בפני ביה"ד הונחו תביעות הדדיות. הבעל הגיש תביעת גירושין, האישה הגישה תביעת שלום בית. אין זו תחנתם הראשונה ולא השנייה של שתי תביעות אלו. התיק נדד בכמה הרכבים בירושלים, הועבר לתל אביב להרכב מסוים, ומשם הגיע אל הרכב בית דיננו.

בדיון הראשון אליו הוזמנו הצדדים וב"כ בפנינו, עלתה שאלת הסמכות של ביה"ד הרבני לדון בהוצאת עיכוב ביצוע על החלטות שניתנו בעבר בעניין המזונות. סוגיה זו הוכרעה במתן החלטה על ידי ביה"ד (ביום 30/06/14) לפיה הסמכות הבלעדית במקרה זה לדון במזונות ו/או לעכב ביצוען כולן הינן בסמכות הבלעדית של ביהמ"ש אליו הועברו הדיונים בעניינים אלו בהסכמה לסמכותו הבלעדית של ביהמ"ש. לפיכך, התביעות שנשארו בסמכות ביה"ד הינן "נטו" תביעות הגירושין ושלום הבית בלבד.

התיקים שבפנינו הינם אותם התיקים הראשונים שנפתחו בזמנו בביה"ד בירושלים. תיקים אלו הועברו טכנית להמשך דיון בפנינו. זאת עולה גם מגישת ב"כ שני הצדדים, שלא ראו כל צורך להגיש כתבי תביעה ו/או הגנה מחדש עתה, שכן כנראה הבינו גם הם כי ב"המשך דיון" בתיק עסקינן ומלבד שינוי מקום האכסניא מהתם להכא הרי שב"המשך התביעה" עסקינן.

בדיון הראשון שהתקיים בפנינו בתביעת הגירושין ושלום הבית ביום 15/01/2015, טענו באי כח הצדדים את עיקרי הטענות בתביעת הגירושין וזאת בהרחבה במשך שעות. בהמשך, עלתה שלא כמתוכנן שאלה משפטית האם בכלל ניתן לדון בפני ביה"ד עתה בשאלת הגירושין. השאלה עלתה מאחר שתוך כדי הדיון התגלתה העובדה המשפטית, כי שאלת הגירושין נדונה בעבר כבר ע"י ביה"ד הרבני בירושלים, ולא זו בלבד שנדונה ונשמעו בה כבר כל טענות הצדדים ואף נשמעו עדים והוצגו ראיות בגין טענות אלו, אלא אף זו שסוגיה זו של גירושין הוכרעה כבר למעשה בכך שניתן פס"ד ע"י הרכב ביה"ד בירושלים. על בסיס זה העלה ביה"ד בהרכב זה את השאלה האם בכלל יש מקום לדיון בפנינו בתביעת גירושין זו.

בשלב זה החליט ביה"ד בהרכב זה כי אין מקום להמשיך את הדיון וכי יש תחילה להכריע בשאלה המקדמית האם בכלל ניתן לדון בתביעה זו בפנינו. ביה"ד החליט כי באי כח הצדדים יגישו את סיכומיהם בענין זה וביה"ד יחליט ובהתאם להחלטתו יוחלט אם לקבוע המשך דיון או לדחות את התביעה מסיבה זו.

באי כח הצדדים הגישו את סיכומיהם בשאלה המשפטית.

לאחר ששמענו את טיעוני ב"כ הצדדים ולאחר העיון בסיכומים שהוגשו אנו סבורים כי יש לבחון את הגשת תביעת הגירושין בפני בית דיננו ואת האפשרות לדון בתביעה זו בשני מישורים שונים.

1) האחד, בשאלה האם בכלל ניתן להגיש לעת הזו תביעה זו לביה"ד הרבני האזורי או שיש לדחותה על הסף.

2) השני, הוא שאלת אופן הגשת תביעה כזו לביה"ד הרבני. האם ניתן לטעון כיום בפני ביה"ד הרבני תחת המטריה של אותה התביעה הראשונה או שיש להגיש תביעה כזו תחת כותרת אחרת ובמסלול אחר.

טרם ניתן את הכרעת ביה"ד נראה כי יש צורך להעמיד דברים על דיוקם ובעיקר את שלבי ההליכים המשפטיים בתיקים שבפנינו. צורך זה נראה חיוני מאחר שכנראה יש פרטים שמשום מה "נשכחו" ע"י חלק מבאי כח הצדדים. נראה שכח זכרונם הטוב של באי כח הצדדים בגד בהם לעת הזאת ואנו אין לנו אלא להצר על כך, ולנסות להחזירו באמצעות הצגת הנתונים.

לפיכך מן הראוי להעלות בקצרה את ההשתלשלות של הליכי המשפט בתיקים אלו.
1. ביום 29/12/2009 נפתח תיק תביעת הגירושין ע"י הבעל.
2. ביום 11/02/2010 נפתח תיק תביעת שלום בית ע"י האישה.
3. ביום 13/07/2010 התקיים דיון בפני ביה"ד בירושלים (הרכב ראשון). בדיון גם נשמעה עדות עד אחד מטעם הבעל.
4. ביום 20/06/2011 התקיים דיון בפני ביה"ד בירושלים (הרכב שני)
5. ביום 12/03/2012 התקיים דיון בביה"ד בירושלים ונשמעו עדויות מצד התובע.
6. ביום י"ח סיון תשע"א (20/06/11) ניתן פסק דין ע"י ביה"ד בירושלים. הנימוקים הוספו במועד יותר מאוחר ביום י"ב תמוז תשע"א (14/07/11).
להלן ציטוט החלקים האופרטיביים הנוגעים מתוך פסק הדין (ההדגשות אינן במקור):

לאחר שמיעת דברי הצדדים וב"כ ומאחר ועדין לא הוכח סופית כי האשה אסורה על בעלה ביה"ד פוסק מזונות לאשה לדעה א' סך -15,000- שקלים לחודש החל מהגשת התביעה מתאריך 22.5.11.

לדעה ב' יש לחייב בסך -7500- בהתחשב בהכנסות חודשיות שיש לה למעלה מסך -5000- שקלים לחודש.

לדעה ג' מספק לא ניתן לחייב את הבעל במזונות האשה לאור הכתבים בביהמש"פ כי הם חיו יחד לפני שהתגרשה מבעלה הקודם כידועים בציבור, וההסבר של ב"כ האשה אינו מתקבל על הדעת.

לענין הוצאות הבית הבעל ימשיך לשלם את ההוצאות כפי שנהג בעבר למסקנה על הבעל לשלם סך -7500- לחודש צמוד לתוספת יוקר המשולמת לשכירים בנוסף כל הוצאות הבית.

בענין הגירושין ביה"ד בדעה כי על הצדדים להתגרש בהקדם ויפה שעה אחת קודם סעיף זה ניתן ברו"ד לדעת המיעוט עליו לעזוב את האשה שלדברי האשה קשור עמה ולחזור לשלו"ב.

יש להזמינם לדיון נוסף בנושא הרכוש לאחר החגים ולאותו יום לא להכניס יותר מחמשה תיקים.

בנוסף נצטט את המסקנה המעשית כפי שחזרה ונשנית בנימוקי פסק הדין:

וע"כ באם הצדדים לא יגיעו להסכמות לקרב או לרחק, מזכירות ביה"ד תקבע ישיבה וביה"ד ישמע הצדדים בנושא הרכוש ויחליט על החלוקה ע"פ דין.

7. בפסק דינו התייחס ביה"ד הן לשאלת הגירושין והן לסוגית מזונות אישה. ביחס לתביעת הגירושין של הבעל שתבע לחייב את אשתו בקבלת גט, לא נעתר ביה"ד לכך וקבע ברוב דעות את מטבע הלשון "על הצדדים להתגרש בהקדם" (שזו לכל היותר המלצה) כאשר גם דרגה זו הינה דעת הרוב בלבד. דעת המיעוט חולקת גם על דרגה מועטת זו וקובעת כי על הבעל לחזור לשלום בית. בתביעת המזונות, גם בזה לא נעתר ביה"ד לתביעת הבעל לפטרו ממזונות, וקבע כי יש לחייב את הבעל במזונות אשתו בסך גבוה של 7,500 ₪ מידי חודש ובנוסף חייב ביה"ד את הבעל בתשלום כל הוצאות הבית. דעה שניה אף חייבה את הבעל בסך 15,000 ₪, ומאידך דעה שלישית פטרה את הבעל מכח הספק.
8. שני הצדדים הגישו ערעור על פס"ד זה של ביה"ד האזורי בירושלים.
9. ביום 04/07/11 הגיש הבעל את ערעורו הן כנגד זה שביה"ד לא חייב את האישה לקבל גט אלא רק קבע כי על הצדדים להתגרש והן על חיוב המזונות שהוטל על הבעל.
10. ביום 18/07/11 הגישה האישה את ערעורה הן על כך שחיוב המזונות היה בסכום נמוך מהראוי, והן על קביעת ביה"ד כי על הצדדים להתגרש שלא היה צריך כלל לקבוע קביעה זו.

הטענה המרכזית של שני הערעורים היתה סביב הנקודה האם קיים הבעל יחסים עם אשתו זו טרם גירושיה מבעלה הקודם או רק לאחר מכן. טענה זו גם הועלתה בפני ביה"ד האזורי שהתייחס אליה בפסק דינו.
11. ביום 05/09/11 התקיים דיון בפני ביה"ד הגדול בערעורים ההדדיים.
12. ביום 24/09/11 ניתנה החלטה ע"י ביה"ד הגדול.
ההחלטה שניתנה ע"י ביה"ד הגדול לא עסקה בערעורים לגופם אלא הינה החלטה טכנית שבאה בעקבות הסכמה אליה הגיעו באי כח הצדדים. באי כח הצדדים הסכימו שימונה בורר שיבחן את טענות הצדדים. בעקבות אותה הסכמה כתב ביה"ד הגדול בהחלטתו:

בהתאם לאמור בית הדין מחליט כדלהלן:

ב"כ הצדדים יודיעו לביה"ד תוך 14 יום על זהות הבורר אליהם הגיעו הצדדים.

בית הדין ממתין ליתן החלטתו לגופו של הערעור, עד קבלת תשובת ב"כ הצדדים.

להבנת המצב המשפטי שנוצר נוסיף את השלבים הנוספים שהיו בתיק זה ואשר מתוכם ניתן להבין את המצב לאשורו.
13. ביום 09/10/12 הגיש ב"כ האישה (החדש. האישה החליפה את עורך הדין שלה) הודעה ובקשה לביה"ד הגדול לקביעת מועד דיון. ב"כ האישה הודיע לביה"ד, כי האישה איננה מוכנה לבוררות שהוצעה במהלך הדיון בביה"ד הגדול. משכך, והיות והערעורים לא נדונו לגופם, מבוקש מביה"ד הגדול לקבוע מועד לדיון בערעורים לגופם.
14. ביום 17/10/12 ניתנה החלטה בביה"ד הגדול במענה להודעת ב"כ האישה. ההחלטה ניתנה ע"י דיין יחיד שלא מההרכב שדן בתיק, וזה לשונה (הדגשות אינן במקור):

לאחר העיון בהודעת האישה וב"כ (החדש) עו"ד שיבר שחוזרים בהם מהצעת הבוררות שעלתה בדיון

והואיל וכב' ביה"ד האזורי לא סיים את ההליכים, כמו שכתב בפירוש בהחלטה מיום י"ח סיון תשע"א, לפיכך, אין לקבוע מועד חדש עד לקבלת פסק דין סופי של כב' ביה"ד האזורי בכל הנושאים.

15. ביום 04/11/12 הגיש ב"כ האישה בקשה נוספת לקביעת מועד דיון בערעורים. ב"כ האישה מתייחס להחלטת ביה"ד הגדול של הדיין שדחה את הבקשה, תוך שב"כ האישה מעיר כי לא מובנת החלטה זו להמתין עד שביה"ד האזורי יסיים את הדיונים כאשר הדיונים בביה"ד האזורי לא הושלמו רק בעניין חלוקת הרכוש אך לא כן בענין המזונות שבהם ניתן פסק דין סופי. ומדוע שלא ייקבע מועד דיון בערעור בביה"ד הגדול. וכך כותב ב"כ האישה:

לא ברורה החלטתו. מה הקשר בין להמתין עד הכרעה סופית בעניינים שבין הצדדים (בהנחה שכוונתו לענין הרכוש, שכן במזונות יש הכרעה) לבין הערעור על פסק דין במזונות.

16. ביום 08/11/12 ניתנה שוב החלטה ע"י אותו דיין יחיד שאינו מן ההרכב הדן, האומרת:

אשר לקביעת המועד לערעור בענין המזונות, ביה"ד הגדול רשאי לפי שיקול דעתו להתנות את שמיעת הערעור בתנאים לפי שיקול דעתו, וההמתנה לפס"ד סופי היא שיקול לגיטמי בקביעת מועד ערעור.

הניתוח של המצב המשפטי בעקבות ההליכים הנ"ל
1) תביעת הבעל לחייב את אשתו בגט.
2) פסק דין של ביה"ד האזורי שלא לחייב את האישה בגט, אלא אמירה של ביה"ד כי עקב המצב השורר בין בני הזוג ניתנה מעין המלצה לגט. מאידך, ביה"ד החליט למרות המלצה זו, לחייב את הבעל במזונות כבדים לאשתו ובנוסף לשלם את כל הוצאות הבית במלואן. בשולי פסק דינו התייחס ביה"ד לסוגיית חלוקת הרכוש וקבע כי באם לא יגיעו הצדדים להסכמות ביניהם, ביה"ד יקבע ישיבה לענין זה ויתן החלטתו בחלוקת הרכוש.
3) כעת קיימים בפני ביה"ד הגדול שני ערעורים. ערעור כפול של הבעל על החלטת ביה"ד האזורי. ערעור בענין תביעת הגירושין שבה החליט ביה"ד האזורי שלא לחייב את האישה בקבלת גט (אלא רק "המליץ"), וערעור על ההחלטה של ביה"ד האזורי לחייב את הבעל במזונות. כאשר לדעת ב"כ הבעל הם עותרים שביה"ד יחייב את האישה לקבל גט ולגבי המזונות הם עותרים לכך שביה"ד יבטל את חיוב המזונות וליתן פסיקה שהבעל פטור ממזונות אשתו. (הפירוט של הערעור הינו פרט מרכזי עיקרי חשוב מאד! להבנת המצב המשפטי). מנגד, קיים ערעור האישה על כך שבכלל ניתנה המלצה לגט כאשר לדעת ב"כ האישה גם אין מקום להמלצה. ביה"ד הגדול נתן ידו להסכמת הצדדים אליה הגיעו באי כח הצדדים בנסיון להגיע להסכמה ונמנע כליל מליתן כל החלטה או פסיקה בגוף הערעורים שהוגשו אליו. ביה"ד הגדול היטיב לכתוב זאת ובמילים ברורות: "בית הדין ממתין ליתן החלטתו לגופו של הערעור, עד קבלת תשובת ב"כ הצדדים".
4) בעקבות הודעת ב"כ האישה את תשובתו השלילית לענין הבוררות, החליט ביה"ד הגדול בהחלטה של דיין יחיד (שגם אם נניח שהינה ברת תוקף לשנות החלטה של ביה"ד הגדול שניתנה בהרכב שלושה – דבר שלא נבדק) כי היות וביה"ד האזורי טרם נתן פס"ד סופי, יש להמתין עד לקבלת פס"ד סופי של ביה"ד האזורי בכל הנושאים. כזכור, ההחלטה הסתמכה על מה שנכתב בפסק הדין ע"י ביה"ד האזורי "וע"כ באם הצדדים לא יגיעו להסכמות לקרב או לרחק, מזכירות ביה"ד תקבע ישיבה וביה"ד ישמע הצדדים בנושא הרכוש ויחליט על החלוקה ע"פ דין". במצב המשפטי שקיים היום הרי שההחלטה הנ"ל של אותו דיין יחיד בביה"ד הגדול אינה רלוונטית כלל ודינה להתבטל מאליה. וזאת כפי שיבואר להלן על השתלשלות הדברים.
5) ניתוח עובדתי של הנושאים שעמדו לדיון והכרעה בפני ביה"ד האזורי ובדיקה של אלו שניתן בהם פס"ד סופי ואלו שעליהם כתב ביה"ד האזורי כי ימשיך לשמוע את דברי הצדדים ולדון בהם ועדיין לא ניתן בהם פס"ד סופי, מעלה את הנתונים הבאים:
1. שלשה נושאים עמדו להכרעת ביה"ד האזורי: גירושין, מזונות וחלוקת רכוש.
בפסק הדין של ביה"ד האזורי התייחס בית הדין לכל שלושת הנושאים.
2. לגבי הגירושין – פסק הדין הוא סופי.
3. לגבי מזונות – פסק הדין הוא סופי.
4. לגבי חלוקת הרכוש - כל מה שכתב ביה"ד האזורי כי עומד עדיין לדיון אם לא תהיה הסכמה בין הצדדים, ושעליו הסתמכה ההחלטה של דיין ביה"ד הגדול להמתין בדיון בערעור לגופו עד שביה"ד האזורי יתן פס"ד סופי, הינה תביעת חלוקת הרכוש.

6) נתון זה היה נכון עובדתית בזמן כתיבת ההחלטה הן של ביה"ד האזורי והן של דיין ביה"ד הגדול בקשר להמתנה לפס"ד סופי טרם קיום דיון בערעור לגופו. אולם, ביני לביני נעשתה ע"י הצדדים פעולה משפטית מכרעת בענין הסמכות לדון בעניינים שביניהם כמו הרכוש והמזונות, פעולה ששינתה כליל את המפה המשפטית. משהסכימו שני הצדדים בביהמ"ש, להעביר את כל העניינים לסמכות ביהמ"ש בלבד דהיינו את ענייני הרכוש והמזונות, שוב אם כן לא נשאר לביה"ד האזורי שום נושא שיש עליו ליתן פס"ד. שהרי כאמור, נושא הגירושין נסגר. נמצא א"כ שבנקודה זו חזר למעשה נושא הערעור לטיפולו של ביה"ד הגדול לדון ולהכריע בערעור שהוגש לפניו על פסק הדין בתביעת הגירושין. שהרי זה הנושא היחיד שנשאר לביה"ד האזורי ובו הוא כבר נתן פס"ד ועליו הוגש הערעור. אין יותר למה לחכות לפס"ד סופי מצד ביה"ד האזורי שהרי אין ענין הרכוש עומד כלל לדיון בביה"ד האזורי אלא בביהמ"ש וביה"ד הרבני הוא נטול סמכויות בענין זה. משכך, משניטל כחו של ביה"ד לדון בענייני הרכוש נפלה גם נקודת הזמן אליה ניתן לדחות את שמיעת הערעור, שהרי כאמור אין עוד פעולה או דיון המוטלים על ביה"ד האזורי לדון בהם.

7) המסקנה העולה מהדברים הנ"ל בצורה חדה וברורה היא, כי עתה מוטל על ביה"ד הגדול לדון בערעור שלפניו על ענין הגירושין.

המישור הראשון – הגשת תביעה או דחייה על הסף
הסברם של הדברים הנ"ל הוא פשוט. הוגשו לביה"ד הגדול ערעורים הדדיים על ענין הגירושין והמזונות. ביה"ד הגדול מחד לא דחה את הערעורים ומאידך גם לא קיבל את הערעורים. הוא פשוט לא דן בהם כלל לגופם. זאת, משום שביה"ד נתן "צ'אנס" לצדדים להגיע לסיום הפרשה באמצעות מינוי בורר על ידם. ולפיכך הדגיש ביה"ד הגדול כי הוא למעשה עומד בעמדת "המתנה" וממתין לתשובת ב"כ הצדדים, ולאחר מכן יתן החלטתו לגופו של ערעור.

ב"כ האישה הודיע לביה"ד הגדול כי אין הסכמה וכי הוא מבקש שביה"ד ידון בערעור לגופו.

ביה"ד הגדול השיב בהחלטה כי ייקבע מועד לדיון לאחר שיתקבל פס"ד סופי על פי מה שכתב ביה"ד האזורי עצמו בפסק דינו.

ביה"ד האזורי באותה החלטה הסביר כי בענין חלוקת הרכוש ישמע את הצדדים.

חיבור של הדברים הנ"ל היה מביא לומר כי יש להמתין עד שביה"ד האזורי יתן פס"ד בענין חלוקת הרכוש.

משניטלה סמכותו של ביה"ד הרבני לדון בענין הרכוש שוב אין שום ענין שבו לא ניתן פס"ד סופי והערעור העומד לדיון בביה"ד הרבני הגדול צריך להיות נדון שם.

בסיכום: תביעת הגירושין היא תביעה שניתן בה פס"ד ואשר הוגש כנגדה ערעור כפול, ועל פי כל אמת מידה על ביה"ד הגדול לדון בערעור.

למעלה מן הצורך, בדקנו את מצב התיק בביה"ד הגדול. תיק הגירושין שבו הגישו שני הצדדים את ערעורם בנושא הגירושין עדיין פתוח! והסטטוס שלו במערכת הינו "ממתין לדיון".

כאן נמצאת התשובה הראשונה כנגד הגשת תביעת הגירושין ע"י באי כח הבעל.

• אין חולק כי ביה"ד האזורי בירושלים כבר דן בתביעת הבעל לחייב את אשתו בגט.
• אין חולק כי ביה"ד האזורי פסק שלא לקבל את תביעת הבעל ולא לחייב את האישה בגט (עוד יבואר להלן בהרחבה).
• אין חולק כי הוגש ערעור על פסיקה זו של ביה"ד האזורי ע"י שני הצדדים כשב"כ הבעל דורשים מביה"ד הגדול לפסוק כי טעה ביה"ד האזורי בכך שלא חייב את האישה בגט.
• אין חולק כי ביה"ד הגדול לא דן לגופו של הערעור וממתין עד עצם היום הזה לדיווח של ב"כ הצדדים כדי לדעת אם לפסוק בערעורים שהוגשו בפניו. החלטת ביה"ד הגדול האומרת כי הוא "ממתין ליתן החלטתו לגופו של ערעור" אינה מותירה כל מקום לספק או לדמיון. הדברים נאמרו במפורש ומדברים בעד עצמם. ביה"ד הגדול במודע ובמפורש השאיר את הערעור שהוגש בפניו על שולחנו לצורך פסיקה לגופו של ערעור שהוגש בפניו אלא שהסכים בסך הכל "להמתין" עד שיקבל דיווח מב"כ הצדדים.

הווה אומר במצב שנוצר אנו עדים למצב שאינו ייתכן מבחינה משפטית.

היעלה על הדעת להתייצב בעת ובעונה אחת באותה תביעה בשתי ערכאות משפט, הערכאה המשפטית הרגילה וערכאת הערעור, ולדרוש בשתיהן פסיקה?

התשובה לכך היא חד משמעית – שלילית.

כלל יסודי בהלכות המשפט אומר, שלא תדון ערכאה אחת בענין כאשר אותו ענין נמצא כבר באותה העת לדיון בפני ערכאה אחרת. בוודאי כשהמדובר בשעה שהענין נמצא על שולחן ערכאת הערעור. זהו מצב של "תוהו ובוהו" בשדה המשפט שהדעת אינה סובלתו. וכי נגיע למצב שבו עלולות להתקבל שתי החלטות סותרות באותה העת.

היות וכאמור ערעורם של באי כח הבעל נמצא עתה עדיין על שולחנו של ביה"ד הגדול, וביה"ד הגדול מעולם לא נתן פסיקה והודיע כי אינו שומט את התיק מידיו ואדרבה הוא מתכונן ליתן פסיקה לכשיודיעוהו ב"כ הצדדים על תוצאות ענין הבורר, והיות ובפועל ההסכמה בענין הבורר לא התממשה, הרי שהמשך ההליך הוא בדיוק כפי שקבע ביה"ד הגדול בהחלטתו. והיות וב"כ האישה הודיע לביה"ד הגדול כי לא צלחה דרך הבוררות ולא הבשילה ולמעשה לא היתה כל התקדמות, לפיכך, על ביה"ד הגדול מוטל למלא את תפקידו וליתן הכרעה ופסיקה בערעורים ההדדיים שהוגשו בפניו.

במצב זה אין שום אפשרות שיבוא ביה"ד האזורי וידון באותה תביעה ו/או בקשה שהוגשה כבר לביה"ד הגדול.

אין לנו אלא להביע תמיהה על באי כח הבעל שידעו היטב כי הם עצמם הגישו ערעור לביה"ד הגדול וכי עדיין לא ניתנה פסיקה ע"י ביה"ד הגדול, ואע"פ כן הופיעו בפנינו וטענו לגוף תביעת הגירושין במשך שעות בלי להזכיר ולו במילה אחת את כל ההליכים המשפטיים שהם עצמם יזמו והיו שותפים להם. מעבר ל"שכחה" בלתי מובנת זו שלהפליא לא פסחה על אף אחד משלושת באי כח הבעל יש מידה מסוימת של הגשת תביעה בחוסר תום לב והצגתה בהופעה באופן ובצורה זו בפני ביה"ד.

בין אם כך ובין אם לא, מחמת מצב משפטי זה לא היה מקום להגיש כלל תביעה לביה"ד האזורי בעת הזאת וממילא דינה של תביעת הגירושין להידחות על הסף.

המישור השני – אופן הגשת תביעה מעין זו, במסגרת אותה התביעה הראשונה
גם אם היינו צולחים את המישור הראשון עדיין אין בכך מתן היתר אוטומטי לכך שביה"ד יחזור וידון באותה תביעה ממש שדן בה ביה"ד האזורי וגם נתן בה פסיקה.

ראשית לכל, נאמר כי פירוש מעמדה של הפסיקה שניתנה ע"י ביה"ד הרבני האזורי בירושלים הינה שהיא פסק דין לכל דבר וענין. הן במישור ההלכתי והן במישור המשפטי. לא זו בלבד שהדיון עצמו בסוגיה זו של התביעה לחייב את האישה בגט מוצה לחלוטין על פי כל כללי הדין והדיון בפני ביה"ד האזורי בירושלים, אלא אף זו שגם כבר ניתנה בענין פסיקה מפורשת.

ההסבר בדברינו אלו הוא כדלהלן.

הבעל באמצעות באי כחו עתר לביה"ד האזורי בירושלים כדי לחייב את אשתו בגט. הבעל העלה את טענותיו לרבות הטענה שאלו נישואי איסור משום שהאישה קיימה יחסים עם הבעל עוד טרם גירושיה מבעלה הקודם. בהנחה זו טען הבעל בשתיים, בתור עילה לחייב את האישה לקבל גט וכן בכדי לפטרו ממזונות אשתו. עובדה זו הוכחשה ע"י האישה. ביה"ד קיבל עדים ובא כח הבעל אף הצהיר כי הביא את כל העדים שהיה בדעתו להביא.

הפירוש המיוחס לפסיקת ביה"ד האזורי ע"י ב"כ הבעל הינו מוטעה. אין פירושו של פסק הדין כאילו לא היתה פסיקה לחיוב בגט דהיינו כאילו המדובר בפסיקה פסיבית דהיינו שאין מטילין חיוב משום שלא הוברר המצב לאשורו. אלא הפירוש הוא שיש בפנינו פסיקה פוזיטיבית האומרת "שאין חיוב בגט". כלומר, ביה"ד לאחר שבחן את הטענות ובדק היטב וחקר את העדים והראיות החליט שכשלו טענות ב"כ הבעל בענין זה לשכנע כאילו מדובר בנישואי איסור, וממילא אין כל עילה לחייב את האישה בגט. הנפקות היא פשוטה והתבטאה בפסק הדין עצמו. אם היתה הפסיקה רק לומר שאין בפנינו פסיקה לחיוב בגט אבל עדיין הדבר מסופק, הא כיצד ניתן להוציא מן הבעל ממון בצורה אופרטיבית והרי שמא אסור לו לחיות עם אשתו ובכגון דא אינו חייב כלל במזונות אשתו. אמנם אינך מחייב את האישה מספק בגט, אבל א"כ איך יתאפשר להוציא ממון מהבעל והרי הדבר בספק. למעלה מכך, כיצד ניתן לחשוב בכלל על מצב שהזוג ימשיך לחיות ביחד והרי יש כאן ספק נישואי איסור. אמור מעתה, כי הפסיקה היא פסיקה ברורה הדוחה את תביעת הבעל וקובעת כי "אין חיוב גט" במקרה שבפנינו. וממילא כשזו מהווה פסיקה ברורה שאין חיוב, וודאי שרשאים בני הזוג להמשיך לחיות ביחד והבעל שפיר חייב במזונות אשתו ככל בעל אחר. ומאחר ויש בפנינו פסיקה ברורה כיצד ניתן לחזות אפשרות שבי"ד אזורי ידון בדבר שכבר ניתן בו פסק דין ע"י בי"ד אזורי (אחר או אותו בי"ד) על אותן טענות ועל אותן ראיות.

האפשרויות לשינוי פסק דין שניתן בבי"ד אזורי
כאשר ניתן פסק דין בתביעה שהוגשה לביה"ד לאחר שהתקיימו דיונים בגוף התביעה ובוצע גם שלב הוכחות הרי שמבחינת ההלכה אין לאחריו כלום. ואולם עדיין קיימים שני מסלולים בהם ניתן להביא לשינויו של פסק דין:
1. בקשה מביה"ד האזורי לסתירת הדין ודיון מחדש.
2. ערעור לביה"ד הגדול.

כל אחת מהאפשרויות נועדה לתחום מסוים ובתנאים מגבילים בלבד. שתי הדרכים כאחת אינן משמשות כ"מועד ב" עבור מי שלא הצליח להשיג בדיונים את אשר רצה בבחינת נסיון למהדורה שניה של מה שנדון כבר בעבר ע"י ביה"ד, זה אינו. הדרכים הנ"ל קיימות עבור מצבים מסוימים בלבד המתוחמים היטב בתקנות הדיון.

סתירת הדיון ודיון מחדש
תקנה קכט מתקנות הדיון קובעת:

(1) בעל דין זכאי בכל זמן לבקש דיון מחדש מבית הדין שדן בעניינו על סמך טענות עובדתיות או ראיות חדשות שלא היו ידועות לו בדיון הקודם.
(2) המבקש יגיש בקשה בכתב ויפרט בה את הטענות או הראיות החדשות ואת הסיבה מדוע לא הביא אותן בדיון הקודם.

גם אחר הבקשה כפי שנדרש אין הדבר מחייב אוטומטית את ביה"ד לדון שוב באותה התביעה מחדש אלא ביה"ד הוא זה שמחליט אם יש מקום להשתמש באופציה זו של דיון מחדש או לא. וכך נקבע בתקנה קל:

(1) בית הדין ידון בבקשה מבלי לשמוע שום צד ויחליט אם יש לדחות את הבקשה או שיש להזמין את הצדדים לדיון בבקשה.

כלומר, בידי ביה"ד ליתן החלטה לדחות את הבקשה גם מבלי לשמוע כלל את הצדדים, או לחילופין להחליט לזמן את הצדדים לצורך דיון בבקשה.

פירושם של דברים הוא, גם אם יש מקום להשתמש באופציה זו יהיה הדבר רק לאחר דיון בבקשה עצמה וליתן לאחריה החלטה אם אכן יש לפתוח את הנושא מחדש או לא. ורק לאחר מכן דיון בנושא התביעה עצמה.

כל זה בא רק להמחיש עד כמה מצומצם השימוש באפשרות זו ואינה אופציה הנשלפת אוטומטית משרוולו של מי שאינו מרוצה מפסק הדין שניתן.

וכאמור בתקנות, כל זה אך ורק אם ישנן טענות עובדתיות חדשות או ראיות חדשות שלא היו ידועות למגיש הבקשה בשלב הדיונים הראשון בביה"ד.

הגשת ערעור לביה"ד הגדול
הגשת ערעור לביה"ד הגדול גם היא איננה משמשת כ"מועד ב" למי שנכשל ב"מועד א" ואינה משמשת מהדורה שניה למה שהיה כבר בדיון בביה"ד האזורי. הערעור נקבע ליתן סעד במקרים מסוימים המצויינים בתקנות הדיון בלבד. וכך נקבע בתקנות הדיון תקנה קלה:

אין ערעור אלא על יסוד הנימוקים דלהלן:
(א) טעות בהלכה.
(ב) טעות הנראית לעין בשיקול הדעת או בקביעת העובדות.
(ג) פגם בניהול הדיון באופן המשפיע על תוצאות הדיון.

וכהשלמה ותוספת לתנאים אלו נקבע בתקנה קלו:

אין ערעור על יסוד נסיבות שנתעוררו אחרי סיום הדיון או על פי הוכחות או עובדות אשר לא הובאו בפני בית הדין הפוסק.

(הערה: הנסיבות שנשללו בתקנה זו ביחס להגשת ערעור, הינן הנסיבות הנדרשות בתקנה קכט להגשת בקשה לדיון מחדש לביה"ד האזורי. כך, שבזאת ניתן כיסוי לכל האפשרויות שמאפשרים התקנות עבור שתי הדרכים והחלוקה ביניהן. אלו בלבד ולא עוד.)

על פי האמור מובן כי על פי כל אמת מידה הן ההלכתית והן החוקית, בהחלט קיים מושג של "סופיות הדיון" ואין מצב שבו מקרה שהיה כבר לפני ביה"ד וביה"ד דן, קיבל ראיות ועדים ונתן בו פסק דין, יובא שוב לעיונו של אותו בי"ד ו/או בי"ד אחר עם אותן טענות ועדים, לשיקול נוסף. עד כמה שהמצב הוא שמוגשת אותה תביעה וטענות וראיות לא קיים מושג של "נסיון" נוסף בבחינת "אולי הפעם זה יתקבל". ביה"ד דן ופסק ודחה את הראיות הרי מה שנעשה נעשה ובזה הגיע לסוף הפסיקה בענין זה. זולת כאמור המסלול של "סתירת הדיון ודיון מחדש" על בסיס הבאת נתונים עובדתיים וראיות חדשות שיוכח ע"י המבקש כי לא היו בידו בעת הדיון הקודם ויסביר מדוע לא היו אלו בידו. אך ללא תנאי מוקדם זה, לא ניתן לדון בביה"ד האזורי שוב ושוב באותה התביעה. ומכיון שאנו מתייחסים לכך כפסיקה של ביה"ד האזורי, הדרך שנותרה לשנות פס"ד זה הינה במסלול של הגשת ערעור לביה"ד הגדול.

יסוד זה הינו מושתת ראשית על אדני ההלכה שאין אחר פס"ד כלום והן על פי התקנות כפי שנתבאר לעיל. לפיכך, גם אם יימצא שבי"ד מסוים החליט אחרת הרי שזוהי החלטה מוטעית. שהרי, אין בכח החלטה כזו או אחרת בכדי לשנות את הקבוע בתקנות, ובוודאי אינה יכולה להוות "תקדים". על פי הנחה זו היה על מזכירות ביה"ד בירושלים לסגור את תיק הגירושין לאחר שניתן על ידי ביה"ד פסק דין, ויש רק לתמוה מדוע לא נסגר התיק מיד עובר למתן פסק הדין. מכל מקום, במצב זה דינו של התיק להיסגר.



באי כח התובע טורחים להדגיש בתחילת דברי הסיכום כי תביעת הגירושין של הבעל לא נדחתה. וראייתם ממה שכתה ביה"ד כי "ביה"ד בדעה כי על הצדדים להתגרש ויפה שעה אחת קודם". אך ביותר טורחים ב"כ הבעל להסביר כי הדיון לא נסתיים ולדבריהם התביעה כולה עומדת עדיין לדיון.

אולם, מניתוח אמיתי של הנכתב בפסק הדין ברור שאין הדברים כך. היתה פסיקה והכרעה בתביעה. למעשה היתה דחיה של התביעה כ"תביעה" כפי שהוגשה ובאופן ברור ולא מחמת הספק. אמנם מאידך לא נדחה ענין הגירושין שהועלה ובמקום "לחייב" ביה"ד למעשה "המליץ".

להוציא מהבנה אחרת נצרכים אנו לנתח את התביעה מול תוצאותיה הבאות לביטוי בפסק דין ומתוך כך יתבררו הדברים לאשורם.

ברור מעל כל ספק מה היתה תביעת הבעל מן האישה. התביעה של הבעל באמצעות באי כחו היתה ברורה וכפי שנאמר ע"י באי כחו עצמם בפני בית הדין בהרכב הנוכחי ונכתב בכתב התביעה. אין כאן מקום לפלפולים, התביעה היתה חדה וברורה – לחייב את האישה בגט. ותביעה זו אין ספק שנדחתה. ולא רק שנדחתה אלא שהמרכיב העיקרי עליו טענו באי כח הבעל בפנינו, דהיינו חיוב גירושין מחמת שהם נישואי איסור נדחה ובצורה הפוזיטיבית. ביה"ד בעצם הכריע כי אין מקום לטענת הבעל וב"כ כי בני הזוג חיו וקיימו יחסים טרם גירושיה של האישה מבעלה הראשון. הראיה לכך היא פשוטה וברורה. אין כאן "דחיה מכח הספק" שהרי אם זה היה המצב, היה על ביה"ד לחשוש לאיסור ולהפריד את בני הזוג. לא זה מה שכתב ביה"ד בפסק דינו. ביה"ד לא זו בלבד שלא כתב כל מניעה לבני הזוג להמשיך לחיות ביחד, אלא אף חייב את הבעל במזונות אשתו ובגדול. הרי לו היתה מניעה ולו הקטנה ביותר האומרת כי יש חשש איסור בחיי בני הזוג ואין להם לחיות יחד מלבד שהיה על ביה"ד לכתוב זאת הרי לא יעלה על הדעת עוד לחייב את הבעל – במצב זה של חשש איסור לחיות עם אשתו – לשלם לה מזונות! וודאי לכן שפירושה הנכון של פסיקת ביה"ד היא כי אין כל מקום לטענה שהועלתה ע"י ב"כ הבעל בענין זה ועד כמה שעומדת שאלת האיסור בפנינו הרי שביה"ד בעצם שלל אפשרות זו וקבע כי אינו מאמין לגירסת הבעל אלא לגירסת האישה וממילא אין כאן כל איסור וכתוצאה מכך נפלה תביעת הגירושין.

מה שכן נאמר באותו פסק דין הוא אכן הלשון אותו ציטטו ב"כ הבעל: "ביה"ד בדעה כי על הצדדים להתגרש ויפה שעה אחת קודם". מהו הסטטוס של לשון זה? זהו למעשה לשון שאינו מוגדר כלל. אין ללשון זה גיבוי בלשונות ההלכה. מה שברור הוא שביה"ד מלבד שדחה את התביעה לחייב את האישה בגט, גם לא כיוון לומר שיש "מצוה" לגרש. דבר זה נלמד מדברי ביה"ד עצמם, שהרי לא כתבו כלל את ענין המצוה. מה עוד שאם היתה דעת הסוברים שיש מצוה הרי צריך להביא את העילה למצוה ובעיקר את המקור למצוה זו שהרי אין אנו יכולים להמציא או ליצור מצווה חדשה ללא מקור. המעיין באותו לשון שכתב ביה"ד יבחין מיד מה המקור לאותה החלטה של ביה"ד. ביה"ד כתב בבהירות ובזהירות :"בית הדין בדעה". כלומר זוהי הבנה של ביה"ד. פירושם של דברים הוא, שממה שניתח ביה"ד וקרא את מצב היחסים שבין בני הזוג ואת ההאשמות שטענו אחד כנגד השני ואת פירודם, הוא – ביה"ד – מבין כי המוצא לפתרון מקרה זה הינו בגירושין. זהו מה שקרוי בלשון המשפטי "המלצה" ותו לא.

היוצא מהאמור כי ביה"ד בירושלים הוציא מתחת ידו פסיקה סופית המכסה את המענה לתביעת הגירושין. ולכן אין לקבל את הנחת באי כח הבעל שכתבו בדברי הסיכום כי "הדיון בתביעת הגירושין לא בא אל קיצו גם מבחינת הזכות להביא ראיות". ולא היא, כפי האמור אין ספק שהדיון מוצה עד תומו בביה"ד לרבות שמיעת עדים וראיות, אין ספק כי ביה"ד מבחינתו נתן פסיקה סופית בתביעת הגירושין וקבע קטגורית כי אין מקום לחייב את האישה בקבלת גט ובכך דחה למעשה את עיקר התביעה אותה הגיש הבעל. ובצד זה דעת ביה"ד לאחר ששמע את הצדדים וב"כ היתה שיש כאן דרגה של "המלצה" לגירושין.

הראיה הטובה ביותר לכך שאכן יש להתייחס לפסיקת ביה"ד האזורי כפסק דין שהוא מבחינת ביה"ד פסק דין המסיים את ענין הגירושין, היא מהתייחסותם של באי כח הבעל עצמו במעשיהם לכך.

הראשונים שרצו אצו לביה"ד הגדול בכדי לערער על פסיקת ביה"ד האזורי הנ"ל מיום 20/06/11 היו באי כח הבעל. הם עצמם הבינו כי הפסיקה הנ"ל של ביה"ד האזורי שללה חיוב וכי יש להתייחס אליה כפס"ד סופי לכל דבר. משכך, הבינו היטב כי הדרך היחידה לשנות פס"ד זה (בהיעדר עילות חדשות) הינה הפניה לערעור לביה"ד הגדול. משום כך החישו צעדיהם ועשו את דרכם לערעור בביה"ד הגדול. מהתנהלותם הם עולה כי הם הבינו שבהיות פסק הדין סופי הרי שבידיהם ה"זכות" לערער דהיינו "ערעור בזכות", שהרי לא הגישו כל בר"ע.

וכאן התימה הגדולה על באי כח הבעל. הם עצמם, הסוברים ופועלים כנגד פסק הדין כאילו היה זה פס"ד סופי לכל דבר וענין, הם באים לבי"ד אזורי ודורשים לדון שוב באותה התביעה??? הרי ממה נפשך, סוברים הם שהדיון בביה"ד האזורי לא הסתיים, א"כ מה להם פונים לביה"ד הגדול. סוברים הם שהדיון הסתיים וניתן פסק דין סופי ולכן פנו לביה"ד הגדול, אם כן באיזו כובע ובאיזו דרך פונים הם לביה"ד האזורי, וכי אפשר לפנות שוב לבי"ד אזורי אחר שיהווה ערכאת ערעור על בי"ד אזורי שני? אין ספק כי אכן באי כח הבעל עצמם הבינו היטב כי פסק הדין שניתן ע"י ביה"ד האזורי מסיים את הדיון בענין הגירושין והדרך היחידה היא רק דרך הערעור לביה"ד הגדול ויוכיחו מעשיהם על מחשבתם. אינני מעלה בדעתי כי הדבר נעשה בכוונת מכוון ואני נוטה לתלות זאת ב"שגגה היוצאת", שכן האלטרנטיבה לאפשרות זו היא חמורה מאד ועדיף להניח כי אינה נמצאת.

אתייחס גם לעיקרי הציטטות שהובאו מפסקי דין שונים.

כבר הזכרתי לעיל כי גם עם יש איזה פס"ד שניתן בכיוון זה (של ב"כ הבעל) לדעתי הינו מוטעה והוא נסתר מכח תקנות הדיון ובוודאי שאין בכחו להוות "תקדים". ואולם נראה שאין לראיות שהביאו באי כח הבעל כאסמכתא ולא כלום עם הנדון שבפנינו.

נראה ש"עירוב פרשיות" יש כאן מצד באי כח הבעל. ובמה דברים אמורים.

שני חילוקים עיקריים קיימים. חילוקים היוצרים הבחנה ברורה בין המקרים, זה שהובא בפנינו מצד אחד לבין המקרים שעליהם דנו בפסקי הדין השונים, מאידך.
1. הדרך והאופן בו ניתנה החלטה של ביה"ד ליתן רק המלצה לגט ולא ניתן חיוב לגט.
2. החילוק בין סוג השאלה והסוגיה שעמדה לדיון בפני ביה"ד.

הדרך והאופן בו ניתנה ההחלטה ליתן "המלצה" לגט ולא חיוב
קיימת נפקות באיזה שלב של הדיון ובאיזו לשון נאמרה ע"י ביה"ד ההמלצה שעל הצדדים להתגרש.

מקרה שבו התקיים דיון לגופה של התביעה שהגיש צד אחד כדי להטיל חיוב גט על השני, נשמעו עדים והוגשו ראיות. ביה"ד בחן אותן והחליט שאין בכל אלו לחייב את הצד הנתבע בגט. במקרה כזה – שהוא בעצם המקרה שבפנינו – הרי ככל שנוגע הדבר לשאלת הטלת חיוב לגט על הנתבע, הדבר נבדק והוכרע וברור שדין החלטה זו כדין כל פסק דין הסוגר את התביעה. אין כל אפשרות שבו יגיש הצד התובע שוב את אותו מקרה לדיון בפני ביה"ד. זולת בהתחדש ראיות ועדים שטוען התובע כי לא היו בידיו בעת הדיון וגם אז רק במסגרת בהליך של סתירת הדיון וכל מגבלותיו. ועמידה בתנאים המגבילים הכתובים בתקנות הדיון.

מאידך, יש מקרה שבו ביה"ד עדיין לא דן ושמע ראיות, אלא על פי מצב הצדדים ועמדותיהם זה כלפי זה שאינם מותירים כל סיכוי לשלום, ואז אומר ביה"ד שנראה לו כי בכל אופן "על הצדדים להתגרש". במקרה כזה כלל לא נחסמה דרכו של התובע להגיש את תביעתו להמשך דיון בביה"ד, ובהחלט יכול להיות שביה"ד יגיע למסקנה כי יש להטיל חיוב.

כזה היה המקרה של פס"ד פרומן נ' פרומן שצוטט ע"י ב"כ הבעל. דברים אלו מפורשים באותו פסק דין וחבל שלא צוטט גם חלק זה שהוא זה שמראה את דרך הפעולה של ביה"ד טרם פסיקה. אין לי אלא להביא ציטוט חלק זה מפסק הדין. וכה כותב ביה"ד בפס"ד הנ"ל:

מעמדו ההלכתי של המקרה שלפנינו מבואר בכמה מקומות בהלכה. אך עוד טרם יכנס ביה"ד לדון בתביעת האישה לחיוב גט מבעלה ובכדי להימנע מדיון בטענות החמורות... דבר שימנע עגמת נפש ובזיון ולזות שפתיים הרי שכבר בשלב זה קובע ביה"ד כי על הבעל מוטלת מצוה רבה לגרש את האישה."

כלומר, ביה"ד הסביר טוב שעוד טרם דיון הוא כבר סבור שיש מצוה לגרש. בוודאי שהחלטה כזו אינה יכולה להיות סופית ובהחלט אם לא יתגרשו ישוב/ימשיך ביה"ד לדון בהטלת חיוב למרות שבהחלטתו הנוכחית החליט רק על מצוה ולא על חיוב. זה המקרה שגם היה בפס"ד שרעבי שצוטט ע"י ב"כ הבעל. ביה"ד הסביר היטב שם שפסיקתו זו ליתן רק המלצה לגט ולא להטיל חיוב, היא ניתנת רק "בשלב ראשון תוך כדי מו"מ של הסכם". הווה אומר ביה"ד עצמו היה ער לצורת פסיקה זו ולא רצה לשמוט מידו את האפשרות להטיל חיוב למרות שפסק רק המלצה, ולכן ביאר היטב כי פסיקה זו היא רק בשלב ראשון ובכדי לסייע למו"מ. ומ"הן" אתה שומע "לאו", לו היתה ניתנת אותה פסיקה לא כפסיקה "בשלב ראשון" שוב לא היה בידי ביה"ד לשוב ולדון לאחר שכבר דחה אפשרות זו.

החילוק בין סוג השאלה שעמדה לדיון בפי ביה"ד
קיימות שתי סוגיות משפטיות העומדות לדיון, שאף שבמבט ראשון נראות כזהות לגבי הפתרון הרי שבפועל הינן שונות במהותן.

שתי הסוגיות קשורות למצב בו בי"ד דן בתביעת גירושין שהגיש אחד הצדדים. לאחר שמיעת הצדדים והעדויות, הוציא ביה"ד מתחת ידו החלטה לפיה אין מקום לפסוק "חיוב גט" כפי התביעה אולם ביה"ד קבע כ"המלצה" מסיבות שראה לנכון כי על הצדדים להתגרש. בשלב זה עומדות שתי שאלות:
1. האם יש לראות בהחלטה זו כפס"ד המסיים את תביעת הגירושין וסוגר את התיק?
2. האם יכול ביה"ד להמשיך לדון בתביעת חלוקת הרכוש שנכרכה כדין בתביעת הגירושין? (כלומר, האם החלטת ביה"ד הינה דחייה של תביעת הגירושין הגורמת לנפילת התיק העיקרי ובעקבותיו כל התיקים הכרוכים?)

התשובה לשאלות אלו מתחלקת לשניים, ובכך גם תינתן תשובה לאותם ציטטות/פס"ד שהביאו ב"כ הבעל.

ביחס לשאלה האם מעמדה של החלטת ביה"ד במקרה זה הינו כפסק דין המסיים את הדיון בתביעה וסוגר אותה ביחס להמשך דיון בנושא הגירושין לגופו, על כך התשובה היא שאכן החלטה זו שניתנה ע"י ביה"ד לאחר שמיצה את כל ההליכים, דהיינו, שמיעת הצדדים ושמיעת עדויות, הרי היא כפסק דין לכל דבר ובנושא שבו דן ביה"ד, דהיינו, תביעת הגירושין, בזה הסתיימו הדיונים ואין כל מקום שביה"ד ישמע וידון שוב באותו נושא אליו התייחסה הפסיקה.

אולם, אם השאלה האם בכך שביה"ד לא קיבל את תביעת התובע לחייב את הצד שכנגד בגט, האם פירושו שתביעת הגירושין נדחתה שפירושו של מצב זה מההיבט המשפטי הינו הכלל המשפטי האומר כי משנדחתה תביעת הגירושין ע"י ביה"ד ממילא נפלו כל התיקים הכרוכים ואין לביה"ד סמכות לדון בהם? ביחס לשאלה זו, התשובה היא שאין החלטה כזו מהווה דחייה של התביעה לחלוטין. ביה"ד אמנם לא קיבל את תביעת הבעל בשלימותה לחייב את הצד השני בגט, אך משאמר ביה"ד את דברו באותה ההחלטה לפיה ביה"ד סבור כי "על הצדדים להתגרש" הרי שבעצם קיבל ביה"ד את העקרון שמקרה זה הנמצא בפניו הינו מקרה שבו היעד הנכון הוא גירושין. ולכן, בשונה ממקרה שבו ביה"ד דוחה את תביעת התובע לחייב את הצד השני בגירושין וקובע כי יש לחזור לשלום בית ואין כל סיבה לגירושין, שם אכן ישמוט ביה"ד את הסמכות לדון בתיקים הרכוש ועוד הכרוכים, שהרי בהיעדר תביעה עיקרית אין תביעות כרוכות. אך כאשר ביה"ד אמנם אינו מקבל במלואה את תביעת התובע להטיל חיוב אך מ"מ ביה"ד קובע כי קיימת "המלצה" להתגרש, די בכך כדי לקבוע שביה"ד קיבל בחלקה את תביעת הגירושין לענין הוצאת "המלצה" ומשכך בוודאי שיש סמכות לדון בעניינים הכרוכים. זה אינו מצב שבו "נפלה" תביעת הגירושין. היא אולי לא נתקבלה במלואה, אבל מאידך נתקבל העיקרון שיש לסיים את מערכת הנישואין בגירושין ולצורך כך וודאי ניתן לדון ברכוש ובשאר העניינים הכרוכים.

כלומר האבחנה בין שתי הסוגיות היא ברורה ובהתאם לכך התשובות והפתרון להן.

לפיכך הציטטות שהובאו ע"י באי כח הבעל אינן במקומן ואינן נוגעות לסוגיה שבפנינו. במקרה שלפנינו הדיון הוא בסוגית השאלה הראשונה האם באותו ענין בו דן ביה"ד הסתיים הדיון. ואילו בפסקי הדין הדיון הוא בסוגית השאלה השניה האם עדיין יש המשכיות לאחר שביה"ד כבר פסק כי אין לחייב את האישה בגט אך כתב שיש המלצה לגט. לגבי נקודה זו היה הדיון בפסק דין שרעבי של ביה"ד הגדול. ובזה, פסק ביה"ד הגדול שהסמכות שהיתה מוקנית לביה"ד מכח הכריכה לא נפסקה כאשר ביה"ד הגדול החליט שאין לחייב את האישה בגט אולם שלח את הצדדים למו"מ מתוך "המלצה" ליתן גט.

סיכומם של דברים
במקרה הנדון בפנינו אין מקום לדון בתביעת הגירושין מהטעמים דלהלן:

שאלה זו ממש של הטלת "חיוב גט" על האישה ולא להסתפק ב"המלצה", סוגיה זו ממש עומדת על שולחנו של ביה"ד הגדול בהליך "ערעור" שהגישו באי כח הבעל כנגד החלטת ביה"ד האזורי בירושלים. לפיכך, יש לדחות על הסף כל דיון בפני ביה"ד האזורי באותה שאלה ממש. ביה"ד הגדול שלח את הצדדים למו"מ ביניהם והודיע כי יכריע בתביעה רק לאחר שיקבל את הודעת הצדדים שידווחו לו על מה שנעשה. היות והמו"מ לא צלח הרי שעל ב"כ הצדדים לחזור אל ביה"ד הגדול כפי שקבע ביה"ד הגדול עצמו. ועל ביה"ד הגדול מוטל לדון בערעור לגופו ולהכריע אם הוא מקבל אותו או דוחה אותו. העובדה שהתיק בביה"ד האזורי לא נסגר כבר בעת מתן פסק הדין הינו כשל טכני של המזכירות ואין בו ללמד דבר. מ"מ דינו של התיק להיסגר והמזכירות תבצע זאת עתה.

במידה והערעור יידחה, גם אז אין עדיין אפשרות רגילה להגיש שוב ענין זה בפני ביה"ד האזורי. הגשת התביעה מחדש לביה"ד האזורי בין בדרך הרשמית של "סתירת הדיון ודיון מחדש" ו/או בדרך של פתיחת תיק חדש – שלמעשה יוכל לפעול רק באותם תנאים מגבילים שנאמרו בתקנות הדיון ביחס לסתירת הדיון – תוכל להיות רק בעובדות וטענות שלא עלו בעת הדיון הראשון בביה"ד האזורי ורק לאחר שמגיש הבקשה/התביעה מחדש ינמק מדוע לא היו אלו בידו בעת הדיון הראשון. הדבר נתון להכרעה מיקדמית אם לקבל את התביעה או לא אם ביה"ד אכן שוכנע כי יש מקום לדברים ולנימוקים שהעלה המבקש.

בוודאי שלא תוכל להיות מועלית הטענה המרכזית של נישואי איסור אותה שטחו ב"כ הבעל במשך שעה ארוכה בפנינו טרם שנודע לביה"ד כי ניתן כבר פס"ד בענין זה ע"י בי"ד אחר שדן בזה ממש ואף הוגש ערעור. כל זה היה מיותר לחלוטין משום שבכל מסגרת שתוגש התביעה שוב לביה"ד האזורי אין ביה"ד יכול לדון שוב אלא בהתחדש עובדות וטענות חדשות. הגשת התביעה שוב לביה"ד האזורי חייבת להיות מלווה בטענות ובעובדות חדשות ובנימוקים, וביה"ד הוא זה שצריך לבדוק אם לפי שיקול דעתו נימוקים אלו יש בהם כדי להחליט על עריכת דיון נוסף באותה סוגיה או לא.

על פי האמור מחליט ביה"ד:
א. אין מקום לדון כלל בביה"ד האזורי בתביעת הבעל לחייב את אשתו בגט. התיק ותביעה זו נמצאים בהליך ערעור בפני ביה"ד הגדול שעדיין לא דן לגופו של ערעור. מכל מקום דינו של תיק הגירושין שבביה"ד האזורי להיסגר ועל המזכירות לסגור את התיק.

ב. מאחר וענייני הרכוש והמזונות הועברו בהסכמת שני הצדדים וב"כ לסמכות דיון לביהמ"ש, לא נותרה כל סוגיה העומדת לדיון בפני ביה"ד האזורי, ובשאלת הגירושין ניתן פס"ד סופי, במצב זה חזר התיק לשטחו של ביה"ד הגדול שהערעור בסוגית הגירושין תלויה ועומדת בפניו.

ג. הגשת תביעה חוזרת שוב לביה"ד האזורי – אם תהיה – בענין הגירושין, תוכל להיות מוגשת אך ורק לאחר סיום ההליכים ומתן פסק דין על ידי ביה"ד הגדול בערעור. הבקשה לדיון בביה"ד האזורי תהיה באמצעות הגשת בקשה מנומקת ובכפוף להוראות תקנות הדיון תקנה קכט ותקנה קל והתנאים המגבילים שנאמרו בהם. ביה"ד האזורי יחליט אם יש בנימוקים שהוגשו בכדי לדון כלל בתביעה זו.

ד. ניתן לפרסם החלטה זו בהשמטת פרטים מזהים.

הרב אליהו הישריק

ניתן ביום כ' באדר התשע"ה (11/03/2015)