוצה בו אף אם יחזור, עדיין ייתכן מאד שאם לאחר זמן הבעל יחזור בו ממרידתו, כשם שהוא חזר בו גם האשה תמצא לנכון לחזור בה. כיצד ניתן לקבוע מה יארע אצלה אם הוא יחזור בו ועל יסוד השערה כזו לשלול את זכאות האשה לתשלום הכתובה. לכן גם אם האשה תאמר שבכל מקרה היא כבר לא תשוב לבעלה, כעת אמירה זו חסרת משמעות ולא ייתכן שעל יסוד אמירה כזו, שאין לה כל השלכה מעשית ואין בה מרידה והתנערות מחובה כלשהיא, תישלל זכאותה לכתובה, כשהבעל הוא כבר בר חיוב גירושין וחובת תשלום הכתובה. ק"ו כשהאשה אינה אומרת זאת בפירוש, לא ניתן לייחס לאשה עמדה כזו מהשערת הלב בלבד. אין לכך כל מקור בהלכה.

ועוד, גם לו היה ניתן לקבוע שאכן האשה לא תחזור לבעלה גם אם ישוב ממרידתו, לית לן בה. מאחר שבעת מרידתו נקבע דינו כבעל המחויב בגירושין ובכתובה, ובכך הגירושין יצאו ממנו מחמת מרידתו. בנסיבות אלו שטר הכתובה במלואו שריר וקיים, ופשיטא שלא יתבטל החיוב כשהאשה בתביעת הגירושין למעשה מבקשת שבית הדין יפסוק ביחס לבעל כפי הדין הנכון עבורו – "יוציא ויתן כתובה", וכפסיקת השו"ע אה"ע סי' עז ס"א. כיוון שכן, לא התקיימה עילה לבטל תוקף של שטר כתובה השריר וקיים והאשה מוחזקת בו.

בכל המקרים הללו שהמרידה החלה מהבעל, אין מקור ואין טעם לקבוע את האומדנא שאדעתא דהכי לא התחייב, מאחר שהבעל במעשיו יזם את הפירוד והביא לגירושין.

ממוצא הדברים נכון להעיר שההתנסחות בכמה פסקי דין שיצאו לאחרונה – "בני זוג המורדים זה על זה", אינה מדויקת. מאחר ורק בן הזוג שהחל במרידה יקבל את מעמדו כ"מורד", ולא השני שאינו רוצה את בן הזוג המורד בו. לכן לא נכון להגדיר את השני כמורד, כשאין משמעות למרידה זו, והשני רק מבקש, ובצדק, שלא להמשיך עם בן זוגו שמרד בו. בפסק הדין הנזכר, שבספר עטרת דבורה ח"ב סי' פט, הארכנו לבאר ולנמק נקודה זו.

נשוב לנידון שבפנינו. בהתאם למבואר, אם היה ברור לבית הדין שתביעת האשה לגירושין הוגשה עקב הפירוד ביניהם וכי מרידת האשה החלה בשעה שהבעל כבר לא רצה בה, וכטענת האשה, בנסיבות אלו תביעת גירושין מצד האשה לא היתה גוררת הפסד תוספת הכתובה, מאחר וזו תביעה כדין, כי בנסיבות אלו הבעל היה מחויב בגירושין, ואין יסוד לשלול מהאשה את כתובתה כשהיא תובעת שבית הדין יפסוק ביחס לבעל את מה שהדין מחייבו.

אך בנידון דנן, עמדת האשה ביחס לזכאותה לתשלום הכתובה במלואה אינה מתקבלת מאחר שלא ניתן לקבוע שתביעת הגירושין מטעם האשה אכן החלה בשעה שבעלה כבר לא רצה בה. ככל שהדבר משתקף בהליכי בית הדין ובחומר שבפנינו, גם אם במועד הפירוד היה מתח ונאמרו מילים שלא תרמו לשלום הבית, עדיין לא היה נכון ולא היה הכרח שההליך יגיע לידי גירושין. קשה לקבוע כי בזמנו הבעל היה חסר תום לב וכבר מתחילת ההליך רצה לסלק את אשתו מעליו ולהתגרש, וכי בעת הגשת תביעת האשה לגירושין כשהבעל הצהיר על רצונו בשלום בית, היו דבריו מן השפה ולחוץ ולמראית עין בלבד. על כן מאחר שהאשה החלה בהליכים בהגשת תביעת גירושין מטעמה, יש לדון נידון זה כפי המקרה שבדינו של רבינו ירוחם שבו היוזמה לגירושין היא של האשה, ואינה זכאית לתוספת הכתובה.

אמנם אם האשה הייתה חוזרת מתביעת להתגרש והייתה מבקשת בתום לב שלום בית והבעל מצדו היה מסרב והיה נקבע דינו כמורד באשתו, היה מקום לחיוב הבעל בגירושין ובכתובה, אך לא זה המקרה שבפנינו.

העולה מדברינו, הבעל מחויב בגירושין מאחר ששניהם בפירוד ממושך ואינם רוצים זה בזה, לכן יזומן מועד קרוב לסידור הגט, ובמועד זה יסודר הגט בד בבד עם פסיקה שהבעל אינו מחויב בתשלום הכתובה.

פסק דין זה ניתן ברוב דעות.

לדעת המיעוט, אין מקום לשינוי ההחלטה מיום י"ג ניסן תשע"ה (02/04/2015) שקבעה שלא לחייב את הבעל בגירושין, מכיוון שלא הוכח שאינו מעוניין בשלום בית. לכן לא ניתן לחייבו בתשלום הכתובה. עם זאת, ההמלצה לגירושין בתוקף ועל כן דעת המיעוט מסכימה למסקנת דעת הרוב כי יזומן מועד קרוב לסידור הגט, וכי במועד זה יסודר הגט בד בבד עם פסיקה שהבעל אינו מחויב בתשלום הכתובה.

מסקנת פסק הדין: הוחלט שלא לחייב את הבעל בתשלום הכתובה, וברוב דעות הוחלט לחייבו בגירושין.

בהתאם לפסק הדין, מזכירות בית הדין תקבע מועד קרוב לדיון שבו הבעל יתבקש לתת גט.

ניתן לפרסם פסק דין זה באמצעות הנהלת בתי הדין לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום ג' בכסלו התשע"ו (15/11/2015).